שלח תשלח, חלק המעשי, פולמוסים על כשרות העופותShaleach Teshalach, Realistic Part, Polemics on Kosher Birds

א׳"והעוף ירב בארץ": פולמוסים הלכתיים הסטוריים בענין כשרות העופות

1

ב׳הקדמה

2

ג׳המאמר שלפנינו נועד בעיקרו לסקור פולמוסים הלכתיים הסטוריים סביב כשרותן של כמה עופות. לתועלת הלומדים ראינו לנכון להקדים מבוא כללי בנושא כשרות העופות, שכולל שורשי הדברים מן הגמרא ועד ההלכה, בבירור סימני הכשרות וסימן הטומאה ותיאורם, בנושא הסבוך בדבר עוף שיש בו חלק מן הסימנים, וענין העקרי של "מסורת" אשר יש לו כובד משקל מכריע בהכשרת עופות באכילה, המבוא ההלכתי יאפשר להקורא להבין הרקע בענין כשרות ארבע עופות׃

3

ד׳א. ה"קובריצר." לפני כמאה וחמישים שנה געש ורעש עולם ההלכה סביב שאלת כשרותו. כמעט בכל ספרי השו"ת מגדולי רבנים מאז ומהשנים המאוחרות יותר, ישנן תשובות בשאלה זו. צדדי השאלה נוגעים כמובן בשיטות הראשונים שהוצגו, אך גם בצדדים מציאותים יותר כגון אם עוף זה זהה לגמרי לזה שקיים בארץ ישראל והאם המסורת שיש בארץ ישראל תועיל גם לזה שבאירופה.

4

ה׳ב. "אוז הברבר" (Muscovy Duck) הוא העוף השני שאנו עוסקים בו. שאלתו התעוררה בארה"ב לפני כמאה וארבעים שנה, וארכו הדברים בספרי השותי"ם והצגנו אותם במאמרנו, כולל שו"ת הגרש"ר הירש והגר"ח סולובייצ'יק זצ"ל שאינם בנמצא.

5

ו׳ג. ה"פסיון" (Pheasant) הוא עוף קדום המוזכר רבות בהז"ל ובכל זאת אין ברור שהפסיון שהיה מצוי לפני כמה עשרות שנים הוא הפסיון של חז"ל ונחלקו בזה דעות הפוסקים מן השנים היותר קרובות אלינו כאשר יחזה הקורא,

6

ז׳ד. ה"תרנגול הודו" (Turkey) זהו התרנגול שהתירו כמעט וודאי. ונוהגים בכל עדות ישראל לאוכלו. לאמיתו של דבר טעם ההיתר אין ברור כלל ועיקר. הצגנו בקצרה שיטות הפוסקים השונות שנאמרו כדי לבאר את מנהג ישראל ואף ציינו כי ישנם מעטים שבכל זאת מקפידים לא לאכול תרנגול הודו.

7

ח׳המאמר נותן לנו תמונה חדה כמה דיו נשפך על דבר כשרות המאכלים, וכמה טרחו גדולי ישראל סביב שאלת הכשרות לבל יכשלו בני ישראל ח"ו.

8

ט׳מבוא

9

י׳סימני טהרה וטומאה בעופות

10

י״אבמשנה (חולין נט.) איתא, סימני בהמה וחיה נאמרו מן התורה וסימני העוף לא נאמרו, ע"כ. העופות הטמאים נמנו בפרשת שמיני (ויקרא יא, יג-יט) ובפרשת ראה (דברים יד, יא-יח), והם עשרים וארבעה מיני עופות טמאים, וכל עוף שלא הובא שם - הוא טהור. הטעם למה פירט הכתוב רק הטמאים, איתא בחולין (סג:): "תניא; רבי אומר, גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שעופות טהורין מרובין על הטמאין - לפיכך מנה הכתוב בטמאין¹הגמ' שם מוסיפה דילפינן מהכא "דלעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה".".

