שבת הארץ, הלכות שמיטהShabbat HaAretz, Laws of Shemitah

א׳מצות עשה לשבת מעבודת הארץ ועבודת האילן בשנה שביעית, שנאמר: ושבתה הארץ שבת לד', ונאמר: בחריש ובקציר תשבת; וכל העושה מלאכה מעבודת הארץ או האילנות בשנה זו ביטל מצות עשה, ועבר על לא תעשה, שנאמר: שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר. ויש מי שאומר* שגם אם הנכרי עובד בשדה של ישראל עובר ישראל על מצות עשה של שביתת הארץ, כשם שאם נכרי עושה מלאכה בבהמתו של ישראל בשבת עובר הישראל על מצות עשה של שביתת בהמה-שהתורה תלתה את השביתה בארץ, שנאמר: ושבתה הארץ שבת לד'. ע"כ אין הפרש מי הוא העושה את המלאכה בעבודת הארץ ישראל או נכרי. אע"פ שלענין העברת הלא תעשה של "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר", וכל יתר המלאכות שפרטה תורה לאיסור, שתלה אותן הכתוב באדם העושה את המלאכה, ודאי אם הנכרי עובד ועושה את אלה המלאכות, אין הישראל עובר בלא תעשה של תורה; אבל לענין העשה של שביתת הארץ עובר הישראל גם בעבודתו של הנכרי בשדהו של ישראל. ולפי זה יהיה אסור להשכיר שדהו לנכרי בשביעית, אע"פ שהנכרי עושה בה את עבודתו לצורך עצמו, שהרי השדה היא בעצם של ישראל בקנין גופה, ושכירות איננה מפקיעה את קנינו של ישראל, ונמצא שעובר הישראל בעשה ע"י עבודתו של הנכרי. ויש* אומרים, שמותר להשכיר לנכרי שדה של ישראל, ואין איסור של שביתת הארץ אפילו בעשה שבה, כ"א אם ישראל, שהוא בר חיובא דשביתה, עובד את הארץ, אבל כל זמן שאין ישראל בעצמו עובד אין זה מבטל שביתת הארץ במה שעובד הנכרי, כיון שאיננו מצווה מצד עצמו על שביתת הארץ. - אלא שהצריכו שתהיה השכירות בהבלעה, דהיינו איזה זמן לפני השביעית ואחריה יהיה ג"כ נכלל בכלל ההשכרה, שלא יהיה ניכר שמשכירו לשם עבודה בשביעית, ואין זה התנאי של ההבלעה ענין לגבי המצוה של שביתת הארץ מן התורה, אלא מעלה בעלמא והרחקה מן הכיעור.

ב׳אינו לוקה מן התורה, אלא על הזריעה או על הזמירה, ועל הקצירה או על הבצירה. ואחד הכרם ואחד שאר האילנות. וחרישה, אע"פ שאין לוקין עליה, יש אומרים,* שהיא אסורה מן התורה. ויש* אומרים, שאינה אסורה אלא מדברי סופרים, כמו כל התולדות ואבות־המלאכות, שחוץ מאלה הארבע המפורטות, שאינן אסורות כ"א מדרבנן.

ג׳וזמירה בכלל זריעה, ובצירה בכלל קצירה, ולמה פרטן הכתוב, לומר לך על שתי תולדות אלו בלבד הוא חייב ועל שאר התולדות שבעבודת הארץ, עם שאר האבות שלא נתפרשו בענין זה, אינו לוקה עליהן. אבל מכין אותו מכת מרדות. ואילנות וצמחים שבתוך הבית, ספק * הוא אם יש בהם איסור משום שביעית, אפילו באלו האבות והתולדות המפורשים. ובשביעית בזמן הזה דרבנן* יש להקל* במקום הפסד. והקדש* נוהג בו דין שביעית כמו בהדיוט לכל דבריו. ובשדה של הפקר יש להסתפק* אם יש בו דין שביעית.

ד׳כיצד, החופר או החורש לצורך הקרקע או המסקל או המזבל וכיוצא בהן משאר עבודת הארץ, וכן המבריך או המרכיב או הנוטע וכיוצא בהן מעבודת האילנות מכין אותו מכת מרדות מדבריהן. והעושה את כל עבודת הקרקע כולה בשביעית כדרכו בכל השנים, ואע"פ שלא זרע וזמר ולא קצר ובצר, כגון שהיתה לו שדה כזאת שהיתה צריכה רק לנטיעה להברכה והרכבה, זיבול וחרישה וכיוצא בהן, ועבד אותה בלא שינוי מדרכי העבודה בכל השנים, נראה שהוא עובר בעשה של תורה.

ה׳אין נוטעין בשביעית אפילו אילן סרק. ולא יחתוך היבולת מן האילנות. ולא יפרק העלין והבדים היבשים. ולא יאבק את צמרתו באבק. ולא יעשן תחתיו כדי שימית התולעת. ולא יסוך את הנטיעות בדבר שיש לו זוהמא כדי שלא יאכל אותן העוף כשהוא רך. ולא יסוך את הפגין ולא ינקוב אותן. ולא יכרוך את הנטיעות ולא יקטם אותן. ולא יפסג את האילנות. וכן שאר כל עבודת האילן. ואם עשה אחת מאלה בשביעית מכין אותו מכת מרדות. ונראה שמה שאסור לנטע אילן סרק בשביעית, הוא אסור* אפילו אם איננו מתכוין לגידול העצים כ"א לעשות סייג לכרמו לגנתו ולשדהו, וכיוצא בזה. י"א, שאסור להסיר* ענבים יבשים מן האילן.* ונראה שהוא דוקא כשמכוין בזה לרפואות האילן, ולא לאכילה* וי"א שאסור לחתוך ולהסיר שום דבר של יבשות מן האילן, שזהו ענין הסרת היבלת. וי"א שאסור לחתוך עלין מן האילן להקל על האילן,* גם כשאין העלין יבשים. וי"א שאסור להסיר את האבנים הנתונים על עקרי האילנות, וכן אסור לכסות את עקרי האילנות בעפר, אם הם* מגולין. ויש מי שאומר* שכל עבודה שהיא רק להעמיד האילן, ולא להשביחו, שהיא מותרת בשביעית כמו שיתבאר, אינה מותרת כי אם כשאינו עושה את העבודה בגוף האילן, כ"א בקרקע, אבל כשהוא צריך לעשות את העבודה בגוף האילן אסור אפילו להעמיד אותו על מכונו שלא יתקלקל. ויש אומרים שאין חילוק בזה,* וכל שהוא רק להעמיד את האילן על עמדו מותר אפילו אם העבודה היא בגוף האילן עצמו, ולא דוקא בקרקעו ובשרשיו, ולפיכך סוברים הם שמותר לסוך את האילן בזוהמא, כדי לשמור אותו שלא יאכל אותו העוף כשהוא רך או כדי שיתרחקו התולעים ממנו, שכ"ז הוא להעמיד את האילן.* ולפי זה מותר לגפר את הגפנים בגפרית, שהוא כדי להמית היצורים הקטנים המזיקים את הגפן. וכן כל הרפואות שעושין נגד מחלת הגפנים הנקראת פילקסירה, מותר לעשות לפי דעה זו אפילו בגופו של אילן.* וכן מותר למרח זבל לפי זה כשיש מכה באילן ונשרה קצת קליפתו, כדי להעמיד את האילן שלא ימות, אבל אסור לעשות שום עבודה כדי לחזק את האילן ולהברותו יותר כדי להשביחו. ואם* נקטם הנוף קודם שביעית מותר לסוך שמן במקום הקטימה כדי שלא ימות האילן.* ונראה שהוא הדין אם נקטם בשביעית גופא ע"י איזה סבה, אם יש צורך לסוך שמן במקום הקטימה כדי שלא ימות האילן מותר, אלא, שאסור לקטום את הענף בשביעית כדי שישביח האילן, שזהו ממלאכת הזימור האסורה וי"א* שמותר גם להשקות את האילן מים, ולזבלו בזבל אם יש צורך בדבר שלא ימות, ואינו אסור כ"א להברותו יותר. וי"א שזיבול בקרקע לעולם אסור, אפילו אם הוא כדי שלא ימות האילן, ולאוקמי אילנא ג"כ אסור, שכל מה שהוא* עבודה שבשדה ובכרם לא הותרה משום לאוקמי אילנא, ומה שמותר לזהם הוא רק כשמשים את הזבל על האילן עצמו, שהיא עבודה מיוחדת רק לאילנות היא מותרת כשהיא לאוקמי אילנא ולהחזיקו במעמדו שלא ימות. ומה שאסור לכרך את הנטיעות* יש אומרים, שהוא לקבץ הענפים המתפשטים ונמשכים על הארץ ולקשר אותם ע"י כריכה, שיעלו למעלה במישור. וי"א* שהוא לכרוך אותם בדבר המגין עליהן בחמה מפני החמה ובצינה מפני הצינה. ולפירוש זה* צריך לבאר, שאם כריכה זו היא להציל את האילן שלא ימות, או שלא יגרע מערכו ולהעמידו על מעמדו, אז אינה אסורה כ"א לדעה הראשונה, הסוברת שכל עבודה שהיא בגוף האילן אסורה היא אפילו להעמידו על מעמדו. אבל לדעה השניה שביארנו, שכל מה שהוא להעמיד האילן על מעמדו מותר אפילו אם העבודה נעשית היא בגוף האילן, אז מותרת הכריכה באופן זה, ואינה אסורה כי אם כשהיא נעשית רק כדי להשביח את האילן ולהברותו יותר. ומה שאסור לקטם את הנטיעות, יש* אומרים שהוא לשבר את ראשי הענפים כשיש לזה צורך. ויש* אומרים שהוא לכרות קצת מהענפים. ואם* תעשה פעולה זו כדרך הזמירה בלא שינוי יש לאסור אפילו אם היא לצורך העמדת האילן על מצבו, שלא מצינו היתר לאוקמי אילנא כ"א בתולדות שהן אסורות רק מדרבנן, אבל עצם זמירה, שהיא אסורה מן התורה, יש לומר שאפילו לאוקמי אילנא ג"כ אסור. אבל* כשתעשה באופן משונה מדרך הזמירה, שאז בודאי אינה אסורה מה"ת, אז אם היא* לאוקמי אילנא יש להתיר להדעה השניה שכתבנו לעיל, הסוברת שלאוקמי אילנא מותר אפילו אם העבודה נעשית בגופו של אילן. ומה שאסור* לפסג את האילנות, היינו לסמוך בעצים אילן שהוא רענן יותר מדאי. ולהסוברים שמותר לאוקמי אילנא בכל מיני עבודות, לא נאמר איסור זה כ"א כשהוא יכול לעמוד בלא סמיכה ג"כ על מעמדו, אלא שלא יוסיף להתגדל, אבל אם עלול הוא להיות פוחת ע"י מניעת הסמיכה מותר לסמוך אותו כדי לאוקמי.* ואסור לנכש, בין כשעוקר לגמרי את העשבים הרעים, בין כשחותך אותם מלמעלה ומשאיר את העיקרים. וכן* אין עושין בתים, לעשות צללים על הנטיעות להגן עליהן בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. גם בזה נראה, שאין האיסור כ"א באופן שאין בזה הכרח לאוקמי אילנא כ"א לאברויי ולהוסיף שבח, לפי הדעה השניה, ויש מקום לומר שעשיית בתים, אם היא לאוקמי אילנא מותרת לכל הדעות, שאין זה מעשה עבודה בגופו של אילן, והאיסור* הוא רק כשהוא לאברויי אילנא ולהוסיף בו גידול בעצו או בפירותיו. וכן אין מכוונים*, שהוא לקוץ את הקוצים היוצאים מן האילן, המזיקים את הפירות. וזה אסור לכל הדעות, שאפילו להאומרים שמותר לעשות עבודה שהיא לאוקמי אילנא, אפילו בגוף האילן, זהו דוקא להעמיד את האילן, שיהי' ראוי לעבודתו לאחר השמיטה, אבל עבודה שהיא לצורך הפירות לעולם אסורה, שמה שהוא לצורך הפירות הפקיעה תורה, שהפקירה את פירות שביעית לכל, וסלקה יד הבעלים מהם, ואפילו כשהם נאבדים אסור לעשות עבודה בשבילם. ואין* סומכין את האילנות בקנין ודוקרנים מן הצדדים, ואם הוא לצורך הפירות לעולם אסור, ולצורך גוף האילן אם הוא לאברויי אסור, ולאוקמי נראה דשרי אליבא דכו"ע, שאין עבודה זו בגוף האילן ממש. ואסור* לסתת את האבנים, כדי לישר אותם בשביל הכנת הקרקע לעבודה. וכן* אין מוותרין את הגפנים, הקשורים בקנים הנסמכים אליהם, להתירם מן הקנים כדי שיהיו בריוח. ואין* משמטין הקנים מתחת הגפנים.*. ובמקומות שנהגו לותר ולשמט קודם לחג הסוכות של שמינית מוותרין ומשמטין את הקנים, ואין חוששין משום עבודה של הפירות שהם גידולי שביעית, ובמקומות שנהגו לותר ולשמט לאחר החג מותרין ומשמטין לאחר החג. ונראה* שאפילו במקומות שנהגו לותר ולשמט רק אחר ההג, אין המנהג מיוסד כ"א על הויתור של הענפים מן הפקעת ולמעלה, ממקום שהם מתחילין להיות מתפצלים, וכן שמיטת הקנים ממקום שזה ניכר שהוא בשביל עבודת הפירות, ויש בו מקום להחמיר משום קדושת פירות שביעית, שיהיה לזכרון שנוהגת בהם קדושת שביעית כיון שגדלו בשביעית, אבל למטה מן הפקעת, ששם אין שייך כלל לפירות כ"א לאילן, אין בו מקום לשום מנהג להחמיר כלל בוויתור הגפנים והשמטת הקנים, מראש השנה של שנה שמינית. וכשנוטל* את הסמיכה של הקנים מהגפנים בשנה שמינית, בשעה המותרת, מותר ליטול עמה ג"כ את הקוצים של האילן, שהם מזיקים את הפירות, אפילו כשיש שם עדיין מפירות של שביעית. אבל בשביעית אסור ליטול את הקוצים המזיקים את הפירות, כמו שביארנו. תאנה שנתקלפה אין טחין אותה בטיט מפני שהיא עבודתה,* שאצל תאנה אין בזה שום קיום האילן, לעשות דוקא כדרך העבודה בטיט. וזיהום שמותר באילנות הוא דוקא למרח בזבל, כשנשרה הקליפה ע"י מכה שבאילן, שאז יש לחוש שימות האילן, והוי העבודה לאוקמי אילנא, אבל תאנה שנשרה קליפתה שלא ע"י מכה באילן אסור לטוחה בטיט דוקא. - נמצינו למדין, שתאנה שנשרה קליפתה, שלא ע"י מכה, ורצה לטוחה בטיט, ודאי אסור. ושאר אילנות, חוץ מן התאנה, שנשרה קליפתו ע"י מכה, ובא למרח עליה בזבל, ודאי מותר לדעת הסוברים שמותר לעשות העבודות לאוקמי אילנא אפילו בגופו של אילן. אבל למרח תאנה בטיט כשבאה ההתקלפות שלה ע"י מכה, וכן למרח שאר אילנות בטיט אפילו שנשרה קליפתן בלא מכה, או למרח תאנה בזבל, בין כשנשרה קליפתה ע"י מכה בין שלא ע"י מכה, בכל אלה יש להסתפק אם מותר בשביעית. וראוי ללכת בזה אחר אומד הבקיאין: אם הדבר נדרש לאוקמי אילנא יש להתיר במקום הפסד, ואם ע"פ הבקיאות יהיה הדבר רק לאברויי אילנא אסור.

ו׳אין מציתין את האור באישת הקנים, מפני שהיא עבודת קרקע. ואין מלמדין את הפרה לחרוש אלא בחול. ואין בודקין את הזרעים בעציץ מלא עפר. אבל בודקין אותן בעציץ מלא גללים. ושורין את הזרעים בשביעית כדי לזורען במוצאי שביעית. ומקיימין את האלויי (מין ממיני ירקות הרכים העולים מאליהן) בראש הגג אבל אין משקין אותו. י"א* שמציתין אור במקום שהשרצים, המזיקים את השדות, הנקראים אשות, נמצאים שם, כדי לכלותם. י"א* שאסור להצית את האור באישת הקנים, גם כשאינו מתכוין בשביל עבודת הקרקע. שתתיפה עי"ז הארץ ותהיה מוכנת יותר לזריעה, אלא שהוא מתכון כדי שיתגדלו הקנים הנשארים בריוח יותר, והויא עבודת אילן. י"א* שהזרעים שבדקן בעציץ מלא גללים בשביעית וצמחו, אין איסור לקיימן, כמו שאסור לקיים צמחים הרכים משום מראית עין שלא יחשדו אותם שזרעו בשביעית באיסור, אלא מותר לשייר אותם למוצאי שביעית. ומקיימין* ספיחים בראש הגגות, ועושין מעשה בקיומן. ואין חוששין עליהם לא משום איסור של ספיחי שביעית, שאסורים באכילה כמו שיתבאר במקומו, ולא משום עבודת הארץ במעשה שעושה לקיום הספיחין ההם, הואיל והם אינם ע"ג הארץ כשאר הצמחים, כ"א בראש הגגות. וי"א* שמקיימין כל מיני עלין העולים בגג, אבל אין משקין אותם, ולא דוקא מין מיוחר הנקרא אלויי, אלא כל העלין העולים בגג מקיימין אבל לא משקין, ואין חוששין על הקיום משום מראית העין. אישות *)* ועכברים שמפסידין בשדה אילן מותר לצודן כדרכו בשביעית, שחופר גומא ותולה בה מצודה, אפילו בשדה הלבן הסמוכה לשדה האילן מותר לצודן כדרכו, שיוצאין ממנה ומפסידין האילנות. ואם אינה סמוכה לשדה אילן אין צדין אותם אלא ע"י שינוי, שנועץ שפוד בארץ ומנענעו לכאן ולכאן, עד שנעשית גומא ותולה בה המצודה. וי"א* שבשדה הלבן הסמוכה לשדה האילן, אינו מותר אלא ע"י שינוי, ואם אינה סמוכה לשדה אילן אסור אפילו ע"י שינוי. וי"א* שאין צידה אסורה אפילו בשדה הלבן רק אם הוא צריך לסקל ע"י זה את האבנים, ולפי זה נראה שכל זמן שאינו צריך לסלק את האבנים ע"י הצידה, אין עצם הצידה ענין לעבודת קרקע כלל, ומותרת היא בשביעית. ויש* מי שנראה מדבריו, שאין שום איסור בצידת האישות והעכברים בשביעית, מצד עצמה, כל שאינו מסקל את השדה.

ז׳סוקרין את האילן בסקרא. וטוענין אותו באבנים. ועודרין תחת הגפנים. והמקשקש בזיתים אם להברות את האילן אסור. ואם לסתום את הפצימים מותר. והוא שמותר לעשות אלו הפעולות, לסקור את האילן בסקרא ולטעון אותו באבנים, אפילו* באילן שהוא משיר פירותיו, שעושה כן, לסוקרו בסקרא, כדי להודיע צערו לרבים ורבים יבקשו עליו רחמים, וטוענו באבנים, כדי שיכחש חילו ולא ישיר את פירותיו,* שהשרת הפירות באה לו ע"י לחותו ושומנו. והוא הדין שמותר לעשות לפי זה רפואות אחרות, בין בדרך הטבע בין בדרך הסגולה, להעמיד את הפירות באילן, שלא ישורו.* אבל אסור לעשות פעולות אפילו בדרך סגולה כדי שיעשה האילן פירות, כגון לתלות בו פתקי קמיעות לסגולה שיוציא פירות, אע"פ שאין הפעולה מועלת כלל ע"פ דרך הטבע, מ"מ מאחר שזה העושה עושה כן לתכלית הוצאת הפירות, דהוי כעבודת האילן, אסור. ולענין עידור תחת הגפנים* יש אומרים שיש שם שני מיני עידור, כמו שקשקוש שתחת הזיתים מחולק הוא לשני מינים, והעידור המותר הוא העשוי להקים את האילן על מצבו, אבל העשוי לאברויי אילנא, ולהוסיף בו שבח - זה אסור. ויש אומרים* שאסור לעדר עידור חדש שלא היה מעולם כ"א בעתיקי שכבר נחפרו מותר לחפור אם יש צורך לתקנם. ויש* אומרים שתחת הגפנים אין בו אופן האסור, מפני שכולו הוא רק לאוקמי אילנא, והעידור האסור הוא רק כשעודר בכל מרחב חכרם לא תחת הגפנים לבדם. וענין הקשקוש בזיתים, י"א* שהוא מין עידור וחפירה תחת הזיתים, ויש מי שמשמע מדבריו שהוא ענין זיבול,* שיש בו שני אופנים, אחד הוא לאברויי אילנא ואסור והשני הוא לסתומי פילי ושרי. וממקום אחר,* נראה, שהוא ענין הסרת בדין יבשין ומיני פסולת מן האילן, ואם הוא להברותו ולחזקו אסור, ואם הוא כדי שעי"ז יתקיים במה שיסתמו פצימיו, במה שהוסרה המניעה ע"י הסרת הבדין היבשין וממילא ע"י כח הצמיחה יסתמו פצימיו ויעמד במעמדו - זה שרי. ואסור * לעדור במקשאות ובמדלעות, ואפילו בבית השלחין ג"כ אסור לעדור, שלא מצינו היתר בעידור כ"א תחת הגפנים, וע"פ הדרכים שביארנו לפי הדיעות.

ח׳משקין בית השלחין בשביעית, והיא שדה הזריעה שצמאה ביותר. וכן שדה האילנות אם היו מרוחקין זה מזה יותר מעשר לבית סאה, מושכין את המים מאילן לאילן אבל לא ישקו את כל השדה. ואם היו מקורבין זה לזה עשר לבית סאה, משקין כל השדה בשבילן. וכן עפר הלבן מרביצין אותו במים בשביעית, בשביל האילנות שלא יפסדו. וי"א* שאפילו שדה בית הבעל ג"כ מותר להשקותה בשביעית, שלא גזרו חכמים כלל על ההשקאה כל זמן שהדבר צריך לקיים. ויש * מי שנראה מדבריהם שהשקאה גמורה אסורה בבית הבעל, ואין היתר רק בהרבצה, שהיא השקאה מועטת לפי ההכרח. וי"א* שמרביצין שדה הלבן לא דוקא בשביל האילנות, שזה שייך רק בשדה שיש בה אילנות, אלא שהן מרוחקות יותר מעשר לבית סאה, אלא אפילו אין בה אילנות כלל ג"כ מותר להרביץ אותה.* והיינו שמרביצין שדה לבן בשביעית, כדי שיצאו ירקות במוצאי שביעית.* אבל להרביץ בשביעית כדי שיצאו ירקות בשביעית אסור.

ט׳ועושין עוגיות לגפנים. חפירות סביב הגפנים כעין גומות שיקבצו בהן מים וה"ה * שמותר לעשות כן בזיתים. ונראה שה"ה בשאר אילנות אם יש צורך בזה לאוקמי אילנא.

י׳ועושין את אמת המים בתחלה. וי"א* שאין מותר כי אם שכשחופר ישליך את העפר מרחוק מאגפיה, כדי שלא יכשיר את אגפיה לזריעה כל זמן שהוא נותן את העפר הנחפר סמוך להם. והעיקר הוא שאין חילוק,* ומותר אפילו כשנותן את העפר סמוך לאגפיה ג"כ,* וכיון שאינו מכון לזריעה, וגם הוא עושה שלא כדרך ההכשר לזריעה שע"י חרישה, כ"א בשינוי ע"י חפירה של האמה, אינה דומה לחרישה.

י״אוממלאין את הנקעים מים.

י״בומפני מה התירו כל אלה, שאם לא ישקה תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה. והואיל ואיסור הדברים האלו וכיוצא בהם מדבריהם לא גזרו על אלו, שאין אסור מן התורה אלא שני אבות ושתי תולדות שלהם, כמו שבארנו.

י״גמשרבו האנסין, והטילו מלכי גויים על ישראל לעשות מחנות (נ"א מזונות) לחיילותיהן, התירו לזרע בשביעית דברים שצריכין להן עבדי המלך בלבד. וכן מי שכפאו אנס לעשות בשביעית בחנם, כמו עבודת המלך וכיוצא בהן, הרי זה עושה. ויש מי* שנראה מדבריהם, שכל שצריכים לשלם מס למלך גם אם לא יזרע, ויהיה לו הפסד בזה שישלם את המס ולא הכניס מאומה מהקרקע, מותר לו לזרע. ויש מי* שנראה מדבריו, שאין היתר לזרע כ"א כדי שיעור של סילוק המס בלבד.** וכל זה מיירי בשביעית בזמן הזה דרבנן, שהתירו בזה במקום אונס של ממון. וי"א** דאין היתר לזרע בשביל ארנונא, כ"א כשיש סכנת שביה. שהיא חשובה כסכנת נפשות, אבל משום הפסד ממון לא התירו. ופשוט, שאם יש סכנת נפשות בדבר מותר גם בשביעית שהיא מן התורה. ויש* מי שאומר שלא הותרה זריעה זו כ"א באותן המקומות, שהחזיקו בהן עולי מצרים ולא החזיקו בהן עולי בבל, שהם אינם קדושים כ"א מדרבנן, אבל במקום שהחזיקו עולי בבל סובר בעל דעה זו, שמן התורה עומדת הארץ שם בקדושתה, ולא הותר בשביל שום הפסד של ממון. ויש* מי שנראה מדבריהם, שלא הותר כלל בשביל ארנונא, כ"א לאסוף את מה שנזרע בשביעית או מה שצמח מאליו מן הספיחין, אבל לא לזרע לכתחילה.

י״דהנוטע בשביעית בין בשוגג בין במזיד יעקור, מפני שישראל חשודין על השביעית, אם תאמר בשוגג יקיים יאמר המזיד שוגג הייתי. ונראין* הדברים, שגם אם נטע בתוך שלשים יום האחרונים של שביעית ג"כ יעקור אפילו בשוגג, אבל אם נטע בתוך שלשים יום שלפני שביעית, בפרק שאסור לנטע גם בזמן הזה, שהוא שלשים יום חוץ מימי הקליטה שהן שתי שבתות, לדעת הסוברים שאסור גם בזמן הזה בשלשים יום לפני שביעית, חוץ מימי הקליטה, שהם ביחד מ"ד יום, אע"פ שהדין הוא שיעקור, מ"מ לא קנסו ע"ז שוגג אטו מזיד, ואין לנו לחייב לעקור את הנוטע בפרק זה שלפני שביעית בשוגג, שלא גזרו חכמים כ"כ מפני החשד גם על הפרק שלפני השביעית.

ט״והחורש את שדהו או נרה או זבלה בשביעית, כדי שתהיה יפה לזריעה במוצאי שביעית, קונסין אותו ולא יזרענה במוצאי שביעית. ואין חוכרין ממנו כדי לזורעה אלא תהי בורה לפניו, ואם מת יזרענה בנו. וי"א* שלא גזרו שלא תזרע במוצאי שביעית כ"א כשחרש אותה שתי פעמים, אבל בחרישה של פעם אחת לא גזרו עליה שלא תזרע במוצאי שביעית. ונראין הדברים, שהוא דוקא אם ע"י החרישה בפעם אחת עדיין אינה ראויה לזריעה, שצריך עוד לחרוש אותה כדי לתקנה שתהיה יפה לזריעה, אבל אם חרש חרישה באופן שהיא יפה כך לזריעה, אפילו אם חרש כזאת רק פעם אחת דינו כחרישה של שתי פעמים ואסור לזורעה במוצאי שביעית. וי"א* שכשיש אונס המלכות לזרע, משום ארנונא וכיוצא בו, באופן המבואר לעיל שמותר לזרע בשביעית, כיון שאין ההיתר אלא מפני ההכרח ע"כ לא הותר כ"א לחרוש פעם אחת, וזה שחרש שתי פעמים קנסו אותו שלא תזרע אפילו במוצאי שביעית. וי"א* שלאו דוקא אם זבלה בידים בשביעית אסור לזורעה במוצאי שביעית, אלא אפילו אם הכניס בה בהמות לדייר באופן שתזדבל השדה ע"י זה מעצמה, שיש אופנים שמותר לעשות כן לדעת המתירים, שיתבאר לקמן, פ"ב אפילו אם כונתו שתזדבל השדה ע"י זה, מ"מ אם עשה כן יותר מהשיעור שהתירו חכמים, או באופן אחר ממה שהתירו, אין זורעין אותה במוצאי שביעית. וי"א*. שאותה השדה, שחרש אותה או נרה או זבלה, באופן שאסור לזורעה במוצאי שביעית, אפילו אם מכרה לאחר, אותו הקונה ג"כ אסור לזורעה במוצאי שביעית. ונראה* שהוא דוקא אם לא חרש אותה לצורך עצמו, כי היתה דעתו למוכרה, אבל אם יודעים שחרש אותה לצורך עצמו, אלא מפני שאחר שביעית לא היה יכול לזורעה מפני האיסור מתוך כך מכרה לאחר, אז די לו בקנס זה של מכירה* עבר וזרעה, אפילו* מי שעשה את האיסור בעצמו, ואין צריך לומר הקונה ממנו את השדה המטויבת באיסור, זרעה מותר, שלא גזרו אלא על הגדר שהוא יכול לעמוד בו.* ויראה לי לומר, שבזמן שנתרבו חורשי שביעית באיסור לא גזרו על השדות החרושות שלא יזרעו במוצאי שביעית, שהיא גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה, מפני שרבו השדות שנתחרשו בשביעית, ע"כ לא גזרו כ"א על מי שהפקיר הרבה ויצא בזלזול איסור חרישה יותר ממה שזלזלו בו רוב העוברים, כגון כשכל העם עוברי העבירה חורשין פ"א וחוא חרש שתי פעמים, או אפילו אם כל העם חורשין שש פעמים, דוקא כשהוא חרש שבע פעמים, שזוהי אפקירותא שרק יחידים רשעים מזלזלים כ"כ, ורוב המון אפילו עוברי העבירה מצמצמים שלא להרחיב בשביעית את המלאכות האסורות, יותר מן ההכרח, שהם רק אינם יכולים לעמוד בנסיון של דוחקם, אבל אינם עוברים יותר מההכרח, ומניחים איזה היכר ג"כ לשביעית, שלא לחרוש כ"כ כמו בשאר השנים. ע"כ זה שפקר יותר מרוב עוברי עבירה, קנסוהו שלא תזרע גם במוצאי שביעית, וקנסו ג"כ על המכירה.

ט״זהמעביר קוצים מארצו בשביעית כדי לתקנה במוצאי שביעית, או שסקל ממנה אבנים, אע"פ שאינו רשאי לא קנסו אותו ומותר לו לזורעה במוצאי שביעית וי"א* שדוקא אם העביר ממנה קוצים תלושים, אז מותר לזורעה במוצאי שביעית, אבל אם העביר ממנה קוצים מחוברים, שעקרם לפנות את השדה להכשירה לזריעה, לא תזרע במוצאי שביעית. ויש מי* שאומר, שגם בסקל אבנים ג"כ לא אמרו שתזרע במוצאי שביעית, רק אם סקל ממנה אבנים תלושות, אבל אם סקל אבנים מחוברות דינה כחרישה, שלא תזרע למוצאי שביעית, לדעת הסוברים שבחרישה אפילו בפעם אחת ג"כ לא תזרע במוצאי שביעית; אבל לדעת הסוברים שלא אמרו לא תזרע במוצאי שביעית כ"א דוקא כשהתקינה כבר מוכנת לזריעה, שהוא כשחרש יפה באופן שאין צריך לעשות לה שום הכשר עוד לזריעה, אבל כשחרש מעט באופן שצריך לעשות עוד פעולה, ולהיטיב את החרישה קודם שתזרע במוצאי שביעית, אין איסור לזורעה, לדעה זו יהיה מותר ג"כ לזורעה כשהעביר ממנה אפילו קוצים מחוברים.

י״זהטומן לפת וצנונות וכיוצא בהן בשביעית, אם היו מקצת העלין מגולין אינו חושש ואם לאו אסור. והיינו* שאינו מתכוין לשם זריעה אלא לשם הטמנה בקרקע, אלא שלפעמים מתרבים ומצמיחים, מ"מ כיון שטמנם שלא כדרך זריעה, כ"א שיהיו מקצת העלין מגולין, ניכר שהוא דרך הטמנה, ע"כ אינו חושש משום איסור זריעה בשביעית, ואם צמחו והוסיפו אינו חושש על התוספת, לא משום איסור ספיחין שאסורין באכילה, כמו שיתבאר לפנינו דין ספיחי שביעית, ולא משום קדושת פירות שביעית, והם מותרין בסחורה ובאיבוד, ואינם צריכין ביעור, ואין נוהג בהן שום דין מדיני פירות שביעית. וי"א* שלא נאמרו הדברים להתיר להטמין בשביעית עצמה, אלא שאם היו מששית ונכנסו לשביעית, ונוספו ע"י הטמנה זו כדרך שעושין הבצלים, שאפילו בתלוש מוציאים עלין, אע"ג דספיחי שביעית אסורין הם מותרים, ואין עליהם לא איסור ספיחין ולא קדושת שביעית. ולדעה זו נראה,* דמיירי דוקא כשלא השרישו והוסיפו, אבל אם השרישו יש להם דין ספיחין ודין קדושת שביעית לכל דבר. וי"א* שאין חילוק בין אם היו מקצת עלין מגולין או לא, וכל שטמנם בכונת הטמנה ולא לשם זריעה ושתילה אין בהם משום שביעית. וי"א* שדוקא אז אין בהם משום שביעית אם היו מקצתן מגולין מגוף הצנון והלפת, שאז איננו דרך שתילה, אבל אם היו כולן מכוסין ומקצת עלין מגולין זהו דרך זריעה ממש, ואסור לעשות כן בשביעית, וגם יש בהם קדושת שביעית ואיסור ספיחין. וי"א* שאין היתר כשאינו מתכוין לנטיעה כ"א להטמנה אלא אם היו מקושרין בדרך אגודה, שאז ניכר הוא שאין זה דרך נטיעה, אבל אם היו קלחים יחידים אסורין.

י״חהטומן את הלוך וכיוצא בהן לא יפחות מארבע קבין על גובה טפח וטפח עפר על גביו, וטומנו במקום דריסת האדם כדי שלא יצמח. וי"א* שדוקא לוף צריך שיעור זה של ארבע קבין אבל בצלים די להם בפחות מזה השיעור, ויש שמדמין בצלים ללוף.

י״טומותר למרס באורז בשביעית, אבל לא יכסח. פירוש שמותר להשקות שדה אורז השקאה יפה ולערב את המים בעפר. ונראין הדברים ששדה אורז צריכה היא השקאה כזאת, שאם לא יעשה כן ימותו הזרעים לגמרי. ונראה לי* דמיירי שממרס את השדה של אורז בשביעית סמוך ליציאתה, כדי שיצמח האורז במוצאי שביעית, שמותר להשקות שדה לבן בשביעית כדי שיצאו ירקות למוצאי שביעית, ובאורז צריכה השדה מירוס, שהיא השקאה יותר מרובה בעירוב יפה עם העפר, גם זה מותר לצורך מוצאי שביעית, אבל למרס לצורך שיצא האורז בשביעית נראה שאסור, שהרי אסור* להשקות שדה לבן בשביעית כדי שיצאו ירקות בשביעית. אבל לכסח אסור אפילו לצורך מוצאי שביעית, אפילו ימותו הזרעים ע"י מניעת הכיסוח ולא יצמחו, משום שהכיסוח הוא הזימור האמור בתורה וא"א להתיר אותו במקום הפסד, - לא תזמור מתרגמינן לא תכסח.

כ׳בראשונה היו אומרים מלקט אדם עצים ואבנים ועשבים מתוך שדהו, והוא שיטול הגס הגס, כדי שלא יתכוין לנקות את הארץ, אבל משדה חבירו נוטל בין דק בין גס. משרבו עוברי עבירה, שמתכונין לנקות ואומרים הגס הגס אנו נוטלין, אסרו ליטול אדם משדהו אלא מתוך שדה חבירו, והוא שלא ילקט בטובה, שלא יאמר לו ראה כמה טוב עשיתי עמך, שהרי ניקיתי שדך. ויש* מי שנראה מדבריהם, שבשל חבירו ג"כ אין שום היתר כלל ללקט אפילו שלא בטובה, ואין היתר ללקט כ"א משל הפקר. ונראה לי* שלא אסור כ"א משל חבירו הרחוק ממנו, שכיון שהוא עוזב שדות הקרובים אליו, שיכול להשיג מהן לצרכו עצים ואבנים ועשבים, והולך למקום רחוק, יחזיק לו חבירו טובה, שניכר הדבר שמכוין הוא גם את טובתו של חבירו במה שמנקה לו את השדה. ועוד תנאי צריך באיסור זה, שיהיו האבנים והעשבים והעצים בלתי מצויים שם, שיש טרחא עד שהוא מוצא אותן ע"י חיפוש ולקיטה, שאז קרוב הוא שיחזיק לו טובה במה שמנקה שדהו, שנראין הדברים שמתכוין גם לזה, אבל אם הוא קרוב וגם העצים והאבנים והעשבים מצויין שם, שאין כ"כ טרחא בלקיטתן, נראה שעשה רק לצורך עצמו, כדי שישיג את העצים והאבנים והעשבים שהוא צריך להם, ולא יחזיק לו טובה. והא דמותר ללקוט בשל חבירו לדעה הראשונה יש* אומרים שמותר ללקוט בין דקים בין גסים, וי"א* שאין היתר ללקוט גם משל חבירו כ"א גסים, אבל דקים אסור לעולם גם משל חבירו. ולדעה האומרת שאין היתר בשל חבירו כ"א בגסין,* יש ספק אם ליקט בתחילה את הגסים ביותר, ואח"כ נשארו ג"כ כאלה שהם דקין מהגסים שכבר ליקט, אבל הם גסים לעומת הדקין מהם, שנשארו עדיין בשדה, אם הוא מותר ללוקטם עכשיו, אי אזלינן בתר קודם הלקיטה, שאז נגד הגסים מהם היו נקראים אלו דקין ואסור, או דילמא בתר השתא אזלינן והם גסים השובים הם לנבי הדקין מהם.* ויש פלוגתא ג"כ אם אין בכל השדה כ"א גסים אם מותר ללקוט, כיון שבזה יכול לנקות כל השדה, או דילמא כיון שסוף סוף כל מה שילקט הם גסים מותר, שאע"פ שאין הוכחה, שכונתו היא בשביל האבנים לצורכו, מ"מ אין הוכחה ג"כ שהוא מתכוין בשביל הטבת הקרקע ונקיותה. ומ"מ* מותר בודאי ללקט את הגסים שאינם נוגעים בארץ ולהניח את הנוגעים בארץ, אפילו אם הם כולם גסים.

כ״אהיתה בהמתו עומדת בתוך שדהו, מלקט ומביא לפניה, שבהמתו מוכחת עליו. וכן אם היתה שם כירתו, מלקט הכל ומדליק, שכירתו מוכחת עליו. וי"א* שגם כשבהמתו וכירתו שם לא הותר לו ללקט כ"א גסים, שאסרו מתוך שדהו לאחר שהתחילו ללקט בין גסים בין דקין, אבל דקין אסור ללקט אפילו כשבהמתו וכירתו עומדים שם. ויש מי שאומר*, שאין מועיל מה שכירתו מוכחת עליו כ"א כשנוטל בין גסים בין דקים, אבל אם אינו נוטל אלא דקין, גם כשכירתו עומדת שם ג"כ אסור.

