שבת הארץ, הלכות שמיטה ז׳:ג׳Shabbat HaAretz, Laws of Shemitah 7:3
א׳היו לו פירות מרובין, מחלקן מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד, ואסור לאכול אחר הביעור בין לעניים בין לעשירים, ואם לא מצא אוכלין בשעת הביעור שורף באש או משליך לים המלח ומאבדן לכל דבר שמאבד. * ויש אומרים, שיש שם שני מיני ביעור, בתחילה כשכלו פירות העיר ותחומיה, מוציאין כל אדם מה שבבתיהן ומביאין אותן לאוצר ליד בית דין, והם מחלקין לכל אדם מזון שלש סעודות, כדי לשבת, וכן בכל יום ויום עד שיכלו, ואם אין שם אוצר ולא בית דין מחלקין מוציאן לשוק ומפקירן, כדי לקיים בהם מצות ביעור זה, ואף המפקיר בעצמו יכול לזכות בהן אח"כ ככל אדם, ואוכל הזוכה בהן עד שיכלו הפירות ההם מכל הארץ, ביהודה מכל ארץ יהודה, בהגליל מכל ארץ הגליל, ובעבר הירדן מכל עבר הירדן, ואחר שיכלו מכל הארץ אז יתבערו לגמרי, לשריפה או לאיבוד. וי"א* שאין כאן אלא ביעור אחד, והוא איננו שריפה ואיבוד, שלא מצינו שיהיו פירות שביעית מכלל הנשרפים או הנקברים האסורים בהנאה, אלא שהחיוב הוא לבערו מרשותו ולהפקירו, וכיון שהפקירו והוציאו לשוק, או שהפקירו בפני שלשה אפילו מאוהביו, שידע שהם לא יזכו בו לקחת אותם ממנו, קיים מצות ביעור, ומותר הוא בעצמו אח"כ לזכות בהם ולאכלם בקדושת שביעית. ולפי דעה זו אסור לאבדן, שהרי פירות שביעית אסורים הם באיבוד, מ"לאכלה ולא להפסד". אלא שלדעה הראשונה באה מצות ביעור מן התורה, והוציאה מן הכלל את הפירות שלאחר הביעור. שמצותן דוקא בשריפה או באיבוד, אבל לדעה זו, שאין כאן מצות ביעור של איבוד, נשאר האיסור של לאכלה ולא להפסד, ואין כאן היתר כ"א החובה לקיים מצות ביעור ע"י הפקר. יש* מי שאומר, שכל עיקר מצות ביעור מדרבנן הוא, ומן התורה איננו מחויב לא לבער ולא להוציא מן הבית, אלא שאסור לשומרן ולהחזיקן לעצמו, וכשבא אדם מישראל לאכלן אינו רשאי למנע אותו מהן, משום מצות השמטת הפירות, ובאו חכמים ותקנו שיוציאו אותן מן הבית בזמן שכלו הפירות מן השדה, ואסמכינהו על המקרא שכתוב ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול. ולדעת זו כל איסור אכילה, האמור בכל מקום בפירות שביעית, היינו שאם לא הפקירם, בזמן הביעור, וק"ו אם שמרם ועכבם לעצמו, ומנע כל אדם מהם בלא דין זכיה מהפקר, שזכה בהם אחר ביעור ההפקר, אז הם אסורים באכילה מדברי סופרים. ונראין הדברים, שאפילו הזוכה מן ההפקר קודם הביעור, חייב בשעת הביעור, שלכל דבר בזמן המיוחד לו, לחזור ולהפקיר בפני שלשה או להוציאם לרה"ר, ואח"כ יכול עוד הפעם לחזור ולזכות בהם, ואפילו אם הוא ממתין עד שתכלה רגל מן השוק ומוציאם לשוק, הרי זה מקיים בזה מצות ביעור, אם אין לו שלשה אוהבים שיוכל להפקיר בפניהם, באופן שיהיה יכול אחר כך לחזור ולזכות בהם, אם אינו יכול להפקירם לגמרי מפני דחקו, או שחס על הפסדו, מפני שלדעה זו עיקר הדבר מדרבנן, והם אמרו שבכל אופן שיקיים, שיהיו הדברים ניכרים שהם פירות שביעית, ושהוא אסור להתנהג בהם בדרך חול, ע"י מעשה ההפקר של הביעור, או ההוצאה לרשות הרבים, אפילו בזמן שאין הרבים מצויים שם, יצא בזה ידי חובתו, ומקיים את המצוה, ופירותיו מותרין לו אח"כ.
1