11

י״באבל חז"ל הק' גילו לנו סימני טהרה וטומאה בעופות וכך נאמר במשנה (שם נט.) "אבל אמרו חכמים ; כל עוף הדורס - טמא. כל שיש לו אצבע יתירה וזפק וקורקבנו נקלף - טהור. ר' אליעזר בר' צדוק אומר; כל עוף החולק את רגליו - טמא". ובגמרא (שם סא.-סה.) נתבארו דברי המשנה בארוכה. הגמרא שם (סא.) מבארת שסימנים אלו נלמדו מן הנשר, שהוא העוף הראשון שהוזכר בתורה ברשימת העופות הטמאים: "מה נשר מיוחד שאין לו אצבע יתירה וזפק ואין קורקבנו נקלף ודורס ואוכל - אף כל כיוצא בו טמא. תורין שיש להן אצבע יתירה וזפק וקורקבן נקלף ואין דורסין ואוכלין טהורין - אף כל כיו"ב טהורין". ומבואר דבתורים שהותרו להביא לקרבן, יש כל סימני טהרה. ואילו לנשר יש כל סימני הטומאה.

12

י״גתיאור ופירוש הסימנים

13

י״דאצבע יתירה

14

ט״ולסימן אצבע יתירה מצאנו בראשונים כמה פירושים:

15

ט״זרש"י במשנה פירש: "זו אצבע הגבוה שאחורי האצבעות". וביאר הר"ן דברי רש"י, שמתכוין לאצבע הרביעית העומדת מאחורי הרגל, בעוד השלש האחרות עומדות בצד הקדמו של הרגל, ועליהן דורך העוף בהליכתו, ואותה הרביעית האחורית גבוהה מעט מעל הקרקע, וע"כ קורא לה רש"י 'הגבוה'. צורה זו מצויה ברוב העופות, שמסודרות אצבעותיהם לשלש מלפנים ואחת מאחור, וביאר הר"ן שאעפ"כ נקראת 'יתירה' מחמת שאינה עומדת בסדר שאר האצבעות.

16

י״זהרמב"ן בחידושיו, מביא פירוש נוסף²ויש מי שרצה להכניסו בדברי רש"י, ראה בספר האשכול בשם סה"מ., שזו מעין צורת אצבע סחוסית בלי בשר ועצם, העומדת באמצע עצם הארכובה התחתונה. אך הרמב"ן דחה דעה זו, כי אצבע זו מצויה רק בתרנגולים ובני מיניהם, ולא בתורים ובני יונה, ובגמ' אמרו בפירוש שזהו אחד מהסימנים הנמצאים בתורים ובני יונה.

17

י״חפירוש שלישי פירשו הר"ן והרא"ה (בבדק הבית), שאצבע יתירה היא האצבע האמצעית מתוך השלש הקדמיות, שהיא ארוכה משתי האצבעות הסמוכות לה מימינה ומשמאלה, ונקראת 'יתירה' על שם ארכה היתר.

18

י״טבפירוש הזפק שכתבה המשנה כתב ספר החינוך³מצוה קנ"ז. שהוא מעין כיס התלוי בסוף הוושט, אליו נכנס המזון כדי להתרכך לפני הגיעו אל הקורקבן. הזפק מצוי בדרך כלל אצל עופות אוכלי גרעינים. שם נאגרים הגרעינים ומתרכבים הגרעינים לפני הגיעם לקורקבן⁴השם זפק מופיע בתורה בשם מראה (ויקרא א, טז). וע"ע ברמב"ם פרק א מהלכות מאכלות אסורות הלכה טז..

19

כ׳קורקבן העוף הוא המקום בו נטחן המאכל, והוא בנוי ממערכת שרירים חיצונית עבה ומשכבה פנימית קשה. לעוף אין שיניים ופעולת הטחינה נעשית רק ע"י הקרוקבן.