כ״בהקוצץ אילן או שנים לעצים הרי זה מותר לשרשן. קצץ שלשה או יותר זה בצד זה לא ישרש, שהרי מתקן את הארץ, אלא קוצץ מעל הארץ ומניח שרשיו בארץ. במה דברים אמורים מתוך שלו, אבל משדה חבירו מותר לשרש.* ויש מי שאומר, שאע"ג דלגבי המלקט עצים ואבנים ועשבים מתוך של חבירו אסור לו לומר לו כמה טובה עשיתי עמך, שניקיתי שדך, זהו דוקא שם, במלקט עצים ואבנים ועשבים, שהטובה היא טובה ברורה, שהרי חבירו צריך באמת לנקות את שדהו, אבל בקוצץ אילנות לעצים אין ידוע כלל אם חבירו מחזיק זה לטובה, דשמא ניחא לו באילנות יותר מבשדה לבן, ואע"פ שנתן לו רשות לעקור אילנותיו יש לומר שמא אינו עושה כן כ"א לטובתו של המלקט, שהוא צריך לעצים, ע"כ אפילו אם יאמר לו כמה טובה עשיתי עמך בזה לא אסרו.* אבל אם אמר לו שרש בשלי ואני אשרש בשלך זה ודאי אסור. והנה מח שמותר מתוך שלו וכן מתוך של חבירו הוא דוקא כשמתכוין לעצים, ולא לטובת האילנות הנותרים, וי"א* שאפילו אם הוא מדל באילנות, כמו בזיתים, שדרך הוא שכשהם נטועים מקורבין זה לזה יותר מדאי עוקרין איזה מהם מבינתים, כדי שיתגדלו הנותרים בריוח ויתעבו ביותר ויתנו פירות יותר מרובים ויותר טובים, ע"י מה שתהיה להם יניקה מרווחת, אע"פ שכונתו כדי להיטיב את גידול הנשארים ג"כ מותר ליטול אחד מבינתים ולהניח שנים, או ליטול שנים ולהניח אחד, אפילו בשלו. שסוברים בעלי דעה זו שאין זה זימור האמור בתורה, כיון שאינו עושה את הפעולה בגופן של האילנות עצמן, שכונתו להיטיב גידולן, כ"א באילנות האחרים, והרי היא כשאר עבודת הארץ מהתולדות האסורות רק מדרבנן, וכיון שאין הדבר ניכר שהוא מכוין לטובת האילנות, שהרואה יוכל לדון שמכוין לעצים, ע"כ מותר באופן האמור לשרש גם בשלו. ובשל חבירו מותר גם במחליק, דהיינו שעוקר שלשה זה בצד זה, ונראה שה"ה אפילו טובא, שכיון שאין הוכחה שהוא עושה לטובת האילנות לא גזרו חכמים, כי הרואים יאמרו שהוא עושה כן לעצים.* מיהו במה דברים אמורים שמותר לו גם ליטול שנים ומניח אחד, אם לא הידל באותן אילנות מעולם, אבל אם כבר הידל אותם איזה פעם, שנמצא שהם נטועים כבר בפזור קצת, אע"פ שהוא צריך להדל אותם עוד אסור לו לטול שנים ולהניח אחד, שאז יפנה חלק גדול מן השדה, וניכר הדבר שהוא מתכוין לעבודת הארץ, אלא צריך דוקא שיטול אחד ויניח שנים. ולי נראה, שסתם מדל הוא מכוין שתי כונות, כונה אחת להיטיב את הגידול של האילנות הנותרים, והכונה השנית שיהיו לו עצים מהאילנות שהוא שולף אותם, או שיהיו לו לתועלת כשישתל אותם במקום אחר המרווח, שיעשו פירות יותר, ומצד כונה זו אין העקירה חשובה עבודת האילן כלל, שרק אם יטע את הנעקרים אז יהיה עובד את האילן, אבל בעקירתו איננו עושה שום עבודת אילן, אפילו אם כונתו היא שיהיו לו האילנות הנעקרים מוכנים לנטע במקום אחר. ע"כ בסתם המדל, כל זמן שאין היכר של תיקון עבודת קרקע מותר, אע"פ שמעורבת בפעולה זו ג"כ כונה של תיקון האילנות, שלא אסרו חכמים עבודת האילן בתולדות כ"א כשאין שם כונה אחרת בפעולה זו כ"א תיקון האילן, אבל כשיש כאן ג"כ כונה לעצים לא אסרו. ע"כ מותר לדעה השניה שבארנו להדל באילנות, אפילו אם אין כונתו מפורשת שהיא רק לעצים כ"א בסתם, אבל אם הוא מתכוין בודאי רק לצורך האילנות הנותרים או לצורך השדה נראה שבכל אופן אסור.* אין עוקרין גדר שבין שתי שדות, אחד גדר של עצים ואחד גדר של אבנים. במה דברים אמורים בזמן שמתכוין לעשות שדה, אבל לעצים מותר. המשרש עיקר חרוב וסדן שקמה, לעצים מותר, לשדה אסור. ונראה שכל שהוא מכוין רק לעצים, מותר אפילו בשלו, ואפילו במחליק הרבה זה בצד זה, ואם מכוין מפורש ביחוד לשדה אסור אפילו בשל חבירו, ואפילו כשנוטל רק אחד מבינתים של הרבה, ואם הוא עוקר סתם, שאז שתי הכונות כלולות במעשיו, אז שייכים כל החילוקים שביארנו, שבשל חבירו לעולם מותר, ובשלו מותר לטול רק אחד משנים אם כבר הדל, ושנים ולהניח אחד אם לא הדל שם מעולם. ונראה שאותן שנוטעין שתולה, דהיינו שנוטעין גרעיני אילנות או ענפים רכים, במצב דחוק זה בצד זה, כדי לעוקרן אח"כ ולנטע מהם כרמים ופרדסים שלמים, מותר בשביעית למכור לנכרים, הקונים את הנטיעות, לעקור אותם ולנוטעם בשלהם. ובלבד שיעקרו הנכרים הקונים, או אפילו אם הם שולחים פועלים ישראלים לעקור. ובלבד שלא יעקור בעל הקרקע עצמו או שלוחיו ופועליו, כ"א הנכרי או פועלים שלו, שהם כונתם היא רק לעצים, והוי ממש דינא דבשל חבירו אף המחליק ישרש, אפילו שלשה זה בצד זה, וה"ה דאפילו טובא נמי שרי, ומה שממילא נעשה מזה טובה לעבודת הקרקע, כדי לנטע נטיעות אחרות, לית בה איסורא.

כ״גהמבקיע בזית ליטול עצים, לא יחפה מקום הבקוע בעפר, מפני שהיא עבודה. אבל מכסה באבנים או בקש. וה"ה* כשכורת ענפים משאר אילנות לעצים, לא יכסם בעפר אלא מכסם באבנים או בקש.

כ״דהמזנב בגפנים והקוצץ קנים הרי זה קוצץ כדרכו בקרדום ובמגל ובמגירה ובכל מה שירצה. ונראה שהוא מותר לקצוץ ג"כ בכל אופן שהוא רוצה, בין אם מרחיק הרבה מן הגזע או מעט.* ויש מי שנראה מדבריהם, שהוא צריך להרחיק טפח. ויש מי שאומר* שהוא מותר לזנב את הגפנים ולקצץ את הקנים אע"פ שהוא עושה כן כדי להעבות את הגזע, מפני שכיון שהרואה איננו מבחין בזה, ויוכל לתלות שהוא חותך לעצים, מותר, ואין זה זימור ממש האמור, שהזימור יש מי שאומר* שהוא כשחותך הענפים היבשים וכאן חותך את כולם לגמרי. וי"א* שאין היתר בזה כ"א כשמתכוין לעצים. וי"א* עוד, שאפילו כשמתכוין לעצים צריך שתהיה הכריתה של הזינוב והקציצה באופן כזה שהוא קשה להאילן, כדי שלא יהי' בזה משום עבודת האילן. ויש* מי שנראה מדבריהם, שהעיקר צריך בזה שלא תהי' תועלת להאילן, ואם הוא ברי שאין תועלת בזה להאילן להשביחו מותר, אלא במקום שיש ספק, אם הוא קשה לאילן או שיש בזה תועלת, צריך לעשות באופן שיהיה ודאי קשה, כדי שיצא מחשש של תועלת כדי שלא יהיה בכלל עבודת האילן. ויש* מי שנראה מדבריהם, שאפילו בזומר ממש אינו אסור כ"א כשהוא לאברויי אילנא ולהפריחו, אבל אם הוא רק לאוקמי אילנא שלא יתקלקל מותר, ואם חותכין זמורות של הגפן, להעבות את הגפן או כדי שירבה פירותיו, ודאי הוא זומר האסור מן התורה, אבל אם חותכין את כל הענפים, ואין כונת ההתיכה כדי להרבות פירות ולהעבות האילן, אלא כדי להאריך את ימי הגפן, יש לומר שהוא חשוב לאברויי אילנא, כיון שהכונה היא שלא ימות לפני הזמן, שיוכל להאריך ימים ע"י קציצת ענפיו, נמצא שהענפים ההם כשלא יקצצו המה מזיקים אותו, ואין כאן כ"א לאוקמי. ואם הוא ודאי, שלענין הפירות וגוף העץ של הגפן יהי' קשה זימור זה, וכל התועלת תהיה רק להאריך ימיו, נראה שהוא ודאי לאוקמי אילנא ומותר. אלא אפילו אם יהיה ספק, אם הוא מעלי או קשי לפירות ולגפן, כיון שאינם מתכונים לתועלת זה כ"א לאוקמי, יש לומר שאין כאן איסור תורה, ובשביעית בזמן הזה יש להקל. ועכ"פ אין זמירה כזאת חמורה יותר משאר מלאכות דרבנן. אבל י"א* שכל החילוק, שבין לאוקמי אילנא ולאברויי אילנא, אינו כ"א במלאכות שהן דרבנן, שכשהיא לאוקמי אילנא הוי הפסד ולא גזרו רבנן. ולפי זה בזומר, שהוא מלאכה האסורה מן התורה, אין הפרש בין לאוקמי אילנא או לאברויי, ולעולם הוא אסור, וכל ההיתרים במזנב בגפנים וקוצץ קנים וכיוצא בזה אינם נאמרים כ"א כשמתכוין לעצים, אבל כל שמכוין לתועלת העבודה, אפילו אם העבודה הזאת תהיה לאוקמי אילנא, הוא ג"כ אסור מה"ת. ולפ"ז יהיה הזימור שהוא כדי להאריך ימיו של הגפן ג"כ אסור מה"ת.

כ״האין קוצצין בתולת שקמה בשביעית כדרך שקוצצין בשאר השנים, מפני שקציצתה עבודת אילן, שבקציצה זו תגדל ותוסיף. ואם צריך לעציה קוצץ אותה שלא כדרך עבודתה. ואפילו לאותם הסוברים לעיל, שבכל מקום שהוא צריך לעצים מותר לעשות עבודה כזאת, שהוא משביח בה את האילן בודאי, מ"מ לא הותר שם כ"א משום שהרואה יוכל לתלות ביותר בעצים, משום שהוא משנה מדרך העבודה הרגילה, אבל כל זמן שהוא קוצץ כדרכו אין היתר אפילו אם צריך לעצים, ע"כ ה"ז קוצץ שלא כדרך עבודתה.

כ״וכיצד קוצצה, מעם הארץ או למעלה מעשרה טפחים.* הלוקח בתולת שקמה מחבירו בשביעית ה"ז מגביה עשרה טפחים וקוצץ; אע"ג שהקונה מחבירו בתולת שקמה בשאר שני שבוע ה"ז מגביה שלשה טפחים וקוצץ, היינו משום ששלשה טפחים ודאי מעלי לה, א"כ בשביעית אסור לעשות כן, וע"כ מוכרח הוא לבור אחד משני דרכים, או לגום מעל הארץ או למעלה מעשרה טפחים, וראו חכמים, שבקציצה של גומם מעל הארץ ההפסד אצל המוכר הוא יותר גדול ממה שיש לו הפסד אם יגביה עשרה טפחים ויקצוץ, ע"כ תקנו שיגביה עשרה טפחים וקוצץ, ולא יגמם מעל הארץ, שלא יפסיד את חבירו במדה יתירה.

כ״זאילן שנפשח קושרין אותו בשביעית, לא שיעלה אלא שלא יוסיף.

כ״חלא יוציא אדם זבלים מחצירו ויתן בתוך שדהו בשביעית, מפני שנראה כמזבל שדהו שתהיה יפה לזריעה. ואם הוציא והעמיד ממנו אשפה מותר. ולא יעשה אשפה בתוך שדהו עד שיעבור זמן שמזבלין בו לעבודת הארץ והוא משיקשור המתוק. פירוש* שיש עשב מר הנקרא פקועות שדה, ועל דרך סגי נהור קורין אותן מתוק, וכשהוא מתחיל להתיבש הוא נעשה קשרים קשרים, וכיון שנקשר בו קשר העליון מיד הוא מתיבש, והוא קרוב ליבשות שלו, ובזמן שהוא מגיע לידי מדה זו של היבשות, שהקשר העליון מתקשר בו, אז כבר עבר הזמן שנוהגין המזבלין לזבל לעבודת הארץ. וי"א* שהוא הזמן שהזבל, שהוא נקרא מתוק מפני שממתיק את הפירות, מתחיל להתיבש, וכיון שנקשר בו קשר העליון קרוב הוא להתיבש. וי"א* שהוא הזמן, שדרכה של האדמה להיות מתבקעת ע"י שינוי האוירים ומתקשרת בבקעים, וכשעבר זמן זה כבר פסקו המזבלים לזבל לעבודת הארץ.

כ״טולא יעשה אשפה פחותה ממאה וחמשים סאה של זבל כדי שתהיה ניכרת שהיא אשפה. שכיון* שהיא צבורה במדה גדולה במקום אחד אינו נראה כמזבל את שדהו, שדרך המזבל לפזר את הזבל על פני השדה.

ל׳ואם ירצה להוסיף מוסיף. היה לו דבר מועט מוסיף עליו והולך, ולא יעשה בכל בית סאה יותר משלש אשפתות.* וי"א שאם יש לו בית השלחין, שדרכו הוא בכל השנים לזבל אותם, גם לאחר שיפסקו עובדי עבודת הארץ מלזבל את שאר השדות, אסור לו להוציא זבלין לאשפתות, גם לאחר שיעבור הזמן שמזבלין בו לעבודת הארץ. אבל אם אין לו בית השלחין אין חוששין משום מראית עין, שמא יאמרו הרואים שהוא מוציא את הזבלין, שזה יש לו בית השלחין, וכדי לזבלה הוא מוציא, משום שבני עירו יודעים שאין לו בית השלחין, ולמראית עין של עוברין ושבין לא חשו בזה, שאין חוששין אלא למראית עין של בני אותה העיר אם יש מקום לחשד, שיאמרו בלבם אם היה זה שעושה באופן המותר היו יודעים מזה כיון שהם בני עירו, וכאן כיון שאם היה לו בית השלחין היו באמת יודעים, ומי שאין לו יודעים הכל ג"כ שאין לו, ע"כ אין חשש לחשד של בני העיר, ולעוברין ושבין אין חוששין, שהם צריכין לדון לכף זכות ולתלות בהיתר, שזה אין לו בית השלחין. ויש* מי שאומר, שלאחר שפסקו עוברי עבירה, דהיינו לאחר שעבר זמן שדרך המזבלין לזבל, מותר להוציא לאשפתות אפילו מי שיש לו בית השלחין. ואין חומר במי שיש לו בית השלחין אלא בזה, שמי שאין לו בית השלחין מותר להוציא את תבנו וקשו לזבלים על פתח חצירו, כדי שיהא נשוף ברגלי אדם וברגלי בהמה, גם קודם שעבר הזמן שפסקו המזבלין לזבל, ומי שיש לו בית השלחין אסור להוציא על פתח חצירו קודם הזמן שפסקו המזבלין.* ויש מי שסובר, שספק הוא אם מותר להוציא על פתח חצירו קודם הזמן שפסקו המזבלין בכל אדם, בין שיש לו בית השלחין בין שאין לו.

ל״אוהרוצה לעשות כל שדהו שלש שלש אשפתות לתוך בית סאה עושה, והרוצה לעשות זבלו אוצר עושה. פירוש אם רוצה להניח את כל הזבל במקום אחד,* ואינו רוצה לחלקו לאשפתות, כי לא אמרו חכמים לחלקו לשלש אשפתות אלא שלא יוסיף עליהן, אבל כל מה שניכר שהזבל כולו הוא צבור יותר במקום אחד הוא רחוק יותר מדרך הזיבול, שהוא בא בפיזור של הזבל על פני כל השדה.* ויש מי שנראה מדבריו שאסור כלל להוציא תבנו וקשו בשביעית לרשות הרבים כדי שיהא נשוף ברגלי אדם וברגלי בהמה, ולא עוד אלא, שזמן היתר הוצאת הזבלים בשביעית, על הדרך שבארנו, מתחיל לדעתו משפסקו עוברי עבירה אלו, שמוציאין זבלם באיסור למקום שיהא נישוף ברגלי אדם וברגלי בהמה, וכשרואין אותם שהם מוליכים את זבלם ומפנים אותו מחצרותיהם הם אומרים שהם מוליכים אותו לאשפה בדרך של היתר, ע"כ כל זמן שאלה העברינים עסוקין בהוצאת זבלם למקום האסור, דהיינו למקום שיהא נישוף ברגלי אדם ברגלי בהמה, אסור לכל אדם להוציא זבל מחצירו אפילו לאשפה, לצוברו במקום אחד, ורק אחר שפסקו אלה מותר להוציא זבלים לאשפתות.* ויש מי שאומר, שבמה דברים אמורים שמותר להוסיף על האשפה, לעשות אותה יותר משיעור זה של מאה וחמשים סאה, שאין קפידא כ"א שלא יפחות מזה השיעור, כדי שלא יהיה נראה כמפזר את הזבל על פני השדה לזבל, זהו רק אם על כל משפלה של זבל שהוא מוציא, שכל אחת שיעורה חמש עשרה סאין, שהוא שיעור משא של חמור אחד, - ושיעור האשפה שהוא עשר משפלות כאלה שהוא משא של עשרה חמורים, - הוא מוסיף שיעור הוספה של שלשה קבין שהוא חצי סאה. לכל משפלה, ונמצא שהוא מוסיף חמש סאין על השיעור של מאה וחמשים סאין, אבל יותר מזה אסור להוסיף.* ויש מי שנראה מדבריהם, שאלה השיעורים של הוצאת הזבלים לאשפתות נאמרו אפילו כשאינו מוליך את הזבל לתוך שדהו, כ"א בכל מקום שהוא מוליך אותם לצוברם באשפה, צריך לצוברם על זה הדרך שאמרנו, אלא שכשם שמותר לו להוליך לאצור את זבלו לאשפה במקום אחר, על הסדר האמור, כן מותר לו להוליך אותו לאוצר בתוך שדהו, לצברו שם בציבורים הגדולים של השיעור האמור, שכיון שהוא עושה אותו חמרים חמרים גדולים במקומות המיוחדים ואינו מפזרו, איננו נראה כמזבל את שדהו בשביעית. והא* שאם היה לו דבר מועט מוסיף עליו והולך. יש בזה שתי דעות. יש אומר, שדוקא אם היה לו דבר מועט בתוך שדהו מערב שביעית, מותר לו להוסיף עליו מחצירו ולהוליך לתוך שדהו, אע"פ שאינו מוליך כשיעור אשפה שלמה בבת אחת, שהוא שיעור מאה וחמשים סאה, ואין חוששין שמא הרואה אותו, שהוא מוליך אשפה פחות מכשיעור שהתירו חכמים להוליך, יאמר עליו שהוא עוסק בזיבול שדהו, ולא בעשיית אוצר, שכיון שבאמת כבר יש לו בתוך השדה אשפה שיש בה זבל כ"כ, שאע"פ שלעצמו הוא דבר מועט, אבל כשיצרף אותו המועט עם מה שמוליך עכשו מחצירו יהיו ביחד כדי שיעור האשפה המותרת, וסלו ומגריפו מוכיחין עליו שהוא עוסק בצבירת אשפה ולא בזיבול השדה, כיון שהוא מוליך עמו כלים כאלה הראויים לעשות ציבור של אשפה, ואינם נצרכים למעשה הזיבול. על כן אין בו משום מראית העין. ומזה למדנו, שגם כשהוא מוליך את הזבל צריך להוליך כדי שיעור המותר בבת אחת, אם אין לו בתוך שדהו במה לצרף, אלא שאם יש לו במה לצרף בתוך שדהו מוליך כשיעור הנדרש לו, להוסיף על השיעור, מפני שסלו ומגריפו המוכיחין עליו, בצירוף הזבל שיש לו בשדהו באמת, מוציאין אותו מידי חשד. וי"א שאין צריך כלל שיהיה לו זבל בתוך שדהו, אלא שאם אין לו זבל מרובה בחצירו, כדי שיעור אשפה המותרת, מותר לו להוליך מעט מעט כל זמן שימצא לו זבל, עד שיתקבץ לו השיעור של האשפה המותרת, ואין חוששין שנראה כמזבל אותו המקום, שהוא מעמיד עליו אשפה בשיעור של צבור קטן מכשיעור, כיון שעתיד הוא להוסיף עליו ולילך כל זמן שיזדמן לו זבל, להוציא לאשפה.* ויש מי שאומר שלעולם אין איסור להוליך מעט מעט, ואין צריך כלל להוליך את כל השיעור בבת אחת, ששיעור האשפה הוא משא עשרה חמורים כמו שביארנו. ולא חייבו חכמים שיוליך הכל בבת אחת, אלא כל שיש לו זבל כדי שיעור האשפה המותרת לעולם מותר הוא להוליך מעט מעט, אלא שאם אין לו כ"א דבר מועט, ואין לו במה להשלים את השיעור, בזה נחלקו, יש אומרים שאסור לו להוליך עד שיזדמן לו שיהיה לו זבל כדי שיעור האשפה המותרת, אלא א"כ יש לו בשדהו כדי שיעור צירוף, באופן שביחד יהיה כדי שיעור אשפה המותרת, וי"א שמותר להוציא כמה שיש לו, על סמך שיזדמן לו אח"כ זבל במה להשלים, ואינו אסור אלא א"כ אין דעתו להשלים כלל, ואינו רוצה להוליך כ"א זה הדבר המועט ותו לא, שזה עובר הוא על דברי חכמים, שתקנו שלא תעשה אשפה בשביעית פחותה משיעור שנתנו לה.

ל״בהיה מעמיד הזבל על הסלע, או שהעמיק בארץ שלשה טפחים והערים הזבל בערימה, או שבנה על הארץ גובה שלשה טפחים והעמיד עליו הזבל, אינו צריך שיעור, אפילו עשה כן כמה אשפתות לתוך בית סאה בין גדולות בין קטנות מותר, שהרי הדבר ניכר שאינן לעבודת הארץ אלא לכניסת הזבל. אין* מלקטים עשבים מגבי הזבל, אבל מלקטים הימנו קישושות. וכן נותנים עליו קש או תבן כדי שירבה ונותנין עליו מים כדי שיסרח, ועודרין אותו כדי שיתפח. וכשם* שמותר לתן על הסלע, או ע"י העמקה או גובה של שלשה טפחים, כך מותר לתן אשפות קטנות על מקום שיש בו שם סיד או צרורות, או אבנים, או גיפסיס, כיון שאין המקום ראוי לזריעה, אינו נראה כמזבל לעבודת הארץ.

ל״גמותר לאדם להוציא זבל מן הסהר של צאן ונותן לתוך שדהו, כדרך כל מכניסי זבל. ויש* ספק בדבר, אם מתוך סהר של צאן אינו מותר להוציא ג"כ רק לאחר הזמן שפסקו עוברי עברה, כשם שהוא מותר אז להוציא מחצירו, או שמא קל הוא סהר של צאן מן החצר, שמותר להוציא ממנו גם לפני הזמן שפסקו עוברי עברה. ומסתבר שספק זה הוא בסהר של צאן שעושה בתוך שדהו עצמה, שמותר לעקור את הזבל מתוך הסהר, ומוציא לתוך שדהו ע"פ דרך המזבלים וכשיעורם, ע"ז מסופק הדבר אולי הוא מותר להוציא גם קודם שיפסקו עוברי עברה, מאחר שאינו צריך להוליכו ממקום אחר, כיון שהסהר הוא בשדהו עצמה, אבל בסהר של צאן הרחוק מן השדה דינו כחצר, שאין ספק בזה, שאין היתר להוציא את הזבל כ"א אחר שפסקו עוברי עברה וע"פ האופנים האמורים.

ל״דוהעושה דיר בתוך שדהו בשביעית, לא יעשהו יתר על בית סאתים ויכניס הצאן לתוכו, וכשיזבלו את כל הדיר מניח דופן אחד מדפני הדיר ועושה דיר אחר בצדו, נמצא מזבל בתוך שדהו בית ארבעת סאין. ויש* אומרים שאין מותר להעמיד דיר של צאן בתוך שדהו בשביעית, כי אם כשאין כונתו לזבל את השדה ע"י זה, אלא כשאין לו מקום להעמיד צאן, שצריך לחלוב ולגזוז אותם במקום מיוחד, מותר לו להעמיד אותם גם בתוך שדהו על פי הסדר האמור. ויש* מי שנראה מדבריו, שגם אם עשה את הדיר לצורך העמדת הצאן, לא לכונת זיבול שדהו, מ"מ אסור להשאיר את הזבל שם במקום הדיר, באופן שע"י זה תזדבל השדה במקום ההוא, שנמצא זה מזבל את שדהו בשביעית, אלא שצריך להוציא אחר כך את הזבל מן הדיר ולהעמידו בתוך שדהו, בסדר של אשפתות גדולות, ע"פ השיעורים המותרים לכל מוציאי זבלים. ולהדעה האומרת, שההיתר הוא באופן השיעור האמור לעשות סהר כבית סאתים, אפילו אם הוא מתכוין לזבל את שדהו ע"י זה, כל זמן שאינו עושה מעשה אחר, כ"א מה שממילא מתפזר הזבל בשדה ע"י הצאן, יש לומר שאם באמת אין כונתו לזבל כלל, כ"א להעמיד צאן כשצריך לזה המקום של השדה, מותר אפילו בשיעור יותר גדול בלא הגבלתם של התנאים האמורים.

ל״ההיתה כל שדהו בית ארבעת סאין, משייר ממנה מקצת מפני מראית העין, כדי שידעו הכל שהצאן הטילו בה ונדיירה, ולא יאמרו זיבל זה כל שדהו בשביעית.* והסהרין הללו צריך שיהיו בהם מחיצות גמורות כדרך שעושין לענין רשויות של שבת, כדי שלא יהא נראה כמזבל את השדה.* ובכל עושין סהרין, במחצלאות ובקשין ובאבנים ובהקפת חבלים זה למעלה מזה, ובלבד שלא יהא בין אבן לאבן ובין חבל לחבל שלשה טפחים.* ויש מי שנראה מדבריו שמותר לעשות אפילו כמה סהרין בתוך שדה גדולה. ונראין הדברים שמותר הוא בין אם עוקר הוא אותן הצאן עצמן של הסהר הראשון, ומניחם בסהר אחר, בין אם מכניס שם צאן אחרות, ובלבד שיהא בין סהר לסהר כמלא סהר, שהוא בית סאתים ואותן* בית סאתים המפסיקים בין סהר לסהר מותר לחלוב ולגזוז בהן הצאן, ולהעבירן דרך עליה, ואין הדבר הזה מצרף את הסהרין, לומר שהוא עושה אותם לסהר אחד גדול יותר מהשיעור שהתירו חכמים, אבל אם עשה בין סהר לסהר פחות ממלא סהר, נראה הכל כסהר אחד, שלא התירו כ"א כשיעור של בית סאתים ולא יותר.

ל״ולא יפתח אדם מחצב בתחלה לתוך שדהו בשביעית, שמא יאמרו לתקן שדהו נתכוין שיסיר ממנה הסלע. ואם התחיל מקודם שביעית ופצל ממנה שבע ועשרים אבנים, ברבוע שלש על שלש, על רום שלש, כל אבן מהן אמה על אמה ברום אמה, או גדולות מזו, הרי זה מותר לנקר ממנו בשביעית כל מה שירצה.* וי"א שאין צריך דוקא שיתחיל לפצל מהמחצב ערב שביעית, כ"א שיפתח אותו מערב שביעית, ויגלה ממנו כשיעור זה של עשרים ושבע אבנים, שכ"א מהן היא אמה על אמה, ואז מותר הוא לנקר שם אבנים בשביעית, אע"פ שלא התחיל כלל בפיצול האבנים מערב שביעית. וי"א,* שכל זה שמותר לפצל בשביעית, אם התחיל מערב שביעית באופן האמור, הוא דוקא כשלא נתכון לתקן את הקרקע, אבל כשהוא מתכון לתקן את הקרקע לעולם אסור לנקר את האבנים. ויש* חולקין וס"ל, דמותר אפילו כשמכון לתקן הקרקע כל שהתחיל מע"ש, כשיעור האמור.* וי"א שהשיעור שהוא צריך להיות מגולה לפני שביעית, וה"ה למ"ד שצריך שיהיה נפצל מהמחצב לפני שביעית, שלש מורביות, כלומר שלש שורות כאלה, שבכל שורה ושורה יש שבע ועשרים אבנים של אמה על אמה, ונמצא בכל השורות יחד שמנים ואחת אבנים.

ל״זגדר של אבנים, שיש בגבהו עשרה טפחים או יתר, ורצה לטול כל אבניו, אם היו בו עשר אבנים או יתר, כל אחת מהן משוי שנים, או גדולות מזו, הרי זה נוטל, שהרואה יודע שלצורך האבנים הוא נוטל. היה פחות מעשרה, או שהיו פחות מעשר אבנים, או שהיו אבניו קטנות ממשוי שנים, נוטל עד שיניח טפח סמוך לארץ.* וי"א שמותר ליטול עד שיניח מעט פחות מטפח סמוך לארץ.

ל״חבמה דברים אמורים בשנתכון לתקן שדהו, או שהתחיל לטול בשביעית, אבל אם לא נתכוין לתקן שדהו, או שהתחיל מקודם שביעית, נוטל בשביעית כל מה שירצה מכל מקום וגומם עד לארץ. וכן אם היה נוטל משדה חבירו, אע"פ שהוא קבלן, גומם עד לארץ. *ויש מי שאומר, שבמה דברים אמורים, שכשאינו מתכוין לתקן את שדהו, שמותר לטול אפילו אם לא התחיל מערב שביעית, ואינו צריך להניח טפח אלא גומם עד לארץ, דוקא אם יש לו בנין לבנות, שבנינו מוכיח עליו שאינו מתכוין לתקן את הקרקע, אבל אם אין לו בנין לבנות, המוכיח על כונתו, לא מהני מה שאינו מתכוין לתקן את שדהו, שמ"מ יש כאן איסור משום מראית העין, שכיון שאין כאן שום הוכחה יאמר הרואה שהוא מתכון לתקן את שדהו, ואין בזה היתר רק כשהתחיל בה מערב שביעית.* ויש מי שנראה מדבריהם שזה התנאי, שאין איסור לטול את האבנים כ"א ע"פ הסדר האמור, רק אם לא התחיל מערב שביעית, ומתכוין לתקן את השדה, אבל אם התחיל מערב שביעית, או כשאינו מתכוין לתקן את שדהו, מותר לטול בכל ענין, וגומם עד לארץ, זה אמור בין בדין של נטילת גדר, שאז מותר לטול אותו אפילו כשאין בו עשרה טפחים בגבהו, ואין בו עשר אבנים שכל אחת היא משוי של שנים, ובין בדין של פתיחת מחצב, שאם התחיל מערב שביעית, או כשאינו מתכוין לתקן את השדה, מותר בכל אופן, ואינו צריך דוקא שיהיה בו מגולה שיעור של שלש מורביות של שלש שלש, בשיעור של עשרים ושבע אבנים של אמה על אמה. אבל יש מי* שמוכרח מדבריו, שזה התנאי, שאם התחיל בו מערב שביעית מותר לטול, לא נאמר כ"א בדין של נטילת אבנים מן הגדר, אבל בדין של פתיחת מחצב אין היתר, כ"א דוקא כשהתחיל מערב שביעית על הסדר האמור, דהיינו בשלש מורביות של שלש אבנים, אבל זולת זה אין מועיל מה שהתחיל מערב שביעית. ויש* מי שאומר, שבענין דין חציבת אבנים מן המחצב אין תלוי כלל, לא בשיעור הגילוי שמגלה מערב שביעית את האבנים שלש מורביות שהם שלש על שלש, ולא שיחצוב אותם מערב שביעית כסדר זה, כפי המבואר לשתי הדעות המבוארות, אלא כל הדבר תלוי שיהיה בהאבנים שבתוך המחצב כשיעור זה של מורביות, שהן שלש על שלש ששיעורן עשרים ושבע אבנים, שאם יש כזה השיעור מותר אפילו לפתח המחצב לכתחילה גם בשביעית עצמה. וכ"ז הוא דוקא מתוך שלו, אבל משל חבירו מותר לפתח מחצב בכל אופן. ובזמן שהתחיל מערב שביעית מותר לטול אפילו כשאין במחצב זה השיעור של שלש מורביות האמורות.* מחצב שבינו ובין חבירו ופתח בו חבירו בהיתר, מותר גם הוא לחצוב ממנו על סמך פתיחת חבירו, במה דברים אמורים שמצא חבירו במחצב שלו אבנים, אבל אם היתה מחצבתו של חבירו ריקה, לא מהני מה שהתחיל חבירו לחפור מערב שביעית, ואסור. ויש* מי שנראה מדבריו, שאין צריך דוקא שיפתח כשיעור של שלש מורביות בידים, ודוקא שתהיה פתיחתן מערב שביעית, כ"א צריך שיהיה פתוח בהמחצב כשיעור הזה, של שלש מורביות שהן שלש על שלש על רום שלש, ואפילו אם נפתח ע"י איזה סבה, או שהיה מגולה מאליו זה השיעור, ג"כ מותר לקחת אח"כ מן המחצב. ולפי זה אם התחיל מערב שביעית לפתח בידים יש לומר שמותר לקחת לעולם, אפילו כשלא היתה התחלה בשיעור של שלש מורביות, וכן אם התחיל חבירו בערב שביעית בהיתר, אפילו בהתחלה מועטת, ג"כ מותר, ואין איסור כ"א כשהיתה מחצבתו של חבירו, שפתח בה, ריקה לגמרי שלא מצא שם אבנים כלל, אז לא מהניא פתיחת חבירו להחשב פתיחה ג"כ לגבי דידיה אע"פ שכפי הפתיחה הוא הולך במחצב אחד. ונראה שהיינו אפילו כשנתגלה מחצבו ע"י מה שפתח חבירו את המגיע לחלקו, מ"מ כיון שהיתה מחצבתו ריקה אסור.* ויש מי שנראה מדבריו, שגם באופן המותר לקחת מן המחצב אבנים, מ"מ אסור ליקח אותם עד הארץ ממש, כ"א דינם כמו בגדר שאין בו השיעור האמור, שהוא גוממו עד פחות מחארץ טפח. מיהו י"א,* שכל זה הוא רק כשהוא מתכוין לעשות שדה, שכונתו היא לתקן את הקרקע, אבל אם אינו מתכוין לעשות שדה, אלא שכל כונתו לבנין, מותר ליקח הכל ואין צריך להניח פחות מהארץ טפח.* סלע שצף מעל גבי הארץ, ויוצא ממנו כעין גל של אבנים,* אם יש בו כשיעור שתי אבנים של משוי שנים ה"ז מותר ליקח ממנו כל האבנים, אפילו הקטנות, ואם לאו אסור ליקח ממנו.* וי"א שאין היתר ליקח ממנו אלא א"כ יש בו שיעור של מחצב, שהוא שלש מורביות של שלש על שלש. ונראה מדבריו, שדוקא כשהאבן הזה יוצא ממנו בתוך הארץ שורש, המאגדו בקרקע, אז יש לו דין מחצב, אבל כשהוא מונח ע"ג הקרקע, אע"פ שהוא קבוע ומחובר בקרקע, כיון שהוא צף ועולה למעלה אין לו דין מחצב.* וי"א, שמה שמותר משדה חבירו להיות גומם עד לארץ, מותר הוא אפילו אם הוא אריס באותה שדה, שזהו ענין שהקבלן מביא אבנים באותו הסדר שמותר בשדה חבירו.* וי"א שמי שהוא קבלן לבנות בנינים, כיון שהכל יודעים שהוא צריך לבנות, ולקבץ אבנים הרבה לצרכי בנינים, מותר לו ליקח גם משלו, כמו שכל אדם מותר ליקח משל חבירו, מפני שעיקר כונתו לבנין, ואין כאן מראית עין, מפני שאומנותו מוכחת עליו, שאין כונתו לעבודת הארץ.

ל״טאבנים שראויות שתזעזע אותן המחרישה, או שהיו מכוסות ונתגלו, אם יש בהן שתים של משוי שנים שנים, הרי זה מותר ליטול אותן, היו קטנות מזה לא ינטלו. * יש אומרים, שמותר ליטול את כל האבנים גם הקטנות, כיון שיש בהן שנים של משוי שנים שנים, וכיון שהמחרישה ראויה לזעזע אותן אין זה הכרח לתקון השדה, שהמחרישה תסיע אותן מדי עברה, ונמצא שאין כאן עבודת קרקע.* ויש מי שמפרש, שצריך שיהיה בכל אבן ואבן מהאבנים משוי של שנים, ודוקא הגדולות הללו מותרות להנטל ולא הקטנות מזה.

מ׳המסקל שדהו בשביעית, מפני שהוא צריך לאבנים, נוטל את העליונות ומניח את הנוגעות בארץ. וכן אם היה לו בשדהו גרגר של צרורות או גל של אבנים, נוטל את העליונות ומניח את הנוגעות בארץ. ואם יש תחתיהן סלע או קש יטול את כולן. * י"א שדוקא אבנים מחוברות אסור לסקל, ואותן הוא מניח, כיון שהן נוגעות בארץ ומחוברות בקרקע, אבל אבנים תלושות מותר לסקל.* וי"א שלעולם אסור לסקל אפילו אבנים תלושות, רק באופן שמניח את הנוגעות בארץ, שאז כיון שאינו נוטל את כולן אינו נראה כמתקן את הקרקע. יש* מי שנראה מדבריהם שכשהם צבורין על גבי סלע או קש, רק אז מותר לטול את כולן גם התחתונות, דוקא אותן שהן מונחות על גבי הסלע או הקש, אבל אם אחרות מונחות ע"ג הארץ לא מהני מה שמקצתן מונחות ע"ג סלע או קש, לטול אותן שמונחות ע"ג הארץ, דבעינן דוקא שיהי' כל המקום שהאבנים ניטלות ממנו אינו ראוי לזריעה. ויש * אומרים שאם מקצתן יש תחתיהן תבן או קש אע"פ שנמצאות ג"כ כאלה שהן מונחות ע"ג קרקע ונוגעות בארץ, מותר לטול את כולן שכיון שאין כל המקום ראוי לזריעה מוכח שאין כונת הסיקול בשביל עבודת קרקע. אלא בשביל שהוא צריך לאבנים.

מ״אלא ימלא אדם גיא עפר או יתקננו בעפר, מפני שמתקן את הארץ. אבל עושה הוא חיץ על פני הגיא, וכל אבן שהוא יכול לפשוט את ידו וליטלה והוא עומד על שפת הגיא הרי זה תנטל. * י"א שמותר לבנות בשביעית מדרגות על נבי הגיאיות, שהן גומות שהמים מתקבצים שם, כדי להשקות את השדות משפסקו הגשמים,* שיש מי שאומר שהוא מעצרת ואילך, מפני שאז הוא תיקון רק למוצאי שביעית.* ויש מי שאומר, שזה היה מותר רק בזמן שבית המקדש היה קיים, שהיה נוהג דין תוספת שביעית לחומרא לאסור הפוקים שלפניה, כמו שיתבאר במקומו*. והיה אסור לעשות מלאכות של עבודת קרקע לפני שביעית, מפני שהם תיקון לשביעית, ע"כ הותרה ג"כ עבודה כזאת בשביעית, כיון שהיא תיקון רק למוצאי שביעית, אבל בזמן הזה שאין לנו תוספת, על כן כשם שאין איסור לעשות עבודה בערב שביעית, אע"פ שהוא צורך שביעית ועיקר פעולתה היא רק על השנה השביעית, א"כ לא אזלינן בזמן הזה כ"א בתר שעת העבודה עצמה, לא אחר הזמן שתצא התועלת מן העבודה, כמו כן אין לנו היתר לעשות עבודה בקרקע בשביעית, אע"פ שתכליתה היא למוצאי שביעית, שאנו מדמין את השביעית לשבת בזמן הזה; ונמצא שכשם שאינה אסורה לפניה כמו כן אינה מותרת כשתהיה נעשית העבודה לשם אחר השביעית, ובאיסורי עבודה של דברי סופרים, שאסרו משום מראית עין, לא הקילו בזמן הזה בדבר שהוא ניכר שעושה לצורך מוצאי שביעית, שכיון שאין חוששין על מה שהוא נעשה לצורך שביעית להחמיר, לא נחוש על מה שהוא נעשה לצורך מוצאי שביעית להקל. אבל קודם שפסקו הגשמים ודאי אסור לבנות מדרגות ע"ג הגיאיות בשביעית.* וי"א שאסור לעשות מחיצה מעכבת בעפר, לסכור את המים שנתקבצו, שלא יצאו לחוץ. ואסור לתן עפר וטיט בין האבנים, כשעושה מחיצה לעכב את המים. ואין מותר לעשות כ"א מחיצה של אבנים סדורות זו על זו, בלא עפר וטיט.* וי"א שכל שבונה גדר או שום בנין סמוך לשדהו, מותר לו לקחת כל אבן אפילו מהאבנים הקטנות, שאין בה כשיעור לקחת מן שדהו כמו שבארנו* מ"מ כל שהיא מונחת בקרוב כ"כ למקום הבנין, שהוא יכול לפשוט את ידו וליטלה, ואינו צריך לשלשל עצמו, ולא ללכת ממקומו בשביל לקיחתה של האבן, ה"ז תנטל, ואין חוששין שיהא נראה כרוצה לתקן שדהו, כיון שהבנין הוא כ"כ קרוב להאבן הנטלת, עד שהוא יכול לפשוט את ידו וליטלה, אבל כל שהיא רחוקה יותר מזה אסור ליטלה, אא"כ יש בה כשיעור שביארנו וי"א* שבשדה שלו לעולם אסור ליקח אבנים, אפילו אבן כזאת שהיא קרובה עד כדי שיעור שהוא יכול לפשוט את ידו וליטלה, ואין ההיתר נאמר כאן, כ"א שהוא מותר ליקח אותה משדה חבירו, ואע"פ שבשדה חבירו מותר לו ליקח לעולם, אפילו אין לו בנין, מ"מ השמיענו כאן שאין בזה משום גזל, וכיון שהוא עומד ברה"ר והוא יכול לפשוט את ידו וליטלה, היא בחזקת הפקר.* וי"א שכשעושה המדרגות בשביעית בזמן המותר, שהוא משפסקו הגשמים, לא יעשה אותם בסיבוך של עפר, מפני שהוא מתקן המקום לזריעה ע"י זה, והוי עבודת קרקע, אלא עושה הוא באבנים בלא כיסוי וסיבוך של עפר.

