שערי עבודה, שער שלישי י״גSha'arei Avodah, Third Gate 13
א׳והנה התעוררות זו היא עדיין אינה בפועל כי אם מצד ההבנה כשמתבונן ומעמיק דעתו ביחודו יתברך אז מבין שיחודו יתברך הוא אפילו מצד העולמות אבל כשאינו מתבונן בפנימיות העולמות ובהתאחדותם וביטולם אליו יתברך הרי העולמות נגלים ליש ולכן שמע הוא לשון הבנה דהיינו שיתבונן שהוי"ה אלוקינ"ו הוי"ה אחד וכן שמע הוא לשון שמיעה כאדם ששומע איזה דבר הרחוק ממנו אבל באתערותא זו שהוא מתתא לעילא על ידי זה נמשך אתערותא דלעילא להמשיך יחודו יתברך אפילו מצד הגילוי הנקרא אתה דהיינו שיהיה נגלה יחודו בהתגלות אפילו שלא בהתבוננות בדבר כמו למשל שרואין אדם מצד כלי הגוף אף על פי כן אינו נגלה הגוף לדבר ומהות בלבדו כי אם על ידי הגוף רואה עיקר החיות בלי שום התבוננות שיבין ויחקור שיש בהגוף חיות רק בהשקפה ראשונה רואה עיקר החיות וזהו מצד הבריאה כי כן ברא את האדם בגוף ונפש בקישור נפלא על ידי כחו הפלא כן בבחינת תפלה צריך להמשיך כחו הפלא בהתקשרותו יתברך בבחינת העולמות עד שלא יהיו נגלים העולמות במהות לבדם רק שעל ידי העולמות יהיה גילוי עצמותו ברוך הוא באופן שיהיה נראה רק הפנימיות בהתעוררות רצונו יתברך שהוא בחינת כתר:
1
ב׳ולכן שמונה עשרה הוא בבחינת ראיה ממש וזהו ברוך אתה שיהיה ההמשכה שאתה הוא הגילוי עם הוי"ה ברוך הוא שהוא פנימיותו יהיה בקישור אחד שעל ידי אתה יהיה גילוי הוי"ה ברוך הוא לבדו בהתגלות רצונו יתברך בבחינת פלא לכן תפלה הוא מבחינת חכמה שעיקר החיות הוא מהחכמה כמאמר הכתוב החכמה תחיה דהיינו שיהיה נגלה כחו יתברך לבדו על ידי העולמות וקריאת שמע היא בינה שהוא רק על ידי ההתבוננות בדבר מבין שכך הוא אבל לא מצד עצם אבל חכמה הוא התגלות עצמותו לבדו ברוך הוא בלי התבוננות ולכן נקרא בינה שמיעה וחכמה נקרא ראיה ודי למבין וכאשר יתבאר אם ירצה השם ענין הקריאת שמע והתפילה באריכות ולכן בחינת תפילה הוא מדתו של יעקב אבינו עליו השלום כי הוא מבריח מן הקצה אל הקצה דהיינו שיתגלה יחודו אפילו מצד היש והעולמות הנגלים ולכן קדמה אמת ויציב לתפלה כדי לעורר מדת האמת שהוא מדתו של יעקב אשר מצד אמיתותו יתברך הוא שוה בכל הבחינות אפילו מצד הנגלה אשר אין זולתו אפילו מצד היש כמאמר הכתוב ואמת הוי"ה לעולם וכמו שנתבאר לעיל בארוכה:
2
ג׳והנה הגם שנערכים לשלשה בחינות אף על פי כן דרך כלל הוא בחינת אברהם לבדו שהוא להמשיך יחודו יתברך בעולמות רק בחינות האלו המה מדת יצחק ומדת יעקב הכלולים באברהם ולכן אברהם תיקן תפלת שחרית ותפלת מנחה הוא עיקר מדתו של יצחק ומדת אברהם ויעקב כלולים בו כי תפלת מנחה הוא בחינת ואהמה שהוא לצאת מנרתקי הכלים וההסתרה ואף על פי כן נקרא תפלה הגם כי תפלה כל עיקרה הוא התחברות והתייחדות אורות בכלים דייקא מעילא לתתא ובחינת יצחק הוא לצאת מהכלים כבר נתבאר לעיל שלזו הבחינה צריך דווקא