20

כ״אומהות סימן הטהרה שלו ביארו בספר החינוך והנמוקי יוסף, שבתוך הקורקבן יש קרום קשה ומחוספס, שבתוכו מתרכז המזון ונטחן. ואם אפשר לקלפו ככיס ולהפרידו מבשר הקורקבן הרי יש לו סימן טהרה זה⁵בגמ' ס"ב ע"ב התבאר שדוקא ביד ולא בעזרת סכין.. יש לציין כי לפעמים העוף בולע גופים קשים (כגון אבנים קטנות וכדו') ובעזרתם הוא טוחן את המזון שבתוך הקורקבן.

21

כ״בדורס ואוכל

22

כ״גלסימן הטומאה דורס ואוכל מצאנו חמשה פירושים בראשונים. במשנה (נט.) מפרש רש"י בזה"ל: "האוחז בצפרניו ומגביה מן הקרקע מה שאוכל, עכ"ל.

23

כ״דואילו להלן⁶דף סב ע"א ד"ה והני מילי. מפרש רש"י באופן אחר⁷ועל פירוש זה כתב רש"י "נראה לי", וכ"כ בנדה נ ע"ב ד"ה חזיוה. וז"ל: "ונראה לי שכל עוף הנותן רגלו על האוכל כשהוא אוכלו ומחזיקו ברגלו שלא ינוד ולא ינטל כולו אצל פיו הוא דריסה, וכן דרך העורבים שגדלין בבתים וכו' עכ"ל⁸וכן מבואר בפירוש המשניות להרמב"ם..

24

כ״התוספות⁹סא ע"א, ד"ה הדורס. כותב פירוש השלישי: דורס ואוכל (את טרפו) מחיים ואינו ממתין לו עד שימות, עכ"ל. וכן מבואר ברא"ש, רשב"א, ר"ן, רמב"ן, ספר האשכול, טור.¹⁰יו"ד סי' פ"ב, וע' בפרישה שם.

25

כ״והרמב"ן בחידושיו והרא"ה בבדק הבית, ובספר החינוך ¹¹מצוה קנז. כתבו פירוש נוסף, שטורף בע"ח ע"י הכאה בצפרניו המטילה בהם ארס (וא"כ הוא כמו דרוסה בטריפות).

26

כ״זוהפירוש החמישי איתא ברבינו גרשום (שם נט.) דכתב בקצרה: "הדורס טמא, שקולט מאויר".

27

כ״חסימן לזכור הסימנים

28

כ״טכתבו התשב"ץ¹²בספרו מגן אבות סג, ב. והאריז"ל¹³שער הפוסקים פרשת ראה. שבמילת צפור רמוזים כל ארבעת הסימנים הנ"ל: אצבע (יתירה) זפק דורס קורקבן נקלף.

29

ל׳סימני טהרה וטומאה בביצים

30

ל״אבגמרא (סד.) מבואר דגם בביצים ניתן להבחין אם באו מעוף טהור או טמא, וז"ל: אלו הן סימני ביצים; כל שכודרת ועגולגולת (פירש"י: עגולה בעובי). ראשה אחד כד (פירש"י: ככדור), וראשה אחד חד (פירש"י: משוכה לארכה וראשה חד) - טהורה. שני ראשיה כדין, או שני ראשיה חדין - טמאין. חלבון מבחוץ וחלמון מבפנים - טהורה. חלמון מבחוץ וחלבון מבפנים - טמאה".