מ״באבני כתף, והן הנטלות שתים ושלש על הכתף, מותר להביאן מכל מקום, בין משדה חבירו בין משדהו. וכן הקבלן מביא מכל מקום, ואפילו אבנים קטנות (פחות מאבני כתף), בין משדה שקבלה בין משדה שלא קבלה.* ויש אומרים שהקבלן מותר להביא אפילו משדותיו, ואין חוששין שמא יאמרו לעבודת הארץ הוא מכוין, ומותר להביא אפילו אבנים קטנות. וקבלן זה, י"א* שהוא המקבל עליו לבנות בנינים, וי"א* שהוא אותו שקבל עליו לבנות את החייץ, המותר לבנותו בשביעית, כמו שנתבאר, מותר לו להביא על בנין זה אבנים מ"מ.* וי"א שקבלן הוא אריס בשדה, והוא מותר לקחת אבנים מן השדה כשהוא צריך להן, ואין חוששין משום עבודת הארץ, כיון שאין השדה שלו, שלא אסרו חכמים לסקל אבנים קטנות כ"א משדה של עצמו, ולא שדה הנחכרת לו, אע"פ שהוא אוכל פירותיה ע"י אריסות.

מ״גפרצה שהיא סוגה בעפר, אם אינה מכשלת את הרבים אסור לבנותה, ואם היתה מכשלת את הרבים, או שלא היתה סוגה בעפר אלא פתוחה לרשות הרבים, מותר לבנותה.* ויש מי שאומר, שמותר לבנות פרצה בשביעית כדרכו תמיד, באין חלוק בין מכשלת את הרבים לשאינה מכשלת, ובין סוגה בעפר לשאינה סוגה בעפר. וסוגית הירושלמי* מכרעת כדעה הראשונה.

מ״דאסור לו לבנות גדר בשביעית בין שדהו לשדה חבירו, אבל בונה גדר בינו ובין רשות הרבים. ומותר להעמיק עד הסלע. ומוציא את העפר וצוברו בתוך שדהו כדרך מעמידי זבל. וכן אם חפר בור ושיח ומערה בשביעית, צובר העפר בתוך שדהו כדרך כל החופרים. * ויש ספק בזה, אם מה שמותר לצבור העפר בתוך שדהו כדרך המזבלים, כשבונה את הגדר, שהוא בודאי כשיעור האשפות והמשפלות, שמותר לצבור זבל, כמו שנתבאר, אם לענין הזמן הוא ג"כ שוה למוציאי זבלים, שאין מותר כ"א משפסקו עוברי עבירה, או דילמא בצבירת עפר, אע"פ שהשוו חכמים המדה לענין עצם הצבירה, שתהיה כדרך המזבלים, כדי שלא יתחלף בזבלים, ויסברו שגם זבלים מותר להעמיד באופן כזה, ויבא מזה ביטול לדברי חכמים, שהגדירו את השיעור של האשפתות, אבל בהוצאה של ציבורי העפר, שהבנין מוכיח עליו, אין חשש לאסור אפילו לפני הזמן שפסקו המזבלים.

מ״העבודת הארץ בשנה ששית, שלשים יום סמוך לשביעית, אסורה הלכה למשה מסיני, מפני שהוא מתקנה לשביעית. ודבר זה בזמן שבית המקדש קיים הוא שנאמר מפי השמועה. וגזרו חכמים שלא יהיו חורשים שדה האילן ערב שביעית בזמן המקדש אלא עד העצרת, ושדה הלבן עד הפסח, ובזמן שאין מקדש מותרין בעבודת הארץ עד ראש השנה כדין תורה. וממה שנאמר שיש טעם בהלכה למשה מסיני זו, שאסור בעבודת הארץ שלשים יום לפני שביעית, מפני שהוא מתקנה לשביעית, נראה שדוקא עבודות כאלה שיש בהן משום תיקון הארץ לשביעית, אסורות בתוספת שביעית, כגון חרישה ששייך תקון הארץ בשביעית על ידה, וכן זמירה בעבודת האילן שייך ג"כ שהיא לצורך שביעית, אבל קצירה ובצירה שאינה משום תיקון עבודת הארץ לשביעית אינה אסורה בתוספת שביעית, אפילו בזמן שבית המקדש קיים. ואפילו עבודות אלו שיש בהן תיקון לשביעית,* י"א שלא נאסרו כ"א אותן העבודות האסורות מן התורה בשביעית, אבל העבודות שבשביעית עצמה אינן אסורות כ"א מדרבנן, לא גזרו עליהן בתוספת שביעית.* ואלו האומרים כן סוברים, שחרישה היא אסורה מן התורה בשביעית, ועל כן מצאנו שהיא אסורה ג"כ בתוספת שביעית, בזמן שנוהג דין תוספת שביעית, שהוא בזמן המקדש.* י"א שנטיעה מותרת בתוספת שביעית, ואינה אסורה בשלשים יום הסמוכים לשביעית, משום דין תוספת, אלא משום מראית העין כמו שיתבאר,* והיינו משום שסוברים הם, שאין נטיעה אסורה בשביעית כ"א מדרבנן, ע"כ אינה אסורה משום תוספת שביעית.* ויש מי שאומר, שנטיעה אסורה מן התורה בשביעית מקל וחומר, דזמירה שהיא כעין תולדה של נטיעה אסורה, ק"ו לנטיעה עצמה שאסורה, ומתוך כך יש לאסור נטיעה בתוספת שביעית, מצד דין של תוספת שביעית. ונראה שלדעת זו אסורות כל העבודות האסורות מן התורה בשביעית, גם בתוספת שביעית בזמן שהיא נוהגת, ואין חילוק בין עבודה שיש בה תיקון הקרקע לשביעית לשאין שייך בה תיקון קרקע לצורך שביעית.* ומתוך דעה זו נראה, שאסור ג"כ לזרע בתוספת שביעית, אפילו זרעים שאין שייך בהם תיקון קרקע או עבודת אילן לשביעית, אלא שמצד עצמה אסורה הזריעה בתוספת שביעית בזמן המקדש.

מ״ואיזו היא שדה האילן כל שלשה אילנות לבית סאה, אחד אילן סרק ואחד אילן מאכל, ואפילו הן של שלשה אנשים, רואין אותן כאילו הן תאנים, אם ראויין לעשות ככר דבילה של ששים מנה, חורשין כל בית סאה בשבילן, והוא שיהיה רחוק בין כל אחד ואחד כדי שיהיה הבקר יכול לעבור בכליו. י"א* שכשהן של שלשה אנשים, והם מצטרפין להיות חורשין כל בית סאה בשבילן, הם עודפים בהיתר חרישה של כל בית סאה יותר מאילו היו שלשתן של אדם אחד, שאילו שלשה אילנות של אדם אחד לבית סאה, שחורשין כל בית סאה בשבילן, אין חורשין כ"א עד העצרת, ואילו של שלשה אנשים שמצטרפין חורשין בשבילן עד ר"ה.* וי"א שלעולם אין של שלשה אנשים עודפים בהיתר מאילו היו של אדם אחד, ואינם מצטרפין כ"א לחרוש כל בית סאה בשבילן עד העצרת, כדין כל שדה אילן. וכן* אם האילנות הם של אדם אחד והקרקע של אחר מצטרפין וחורשין כל בית סאה בשבילן. יש מי* שנראה מדבריהם, שבמה דברים אמורים, ששלשה אילנות בתוך בית סאה מצטרפין לחרוש כל בית סאה, דוקא כשהם עשויים כחצובה מפוזרים, אחד כנגד שנים, אבל אם הם עומדים בשורה זה אחר זה אינם מצטרפין לחרוש כל בית סאה בשבילן, ואין חורשין להן אלא לצרכן. ויש* מי שאומר, שאם יש ביניהם כדי שיהא הבקר עובר בכליו, אף שעומדים כשורה הם ג"כ מצטרפין, ולא אמרו שאינם מצטרפין כשורה אלא אם הם עומדים סמוכין זה לזה, יותר משיעור שהבקר יכול לעבור בכליו, שאע"פ שכיון שאינם עומדים מצוברין כחצובה הרי יכול הבקר לעבור ולחרוש מצידיהם, מ"מ כיון שאין הבקר יכול לעבור ביניהם, אין השרשים מתפשטים יפה מן הצד, ע"כ הם עומדים למיעקר, וגם* אין צורך להם לחרישה של כל הבית סאה, שכיון שאין השרשים מתפשטים הרבה אין תועלת בחרישה הרחוקה מהאילנות, ע"כ אינם מצטרפין. אבל כל שהם רחוקים כשיעור הנדרש, שהוא כדי שיהיה הבקר עובר בכליו, אז אפילו עומדים כשורה ג"כ חורשין בשבילן כל בית סאה. ויש* מי שמפרש, שאין חילוק בין אם האילנות הללו עומדים על קרקע ישרה, שאין בה מעלות ומורדות, בין אם השדה של הבית סאה מלמטה, והאילנות הם מלמעלה, או שהאילנות הם מלמטה והשדה מלמעלה, אע"פ שרחוק הדבר לפי זה שתועיל החרישה של הק רקע המופלגת מהם להאילנות, מ"מ לעולם מועלת היא, וחורשים כל בית סאה בשבילן. ואם הם פחות משלשה אילנות לבית סאה, י"א* שאין חורשין להם אלא כדי צרכן, שהוא כמלא אורה וסלו חוצה לו. וי"א* שחורשין להם אז לכ"א ואחד לפי חשבון של חלוקת בית סאה לשלשה. ויש* מי שאומר, שזה שאמרנו שהשיעור שיהיה בין האילנות הוא כדי שיהיה הבקר יכול לעבור בכליו, שהוא שיעור ארבע אמות, והיינו שלא יהיו מקורבין זה לזה יותר משיעור זה, שאם הם מקורבים יותר מזה השיעור אין חורשין להם אלא כדי צרכן, שהוא מלא אורה וסלו חוצה לו, שהוא שיעור שתי אמות, אבל מכל מקום יש ג"כ מדה לצורת פיזורם בתוך הבית סאה, והיינו שכל אחד מהם יהיה בשיעור שני קבין, שהוא שליש סאה, והשיעור שאמרנו, שצריך שיהא ביניהם כדי שיהיה הבקר עובר בכליו, לא פחות, שהוא ד"א, היינו אם הם עצים עבותים ועבים הרבה מאד, שאז יוכל להיות, שאע"פ שיהיו מפוזרים בתוך בית סאה, באופן שכל אחד עומד בתוך שליש של בית סאה, שהוא בית שני קבין, מ"מ לא יהיו רחוקים זה מזה ארבע אמות, כדי שיהא הבקר עובר בכליו, אבל אם הם אילנות בינונים או דקין לא מהני מה שהם רחוקים זה מזה, בשיעור שהבקר עובר בכליו, אלא צריך שיהיו דוקא רחוקים זה מזה, עד שיהיה כל אחד ואחד מהם עומד בתוך שליש של בית סאה, אבל אם היה אחד עומד בתוך שיעור של ארבעה קבין, שהוא שני שלישי בית סאה, והשנים עומדים בתוך שני קבים, שהוא שליש בית סאה, אין חורשין להן אלא צרכן. י"א* שזה השיעור של עושין ככר דבילה, שהוא ששים מנה, הוא שכל אחד ואחד מהאילנות יהיה ראוי לעשות שיעור זה, ולא מועיל מה שיש בין כולם יחד זה השיעור, שזה לא נאמר כ"א כשהם יותר משלשה עד תשעה כמו שיתבאר.* וי"א שגם בשלשה א"צ שיהיה כ"א מהם ראוי לעשות ככר דבילה של ששים מנה, כ"א שיהיו בין כולם יחדו ראויים לעשות שיעור זה, אלא שצריך שכל אחד מהם יהיה ראוי לעשות שליש של שיעור זה לא פחות, אבל אם אחד מהם אינו ראוי לעשות שליש, אע"פ שחסר לו דבר מועט משליש של ששים מנה, ולעומת זה השנים עושים הרבה, יותר מששים מנה כ"א מהם, ג"כ אינו מועיל להשלים בזה את חסרון החסר, ואין חורשין להם אלא כדי צרכן.

מ״זהיו פחות משלשה לבית סאה, או שהיו שלשה ואחד ראוי לעשות ששים מנה או יתר, והשנים אינם ראויין לעשות או שנים ראויין לעשות אפילו מאה מנה, ואחד אינו עושה, אין חורשין להם אלא לצרכם, והוא מלא אורה וסלו חוצה לו. ואפילו היו שלשה ואין הבקר יכול לעבור בכליו בין שנים מהן, דינם כאילו היו פחות משלשה,* ואפילו היו ארבעה, ושנים הם סמוכין זה לזה בכדי שאין הבקר יכול לעבור בכליו, נחשבים אלה השנים כאילו אינם, ונשארו רק שנים ושוב אין חורשין להם אלא לצרכן. אבל אם היו ששה, וארבעה עומדים רחוקים זה מזה בכדי שהבקר יכול לעבור בכליו, אלא שבינתים עומדים שנים שהם קרובים זה לזה ולאלו הארבעה באופן שעל ידם אין הבקר יכול לעבור בכליו, רואין אנו את השנים האמצעיים הללו כאילו אינם, ונמצא שנשארו ארבעה שהבקר יכול לעבור בכליו, והרי יש כאן השיעור, וחורשין כל בית סאה בשבילן. וכן אם היו חמשה, ושנים באמצע אין הבקר עובר בכליו, דנים אותם כאילו אינם, ונשארו שלשה שחשובין כאילו היה הבקר עובר בהם בכליו. ונראין הדברים, שאימתי אנו אומרים שאם הם ארבעה, ושנים מהם אין הבקר עובר בכליו, שאין אנו אומרים שנחשוב אחד כאילו אינו וישארו שלשה שהבקר עובר בכליו, דוקא אם השנים עומדים סמוכים זה לזה וסמוכים להאילנות השנים האחרים, באופן שאפילו נראה כאילו האחד אינו ישאר כאן רק אחד שעומד במצב כזה שהבקר עובר בכליו, אבל השנים אין הבקר עובר בהן, אבל אם הארבעה עומדים באופן כזה, שאם נחשוב את האחד מן השנים כאילו אינו, ישארו השלשה כולם מפוזרים בכדי שיהיה הבקר עובר בכליו, אז דין הארבעה שוה לדין החמשה שרואין את האמצעיים כאילו אינם, וחורשין כל בית סאה בשביל הנותרים. ויש* מי שאומר, שאם האילנות הם קרובים זה לזה פחות מכדי השיעור שהבקר עובר בכליו, אז אין חורשין להם כלל אפילו כדי צרכן, שהוא כשיעור אורה וסלו חוצה לו, משום דקיימי למיעקר חושבין כאילו אינם, ואינם כלל בכלל היתר של שדה האילן. * ויש מי שחולק וסובר, שכדי צרכן, שהוא שיעור מלא אורה וסלו, לעולם חורשין, אפילו אם הם מקורבין זה לזה ביותר, דלא גריעי מפחות מכאן, והיינו אפילו אילן אחד, שחורשין לו כדי מלא אורה וסלו חוצה לו.* וי"א, ששעור הריהוק זה מזה הוא שלא יהיו רחוקין יותר משיעור של כדי מטע עשרה לבית סאה, דהיינו שיהיה כל אילן תופס לא יותר משש עשרה על שש עשרה אמה.

מ״חהיו משלשה ועד תשעה וראויין לעשות ששים מנה, חורשין כל בית סאה בשבילן, ואע"פ שיש בהן מי שאינו ראוי לעשות. * י"א שצריך שכל אחד ואחד מאלו שלשת האילנות יהיה ראוי לעשות ששים מנה.* וי"א שדי שכל שלשתן יחד יעשו כשיעור זה.* ויש מי שאומר שצריך דוקא שיהיה השיעור של ששים מנה מחולק ביניהם בשוה, ואם הם יותר משלשה ועד תשעה צריך לעולם שתהיה החלוקה בערך שוה לכל אחד ואחד מהאילנות. וי"א שבכ"ז אין קפידא* אלא שיהיו האילנות מרוחקים ריחוק שוה לפי מספרם בפיזורם בשטח בית סאה, וזה הפיזור הוא דוקא עד תשעה, אבל בעשרה אילנות אפילו אינם מפוזרים בכל הבית סאה חורשין אותו כולו. וזה נוהג דוקא באילנות ולא בנטיעות, שבנטיעות אין חורשין את כל הבית סאה רק כשהן מפוזרות בתוכו כמו שיתבאר.

מ״טהיו עשרה אילנות לתוך בית סאה או יתר, בין עושין בין אינם עושין, חורשין כל בית סאה בשבילן. עשר נטיעות מפוזרות לתוך בית סאה, חורשין כל בית סאה בשבילן עד ראש השנה. ודבר זה הלכה למשה מסיני. * וי"א דוקא אם הן מפוזרות בשעור שוה בין זו לזו במרחק שטח הבית סאה, אז חורשין כל בית סאה בשבילן כשהן עשר, אבל אם הן פחות מעשר, או שאינן מפוזרות בערך שוה של עשר לבית סאה, אז חורשין לפי המספר הנמצא במדת הקרקע, בערך הדומה לעשר לבית סאה.* וי"ח ואומרים, שכל שהוא פחות מעשרה או שאינן מפוזרות כראוי, אין חורשין לכ"א ואחת אלא כדי צרכה, שהוא מלא אורה וסלו חוצה לו.

נ׳היו עשויות שורה אחת מוקפות עטרה, אין חורשין להן אלא צרכן לכל אחד ואחד. וי"א* שאין צריך, לענין שלא יהיו חורשין להן אלא כדי צרכן, שיהיו עשויות שורה וגם מוקפות עטרה, אלא באחת מהן; אם הן עשויות שורה אין חורשין כל בית סאה בשבילן כיון שאינן מפוזרות, ואם הן מוקפות עטרה שהיא מחיצה סביב, אין חורשין להם אלא כדי צרכן, כיון שהמחיצה מחלקתן משאר כל שטח הבית סאה, אין זה נקרא בשם עשר נטיעות מפוזרות בתוך בית סאה. שדוקא ע"ז נאמרה ההלכה שחורשין כל בית סאה בשבילן עד ר"ה.* וי"א שמוקפות עטרה אין הכונה שיהיה גדר סביבן אלא שהן עומדות במצב של הקף דהיינו כקשת עגולה. ויש מי* שאומר, שאם הן יותר מעשר נטיעות לבית סאה אין חורשין כל בית סאה בשבילן, דנטיעות רכות שהן עומדות יותר מעשרה לבית סאה עומדות להעקר. ולפ"ז יש לדון שאפילו כדי צרכן אין חורשין להן. וי"א* שגם בנטיעות, שיעור סמיכות שלהן איננו דוקא בערך עשירית לבית סאה לכל אחת ואחת כ"א ארבע אמות לכל אחת כדין אילן, ולפי זה אפילו יהיו יותר מעשר לבית סאה, כל זמן שאינן סמוכות בפחות מד"א בין זו לזו חורשין כל בית סאה בשבילן.

נ״אוהדילועין עם הנטיעות מצטרפות לעשרה. י"א* שהדברים אמורים דוקא בדלעת יונית, שהיא קרובה לאילן, ע"כ מצטרפת עם הנטיעות, כשהנטיעות הן הרוב, להתיר חרישת כל בית סאה. ויש מי* שנראה מדבריו, שבדלעת יונית אפילו הן כולן דילועין דינן כנטיעות, וחורשין כל בית סאה בשבילן אם הן מפוזרות עשרה לבית סאה, ומה שמצטרפות הדילועין והנטיעות כשהנטיעות הן רוב, זה הוא אפילו בשאר דילועין.

נ״באיזו היא נטיעה, זה האילן הקטן כל זמן שקוראין לו נטיעה. ויש* אומרים שיש קצבה לדבר זה, שכל זמן שהיא בת שנתה קוראין לה נטיעה, ולפ"ז אחר השנה לא מהני גם אם יקראו לה נטיעה, דבטלה דעתם.

נ״גאילן שנקצץ והוציא חליפין, אם נקצץ מטפח ולמעלה הרי הוא כאילן, מטפח ולמטה הרי הוא כנטיעה. ויש* מי שחוכך לומר שדוקא לחומרא דינה כנטיעה מטפח ולמטה, שאם הן פחות מעשר אפילו הן עושות ככר דבילה של ששים מנה ג"כ אין חורשין כל בית סאה בשבילן, עד שיהיו עשר דוקא, אבל אם הן ג"כ עשר, אין להן הקולא של נטיעות שחורשין להן עד ראש השנה, כ"א דינן כשדה האילן של אילנות זקנים, שאין חורשין להם כ"א עד העצרת.

נ״דוכל הדברים האלו בזמן המקדש כמו שאמרנו, אבל בזמן הזה מותרין בעבודת הארץ עד ראש השנה. אף בזמן המקדש מותר לסקל, ולזבל השרות, ולעדר המקשאות והמדלעות ובית השלחין, עד ראש השנה. והיינו* לעדור סביב עצם הצמח של המקשאות והמדלעות ושל בית השלחין, אבל לא לעדור את כל השדה כולה. וסביב הצמחים כפי מה שהם צריכים לפירות של ששית מותר אפילו* בחרישה בשוורים, ולא דוקא עידור שהוא במעדר שבידי אדם. ונראין הדברים*, שבית השלחין שמותר לעדור היינו דוקא גנה של ירק הצריכה השקאה, שהיא צריכה ג"כ עבודת העידור, באיחור זמן עד ר"ה לצורך הירקות שלה, אבל בית השלחין של אילנות נראה שאין חורשין כ"א עד העצרת כדין שדה אילן, כיון שכלל גדול הוא ששוב אין צורך בחרישה לפירות של ששית.

נ״הומזבלין, ומפרקין. היינו* שנוטלין העלין מן האילן להקל עליו כדי שיגדל יותר. וי"א** שמפרקין אבנים המונחים על עקרי האילן.

נ״וומאבקין, ומעשנין. שמעלין עשנים כדי להמית תולעים שבאילן.

נ״זומקרסמין. שחותכין הענפים היבשים מן האילן.

נ״חומזרדין. שמסירין הענפים הלחים ומשיירין מקצתם.

נ״טומפסלין. נוטלין את הפסולת מן האילן. וי"א* שכורתין את כל ענפיו כולם, ומעמידים אותו רק על עצם צמרתו כדי שיתעבה. וי"א* שאילן שהוא נוטה לכאן ולכאן בענפיו קושרין אותו כדי שיעלו ענפיו למעלה.

ס׳ומזהמין את הנטיעות. י"א* כשקליפת האילן נושרת מדביקין שם זבל להבריאו כדי שלא ימות האילן. וי"א* שמורחין את האילנות בדבר שריחו רע, כדי שיברחו התולעים או ימותו מפני חוזק הריח,* ואע"פ שעושין בזה עבודה בגופו של אילן ג"כ מותר.

ס״אוכורכין. י"א* שכורכין כעין כיסוי סביב לאילן בחמה מפני החמה, ובצינה מפני הצינה. וכל* מה שהוא מעכב שלא יעשה הטבע הכללי עליו את פעולתו להפסד, ולא מפני ענין פרטי שהגיע באילן זה, אינו נכלל בהיתר של לאוקמי אילנא; ואין היתר לעשותו כ"א בתוספת שביעית, לפי דעה זו. וי"א* שכשהענפים נטושים על הארץ, ומורדים יותר מדאי, מקבץ את הפארות הנטושות ומקשרם כדי שיעלו למעלה.

ס״בוקוטמין אותן. י"א* שמכסים את שרשיהם או צמרת האילן במקום הגלוי באפר וקטם. וי"א* שחותכין את ראשי הענפים כדי שיתגדלו יותר, או שיתנו פירות יותר

ס״גועושין להן בתים. היינו* בית לצל כסוכה כדי שלא יכה אותם גשם שוטף או חמה וצינה יתירה, וי"א* שהוא בנין גבוה אמה שעושין סביב האילן וממלאין אותו עפר לחזק את האילן ולהיטיבו.

ס״דומשקין אותו. יש* מי שאומר שאין מותר להשקות כ"א כששופך המים על גוף האילן, והמים יורדים למטה ומשקים אותו; אבל לשפך מים ולהשקות את האילן בעיקרו, כדרך ההשקאה של כל השנים, זה אסור לפי זה גם בתוספת שביעית בזמן שהיא נוהגת, דהיינו בזמן המקדש.

ס״הוסכין את הפגין ומנקבין אותן. כל עבודות אלו מותרות בערב שביעית עד ראש השנה של שביעית, ואפילו בזמן המקדש. ויש מי* שאומר שלא התירו כל המלאכות הללו רק בנטיעות, כמו שמצינו שהתירו בהן חרישה אם הן עשר מפוזרות בתוך בית סאה עד ר"ה, אבל באילנות זקנים לא התירו. ויש* סברה האומרת שאין חילוק בין נטיעות לאילנות זקנים בכל אלה, ולא נאמרו הדברים בנטיעות אלא בהוה, שדרך לעשות כל אלה יותר בנטיעות, שהן צריכות טיפול ושמירה יותר מזקנים. וכל מה שהוא בשביעית אסור רק מדרבנן התירו בתוספת שביעית, ולא אסרו כ"א בחרישה, שאותה לא התירו כ"א בהאופנים המבוארים, מפני שלדעה זו יש בחרישה איסור עשה של תורה, אע"פ שאין לוקין עליה.

ס״ופגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית, ושל שביעית שיצאו למוצאי שביעית, לא סכין ולא מנקבין. * י"א שאין סכין את הפגין שדרכן להכנס לשביעית, דהיינו שאינם מתבשלין עד ראש השנה, אפילו בששית, ולא התירו לסוך בתוספת שביעית כ"א פירות שהם נגמרים בששית. ויש* אומרים שבששית מותר לסוך כל הפירות, והאיסור הוא רק בשביעית, ואסור לסוך בשביעית אפילו הפירות שגדלו בששית כיון שנכנסו לשביעית. ויש מי* שאומר שאיסור זה נוהג אף בזמן הזה, שאין תוספת שביעית נוהג, מ"מ אסור לסוך אפילו לדעה הראשונה, האוסרת גם בששית אותם הפגים הצריכים להכנס לשביעית.

ס״זבזמן המקדש אין בונים מדרגות ע"פ הגאיות ערב שביעית. כשיפסקו הגשמים, מפני שהוא מתקנן לשביעית. יש מי שנראה מדבריו* שעיקר האיסור של בנין המדרגות הוא, שכיון שהוא מתקנן לשביעית חל כאן איסור של תוספת שביעית, ומתוך כך אין כאן איסור כ"א בזמן המקדש, שאז הוא שנוהגת תוספת שביעית, אבל אם היה כאן איסור של מראית עין, משום חשד שיאמרו שהוא מכין להשקות את שדותיו השקאה האסורה בשביעית, היה הדין נותן שלא יהיה איסור זח תלוי דוקא בזמן המקדש, אלא שיהיה נוהג גם בזמן הזה. ולפי זה ליש* אומרים, שאין האיסור של בנין המדרגות ע"ג הגאיות רק משום מראית עין, דנראה כמתקן להשקות בהן שדותיו בשביעית, יהיה דין זה נוהג גם בזמן הזה.* אבל בונה הוא בשביעית משפסקו גשמים, מפני שהוא מתקנן למוצאי שביעית. ויש מי* שאומר, שבזמן הזה, שאין נוהג דין האיסור של בנין המדרגות בערב שביעית, אין נוהג ג"כ דין היתר הבנין בשביעית, ולפ"ז לדעה הסוברת, שנוהג גם בזמן הזה איסור הבנין בערב שביעית משפסקו הגשמים, כמו שבארנו, נוהג גם בזמן הזה היתר זה, שבונים בשביעית משפסקו הגשמים מפני שמתקנן למוצאי שביעית,

ס״חאף בזמן הזה אין נוטעין אילנות, ואין מרכיבין, ואין מבריכין, ערב שביעית, אלא כדי שתקלוט הנטיעה ותשהה אחר הקליטה שלשים יום קודם ראש השנה של שביעית, וסתם קליטה שתי שבתות. ודבר זה אסור לעולם מפני מראית העין, שמא יאמר הרואה בשביעית נטעו. נמצאת אומר, שהנוטע או המבריך או המרכיב ערב שביעית קודם ראש השנה בארבעים וארבעה יום יקיים, פחות מכן יעקור. ואם לא עקר הפירות מותרין. ואם מת קודם שיעקור מחייבין את היורש לעקור.* ויש מי שאומר שבמה דברים אמורים שצריך לעקר כשנטע בתוך פחות ממ"ד יום לפני שביעית דוקא בסתם, שאין אנו יודעים אם קלט לפני שלשים יום של איסור שלפני שביעית או לא קלט. אבל אם ברור לנו ע"פ נסיון, שקלט לפני הזמן של איסור שלשים יום שלפני שביעית, לא יעקר, שלא אמרו חכמים אלא סתם קליטה שתי שבתות. אבל אם ברור לנו שנקלטה בפחות אין כאן איסור.* ויש אומרים שאין איסור לנטע באופן שהקליטה תהיה בתוך שלשים יום לפני שביעית, ולפי זה אין איסור לנטע כ"א בפחות מארבעה עשר יום לפני ראש השנה של שביעית, שאז תהיה הקליטה בשביעית עצמה וזה ודאי אסור. ויש אומרים* שבזמן המקדש, שהיה דין התוספת נוהג, היה אסור לנטע באופן שתהיה הקליטה בתוך שלשים יום של תוספת שביעית, אבל בזמן הזה מותר לנטע עד פחות מארבעה עשר יום לפני שביעית, משום שסוברים שאין הטעם של איסור הנטיעה, באופן שתהיה הקליטה בתוך שלשים יום לפני שביעית, משום מראית העין שזה הוא איסור שאינו תלוי בזמן המקדש ונוהג בכל זמן, אלא שעיקר איסור זה, שתלוי בשלשים יום לפני שביעית, הוא משום תוספת שביעית, שהלכה למשה מסיני שהיא שלשים יום לפני שביעית, ולפי זה אין איסור זה נוהג כ"א בזמן המקדש, שאז אסור לנטע פחות ממ"ד יום לפני שביעית, אבל בזמן הזה, שאין דין תוספת שביעית נוהג, אין אסור כ"א בזמן הקליטה, שתהיה לפני שביעית, דהיינו בפחות מארבעה עשר יום. ולהאוסרים את הנטיעה באופן שתהיה הקליטה בתוך שלשים שלפני שביעית עיקר הטעם הוא, משום שמונים אז לשני ערלה ר"ה של שביעית, ונראה כאילו נטע בשביעית, ע"כ הפירות אינם מותרים כ"א אחר* ר"ה של שנה רביעית. וי"א* שאיסורם נמשך עד חמשה עשר בשבט של שנה הרביעית.

ס״טכל שתוציא הארץ בשנה שביעית, בין מן הזרע שנפל בה מקודם שביעית, בין מן העיקרים שנקצרו מקודם וחזרו ועשו, ושניהם נקראו ספיח, בין מן העשבים והירקות שעלו מאליהם, ואין להן זרע, הכל מותר לאכלו מן התורה, שנאמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה. ואפילו שדה שנטייבה בשביעית וצמחה, פירותיה מותרין באכילה. וזה שנאמר את ספיח קצירך לא תקצר, שלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה. ואם קצר כדרך הקוצרים לוקה, כגון שקצר כל השדה והעמיד כרי ודש בבקר, או שקצר לעבודת הארץ כמו שביארנו, אלא קוצר מעט מעט וחובט ואוכל. ויש* מי שנראה מדבריו, ששדה שנטייבה, אע"פ שמצד קנס לא תזרע במוצאי שביעית, כמו שנתבאר, מ"מ כל מה שהוציאה שדה זו, כל שאין בו דין של ספיחים, שהם אסורין מטעם אחר שיתבאר, אפילו אם היתה תועלת במה שנטייבה, לענין הוצאת אלו הפירות אין כאן שום איסור, אפילו איסור דרבנן מטעם קנס, משום שדוקא למוצאי שביעית, שהפירות שייכים לבעלים, שייך קנס, אבל בשביעית עצמה, שהפירות הן הפקר, אין שייך קנס. וי"א* שמה שמותר לאכול בשביעית, אפילו אם עבר על האיסור של השמטת הפירות, שיתבאר, ושמר את פירותיו ולא הפקירן, אע"פ שעבר על עשה של תורה, מ"מ אין הפירות נאסרין, ומותר לכל לאוכלן, לפני הביעור, ולאחר הביעור הדבר תלוי לפי השיטות של מהות הביעור, שיתבארו בדברנו. וי"א* שכל שהוא משומר, לא הותר כלל באכילה, שלא התירה תורה לאכלה אלא שבת הארץ, דהיינו הפירות שנתקיים בהם דין תורת שביעית, שהוא ההפקר, אבל כיון שעברו ושמרו אותם לא התירתן תורה באכילה, ואין מועיל במשומר מה שיקצור שלא כדרך הקוצרים, רק במופקר מותר לקצור שלא כדרך הקוצרים. ויש* מי שאומר, שקצירה לעולם אסורה בפירות שביעית, ואינה מותרת אפילו במופקר, ואפילו שלא כדרך הקוצרים, ואין היתר בפירות שביעית המופקרים כ"א בקטיפה ותלישה.

ע׳ומדברי סופרים, שיהיו כל הספיחים אסורים באכילה, ולמה גזרו עליהם מפני עוברי עברה, שלא ילך ויזרע תבואה וקטניות וזרעוני גנה בתוך שדהו בסתר, וכשיצמח יאכל מהם ויאמר ספיחים הן. לפיכך אסרו כל הספיחים הצומחים בשביעית. ויש* מי שאומר, שספיחים אסורים באכילה מן התורה בשביעית, רק שיש מתירין ספיחי כרוב, מפני שירק זה דומה הרבה לאילן, ואילנות אין שייך בהן דין ספיחים. וי"א* שאין הספיחים אסורים כל שנת השביעית אלא מזמן הביעור ואילך.

ע״אהא למדת, שאין אוכלין מפירות שביעית, אלא פירות האילנות והעשבים שאין זורעין אותם רוב האדם, כגון הפיגם והירבוזין השוטים (ויש גורסין והשטין, כלומר שהוא מין בפני עצמו שכך שמו)

ע״בוכל כיוצא בהן, אבל הירקות, שדרך רוב האדם לזורען בגנות ומיני תבואה וקטניות, כל הצומח מהן אסור מדבריהן, והמלקטן מכין אותו מכת מרדות. ויש* מי שאומר, שאם לקט, אפילו לא אכל, ג"כ איסורא קא עביד ומכין אותו מכת מרדות, ומ"מ מסתברא דכש"כ הוא באכילה אע"פ שלא לקט הוא, כ"א אחר לקט ונתן לו, שעבר על איסור מדבריהם ומכין אותו מ"מ. ויש מי* שאומר, שהירק, אע"פ שדינו ללכת בו אחר לקיטה לכל דיני תורה, ואם גדל כולו בששית ונלקט בשביעית יש בו תורת קדושת פירות שביעית לכל הלכותיה, מ"מ לענין דין איסור ספיחים לא גזרו רק אם היה עיקר גידולו בשביעית, דהיינו שצמחו בשביעית, אבל אם צמחו בששית, אע"פ שנלקטו בשביעית, אע"פ שיש בו דין קדושת שביעית, לענין איסור סחורה והפסד וכל הלכות שביעית, אבל דין אסור אכילה של ספיחי שביעית אין בו. ואלה הם הירקות. שאנו מוצאים בדברי חכמים, שהם קדושים קדושת שביעית, ומ"מ הם מותרים באכילה ויש אומרים* שכל מה שמותר בירקות באכילה בשביעית, אע"פ שקדושת שביעית נוהגת בהן, זהו דוקא בירקות כאלה. שאין דרך בני אדם לזורעם, אלא הם יוצאים מאיליהן בהרים ובנהרות, בהם אין איסור שביעית כלל, אע"פ שהתחלת צמיחתם עד סופם, ולקיטת, ג"כ, הכל הוא בשביעית, שלא גזרו אלא בזרעים, כדי שלא יבאו לזרעם. ונמצינו למדין שיש גם צמחים כאלה שנוהג בהן קדושת שביעית ואינם אסורין משום ספיחים, וישנם כאלה שאסורין משום ספיחים לגמרי בלקיטה ובאכילה. ויש מי* שאומר שאלה המינים שתהיה בהם קדושת שביעית ויהיה בהם דין ספיחים. אי אפשר למצא כ"א בירקות שאותם שכל גדולם הוא בשביעית ולקיטתם ג"כ בשביעית, אסורים משום ספיחים, אבל אותם שגדלו בששית אע"פ שנלקטו בשביעית, ואפילו היתה רק התחלת גידולם בששית וגגמרו עיקר גידולם בשביעית, וגם נלקטו בשביעית, אין להם דין איסור ספיחים, לאוסרן באכילה ובלקיטה, אלא יש להם דין פירות שביעית, שצריכין להאכל בקדושת שביעית, וחייבים להתנהג בהם בכל דיני שביעית, ואם היה גידולם וצמיחתם בשביעית, ונלקטו בשמינית, נראין הדברים שלדעתם נוהג בהם דין ספיחים. אבל בתבואה לא נמצא לפי סברא זו אופן של דין קדושת שביעית, שלא יהיה בה דין איסור ספיחין. כי אם הביאה שליש לפני שביעית, אז היא מותרת לגמרי, ואין נוהג בה איסור שביעית כלל, שכלל גדול הוא שבתבואה הולכים אחר שליש גידולה. ואם לא הביאה שליש לפני ראש השנה של שביעית, יש לה דין ספיחי שביעית לגמרי, שאסורה באכילה ובלקיטה. אלא שיש דין מיוחד בתבואה, שאם ליקט אותה קודם שנגמרה בתורת עשבים למאכל בהמה, אז אם לא הביאה שליש לפני שביעית, ונכנסה לשביעית, אע"ג שאם ימתין עד שתגמר בתורת תבואה יהיה בה איסור ספיחין, מ"מ אם לקט אותה קודם שנגמרה בתורת עשבים אין בה שום איסור, ואפילו קדושת שביעית ג"כ אין בה, משום שבתורת עשבים כבר נגמר גידולה לפני שביעית, וכיון שבעיקרה היא תבואה אין בה דין חומר של ירק שנלך בה אחר לקיטה, ע"כ היא מותרת לגמרי. ואם הכניסה פחות משליש בשביעית ונכנסה לשמינית, אז אם יאכל אותה בתורת תבואה מותרת משום ספיחין. ונראה שאין בה ג"כ משום קדושת שביעית, כיון שבתבואה הולכים אחר שליש, אבל אם ילקט אותה בתורת עשבים חלה עליה קדושת שביעית, כיון שכבר נגמרה בתורת עשבים בשביעית קודם שהביאה שליש, ונראה שמ"מ משום ספיחים אינה אסורה, אע"ג שלוקט אותה בתורת עשבים, כיון שבעיקרה היא תבואה, ולגבי תבואה לא נגמרה עדיין, ואזלינן בתר שליש, ע"כ מועיל הדבר שאין בה דין איסור ספיחין עכ"פ, או משום שעשבים נמצאים הרבה ממה שאינם נזרעים בידי אדם, ע"כ לא שייך איסור ספיחים בכלל בעשבים, ולא נאסרו משום כך מתורת ספיחים אפילו אצל תבואה. ויש מי שסובר* שאין בספיחין דין איסור אכילה כלל. ונראין הדברים, שלדעה זו עיקר האיסור בספיחין הוא רק ללקוט הרבה ביחד, בדרך קביעות, אפילו באופן שמותר בשאר פירות שביעית* ואפילו כשאינו קוצר כ"א ע"י קיטוף ותלישה ג"כ אסור, ואין מותר כ"א לתלוש ולאכול מיד, ובהמה רועה כדרכה ואוכלת מה שתולש. ויש* מי שאומר שאיסור ספיחי כרוב הוא מן התורה, ושאר ספיחין רק מדרבנן שגזרו משום ספיחי כרוב, שהוא מתוך שאין אתה יכול לעמוד עליו בין חדש לישן אסרה אותו תורה אפילו בספיחים, ומתוך שלא יחלקו ויטעו בין ספיחי כרוב לשאר הספיחים גזרו על כולם.

ע״גספיחים העולים בשדה בור, ובשדה ניר, ובשדה כרם, ובשדה זרע, מותרין באכילה. ומפני מה לא גזרו עליהם, מפני שאין אדם זורע מקומות אלו: שדה בור אין אדם נפנה לשם, ושדה ניר רוצה הוא בתיקונה, ושדה כרם אינו אוסר כרמו, ושדה זרע הספיחין מפסידין אותה. וכן התבן של שביעית מותר בכל מקום ולא גזרו עליו. מיהו* אפילו אותן הספיחין המותרין, היינו שהם מותרים באכילה ואין בהם איסור ספיחים, אבל מ"מ נוהג בהם קדושת שביעית לכל דיניהם, שאסור לאבדם ולעשות בהם סחורה, והם חייבים בביעור, ולא יצאו מדין ספיחי שביעית כ"א בזה שהותרו באכילה. * וכן אין נוהג איסור ספיחין בשדה תלתן שזרעה לזרע, אע"פ שזורעין ג"כ תלתן לירק. וכשזרעה לירק דינה ודאי כשדה ירק, שדין איסור ספיחין נוהג בה, אבל בשדה תלתן שזרע לזרע דינה כשדה זרע, שהספיחין מפסידין אותה, ומשו"ה אין בהם איסור ספיחין. * ויש מי שמחלק בתבן לומר, שדוקא בתבן הגס שאינו ראוי למאכל בהמה, אין בו איסור ספיחין, אבל תבן וקש הדק, הראוי למאכל בהמה, דינו כתבואה ויש בו איסור ספיחין, וי"א* דנוהג איסור ספיחין גם בתבן וקש כבעצם התבואה עצמה.

