שבת הארץ, קונטרס אחרון כ״גShabbat HaAretz, Kuntres Acharon 23
א׳לפרק ה' הלכה י"ג
1
ב׳בדין הוצאת פירות שביעית לחו"ל, שנינו משנה שלמה (שביעית פ"ו מ"ה): "אין מוציאין שמן שרפה ופירות שביעית מהארץ לחו"ל". וכתב ע"ז הר"ש: "שמן שריפה" - שמן תרומה שנטמא ולשריפה עומד, כדאמר בפרק במה מדליקין (ד' כ"ג ע"ב), ואשאר שנים קאי דבעי' שריפתו בארץ, ומעלה בעלמא משום גבי קדשים דשרפתם במקומם. וכן בפירות שביעית בעינן ביעור בארץ וסתמא כרשב"א, דתניא: פירות שביעית שיצאו מחו"ל לארץ [ - מא"י לחו"ל, כצ"ל; וכן הוגה בהגהות הר"י לנדא] מתבערין במקום שהן, דברי רבי. רשב"א אומר מביאין בארץ ומבערין, שנאמר: "בארצך תהיה כל תבואתה לאכל". ודבר תימה למאן דפסק בפרק מקום שנהגו (ד' נ"ב ע"ב) הלכה [ - אין הלכה צ"ל, וכן הוגה בהנ"ל] כרשב"א, - היכא שבק מתניתין? ושמא לכתחילה אפילו רשב"א [ - רבי, כן הוגה בהנ"ל] מודה דאין מוציאין אפילו קודם הביעור. ורב ספרא דאפיק גרבא דחמרא מא"י לחו"ל שוגג הי', וברוב ספרים גרסינן: "רב ספרא נפק מא"י לחו"ל הוה בהדי' גרבא דחמרא דשביעית", משמע דלאו אדעתי'". - ונראה מריהטא דלישניה שהפירוש הפשוט הוא, שמשנתנו אתיא כרשב"א, דס"ל שאם יצאו מחזירין, אבל מ"ד דאין מחזירין אלא מתבערין במקומם, מפני שלא דריש ליה לבארצך או דלא עביד מעלה זו בהו, אם נאמר בארצך הוי רק אסמכתא, ה"נ דהוא סבר שמותר להוציא. וי"ל דמאן דפסק דלא כרשב"א ס"ל, דכיון דמוכח מברייתא דסתם מתניתין כרשב"א אתיא, ורבי, דהלכה כמותו מחבירו, פליג עליה, ראוי לפסוק הלכה כרבי, וי"ל נמי לדידיה, דבאמת אין חילוק בין לכתחילה לדיעבד. ולפ"ז, י"ל לדידן, דקיי"ל דמתבערין במקומן, וכדפסק הרמב"ם (ה' שמיטה פ"ז הי"ב), ולא חיישינן למאי דקרי עלה רב יוסף שם: ומקלו יגיד לו ־ כל המיקל לו מגיד לו, הכי נמי י"ל דמותר להוציא.
2
ג׳ואולי י"ל עוד, דאע"ג דבאמת אין חילוק בין לכתחילה לדיעבד, ומ"ד דמתבערין במקומן לא ס"ל ג"כ איסור הוצאה כלל, מ"מ אנן חיישינן, מפני הספק אם יש לסמוך הלכה כרבי מחברו גם נגד סתם מתני' ופסקינן בלכתחילה כמ"ד דחוזרין למקומם, ובדיעבד סמכינן אמ"ד מתבערין במקומם בחו"ל. ולפ"ז, כיון דקיי"ל שעה"ד כדיעבד דמיא (כתובות י"ד ב'), והרי אין לנו שעת־הדחק גדולה מזו, שבהוצאת פירות א"י בזמננו לחו"ל תלוי יסוד הכלכלה של יושבי ארץ־ישראל, א"כ ודאי כדיעבד דמי, וכיון דהוא בדיעבד קיי"ל דמתבערין במקומו בשעה"ד ואפילו לכתחילה מוציאין.
3
ד׳ואפילו אם היינו אומרים, דלא קיי"ל כרבי גם בדיעבד, מ"מ שייך לומר תו בכה"ג כדאי הוא רבי לסמוך עליו בשעה"ד, כדאמר רבי גופיה כה"ג על ר' אלעזר כדאי הוא לסמוך עליו בשעה"ד (נדה ט' ב').
4
ה׳וחוץ מכ"ז הלא כתבו התוס' (פסחים נ"ב ב' ד"ה רב) אהא דרב ספרא אפיק גרבא דחמרא: "הקשה ריב"א, דתנן בפ"ו דשביעית: "אין מוציאין שמן שריפה ופירות שביעית מן הארץ לחו"ל. ותירץ, דהתם מיירי לאכילה ורב ספרא אפיק לסחורה, דיש סחורה המותרת, א"נ בשוגג הוה". הנה לפי התירוץ הראשון לסחורה המותרת מותר להוציא, ואחד מאופני היתר הסחורה הוא ע"י הבלעה, כדאמרינן (סוכה ל"ט א':) מבליע לו דמי אתרוג בלולב (ועיין תוס' שם ד"ה וליתיב מש"כ ע"פ הירושלמי) א"כ מותר בשעה"ד גם להבליע דמי יין בקנקנים וכיו"ב, ובפרט כשמצורף לזה מה שאין מוכר הלוקט עצמו כ"א אחר, שע"פ התוספתא, ודיוק לשון תוספות שם, מוכח שע"ז בעצמו יש לסמוך שאין איסור סחורה, רק שלא ימכור כל שעה על ההוא אתרא. וי"ל, שבצירוף מה שאין הלוקט עצמו מוכר, ביחד עם הבלעה, קיל טפי, והוי בכלל סחורה המותרת שאין עליה איסור הוצאה.