31

ל״באמנם אין להסתמך להתיר ביצים על סמך סימנים אלו בלבד. אלא שאם אמר גוי שאלו ביצי עוף טהור, והסימנים מוכיחים כן, אזי אפשר לאוכלים. ומאידך, אם הסימנים מוכיחים שבאו מעוף טמא, אסור לאוכלם כן עולה מהא דאמרינן התם בגמרא דסימני ביצי עוף לאו דאורייתא, וז"ל: "שני ראשיה כדין, או שני ראשיה חדין, או חלמון מבחוץ וחלבון מבפנים - ודאי טמאה. רישיה חד חד, רישיה חד כד, וחלבון מבחוץ וחלמון מבפנים, ואמר לך של עוף פלוני וטהור הוא - סמוך עליהם. בסתמא - לא תסמוך עליהם". ומפרש רש"י דהסימנים הוו סייעתא לדברי העובד כוכבים. ובלא זה אי אפשר לסמוך על הסימנים. ולפי"ז אי אפשר להתיר עוף לפי סימני טהרה שבביציו, אלא רק לאוסרו אם סימני ביציו טמאים.

32

ל״גונפסק בשו"ע¹⁴יו"ד סימן פ"ו, ס"ב, ע"פ הרשב"א והרא"ש. להלכה: "עכשיו נוהגים ליקח ביצים בסתם מכל אדם, לפי שאין עוף טמא מצוי ביננו". והגביל הרמ"א את ההיתר: "ודוקא בביצים השכיחים דהיינו ביצת תרנגולים וכיו"ב, אבל אין לוקחים ביצים מעופות שאינם שכיחים יותר מעופות טמאים עד שיראה בסימנים".

33

ל״דעוף שיש בו מקצת סימני טהרה

34

ל״הבגמרא מובאות כמה מימרות העוסקות בדיני עוף שיש לו מקצת סימני טהרה. ונבוכו מאוד הראשונים והפוסקים בהלכה למעשה בנדון זה, ומצינו בזה כמה שיטות כיצד ראוי לנהוג בעוף שיש לו רק חלק מסימני הטהרה, כדלהלן.

35

ל״וואלו הם עיקרי הגמרות בענין זה: "תני רבי חייא; עוף הבא בסימן אחד טהור" (שם סא.). "א"ר נחמן; היה בקי בהן ובשמותיהן - עוף הבא בסימן אחד טהור. לא היה בקי בהן ובשמותיהן - בסימן אחד טמא, בשני סימנין טהור, והוא שיכיר עורב וכל מין עורב" (שם סב.). ועוד שם: "אמר אמימר; הלכתא עוף הבא בסימן אחד טהור, והוא דלא דריס". ולהלן (שם סה.): "תניא ר"ג אומר; דורס ואוכל - בידוע שהוא טמא. יש לו אצבע יתירה וזפק וקרקבנו נקלף - בידוע שהוא טהור".

36

ל״זהקושי בבירור שיטת הראשונים

37

ל״חהקושי בבירור הלכה זו, מוצא ביטוי חד בלשונות הפוסקים שהביעו באופן ברור את מבוכתם בקביעת ההלכה, לשונות שקשה למצוא כדוגמתם בשאר מקומות. המאירי¹⁵חולין פ"ג מ"ו. כותב בזה"ל: "ותחילת הדברים שאתה צריך לידע שמשנה זו ופירושה וענינים היוצאים ממנה מבולבלים ביד מפרשים", עכ"ל.

38

ל״טבעל ספר האשכול¹⁶בחלק סימני בהמה חיה ועוף. כותב בזה"ל: "ויש בשמועה זו דעות אחרות, ובעונותינו הרבים, אנו מגששים ומחפשים באפלה ומשוטטים לדבר ה' ואין אנו מוצאין האמת לאמתרו', עכ"ל.

39

מ׳בספר החינוך¹⁷מצוה קנ"ז. כתב: "שית דעתך בדבר כי כן הוא לפי כללנו זה. וכלל זה כתבנו אותו לפי סברת קצת המפרשים, כי הרבה פירושים נתפשרו בענינים אלו של עופות".