ע״דספיחין של שביעית שיצאו למוצאי שביעית אסורין באכילה, ואין תולשין אותן ביד, אלא חורש כדרכו. ובהמה רועה כדרכה.

ע״הועד מתי אסורין ספיחי שביעית, במוצאי שביעית מראש השנה ועד חנוכה, ומחנוכה ואילך הן מותרין. והזורע ספיחי שביעית אחר שביעית, הגידולין מותרין. וי"א* שאין שום זמן להיתר ספיחי שביעית, אלא שהם אסורים לעולם, אלא שאם לא נעקרו, ונתגדלו אח"כ בשמינית, עד שרבו גידולי היתר על האיסור, אז הן מותרין. וגבול של היתר, התלוי בזמן לפירות שביעית, סובר בעל דעה זו, שלא מצינו כ"א לתבן וקש של שביעית, שאחר שתרד רביעה שניה מותרין הם, ובטלה מהם קדושת שביעית, מפני שמה שנמצא בשדה נסרח ע"י הגשמים. וזורע ספיחי שביעית אחר שביעית, שהגידולין מותרין, יש* מפרשים שהוא דוקא בדבר שזרעו כלה, אבל דבר שאין זרעו כלה הגידולין אסורין. ויש* מי שנראה מדבריו, שהיתר זה של ספיחי שביעית לגידולין שלהם, היינו שאין להם ג"כ דין קדושת שביעית כלל, ולא רק שאינם אסורים באכילה ובלקיטה כדין ספיחי שביעית. וה"ה לדבריו כל פירות שביעית הגידולין שלהם מותרין, ואין בהם שום קדושת שביעית.

ע״ובצלים שיצאו משביעית למוצאי שביעית, אם עשו כיוצא בהן מותרין ואם לאו אסורין. וכן שאר הפירות אין לוקחים אותם במוצאי שביעית אלא משיעשו כיוצא בהן מפירות מוצאי שביעית. עשה הבכיר, הותר האפיל. ומותר ליקח ירק במוצאי שביעית מיד. ויש* מי שאומר שכל עיקרו של היתר זה, שמותרין בצלים שיצאו למוצאי שביעית, לא בבצלים של שביעית הדברים אמורים, שהם אסורים משום ספיחי שביעית, שיהיו מותרים משיעשה כיוצא בהן, אלא שכל ענין זה הוא רק בבצלים של ששית, שנכנסו לשביעית, ונתגדלו ג"כ בשביעית, שאלה אינם אסורים מטעם ספיחי שביעית, כאשר נתבאר, אלא שמכל מקום נוהג בהם דין קדושת שביעית לאכלם בכל חומר של פירות שביעית. אלה הבצלים של ששית, אם נשתהו בארץ כל השנה השביעית, ויצאו למוצאי שביעית, חוזרים הם להיתר, להיות נידונים כפירות של היתר לגמרי, שאין בהם שום דין שביעית, שיעשה כיוצא בהן. וטעם* היתר זה, של משיעשו כיוצא בהן, יש בו שני צדדים: או שהוא משום שכיון שנעשה כבר כיוצא בהם, אנו תולים בסתם שהם מאותן שכבר נתגדלו במוצאי שביעית, ואם כן אין היתר זה אמור, כ"א בפירות שיש איזה ספק בהם, אם הם משל שביעית או משל מוצאי שביעית, שהתירו חכמים לתלות באותו הזמן שיש במציאות כיוצא בהן משל מוצאי שביעית, שפירות הללו הם משל מוצאי שביעית. ונראין הדברים, שהקילו בזה לתלות את הרוב אפילו במיעוט, שאם רק יש שנעשה כיוצא בהם הכל תולין בהם, ותולין ג"כ ממקום למקום, ועל כן משעשה הבכיר הותר האפיל, שאנו תולין שהובא ממקום הבכיר, אבל אם ברור לנו, שפירות הללו הם משל שביעית, לא מהני מה שנעשה כבר במוצאי שביעית כיוצא בהן, לא להוציא את ספיחי שביעית מאיסור של ספיחין, ולא להוציא את שארי פירות שביעית מקדושת פירות שביעית, ולא להתיר אותם בלקיחה. אבל יש ג"כ טעם שני, בדבר ההיתר של הבצלים והפירות, שמשיעשו כיוצא בהן, ונתגדלו כ"כ בהיתר, הרי ההיתר רבה על האיסור. ולטעם זה הדברים אמורים בפירות ברורים שהם משל שביעית, אלא שלא נתלשו והם הולכים ומתגדלים במוצאי שביעית, שכיון שיעשו כיוצא בהם פרח איסור שלהם, שחשוב כאילו היתר רבה עליהם. ונראים הדברים, שהיתר זה אמור הוא לענין איסור ספיחין, שהוא דרבנן לדעת רובא דרבוותא, שהולכין בהן לקולא, משיעשו כיוצא בהן, ותולין ג"כ את המקום האפיל ע"י מציאות הבכיר, אבל לענין הפקעת קדושת שביעית, שהיא מן התורה, נראה שהולכים בו אחר הרוב, כמו בכל התורה כולה, במקום שהדבר מסופק אצלנו אם הוא מן ההיתר או מן האיסור. ושיעור* הזמן, שבו מותר ליקח ירק במוצאי שביעית, י"א שהוא בכדי שיהיה אפשר להביא ממקום היותר סמוך שבחו"ל, ואע"פ שבשביעית עצמו אסרו חכמים לסמוך בסתם על מה שהובא ג"כ ירק מחוץ לארץ, לא להתיר איסור ספיחין ולא להפקיע קדושת שביעית עי"ז מסתם פירות וירקות של א"י, מ"מ במוצאי שביעית הקילו לסמוך ע"ז ולתלות שהובא מחו"ל, ואין בו משום איסור ספיחין. וי"א* ששיעור זה של מיד הוא עכ"פ שנים ושלשה ימים, שמתוך שארץ ישראל היא ארץ צבי, הממהרת לגדל את פירותיה, יש לתלות בזמן קטן של שנים ושלשה ימים, שכבר באו ירקות חדשים מגידולי מוצאי שביעית.* ויש מי שמחלק ואומר, שלא הותר ירק במוצאי שביעית מיד כ"א בירקות שאינם מתקיימים וזרעם כלה, אבל אותם הירקות המתקיימים ואין זרעם כלה, כמו בצלים וכיוצא בהם, לא הותרו מיד. ונראים הדברים, שלסברא זו דין ירקות הללו המתקיימים ושאין זרעם כלה כדין הפירות, שהם מותרין רק משיעשה כיוצא בהן.* בצלים שגדלו בששית ועקרן, ואחר שעקרן בששית נטען בשביעית באיסור, וגדלו מעט בשביעית, ועקרן, וחזר ונטען בשמינית, אז אם העלין שלהן הן בשמינית שחורין, נוטים למראה הירוק העמוק הנוטה לשחרות, שזה מראה שגדלו מעט ג"כ בשמינית, מצטרף זה הגידול שגדלו בשמינית, לגידול שגדלו בששית, ומבטל את הגידול שגדלו משביעית, ואם העלין שלהן הם ירוקים, שניכרת בהם לקותא, כמו שדפון, שזה מורה שאינם נקלטים ואינם יונקים וגדלים בשמינית, אז הם אסורים מחמת תערובת הגידול של שביעית שבהן ולפי מה שנתבאר, שאין איסור של ספיחין כ"א במה שגדל לגמרי בשביעית, אינם אסורים בזה, כשהוריקו העלין שלהם בשמינית, כ"א מלנהוג בהן מנהג של פירות כל השנים, אבל הם נאכלין בקדושת שביעית, כדין שאר פירות שביעית, אותם שאינם אסורים משום ספיחים.* ויש מי שנראה מדבריו שאפילו בצלים של שביעית ממש אם עקרן בשביעית ונטען בשמינית, וגדלו בשמינית, והעלין שלהן הן שחורין, הרי אלו מותרין, שגידולי היתר מעלין את האיסור. וי"א*, שאם הן גידולי שביעית, שיצאו לשמינית, אינם מותרין ע"י שיעור זה, שהעלין שהורין, כ"א דוקא ע"י מה שיודע לנו שנתוסף בשמינית רוב גידולם, שאז ההיתר מעלה את האיסור.

ע״זמאימתי מותר אדם ליקח לוף במוצאי שביעית, משירבה החדש. י"א* שקצבה של משירבה החדש היא מפסח של שמינית. ויש חולקים ע"ז* ואומרים, ששיעור של ריבוי החדש הוא בימות הגשמים זמן רב קודם לפסח. ויש מי שנראה* מדבריו, שההיתר של משעשה הבכיר הותר האפיל, הנאמר בשאר ירקות של שביעית שאינם מתקיימין, אינו מועיל גבי לוף. אלא אינו מותר עד שירבה החדש במקומו ממש. ויש לומר, שלפי הדעה שנתבארה לפנינו, שדין זה של עשה הבכיר הותר האפיל לא נאמר דוקא בירקות, כ"א בכל פירות שביעית, שייך דין זה ג"כ בלוף, ומשרבה החדש במקום אחד תולין ג"כ במקומות אחרים, אלא שמכל מקום יש חומר בלוף מבשאר פירות וירקות, שבכל הפירות די משיעשה כיוצא בהן, ואין צריך דוקא שירבה החדש, אבל בלוף צריך דוקא שירבה החדש. אלא שיש מי שנראה מדבריהם,* שהשיעור של משיעשה כיוצא בהן הוא ג"כ שיעור של ריבוי החדש, ולפי זה דין הלוף ודין שארי הפירות שוה. וחזר הדין שלדעה זו שסוברת, שההיתר של האפיל בשביל הבכיר נאמר בכל פירות שביעית. הוא נאמר ג"כ בלוף, ולדעת הסוברים, שאין היתר זה נאמר כ"א בירקות שאינם מתקיימים, אז דין הלוף שהוא מתקיים אינו כן, אלא צריך דוקא שירבה החדש במקומו ואין היתר לאפיל בשביל עשיית הבכיר.* הלוף והשום והבצלים, הותרו יבשים, כגון שרבה החדש או שנעשה כיוצא בהן, הותרו לחין, שכיון שאפילו יבשים נמצאים בריבוי מן החדש, ודאי שנמצאים לחין עוד יותר. אבל אם הותרו להין לא הותרו יבשים, שאפשר שהלחין יש מהן מהחדש יותר מהישן, אבל יבשים של שביעית הם רבים עדיין על של מוצאי שביעית. ואע"פ שתולין מהיתר של הבכיר על האפיל, מ"מ ההיתר הוא דוקא ממין על מינו, אבל אין מין מתיר את שאינו מינו, שאין לסמוך ולומר, שכיון שרבה החדש ממין אחד מסתמא רבה ג"כ ממין השני, אע"פ שהוא קרוב לו בזמן גידולו וטבעו, אלא צריך שיתברר על כל מין בפני עצמו שעשה כיוצא בו או שרבה החדש. ואין מתירין אפילו ממין על מינו, כ"א ע"פ חכם שיחליט שכבר הגיע הזמן שיהיה ראוי לומר עליו שרבה החדש או שעשה כיוצא בו, ואסור לסמוך כל אחד על הכרעתו שידין לומר שכבר רבה החדש, או עשה כיוצא בו. וכל הירקות שנלקטו במוצאי שביעית, אע"פ שלא רבה החדש, מ"מ חייבים הן במעשרות, שלענין מעשר הולכים אחר לקיטה, ואע"פ שנוהג בהן בקדושת שביעית מ"מ אין זה פוטר אותן מן המעשר כיון שנלקטו בשמינית.* פירות שביעית שבאו מחוצה לארץ אין מוכרין אותן לא במדה ולא במשקל ולא במנין, אלא הרי הן כפירות הארץ, שנוהגין בהן קצת קדושה, מפני מראית עין, שלא יתחלפו בפירות הארץ. ומסתבר, שאם הן ניכרין שהם משל חוץ לארץ לא שייך בהם מראית עין, ומוכרין אותן במדה ובמשקל ובמנין כדרכן. ואותן שמתירין פירות של נכרים אפילו בארץ ישראל, לנהוג בהן מנהג חול בלא שום קדושת שביעית, ולא החמירו שלא למכור אותן במדה ובמשקל ובמנין, נראה הטעם שמתוך שהם של נכרים בארץ ישראל עצמה הקול יוצא בשעת קצירתם ולקיטתם, שהם נקצרים ונלקטים משדה של גוי, אבל הבא מחו"ל, אינם יודעים בא"י מהיכן הם, ויסברו שהם משדה של ישראל בארץ ישראל, ולפי זה יש לומר שאין דין זה אמור אלא בזמן שרוב שדות ארץ ישראל היו של ישראל, אבל בזמן שרוב השדות הם של נכרים אז לא שייך מראית עין, שהרואה יתלה שהפירות הללו משל נכרים הם. מיהו במקום שישראל הם שם הרוב נראין הדברים שנוהג ג"כ האידנא דין זה, שאפילו פירות של שביעית שהובאו מחוץ־לארץ לארץ אסור למכור אותן במדה ובמשקל ובמנין, ורק בזמן שמתירין להפקיע את איסור שביעית ע"י מכירה לנכרי, אז לא שייך מראית עין, כיון שדין פירות הללו כפירות של נכרים, שכבר פשט בהם המנהג להקל שאין נוהג בהן קדושת שביעית.

ע״חבאחד בתשרי ראש השנה לשמיטין וליובלות. פירות ששית שנכנסו לשביעית, אם היו תבואה או קטניות או פירות האילן, והגיעו לעונת המעשרות קודם ראש השנה הרי אלו מותרין, ואע"פ שאוסף אותם בשביעית הרי הן כפירות ששית לכל דבר. ואם לא באו לעונת המעשרות אלא אחר ראש השנה, הרי הם כפירות שביעית. ויש מי* שאומר, שראש השנה לפירות האילן הוא חמשה עשר בשבט גם לשביעית, ואם הגיעו לעונת המעשרות קודם חמשה עשר בשבט של שביעית הרי הם כפירות של ששית, ורבו* החולקים עליו שסוברים, שאין דין של ראש השנה לאילנות בחמשה עשר בשבט אמור אלא לענין סדר השנים של המעשרות, בין מעשר שני למעשר עני, וכן לענין שאין מעשרין מן החדש על הישן ומן הישן על החדש, אבל לענין שביעית לעולם גם לאילנות ראש השנה שלהן הוא אחד בתשרי.

ע״טהתבואה והקטניות אסורין באכילה משום ספיחין, ופירות האילן אוכלין אותן בקדושת שביעית. ויש מי* שאומר שגם באילנות שייך דין ספיחין בפירות שלהן. וכבר נתבאר,* שיש מי שאומר* שאין הספיחין אסורין כ"א לאחר זמן הביעור.

פ׳האורז והדוחן, והפרגין והשומשמין, ופול המצרי, שזרעו לזרע, הולכין בהם אחר גמר פרי. ואם נגמר פרים קודם ראש השנה הרי אלו מותרין בשביעית, כפירות ששית, ואם נגמרו אחר ראש השנה, אע"פ שהשרישו קודם ראש השנה, הרי אלו אסורין משום ספיחין. וי"א* שבכל אלו אין הולכין אחר גמר פרי, כ"א אחר השרשה, ואם השרישו לפני ראש השנה של שביעית, הרי אלו מותרין, אע"פ שנגמר פרים בשביעית, ואם השרישו אחר ראש השנה אסורין, ואפילו אם השרישו בסוף שביעית, ועיקר גידולם היה בשמינית וגם גמר פרים היה אחר שביעית, מ"מ אין להם דין פירות שביעית, לא לענין איסור ספיחין ולא לענין קדושת פירות שביעית, כי באלו המינים, שאין גמר פרים ניכר כ"כ בזמן קבוע, הכל הולך אחר השרשה.

פ״אהירק, בשעת לקיטתו. והאתרוג, אפילו היה כפול קודם ראש השנה ונעשה כככר בשביעית, חייב במעשרות כפירות ששית, ואפילו היה כככר בששית הואיל ונלקט בשביעית הרי הוא כפירות שביעית, ומתעשר כפירות ששית להחמיר. ולענין ירק כבר נתבאר לנו,* שי"א שאע"פ שנלקט בשביעית, אם כולו גדל בששית, אין בו דין שביעית לכל דבר, וצריך שיהיה דוקא גדל עכ"פ גם כן קצת גידולו בשביעית. ומסתבר, דלא חמיר אתרוג מירק לענין הליכה בתר לקיטה, ואע"ג דאזלינן אחר הלקיטה להומרא, זהו דוקא כשגדל ג"כ עכ"פ מעט בשביעית, אע"פ שעיקר גידולו היה בששית. וכל זה הוא לענין שאר דיני קדושת שביעית, הנוהגים בפירות שביעית, אבל לענין דין איסור ספיחין כבר ביארנו,* שי"א שאין אסור משום ספיחין כ"א כשהיה כל הגידול כולו מתחילתו ועד סופו בשביעית. ויש מי* שנראה מדבריהם, שאם התחילו וגדלו עיקר גידולם בשביעית, אע"פ שנכנסו לשמינית, יש בהם איסור ספיחים, ועכ"פ לפי דברים אלו לא נאמר כלל זה, שהולכים בירק אחר לקיטתו, על איסור ספיחים, כ"א על עצם דין קדושת שביעית. וי"א* שבכל ענין אין הולכים באתרוג אחר לקיטה, ואם נחנט בששית דין פירות ששית יש לו לכל דבר, אפילו אם נלקט בשביעית. ונראה שאין מחמירים בו לדבריו כלל בשום דין של שביעית, ואין בו ג"כ חיוב ביעור.

פ״בוכן פירות שביעית שיצאו למוצאי שביעית, כתבואה וקטניות ואילנות, הולכין אחר עונת המעשרות. וכבר נתבאר,* שיש מי שאומר שבאילנות גם לענין שביעית הולכין אחר ראש השנה לאילנות, שהוא ט"ו בשבט, שאם נחנטו לפני ט"ו בשבט של שביעית יהיה להם דין פירות ששית, ואם נחנטו לפני ט"ו בשבט של שמינית יהיה להם דין פירות שביעית, ושרבו החולקים עליו וסוברים, שהולכים לשביעית אחר ראש השנה של אחד בתשרי גם לענין אילנות.

פ״גוהפרגין והשומשמין והאורז והדוחן ופול המצרי שזרעו לזרע, אחר גמר הפרי. והירק אחר לקיטתו. וכבר נתבאר,* שי"א* שהירק שנגמר גדולו בשביעית, אע"פ שהוא נלקט בשמינית, יש לו דין קדושת שביעית, ולפעמים יש בו ג"כ משום איסור ספיחין, אם היתה התחלת צמיחתו ג"כ בשביעית. ויש מי שנראה מדבריו,* שכל זמן שלא עשה הירק כיוצא בו במוצאי שביעית יש איסור מדרבנן, גם על אותן הירקות שעדיין לא נגמרו גדולן בשביעית, שמצד דין תורה הולכין בהן אחר לקיטה, מ"מ גזרו שלא ילקטו בשביעית וימכרו אחר שביעית בחזקת ירקות של אחר שביעית, ע"כ אסרו את כל הירקות הגדלים משנת השביעית במוצאי שביעית עד שיעשה כיוצא בו, אלא* שבירק הוא זמן קצר כמו שנים ושלשה ימים. ויש מי* שנראה מדבריהם, שהירק מותר במוצאי שביעית מיד ממש, בלא שום שהיה כלל עד שיוכל להעשות כיוצא בו, והולכים בו ממש אחר לקיטה, באין שום גזירה דרבנן על זה.

פ״דפול המצרי, שזרעו לזרע בששית ונגמר פריו קודם ראש השנה של שביעית, בין ירק שלו בין זרע שלו מותר בשביעית. ואם זרע לירק ונכנסה עליו שביעית, בין ירקו בין זרעו אסור כספיחי שביעית. וכן אם זרעו לזרע ולירק אסור. ולפי הדעת שנתבארה, הסוברת שאין איסור ספיחין נוהג כי אם במה שהיתה כל התחלת הגידול בשביעית עצמה, צריכין אנחנו לומר, שבין אם זרעו לזרע או לירק, אם נצמח ונתגדל בששית, כשהוא אסור איננו אסור כ"א משום פירות שביעית, שינהגו בו קדושת שביעית, אבל איסור של ספיחין אין בו. ויש אומרים שאם זרע לזרע ולירק, אם נגמר פריו בששית ונכנסה עליו שביעית, זרעו מותר כדין זרעו לזרע, וירקו אסור כדין זרע לירק, שהולכין אחר לקיטה, ואפילו איסור הירק, י"א* שאינו מן התורה, כדין פירות שביעית או משום עצם איסור ספיחין, אלא מפני מראית עין, שלא יתחלף בירק ממש או בפול המצרי שזרע אותו רק לירק.

פ״העבר וזרעו בשביעית, ויצא לשמינית, אם זרעו לזרע בין זרעו בין ירקו אסור במוצאי שביעית, מפני שהולכים בזרעים אחר גמר פרי, וכיון שנגמר פריו בשביעית, אע"פ שיצא למוצאי שביעית ונלקט בשמינית, אסור כשאר הספיחין. ואם זרע לירק, הואיל ונלקט בשמינית בין ירקו בין זרעו מותר. זרעו לזרע ולירק, זרעו אסור משום ספיחין וירקו מותר. ויש אומרים* שאם עבר וזרע באיסור בשביעית לעולם אסור, ואין הולכים בכאן אחר לקיטה להקל, ואין צריך גם כן לענין להחמיר ולאוסרו ללכת דוקא אחר גמר פרי, אלא די בזה בהשרשה בעלמא, שכיון שהשריש בשביעית נגמר האיסור של זריעתו ונטיעתו ואסור לעולם, אפילו בזרעו לירק ונלקט בשמינית, ולא משכחת לה שיהיה מותר כשעובר וזרע בשביעית, כי אם או באותן המקומות שהחזיקו בהן עולי מצרים ולא החזיקו בהן עולי בבל, שהם אסורים רק מדבריהם באיסורי שביעית, יש לומר שלא אסרו את מה שנזרע בשביעית, או כשזרע נכרי, שכיון שלא עבד ישראל איסורא לא קנסו לאסור את הנזרע. ולפי סברא זו יש לומר, למי שסובר ששביעית בזמן הזה בכל מקום היא מדרבנן. שמותר בכל מקום מה שזרע, באופן שאין בו משום איסור של ספיחי שביעית, כמו בפירות האילנות, או במקומות שאין בהם משום איסור ספיחין, כגון שדה ניר ושדה זרע וכיוצא בהן שנתבארו למעלה, שאין בהם משום איסור ספיחין. ויש מי* שנראה מדבריהם. שאפילו באופן שחייב לעקור כשזרע בשביעית מ"מ הפירות הם מותרין, אפילו כשזרע בשביעית עצמה כשם שהם מותרים כשזרע בתוך שלשים יום שלפני שביעית, שאסורין בזריעה וחייב לעקור, כמו שנתבאר למעלה.

פ״ובנות שוח, הואיל והן נגמרות לאחר שלש שנים, אם באו לעונת המעשרות קודם ראש השנה של שמינית הרי הן נאכלות בשנה שניה מן השבוע בתורת שביעית. יש* מי שאומר, שבנות שוה בכל שנה נמצאים באילן פירות חדשים, אלא שיש מהם משנה ראשונה ויש משניה ויש משלישית, שמה שנחנט בשנה הראשונה נגמר פריו בשנה השלישית, א"כ מה שנחנט בשביעית נגמר בשנה שניה לשמיטה, ואז הן אסורות משום קדושת שביעית, ואע"פ שיש בהם ג"כ פירות כאלה, שנחנטו אחר שביעית, משנה ראשונה ושניה של שמיטה, שע"פ הדין אין בהם שום קדושת שביעית, מ"מ אסרו חכמים את הכל, ואפילו הפירות של שתי השנים שלאחר שמיטה גם כן אסורות כדין קדושת שביעית, משום גזירה שלא יתחלפו בפירות של שביעית. וי"א* שלעולם אין כאן איסור כ"א על הפירות של שביעית, וצריך לעשות סימנים, לקשור חוט או לתחוב קיסם באותן הפירות שנחנטו בשביעית או באותן שנחנטו אחר שביעית, כדי להבדיל בין האסורות לבין המותרות. וי"א,* שהתאנים הפרסאות, שיש מהן שאינן נגמרות כ"א לשתי שנים, אם יודעים בבירור שאלה התאנים נחנטו בשביעית אסורות הן למוצאי שביעית, אלא שיש הבדל בינן לבין בנות שוח, שבנות שוח בסתם אנו אומרים ששביעית שלהן לענין קדושה של פירות שביעית היא בשניה, והתאנים הפרסאות בסתם אין חוששים לומר במוצאי שביעית, שמא הפירות הן מהנחנטים בשביעית, אלא תולין שנחנטו אחר שביעית, מפני שישנן ג"כ במקומות כאלה שדרכן להיות נגמרות בשנה שנחנטו ותולין בהן, אבל אם ידוע שנחנטו בשביעית אסורות הן במוצאי שביעית. וי"א* שלא חלקו חכמים את מדותיהם, וכיון שהרוב שבתאנים הפרסאות הן נגמרות בשנה שנחנטו אין חוששין משום קדושת שביעית אפילו באותן שהובררו שנחנטו בשביעית, כיון שנגמר גידולן במוצאי שביעית. והנה באותן בנות שוח, שהן חייבות בשביעית ע"י מה שנחנטו בשביעית, וקדושת השביעית נמשכת היא בהן לשנה השניה של שמיטה, יש מקום* לומר, שכיון שעבר עליהן זמן הביעור, שלא מצאנו אותן מתאחרות יותר מזמנים קבועים בשמינית, הן חייבות בביעור. ויש מסתפק* לומר. שאין לחייב בביעור מה שנחנט בשביעית, כיון שלא נגמר בשביעית, ולא שייך ללכת אחר חנטה כ"א לענין קדושת שביעית, אבל לענין ביעור, כיון שגמר פריו הוא אחר שביעית, אין עליו חובת ביעור. ונראין הדברים, שכיון שהן גדלות בכל שנה שנה, ודרכן להתאחר באילן שלש שנים מחנטתן עד גידולן, א"כ לעולם אינן כלות מן האילן, ולא שייך בהן לומר כלה לחיה מן השדה, שהם נמצאים תמיד בשדה, ע"כ אין להן ביעור כלל. יש מי* שאומר, שבנות שוח תאנים גרועות הן. ודוקא בשניה, שאז הן כבר גמורות וראויות לאכילה, יש בהן קדושת שביעית, אבל קודם שנראו לאכילה, אם נפלו מן האילן, או אם תלשן באיסור, משום שאסור לתלוש פירות שביעית קודם שנראו לאכילה משום "לאכלה ולא להפסד", אין תורת שביעית נוהגת בהן, אבל תאנים פרסאות הן ראויות לאכילה קצת גם קודם שנגמרו לגמרי, ע"כ אע"פ שגם הן נגמרות לשתי שנים, ונמצא גמרן במוצאי שביעית, מ"מ נוהגת בהן קדושת שביעית גם בשנת השביעית עצמה, מפני שאינן כ"כ גרועות כמו בנות שוח, וע"כ גם קודם שנראו לגמרי לאכילה הן ראויות קצת וחלה עליהן קדושת שביעית, וקל וחומר חדברים שחלה בהן קדושת שביעית במוצאי שביעית, שאז הן גמורות לגמרי.

פ״זהבצלים הסריסים ופול המצרי, שמנע מהם מים שלשים יום קודם ראש השנה, ושל בעל, שמנע מהם שלש עונות לפני ראש השנה, הרי אלו מפירות ששית. פחות מכאן, הרי הם כספיחי שביעית. ופול המצרי זה, בין שזרעו לזרע, שדינו הוא שהולכין בו אחר גמר פריו, בין* שזרעו לירק, שהולכין בו אחר לקיטתו, כיון שמנע ממנו מים שלשים יום לפני ראש השנה, זה מכניס אותו בכלל זרעים, שדינן ללכת בהן אחר גמר פרים ולא אחר לקיטתן. וגם זאת, המניעה עצמה, שמנע ממנו ההשקאה שלשים יום, מכשרת אותו להחשב אצלו גמר פריו, וממילא הוא נידון ע"י זה כפירות ששית. ויש מי* שנראה מדבריו, שבמה דברים אמורים, שמועיל מה שמנע ממנו מים שלשים יום לפני ר"ה בפול המצרי, דוקא כשזרעו לירק, אבל כשזרעו לזרע הולכין בו תמיד אחר גמר פריו. ומה שאלו השנים: הבצלים הסריסים ופול המצרי, אם לא מנע מהם מים שלשים יום לפני ר"ה של שביעית, נדונים כספיחי שביעית. זהו רק להסוברים, שגם ירקות שגדלו בששית, כיון שנכנסו לשביעית, דין ספיחי שביעית להם. אבל כבר בארנו* שיש אומרים, שאין נחשב לספיחי שביעית רק מה שהתחלת גידולו היתה בשביעית, וי"א שצריך ג"כ שיהיה גמר גדולו בשביעית, ולדבריהם, גם אם לא מנע מים מהבצלים הללו ופול המצרי זה, בין שזרעו לזרע ובין שזרעו לירק, כיון שנתגדלו בששית אין להם דין ספיחי שביעית, באופן שיהיו אסורים באכילה להאוסרים את הספיחים באכילה, או לשארי חומרות הנאמרות דוקא בספיחים, אלא שיש להם אז דין קדושת פירות שביעית, שכיון שנגמר פרים, של אותן הנחשבים בכלל זרעים, או שנלקטו, אותם הנחשבים בכלל ירקות, בשביעית, חלה עליהם קדושת שביעית.

פ״חהדילועין, שקיימן לזרע, אם הוקשו לפני ראש השנה ונפסלו מלאכול אדם, מותר לקיימן בשביעית, שהן מפירות ששית. ואם לא, אסורין כספיחי שביעית. וכן הירקות כולן, שהוקשו לפני ראש השנה, מותר לקיימן בשביעית. ואם היו רכים, אסור לקיימן משום ספיחין. אין מחייבין אותו לשרש את הלוף, אלא מניחו בארץ כמות שהוא, אם צמח למוצאי שביעית מותר. ואין מחייבין אותו לשרש את הקנדס, אלא גוזז בעלין, ואם צמח למוצאי שביעית מותר. ובודקין* את הדלועין, אם הוקשו כ"כ עד שנפסלו מלאכול אדם או שעדיין לא הגיעו לשיעור זה, עוקצו ועושה בו נקב, אם מתאחה הנקב ונסתם ניכר שעדיין רך הוא ואסור, ואם אין הנקב נסתם הדבר מוכיח שכבר הוקשו ומותר.* התמרות של הדלועין, שהוקשו, אע"פ שהוקשו לפני שביעית, מ"מ התמרות עצמן אסורות בשביעית, ונוהג בהן דין ספיחי שביעית, ואע"פ שהדלועין עצמן הוקשו לפני ר"ה והותרו, אין היתר של הדלועין מועיל להתיר את התמרות שלהן. ויש מי* שנראה מדבריו, שאפילו אם הוקשו גם התמרות עצמן לא מהני אצלן להפקיען מדין ספיחין, שלא נאמר היתר זה, של הוקשו לפני ראש השנה של שביעית, אלא בדלועין עצמן ולא בתמרות שלהן. ויש מי* שנראה מדבריו, שאם הוקשו התמרות עצמן, כשם שהדלועין מותרין ע"י מה שהוקשו לפני ר"ה, כך התמרות מותרות בזה, אם הוקשו כ"כ עד שנפסלו מלאכול אדם, אלא שאין דרכן של התמרות להיות באות למדה זו, להעשות כ"כ מוקשות עד שלא יהיו ראויות לאכול אדם, ע"כ אע"פ שעצם הדלועין הוקשו והותרו, לא נאמר שכשם שהדלועין מותרין כך מותרות התמרות שלהן, קא משמע לן, שהדלועין עצמן מותרין, מתוך שהוקשו ואינם ראויים לאכול לאדם, אבל התמרות, שנשארו ראויות לאכילת אדם באיסורן עומדות. ותמרות הללו י"א* שהן הנץ של הדלועין, וי"א* שהן כמין לולבין, כמו לולבי גפנים הראוים לאכילה. ויש מי שנראה* מדבריהם, שעיקר יסוד האיסור של הדלועין, שקיימן לזרע, הוא רק מפני שקיימן לזריעה, ופירות שביעית כתיב בהן "לאכלה" ולא לסחורה ולא לזריעה, ע"כ אסור לקיימן בשביעית, ויש* מי שאומר, שעיקר האיסור הוא שאסור לקיימן אחר זמן הביעור, מפני שהם חייבים בביעור, כל זמן שלא הוקשו לפני ר"ה עד שנפסלו מאוכל אדם, אבל עד הביעור מותר לקיימן, אלא שצריך לנהוג בהן קדושת שביעית.* מין ירק הראוי למאכל חיה ובהמה, וכשמשמשין בו איזה שימוש כמו לגמות בו מים מתקלקל, אסור לגמות בו מים, כשהוא מגידולי שביעית, שבזה הוא מפקיעו מקדושת אכילת שביעית, שניתן ג"כ לחיה אשר בארצך.

פ״טלוף של ערב שביעית, וכן בצלים של ערב שביעית הקיצונים, פירוש הגדלים בקיץ ויבשו הרבה, שנחשב כאילו נעקרו בששית, ופואה שנגמרו לפני שביעית, מותר לעקרן בשביעית בקרדומות של מתכת, ואין בזה משום עבודת הארץ. י"א* שדוקא בקרדומות מותר לעקרן, אע"פ שהן של מתכת מ"מ יש כאן קצת שינוי, שדרך עבודת הארץ היא במרא וחצינא ובמעדר, אלא שאין זה שינוי גדול כ"כ כמו מארופות של עץ. ונראה לי, שדוקא בזה האופן של השינוי מותר, דהיינו שינוי בצורתו של הכלי, שהדרך הוא לחפור את הארץ ולעבוד אותה בכלי, שצורתו, איננה כצורת הקרדום, זה חשוב שינוי ניכר, אע"פ שהחומר הוא אותו החומר עצמו, שעושים בו את כלי העבודה בכל השנים, אין בכך כלום, ואין זה מבטל את ההיתר, הבא מתוך השינוי של צורת הכלי, אבל אם יחפור במארופות, שהן בצורה זו עצמה שדרך הוא לחפור בה בעבודת הקרקע של כל השנים, אע"פ שהוא עושה שינוי בחומר הכלי שבכל השנים היא של מתכת ועכשיו של עץ, אין שינוי זה חשוב כ"כ להתיר על ידו, שעיקר תכונת העבודה תלויה היא בצורתו של הכלי שעובד בו ולא בחומר שלו. ויש מי* שאומר, שמותר לעקור אלה הדברים המנויים כאן, שגדלו לפני שביעית ולא צמחו בשביעית כלל, בלא שום שינוי כלל, ואין בקרדומות של מתכת שינוי מדרך העבודה של כל השנה, וכשם שמותר לעקור אותן בקרדומות של מתכת כך מותר לעקרן בכל אופן שירצה. וי"א*, שאם צמחו ג"כ בשביעית נאסרו משום ספיחי שביעית, ואסור לעוקרן מפני שבעקירתו הוא מאבדן, מפני* שספיחי שביעית אסורין באכילה, וא"כ הוא מפסידן ועובר על מה שאמרה תורה לאכלה ולא להפסד.* וי"א, שע"י מה שהוא צריך לעקור אותן באותו השינוי שאמרנו, שלא הותר לו רק בקרדומות ולא בכלים המיוחדים לעקירת דברים כאלה, הוא מקלקלן ומאבדן בכך ע"י עקירתו זאת, ולא הותר לו כשצמחו ג"כ בשביעית. ויש מי שאומר* שאין שום איסור בעקירתן כשנתוספו בשביעית, אלא שצריך לנהוג בהן קדושת שביעית. י"א* שאם המינים הללו גדלים הם במקום טרשים וסלעים, מותר לעקרן בלא שום שינוי, שבמקום טרשין מותר אפילו לחרוש בשביעית במקום שנהגו לחרוש, שכיון שהמקום אינו ראוי לזרע בו, אלא שלפעמים מאליו עולה שם איזה צמח, אין כאן משום עבודת הארץ. ויש מי* שאומר, שלעולם צריך שינוי. ואפילו במקום טרשים לא הותרה העקירה כ"א ע"י איזה שינוי כמו שינוי שע"י קרדומות ולא ע"י כלי המיוחד לעבודת קרקע. י"א* שדוקא באלו הירקות אסרו לעקור בלא שינוי, וע"כ צריך לעוקרו דוקא בקרדומות אבל בשאר ירקות מותר לעוקרן בלא שינוי. ויש* מי שאומר להיפך שדוקא אלו הירקות, שדרך הוא להשהותן הרבה בקרקע ויפה להן, התירו לעקרן בשביעית, ואין הדבר נראה שמכוין בחפירתו לעבודת קרקע, שהכל יודעים שאינו מכוין אלא לפירות, ומה שהשהה את עקירתן, אע"פ שנגמרו כבר בששית עד שנכנסה שביעית, הוא משום שהשהיה הזאת יפה לירקות הללו, אבל שאר ירקות, שאין השהיה מוסיפה בהן שבח, כיון שנגמרו בששית היה צריך לעוקרן בששית, וכשהשהה אותן עד שנכנסה שביעית יאמרו שנתכוין לעבודת הארץ, ומתוך כך אסור בשאר ירקות לעקור בשביעית, ויש לומר שאין מועיל בהן שינוי.

צ׳הבצלים, שירדו עליהם גשמים בשביעית וצמחו, כל זמן שהעלין שלהן ירוקין הרי אלו מותרין, ואם השחירו הרי הן כנטועין בארץ, ואותן העלין אסורין משום ספיחין. ובין כך ובין כך הבצלים עצמן בהיתרן עומדין. יש מי* שנראה מדבריו, שדוקא כשהוסיפו שחרות על שחרותם, דהיינו על מראה הירוק הכהה שלהם הנוטה לשחרות, אז ניכר הדבר שהם הולכים גדלים עוד בשביעית ואסורין, אבל אם עמד המראה שלהם על גונו שהיה לפני שביעית, זהו נחשב הוריקו שהם מותרין, שאין כאן הוכחה שהם מוסיפים גידול בשביעית. וי"א* שדוקא כשהוריקו העלין באופן שנראה שצמקו, דהיינו שנתהפכו למראה הנוטה לליקוי, אז נראה הדבר שפסק גידולם והם מותרים. ונראה לפי זה, שכל זמן שהם עומדים במראיתם הקודמת זהו נקרא עדיין שהם שחורין ואסורין. ויש* מי שדבריהן נוטים לומר, שכל אלה הסימנים, אם היו העלין שלהם שחורין או ירוקין, נאמרו רק כשאין אנו יודעים אם נתגדלו רובם בשביעית או לא, אז אנו סומכין על סימן זה, שאם היו העלין שחורין הוא ראיה שגדלו רובן בשביעית ואסורין, ואם היו העלין ירוקין סימן הוא שרובן גדלו בששית ומותרין, שהעיקר הוא להם שאנו הולכים אחר הרוב בדין גידולין כאלה, ולפי זה אם ידוע לנו שנתגדלו רובן בששית מותרים הם, אפילו אם השחירו העלין שלהן, ואם ידוע שנתגדלו רובן בשביעית אסורין הן אפילו אם הוריקו העלין שלהן. ועכ"פ האיסור, כשהעלין שחורין או שידוע שהרוב גדל בשביעית, הוא ג"כ על גידול ששית שבבצלים הללו, וזה שלא כדעה הראשונה, הסוברת שהאיסור הוא רק על העלין הנוספים ולא על כל הבצלים כולם.* וי"א שזה הסימן של שחרות העלין הוא מורה רק שהוסיפו מעט בשביעית, אלא שגם ע"י מעט האיסור הנוסף נאסר ג"כ הגדל בששית כולו, וע"כ אם היו העלין שחורין אסורין כל הבצלים. ולכל הדעות האחרונות כולם שונים דין זה, שיש חילוק בבצלים הללו שצמחו, בין אם היו העלין שחורין או ירוקין, שהדברים אמורים בבצלים מחוברים לקרקע, אבל לדעה הראשונה הדברים אמורים בבצלים תלושים, שצמחו בתלוש ע"י ירידת גשמים, שאז אם העלין שחורין דינם כנטועים בארץ ואסורין העלין, ואם הם ירוקין מותרין גם העלין, אבל אם היו נטועים בארץ הולכים בהם אחר לקיטה לדעה זו, שכל ירק הולכים בו אחר לקיטה, ואין חילוק בזה בין היו העלין שחורין או ירוקין.