5
ו׳וטעמא דמילתא, של היתר ההוצאה לסחורה המותרת, י"ל ע"פ דברי ש"ך (יו"ד סי' פ"ז סק"ג), על דברי המחבר שם סעיף ג': ואינו נוהג אלא בבשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה, אבל בשר טהורה בחלב טמאה או בשר טמאה בחלב טהורה מותרין בבישול ובהנאה", שכתב ע"ז הש"ך: "לשון הטור: אבל בשר טהורה בחלב בהמה טמאה או בשר טמאה בחלב טהורה, ובשר חיה ועוף אפילו בחלב טהורה, אינו אלא מדרבנן, ומותר בבישול ובהנאה עכ"ל. וכתב הב"י שלשון שאינו מכוון הוא, דמ"ש אינו אלא מדרבנן לא מצי קאי אלא לחיה ועוף בחלב טהורה, דאי לבשר טהורה בחלב טמאה או איפכא לא אשכחן שאסרוה חכמים באכילה משום בשר בחלב, וגם לא היה ענין לאסרו מדבריהם, אחר שכבר הוא אסור ועומד מן התורה משום בשר טמא או חלב טמא וכו' עכ"ל. לכך תיקן הלשון ויפה כיון, אלא שהב"ח השיג עליו ופירש, דהטור אתא לאשמועינן דמ"מ מדרבנן אסורה משום בשר בחלב, ונ"מ לענין חתיכה נעשית נבילה, דס"ל (לקמן סי' צ"ב) דאינו אלא בבשר־בחלב וכן לענין חתיכה הראויה להתכבד ע"ש, וכן פי' הפרישה וכו'. ולפע"ד זה אינו, דודאי לא אשכחן בשום דוכתא וגם לא אשתמיט חד מהפוסקים לכתוב כן. וגם מפרש"י והר"ן (פ' כל הבשר דף קי"ג ע"א במשנה) משמע להדיא, דלית בהו איסור משום בב"ח כלל אפילו מדרבנן. וגם אין טעם כלל שחכמים יאסרוהו משום בב"ח, דבשלמא בשר עוף שייך שפיר גזירה, שאם היו אוכלים בשר עוף בחלב היו אוכלים ג"כ בשר בהמה בחלב, וכדכתב הרמב"ם שם, אבל מה ענין לגזור, שבשר בהמה טהורה בחלב טמאה או איפכא יאסר משום בב"ח, דהא בלאו הכי ליכא למיחש למידי, כיון דבלאו הכי אסור משום בשר או חלב טמאה. וזה נראה כונת הב"י במש"כ: וגם לא היה ענין לאסרו וכו', דלא כמו שכתוב בלשון הב"ח: דהא כבר אסור באכילה מה"ת ולא הוצרכו לגזור עליו, - והבין שהב"י בא לומר, דאין נפ"מ בדבר אם הוא אסור משום בשר בחלב או לאו, כיון שכבר אסור מן התורה, ולכד השיב דנפ"מ וכו' - אלא כונת הב"י כדפרשתי וכן עיקר. ע"כ.
6
ז׳עיקרם של דברי הש"ך הללו הוא, שאין לנו לומר שיגזרו חכמים איסור בדבר, שיש עליו כבר בכללותו איסור אחר מן התורה. ואע"ג, שהרי ישנם אפנים כאלה, שיהיה אפשר שיסולק האיסור של תורד ולא יהי' שייך בהם, ואז הלא יוכל למצא מקום האיסור של דברי חכמים, מ"מ כיון שהוא רק באופן פרטי לא מסתבר לומר, שמשום כך יגזרו חכמים דבריהם, ודמי למילתא דלא שכיחא דאמרינן בעלמא דלא גזרו חכמים. א"כ אף אנו נאמר כאן שאיסור סחורה בפירות שביעית בלאו הכי אסור הוא מה"ת, ולא הוצרכו חכמים לגזור האיסור של דבריהם, שלא להוציא מא"י לחו"ל שהיא רק מעלה בעלמא לד' הר"ש, ואע"ג דמשכחת לה אופן פרטי בהבלעה וכה"ג, שהסחורה מותרת בו, לא מצאו ענין לגזור בשביל אופן פרטי כזה. על־כן נשארה הוצאה לסחורה בכלל איסור של סחורה, ובמקום שמותר מצד איסור סחורה, כגון בשעה"ד ובהבלעה כנ"ל, אין שם ג"כ משום איסור דהוצאה.
7
ח׳[ולשיטת תוס', שמותר למכור בהבלעה שלו ושל חבירו, הה"נ פשוט שיכול למכור פ"ש בהבלעה עם פירות ששית או עם דבר אחר. ומעתה יש לצרף שני ההיתירים ביחד, שאחר ימכור וגם ע"י הבלעה היינו שהמחיר יוקח רק בעד המכשירים והטורח, ולא בעד עצם הפרי. ועשיתי חותמות כאלה לחתום על הפרייזקוראנטין של שביעית' שהמחיר הוא רק בעד המכשירים והטורח. ובמקום הדחק יש לסמוך על דברי התוס' פסחים נ"ב ע"ב ד"ה ר"ס, די"א שלסחורה המותרת מותר להוציא לחו"ל. ובזה אנו מוצאים תקנה לסחר אה"ק בשביעית בזה"ז] *) נדפס בהערות לקונט' הלכות שביעית להרב רי"מ טוקצינסקי שליט"א..
8