40

מ״אובשו"ת דברי חיים לזקני האדמו"ר מצאנז¹⁸יו"ד סי' מ"ה. כותב בזה"ל:

41

מ״בבסוגיא זו לפי עומק העיון לא ירדתי לעומקה של שעה חדא. הגם כי כבר יותר מארבעים שנה שלמדתי הסוגיא בעיון רב עם כל זה עתה אם אבוא לפלפל צריך זמן כחצי שנה על כל פנים וכו'¹⁹כפי הנראה הקושי המתואר לעיל הוא שהכריע את רבי יונתן אייבשיץ לכתוב קונטרס מיוחד "פני נשר" על כשרות אוזים ועופות שנדפס בסוף ספרו כרתי ופלתי על השו"ע..

42

מ״געיקרי שיטות הראשונים

43

מ״דשלש שיטות עיקרות נאמרו בזה: א. עוף שיש לו סימן טהרה אחד, טהור אם ראינו להדיא שאינו דורס. ב. עוף שיש לו שלושת סימני הטהרה, טהור,כי בודאי אינו דורס. עוף שאין לו כל שלושת סימני הטהרה, אינו טהור אלא אם כן ראינו שהוא אינו דורס. ג. עוף שיש לו שני סימני טהרה, טהור הוא, גם מבלי לבדוק אם הוא דורס. ובלבד שלא יהיה אלו סימני הטהרה שיש בעורב.

44

מ״השורש השיטות בזה נעוץ במה שאיתא בגמרא²⁰סא ע"ב שמתוך עשרים וארבעת העופות הטמאים המנויים בפרשת שמיני ובפרשת ראה, עשרים יש בהם שלשה סימני טהרה, לעורב ישנו שני סימני טהרה, ולפרס ולעזניה סימן טהרה אחד. ועל פי גמרא זו וגרסותיה נחלקו הראשונים כדלהלן:

45

מ״והשיטה הראשונה היא שיטת רש"י²¹סב ע"א ד"ה והני, סב ע"ב ד"ה חזיוה. דכל העופות הטמאים הם דורסים, ולכן אפילו בא לפנינו עוף שיש לו כל שלשת סימני הטהרה האחרים, מ"מ טמא הוא שמא מעשרים העופות בעלי שלושת סימני הטהרה הוא. ורק אם ראינו שאינו דורס הרי הוא כשר. ומה שאמרו שהעוף הבא בסימן אחד טהור, היינו כשגם אינו דורס. ובאין ידוע אם דורס אם לאו, טהור בשני סימנים נוספים. וכ"כ הרא"ש בחידושיו.

46

מ״זהשיטה השניה היא שיטת ר"ת²²בתוספות סא ע"א ד"ה כל, ובספר הישר [תנ]. דס"ל דעשרים העופות אינם דורסים, אבל העורב הפרס והעזניה יש ביניהם שדורסים. ולכן, עוף הבא בפנינו בסימן אחד טהור, אם היה אותו סימן שאינו דורס, וכן עוף שיש בו שלשת הסימנים - בודאי אינו דורס.

47

מ״חהשיטה השלישית היא שיטת רבנו משה ב"ר יוסף²³הביאוהו בעל המאור, הרמב"ן, הר"ן ושאר ראשונים.: שיטה זו בנויה על גירסא הפוכה שהיתה לו בהגמרא, שלעשרים העופות יש רק סימן טהרה אחד (מתוך שלשה, ומשתנה בכל עוף). בעורב יש שני סימנים. ובפרס ועזניה, לאחד מהם יש סימן אחד מתוך השלשה, ולחבירו סימן טהרה רביעי שאין באף עוף מהטמאים. ועל פי גירסא זו פסק שאם בא לפנינו עוף עם שני סימנים שאינם סימני העורב - ה"ה טהור.

48

מ״טהרמב"י ואחריו הרמב"ן בדקו בגופם של כמה עופות טמאים²⁴כגון העורב, הנץ, הדיה, בת היענה, העטלף, הינשוף, הסנונית, הזרזיר ועוד. ומצאו שלכולם (חוץ מהעורב) יש רק סימן טהרה אחד - כשיטת רמב"י.