צ״אבצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית, ורבו גידוליו על עיקרו, העלו גידוליו את עיקרו והותר הכל, הואיל ושביעית אסורה ע"י קרקע כך נטילתה ע"י קרקע. וי"א* שאין היתר במה שרבו גדוליו על עקרו באופן זה, שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית, יותר מאם לא עקרו בשביעית, שאם היה הולך וגדל בשמינית לא היו גידולין מבטלין את עקרו, כיון שהגידולין הולכים מהנטיעה הראשונה, שהיו בה הגידולים של איסור, אלא א"כ הרכין והטה את הבצלים בעיקום אחר שתילתן בשמינית, וגלה בזה את דעתו, שלא ניחא ליה בגידולם כדי לבטל את האיסור, ואז הם מבטלין את האיסור כשרבו עליו, אבל אם לא עשה כן אין הגידולין מבטלין את האיסור, כשעקרן בשביעית ושתלן במוצאי שביעי ת כמו שלא היו מבטלין אותו אם היו מתגדלין במוצאי שביעית בלא עקירה בשביעית. וי"א* שכל זמן שהבצלים עומדים בעינם, ויש להכיר בהם בעין את העיקר ואת הגידולין, אז אין גידולי היתר מבטלין את האיסור, ולא יועיל מה שרבו גידוליו על עקרו, לבטל את העיקר האסור, ואין אומרים שגידוליו מבטלין את עקרו, כ"א כשדכן במדוכה ושחקן עד שאין ניכר האיסור וההיתר כ"א בפני עצמו, אז מועיל מה שריבה גידוליו של מוצאי שביעית על עקרו, שגדל בשביעית, להתיר ע"י ביטול האיסור ברוב היתר. והיתר זה של ביטול ברוב אינו מועיל, כ"א באופן כזה שנגמר גידולו במוצאי שביעית, אבל כל שנגמר גידולו בשביעית אין מועיל רוב היתר אפילו כשדכן ואין האיסור ניכר לבדו,

צ״בהפירות שיוציא האילן בשביעית לא יאספם כדרך שאוסף בכל שנה, שנאמר ואת ענבי נזירך לא תבצור, ואם בצר לעבודת האילן, או שבצר כדרך הבוצרים לוקה. וי"א* שכל עיקר איסור זה, שלא יאסוף את הפירות כדרך שאוסף בכל שנה. הוא רק במשומר שאם שמר ולא הפקיר את פירותיו, אסור לאסוף אותם כדרכם בכל שנה, וזהו איסור מוסיף עליו, שחוץ ממה שביטל המצוה של השמטת הפירות. שתתבאר להלן, ע"י מה ששמר ולא הפקיר את פירותיו, אם אותן הפירות עצמן בצר כדרך הבוצרים עובר הוא על האיסור שאסרה תורה: את ענבי נזירך לא תבצור, היינו שאם עבר ושמר אותם. והפריש מהם בני אדם לא יאספם ויבצרם כדרך הבוצרים, אבל כל שהפקיר את הפירות כדין, והכל הולכין ובוצרים אותם כרצונם, מותרים הכל, וגם בעל הפירות בעצמו, לבצור אותם אחר ההפקר, כדרך הבוצרים בכל שנה. וי"א* שבמשומר אסור לבצור אפילו שלא כדרך הבוצרים, ומה שמותר לבצור. אלא שצריך דוקא שלא יהיה כדרך הבוצרים, זהו דוקא במופקר. וי"א* שבמחובר אין שום היתר של בצירה אפילו במופקר, וכל מה שהותר ע"י שינוי לא הותר כ"א במה שכבר נתלש, שלא יעשה את העבודות שבתלוש שבו כ"א ע"י שינוי, ועצם התלישה מן המחובר צריך שתהיה דוקא ע"י קיטוף ותלישה ביד ולא ע"י שום קצירה, אפילו אם אינה כדרך הקוצרים והבוצרים.

צ״גוכיצד עושה תאנים של שביעית, אין קוצין אותן במוקצה אבל מיבשן בחרבה. פירוש* שלא ייבש אותן לעשותן קיץ, במקום המתוקן ומיוחד לכך בכל השנים לעשות אותן, אלא מיבשן במקום חורבה, שאינו מיוחד לזה, ויש בזה שינוי. ויש אומרים.* שהדברים אמורים בענין לקיטת התאנים מן האילן, שאין קוצצין אותן במקצע המיוחד לקציצת תאנים, אלא קוצץ אותן באיזה מין סכין אחר כעין חרב, שאינו עשוי כצורת המקצע המיוחד לכך. ויש אומרים* שכשמייבשין את התאנים דרך הוא לחתוך את עוקציהן, ויש לזה כלי מיוחד לחתיכת העוקצין, ובשביעית לא יחתוך את העוקצין באותו הכלי המיוחד לכך, כדי שיהיה בזה שינוי.

צ״דולא ידרך ענבים בגת, אבל דורך הוא בעריבה. ולא יעשה זיתים בבית הבד, אבל כותש הוא ומכניס לתוך בד קטן ביותר, וטוחן בבית הבד ובקוטב, ומכניס לבד קטנה. וכן בשאר הדברים כל מה שיכול לשנות משנה. * תאנים של שביעית אין עושין אותן דבילה, אבל עושין אותן גרוגרות. וכבר נתבאר שי"א שכל אלו השינויים אמורים רק במשומר, וי"א שכל זה במופקר, ומשומר חמיר טפי

צ״המצות עשה להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית, שנאמר והשביעית תשמטנה ונטשת. וכל הנועל כרמו או סג שדהו בשביעית ביטל מצות עשה, וכן אם אסף כל פירותיו לתוך ביתו, אלא יפקיר הכל, ויד הכל שוין בכל מקום, שנאמר ואכלו אביוני עמך. ויש לו להביא לתוך ביתו מעט, כדרך שמביאין מן ההפקר, חמש כדי שמן חמשה עשר כדי יין, ואם הביא יתר מזה מותר. * ואפילו אם סג את שדהו ונעל את כרמו, על מנת שיחלק את הפירות אח"כ לעניים, ג"כ עובר הוא על מצות עשה של השמטת הפירות, ומן הדין היה חיוב לפרוץ פרצות בשדהו ובכרמו, כדי להראות בזה שהוא מפקיר לכל, אלא שתקנו חכמים שלא יעשה כן מפני תיקון העולם, והיתה תקנתם שאינו מחויב לפרוץ ביחוד בשביל שביעית, אבל לעשות מעשה, לגדור את שדהו ואת כרמו או לנעול אותם, זה אסור גם לאחר התקנה.

צ״ואין שביעית נוהגת אלא בארץ ישראל בלבד, שנאמר כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, ושבתה הארץ שבת לד'. ונוהגת בין בפני הבית, ובין שלא בפני הבית. * ולא נהגה שמיטה עד שבאו אבותינו לעיקר ארץ ישראל, וכבשו אותה וחלקוה, עד שהיה כל אחד ואחד מכיר את חלקו. י"א* שנוהגת שביעית גם בזמן הזה מן התורה, משום שאין השביעית תלויה ביובל כלל, ואע"פ שאין היובל נוהג אלא בזמן שכל יושביה עליה, מ"מ שביעית נוהגת גם בזמן הזה, ומשום קדושת הארץ סוברים הם שקדושה שניה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא, ולא בטלה קדושת הארץ בחורבן בית שני. וי"א,* שבזמן הזה אין שביעית נוהגת כ"א מדרבנן, וי"א שאפילו בזמ הבית, מעת שגלו שבט ראובן וגד וחצי שבט המנשי, ומכל שכן בימי עזרא בבית שני, היתה שביעית נוהגת רק מדרבנן. ויש מי* שאומר, שבזמן הזה, כיון שאין לנו בית דין סמוך, שיקדש שנים וימנה שמיטים, אין השביעית נוהגת אפילו מדרבנן, ואינה אלא מדת חסידות, והיא דעת יחידים. ונראה שאפילו לדבריהם כבר קבלו אבותינו יושבי ארץ ישראל מעולם, גם אחר שכבר לא היה ב"ד מקדש שנים, לחוש ולהנהיג שביעית, זכר לחיוב שביעית של תורה, שתהיה נוהגת כאשר ישובו כל ישראל לארץ ישראל ויהיו כל יושביה עליה.

צ״זכל שהחזיקו בו עולי בבל, עד כזיב אסור בעבודה, וכל הספיחין שצומחין בו אסורין באכילה. וכל שלא החזיקו בו אלא עולי מצרים בלבד, שהוא מכזיב ועד הנהר ועד אמנה, אע"פ שהוא אסור בעבודה בשביעית, הספיחין שצומחין בו מותרין באכילה, ומהנהר ומאמנה והלאה מותר בעבודה בשביעית. * וכזיב ואמנה עצמן דינם כלחוץ, וכזיב אסורה בעבודה ומותרת באכילת ספיחין, ואמנה מותרת גם בעבודה. ומה שמותר באכילת ספיחין י"א* שמ"מ קדושת שביעית נוהגת בהן, אלא שאינן חמורים כחומר של ספיחין של ארץ ישראל העקרית, שאסורין באכילה לגמרי, ואלה שגדלו במקומות, שלא החזיקו בהן עולי בבל אלא עולי מצרים בלבד, מותרין הן באכילה, ולפי זה ק"ו הדברים, שקדושת שביעית נוהגת בפירות שנזרעו בהן באיסור או שזרען גוי. וי"א,* שגם דין ביעור אין נוהג באותן המקומות, שלא כבשום עולי בבל, ומותרין הפירות באכילה ג"כ אחר הביעור. ויש* מסתפקים, אם לדעה זו אין נוהגת כלל קדושת שביעית בפירות של אלו המקומות, וכשם שאין הביעור נוהג בהן, כך אין נוהג בהן שום דבר מקדושת פירות שביעית, או שרק קל הוא שהקילו בדין הביעור שלא יהא נוהג בהן, אבל כל שאר דין פירות שביעית נוהג בהן, ואסורין הן לאכלן בתורת פירות של שאר השנים, כ"א בקדושת פירות שביעית. וי"א,* שדבר ברור הוא שבאותן המקומות, שאמרנו ששם נאכלים הפירות שלהם בשביעית, אלא שאסור לעבוד את הארץ, נאכלים הם בתורת פירות של כל השנים, ואין קדושת שביעית נוהגת בהן כלל.

צ״חסוריא, אע"פ שאין שביעית נוהגת בה מן התורה, גזרו עליה שתהיה אסורה בעבודה בשביעית כארץ ישראל, כדי שלא יניחו ארץ ישראל וילכו וישתקעו שם. אבל עמון ומואב, ומצרים, ושנער, אף ע"פ שהן חייבות במעשרות מדבריהם, אין שביעית נוהגת בהן. * ובסוריא שגזרו עליה איסור עבודה, לא גזרו אלא על עבודת מחובר, שהיא עבודת קרקע ממש, אבל לא גזרו על כל המלאכות שבתלוש, שמותר לעשותן בסוריא כדרכן בכל השנים בלא שינוי. ועמון ומואב זה שאמרנו שאין שביעית נוהגת בו, יש* מסתפקים איזה חלק הוא מן הארץ של עבר הירדן. אם הוא אותו החלק שכבש משה מסיחון, ואע"פ שאז נתקדשה בקדושת ארץ ישראל ע"י כבוש זה כמו כל עבר הירדן, שהוא בכלל ארץ ישראל, מ"מ הניחו עולי בבל ולא קדשו אותה בקדושת ארץ ישראל גמורה, ואע"פ שכל זה שלא החזיקו עולי בבל דין הוא שאע"פ שהוא נאכל אינו נעבד, מ"מ היה להם איזה טעם לחלק בקדושה זו, ולהפחית את קדושת ארץ עמון ומואב, שלא תהיה נוהגת בה שביעית כלל, - או שמא כל מה שכבר כבשום עולי מצרים אין חילוק בדבר, ואפילו מה שלא החזיקו בהם עולי בבל מ"מ קדושת שביעית נוהגת בהן, אלא שלענין אכילה הקילו, א"כ ארץ עמון ומואב שנכבשה ע"י משה היא ג"כ כמותן, שבמקומות שקדשום עול בבל נוהג בהם דין שביעית לענין איסור עבודת קרקע, ועמון ומואב שאנו אומרים שאין דין שביעית נוהג בה, היינו ארץ עמון ומואב שלא נכבשה ע"י סיחון, שאותם לא כבשו ישראל כלל, ונשאר דינם כדין שאר חוץ לארץ. ויש* מי שאומר, שארץ עמון לא כבשוה ישראל ולא נכבשה ע"י סיחון, רק ארץ מואב לבדה, וארץ עמון שלא נכבשה ולא נתקדשה מעולם בקדושת ארץ ישראל, היא נקראת בלשון חכמים בשם ארץ עמון ומואב, שעליה אמרו שאין שביעית נוהגת בה.

צ״טעבר הירדן שביעית נוהגת בה מדבריהן, וספיחי סוריא ועבר הירדן מותרין באכילה, לא יהיו ארצות אלו חמורים מארץ ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים. ויש* מי שנראה מדבריו, שאפילו אם יתברר לנו, שהיו מקומות בעבר הירדן, שהחזיקו בהן עולי בבל, מ"מ אין בהן אותו חומר שבמקומות שהחזיקו בהן עולי בבל בעיקר ארץ ישראל, והספיחים מותרין בהם באכילה. ויש* מסתפק לומר, שהיתר זה של עבר הירדן נאמר רק בכל מה שלא נתקדש ע"י כיבוש של עולי בבל, אבל אם ימצאו בהן מקומות, שכבשום עולי בבל, צריך דינם להיות ככל חומר דין עיקר ארץ ישראל במקומות שכבשום עולי בבל, לענין קדושת הפירות ולענין חיוב ביעור ואיסור ספיחין. ואותן שסוברים, שכל מה שלא החזיקו עולי בבל מותרין הפירות שם לגמרי, בלא שום קדושת שביעית כלל, לדעתם צריך לומר שגם הפירות של עבר הירדן מותרין לגמרי, ואין נוהג בהם לא קדושת שביעית ולא ביעור. ולדעת הסובר, שאפילו במקומות שכבשום עולי בבל ומלכי בית שני, מ"מ אין חומר שביעית לענין הפירות נוהג בהן יותר מהמקומות שלא כבשום עולי בבל בעיקר ארץ ישראל, מה ששנינו שיש דין ביעור בעבר הירדן, בשלש הארצות לביעור, לדבריהם, היה הדבר נוהג בבית ראשון קודם שבטלו היובלות, שהיה דין שביעית מוחזק והולך שם מכיבוש משה, אבל אחר שבטלה שביעית ע"י הגלות שוב לא חזרה בעבר הירדן, לדעת זו, כ"א לענין קדושת איסור עבודה, אבל לא לענין קדושת הפירות וחובת ביעור.

ק׳נכרי, שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעה בשביעית, פירותיה מותרין, שלא גזרו על הספיחין אלא מפני עוברי עבירה, והנכרים אינם מצווין על השביעית כדי שנגזור עליהם. י"א*, שרק איסור ספיחין מותר הוא בשדה שקנה נכרי, אבל מ"מ כל איסורי שביעית נוהגים, בין בקרקע זו שהיא בקנין הנכרי בין בפירותיה, שצריך לאוכלם בקדושת שביעית, ואסורים בסחורה ובאיבוד, וחייבים בביעור. ויש אומרים,* שהפירות מותרין הם לגמרי, ואין נוהג בהן קדושת שביעית כלל, משום שבזמן הזה, דשביעית מדרבנן היא, סומכין אנו על מי שסובר שיש קנין לנכרי, לפחות כל זמן שהוא תחת ידו, להפקיעו מקדושת שביעית, כמו שהוא מפקיע מקדושת תרומות ומעשרות, כל זמן שלא נגמרה מלאכתה ביד ישראל. ולפי סברה זו יש* שנראה להם, שאם הקרקע היא של נכרי אין בה שום קדושת שביעית, לא לענין פירות שביעית ולא אפילו לענין איסור עבודה, כיון שכ"ז שהיא ביד נכרי קדושתה נפקעת ממנה בזמן הזה, ששביעית היא דרבנן לדעת רבים. והסוברים*, שקדושת שביעית נוהגת גם בקרקע של נכרי ובפירותיו, סוברים הם ג"כ, שהם פטורים מתרומ"ע, כדין פירות שביעית, שאין חיוב תרומות ומעשרות נוהג בהם, על כן אפילו אם נגמרה מלאכתם ביד ישראל ג"כ הם פטורין מתרומ"ע. ולי"א, שאין נוהגת קדושת שביעית כלל בשל נכרים, דינם כדין כל השנים. שאם לקח ישראל מן הגוי פירות, וגמר מלאכתן ביד ישראל, צריך להפריש תרומות ומעשרות וצריך להפריש מעשר עני ולא מעשר שני, ויפריש בלא ברכה. ויש* מאותן המחמירים לומר, שנוהג דין קדושת שביעית בשל נכרי, ואין בו אלא היתר של ספיחים, שמ"מ מותרין לקנות מן הנכרי בכסף, ואין חוששין משום מכשול, שיהיה בידו כסף של שביעית ויתננו לישראל, והישראל יוציא אותו בתורת כסף של שאר השנים. ויש מי* שמחמיר ואומר, שאסור לקנות גם מן הנכרי מפירות שלו בארץ ישראל בשביעית, ורק כשנותן לו הגוי במתנה מותר ליקח, או להחליף עמו בבשר וכיוצא בו, במה שאין חשש מכשול במה שיבא ליד ישראל לאכל אותו בקדושת שביעית. וכבר* הוסכמה ההלכה, שאין קדושת שביעית נוהגת כלל בפירות של נכרי, וחייבים הם בתרומ"ע כשגמרו ישראל.

100

ק״אעיירות ארץ ישראל הסמוכות לספר, מושיבין עליהן נאמן, כדי שלא יפוצו נכרים ויבוזו פירות שביעית. ויש מי שמסתפק* אם באו נכרים בכלל ישראל לזכות בפירות שביעית, אם מונעין אותם או אין מונעין מפני דרכי שלום, כמו שאין ממהין בידיהם בלקט שכחה ופאה מפני דרכי שלום, או שיש לומר שמתנות עניים שאני, שאין בהן שום קדושה, אבל פירות שביעית, שקרויים קודש ואית בהו קדושה, יש לומר שמונעים את הנכרים מליקח אותם, ואע"פ שאין צריך להושיב נאמן, כ"א על העיירות שעומדות על הספר. ולא על שאר עיירות, היינו שבעיירות העומדות על הספר חשו שמא יבאו נכרים בהמון, והיו מושיבים שם שומר נאמן בקביעות, ובשאר עיירות לא חששו לזה, אבל אין ה"נ אם מזדמן הדבר, ובאים נכרים לבוז פירות שביעית, בכל ענין יש לומר שמותר למחות בידם, ויש לומר שגם חיובא איכא למחות ושלא בידן, למסור להם דבר שהוא קודש. ובעיירות של עכשיו שהן מפוזרות בין הנכרים היושבים סביבן, שדינן כעומדות על הספר, נראה שודאי ראוי להושיב שומר נאמן, שלא יבוזו נכרים את הפירות של קדושת שביעית.* ומותר להשכיר בהמתו לנכרי אע"פ שהוא יודע שהנכרי יעבוד בה בשדהו בשביעית, שאין אדם מצווה על שביתת בהמתו בשביעית, ומשום לפני עור ל"ת מכשול אין כאן שאין הנכרי מצווה כלל שלא לעבוד בשדהו בשביעית. ויש* מי שמתירין להשכיר שדהו לנכרי בהבלעה לפני שביעית. אע"פ שהוא עושה בה עבודתו ג"כ בשנה השביעית, מהאי טעמא שאין על הנכרי שום איסור במה שעובד את השדה המושכרת לו. ויש אוסרים ואומרים, שאע"פ שאין הנכרי עושה איסור, מ"מ כיון ששכירות לא קניא עובר הישראל באיסור עשה של שביתת שדהו, במה שהנכרי עובד אותה. וכבר נתבארו לנו הדברים בטעמם למעלה* וביארנו שם שלהמתירין מדינא היה ראוי להתיר גם בלא הבלעה, כיון שסוברין הם, שמה שהנכרי עובד בקרקע של ישראל אין שום איסור בזה על ישראל, שמה שאמרה תורה ושבתה הארץ שבת לד' הכונה היא לישראל, שהוא בר חיובא בשביתה לא יעבוד את הארץ, אבל מה שנכרי עובד אין זה נקרא כלל שאין הארץ שובתת שבת לד', כיון שהמצווה על שביתת השביעית איננו עובד. וא"כ מה שאסור לישראל לצוות לנכרי לעבוד בשדהו בשביעית הוא רק משום איסור שבות, שאינו נוהג רק בשבת לבד כ"א. כמו דקיימא לן להלכה, גם בכל איסורי תורה, אבל כל זה הוא רק כשהנכרי עושה על דעת ישראל, אבל כשהוא שוכר את הקרקע לצורך עצמו אין כאן שבות כלל, כיון דאדעתיה דנפשיה קא עביד, ומה שיש באופן כזה בשבת איסור משום שכר שבת, ומותר רק בהבלעה, לא מצינו שאסרו חכמים שכר שביעית כמו שאסרו שכר שבת. על כן לדעת המתירין היה ראוי להתיר מדינא גם בשכירות שלא בהבלעה, אלא שהחמירו המתירין בדבר, כדי להרחיק מן העבירה, שלא יהיה נראה ששולח ישראל את הנכרי לעשות עבודתו בשביעית בשדהו, ועל כן לא התירו אלא בהבלעה.

101

ק״בפירות שביעית נתנו לאכילה ולשתיה ולסיכה, ולהדלקת הנר ולצביעה. מפי השמועה למדו: תהיה, אף להדלקת הנר ולצבע בהן צבע. מיהו* צביעה מותרת גם לכלים, משום שדרך עיקר הצביעה היא לא לצבע אדם ובהמה כ"א כלים, אבל סיכה אינה מותרת כ"א סיכת אדם, ואסור לסוך את הכלים בשמן של שביעית. ונראין הדברים, שהוא הדין שסיכת בהמה גם כן אסורה.

102

ק״גלאכילה ולשתיה כיצד, לאכול בדבר שדרכו לאכול ולשתות דבר שדרכו לשתות, כדין תרומה ומעשר שני.

103

ק״דולא ישנה פירות מברייתן, כדרך שאינו משנה בתרומה ומע"ש. דבר שדרכו לאכול חי לא יאכלנו מבושל, ודבר שדרכו להאכל מבושל אין אוכלין אותו חי. לפיכך אין שולקין אוכלי בהמה, ואינו מטפל לאכול תבשיל שנפסד והפת שעפשה, כדרך שאינו אוכל בתרומה ומעשר. ואין* מחייבין אותו לאכול קניבת ירק ואסור לאכול תרדין חיים ואסור לכוס חיטין חיות, שאין זה דרך אכילה כ"א דרך הפסד. ואין מחייבין אותו לשתות היין המעורב בשמריו, ולא אנגרון, ולא אכסגרון, שהם משקין שאין דרך בריאין לשתותן. שלכתחילה אסור לעשות אותן מפירות שביעית, ואם נעשו באיסור אין מחייבין אותו לשתותן כדי שלא לאבד פירות שביעית. החושש בשניו לא יגמא חומץ ופולט אבל מגמא ובולע. ומטבל כל צרכו ואינו חושש משום איבוד. החושש בגרונו לא יערענו בשמן אבל נותן הוא שמן הרבה לתוך אנגרון ובולע.* תמרים של שביעית מותר לקבצן ולחבצן כעיגול של דבילה, אבל אסור לעשות מהן שכר. תאנים של שביעית אין עושין אותן דבילה אבל עושין אותן גרוגרות. ומפררין רמונים לעשות פרד. וסוחטין ענבים לעשותן צמוקין. וכן אין עושין תמרים דבש ולא תפוחים יין ולא סתוניות חומץ, חוץ מזיתים וענבים בלבד, שהם עומדין למשקין, מותר לעשות מהן שמן ויין. עבר ועשה האוכל משקה, במקום שאסור לעשותו, הרי זה שותהו.* אין נותנים דבילה וגרוגרות לתוך המורייס, מפני שהוא מאבדן, וי"א שאם אינו סוחטן מותר. אבל נותן את היין לתוך המורייס. יין של שביעית שנפל לתוך המורייס, צריך לבער. ונותן אדם דבילה וגרוגרות לתוך התבשיל, כדרך שהוא נותן את התבלין, ולא יסחטן להוציא מהן משקין, ובתבלין מותר. מפני שכך הוא דרכן לסוחטן כדי לתבל בהן. ואין עושין את היין אלונתית, שאין זה אלא לרפואה, ומהראוי למאכל אדם אסור לעשות למלוגמא ורפואה. ונראה שאסור לעשות מיין של שביעית יין המעורב בצמח חינה, שהוא מיוחד על ידו לרפואה. אבל מערבין יין ודבש ופלפלין וכיוצא בהן לאכלן.* אין מבשלין יין של שביעית מפני שהוא ממעיטו. וי"א שמותר לבשל, מפני שאע"פ שהוא ממעיטו במדתו הוא משביחו. שהמבושל הוא יותר טוב ומתקיים מהחי. ואין כובשין בצלים של שביעית בחומץ של שביעית. מפני שמפסיד החומץ. ואע"פ שהוא משביח את הבצלים, לא הותר להפסיד פרי אחד של שביעית בשביל להשביח הפרי האחר, אע"פ שגם הוא של שביעית, וקל וחומר שאסור לכבוש בצלים של שאר שני שבוע בחומץ של שביעית. אין מערבין תבואה וקטניות כאחד, אבל מערבין שומשמין בעדשים, מפני שתבואה וקטניות אינם מתפרשים יפה זה מזה כשכוברין אותן, אבל שומשמין מעדשים מתפרשים יפה זה מזה ע"י כברה, וכל דבר שמתפרש זה מזה ע"י כברה מערבין זה עם זה. ונראה, שדוקא מיני קטניות כאלה, שהם שוים במדתן עם תבואה, באופן שלא יתפרשו זה מזה ע"י כברה, אסור לערבן זה בזה, אבל מינים כאלה שאינם דומין בגדלם, שאם יכבר אותן יתפרשו זה מזה, מותר לערבם. ויש* מי שנראה מדבריו, ששומשמין עם עדשים מותר לערב, אפילו אם אינם מתפרשים זה מזה ע"י כברה. ומשחרבה יהודה* התחילו להיות מערבין תבואה בתבואה וקטניות בקטניות, אבל לא תבואה בקטניות, ולא קטניות בתבואה כדרך* שמרקדין את הקמח כל השנים כך נוהגין בשביעית, מרקד לאכול ומשליך את המורסן. וזה שמותר להשליך את המורסן הוא דוקא כשמרקד כדרך רוב בני אדם, שאין מחייבין אותו לשמור את הפסולת, אבל אם רצה לעשות סולת מנופה מנפות הרבה, עד שיוצא קב או קביים מן הסאה, לא ישליך את השאר, מפני שהוא ראוי לאכילה, אלא יניחהו במקום המוצנע.

104

ק״הואין מבשלין ירק של שביעית בשמן תרומה, שלא יביאנו לידי פסול. ואם בשלו מעט ואכלו מיד מותר, שהרי לא הניחן כדי לבא לידי פסול. ויש* מי שאומר שגם לכתחילה מותר לבשל דבר מועט, כדי לאכול מיד. ונראה, שדוקא כשהוא מקיים ואוכל מיד, אז יוצא הוא מכלל איסור הבישול, אבל אסור להשהות אע"פ שלכתחילה בשל כדי לאכול מיד.

105

ק״ופירות המיוחדין למאכל אדם, אין מאכילין אותן לבהמה לחיה ולעופות. הלכה הבהמה מאליה לתחת התאנה ואכלה, אין מחייבין אותו להחזירה, שנאמר ולבהמה ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול.

106

ק״זלסיכה כיצד, לסוך דבר שדרכו לסוך, ולא יסוך יין וחומץ, אבל סך הוא את השמן, ולא יפטם את השמן, ולא יסוך במרחץ, אבל סך הוא מבחוץ ונכנס. * ואע"פ שאסור לפטם את השמן לעשותו שמן ערב, מ"מ אם עבר ופטם אותו סך בו, אבל את היין אסור לסוך לעולם, שאין דרכו של יין לסיכה. ומותר* ליקח שמן ערב בשביעית, אפילו ממי שאינו מוחזק שהוא נאמן על השביעית להחזיק את הדמים בקדושת שביעית, ובלבד שלא יהיה מוחזק לחשוד. ונראה, שהיינו כשהשמן הוא של ערב שביעית, אלא שיש ספק על עקרי הבשמים המעורבים בו, שמא הן משל שביעית, וכיון שהוא בתערובת ואינו בעין לא החמירו בזה לקחת דוקא מהמוחזק לנאמן, אע"פ שאסור למסור דמי שביעית לעם הארץ יותר משלש סעודות* בזה לא גזרו, אבל אם השמן עצמו הוא של שביעית, דין שמן ערב הוא כדין כל פירות שביעית. סך* אדם שמן על גבי מכתו, ודוקא כשסך ע"ג המכה עצמה כדרך שהוא סך על בשרו, אבל לא יטול במוך ויתן ע"ג מכתו, שזהו דרך רפואה, ולא נתנו פירות שביעית לרפואה. החושש בראשו או שעלו בו חטטין סך בשמן של שביעית.

107

ק״חשמן של שביעית אין חוסמין בו תנור וכירים, ואין סכין בו מנעל וסנדל, ואין סכין אותו בידים טמאות. נפל על בשרו, משפשפו בידים טמאות. ונראה שבזמן הזה שהכל בחזקת טומאה לא שייך דין זה שלא יסוך בידים טמאות*.

108

ק״טולא יסוך רגלו בתוך המנעל, אבל סך הוא רגלו ולובש המנעל, וסך גופו ומתעגל על גבי קטבליא,* אפילו היא חדשה, שמועיל לה השמן כעין עיבוד, ג"כ מותר. אבל לא יתן שמן ע"ג טבלא של שיש להתעגל עליה מפני שמאבדו. שמן של שביעית נותנים אותו לגרדי האורג, לסוך בין אצבעותיו, מפני שהוא סך בזה את בשרו, ושמן של שביעית ניתן לסיכה, אבל אין נותנים אותו לסורק, שהוא נותן בצמר, ואין זה לאכלה, האמור בשביעית.

109

ק״ילהדלקת הנר כיצד, שמדליק את הנר בשמן שביעית עצמו. מכרו ולקח בו שמן אחר, או שהחליף שמן בשמן, שניהם אסורים בהדלקה שאין מדליקין בדמי שביעית. ולא יתן השמן לתוך המדורה, אלא מדליקו בנר.* וי"א שאם מכר שמן של שביעית, ולקח בו שמן אחר, מותר להדליק בו כמו בשמן הראשון, מפני שכשם שניתן שמן של שביעית להדלקה כך ניתנו ג"כ דמיו ומה שהוחלף בו להדלקה, אלא שאם מכר יין או דבר אחר, שאינו ראוי להדלקה ולסיכה, ולקח בו שמן, אז אותו שמן אסור הוא בסיכה ובהדלקה, מפני שנותנים עליו כל חומר של יין, שאינו בר סיכה והדלקה, כיון שנלקח עבור היין. וכן אם החליף שמן ביין אסור יין זה לזילוף, כמו ששמן אסור בזילוף, וכן השמן אסור בסיכה ובהדלקה. שהיין אסור בו, ואין לדבר זה תקנה כ"א כשיחליף שניהם בחולין, ואז חוזר להם דינם הראשון, שהיין מותר בזילוף, והשמן בהדלקה ובסיכה.

110

קי״אלצביעה כיצד, דברים שדרכן לצבוע בהן, אע"פ שהן מאכלי אדם, צובעין בהן לאדם, אבל אין צובעין לבהמה מפירות שביעית, אפילו מאכלי בהמה, שאין קדושת שביעית חלה על צבעי בהמה ונראה* שמאוכלי בהמה מותר לעשות צבעין לאדם, אפילו מאוכלים כאלה שאינם עומדים לצביעה, רק שהם ראויים לצביעה, וכן* מותר לעשות צביעה לאדם ממיני מלוגמאות, שהם מיני רפואות שאינם לאכילה.

111

קי״במיני כבוסים, כגון בורית ואהל, קדושת שביעית חלה עליהם, ומכבסין בהן, שנאמר והיתה שבת הארץ לכם, לכל צרכיכם. אבל אין מכבסין בפירות שביעית, ואין עושין מהם מלוגמא, שנאמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, ולא למלוגמא, ולא לזילוף, ולא להקיא, ולא למשרה, ולא לכביסה. וכלל* דין היתר ההנאה בפירות שביעית הוא הנאה כזאת שהיא באה לא מאוחרת מהביעור, יצאו משרה וכביסה בפירות שביעית, שהנאתן אחר ביעורן, שתיכף כששורין את הפשתן או הבגדים בהיין הוא נפסד ומתבער. וההנאה באה אחר שעושה היין את פעולת השריה והכביסה; ומה שמיני כבוסין, אע"פ שחלה עליהן קדושת שביעית, מותרין לכביסה, ואינם נאסרין משום שהנאתן אחר ביעורן,* יש אומרים שאין אנו אומרים עיקר דין זה, שצריך שתהיה הנאתן וביעורן שוה, כ"א בדבר העומד לאכילה, אבל במה שעומד לכביסה ולשאר צרכים לא איכפת לן, אפילו אם תהיה ההנאה באה אחר הביעור. ולפי זה אפילו אם נדע ממיני כבוסים כאלה, שההנאה תבא בהם אחר שבתהלה הם כלים ומתבערים, ג"כ מותרין הם לעשות בהם כביסה בשביעית. ויש אומרים*, שהדין של צורך הנאתו וביעורו שוה, הוא נוהג ג"כ בכל מה שהוא פירות שביעית, אפילו במה שעומד למשרה ולכביסה ולשאר צרכים, אלא מה שמותר לכבס במיני כיבוסים הללו, כגון הבורית והאהל וכיוצא בהן, ואסור לכבס ביין, ובשאר עניני פירות שביעית, הוא משום שדוקא בדבר העומד לאכילה, אם עושין ממנו כביסה, אז באה ההנאה אחר הביעור, שתיכף שהוא נעשה מאוס ואינו ראוי לאכילה הוא מתבער, וההנאה באה אח"כ כשהוא עושה את פעולת כבוסו, אבל מה שעומד לכביסה, ואינו ראוי לאכילה, איננו חשוב אבוד ומבוער ע"י מה ששורין בו את הבגדים, והוי ממש הנאתו וביעורו שוה. ולפי זה אם יהיה נודע לנו דבר של כביסה, שהוא מתבער ממש מן העולם לפני הנאתו, הרי זה אסור בפירות שביעית, אפילו באותם שהם מיני כבוסים, ואינם ראויים לאכילה רק לכבוס.

112

קי״גכלל אמרו בפירות שביעית, כל שהוא מיוחד למאכל אדם, כגון חיטים תאנים וענבים וכיוצא בהן, אין עושין ממנו מלוגמא או רטיה וכיוצא בו אפילו לאדם, שנאמר לכם לאכלה, כל שהוא מיוחד לכם יהיה לאכלה ולא לרפואה, וכל שאינו מיוחד למאכל אדם, כגון קוצין ודרדרין הרכים, עושין מהן מלוגמא לאדם אבל לא לבהמה, וכל שאינו מיוחד לא לזה ולא לזה, כגון הסיאה והאזוב והקורנס הרי הוא תלוי במחשבתו, חשב עליו לעצים הרי הוא כעצים, לאכילה הרי הוא כפירות, למאכל אדם ולמאכל בהמה, נותנין עליו חומרי מאכל אדם, שאין עושין מהן מלוגמא, וחומרי מאכל בהמה, שאין שולקין אותן. ודוקא סיאה ואזוב וקורנס. שגדלים בשדות, אינם מיוחדים לא לזה ולא לזה, והולכים בהם אחר מחשבתו, אבל סיאה ואזוב וקורנס, שעלו מאליהן בחצר, סתמייהו לאדם הם ולא אזלינן בתר מחשבתו, ויש עליהם לעולם כל דין מאכל אדם,* ונראה שדוקא בחצר שמשמרת פירותיה. הם מיוחדים לאדם, אפילו כשעלו מאליהם, אבל בחצר שאינה משמרת פירותיה, אם עלו מאליהם דינם כסתם, שאינם מיוחדים לא לזה ולא לזה, והולכים בהם אחר מחשבת לקיטתו.* ודוקא בחצר, אבל בגינה אין סתמם לאדם, משום שבחצר כיון שהוא מצוי לראותם תמיד, ויודע ללקוט אותם בזמן הראוי להם, קודם שיתקשו ולא יהיו ראויים לאכילת אדם, הוי סתמא לאדם, מה שא"כ בגינה אינם מיוחדים לא לזה ולא לזה והולכים אחר המחשבה. סיאה* ואזוב וקורנס הגדלים בשדות, שהולכים בחם אחר המחשבה, שמכרם המוכר לאוכלים והלוקח לקחם לעצים, יש בהם קדושת שביעית כאוכלים, שהולכים לחומרא אחר מחשבת המוכר. ואם המוכר מכרם לעצים, והלוקח לקחן לאוכלין, אפילו אם חשב עליהם אח"כ לעצים דינם כאוכלין, שהולכין לחומרא ג"כ אחר מחשבת הלוקח הראשונה שבשעת לקיחה. ואם חמוכר מכר לעצים והלוקח בשעת משיכה חשב לאוכלין, ואח"כ כשנתן המעות חשב לעצים, דינם כאוכלין, דבתר משיכה אזלינן לחומרא. וכן אם כשנתן המעות חשב הלוקח לאוכלין, ואח"כ כשמשך חשב לעצים, מ"מ דינם כאוכלין, שאנו הולכים גם אחר מתן מעות לחומרא. ואם המוכר מכר לאוכלין, והלוקח לוקח לעצים. ולא גמרו את מקחם. כי היה זה המוכר מעמיד במקחו ובקש יותר, וגם הלוקח היה מעמיד במקחו שרצה בפחות, והלך זה לביתו וזה לביתו, ואח"כ נתקבצו למקום אחד, ולקח זה החפץ בסתם, אם המוכר הוא שתבע את הלוקח לגמור את המקח, ונתן לו החפץ, אז ביטל המוכר דעתו לדעת לוקח, והולכים אחר דעת הלוקח, ואם הלוקח הוא שתבע את המוכר ומשך סתם, אז ביטל הלוקח דעתו לדעת המוכר והולכים אחר דעת המוכר, ויש בהם קדושת שביעית שהרי המוכר מכר לאוכלין.* חציר וירקות שדה ועלי קורקוסייה, שלקטן לרכך בהן החיטים, מותר לרכך וללחלח בהן החיטים, אבל אם לקטן למאכל בהמה אסור לרכך בהן חיטין, דהוי כמאבד אוכלי בהמה. ואסור לסחטן לעשות מהן סממנים לאדם, ואע"ג דאוכלי בהמה עושין מהן מלוגמא לאדם, א"כ מותר לעשות סממנים לאדם, אפילו מכל מה שהוא מיוחד לבהמה, שאין מלוגמא אסורה בשביעית כ"א מאוכלי אדם, אבל זהו דוקא כשאינו מאבד את האוכלין כדי לעשות את המלוגמא, כ"א שהם בעין ומשתמש הוא לצורך מלוגמא, אבל לסחטן כדי לעשות מלוגמא לאדם, כיון שהוא מאבדן בסחיטתן זהו אסור לעשות גם ממאכל בהמה. יש* מי שאומר, שאפילו כשלקטן לרכך בהם חיטים, שאז הם גרועים מאוכלי בהמה, שהרי אסור לרכך חיטים במה שהוא לשם אוכלי בהמה, מ"מ יש בהם קדושת שביעית לענין זה שאסור לסוחטן לעשות מהן סממנים לאדם, וי"א שאם לקטן להטן בהם חיטין מותר לעשות מהן סממנים לאדם אפילו על ידי סחיטה, שהרי הם עומדים לאבוד ע"י הטנת החיטים ג"כ, ולא אסרו באלה לסוחטן לעשות מהן סממנים לאדם כ"א כשלקטן לשם אוכלי בהמה.

