שבת הארץ, הלכות שמיטה ד׳:ל׳Shabbat HaAretz, Laws of Shemitah 4:30
א׳עיירות ארץ ישראל הסמוכות לספר, מושיבין עליהן נאמן, כדי שלא יפוצו נכרים ויבוזו פירות שביעית. ויש מי שמסתפק* אם באו נכרים בכלל ישראל לזכות בפירות שביעית, אם מונעין אותם או אין מונעין מפני דרכי שלום, כמו שאין ממהין בידיהם בלקט שכחה ופאה מפני דרכי שלום, או שיש לומר שמתנות עניים שאני, שאין בהן שום קדושה, אבל פירות שביעית, שקרויים קודש ואית בהו קדושה, יש לומר שמונעים את הנכרים מליקח אותם, ואע"פ שאין צריך להושיב נאמן, כ"א על העיירות שעומדות על הספר. ולא על שאר עיירות, היינו שבעיירות העומדות על הספר חשו שמא יבאו נכרים בהמון, והיו מושיבים שם שומר נאמן בקביעות, ובשאר עיירות לא חששו לזה, אבל אין ה"נ אם מזדמן הדבר, ובאים נכרים לבוז פירות שביעית, בכל ענין יש לומר שמותר למחות בידם, ויש לומר שגם חיובא איכא למחות ושלא בידן, למסור להם דבר שהוא קודש. ובעיירות של עכשיו שהן מפוזרות בין הנכרים היושבים סביבן, שדינן כעומדות על הספר, נראה שודאי ראוי להושיב שומר נאמן, שלא יבוזו נכרים את הפירות של קדושת שביעית.* ומותר להשכיר בהמתו לנכרי אע"פ שהוא יודע שהנכרי יעבוד בה בשדהו בשביעית, שאין אדם מצווה על שביתת בהמתו בשביעית, ומשום לפני עור ל"ת מכשול אין כאן שאין הנכרי מצווה כלל שלא לעבוד בשדהו בשביעית. ויש* מי שמתירין להשכיר שדהו לנכרי בהבלעה לפני שביעית. אע"פ שהוא עושה בה עבודתו ג"כ בשנה השביעית, מהאי טעמא שאין על הנכרי שום איסור במה שעובד את השדה המושכרת לו. ויש אוסרים ואומרים, שאע"פ שאין הנכרי עושה איסור, מ"מ כיון ששכירות לא קניא עובר הישראל באיסור עשה של שביתת שדהו, במה שהנכרי עובד אותה. וכבר נתבארו לנו הדברים בטעמם למעלה* וביארנו שם שלהמתירין מדינא היה ראוי להתיר גם בלא הבלעה, כיון שסוברין הם, שמה שהנכרי עובד בקרקע של ישראל אין שום איסור בזה על ישראל, שמה שאמרה תורה ושבתה הארץ שבת לד' הכונה היא לישראל, שהוא בר חיובא בשביתה לא יעבוד את הארץ, אבל מה שנכרי עובד אין זה נקרא כלל שאין הארץ שובתת שבת לד', כיון שהמצווה על שביתת השביעית איננו עובד. וא"כ מה שאסור לישראל לצוות לנכרי לעבוד בשדהו בשביעית הוא רק משום איסור שבות, שאינו נוהג רק בשבת לבד כ"א. כמו דקיימא לן להלכה, גם בכל איסורי תורה, אבל כל זה הוא רק כשהנכרי עושה על דעת ישראל, אבל כשהוא שוכר את הקרקע לצורך עצמו אין כאן שבות כלל, כיון דאדעתיה דנפשיה קא עביד, ומה שיש באופן כזה בשבת איסור משום שכר שבת, ומותר רק בהבלעה, לא מצינו שאסרו חכמים שכר שביעית כמו שאסרו שכר שבת. על כן לדעת המתירין היה ראוי להתיר מדינא גם בשכירות שלא בהבלעה, אלא שהחמירו המתירין בדבר, כדי להרחיק מן העבירה, שלא יהיה נראה ששולח ישראל את הנכרי לעשות עבודתו בשביעית בשדהו, ועל כן לא התירו אלא בהבלעה.
1