שבת הארץ, הלכות שמיטה ב׳:ח׳Shabbat HaAretz, Laws of Shemitah 2:8
א׳במה דברים אמורים בשנתכון לתקן שדהו, או שהתחיל לטול בשביעית, אבל אם לא נתכוין לתקן שדהו, או שהתחיל מקודם שביעית, נוטל בשביעית כל מה שירצה מכל מקום וגומם עד לארץ. וכן אם היה נוטל משדה חבירו, אע"פ שהוא קבלן, גומם עד לארץ. *ויש מי שאומר, שבמה דברים אמורים, שכשאינו מתכוין לתקן את שדהו, שמותר לטול אפילו אם לא התחיל מערב שביעית, ואינו צריך להניח טפח אלא גומם עד לארץ, דוקא אם יש לו בנין לבנות, שבנינו מוכיח עליו שאינו מתכוין לתקן את הקרקע, אבל אם אין לו בנין לבנות, המוכיח על כונתו, לא מהני מה שאינו מתכוין לתקן את שדהו, שמ"מ יש כאן איסור משום מראית העין, שכיון שאין כאן שום הוכחה יאמר הרואה שהוא מתכון לתקן את שדהו, ואין בזה היתר רק כשהתחיל בה מערב שביעית.* ויש מי שנראה מדבריהם שזה התנאי, שאין איסור לטול את האבנים כ"א ע"פ הסדר האמור, רק אם לא התחיל מערב שביעית, ומתכוין לתקן את השדה, אבל אם התחיל מערב שביעית, או כשאינו מתכוין לתקן את שדהו, מותר לטול בכל ענין, וגומם עד לארץ, זה אמור בין בדין של נטילת גדר, שאז מותר לטול אותו אפילו כשאין בו עשרה טפחים בגבהו, ואין בו עשר אבנים שכל אחת היא משוי של שנים, ובין בדין של פתיחת מחצב, שאם התחיל מערב שביעית, או כשאינו מתכוין לתקן את השדה, מותר בכל אופן, ואינו צריך דוקא שיהיה בו מגולה שיעור של שלש מורביות של שלש שלש, בשיעור של עשרים ושבע אבנים של אמה על אמה. אבל יש מי* שמוכרח מדבריו, שזה התנאי, שאם התחיל בו מערב שביעית מותר לטול, לא נאמר כ"א בדין של נטילת אבנים מן הגדר, אבל בדין של פתיחת מחצב אין היתר, כ"א דוקא כשהתחיל מערב שביעית על הסדר האמור, דהיינו בשלש מורביות של שלש אבנים, אבל זולת זה אין מועיל מה שהתחיל מערב שביעית. ויש* מי שאומר, שבענין דין חציבת אבנים מן המחצב אין תלוי כלל, לא בשיעור הגילוי שמגלה מערב שביעית את האבנים שלש מורביות שהם שלש על שלש, ולא שיחצוב אותם מערב שביעית כסדר זה, כפי המבואר לשתי הדעות המבוארות, אלא כל הדבר תלוי שיהיה בהאבנים שבתוך המחצב כשיעור זה של מורביות, שהן שלש על שלש ששיעורן עשרים ושבע אבנים, שאם יש כזה השיעור מותר אפילו לפתח המחצב לכתחילה גם בשביעית עצמה. וכ"ז הוא דוקא מתוך שלו, אבל משל חבירו מותר לפתח מחצב בכל אופן. ובזמן שהתחיל מערב שביעית מותר לטול אפילו כשאין במחצב זה השיעור של שלש מורביות האמורות.* מחצב שבינו ובין חבירו ופתח בו חבירו בהיתר, מותר גם הוא לחצוב ממנו על סמך פתיחת חבירו, במה דברים אמורים שמצא חבירו במחצב שלו אבנים, אבל אם היתה מחצבתו של חבירו ריקה, לא מהני מה שהתחיל חבירו לחפור מערב שביעית, ואסור. ויש* מי שנראה מדבריו, שאין צריך דוקא שיפתח כשיעור של שלש מורביות בידים, ודוקא שתהיה פתיחתן מערב שביעית, כ"א צריך שיהיה פתוח בהמחצב כשיעור הזה, של שלש מורביות שהן שלש על שלש על רום שלש, ואפילו אם נפתח ע"י איזה סבה, או שהיה מגולה מאליו זה השיעור, ג"כ מותר לקחת אח"כ מן המחצב. ולפי זה אם התחיל מערב שביעית לפתח בידים יש לומר שמותר לקחת לעולם, אפילו כשלא היתה התחלה בשיעור של שלש מורביות, וכן אם התחיל חבירו בערב שביעית בהיתר, אפילו בהתחלה מועטת, ג"כ מותר, ואין איסור כ"א כשהיתה מחצבתו של חבירו, שפתח בה, ריקה לגמרי שלא מצא שם אבנים כלל, אז לא מהניא פתיחת חבירו להחשב פתיחה ג"כ לגבי דידיה אע"פ שכפי הפתיחה הוא הולך במחצב אחד. ונראה שהיינו אפילו כשנתגלה מחצבו ע"י מה שפתח חבירו את המגיע לחלקו, מ"מ כיון שהיתה מחצבתו ריקה אסור.* ויש מי שנראה מדבריו, שגם באופן המותר לקחת מן המחצב אבנים, מ"מ אסור ליקח אותם עד הארץ ממש, כ"א דינם כמו בגדר שאין בו השיעור האמור, שהוא גוממו עד פחות מחארץ טפח. מיהו י"א,* שכל זה הוא רק כשהוא מתכוין לעשות שדה, שכונתו היא לתקן את הקרקע, אבל אם אינו מתכוין לעשות שדה, אלא שכל כונתו לבנין, מותר ליקח הכל ואין צריך להניח פחות מהארץ טפח.* סלע שצף מעל גבי הארץ, ויוצא ממנו כעין גל של אבנים,* אם יש בו כשיעור שתי אבנים של משוי שנים ה"ז מותר ליקח ממנו כל האבנים, אפילו הקטנות, ואם לאו אסור ליקח ממנו.* וי"א שאין היתר ליקח ממנו אלא א"כ יש בו שיעור של מחצב, שהוא שלש מורביות של שלש על שלש. ונראה מדבריו, שדוקא כשהאבן הזה יוצא ממנו בתוך הארץ שורש, המאגדו בקרקע, אז יש לו דין מחצב, אבל כשהוא מונח ע"ג הקרקע, אע"פ שהוא קבוע ומחובר בקרקע, כיון שהוא צף ועולה למעלה אין לו דין מחצב.* וי"א, שמה שמותר משדה חבירו להיות גומם עד לארץ, מותר הוא אפילו אם הוא אריס באותה שדה, שזהו ענין שהקבלן מביא אבנים באותו הסדר שמותר בשדה חבירו.* וי"א שמי שהוא קבלן לבנות בנינים, כיון שהכל יודעים שהוא צריך לבנות, ולקבץ אבנים הרבה לצרכי בנינים, מותר לו ליקח גם משלו, כמו שכל אדם מותר ליקח משל חבירו, מפני שעיקר כונתו לבנין, ואין כאן מראית עין, מפני שאומנותו מוכחת עליו, שאין כונתו לעבודת הארץ.
1