113

קי״דמותר למכור אוכלי אדם ואוכלי בהמה וליקח בהם אוכלי אדם, אבל אין מוכרין אוכלי בהמה ליקח בהם אוכלי בהמה אחרת, ואין צריך לומר שאין מוכרים אוכלי אדם ליקח בהם אוכלי בהמה, ואם לקח בהן או החליף בהן, אוכלי אדם באוכלי בהמה, הרי הם כאוכלי אדם, שאין עושין מהן מלוגמא לאדם. ואם* לקח קניבת ירק והעלהו על הגג ונתיבש, ואינו ראוי רק לבהמה, מותר להאכילו לבהמה ולעשות ממנו מלוגמא לאדם, כדין מאכל בהמה, אע"פ שקודם שנתיבש היה ראוי למאכל אדם, מ"מ עכשיו כיון שנתיבש ואינו ראוי למאכל אדם יש לו כל דין מאכל בהמה. ונראים הדברים, שזהו דוקא כשנתיבש כ"כ, עד שאינו יכול לחזור לרכותו, להיות ראוי למאכל אדם גם ע"י שליקה, שאז אין שולקין אותו כדין מאכל בהמה, אבל אם הוא ראוי לחזור לרכותו, ע"י תיקון של שריה או שליקה, אסור להאכילו לבהמה, וצריך דוקא לשולקו כדי שיהיה ראוי למאכל אדם, ויאכל לאדם בקדושת שביעית. ואפילו כשהוא יבש לגמרי, עד שאינו ראוי כ"א לבהמה, אסור למוכרו ליקח מהן אוכלי בהמה אחרת. ואם החליף אוכלי אדם בקניבת הירק ואח"כ העלה אותה לגג ונתיבש אסור לעשות ממנה מלוגמא לאדם, שכיון שבא מאוכלי אדם יש לו תמיד כל חומר של אוכלי אדם. ונראה שכל שכן הוא שאסור להאכילה לבהמה. ויש מי* שנראה מדבריו, שמותר ליקח באוכלי בהמה אוכלי בהמה אחרת. ויש מי* שנראין דבריו לומר, שכל עיקר האיסור של מכירת אוכלי בהמה, לקנות בהם אוכלי בהמה, היינו דוקא אוכלי בהמה אחרת, כלומר אוכלין כאלה שאינם ראויים לבהמה הראשונה, שהיו האוכלים הראשונים ראויים לה, אבל כשמוכר אוכלי בהמה, כדי ליקח אוכלי בהמה אחרים, ששני האוכלים ראויים בשוה לבהמה, אין ע"ז משום איסור מכירת אוכלי בהמה כדי ליקח אוכלי בהמה אחרת. וקניבת ירק שנחשבת מאכל אדם, יש מי* שנראה מדבריו, שהוא דוקא אותה שקונבים אותה בעלי בתים מהירק, שהיא ראויה קצת לאכילה, אבל אותה שהגננים קונבים אותה נראה שיש לה דין מאכל בהמה לכל דבר. ויש מי* שנראה מדבריו, שקניבת הירק היא מאכל בהמה, ודינה כדין אוכלי בהמה, אלא שחייבת בביעור, ואם העלו אותה לגג ונתיבש זהו ביעורה. ונראין הדברים בקניבת ירק שמקנבים הגננים, והיבוש הוא באופן כזה, שאינו ראוי מעתה לבהמה כ"א לעצים בעלמא, ובזה הוא כמבוער, ופקעה מינה תורת שביעית.

114

קי״הפירות שביעית אין מוציאין אותן מהארץ לחוצה לארץ ואפילו לסוריא. ואין מאכילין אותן לא לנכרי ולא לשכיר. ואם היה שכיר שבת או שכיר שנה או שכיר חודש או שקצץ מזונותיו עליו, הרי הוא כאנשי ביתו ומאכילין אותו. ומאכילין את האכסניא פירות שביעית. ויש מי* שנראה מדבריו, שאין איסור להוציא פירות שביעית מארץ ישראל לחוץ לארץ יותר מפירות של כל השנים, שגם בהם יש איסור להוציאם לחוצה לארץ; וע"פ האופנים המותרים, להוציא פירות הארץ לחוצה לארץ* תמיד, לדעה זו מותרין ג"כ פירות שביעית להוציאם עד זמן הביעור, שמזמן הביעור ואילך, שנתחייבו בשריפה לדעה זו, מתחיל איסור הוצאה לחו"ל, ומאז הוי כמו שמן שריפה ושאר קדשים, שגם כשנפסלו וצריכין ביעור מתבערין בקדושה. ויש* אומרים, שבאותן האופנים, שיש בהם היתר לעשות סחורה בפירות שביעית, מותר להוציאם לחוצה לארץ לסחורה כזאת. והאופנים המותרים בסחורה בפירות שביעית הם, או בדבר מועט כדי ערך מזון שלש סעודות, או כשלקח לעצמו והותיר, שמותר למכור את המותר, כמו שיתבארו כל אלה הענינים להלן בדברינו*. ויש* אומרים, שעיקר איסור סחורה הוא דוקא כשלוקט את הפירות של שביעית והוא בעצמו מוכר אותם, אבל אם הוא נותן לאחר ואחר מוכרם מותר, ואפילו אם האב לוקט ובנו מוכר על ידו ג"כ מותר,* ואפילו חמשה אחים שלוקטים ואחד מוכר על ידם מותר, ומותר להאחד שלקט בעצמו למכור ג"כ את מה שלקט הוא בהבלעה של המכירה, שמוכר בה את מה שלקטו אחיו. ולפ"ז נראה, דכל שכן שמותר לעשות סחורה בפירות שביעית בהבלעה, שמוכר לו ביחד עם פירות שביעית פירות שאינם של שביעית, או דברים אחרים שאין בהם איסור סחורה, ואומר מפורש שהכסף שהוא מקבל הוא רק בשביל הדברים המותרים בסחורה, ונמצאים פירות שביעית רק במתנה בעלמא, שאין עליה איסור סחורה. אלא * שאפילו באופנים המותרים אסור לקבע את עצמו, למכור תמיד כל שעה במקום אחד. ויש מי שנראה מדבריהם* שבכל אופן אסור להוציא פירות שביעית מהארץ לחוצה לארץ, אפילו לסחורה. ומה שאסור להאכיל פירות שביעית לשכיר היינו אפילו שכיר ישראל, כשלא קצץ לו מזונותיו עליו. ונראה דמיירי שמאכילו ובזה הוא מנכה לו משכירותו, דהוי כפורע חובו בדמי שביעית.* ואכסניא שמותר להאכיל מפירות שביעית. היינו אורחים, אפילו הם נכרים, ולאו דוקא חילות של מלך אלא כל שהם אורחים אצלו מותר להאכילם פירות שביעית.

115

קי״ואין פוסקין לאשה פירות שביעית, מפני שזה כמשלם חוב מדמי שביעית. אבל ניזונת היא משל בעלה. ויש מי* שנראה מדבריו, שעיקר החילוק הוא בין אם היא יושבת אצל בעלה שניזונת עמו, אע"פ שאוכלת משלו מדמי שביעית אין זה כפורע חוב מדמי שביעית, אבל כשאינה אצל בעלה, אז היא אוכלת כגובה חוב של מזונות, ואסור לפרע חוב מדמי שביעית. ונראין הדברים, שכל זמן שלא הוזקק הדבר לבא לידי ב"ד אלא היא בעצמה ניזונת משל בעלה, אין חילוק בין אם היא אצל בעלה או לא, ולעולם ניזונת היא מדמי שביעית של בעלה, אלא שאם בא הדבר לידי ב"ד, שהם צריכים לפסוק לה מזונות, אז נעשה הדבר כחוב הבא להיות נפרע, ואסור לפסוק מזונותיה מדמי שביעית.

116

קי״זאין אוספין פירות שביעית כשהן בוסר, שנאמר תאכלו את תבואתה, אינה נאכלת עד שתעשה תבואה. אבל אוכל מהן מעט בשדה כשהן פגים, כדרך שאוכל בשאר שני שבוע. ולא יכניס לאכול בתוך ביתו, עד שיגיעו לעונת המעשרות.

117

קי״חומאימתי יהיה מותר לאכול פירות האילן בשדה בשביעית, הפגין של תאנים משיזריחו אוכל בהן פתו בשדה, וכן כל כיוצא בהן. הבוסר משיוציא מים אוכלו בשדה, וכן כל כיוצא בו. הזיתים משיכניסו סאה של זיתים רביעית שמן פוצע ואוכל בשדה, הכניסו חצי לוג כותש וסך בשדה, הכניסו שליש מותר להכניס לביתו, שהרי הגיעו לעונת המעשרות. * ושאר כל פירות האילן כעונתן למעשרות כך עונתן לשביעית, ואסור לאכול מהן כלל קודם שהגיעו לעונת המעשרות אפילו בשדה, דדוקא* זיתים וענבים דרך הוא לאוכלם ג"כ קודם גמרן בדרך עראי בשדה, ע"כ יש בהם שיעור של היתר אכילה, ובזיתים גם סיכה, בשדה, קודם זמן ההיתר להכניס בבית ולאכול, אבל בכל הפירות אין שם אלא שיעור אחד, זמן הגעתם לעונת המעשרות, ואז מותר גם להכניס לבית, וקודם שיעור זה אסור אפילו בשדה. וי"א* שה"ה בכל הפירות משיגיעו לשיעור הדומה לפגין משיזריחו אוכלן בשדה. ושיעור השליש של זיתים* י"א, שהוא משהכניסו שמן חלק תשיעי ממה שהם ראויים לעשות כשיהיו מבושלין לגמרי, זהו שליש גידולם שהוא עונתן למעשרות. וי"א* שהשליש הוא הזמן שהם מכניסים שליש מהשמן שהם רגילים להכניס כשהם גמורים, ואם הם מכניסים שלשה לוגין לסאה, כיון שעמדו על לוג לסאה זהו השליש שלהם, ואם הוא עושה יותר גם השליש שלהם הוא נחשב יותר כפי מדתם. ויש* מי שאומר שהדבר הוא קצוב משהכניסו לוג לסאה זהו שליש שלהם, מפני שבמקומות שהזיתים הם רעים אינם עושים יותר משלשה לוגין לסאה, ע"כ שיערו חכמים בכל מקום לפי המקומות הרעים. ונראים הדברים, שלפי דעה זו אפילו אם יזדמן שהזיתים הם כ"כ רעים, עד שאינם עושים אפילו שלשה לוגין לסאה, מ"מ לעולם אין נקרא הכנסת שליש כ"א כשיכניסו לוג לסאה, דלא חלקו חכמים במדתן. ויש ספק* אם פירות שאוכלין אותן בשדה, שאסור להכניסן בבית, מפני שעדיין לא באו לשיעור זה של היתר הכנסה בבית, אם מותר לעשות מהן מלוגמא לאדם, שיש לומר שדוקא פירות שהם גמורים לגמרי, וראויין לאכילה גמורה, עליהן אמרה תורה לאכלה ולא למלוגמא, אבל כל מה שאנו מרבים ממקרא של מן השדה תאכלו את תבואתה, על היתר אכילה בשדה, כשאינו ראוי עדיין לאכילה גמורה, יש לומר שבהם מותר לעשות ג"כ מלוגמא לאדם, או שמא אין חילוק בדבר, וכל שמותר לאיזו אכילה שהיא, אפילו לאכילת שדה, כבר אסור לעשות ממנה מלוגמא. ויש לדון, שקודם זה השיעור, שאינו ראוי אפילו לאכילת שדה, ודאי לכתחילה אסור לאסוף אותם מן האילן, משום שזהו הפסד להם כשתולשם, אבל אם נתלשו יש לומר שמותר לעשות מהם מלוגמא, כיון שאינו ראוי לשום אכילת אדם, שהרי קודם השיעור אסור לאכלם אפילו בשדה.*

118

קי״טמותר לקוץ אילנות לעצים בשביעית קודם שיהיה בהן פרי. אבל משיתחיל לעשות פרי לא יקוץ אותו, שהרי מפסיד האוכל ונאמר לכם לאכלה ולא להפסיד. ואם הוציא פירות והגיע לעונת המעשרות מותר לקוץ אותו, שהרי הוציא פירותיו ובטל דין שביעית ממנו.* ומיירי באופנים שאין בהן משום בל תשחית. כגון שהיה מעולה בדמים לעצים יותר מלפירות. או שהיה מזיק אילנות אחרים טובים ממנו, או שהיה ערך מקומו יותר יקר מריוח של העץ בפריו וכיוצא בזה, ובכל אלו כיון שנגמרו פירותיו מותר לקוצצו בשביעית, שאז אין בו גם משום הפסד של פירות שביעית.

119

ק״כומאימתי אין קוצצין האילן בשביעית, החרובין משישלשלו. פירוש* משיתחילו להכביד על האילן כעין שלשלת. ויש* מפרש משיוציאו חוט ארוך כעין שלשלת ואח"כ כשזה החוט מתעבה נעשה מזה חרוב. וי"מ* משיתחילו הענפים של האילן להתפשט כעין שלשלת, ומשמע מדבריו שהוא בזמן שלא התחיל הפרי כלל להתגלות עדיין.

120

קכ״אוהגפנים משיגרעו. י"מ* שהוא משיגיעו לאותה מדת הגודל של גירוע, דהיינו כשיעור פול הלבן. וי"א* שהשיעור משיגרעו מהם נטפי מים כשנוטלן ביד וידחקו אותם. ויש* מי שנראה מדבריו שזהו שיעור אחד כשיעור הגודל של פול הלבן. וי"מ* שהוא השיעור משיעשו להם הגרעינין שלהן.

121

קכ״בוהזיתים משיניצו, ושאר כל האילנות משיוציאו בוסר. ואין קוצצין את הכפניות בשביעית, מפני שהוא הפסד כרי, ואם אין דרכן להעשות תמרים אלא בוסר (בספרי רמב"ם שלפנינו כתוב כאן שיציץ*) מותר לקוץ אותן כפניות.

122

קכ״גוי"א* שאין איסור לקוץ הזיתים משיניצו בשביעית, אלא א"כ יש בנץ כשיעור שכשיגדלו יהיה בהם רביע הקב של זיתים, שאז אסור לקוץ אותו בכל השנים, ובכה"ג אסור בשביעית, אפילו באותו האופן שמותר לקוץ אילן כזה בכל השנים, כגון כשהוא מעולה בדמים לעצים יותר מלפירות או שצריך למקומו, שהוא שוה לו יותר משויו לפירות, אבל אם האילן אינו טוען כדי רובע זיתים, שאז אין בו בכל השנים איסור בל תשחית, בזו גם בשביעית מותר לקוצצם, והוא הדין לכל האילנות, שלהם צריך שיעור קב לענין איסור קציצה בכל ימות השנה, שדוקא כשהוא טעון זה השיעור אסור לקוצצו בשביעית, אפילו כשמעולה בדמים, אבל כשאינו טעון זה השיעור, איננו בכלל איסור קציצה בשביעית, אפילו אחרי שבא לידי התחלת פריו, כל אילן לפי השיעור שביארנו. ולענין שאר כל האילנות ששיעורן משיוציאו, יש* אומרים שהוא משיוציאו עלין, וי"א* משיוציאו פרי, שהוא קרוב לגמרו.

123

קכ״דאין שורפין תבן וקש של שביעית, מפני שהוא ראוי למאכל בהמה, אבל מסיקין בגפת ובזגין של שביעית * תבן של שביעית אין נותנים אותו לתוך הכר או לתוך הכסת, ואם נתנוהו אחרים הרי הוא כמבוער,* יש שמפרש דוקא כשנתנוהו אחרים לתוך הכר או לתוך הכסת חושבין אותו כמבוער, ואינו צריך ביעור אחר, ומותר ליהנות מהכר והכסת עם תבן השביעית שבתוכם, אבל הנותן עצמו אסור לו, וקנסוהו שיוציאו ויבערו כדין הביעור, ויש מי* שמפרש שאין חילוק בין נתנוהו אחרים, או הנותן עצמו. אלא שאם נתנוהו לאחר השביעית משהגיע זמן הביעור הרי הוא כמבוער, אבל אם נתנו לתוך הכר או לתוך הכסת קודם שהגיע זמן הביעור, כיון שאז הוא עומד עדיין להאכיל לבהמה אסור להנות ממנו הנאה אחרת, וצריך להוציאו ולהאכילו לבהמה. ויש* מי שנראה מדבריו, שיש לחלק בין תבן הדק, שעומד למאכל בהמה, לתבן הגס שאינו עומד לכך, שיש לומר שהוא מותר בכל ההנאות. ונותנים אותו ג"כ לתוך הכר או הכסת, ושורפין אותו. תנור* שהסיקוהו בתבן ובקש של שביעית יוצן, ונראין הדברים, שאין חילוק בין תנור חדש לישן, ולעולם רק יוצן ולא יותץ, אפילו חדש שהוא מתקיים ע"י ההסקה הראשונה. י"א,* שתבן וקש של שביעית, עד רביעה שניה של מוצאי שביעית, יש עליהן קדושת שביעית ככל דבר העומד למאכל בהמה, ואסור להנות מהן שארי הנאות של כילוי ואיבוד, חוץ מאותן ההנאות המותרות במאכל בהמה, ואחר רביעה שניה של מוצאי שביעית מותר לשרוף אותן וליהנות מהן בכל ההנאות שבעולם, שפקעה מהן קדושת שביעית מאז. וי"א* שלא פקעה קדושת שביעית מהתבן והקש של שביעית משתרד רביעה שניה של מוצאי שביעית, כ"א מאותן שהן בשדה שהן נפסדים ע"י רטיבות הגשמים, ונעשים זבל, אבל מה שבבית אסורין אפילו אח"כ אפילו אחר כמה שנים כל זמן שהן קיימין. וי"א* שכיון שנפסד מה שבשדה ונעשה זבל פקעה קדושת שביעית גם ממה שבבית, אע"פ שהן קיימין בעינם. וי"א,* שעיקר קדושת שביעית שהל על תבן וקש. שיהיו נחשבין כמאכל בהמה, זהו דוקא אם לקטן למאכל בהמה, אבל כשלא לקטן למאכל בהמה אינם אסורין בשאר הנאות, ומותר ליהנות מהן, בגיבול טיט ובשריפה, בין קודם רביעה שניה בין אחר כן. וי"א* שזמן ההיתר של שריפת תבן וקש של שביעית והנאתו, הוא עד זמן רביעה שניה של שנת השביעית עצמה, בתבן וקש של פירות שנכנס גידולם בשביעית. ויש מי שאומר,* שעד רביעה שניה נהנים מתבן וקש בכל ההנאות, ושורפין אותן ליהנות מהן במקום שאין עצים מצוים, ששם אין תבן וקש מיוחד לבהמה, כ"א לעצים ולשאר הנאות, ומ"מ קדושת שביעית חלה עליהן, באופן שאסור לאבדן בלא הנאה, עד רביעה שניה, שמאז פקעה מנייהו קדושת שביעית, ומותר לשורפן גם בלא הנאה.

124

קכ״המרחץ שהוסקה בתבן ובקש של שביעית מותר לרחוץ בה בשכר. ונראה קל וחומר הדברים, שמותר לרחוץ בה בחנם, אלא אפילו בשכר, שנראה כמו סחורה בפירות שביעית, ג"כ מותר,

125

קכ״וואם אדם חשוב הוא אסור, שמא יסיקו בה דברים אחרים בשבילו, כדי שיהיה ריחה נודף, ונמצאו מפסידין פירות שביעית. וי"א* שדוקא בחנם מותר לרחוץ במרחץ שהוסקה בתבן ובקש של שביעית, אבל בשכר אסור, ואדם חשוב אפילו בחנם אסור, משום דחנם דידיה כשכר דמי, שהנאה היא לבעלי המרחץ כשאדם חשוב רוחץ במרחץ שלהם. וי"א* שאם המרחץ הוא של חשובים אסור לכל אדם לרחוץ בתוכו, כשהוסק בתבן ובקש של שביעית. ויש* מי שאומר, שכל אדם רשאי להחמיר על עצמו בזה, ולעשות עצמו כאדם חשוב, שלא לרחוץ במרחץ זה, ואין בזה משום יוהרא. וי"א,* שאין היתר לרחוץ במרחץ שהוסקה בתבן ובקש של שביעית, אפילו למי שאינו אדם חשוב, כ"א לאחר רביעה שניה, שאז כבר נהנים ושורפים בתבן ובקש, ואפילו הכי אדם חשוב צריך להחמיר על עצמו גם אז. ונראה, שדעה זו סוברת, שאין היתר ליהנות ולשרוף לאחר רביעה שניה כ"א בתבן וקש שבשדה, ומכל מה שבבית אסור אפילו אח"כ, ומתוך שאין היכר לרואים באיזה תבן וקש הוסקה מרחץ זו, ויאמרו שהוסקה באלו שבבית שאסורין, ע"כ צריך אדם חשוב להחמיר על עצמו בזה. וי"א* שמיירי בתבן וקש שקודם רביעה שניה, בעוד שהן אסורין בשאר הנאות של איבוד* בכל אלה שאסורין במאכל בהמה, ולכתחילה אסור להסיק בהן מרחץ, אלא שבדיעבד אם הוסקה מותר לרחוץ בה. וי"א* שאפילו לכתחילה מותר להסיק מרחץ בתבן וקש של שביעית לרחיצת אדם, אפילו קודם רביעה שניה, משום שההסקה לצורך רחיצה היא כמלוגמא לאדם, שמותר לעשות ממאכל בהמה. ויש* מי שאומר, שאע"פ שמותר לרחוץ במרחץ זו, שהוסקה באיסור בתבן ובקש של שביעית קודם זמן היתר שריפתו, מ"מ צריך שיאכל כנגדו בקדושת שביעית, כדין כל מי שלוקח מדמי שביעית דברים שאסור לקנות אותן בדמי שביעית, כגון עבדים וקרקעות ובהמה טמאה, שאוכל כנגדן. ויש מי שאומרים * שאדם חשוב אסור לרחוץ במרחץ בשביעית במקום שדרך להסיק בתבן ובקש, ולערב בהם דברים שריחם נודף, שאסור לשורפם בשביעית, אפילו אם הוסקה המרחץ בכל דבר המותר בשריפה בשביעית. וי"א* שדוקא כשהוסקה בתבן ובקש, שריחם אינו טוב, יש לחוש שמא יערבו עמם, לבסם את ריח המרחץ, דברים שעושים ריח טוב, שאסור לשורפם בשביעית, אבל כשהוסקה בעצים וכיוצא בהן, שאין בהם צורך להפיג ריחם ע"י דברים המריחים ריח טוב, אין איסור גם לאדם חשוב לרחוץ בה. וי"א *שאין היתר לרחוץ במרחץ שהוסקה בתבן ובקש של שביעית, כ"א כשאינו מחשב את השיווי של התבן והקש בפ"ע לשלם עליו, אבל כשמתחשב עמו* לשלם בעד ההוצאה של התבן והקש, אסור דזהו ממש כסחורה בפירות שביעית. וי"א*, שאפילו באופן המותר אינו מותר כ"א כשהוסקה מרחץ לחמם בה מים לרחיצה, שבאה ההנאה מהמים ולא מגוף התבן והקש, אבל במרחץ שהוסקה להזיע ומזיעין בחומה, שבאה ההנאה בלא אמצעי מחום התבן והקש, זה אסור אפילו בדיעבד, אם התבן והקש הן מהאסורין בשריפה, כגון קודם רביעה שניה.* ויש מי שנראה מדבריו, שעיקר האיסור באדם חשוב, שלא ירחוץ, הוא דוקא כשבעה"ב מסיק בשבילו, אבל אם לא הסיק בשבילו מותר.

126

קכ״זהקליפין והגרעינין שמותרין בתרומה לזרים, כמבואר בהלכות תרומות,

127

קכ״חאין קדושת שביעית חלה עליהם, והרי הם כעצים, אלא אם כן ראויין לצביעה. והקור קדושת שביעית חלה עליו. הקור* הוא הרך הגדל בדקל, שנוסף עליו בכל שנה, ובתחילתו קודם שמתקשה הוא ראוי לאכילה, ומה שחלה עליו קדושת שביעית נראה,* שהוא דוקא כל זמן שהוא עדיין רך וראוי לאכילה, אבל אחר שיתקשה, הוא כעץ ממש, ודינו כעצים שאין קדושת שביעית חלה עליהם. וקור וכפניות* ובוסר ופגין אסור לשולקן, ובמסוייפות, הן אותן שמניחין באותן אילן עד סוף המקצועות, מותר שדרכן בכך, וכן כל הפגין קודם שהגיעו לעונת המעשרות.* והבוסר אסור לעשות מהן מלוגמה לאדם. התותים,* הראויים למאכל אדם קודם יציאת הפרח, מותר ליקח העלין שלהן ולהאכילן לתולעת המשי, אבל הפירות עצמן דינם כפגין ובוסר, ומשעה שראויים לאכילת אדם אסור לתנם לתולעת. וי"א דהואיל וכל עיקרם לאכילת התולעת מותר לתנם לתולעת, ואינו עיקר.

128

קכ״טהצורר תבלין של שביעית ונותן לתוך התבשיל, אם בטל טעמן הרי אלו מותרין לכל דבר, ואם נשאר בהם טעם עדיין הם בקדושת שביעית. * ונותן אדם דבילה וגרוגרות לתוך התבשיל, כדרך שנותנין את התבלין, ולא יסחטם להוציא מהן משקין. ובתבלין מותר מפני שהוא מלאכתן.

129

ק״לאין נותנים תבן וקש של שביעית לא לתוך הכר ולא לתוך הטיט. ואם נתן ה"ז כמבוער. * וי"א, שדוקא אם ישן ע"ג הכר אז הוי כמבוער, אבל כל זמן שלא ישן ע"ג אינו כמבוער, וצריך להסירו מן הכר ולנהוג בו דין קדושת שביעית כדינו, ובטיט דוקא כשגבל אותו בטיט הוא בטל, אבל כ"ז, שלא גבלו, בנתינה בעלמא עדיין קדושת שביעית עליו.

130

קל״אתנור שהסיקוהו בתבן ובקש של שביעית יוצן. ומשתרד רביעה שניה במוצאי שביעית נהנין ושורפין בתבן ובקש של שביעית. וי"א*, שמה שנשאר בקיומו אסור אפילו אחר כמה שנים מתבן וקש של שביעית, ולא הותר לאחר רביעה שניה כ"א מה שהוא בשדה, שמתקלקל ונעשה זבל.

131

קל״באין עושין סחורה בפירות שביעית, ואם רצה למכור מעט מפירות שביעית מוכר, ואותן הדמים הרי הן כפירות שביעית, וילקח בהן מאכל ויאכל בקדושת שביעית, ואותו הפרי הנמכר הרי הוא בקדושתו כשהיה. * ויש מי שאומר, ששיעורו של זה המעט, שמותר למכור מפירות שביעית, הוא מזון שלש סעודות. וי"א* שאם מוכר בשביל טובת הנאה מועטת שרי, ונראין הדברים דהיינו כל שאינו לוקח את המחיר בשלמותו, כ"א בפחות משויו, אין זה דרך סחורה ומותר. ונראה שמותר לדעה זו באופן זה אפילו סחורה מרובה, יותר ממזון שלש סעודות. ואיסור* סחורה בפירות שביעית הוא מן התורה, דהוי לאו הבא מכלל עשה. ויש* מי שנראה מדבריו, שיש בכלל זה המצוה לאכול פירות שביעית. וי"א* שאין שום מצוה באכילתן, אלא שבא הכתוב לאסור בהם דברים שחוץ מאכילתן, כמו הפסד וסחורה. ויש* מי שנראה מדבריו, שעיקר איסור סחורה, מה שאסור למכור ולקנות פירות שביעית, הוא אפילו במרובה, יותר משלש סעודות, רק על השמור, שכיון ששמר באיסור ולא הפקיר פירותיו כדין תורה, אסור ליקח ממנו, ואסרו חכמים ליקח אפילו דבר מועט כחצי איסר, אבל מהמופקר לא אסרו רק בלקיחה מרובה יותר משלש סעודות מעם הארץ, מפני שהדמים הם בקדושת שביעית, ואסור לעשות מהן סחורה ולקנות מהם כל דבר שהוא חוץ מההנאות המותרות בפירות שביעית, ע"כ חשו שיכשל בזה עם הארץ שאינו יודע להזהר. וי"א* שכל איסור סחורה בשביעית אינו נוהג כ"א כשהאדם עצמו שלקט את הפירות הוא מוכר אותם, שהתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה, היינו שתלקט את הפירות לאכלה ולא לסחורה, אבל כל שהמלקט עצמו איננו מוכר כ"א אחר אין בזה משום סחורה, ואפילו כשהאב מלקט והבן מוכר בשבילו, אין כאן משום איסור סחורה. ונראה מדבריהם, שבזה אין אסור סחורה אפילו באופן מרובה. רק שאסור למכור במקום אחד קבוע תמיד. ונראין הדברים, שלבעלי דעה זו מותר אפילו לקנות ולמכור כדי להרויח, כל זמן שאין הלוקט עצמו הוא המוכר. ויש* שמסתפקים לומר, שלקנות ולמכור, כדי להרויח ולמכור ביוקר, אסור אפילו לדעת המתירים סחורה כשהמוכר איננו הלוקט עצמו. ולהמתירים* סחורה, כשאין הלוקט עצמו מוכר, מותר למכור בהבלעה גם משל הלוקט, אם הוא מוכר ג"כ מה שלקט אחר בבת אחת. ואחים מלקטין ואחד מוכר על ידן, ומתוך שמוכר את מה שלקטו אחיו, מוכר הוא בהבלעה ג"כ את מה שלקט הוא עצמו. ולפ"ז נראה, שאין איסור סחורה בהבלעה, ואם מוכרים בבת אחת פירות שביעית עם שארי דברים, מותר לקבע את המקח על הדברים שאינם פירות שביעית, ויהיו הדמים של שיווי פירות שביעית נבלעים בהם. ואם* לקט לעצמו לאכילה אז מותר הוא בעצמו למכור המותר, ואין בזה איסור סחורה. וי"א,* שכשהוא לוקט למכור על יד לקנות בו דבר אכילה, כל זמן שאינו עושה כדרך הסוחרים, שקונים הרבה ביחד ומוליכים ממקום הזול למקום היוקר, אין בזה משום איסור סחורה. וי"א,* שאע"פ שאסור לעשות סחורה בפירות שביעית, מ"מ מותר לקדש אשה בהם. וי"א* שדוקא בדיעבד קדושיו קדושין, אבל לכתחילה אסור לקדש אשה בהם, דהוי כסחורה.

132

קל״גלא יהיה לוקח ירקות שדה ומוכר, ולא יצבע מקליפי שביעית בשכר, מפני שזה עושה סחורה בפירות שביעית. לקח ירקות לאכול והותיר, מותר למכור המותר, והדמים שביעית, וכן אם לקט ירקות לעצמו, ולקח מהם בנו או בן בתו (נ"א ביתו) ומכר, הרי זו מותר, והדמים דמי שביעית. וכשם* שאסור לצבע בשכר מפירות שביעית, כך אסור גם כן בטובת הנאה, דהוי כשכר ומחזי כסחורה. י"א,* שירקות שדה האמורים כאן, שאם לקט לעצמו ולקח מהם ובנו מכר על ידו מותר, היינו ירקות הגדלים מאליהם בשדה, שאינם אסורים משום ספיחין, שעיקר איסור ספיחים הוא על הדברים שדרכם להיות נזרעים. וי"א,* שירקות שדה היינו הגדלים ביער, שגם היער נקרא שדה, ואותם אין בהם משום ספיחים. ויש* מי שאומר, שאפילו להאוסרים ספיחים באכילה מותרים הם בסחורה, באותן האופנים האמורים שהסחורה מותרת בהם. ונראים הדברים, שהוא כשהקונה קונה אותם על מנת להאכילם לנכרי, באופן המותר להאכילם לו, דהיינו כשהיה שכיר שבת, שכיר חודש, שכיר שנה, או כשקצץ לו מזונות, כמבואר למעלה* שמותר באלו להאכילן פירות שביעית* אפילו הם נכרים, או כדי להאכיל אכסניא* שמותר אפילו כשהם של נכרים.

133

קל״דכשמוכרין פירות שביעית אין מוכרין אותן לא במדה ולא במשקל ולא במנין, כדי שלא יהיה כסוחר פירות בשביעית. אלא מוכר המעט שמוכר אכסרה, להודיע שהוא הפקר. ולוקח הדמים לקנות בהם אוכל אחר. יש מי* שנראה מדבריהם, שמצוה למכור פירות שביעית בזול, אפילו באותן האופנים שהסחורה מותרת בהם, ומתוך כך אין מוכרין אותן במדה ובמשקל ובמנין כ"א אכסרה, כדי שימכור בזול. וי"א*, שאין שום מצוה למכור בזול במקום שהסחורה מותרת, ועיקר הטעם שמוכרם דוקא אכסרה. ולא במדה ובמשקל ובמנין, הוא כדי שיהיה היכר שהם פירות שביעית, ויתנהגו בהם בקדושת שביעית. ואפילו* דברים שאין דרכם למוכרם כל השנים במדה או במשקל או במנין, ג"כ אסור למוכרם באופן זה בשביעית. ונראה, שאפילו אם דרכם למוכרם במדה, ובא בשביעית למוכרם במנין או במשקל ג"כ אסור, אע"פ שהוא משנה מכדרכו של כל השנים, שלא התירו למכור כ"א אכסרה בלבד. וי"א* שאין האיסור כ"א כשהוא מוכר ע"פ אותו הענין שדרכו בכך כל השנים, אבל אם הוא משנה ממדה למדה, למשל מה שדרכו למכור תמיד במנין מוכר בשביעית במשקל או במדה, ומה שדרכו למכור במשקל מוכר במנין או במדה וכיוצא בזה מותר, רק שלא יעשה ממש כמו שעושה בכל השנים.

134

קל״הואוגד דברים שדרכן להאגד לבית, למכור בשוק אכסרה, כדרך שאוגדין להביא לבית, לא כדרך שאוגדין לשוק, כדי שלא יהיה כמוכר בצמצום; ודברים שאין דרכן להאגד אלא לשוק, לא יאגד אותן. וי"א* שכל דברים שדרכן להאגד לבית, דהיינו שאוגד אותן כדי שידע בכמה אגודות הוא משתמש בהן בשבוע לצורך ביתו, מותר ג"כ לאגוד אותן לשוק, ואין כאן שום חילוק בין קשר לקשר, שלא שנינו כלל שיש הבדל בין צורת האגד של הבית לצורת האגד של השוק, אלא שכיון שגם לבית אוגדין אותן שוב אין האגד סימן של קביעות סחורה, ע"כ מותר לאגד אותן ג"כ לשוק. ולא* ימוד את החבית ומוכרה כמו שהיא, ולא ימוד את הכלכלה ומוכרה כמו שהיא, אלא אומר לו חבית זו אני מוכר לך בדינר, כלכלה זו אני מוכר לך בטריסית, ולא יהא מודד את הכלכלה ויוצא ומוכרה בשוק. ולא* עוד אלא אפילו זה שהוא מודד בכפישה, ונסתיימה לו שתים ושלש פעמים, שנתבררה לו מדתה, אפילו בלא כונת מדידה, ג"כ אסור למוד בה, ואפילו אם אינו אומר להקונים, שכך היא מדתה של חבית או של כלכלה זו, כיון שהוא בעצמו יודע מדתה, ע"י מדידה שמדדה, או שנמדדה אצלו, הרי זה מוכר במדה. ואסור* למדוד באצבעו כמה הוא ארכו של הדבר הנמכר, שזהו כמוכר במדה, וכן אסור לרמז ללוקח שימנה באצבעו, שזהו כמוכר במנין.

135

קל״ופירות חוץ לארץ שנכנסו לארץ, לא יהיו נמכרים במדה או במקשל או במנין, אלא כפירות הארץ אכסרה. ואם היו ניכרים שהם מחוץ לארץ מותר. ולפי זה פירות של נכרים, אפילו למאן דאמר שאין קדושת שביעית נוהגת בהן, מ"מ לא גריעי מפירות חוץ לארץ, ואסור למוכרם במדה ובמשקל ובמשורה, אם אינם ניכרים שהם משל נכרים, שאין לישראל כיוצא בהם; אלא שיש לומר שבזמן הזה, שרוב הפירות הם של נכרים, וגם השדות של ישראל הרבה מפקיעים מהם חובת שביעית, מפני ההכרח, ע"י היתר של מכירה, עד שפירות של שביעית, שתהיה קדושת שביעית נוהגת בהם מן הדין, הם דבר שאינו מצוי, ע"כ לא שייך לגזור רובא אטו מיעוטא, ואין איסור למכור במדה או במשקל או במנין כ"א פירות ארץ ישראל, מאותם שקדושת שביעית נוהגת בהם מן הדין.

136

קל״זחומר בשביעית מבהקדש, שהפודה את ההקדש יצא הקדש לחולין ויתפשו הדמים תחתיו, והשביעית אינה כן, אלא המוכר פירות שביעית יתפשו הדמים ויעשו כפירות שביעית, והפירות עצמן לא נתחללו ונעשו כפירות שאר שנים, שנאמר בה תהיה בהוייתה תהא לעולם, ולפי שנקראת קודש תופשת דמיה. נמצאת אומר האחרון נתפש בשביעית, והפרי עצמו הוא כמו שהיה.

137

קל״חכיצד, לקח בפירות שביעית או בדמיהן בשר, נעשה הבשר כאותן הפירות ואוכלו כפירות שביעית, וצריך לבער אותו בשעת ביעור השביעית. לקח באותו בשר או בדמיו דגים, יצא הבשר ונתפשו הדגים. לקח בדגים או בדמיהם שמן, יצא דגים ונתפש שמן. לקח בשמן או בדמיו דבש, יצא שמן ונתפש דבש. וצריך לבער הפירות הראשונות עם הדבש האחרון, כדרך שמבערין פירות שביעית. ואין עושין משניהם מלוגמא ולא מפסידין אותן, כשאר פירות שביעית

138

קל״טאין שביעית מתחללת אלא על דרך מקח. במה דברים אמורים בפרי ראשון, אבל בפרי שני מתחלל בין דרך מקח בין דרך חילול.

139

ק״מוכשמחללין פרי הנלקח שנית, אין מחללין אותו על בהמה חיה ועוף חיים, שלא יניחם ויגדל מהם עדרים, ואין צריך לומר שביעית עצמה, אבל מחללין אותן הפירות על השחוטים.

140

קמ״אדמי שביעית אין פורעין מהן את החוב, ואין עושין בהן שושבינות, ואין משלמין מהן תגמולין, ואין פוסקין מהן צדקה לעניים בבית הכנסת, אבל משלחין מהן דברים של גמילות חסדים, וצריך להודיע. וכן אין לוקחין מהן עבדים, וקרקעות, ובהמה טמאה, ואם לקח יאכל כנגדן כדרך שעושה במעשר שני. ואין מביאין מהן קיני זבין, וזבות, ויולדות, וחטאות, ואשמות, ואם הביא יאכל כנגדן. ואין סכים כלים ועורות בשמן של שביעית, ואם סך יאכל כנגדן. * ואין פודין בו שבויים. ונותנין אותו לחבר עיר בטובה. ויש מי* שנראה מדבריו שאין נותנין לח"ע בטובה. והא דאמרינן שאם לקח עבדים וקרקעות ובהמה טמאה מדמי שביעית יאכל כנגדן, דהיינו שהלוקח יקח מעות משלו, ויאמר כל מקום שהמעות של שביעית הן ביד המוכר יהיו מחוללות על אלו, ויאכל את המעות שבידו בקדושת שביעית, והוא* דוקא כשברח המוכר ואינו לפנינו, אבל כשהוא לפנינו כופין אותו ויחזיר הדמים ללוקח. ואם* שותה יין בדמי שביעית, שדרך הוא תמיד לתן המעות אחר ששותה את היין, טוב שיאמר לחנוני תן לי היין והא לך המעות בידי, דהוי כמו שנתן המעות קודם ששותה היין, וכל מה שהוא שותה היין יוצא המעות לחולין, וכשנותן לו המעות נותן לו חולין, ולא הוי כפורע חובו מדמי שביעית. ונראה* שאדם חשוב, שמאמינים לו, די כשפורע אח"כ, שכיון שבדעת הקונה והמוכר הוא שיפרע מיד, חשוב כאילו באו המעות ליד המוכר בתחילה, ויצאו לחולין ע"י מה שנכנס היין בקדושת שביעית.

141

קמ״באין נותנין מהן לא לבלן, ולא לספר, ולא לספן, ולא לשאר האומנין. אבל נותן הוא למי שדולה מים מן הבור להשקותו מים. ומותר לתן מפירות שביעית או מדמיהן לאומנין מתנת חנם. * וי"א, שאע"פ שהוא חייב להאומנים שכרן, וע"י מה שנותן להם מתנת חנם מפירות שביעית אינם תובעים ממנו את שכרן, ג"כ מותר*, דהוי כמו אכילת פירות שביעית בטובה, שמותר. ויש* מי שאומר, שכל שהוא חייב לשלם להן שכרן, וע"י מה שנתן להם מתנה זו לא יתבעו ממנו את חובם, זהו ממש פריעת חוב מפירות שביעית או מדמיהן, שאסור, ולא מהני מה שלא פירש בהדיא שהוא לשם שכרן, ואפילו במקדים המתנה קודם ההנאה, סובר שאם הוא כמערים אסור, דהיינו שנותן לו ומיד הוא נהנה ממנו, ולא הותר בזה כ"א כשהקדמת המתנה היא זמן רב קודם ההוצאה, וגם אינו מכוין ליהנות ממנו בשביל כך, אע"פ שהוא יודע שמקבל המתנה יעשה אח"כ עמו בחנם כיון דלא מכוין לזה לית לן בה. י"א* שמה שמותר לתן מפירות שביעית לבייר להשקותו, היינו דוקא שכר מה שמשקה אותו לבדו, אבל אסור לפרע שכר הבייר שמשקה את אחרים מבני העיר מפירות שביעית. וי"א* שלהשקות לאדם מותר, ואין אסור לתן שכר לבייר רק בשביל מה שהוא נותן לו מן המים לשאר תשמישיו, כמו השקאת בהמתו ומשרה וכביסה, ומרחץ. ויש מי* שנראה מדבריו, שלשתיה של בהמה מותר לתן לבייר, אבל לשאר תשמישין אסור.