המשכה מאין סוף ברוך הוא לחבר אורות בכלים ולאחדם באופן שיהיה היש הנכסף לצאת מנרתיקו להבטל אליו יתברך אפילו מצד היש ומצד כלי הגוף לכן צריכין להמשיך ממקורא דכולא לחבר אתה עם הוי"ה ברוך הוא דהיינו הגילוי אל העצם שיהיה לו על ידי זה תשוקה ורשפי אש לצאת מגדרי הכלים וההסתרה לעלות למקור החיים ברוך הוא וכמשל המבואר לעיל כשרואה התגלותו של מלך בהתפשטותו ומתחבר ומתאחד עמו בהתחברות בבחינת התקרבותו לפי ערך התפשטותו במדינות מצד זה חשקה נפשו להתדבק אל בחינת המלך כאשר הוא במקום כבודו בהיכלו שלא בבחינת התפשטותו ומצד התשוקה זו כשהמלך רוצה להתרחק ולהסתר אז נגלה יותר הרשפי אש להבטל ממהותו למהות המלך כן הוא כביכול מצד התאחדותו לבחינת עולמות בבחינת התגלותם והתחברותם בערך העולמות נולד מזה רשפי אש להבטל ולהתדבק אליו שלא בערך התאחדותו כי אם כאשר הוא יתברך במקורו שלא בבחינת המשכתו יתברך והתעוררות הזו התגברותה כאשר נמשך בבחינת הסתרת בחינת היחוד אז נולד מזה יותר רשפי אש ולכן תפלת המנחה הוא בעת שפנה היום ונטו צללי ערב שהוא בחינת הסתרה וחושך אז יוולד מזה רשפי אש לעלות ולהבטל להיכל קדשו:
3
ד׳והנה בבחינה זו נכללו גם כן מדת אברהם שהוא לבטל היש אליו ולהבין יחודו יתברך מצד העולמות וגם מדת יעקב שהיא התגלותו אפילו מצד היש שהוא ההתחברות בכלים להיות מבריח מן הקצה אל הקצה אשר מצד זה יכסוף הנכסף אפילו מצד כלי הגוף להבטל למקורו ולכן לא קדמה לתפילה זו קריאת שמע שהוא יחודו יתברך כי כבר נתעורר היחוד בתפילת שחרית וכל עיקר התעוררות התפילה זו שהוא בחינת המייה הוא מצד התעוררות ההתחברות שבשחרית כמבואר לעיל ודרך כלל עיקר תפילת מנחה היא מדתו של יצחק ואברהם ויעקב כלולים בה ותפלת ערבית היא מדתו של יעקב ומדת אברהם ויצחק כלולים בה כי כבר נתבאר לעיל שבחינת יעקב הוא להמשיך יחודו יתברך אפילו מצד היש דייקא כמאמר הכתוב ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו דהיינו אפילו מאבני המקום שהוא גילוי היש הנגלה ראה והבין עצמותו וכמאמר הזוהר אפילו אבנין דביתא רחימין קמיה למיבת בהו כי מדת אברהם הוא שעל ידי בחינת היש נגלה אליו חיותו יתברך ופנימיותו ולא הביט בהנגלה בבחינת חצוניות רק שעל ידי חצוניות הביט בפנימיות כמשל הנזכר לעיל מאדם הגם שהתגלותו הוא על ידי כלי הגוף אף על פי כן עיקר הוא החיות והגוף טפל ובטל אל החיות ומדת יצחק הוא מאחר שהבין בחינת פנימיות עיקר תשוקתו והתדבקותו אל הפנימיות ולא היה היש נחשב אצלו כלל ומבטל הכל אליו יתברך:
4
ה׳והנה בשני הבחינות הנזכרים לעיל בהם הוא עיקר הפנימיות רק שעל ידי פעולת העולמות נגלה להם פנימיות שהוא עצמותו ברוך הוא אבל עיקר הוא הפנימיות והיש הוא טפל ובטל אל הפנימיות אבל בחינת יעקב הוא שאפילו הנגלה שהם העולמות לא היו נגלים אליו למהות לבדם רק שאפילו מצד הנגלה הביט עצמותו ברוך הוא:
5