שבת הארץ, הלכות שמיטה ה׳:י״אShabbat HaAretz, Laws of Shemitah 5:11
א׳כלל אמרו בפירות שביעית, כל שהוא מיוחד למאכל אדם, כגון חיטים תאנים וענבים וכיוצא בהן, אין עושין ממנו מלוגמא או רטיה וכיוצא בו אפילו לאדם, שנאמר לכם לאכלה, כל שהוא מיוחד לכם יהיה לאכלה ולא לרפואה, וכל שאינו מיוחד למאכל אדם, כגון קוצין ודרדרין הרכים, עושין מהן מלוגמא לאדם אבל לא לבהמה, וכל שאינו מיוחד לא לזה ולא לזה, כגון הסיאה והאזוב והקורנס הרי הוא תלוי במחשבתו, חשב עליו לעצים הרי הוא כעצים, לאכילה הרי הוא כפירות, למאכל אדם ולמאכל בהמה, נותנין עליו חומרי מאכל אדם, שאין עושין מהן מלוגמא, וחומרי מאכל בהמה, שאין שולקין אותן. ודוקא סיאה ואזוב וקורנס. שגדלים בשדות, אינם מיוחדים לא לזה ולא לזה, והולכים בהם אחר מחשבתו, אבל סיאה ואזוב וקורנס, שעלו מאליהן בחצר, סתמייהו לאדם הם ולא אזלינן בתר מחשבתו, ויש עליהם לעולם כל דין מאכל אדם,* ונראה שדוקא בחצר שמשמרת פירותיה. הם מיוחדים לאדם, אפילו כשעלו מאליהם, אבל בחצר שאינה משמרת פירותיה, אם עלו מאליהם דינם כסתם, שאינם מיוחדים לא לזה ולא לזה, והולכים בהם אחר מחשבת לקיטתו.* ודוקא בחצר, אבל בגינה אין סתמם לאדם, משום שבחצר כיון שהוא מצוי לראותם תמיד, ויודע ללקוט אותם בזמן הראוי להם, קודם שיתקשו ולא יהיו ראויים לאכילת אדם, הוי סתמא לאדם, מה שא"כ בגינה אינם מיוחדים לא לזה ולא לזה והולכים אחר המחשבה. סיאה* ואזוב וקורנס הגדלים בשדות, שהולכים בחם אחר המחשבה, שמכרם המוכר לאוכלים והלוקח לקחם לעצים, יש בהם קדושת שביעית כאוכלים, שהולכים לחומרא אחר מחשבת המוכר. ואם המוכר מכרם לעצים, והלוקח לקחן לאוכלין, אפילו אם חשב עליהם אח"כ לעצים דינם כאוכלין, שהולכין לחומרא ג"כ אחר מחשבת הלוקח הראשונה שבשעת לקיחה. ואם חמוכר מכר לעצים והלוקח בשעת משיכה חשב לאוכלין, ואח"כ כשנתן המעות חשב לעצים, דינם כאוכלין, דבתר משיכה אזלינן לחומרא. וכן אם כשנתן המעות חשב הלוקח לאוכלין, ואח"כ כשמשך חשב לעצים, מ"מ דינם כאוכלין, שאנו הולכים גם אחר מתן מעות לחומרא. ואם המוכר מכר לאוכלין, והלוקח לוקח לעצים. ולא גמרו את מקחם. כי היה זה המוכר מעמיד במקחו ובקש יותר, וגם הלוקח היה מעמיד במקחו שרצה בפחות, והלך זה לביתו וזה לביתו, ואח"כ נתקבצו למקום אחד, ולקח זה החפץ בסתם, אם המוכר הוא שתבע את הלוקח לגמור את המקח, ונתן לו החפץ, אז ביטל המוכר דעתו לדעת לוקח, והולכים אחר דעת הלוקח, ואם הלוקח הוא שתבע את המוכר ומשך סתם, אז ביטל הלוקח דעתו לדעת המוכר והולכים אחר דעת המוכר, ויש בהם קדושת שביעית שהרי המוכר מכר לאוכלין.* חציר וירקות שדה ועלי קורקוסייה, שלקטן לרכך בהן החיטים, מותר לרכך וללחלח בהן החיטים, אבל אם לקטן למאכל בהמה אסור לרכך בהן חיטין, דהוי כמאבד אוכלי בהמה. ואסור לסחטן לעשות מהן סממנים לאדם, ואע"ג דאוכלי בהמה עושין מהן מלוגמא לאדם, א"כ מותר לעשות סממנים לאדם, אפילו מכל מה שהוא מיוחד לבהמה, שאין מלוגמא אסורה בשביעית כ"א מאוכלי אדם, אבל זהו דוקא כשאינו מאבד את האוכלין כדי לעשות את המלוגמא, כ"א שהם בעין ומשתמש הוא לצורך מלוגמא, אבל לסחטן כדי לעשות מלוגמא לאדם, כיון שהוא מאבדן בסחיטתן זהו אסור לעשות גם ממאכל בהמה. יש* מי שאומר, שאפילו כשלקטן לרכך בהם חיטים, שאז הם גרועים מאוכלי בהמה, שהרי אסור לרכך חיטים במה שהוא לשם אוכלי בהמה, מ"מ יש בהם קדושת שביעית לענין זה שאסור לסוחטן לעשות מהן סממנים לאדם, וי"א שאם לקטן להטן בהם חיטין מותר לעשות מהן סממנים לאדם אפילו על ידי סחיטה, שהרי הם עומדים לאבוד ע"י הטנת החיטים ג"כ, ולא אסרו באלה לסוחטן לעשות מהן סממנים לאדם כ"א כשלקטן לשם אוכלי בהמה.
1