142

קמ״גהאומר לפועל הא לך איסר זה, ולקוט לי ירק היום, שכרו מותר, ואינו כדמי שביעית, אלא מוציאו בכל מה שירצה, ולא קנסו הפועל להיות שכרו כדמי שביעית. ואם אמר לו לקוט לי בו היום ירק, הרי זה כדמי שביעית, ואינו מוציאו אלא לאכילה ושתיה כפירות שביעית. ויש* מי שנראה מדבריו, שדוקא כשלוקט לו ירק המותר באכילה, דהיינו ירקות שדה מאותן שאינם נזרעים, שאין בהם איסור ספיחין, אז שכרו מותר כשאמר לו לקוט לי היום ירק, אבל אם היה הירק מהירקות הנזרעים, שאסורים באכילה מטעם ספיחין, יהיה לעולם השכר אסור מטעם קנס, כיון ששכרו לדבר האסור. ונראה, שאפילו הביא לו ירק הרבה יותר מן השיעור שמותר להביא מן המופקר, ג"כ שכרו מותר כיון שאמר לקוט לי, ולא לקוט לי בו, לא נתן לו שכר הירק כ"א שכר פעולה של הלקיטה, ושכר טורח זה אין בו משום דמי שביעית, אבל אם פסק עמו, שיביא לו הרבה יותר ממה שמותר להביא מן המופקר, בשביל איסר זה, נראין הדברים ששכרו אסור, דכל שנעשה הפיסוק באיסור ראוי לקנוס ולאוסרן.

143

קמ״דהחמרים, העושים בפירות שביעית מלאכת שביעית האסורה, כגון שהביאו יותר מדאי, הרי שכרן כדמי שביעית, ודבר זה קנס להם. ומפני מה קנסו בשכר החמרים ולא קנסו בשכר הפעול, מפני ששכרו מעט לא קנסו בו משום כדי חייו. * וי"א, שאפילו עשו החמרים מלאכה המותרת בשביעית, כגון שלא הביאו יותר מן השיעור המותר להביא מן המופקר, ג"כ שכרם אסור, משום שהחמרים מרויחים יותר מן הפועל נחשב שכרם כסחורה.

144

קמ״ההלוקח מן הנחתום ככר בפונדיון, ואומר לו בשעת לקיחה כשאלקוט ירקות שדה אביא לך בו הרי זה מותר, ואותו הככר הרי הוא כפירות שביעית. ואם לקח ממנו סתם לא ישלם לו מדמי שביעית, שאין פורעין חוב מהן. * והא דמותר להביא לו ירקות שדה של שביעית תמורת הככר שנטל ממנו, דוקא כשאמר לו בלשון ברי, שיביא לו ירקות שדה, דסמיך דעתיה עליה, והוי כמחליף ככר בירקות שדה שמותר, אבל אם אמר לו לשון מסופק, נעשה הפונדיון חוב עליו, ואסור לפרע לו מפירות שביעית.

145

קמ״ואוכלין פירות שביעית בטובה ושלא בטובה. בטובה כיצד, שיתן לו פירות שביעית, כמו שעשה עמו טובה שנתן לו, או שיכניסו לגינתו לאכול כמי שעשה לו טובה. ומי שנתנו לו פירות שביעית במתנה, או שנפלו לו בירושה, הרי זה אוכלן, כדרך שאוכל פירות שאסף אותן הוא בעצמו מן השדה. * י"א, שאין אוכלין פירות שביעית אלא ברשות בעל הבית, אע"פ שמן התורה הפירות הן הפקר, ומותר לאכול מהן בלא רשות, גדר גדרו חכמים, שלא ירגיל אדם את עצמו לאכול מפירות חבירו בלא רשות גם בשאר ימות השנים, ואסרו לאכול גם בשביעית כ"א ברשות של בעל הפירות. ונראה פשוט, שבעל הבית מחויב הוא לתן רשות, ואסור לו למנוע שום אדם שבעולם, מלאכול את פירותיו בשביעית. ונראין הדברים, שלדעה זו אם עבר בעל הבית ולא נתן רשות, אע"פ שעבד איסורא בזה, ועובר משום מ"ע של השמטת הפירות, מ"מ אסור לעבור על דעתו ולאכול הפירות בלא רשותו. וי"א* שמותר לקבל בעד פירות שביעית שכר פחות משוויים, שניכר בזה שהם הפקר, אלא שנותן לבעה"ב איזה שכר בשביל החזקת טובה.

146

קמ״זפירות שביעית אין אוכלין מהן אלא כל זמן שאותו המין מצוי בשדה, שנאמר ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול, כל זמן שחיה אוכלת ממין זה מן השדה, אתה אוכל ממה שבבית כלה לחיה מן השדה, חייב לבער אותו המין מן הבית, וזהו ביעור של פירות שביעית.

147

קמ״חכיצד, הרי שהיו לו גרוגרות שביעית בתוך ביתו, אוכל מהן כל זמן שהתאנים באילנות בשדה, כלו התאנים מן השדה, אסור לאכול מאותן שבבית, אלא מבער אותן. וה"ה * כשיש לו מאכל בהמה בבית, כיון שכלה זה המין מן השדה מבערו מן הבית, שהמקרא שכתוב ולבהמתך ולחיה אשר בארצך נדרש הוא ג"כ כל זמן שחיה אוכלת מן השדה, האכל לבהמתך מן הבית, כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית.

148

קמ״טהיו לו פירות מרובין, מחלקן מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד, ואסור לאכול אחר הביעור בין לעניים בין לעשירים, ואם לא מצא אוכלין בשעת הביעור שורף באש או משליך לים המלח ומאבדן לכל דבר שמאבד. * ויש אומרים, שיש שם שני מיני ביעור, בתחילה כשכלו פירות העיר ותחומיה, מוציאין כל אדם מה שבבתיהן ומביאין אותן לאוצר ליד בית דין, והם מחלקין לכל אדם מזון שלש סעודות, כדי לשבת, וכן בכל יום ויום עד שיכלו, ואם אין שם אוצר ולא בית דין מחלקין מוציאן לשוק ומפקירן, כדי לקיים בהם מצות ביעור זה, ואף המפקיר בעצמו יכול לזכות בהן אח"כ ככל אדם, ואוכל הזוכה בהן עד שיכלו הפירות ההם מכל הארץ, ביהודה מכל ארץ יהודה, בהגליל מכל ארץ הגליל, ובעבר הירדן מכל עבר הירדן, ואחר שיכלו מכל הארץ אז יתבערו לגמרי, לשריפה או לאיבוד. וי"א* שאין כאן אלא ביעור אחד, והוא איננו שריפה ואיבוד, שלא מצינו שיהיו פירות שביעית מכלל הנשרפים או הנקברים האסורים בהנאה, אלא שהחיוב הוא לבערו מרשותו ולהפקירו, וכיון שהפקירו והוציאו לשוק, או שהפקירו בפני שלשה אפילו מאוהביו, שידע שהם לא יזכו בו לקחת אותם ממנו, קיים מצות ביעור, ומותר הוא בעצמו אח"כ לזכות בהם ולאכלם בקדושת שביעית. ולפי דעה זו אסור לאבדן, שהרי פירות שביעית אסורים הם באיבוד, מ"לאכלה ולא להפסד". אלא שלדעה הראשונה באה מצות ביעור מן התורה, והוציאה מן הכלל את הפירות שלאחר הביעור. שמצותן דוקא בשריפה או באיבוד, אבל לדעה זו, שאין כאן מצות ביעור של איבוד, נשאר האיסור של לאכלה ולא להפסד, ואין כאן היתר כ"א החובה לקיים מצות ביעור ע"י הפקר. יש* מי שאומר, שכל עיקר מצות ביעור מדרבנן הוא, ומן התורה איננו מחויב לא לבער ולא להוציא מן הבית, אלא שאסור לשומרן ולהחזיקן לעצמו, וכשבא אדם מישראל לאכלן אינו רשאי למנע אותו מהן, משום מצות השמטת הפירות, ובאו חכמים ותקנו שיוציאו אותן מן הבית בזמן שכלו הפירות מן השדה, ואסמכינהו על המקרא שכתוב ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול. ולדעת זו כל איסור אכילה, האמור בכל מקום בפירות שביעית, היינו שאם לא הפקירם, בזמן הביעור, וק"ו אם שמרם ועכבם לעצמו, ומנע כל אדם מהם בלא דין זכיה מהפקר, שזכה בהם אחר ביעור ההפקר, אז הם אסורים באכילה מדברי סופרים. ונראין הדברים, שאפילו הזוכה מן ההפקר קודם הביעור, חייב בשעת הביעור, שלכל דבר בזמן המיוחד לו, לחזור ולהפקיר בפני שלשה או להוציאם לרה"ר, ואח"כ יכול עוד הפעם לחזור ולזכות בהם, ואפילו אם הוא ממתין עד שתכלה רגל מן השוק ומוציאם לשוק, הרי זה מקיים בזה מצות ביעור, אם אין לו שלשה אוהבים שיוכל להפקיר בפניהם, באופן שיהיה יכול אחר כך לחזור ולזכות בהם, אם אינו יכול להפקירם לגמרי מפני דחקו, או שחס על הפסדו, מפני שלדעה זו עיקר הדבר מדרבנן, והם אמרו שבכל אופן שיקיים, שיהיו הדברים ניכרים שהם פירות שביעית, ושהוא אסור להתנהג בהם בדרך חול, ע"י מעשה ההפקר של הביעור, או ההוצאה לרשות הרבים, אפילו בזמן שאין הרבים מצויים שם, יצא בזה ידי חובתו, ומקיים את המצוה, ופירותיו מותרין לו אח"כ.

149

ק״נהיו לו צמוקין של שביעית, וכלו הענבים מן השדה, מן הגנות והפרדסים, שהן הפקר, אע"פ שעדיין יש ענבים בגפנים שבתוך החצרות, אינו אוכל מן הצמוקין, מפני ענבים אלו שבחצר, לפי שאינן מצויין לחיה, אבל אם יש ענבים קשים ביותר, שאינם נגמרין אלא בסוף השנה, הרי זה אוכל מן הצמוקין בשבילן, וכן כל כיוצא בזה. וי"א* שכל זמן שישנם גרעינים בטפיחין של חרש, שמשימין בבתים לשום בהם מאכל לפני העופות, אוכלין עליהם. ויש* מי שמפרש, שמה שאין אוכלין על סמך הענבים שישנם בגפנים שבתוך החצרות, שהוא דוקא אם עברו הבעלים ושמרו אותם לעצמן, ולא נהגו בהם תורת הפקר־לכל של שביעית, וה"ה בכל מקום שימצאו פירות כאלה מן השמור, שכידי עוברי עבירה, אין אוכלין עליהם, אבל על סמך ענבים שיש בגפנים שבחצרות, שנהגו בעליהן בהן כדין, ולא נעלו אותן בפני כל אדם, אוכלין עליהן. ויש* מי שאומר, שהלכה היא שאוכלין ג"כ על כל השמור. ויש* שמפרש, שהוא דוקא אם שמור זה הוא במחובר, אבל על השמור שבתלוש ודאי אין אוכלין עליהן.

150

קנ״אאילן שעושה פירות שתי פעמים בשנה, והיו לו מפירותיו הראשונות, הרי זה אוכל מהן, כל זמן שפירות שניות מצויות בשדה, שהרי מאותו המין בשדה. אבל פירות הסתיו אין אוכלין בשבילן, מפני שדומין לפירות של שנה אחרת. י"א* שמפני שהן גרועין וקשים, ואינם ראויים כ"א לחומץ, דומין הן בשביל כך לפירות של שנה אחרת, ולפי זה יש לומר שאם הם יפים בטעמם אוכלים עליהם ג"כ.

151

קנ״בהכובש שלשה כבשים בחבית אחת, כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית, ואם התחיל בה הרי הכל כמבוער. וכשם שמבער אוכלי אדם כך מבער אוכלי בהמה מן הבית, ואינו מאכילן לבהמה אם כלה אותו המין מן השדה. וי"א* שאין אנו אומרים שאם התחיל מן החבית הרי הוא כמבוער, באופן שאין עליו עוד חובת ביעור, ותהיה לפי זה חובת ביעור רק על חביות שלא התחיל בהן, אבל כיון שהתחיל בהן נפטרין הן מן הביעור, אלא שהענין הוא להחמיר, דעד כאן אנו אומרים שאם כבש שלשה כבשים בחבית אחת, שאע"פ שכ"א מהכבשים מקבל טעם מחבירו, מ"מ אין זאת הבליעה מחייבת בביעור את הנבלעים, אלא כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית, וכל שלא כלה מינו מן השדה, אע"פ שכלה המין של הירק שנותן בו טעם, אינו חייב לבערו מן החבית, זהו דוקא כל זמן שהחבית עומדת בעינה ולא התחיל בה, אבל כיון שהתחיל בה, נעשית ע"י זה החבית כולה נחשבת למין אחד, ואפילו הגיע זמן הביעור למין אחד, חייב הוא לבער את הכל, שנחשב כאילו הכל הוא כמבוער, ר"ל כאילו הגיע זמן הביעור לכל הכבשים שבחבית. ויש* מי שאומר, שאין ענין זה, של התחלת האוצר, נוגע כלל למי שכובש שלשה כבשים בחבית אחת, והוא דין כללי, שכשמגיע זמן הביעור ויש בעיר אוצר שעשו ב"ד להכניס שם פירות של שביעית בזמן הביעור, כדי לחלק אח"כ לכ"א מזון שלש סעודות, כיון שהתחיל להכניס את פירותיו באוצר הרי הוא כמבוער, ואינם נאסרים עוד כדין מי שלא ביער את פירותיו כשהגיע זמן הביעור.

152

קנ״גוכשם שמבערין את הפירות כך מבערין את הדמים. כיצד, הרי שמכר רמונים של שביעית, והרי הוא אוכל בדמיהם, וכלו הרמונים מן האילנות שבשדה, ונשאר אצלו מן הדמים שמכר בהם, חייב לבערן. * וה"ה אם מכר מאכל בהמה צריך לבער את הדמים.

153

קנ״דכיצד עושה, קונה בהן מאכלות ומחלקן מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד, או ישליכם לים המלח אם לא מצא אוכלין. וכבר נתבאר לעיל, שי"א שמצות הביעור היא שיפקירם, אפילו אם הוא חוזר וזוכה בהן אח"כ.* ופשוט שכמו שמקיים מצות ביעור באופן זה בפירות שביעית עצמן, כן הוא מקיים בדמיהן.

154

קנ״השלש ארצות לביעור. ארץ יהודה כולה, ההר והשפלה והעמק, ארץ אחת. עבר הירדן כולו, שפלת לוד, והר שפלת לוד, ומבית חורון עד (ובגי' עם) הים ארץ אחת. והגליל כולו, העליון והתחתון, ותחום טבריא, ארץ אחת. ואוכלין בכל אחת ואחת משלשתן עד שיכלה האחרון שבה.

155

קנ״וכיצד, היו לו פירות בארץ יהודה, אוכל מהן כל זמן שיש אותו המין בכל ארץ יהודה כולה, וכן אם היו לו פירות גליל, וכן בעבר הירדן. וי"א*, שהחילוק של שלש הארצות הפרטיות, שבכל ארץ וארץ מהשלש הכלליות, שכללות ארץ ישראל נתחלקה להן, הוא חילוק של הר ושפלה ועמק, שיש הר ושפלה ועמק ביהודה, וכן בעבר הירדן, וכן בגליל, ולפי זה מחולקות הם גם השלש הארצות הפרטיות לענין ביעור, שאין אוכלין פירות שבהר אלא א"כ יש שם באותה הארץ פירות בשדה בהר שלה, ואין אוכלין פירות שבשפלה אלא א"כ יש בשדה בשפלה שלה, ופירות שבעמק אלא א"כ יש בעמק שלה, שלא כלה עדיין שם לחיה מן השדה, מפני שכשם שאין חיה שביהודה מתפרנסת מפירות שבגליל, וכן בכל ארץ לארץ, שמזה הטעם אין סומכין מארץ אחת על חבירתה, כן אין חיה שבהר מתפרנסת מפירות שבשפלה, ולא חיה שבשפלה מפירות שבעמק, ע"כ אין סומכין מארץ לארץ אפילו מהר להר, ומשפלה לשפלה, ומעמק לעמק, ובאותה הארץ אין סומכין מהר לשפלה, ומשפלה להר, ומשפלה לעמק, ומעמק לשפלה וכיוצא בזה. וי"א* שכך הוא סדר שלש הארצות, ארץ יהודה כולה, ההר זה הר המלך, והשפלה זה שפלת הדרום, ועמק שלה מעין גדי עד יריחו, והגליל כולו העליון והתחתון והעמק, מכפר חנניה ולמעלה כל שאינו מגדל שיקמין גליל העליון, ומכפר חנניה ולמטן כל שהוא מגדל שיקמין גליל התחתון, והעמק תחום טבריא ובקעת גנוסר וחברותיה. ושפלת לוד היא בחלק בנימין, שבין יהודה לגליל, והיא בשבט יהודה, היא כשפלת הדרום שביהודה, והר שלה הוא כהר המלך שביהודה, ומבית חורון עד הים שבחלק בנימין הוא מדינה אחת, אע"פ שגם בזה השטח יש שם הר ושפלה ועמק, דהיינו מבית חורון עד אמאום הר, מאמאום עד לוד שפלה, מלוד ועד הירדן עמק, מ"מ הכל נחשב למדינה אחת לענין ביעור. ואלו השלש חלוקות שבעבר הירדן, שגם שם נמצא הר ושפלה ועמק. הם ההר כגון הרי מכוור וגדור וכיוצא בהן ושפלתו, חשבון וכל עריה אשר במישר דיבון ובמות בעל ובית בעל מעון, וכן כיוצא בהן, והעמק שלו הוא בית הרים ובית נמרה וסוכות וצפון, יתר ממלכת סיחון מלך חשבון, הירדן וגבול עד קצה ים כנרת עבר הירדן מזרחה. והשפלה שבהר דינה כהר, והר שבשפלה דינה כשפלה. ולפי שיטה זו כל עבר הירדן הוא עבר הירדן המזרחי, ממה שכבשו ישראל מארץ סיחון ועוג. אבל י"א* שמעבר הירדן המזרחי לא נאמרו בו כלל חלוקות ארצות, וכל מה שנאמר מחילוק הארצות להר ושפלה ועמק, בעבר הירדן, היינו הצד המערבי של ארץ ישראל, הסמוך לצדדי הירדן, שבו נמצאות אלה שלשת החלוקות של הר ושפלה ונגב, החלוקין להלכותיהן.

156

קנ״זושלש ארצות אלו כולן חשובות כארץ אחת לחרובין ולזיתים ולתמרים, אוכלין בתמרים עד שיכלה האחרון שבצוער, ואימתי הוא כלה עד הפורים, ואוכלין בזיתים עד העצרת, ובענבים עד הפסח של מוצאי שביעית, ובגרוגרות עד החנוכה. * וזמנים הללו אמורים הם בסתם, כשאין ידוע מתי כלו, אבל בידוע הולכים לחרובין לזיתים ולתמרים אחר כל ארץ ישראל כולה, וכל זמן שישנם במקום היותר מאוחר אוכלין עליו בכל מקום. וענבים וגרוגרות יש להם דין של כל שאר הפירות, שהולכים בכל ארץ אחר מה שכלו בתוכה, לכל דעה מהדעות האמורות למעלה כפי ענינה, אם ללכת אחר כל הארץ, המחולקת בכללותה יהודה ועבר הירדן והגליל, או לחלק ג"כ את כל הפרטים לשלש, הר ושפלה ועמק. ויש מי* שנראה מדבריו, שגם ענבים וגרוגרות דינם כמו חרובין וזיתים ותמרים, שאין דנים בהם דין של חילוק ארצות, ואוכלים אותם עד שיכלה האחרון שבהם בכל ארץ ישראל, וגם אם הדבר ידוע לנו, שכלו כבר באיזה ארץ מן הארצות, קודם הזמן הנקבע להם, דהיינו בענבים עד הפסח ובגרוגרות עד חנוכה. וי"א* שגם בזיתים ותמרים וחרובין הולכים אחר כל ארץ משלשת הארצות לפי דינם, בכל אחת ע"פ מדתה, מתי שכלו בה, אם ידוע לנו מתי כלו, אלא שהזמנים הללו הם בסתם, שדרך הוא שיכלו בכל הארצות בשוה בזמן אחד, אבל אם יתברר לנו, שכלו באיזה ארץ תחילה, נאסרת הארץ ההיא ואין סומכין על ארץ אחרת. וי"א*, שאין לנו שום דבר מיוחד גם בחרובין וזיתים ותמרים, אלא דינם ככל הפירות, שהולכים בהם אחר זמנם, אשר צריך להתברר בכל מקום כפי ענינו, ואין אנו אומרים שהם כלים בסתם בכל ארץ ישראל בשוה. אין* אוכלין שאר ירקות על סמך שלא כלה הירק של בית השלחין, לפי שאינו כלה מחמת שמשקין אותו תמיד, ואין זה נקרא לא כלה לחיה מן השדה, לפי שהמופקר להיה ואין שם אדם שישקה אותו הרי הוא כלה תחילה. ונראים הדברים, שדין זה הוא בירק שנמצא בין בבית השלחין שמשקים אותו תמיד בין בבית הבעל, וכיון שכלה במקום שאין משקים אותו נקרא כלה לחיה מן השדה, וחייב בביעור הכל גם מה שגדל בבית השלחין, אבל אם היה לנו דבר שהוא גדל רק בבית השלחין, ולא נמצא כלל במקום שאין משקין אותו, אין לנו לקבע עליו ביעור כ"א בזמן שהוא כלה, כיון שאי אפשר לנו להגביל עליו באופן אחר מתי הוא כלה לחיה מן השדה. אבל כל מה שיש ממין זה גדל בבית השלחין שמשקין אותו, וג"כ נמצא גדל במקום שאין משקין אותו, נראה שגם בפירות דינו כירק, והולכים בו אחר מה שכלה מבית הבעל, שכיון שכלה משם קרינן ביה כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית.* שרשי וקולסי כרוב, כיון שיבש השורש נחשב כלה לחיה מן השדה, וחייב לבער, שעיקר אכילת חיה בהם הוא שרשם, וכל הדברים שכיוצא בהן כשיכלו עד שמגבבין אותן לעצים ליבשם, נחשב שכלו לחיה מן השדה והגיע להם זמן ביעורם.

157

קנ״חהמוליך פירות שביעית ממקום שכלו למקום שלא כלו, או ממקום שלא כלו למקום שכלו, חייב לבער, לפי שנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם. פירות הארץ שיצאו לחוצה לארץ, מתבערין במקומן ולא יעבירם ממקום למקום. * והך דינא, דנותנים עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם, נוהג בין מארץ לארץ שבשלשת החלוקות הכלליות, כמו מיהודה לגליל ומגליל ליהודה וכיוצא בזה, בין מארץ פרטית לחברתה, למאן דאמר לעיל שאין סומכין גם בפרטי הארצות מאחת על חברתה, ואין אוכלין בהר שביהודה על שפלה שביהודה, ולא משפלה על העמק וכדומה אפילו בארץ אחת, וכשמוליך ממקום למקום נותנים עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם. ובענין איסור הוצאת פירות שביעית מא"י לחו"ל כבר נתבאר לעיל,* דיש אומרים שבאופנים שמותרים פירות שביעית לסחורה מותר ג"כ להוציאם לחוץ לארץ, והאופנים המותרים לסחורה מבוארים למעלה בדברינו בענין סחורה. ופשוט הוא, שבאופנים שמותר להוציא אותם לחוץ לארץ ק"ו שמותר להעבירם ממקום למקום, אחר שהוציאם בהיתר. ונראין הדברים, שאם הוציא פירות שביעית בארץ ישראל ממקום שלא כלו למקום שכלו, אע"פ שחייב לבערם כל זמן שהם במקומם, כיון שכלו שם, מ"מ אם החזיר אותם למקומם הראשון, שעדיין לא כלו, אינו חייב לבערם, שלא מצינו שיקלוט אותם המקום שכלו שהיו שם, לאוסרם אחר שכבר שבו למקום שלא כלו. ויותר נראה לומר, שגם לכתחילה מותר להחזיר אותם למקום שלא כלו, כדי להפקיע מהם חובת ביעור ואיסורו, ואין זה בכלל האיסור שלא יעבירם ממקום למקום. גם זה נראה, שאם רוצה הוא להחזיר פירות שביעית, שהוציאם מהארץ לחוץ לארץ, למקומן בארץ, שמותר, ולא אמרו שלא יעבירם ממקום למקום, אלא שאסור להעבירם בחוץ לארץ ממקום למקום, אחר שהוציאם באיסור מארץ ישראל לחוץ לארץ, אלא צריך שיבערם במקומן, אבל אם רוצה הוא להעלותם לארץ ולבערם שם בקדושת שביעית ודאי שמותר, ותבא עליו ברכה.

158

קנ״טכלל גדול אמרו בשביעית, כל שהוא מאכל אדם או מאכל בהמה או ממין הצובעין, אם אינו מתקיים בארץ יש לו ולדמיו שביעית, וחייב בביעור הוא ודמיו, כגון עלי הלוף השוטה, ועלי הדנדנה, והעולשין, מאוכל ארם, וכגון החוחין והדרדרין מאוכל הבהמה, וכגון אסטס וקוצה ממין הצובעין, ואם היה מתקיים בארץ. כגון הפואה והרכפא ממין הצובעין, אע"פ שיש לו שביעית ולדמיו שביעית, אין להם ביעור ולא לדמיהם, שהרי מתקיים בארץ, אלא נהנין וצובעין בו עד ראש השנה. וענין הלוף השוטה, שהוא חייב בשביעית ובביעור, י"א* שהוא ירק כמין סילקא ועליו רחבים, וי"א* שהוא שורש שנאכל עם הבשר, ויש לו עלים ארוכים ורחבים כשני זרתות, ואע"פ שלא נתמתקו עליו עדיין מ"מ נוהג בהן ביעור ושביעית.* וק"ו שנוהג בעלי הלוף הפקח, שהוא ראוי לאכילה יותר מעלי הלוף השוטה. וכן* התורמסין, אע"פ שלא נתמתקו, נוהג בהן דין שביעית וביעור.* ולוף זה שלש מדות יש בו, עלה שלו, ופיקה שלו, ועקרו, שהעלה שלו יש לו שביעית ולדמיו שביעית, יש לו ביעור ולדמיו ביעור, פיקה שלו, שהוא החלק האמצעי, שלמטה מן העליון ולמעלה מן העיקר, יש לה שביעית ולדמיה שביעית, ואין לה ביעור ולא לדמיה ביעור, עיקר שלו אין לו שביעית ולא לדמיו שביעית, אין לו ביעור ולא לדמיו ביעור. וספק הוא* אם אלה המדות, האמורות בפיקה, שאין לה ביעור, וכן בעיקר, שאין לו לא ביעור ולא שביעית, אם הדברים אמורים דוקא בלוף השוטה, או שמא הדין בזה שוה, בין בלוף השוטה בין בלוף הפקח. ויש* מי שנוטה לומר, דלוף הפקח יש גם לעיקר שלו שביעית וביעור, ולפ"ז ק"ו שיש לפיקה שלו גם ביעור, שהרי היא חמורה מן העיקר, שגם בלוף השוטה, שאין לעיקר לא ביעור ולא שביעית, מ"מ יש לפיקה שביעית, אלא שאין לה ביעור, וכיון שגם לעיקר של לוף פקח, שאין לו בלוף שוטה לא שביעית ולא ביעור, יש לו בלוף פקח בין שביעית בין ביעור. ק"ו לפיקה של לוף פקח, שיש לו ג"כ ביעור, כמו שיש לו שביעית, אפילו בלוף שוטה. ויש* מי שנוטה לומר להיפך, דלוף פקח יש לו קולא בזה נגד לוף שוטה, באופן שאפילו בעלין, שבלוף שוטה יש להן שביעית וביעור, אין להם ביעור בלוף פקח, משום שכמו שהעיקר מתקיים בארץ כן מתקיימים ג"כ העלין של לוף הפקח. ונראין הדברים,* שאין צרך לענין מאכל אדם ומאכל בהמה ומין הצובעים שיהי' דוקא מיוחד לכך, אלא כל שהוא ראוי למאכל אדם אפילו ע"י הדחק דינו כמאכל אדם, וה"ה כשהוא ראוי למאכל בהמה או לצביעה ע"י הדחק הרי הוא כמאכל בהמה וכמין הצובעים לענין דין קדושת שביעית. וי"א* שמה שהוא מתקיים בארץ, אע"פ שאין להם ביעור, מ"מ יש לדמיהם ביעור. וזמן* של ביעור הדמים איננו קבוע, אלא כל זמן שמוכר הפירות הללו המתקיימים בארץ, צריך לבער את דמיהם, ולא יאחר אותם מר"ה של שמינית. ויש* שנוטה לומר, שבמה ד"א שחייב לבער את הדמים, הוא דוקא אם מכר אותם בשביעית, אבל אם מכרם מר"ה של שמינית ואילך שוב אין ביעור גם לדמיהם, כמו שאין לגופם ביעור.

159

ק״סוכל שאינו מיוחד לא למאכל אדם, ולא למאכל בהמה, ואינו ממין הצובעים, הואיל ואינו לעצים, יש לו ולדמיו שביעית, אבל אין להם ביעור (ולא לדמיו ביעור)

160

קס״אאע"פ שאינו מתקיים בארץ, אלא נהנין בו או בדמיו עד ראש השנה, כגון עקרי הלוף השוטה, ועיקר הדנדנה, והעקרבנין. ויש* אומרים, שכל דבר שאינו מיוחד לא למאכל אדם ולא למאכל בהמה ולא למין הצובעין, ומ"מ לעצים ג"כ אינו עומד, הרי הוא תלוי במחשבה, שאם חשב עליו למאכל אדם ולמאכל בהמה נותנים עליו חומרי אדם וחומרי בהמה, ואם חשב עליו לעצים הרי הוא כעצים, אבל לענין ביעור במקום שיש להם קדושת שביעית, כגון כשלא חשב עליהם לעצים, כללא הוא שאם אינו מתקיים בארץ יש להם ביעור, ואם הוא מתקיים בארץ אין להם ביעור.

161

קס״בקליפי רמון והנץ שלו, קליפי אגוזים והגרעינים, יש להם שביעית ולדמיהם שביעית, אבל אין להם ביעור ולא לדמיהם. לולבי זרדים והחרובים, יש להם ולדמיהם שביעית וביעור, לולבי האלה והבוטנה והאטדין, יש להן ולדמיהן שביעית, אבל אין להם ביעור, אבל לעלים שלהן יש ביעור. וי"א* שאין הדין שוה בגרעינים של כל הפירות, כי רק בגרעינים כאלה, שהם ראויים להסקה או להוציא מהן שמן, בהם נוהג קדושת שביעית, כגון גרעיני הזיתים שאפשר להוציא מהן שמן, וכגון גרעיני תמרים שראויים למאכל בהמה, אבל גרעינים כאלה שאינם ראויים לא למאכל בהמה, ולא לשום תמצית של מאכל, ולא לצביעה, אין להם שביעית. ואלו* הגרעינים שנוהג בהם שביעית, וכן קליפי רמון והנץ שלו, לדעה זו, יש להם שביעית וגם ביעור.

162

קס״גאיזו היא שעת ביעור, העלין בעת שיבולו ונושרין מאילנותיהן, עלי זיתים ועלי קנים ועלי חרובין אין להם ביעור, לפי שאינן נובלות וכלות. וי"א* שעלי האוג אין להם ביעור, ועלי גפנים אוכל מהן עד שינשרו מאביהן.

163

קס״דועד מתי יהיה אדם רשאי ללקט עשבים לחים בשביעית, עד שייבש המתוק, ויגבב עשבים יבשים עד שתרד רביעה שנייה במוצאי שביעית. יש* מי שאומר, שטעם הדבר הוא, שכל זמן שלא יבש המתוק, שהוא זמן של יבשת פקועות השדה המרות, או זמן יבשת הזבלים המצוברים, או יבשת הארץ, שמתבקעת ע"י יבשותה, עד אז העשבים הלחים ראויים הם לבהמות שבבית, על כן אין זה מפסיד אותם כשמלקט אותם לצורך בהמתו, אבל מזמן של יבשת המתוק כלה הלחות מן העשבים הלחים, ושוב אינם ראויים לבהמה שבבית, וכן עשבים יבשים הם ראויים לבהמה האוכלת יבשים ביבשותם, ועד שתרד רביעה שניה הם עומדים ביבשותם, וראויים הם לבהמה האוכלת עשבים יבשים, אבל משתרד רביעה שניה, כבר נתלחלחו ואינם ראוים למה שהם עומדים ע"ז למאכל בהמה שבבית, ואם ילקט ויגבב אותם הרי זה מפסיד גידולי שביעית, ע"כ הוא צריך להניחם לחיה שבשדה, שנמצאות כאלה שלהן יהיו ראויים ג"כ אחר זה הזמן, ולפי זה אין זה הזמן של יבשת המתוק וירידת רביעה שניה זמן הביעור לעשבים הלחים והיבשים, כ"א זמן היתר לקיטתם. וי"א*, שזה הזמן, של יבשת המתוק לענין עשבים הלחים, וירידת רביעה שניה לענין היבשים, הוא זמי חובת ביעור שלהם, שאז הוא כלה לחיה מן השדה, וחייב לבער מן הבית. ויש* מי שאומר. שזהו דוקא בסתם כשאינו יודע מתי כלו, אבל אם הדבר ידוע, אז הולכים בזה אחר זמן הביעור, כמו בכל הפירות, ע"פ סדר הארצות המבואר למעלה בענין חלוקותיהן לביעור.

164

קס״הועד מתי יהיו העניים מותרין להכנס בפרדסות במוצאי שביעית, לאסוף פירות שביעית, עד שתרד רביעה שנייה. וי"א,* שזמן הכניסה לעניים בפרדסות, עד שתרד רביעה שנייה, היא לאו דוקא בשביעית, אלא גם בכל שנה ושנה ליטול לקט שכחה ופאה. ולדעה זו יש לומר, שבמוצאי שביעית, שאין שם לקט שכחה ופאה, אלא פירות שביעית, אע"פ שהם הפקר, מפני חובת שביעית, מ"מ אינו חייב להניח את העניים, ואת כל האדם הרוצים לזכות בפירות שביעית, להכנס לתוך פרדסו אחר שכבר עברה השביעית, ורשאי להוציאם לרה"ר, כדי שיטלו אותם כל מי שירצה.

165

קס״והורד והכופר והלוטם, יש להן ולדמיהן שביעית. הקטף והוא שרף היוצא מהאילנות מן העלין או מהעיקרים, אין לו שביעית והיוצא מן הפגים יש לו ולדמיו שביעית. * וה"ה שיש להם ולדמיהן ביעור. ויש* מי שאומר שדוקא שביעית יש להם, אבל ביעור אין להם, מפני שמ"מ אינם עיקר הפרי. ובורד י"א* שיש שלשה חלקים, בעליו יש שביעית וביעור, ובפיקה שלו שביעית ולא ביעור, ובעיקרו לא שביעית ולא ביעור,

166

קס״זבמה דברים אמורים באילן מאכל, אבל באילן סרק אף היוצא מן העלין ומן העקרין כפרי שלהן, ויש לו ולדמיו שביעית. * מיהו כל זה הוא רק ששביעית נוהגת בשרף של האילן, אבל בעצם העץ שעושה את השרף, אין שביעית נוהגת, ואינו יוצא ע"י השרף מכלל עצים, שאין קדושת שביעית נוהגת בהן.

167

קס״חהכובש ורד שביעית בשמן של ששית, ילקט את הורד והשמן מותר. כבשו בשמן של מוצאי שביעית חייב לבער השמן, שהרי הורד יבש הוא וכבר נתחייב בביעור. י"א* שהטעם שהכובש ורד של שביעית בשמן של ששית אין הורד מחייב את השמן בקדושת שביעית, הוא מפני שהורד הוא חדש ולח והשמן הוא ישן ואינו נח לקבל טעם, על כן אינו נאסר כ"א כשיהיה בתוכו זמן רב, אבל ורד של שביעית כשהוא נותנו בשמן של מוצאי שביעית, מתוך שהוא יבש והשמן הוא חדש, נכנס בו טעמו מיד, ע"כ מתחייב ג"כ השמן בביעור ע"י כחו של הורד שנותן בו את טעמו. וי"א* שאם כבש ורד של ששית בשמן של שביעית חייב בביעור גם הורד, שהשמן נותן טעם בורד ומחייבו בקדושת שביעית ובביעור. וי"א* בורד של שביעית שכבשו בשמן של ששית, שילקט את הורד קודם שיגיע זמן הביעור והכל מותר, דכיון שלא בלע האיסור כ"א בזמן ההיתר, וכשבא זמן האיסור כבר סלק את הגוף של האיסור, בטל טעמו ואינו חוזר וניעור, אבל ורד שביעית שכבשו בשמן של שמינית, וכבר הגיע זמן הביעור של הורד, חייב לבער את הכל, שהשביעית אוסרת מין בשאינו מינו בנותן טעם.

168

קס״טחרובין של שביעית, שכבשן ביין ששית, או ביין מוצאי שביעית, חייב לבער היין, שהרי טעם שביעית בו. זה הכלל, פירות שביעית, שנתערבו בפירות אחרות, מין במינו בכל שהוא ושלא במינו בנותן טעם. וי"א* שדוקא אם בא לשתות היין, שהחרובין נכבשו בו, אחר זמן הביעור, אסורין הן, וחייב לבער, אבל אם לא נשתהו החרובין ביין עד זמן הביעור, ילקט את החרובין, אם הם של שביעית, והיין של ששית מותר, שאין הטעם שנבלע בהיתר אוסר, כשנוטל הגוף של האיסור קודם חלות האיסור לענין דין ביעור. וי"א* שמה ששביעית אוסרת כל שהוא במינה היינו דוקא לאחר הביעור, לענין האיסור שחל על פירות שביעית לאחר הביעור, אבל קודם הביעור, לענין דין קדושת שביעית, אין לה קדושת שביעית ע"י תערובות משהו, אפילו במין במינו, ואין אסור בסחורה והפסד, ובכל חומר שביעית, ע"י תערובות משהו, כ"א בין במינו בין שלא במינו הכל בנותן טעם, ולאחר הביעור הוא שאמרו שמין ובמינו הוא במשהו, ושלא במינו גם אחר הביעור בנותן טעם. וכל אלה הפרטים, שבין לפני הביעור ולאחר הביעור, הם לכל אחת מהדעות, האמורות למעלה ביסוד הביעור, לפי שיטתה; להאומרים שלאחר הביעור הכל אסור בהנאה, וטעון שריפה בכל אופן, הדברים אמורים לענין איסור זה בכל אופן, ולהאומרים שהביעור הוא רק מה שהוא מחוייב להפקירן ולהוציאן מרשותו, ואם לא עשה כן נאסרו, הדברים אמורים בתערובות שאם לא הפקירן כדינם ונאסרו, אז יש בהם אלה חילוקי הדינים, בין במינו ושלא במינו, כמו שבארנו. וי"א* שאם נתערב לפני זמן הביעור אז אוסרים בכל שהן, שכיון שיכול לאוכלם בקדושת שביעית עד זמן הביעור חשוב דבר שיש לו מתירין, ורק אם נתערב אחר שכבר נאסר אז בטל הוא בנ"ט.

169

ק״עכשם שאסור לעבוד הארץ בשביעית, כך אסור לחזק ידי ישראל שעובדין אותה, או למכור להם כלי עבודה, לפי שאסור לחזק ידי עוברי עבירה. ואפילו* אם אין הישראל עוסק בעבודתו, במלאכות שאסורות מן התורה בשביעית, אלא במלאכות דרבנן, ג"כ אסור לחזק ידיו.

170

קע״אואלו כלים שאין האומן רשאי למוכרן בשביעית למי שחשוד על השביעית, מחרישה וכל כליה, העול, והמזרה, והדקר. זה הכלל כל שמלאכתו מיוחדת למלאכה, שאסורה בשביעית, אסור למוכרו לחשוד, ולמלאכה שאפשר שתהיה אסורה ותהיה מותרת מותר למכור לחשוד. ויש* נוטים לומר, שמה שמותר למכור לחשוד, כל שהדבר אינו מיוחד למלאכה האסורה כ"א למלאכה שיש בה איסור והיתר באופן שקול, זהו דוקא כשיש מקום לחשוד זה למצא כלי זה במקום אחר, שאז אין בו משום איסור לפני עור מן התורה, שמן התורה הוא אסור דוקא בדקאי בתרי עברי נהרא, שאינו יכול להשיג בשום אופן את האיסור כ"א ע"י מה שזה המחזקו ממציא לו, אבל כל שיוכל באיזה אופן להשיג איסור זה במקום אחר אינו אסור אלא מדרבנן לתן לו, מפני שהוא מחזיק בזה עוברי עברה, על כן מותר למכור לו כשהכלי מיוחד לאיסור ולהיתר, אבל אם בשום אופן לא יכול להשיג ממקום אחר, שאז יש בו איסור לפני עור מן התורה, אין היתר למכור לו כ"א כשיהיה הענין להיתר ע"פ רובו, אבל כל שהוא שקול אסור, משום ספק דאורייתא לחומרא.

171

קע״בכיצד מוכר הוא. לו המגל והעגלה וכל כליה, שאם יקצור בו מעט ויביא על העגלה מעט הרי זה מותר, ואם יקצור כדרך הקוצרין או יביא כל פירות שדהו הרי זה אסור. ולדעת* הסוברים, שאסור לקצור בשביעית כלל, אפילו בדרך ארעי ודבר מועט, ושגם מן המופקר אסור לקצור, ושאינו מותר מן המופקר כ"א לתלוש ביד, אינו מותר למכור כ"א כלים כאלה, שאפשר לעשות בהם דברים המותרים, שאין להם ענין לעבודת קרקע, כמו מגל יד לשבור בו עצמות, ועגלה להוליך עליה כלים, אבל דברים שהם מיוחדים לעבודת קרקע, כמו כלי קצירה, אין בהם שום צד היתר, כיון שאינם ראויים למלאכה אחרת, ובקצירה גופה לדעתם, אין דרך של היתר בשביעית. ופשוט, שלהמתירים פירות של נכרי בשביעית, ואומרים שאין קדושת שביעית נוהגת בהן, א"כ כל שאפשר לתלות בשל נכרים תולה, ואין אסור למכור אלא בזמן ובמקום שאין אופן לתלות בשל נכרים.

