שבת הארץ, קונטרס אחרון י״דShabbat HaAretz, Kuntres Acharon 14
א׳לפ"א הי"ג, אות ע"ח
1
ב׳[מה שכ' הרהמ"ח בפאה"ש, ביש"ר סי' כ' סקל"ד, ע"ד הרע"ב, שפירש שנתקווצה שנטלו קוציה, ושניטייבה היינו שחרש היטב, שכל העם חורשין פ"א והוא חרש שתי פעמים, ומיירי בשעה שהמלכות אונסת בשביל ארנונא, שהם דברי שגגה, ל"נ לע"ד. וכל מה שהרחיק את פירוש הרע"ב אינו מוכרח, דאע"ג דבירושלמי מביא שני פירושים על שנתקווצה: "תמן אמרינן כשנטלו קוציה. ורבנן דהכא אמרין בשחרש", ואח"כ מקשה על דעתייהו דרבנן דהכא: "איזהו הטייב, כל העם חורשין פ"א והוא חורש שתי פעמים", אין זה מוכרח שאם נפרש שנתקווצה שנטלו קוציה אין לפרש שניטייבה על חרישה של שתי פעמים, אלא שאם נפרש שנתקווצה שחרש, והיינו חרישה אחת להסרת הקוצים, מוכרחים אנו לומר שטייבה שחרש שתי פעמים, אבל היה מקום לפרש שחרש ג"כ אפילו פ"א, אבל גם לרבנן דתמן, שמפרשים שנתקווצה שניטלו קוציה, שהוא הפירוש הפשוט ביותר, שהכריע כן הרע"ב לפרש ע"י פשט המשנה, מ"מ אין אנו מוכרחים לעשות פלוגתא חדשה בפירוש של ניטייבה, וי"ל שגם הם מודים, שניטייבה משמע דוקא חרישה של שתי פעמים, אלא שקשה הדבר למה מחלקים בין חרישה של פ"א לחרישה של שתי פעמים, ומשו"ה מפרש דמיירי שהמלכות אונסת משום ארנונא, ואז התירו כפי ההכרח חרישה של פ"א, כדי נטילות הקוצים וזריעה של הכרח. וכזה פירש ג"כ הרידב"ז בצדק במקומו, והעיר שהוא מקור לדברי הרמב"ם, שבמקום אנסין התירו רק כפי מה שצריכין עבדי המלך בלבד, דהיינו זריעה מועטת. ותמוה מאד מה שהקשה שם הרהמ"ח בפאה"ש, דאיך שייך לפרש ענין שהמלכות אונסת על זמן המשנה, משום שהיא עובדא שחידש רבי ינאי, שהי' אח"כ, - והרי בסוגיא דסנהדרין, שהובא ג"כ בדבריו, מפורש הוא שהגמ' עצמה מפרש משרבו האנסין, האמור במתניתין, משום ארנונא, וסמיך לה על כדמכריז רבי ינאי, וע"כ שהיו אונסין כאלה ג"כ בדורות הקודמים, והיו נוהגין כן, ואח"כ פסקו האונסין ושוב נתחדשו בימי רבי ינאי, והוצרך להכריז להזכיר את ההוראה הישנה. ולדינא שמעינן מינה, דלכי נקיט במתניתין החרישה בלשון של טיוב כדי להורות על חרישה טובה של שתי פעמים, לפחות, משום דמיירי כשהמלכות אונסת, ופ"א הותר משום ארנונא, א"כ בשאר שנים, שאין בהן משום ארנונא, גם בפ"א ג"כ לא תזרע, ומשו"ה סתם ג"כ הרמב"ם כאן סתם החורש את שדהו] *) נדפס בהערות לס' פאת השלחן, הוצאת הרא"מ לונץ ז"ל..
2