172

קע״גומותר למכור סתם למי שאינו חשוד, אפילו דבר שמלאכתו מיוחדת למלאכה האסורה בשביעית, שהרי אפשר שקנה בשביעית לעשות לו מלאכה לאחר שביעית. ויש* מי שנראה מדבריו, שמה שאסור למכור לחשוד כלים המיוחדים לעבודת איסור, זהו דוקא בכלים המצויים תמיד לקנות אותם, שאין לתלות שקונה אותם לצורך שנה הבאה, שהרי יוכל לקנות אותם כשיצטרך להם. אבל כלים כאלה שאינם מצויים תמיד לקנות אותם במקום זה, כ"א כשיזדמנו, מותר למכור אותם לחשוד, אפילו כשהם מיוחדים לאיסור, שהרי יכולים אנו לתלות שהוא קונה בשביל שנה הבאה, ומקדים לקנות עכשו כשנזדמנו לו, מפני שהוא חושש שמא לא יזדמנו לו בפעם אחרת. ונראה שלאחר שעבר זמן העבודה לכל כלי לפי ענינו, כמו כלי חרישה, אחר שעבר זמן החרישה, וכלי זריה אחר שעבר זמן הזריה וכיוצא בזה, מותר למכור אפילו לחשוד, ואפילו כלים המיוחדים למלאכת איסור, שהרי בודאי קונה אותם לצורך שנה הבאה.

173

קע״דהיוצר מוכר חמשה כדי שמן וחמשה עשר כדי יין, ומותר למכור לנכרי יותר מזה ואינו חושש שמא ימכור לישראל. ומוכר כדים רבים לישראל בחוץ לארץ ואינו חושש שמא יביאם לארץ. וי"א* שמותר למכור לישראל בחוצה לארץ יותר מחמשה כדי שמן וחמשה עשר כדי יין, אע"פ שכונס בהן יין הרבה שהביא מארץ ישראל, ובארץ ישראל אם הביא שמן יותר מחמשה כדין, ויין יותר מחמשה עשר כדין, מותר למכור לו כלים לפי מה שהביא, ותולין אנו שהביא כל זה מהמופקר, שאע"פ שאסור לכתחילה להביא יותר מ"מ בדיעבד מותר אם הביא, ע"כ מותר למכור לו הכדין אחר שכבר הביא, ואין חוששין שמא הביא מן המשומר האסור. ובחו"ל מותר למכור לו הרבה כדין, אע"פ שיודעין שדרכו להביא יין ושמן מארץ ישראל, שתולין שהכל הוא מן המופקר; ואע"פ שאסור להוציא פירות שביעית מארץ ישראל לחוצה לארץ, א"כ הוא מחזיק בזה ידי עוברי עבירה, במה שמוכר לו כדין, להכניס בהן היין והשמן, שעבר והוציא מפירות שביעית מארץ ישראל לחוצה לארץ, מ"מ כיון דאיכא למתלי בהיתר, שיכניס בהן יין ושמן של חוץ לארץ, תלינן, אע"פ שיודעין שדרכו להביא מארץ ישראל. וי"א*, שמותר למכור בחו"ל יותר מחמשה וחמשה עשר כדין, אפילו אם הקונה אותם הוא מא"י, רק שקונה אותם בחו"ל, ואין חוששין שמא הוא קונה אותם למוכרם בארץ ישראל לעוברי עבירה. ונראין הדברים, שכל מה שמותר למכור הוא רק משום שתולין שישתמש בהיתר, ולפי זה יש לומר, שאם אנו יודעים בו בארץ ישראל שהביא מן המשומר, אסור למכור לו יותר משיעור הכדים שאמרנו, שאותם נראה שמותר למכור לו אפילו כשיודעים שהביא מן המשומר, שהרי הוא יכול להביא ג"כ מן המופקר כשיעור של חמשה כדי שמן וחמשה עשר כדי יין, ותולין שיביא מן המופקר ויתן בהם, ומה שמותר למכור לו, כשאנו יודעים שהביא מן המופקר יותר משיעור זה של חמשה וט"ו כדין, אע"פ שלכתחילה אסור להביא יותר מזה מן המופקר, מ"מ כיון שאם הביא בדיעבד מותר, אין זה נקרא מחזיק ידי עוברי עבירה אחר שכבר הביא. וי"א* שמותר למכור בחו"ל יותר מהשיעור האמור, אפילו אם הקונה הוא מארץ ישראל, אין חוששין שמא קונה אותם להכניסן לא"י ולתן בהן יין ושמן של שביעית באיסור, ונראין* הדברים, שמה שמוכר חמשה כדי שמן וחמשה עשר כדי יין, הוא דוקא כשהכדים הם מחולקים באופן ששל שמן אינם מיוחדים כ"א לשמן, ושל יין הם דוקא ליין, אבל אם אין בצורת הכדין הפרש, שאז יש לחוש שישתמש בכולן לשמן או בכולן ליין, אסור למכור לו כדי שיעור של חמשה עשר וחמשה ביחד, שאין תולין שיחלק אותם אלה לשמן ואלה ליין, אלא תולין שישתמש בהן מין אחד; ונראה שמוכר לו מהן חמשה עשר כדי שיעור יין המרובה, שבזה ודאי תולין בהיתר. וי"א* שמותר למכור לו יותר מהשיעור בחו"ל, אפילו אם הכדין הם משל ארץ ישראל. ונראה שאפילו ניכרין הם שהם משל ארץ ישראל, אין חוששין למראית עין שמא יכניס החשוד באלה הכדין בא"י, ויראו שמכרו לו כדין א"י יותר מזה השיעור, ויחשבו הרואים שבא"י גופא מכרו לו באיסור, אין חוששין לכך. ויש* מי שאומר, שהכדין ששנינו היינו חביות גדולות, שחמשה עשר, וכן חמשה מהן נטענין בעגלה, ולפי זה כדין קטנים מותר למכור יותר מזה השיעור לפי הערך. ויש* מי שאומר, שמה שאמרנו שאם הביא יותר משיעור של חמשה וחמשה עשר כדין מותר למכור לו יותר, והיינו משום שבדיעבד מותרין הם היין והשמן שהביא יותר מכן, ואינו אסור להחזיקן לעצמו, שהוא דוקא כשהוא אומר שהוא צריך למאכל ביתו יותר, שיסוד ההיתר איננו כ"א כפי מה שהוא צריך למאכל ביתו, אלא שבסתם קצבו חכמים חמשה כדי שמן וחמשה עשר כדי יין, ואם הוא אומר שהוא צריך יותר והביא יותר מותר, אבל אם ידוע לנו שאיננו צריך למאכל ביתו יותר, אז אפילו בדיעבד אסור להחזיקם לעצמו, וצריך להוציאם מתחת ידו, ולהאוסרים המשומר אסורים הם לגמרי, ואז אסור למכור לו גם כשהביא יותר מכן, שהרי הוא מחזיק בזה ידי עוברי עבירה.

174

קע״הומוכר לחשוד פרה חורשת בשביעית, שהרי אפשר לשוחטה. ומוכר לו שדהו, שהרי אפשר שיובירה. אבל לא ימכור לו שדה האילן, אלא אם כן פסק עמו על מנת שאין לו באילן. ומשאילו סאה למדוד בה, אע"פ שהוא יודע שיש לו גורן, שהרי אפשר שימדוד בה בתוך ביתו. ופורט לו מעות, אע"פ שהוא יודע שיש לו פועלים. וכולן בפירוש אסורים. * ואם השאילו אחד מכל אלו הדברים ע"פ תליה של היתר, ובא אחר כך לביתו ומצאו שעושה בהם מלאכה של איסור, אינו זקוק לו להוציא מידו, וכל שכן אם השכיר לו את אחד מכל הכלים הללו ע"י תליה של היתר, ונתברר לו אח"כ שהוא עושה באיסור, אינו זקוק לו.* ומוכר לו פירות אפילו בשעת הזרע, שאנו תולין שלאכילה הוא לוקח. ונראה, שזרעוני גינה שאינם נאכלין, שהם מיוחדים לזריעה, אסור למכור לו, דליכא למיתלי בהיתירא, אלא באופן שהם אינם מצויים במקום זה, ויכולים להתקיים ג"כ לשנה הבאה, שאז אפשר לתלות שקונה אותם לצורך שנה הבאה, ע"פ הדרך שכתבנו בכלים למעלה באופן כזה.

175

קע״ווכן משאלת אשה לחברתה, החשודה על השביעית, נפה וכברה, ריחים ותנור, אבל לא תבור ולא תטחן עמה. * ודוקא בסתם מותר להשאילה כל אלה, שאנו תולין בהיתר מפני דרכי שלום, אפילו בתליה רחוקה, כגון נפה שמא היא צריכה לספור בה מעות, כברה לכבור בה חול, ריחים לטחון בהם סממנים, תנור לטמון בו אונין של פשתן [ונראה מזה שאין קדושת שביעית נוהגת בפשתן], אבל אם היא מפרשת בשביל פירות שביעית, אסור לתן לה כלום. ויש* מי שנראה מדבריהם. שתליה זו, שאנו תולין בכל אלה, כיון שאינה אלא מפני דרכי שלום, לא שייכה אלא בשאלה, שיש במניעות שאלה משום איבה, אבל במכירה, שאין בה משום דרכי שלום כשאינו מוכר לו, אסור לסמוך על תלי' כזאת. ונראה שלדעתם הוא הדין בשכירות אין שייך דרכי שלום, וצריך דוקא תליה גמורה, שהדבר קרוב שאפשר לתלות בהיתר. וי"א*, שאין חילוק בין מכירה לשאלה, וממילא הוא הדין לשכירות, ומותר לסמוך על תליה זו, שבכל אופן יש כאן משום דרכי שלום, אפילו כשמונע ממכירה, וה"ה מהשכרה, על כן תולין להיתר, אפילו באופן הרחוק כעין שאמרנו.

176

קע״זמחזיקין ידי נכרים בשביעית בדברים בלבד, כגון שראהו חורש או זורע, אומר לו תתחזק או תצליח, וכיוצא בדברים אלו, מפני שאינם מצווין על שביתת הארץ. אבל לא יסעדנו ביד. ומותר לרדות עמהן הכורת. וחוכרין מהן נירין, שאינן בני חיוב כדי לקנוס אותן. יש* מי שאומר, שדוקא מכורת של נכרי מותר לרדות, אע"פ שהיא מחוברת לקרקע, אבל מכורת של ישראל אסור לרדות כשהיא מחוברת לקרקע. ויש* מי שנראה מדבריו שאין חילוק, ומותר לרדות אפילו מכורתו של ישראל המחוברת בקרקע, שאין הרדיה מהכורת נחשבת עבודת קרקע כלל, אפילו כשהיא מחוברת. וי"א*, שבזמן הזה, ששביעית היא מדרבנן, מותר לעשות כל העבודות בקרקע של נכרים, וק"ו שמותר לסייע לנכרי העובד גם בפועל בידים; וע"פ זה יש מקום להתיר לישראל לעבוד את הקרקע בזמן הזה ע"י מה שמוכרין לנכרי הקרקעות, כדין של מכירה, ואע"פ שאסור למכור לנכרי קרקעות בארץ ישראל, מ"מ* במקום שאי אפשר למכור לישראל, ויש במניעת המכירה הפסד לישראל, י"א שמותר למכור לנכרי. וכיון שאי אפשר לבא להיתר העבודה, והתרת הפירות, בהפקעת קדושת שביעית, כ"א ע"י מכירה לנכרי, וכיון שההפסד גדול, ואי אפשר לעמוד בשמירת כל דיני השביעית, להרבה אנשים שיושבים בארץ ישראל, ע"כ יש אומרים* שמותר למכור לכתחילה לנכרי כדי להפקיע קדושת שביעית, ואח"כ מותר ג"כ ישראל לעשות העבודה בקרקע, ואין בה קדושת שביעית, כשנעשה אגיסטון ופקיד מן הנכרי על הקרקע, וסומכין ע"ז בשעת הדחק בזמן הזה, שמצרפין לזה ג"כ מה שיש ספק במנין שנת השמיטה, אלא שעושין את העבודות שהן מן התורה, שהן זריעה, וקצירה, זמירה, ובצירה, ע"י נכרי, וגם חרישה עושים ע"י נכרי אם אפשר הדבר שלא לעשות ע"י ישראל. ויש* מי שנראה מדבריו, שבזמן שהגויים מטילין ארנונא על ישראל, אז ישראל העובד את הקרקע, אפילו כשעובד אותה באיסור, כגון שהוא עובד יותר משיעור הצורך של ארנונא, מ"מ מותר לומר לו איישר מדרכי שלום, מפני שאע"פ שהוא עובד באיסור מ"מ הרי הוא כאנוס בדבר. ויש* מי שנראה מדבריו, שכשיש ארנונא על הקרקע מותר לעשות כל העבודות בכל הקרקע, ולאו דוקא כשיעור של הארנונא. ולדעה זו פשיטא שמותר להחזיק בידי העובדים. וי"א* שמותר, לתקן לנכרי כלי המחרישה בשביל חרישת שדהו, אבל לחרוש עמו ממש אסור.

177

קע״חמותר לעשות בסוריא בתלוש אבל לא במחובר. כיצד, דשין, וזורין, ודורכין, ומעמרין. אבל לא קוצרין, ולא בוצרין, ולא מוסקין, וכן כל כל כיוצא באלו.

178

קע״טי"א*, שמותר לעשות בסוריא בתלוש, בכל תלוש, ואפילו בתלוש של משומר, שאסור כיוצא בו בארץ לגמרי, מותר בסוריא. וי"א*, שבתלוש של משומר אסור גם בסוריא, ומה שמותר בסוריא אינו אלא בתלוש של המופקר, שבארץ ישראל אסור לעשות בו כל המלאכות שלו ובסוריא מותר.

179

ק״פכשם שאסור לעשות סחורה בפירות שביעית, או לשמרן, כך אסור ליקח מעם הארץ, לפי שאין מוסרין דמי שביעית לעם הארץ, ואפילו כל שהוא, שמא לא יאכל אותן בקדושת שביעית.

180

קפ״אהלוקח לולב מעם הארץ בשביעית נותן לו אתרוג מתנה, ואם לא נתן לו מבליע לו דמי אתרוג בדמי לולב. וי"א* שה"ה באיסור סחורה בפירות שביעית ג"כ אם הוא ע"י הבלעה, כגון כשמוכר לו יין ואומר שהכסף שהוא מקבל הוא בעד הקנקן והיין הוא במתנה, שנמצא שמבליע דמי היין בקנקן, ג"כ מותר; ונראה שה"ה אם מתנין, שהכסף יהיה בעד הטורח וההובלה ממקום למקום, ונמצא שאין כאן סחורה בפירות שביעית, ולא דמי שביעית, לענין שיהיה צריך לנהוג בהם קדושת שביעית, ושיהיה אסור למוסרם לעם הארץ.

181

קפ״בבמה דברים אמורים, בזמן שהוא מוכר פירות שכמותן בשמור, כגון תאנים ורמונים וכיוצא בהן, אבל אם היה מוכר פירות שחזקתן מן ההפקר, כגון הפיגם, והירבוזין, השוטים, והחלגלוגות, והכסבר של הרים וכיוצא בהן, הרי זה מותר ליקח ממנו מעט כדמי שלש סעודות בלבד, משום כדי חייו של מוכר. ואם* מסר לו יותר ממזון שלש סעודות יאמר: הרי מעות הללו, שמסרתי לעם הארץ, יהיו מחוללין על פירות שיש לי בתוך ביתי, שאינם של שביעית, ויכנסו הפירות לקדושה תחתיהן. ובא חבר זה ואוכל את הפירות בקדושת שביעית, והמעות קדושים ביד המוכר. וקנס הוא שקנסו ללוקח, שלא נזהר במסירת דמי שביעית לעם הארץ. ואם לא ברח המוכר כופין אותו שיחזיר הדמים ללוקח.

182

קפ״גוכל דבר שאינו חייב במעשרות, כגון שום בעל בכי, ובצל של רכפה, וגריסין הקלקיות, ועדשים המצריות, וכן זרעוני גנה שאינן נאכלות, כגון זרע לפת,וצנון, וכיוצא בהן, הרי אלו נלקחין מכל אדם בשביעית. והיינו* שמותר למסור אפילו לעם הארץ מזון שלש סעודות, כדין כל הפירות שחזקתן מן ההפקר.

183

קפ״דבמה דברים אמורים בעם הארץ סתם, אבל מי שהיא חשוד לעשות סחורה בפירות שביעית, או לשמור פירותיו ולמכור מהם, אין לוקחין ממנו דבר שיש עליו זיקת שביעית כלל, ואין לוקחין ממנו פשתן אפילו סרוק, אבל לוקחין ממנו טווי ושזור. ופשתן שייך בו זיקת שביעית,* אע"פ שאין שביעית נוהגת בפשתן עצמו*, דעץ בעלמא הוא, מ"מ כיון שנוהגת שביעית בזרע הפשתן, חשוב משו"ה דבר שיש בו זיקת שביעית, כל זמן שלא נשתנה הרבה ע"י טווי ושזירה. ויש מי* שנראה מדבריו, שאלה הדברים המותרים ליקח מכל אדם, שאמרנו, מפני שחזקתן מן המופקר, ומותר למסור מהן מזון שלש סעודות גם לעם הארץ, משום כדי חייו, מותר ליקח את אלה אפילו מהחשוד על השביעית, ומה שאסרו ליקח מהחשוד אפילו דברים שיש בהם רק זיקת שביעית, היינו שאע"פ שאותן הדברים מותר לקנות מהן הרבה, מ"מ קנסו את החשוד, שלא יקנו ממנו, גם ממה שיש בו זיקת שביעית, רק מזון שלש סעודות ולא יותר.* וכרכום אסור הוא משום ספיחי שביעית.

184

קפ״ההחשוד על השביעית אינו חשוד על המעשרות והחשוד על המעשרות אינו חשוד על השביעית. שאע"פ שזה וזה מן התורה, מעשר טעון הבאת מקום מה שא"כ בשביעית, ושביעית אין לה פדיון מה שא"כ במעשר.

185

קפ״והחשוד על הטהרות אינו חשוד לא על המעשר ולא על השביעית, שהאוכל הטמא הזה שמכרו בחזקת טהור אינו מטמא אחרים אלא מדברי סופרים, והחשוד לדברי סופרים אינו חשוד לדברי תורה. אין* מוכרין פירות שביעית למי שהוא חשוד על השביעית, אלא מזון שלש סעודות. במה דברים אמורים בדבר המתקיים, אבל בדבר שאינו מתקיים, אפילו מזון מאה סעודות מותר, משום שכל עיקר האיסור למכור לו פירות שביעית, הוא שמא יעשה מהן סחורה, או שלא יבערם בשעת הביעור, ובדבר שאינו מתקיים מסתמא לעצמו הוא קונה אותן, וגם צריך שיהיה דבר שאינו מתקיים עד אחר הביעור, שאז אין לחוש שמא לא יקיים בהם מצות ביעור בזמנו.

186

קפ״זכל החשוד על דבר אע"פ שאינו נאמן על עצמו נאמן הוא על של אחרים, חזקה אין אדם חוטא לאחרים, לפיכך החשוד על דבר דנו ומעידו. וי"א* שהחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו, שכשם שאינו נאמן על של עצמו אינו נאמן על של אחרים. ויש* מחלקים בין אם הוא אומר על המאכל שהוא כשר, או על איזה דבר שהוא של היתר, כיון שהוא של אחרים נאמן, אע"פ שהוא חשוד על של עצמו בשביל נגיעתו בדבר מ"מ לאחרים אין אדם חוטא ולא לו, והוא שלא יהיה חשש גומלין בדבר, אבל כשהוא מעיד על האדם שהוא נאמן ע"ז אינו נאמן, שכיון שהוא חשוד אינו בגדר עדות, ולהכשיר אדם צריך עדות. ויש* מי שחולק בין אם יש מקום שהוא מעיד בדדמי, כגון שלא אמר שראה בעינו את פעולת הכשרם של אלה הדברים, שהוא מעיד עליהם, רק שאומר שהם כשרים, אז חוששים שמא אומר בדדמי, כיון שהוא חשוד, אבל כשהוא מעיד שראה את פעולת ההכשר בעיניו, באופן שאין שום צד לתלות שהוא בדדמי, ה"ז נאמן על של אחרים.

187

קפ״חהכהנים חשודים על השביעית, לפי שהם אומרים הואיל והתרומות מותרות לנו, אע"פ שהם אסורין על הזרים במיתה, קל וחומר פירות שביעית. לפיכך סאה תרומה, שנפלה למאה סאה של פירות שביעית, תעלה, נפלה לפחות ממאה, ירקבו הכל, ולא ימכרו לכהנים ככל מדומע, לפי שהן חשודין על השביעית.

188

קפ״טהצבענין והפטמין לוקחין מורסן מכל מקום, ואינן חוששין שמא מספיחי שביעית הוא, * ודוקא ממי שאינו ידוע שהוא נאמן או חשוד מותרין הן ליקח ממנו, אבל מודאי חשוד אסורין.

189

ק״צגבאי קופה בשביעית לא יהיו מדקדקין בחצרות של אוכלין שביעית, ואם נתנו להם פת מותרת, ואין חוששין לה שמא מספיחי שביעית היא, שלא נחשדו ישראל להיות נותנים, אלא או מעות שביעית או ביצים הנלקחות בדמי שביעית. ומותר ללות מן העניים פירות שביעית ומחזירין להם פירות בשנה שמינית. וי"א,* שמה שמותרין גבאי צדקה ליקח מחשודין על השביעית, הוא דוקא כשהן חשודין לזרע ולא לאכול, אלא שהם זורעין ומוכרין את התבואה לנכרים, אבל כשהם חשודים לאכול ג"כ אסורים ליקח מהן. וי"א* שדוקא כשהם רק חשודים על השביעית מותר ליקח מהן, מה שא"כ כשהדבר הוא ודאי, שהם אוכלין שביעית באיסור, אסור ליקח מהן. ומה שמותר* ללוות פירות מן העניים בשביעית, ולהחזיר להם בשמינית פירות שמינית, ואין קדושת חליפי שביעית חלה על הפירות של שמינית, היינו כשכלו פירות שביעית קודם שנתנו להמלוים פירות של שמינית בחליפים שלהם, אבל אם לא כלו פירות שביעית, והם בעין, חלה על פירות שמינית שנתנו תחתם קדושת חליפי שביעית, ונוהג בהם כל חומר דמי שביעית. ואם כלו הוא הדין דבשביעית עצמה יכולין לפרע בפירות של ששית, ולא תחול עליהן קדושת חליפי שביעית. ונראה שאסור להחזיר פירות שביעית אם כלו הפירות הראשונים, משום שאסור לפרע חוב מדמי שביעית, אבל אם לא כלו הוי כמחליף פירות שביעית בפירות שביעית, ולא מצינו איסור בחליפין כל שאינו דרך סחורה.

190

קצ״אמצות עשה להשמיט המלוה בשביעית, שנאמר שמוט כל בעל משה ידו. והתובע חוב, שעברה עליו שביעית, עבר על לא תעשה, שנאמר לא יגוש את רעהו ואת אחיו.

191

קצ״באין שמיטת כספים נוהגת מן התורה אלא בזמן שהיובל נוהג, שיש שם שמיטת קרקע, שהרי ישוב הקרקע לבעליו בלא כסף, ודבר זה קבלה הוא, אמרו חכמים בזמן שאתה משמיט קרקע אתה משמיט כספים, בכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ, ובזמן שאין שם שמיטת קרקע אין אתה משמיט כספים בשביעית אפילו בארץ.

192

קצ״גימדברי סופרים שתהא שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה, בכל מקום, ואע"פ שאין היובל נוהג, כדי שלא תשתכח תורת שמיטת הכספים מישראל. וי"א*, * שאין שמיטה נוהגת בזמן הזה כלל, ומה שהיה נהוג גם אחר חורבן בית שני, זה היה רק כל זמן שהיה בית דין לקדש שנים, אבל מאז שאין לנו בית דין המקדש שנים, לקדש את היובל, לפחות בקדושה של דברי סופרים, אין שביעית נוהגת כלל אפילו מדרבנן. וי"א*, שבמקומות הרחוקים מא"י אין שביעית נוהגת בזה"ז. וי"א* שבמקים שנהגו לגבות בשטרות שעברו עליהם שביעית אין מוחין בידם בזמן הזה, אלא מניחין אותן כמנהגם. ובדורותינו הוחזרה עטרה ליושנה בהרבה קהלות, לשמור לעשות פרוזבול כתקנת הלל, גם בחו"ל, וקו"ח בארץ ישראל שנזהרין בזה הרבה.

193

קצ״דאין שביעית משמטת כספים אלא בסופה, שנאמר: מקץ שבע שנים תעשה שמיטה, וזה דבר השמיטה, ושם הוא אומר: מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה בחג הסכות, מה שם אחר שבע אף השמטת כספים אחר שבע. לפיכך הלוה את חבירו בשביעית עצמה גובה חובו כל השנה, וכשתשקע חמה בלילי ראש השנה של מוצאי שביעית אבד החוב. וי"א,* שמה שאין שביעית משמטת אלא בסופה, הוא רק לענין שאם מחזיר החוב אחר שעברה שביעית חייב המלוה לומר משמט אני, כדי לקיים זה דבר השמיטה, וכל זמן שלא אמר הלוה "אע"פ כן" אסור לו לקבל ממנו את חובו, כמו שיתבאר להלן בדברינו, וזה אינו מחויב כ"א ע"י שמיטתה של סוף שביעית, שהיא משתשקע החמה בליל ראש השנה של מוצאי שביעית, אבל האיסור לנגוש את החוב, בין ע"י עצמו בין ע"י בית דין, הוא נוהג כל שנת השביעית, ומשנכנס ליל ראש השנה של שביעית אסור לתבע את החוב. ויש אומרים,* שאפילו לדעה זו אין איסור זה אמור אלא על המלוה שלפני שביעית, שכיון שנכנסה שביעית אסור לתבע אותה, אבל מלוה שנעשתה בשביעית עצמה הכל מודים שהוא מותר לגבות כל שנת השביעית, ואינה משמטת גם לענין תביעה כ"א בסוף השביעית, דהיינו משתשקע החמה בליל ראש השנה של שמינית

194

קצ״השחט את הפרה וחלקה על דעת שהיום ראש השנה של מוצאי שביעית, ונתעבר אלול, ונמצא אותו היום סוף שביעית, אבדו הדמים, שהרי עברה שביעית על החוב. וי"א* שחוב כזה, שנתחייב בשביל שלקח בשר וכיוצא בזה, אינו משמט, מפני שזו הקפת החנות היא, והקפת החנות אינה משמטת. ויש* נוטים לומר, שאין זו נקראת הקפת החנות לענין זה שאינו משמט, שאינה נקראת הקפת החנות כ"א כשלוקח ממנו איזו פעמים, שאז אינו נקרא חוב כ"א כשזוקף עליו במלוה, אבל כל זמן שלא לקח ממנו כ"א פעם אחת, אפילו הקיפו בחנות אין זה בכלל הקפת החנות לענין זה, שאינו משמט, ואינו צריך זקיפת מלוה, אלא ה"ז משמט ככל החובות. ויש* מי שאומר, שאם לקח ממנו בהקפה בחול, כיון שהיה יכול לקחת ממנו בדמים ולקח בהקפה, הרי זו נקראת הקפת החנות שאינה משמטת, אבל אם לקח ממנו ביום טוב, כיון שבזמן ההקפה אסור לפרע מפני שהוא יו"ט, ואילו לא היה יו"ט היה פורעו מיד, אין זו הקפה, ומתוך כך היא משמטת ככל החיבות. וי"א,* שאינה נקראת הקפת החנות אלא בחנוני, שדרכו למכור בהקפה, אבל מי שאין דרכו להקיף אע"פ שחלק לשעתו בלא דמים, ונשארו הלוקחים חייבים לו, אין זה נקרא הקפת החנות ודינו ככל החובות שמשמטים. וי"א,* שהקפת החנות שאינה משמטת אינה כ"א כשהקיף על זמן ארוך שנה או שנתים, שדומה הדבר כאילו הלוהו מפורש עד אחר שביעית, שאין השביעית משמטתו לדעת רבים, אבל כל הקפה שדרך לתבע מיד הרי היא ככל החובות, ששביעית משמטתן.

195

קצ״ושביעית משמטת את המלוה, ואפילו מלוה שבשטר שיש בו אחריות נכסים, הרי זה משמיט, ואם סיים לו שדה בהלואתו אינו משמיט. והשביעית משמטת את השבועה, שנאמר לא יגוש מכל מקום, לא לשלם ולא להשבע. וי"א,* שבשביעית בזמן הזה, שהיא דרבנן, אינה משמטת מלוה שבשטר שיש בו אחריות נכסים. ויש * מי שדבריהם נוטים לומר, שלרעה זו ג"כ אין לסמוך על זה כי אם בשטרות שהאחריות מפורשת בהן, אבל אם אין האחריות מפורשת, אע"ג דקיי"ל אחריות טעות סופר היא, ודין שטר שאין כתוב בו אחריות שוה לגבות בו מן המשועבדים לדין שטר שכתוב בו אחריות, מ"מ אין כח השטר, שאין האחריות מפורשת בו, גלוי כ"כ עד שנוכל לומר שלא יש צורך לנגוש בו, באופן דלא קרינן ביה לא יגוש, כמו שאנו אומרים סברא זו בשביעית בזמן הזה, לדעה זו, בשטר שאחריות מפורשת בו. ויש מי* שנראה מדבריהם, שאין חילוק בדבר, וכל זמן שאנו דנים דין אחריות ע"פ שטר זה דינו כדין שטר שיש בו אחריות גם לענין שביעית, ולפי זה הוא נוהג ג"כ לענין זה שאינו משמיט בזמן הזה, כ"א אם מפורש בשטר שאינו באחריות, או כשמחל לו שיעבוד הנכסים וסיים לו שדה בהלואתו, שאינו משמט. וי"א,* שהוא דוקא כשא"י לסלקו, והמשכנתא,* במקום שדרכם לסלק את המלוה בכל עת שיביא מעותיו, שביעית משמטת, ובמקום שאינו יכול לסלקו עדסוף זמנו אין שביעית משמטתו, ואפי' אם אינו יכול לסלקו רק יום אחד מקרי אתרא דלא מסלקי.* מי שיש לו עיסקא משל חבירו שביעית מסלקת פלגא שהוא מלוה, השושבינות אין שביעית משמטתה, ודוקא* כשלא עברה שביעית מאחר שנשא המשלח הראשון, אבל אם עברה שביעית אח"כ ה"ז משמטת, שהרי מאחר שנשא כבר* נתנה להתבע בב"ד וקרי ביה לא יגוש. מי* שהיה שותף עם חבירו והיו מתעסקים בסחורות ובשטרות, ונשאר ביד אחד מהשותפים, אין שביעית משמטתו, שאין שביעית משמטת אלא מלוה. וה"ה* אם כבר כלו אצל השותף כל חפצי השותפות ואין לו כלל במה לשלם, כ"א שילוה ממקום אחר, מ"מ אינו משמט, הואיל ותחילתו אינו מלוה רק משותפות, וכן כל דבר שאינו מלוה רק שמכר לו דבר ולא קבע זמנו לשלם, אחר שביעית, מ"מ אין שביעית משמטתו כיון שאין תחילתו מלוה. ערב* שפרע למלוה וקודם שפרע הלוה להערב הגיע שנת השמיטה ה"ז משמטת.

196

קצ״זבמה דברים אמורים, ששביעית משמטת את השבועה, בשבועת הדינים, וכל כיוצא בה, מדברים שאם יודה בהן שביעית משמטתן, אבל שבועת השומרים והשותפים וכיוצא בהן משבועות שאם יודה ישלם, הרי זה ישבע אחר השמיטה. שכיון שאין השביעית משמטת את גוף החוב שלהן, הוא הדין שאינה משמטת את שבועתן.

197

קצ״חהלוהו ותבע וכפר בו, והגיע השמיטה והוא בכפירתו, והודה אחר שעברה שביעית, או שבאו עליו עדים אחר השביעית, אין השביעית משמטת. * אבל אם הודה אחר שכפר קודם שעברה סוף שביעית, משמטת. אם* לוה ממנו ערב שביעית, ולמוצאי שביעית נעשה לו שותף או אריס, אין מגלגלין עליו שבועות הלואה דערב שביעית, אע"פ שהוא חייב שבועה מצד השותפות או האריסות של עכשיו. אבל נעשה לו שותף או אריס ערב שביעית וחלקו, ולמוצאי שביעית לוה הימנו ונתחייב לו על ההלואה, בין שבועת התורה בין שבועה דרבנן, מגלגלין עליו, שאין שביעית משמטת כ"א מלוה ולא שותפות ואריסות וכיוצא בהן, ולא את שבועתן. מי* שחייב לחבירו ונשבע לשלם לו, כל דבר שהשביעית משמטתו פטור גם מכח השבועה, שלא נשבע לשלם אלא כל זמן שחייב מן הדין. תבעו* ממון וכפר והביא עדים וחייבוהו ב"ד וכתבו לו פס"ד הוי כגבוי ואינו משמט.

198

קצ״טהמלוה את חבירו וקבע לו זמן לעשר שנים אינו משמט, אף ע"פ שהוא בא לידי לא יגוש הרי הוא עתה אינו יכול לנגוש. התנה עמו שלא יתבענו, שביעית משמטת.

199

ר׳המלוה את חבירו והתנה עמו שלא תשמטנו שביעית, ה"ז נשמט, שאינו יכול לבטל דין השביעית. התנה עמו שלא ישמיט הוא חוב זה ואפילו בשביעית, תנאו קיים, שכל תנאי שבממון קיים, ונמצא זה חייב עצמו בממון שלא חיבתו תורה, שהוא חייב.

200

ר״אהקפת החנות אינה נשמטת, ואם עשאה מלוה נשמטת. שכר שכיר אינו נשמט, ואם זקפו עליו במלוה נשמט.

201

ר״בקנסות של אונס, ושל מפתה, והמוציא שם רע, אינם נשמטין, ואם זקפן במלוה נשמטין, ומאימתי נזקפין במלוה משעת העמדה בדין.

202

ר״גהמגרש את אשתו קודם השמיטה אין כתובתה נשמטת, ואם פגמתה או זקפתה עליו במלוה נשמטת.

203

ר״דהמלוה על המשכון אינו משמיט, והוא שיהיה החוב כנגד המשכון, ואם היה יותר משמיט היותר. וי"א*, שאפילו היתר על המשכון אינו משמיט.

204

ר״ההמוסר שטרותיו לב"ד ואמר להם אתם גבו לי חובי זה, אינו נשמט, שנאמר ואשר יהיה לך את אחיך, וזה בית דין גובין אותו. וכן ב"ד שחתכו את הדין, ואמרו איש פלוני אתה חייב לתן לזה כך וכך, אינו נשמט, שזה כגבוי הוא וכאילו בא לידו ואינו כמלוה.

205

ר״וכשראה הלל הזקן שנמנעו מהלוות זה את זה, ועוברין על הכתוב בתורה, השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל, התקין פרוזבול כדי שלא ישמט החוב עד שילוו זה את זה. ואין הפרוזבול מועיל אלא בשמיטת כספים בזמן הזה שהיא מדברי סופרים, אבל שמיטה של תורה אין הפרוזבול מועיל בה. וי"א* שהפרוזבול מועיל אף בשמיטה של תורה, משום שהפקר בית דין הפקר.

206

ר״זאין כותבין פרוזבול אלא חכמים גדולים ביותר, כבית דינו של רבי אמי ורבי אסי, שהן ראויין להפקיע ממון בני אדם, אבל שאר בתי דינים אין כותבין. וי"א*, שכל בית דין חשוב, דהיינו שלשה שבקיאים בדיני פרוזבול ויודעים ענין שמיטה, והמחום רבים עליהם באותה העיר, כותבים פרוזבול. וי"א* כל בית דין של שלשה כותבין פרוזבול, אע"פ שלא המחום רבים עליהן.

207

ר״חזהו גופו של פרוזבול, מוסרני לכם פלוני ופלוני, הדיינים. שבמקום פלוני, שכל חוב שיש לי שאגבם כל זמן שארצה והדיינים או העדים חותמים מלמטה.

208

ר״טאין כותבין אלא על הקרקע, אם אין קרקע ללוה מוכר לו המלוה כל שהוא בתוך שדהו, אפילו קלח של כרוב. השאיר לו מקום לתנור או לכירה כותבין עליו פרוזבול, היתה לו שדה ממושכנת כותבין עליה פרוזבול.

209

ר״יכותבין לאיש על נכסי אשתו, וליתומים על נכסי אפוטרופוס. אין לו קרקע ולערב יש לו קרקע, כותבין עליה פרוזבול. היה לו, חוב על חבירו ויש לחבירו קרקע, הואיל והוא תחת שיעבודו כותב עליו פרוזבול.

210

רי״אאחד שלוה מחמשה צריכים פרוזבול לכל אחד ואחד, וחמשה שלוו מאחד דין פרוזבול אחד לכולם.

211

רי״בכתב הפרוזבול תחלה ואח"כ הלוה, אינו מועיל, אלא משמיט, עד שיכתוב הפרוזבול אחר שהלוה. נמצאת אומר, שכל מלוה הקודמת לפרוזבול אינה נשמטת בפרוזבול זה, ואם הפרוזבול קודם למלוה נשמטת בפרוזבול זה.

212

רי״גלפיכך פרוזבול המוקדם כשר, והמאוחר פסול, כיצד כתבו בניסן והקדים זמנו מאדר כשר, שהרי הורע כחו שאינו משמיט אלא עד אדר, אבל אם איחר זמנו וכתבו מאייר פסול, שהרי מיפה כחו, שאינו משמיט עד אייר שלא כדין, שאין דינו שלא ישמיט אלא עד ניסן, בשעת מסירת הדברים לבית דין.

213

רי״דהמוציא שטר חוב אחר שביעית ואין עמו פרוזבול, אבד חובו, ואם אמר היה לי ואבד נאמן, שמזמן הסכנה ואילך בעל חוב גובה שלא בפרוזבול. ולא עוד אלא כשיביא בעל חוב את שטרו, או כשיבא לתבוע במלוה על פה, אומרים לנתבע שלם לו. ואם טען הנתבע ואמר איה פרוזבול שלו, אומרים לתובע היה לך פרוזבול ואבד, אם אמר הן נאמן, ואם הודה שלא כתב פרוזבול אבד חובו. והיתומים אינם צריכים פרוזבול.

214

רי״ההוציא פרוזבול, וטען הנתבע ואמר מלוה זו שהוא תובע אחר פרוזבול זה היתה, והתובע אומר קודם פרוזבול היתה, התובע נאמן, שאילו אמר היה לי ואבד נאמן, ואף ע"פ שאין אנו יודעים זמן הפרוזבול שאבד.

215

רי״וטען הנתבע ואמר מלוה יש לו אצלי, והתובע אומר לא כי אלא הקפת החנות היא, שאינה נשמטת, שהרי לא זקפתיה מלוה, הרי זה נאמן, שהרי אם ירצה יאמר מלוה היתה ופרוזבול היה לי ואבד, שכיון שתקנו חכמים פרוזבול חזקה הוא שאין אדם מניח דבר מותר ואוכל דבר אסור.

216

רי״זתלמידי חכמים שהלוו זה את זה, ומסר דבריו לתלמידים ואמר מוסרני לכם שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה, אינו צריך לכתוב פרוזבול, מפני שהן יודעים שהשמטת כספים בזמן הזה מדבריהם, ובדברים בלבד היא נדחית.

217

רי״חכל המחזיר חוב שעברה עליו שביעית רוח חכמים נוחה הימנו, וצריך המלוה לומר למחזיר משמט אני, וכבר נפטרת ממני. אמר לו אע"פ כן רצוני שתקבל, יקבל ממנו, שנאמר לא יגוש והרי לא נגש, ואל יאמר לו בחובי אני נותן לך, אלא יאמר לו שלי הם, ובמתנה אני נותן לך.

218

רי״טהחזיר לו חובו ולא אמר לו כן, מסבב עמו בדברים עד שיאמר לו שלי הם ובמתנה אני נותן לך, ואם לא אמר לא יקבל ממנו אלא יטול מעותיו וילך לו.

219

ר״כמי שנמנע מלהלוות את חבירו קודם השמיטה, שמא יתאחר החוב שלו וישמט, עבר בלא תעשה, שנאמר השמר לך פן יהיה דבר וגו'. וחטא גדול הוא, שהרי הזהירה עליו תורה בשני לאוין, שנאמר השמר לך פן וגו', וכל מקום שנאמר השמר, או פן, או אל, הרי זה מצות לא תעשה. והתורה הקפידה על מחשבה רעה זו, וקראתו בליעל, והרי הוסיף הכתוב להזהיר ולצוות שלא ימנע אלא יתן, שנאמר נתן תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו וגו'. והבטיח הקב"ה בשכר מצוה זו בעולם הזה, שנאמר כי בגלל הדבר הזה יברכך ד' אלהיך.

220