49

נ׳וכן הרבה מהפוסקים נקטו כשיטה זו ה"ה: הרמב"ם²⁵ע' בשו"ת שואל ומשיב מהדורה חמישאה סי' סט., הרז"ה, העיטור, ר"ן, ספר היראים, רשב"א, ריטב"א, ספר החינוך, מגיד משנה, מהרש"ל, ועוד. ובעל המאור מסיים (סוף פ"ג) בזה"ל: זו דעת הרב משה בר' יוסף והוא הרב המובהק שלנו ועליו היינו סומכין מפני שהצעת המשנה והשמועות כולן נכוחות וברורות כדבריו, עכ"ל²⁶ומעניינים הם עד למאד דברי ים של שלמה (והובאו דבדיו בש"ך סי' פ"ב ס"ק ח), שאם יש לעופות שלושה סימני הטהרה, של אצבע יתירה, זפק, קורקבנו נקלף הרי העוף טהור, אפילו אנו דואים שהוא דורס. וכן משמע מספר החינוך. אמנם ע"ש בש"ך שחולק עליו..

50

נ״אהסיבה שהרבה ראשונים פסקו כהרמב"י הוא משום שלכאורה המציאות היא, ששאר עופות טמאים אין להם ג' סימנים בגופם (כמו שכתב רש"י). וכמש"כ הרמב"ן שהוא צד עופות והוכיח מהן כרמב"י וז"ל: "אחר שכתבתי בהלכות העופות פי' מקצת הראשונים ז"ל וראיתי דרכי כולם חזרתי לבדוק בעופות, ותפשתי תחילה בעורב השחור..... ומצאתי שקורקבנו נקלף ביד בלא שמש, ויש לו אצבע יתירה, ואין לו זפק כלל. ומעתה הדבר ברור שהוא דורס והם ב' סימניו לטומאה, ונדחו דברי רבינו תם וכו'. וממשיך לכתוב על עוד עופות שתפס וראה בעיניו שההלכה כהרמב"י.²⁷ומסיים הרמב"ן בזה"ל: ולפי שאין אנו יכולין להכחיש דברים הנראים לעינים אנו חוזרים על כרחנו לאחוז דרך הרב ר' משה בר' יוסף ז"ל שכתב בתשובותיו וגם הוא כתוב בספר המאור שהוא מפרש משנתינו כפשוטה וכמשמעה, כל עוף הדורס לעולם טמא וכל שיש לו שלשה סימנין בגופו אצבע יתירה, וזפק, וקורקבנו נקלף אין אתה צריך לחזור על דריסתו דבידוע שהוא טהור לפי שכל שאר העופות אין להם אלה סימן של טהרה אחד וכו'.
ובעל שואל ומשיב (מהדורה תליתאה ח"ב סי' קכ"א) עונה למי שכתב שכל הראשונים סוברים כשיטת רש"י בזה"ל. הנה זה שקר אדרבה כמעט כל הראשונים תפסו להלכה שיטת הרמב"י וכו'. וראוי לציין שהרד"ל בפירושו על פרקי דרבי אליעזר (פרק ט) מוכיח שגם הפדקי דרבי אליעזר ותרגום יונתן בן עוזיאל נוקטים כשיטה זו.

51

נ״באמנם, למרות שהראשונים הצדיקו שיטת רמב"י, מ"מ פסקו הטור ושו"ע²⁸יו"ד סי' פב, ס"ב (וביאור הגר"א אות ז). כשיטת רש"י. וראה בספר פרי תואר מבעל אור החיים²⁹סק"ג. שמיישב קושיות הראשונים על רש"י, שרש"י היה חייב לפרש כדרכו לפי גירסת הגמ' שהיתה לפניו. ובדיקת העופות שבדקו הראשונים - כנראה לא טרחו לבדוק היטב אחר זפק קטן או קורקבן נקלף בקושי, או אצבע יתרה כאחת השיטות.

52

נ״גהיתר אכילה מכח מסורת

53

נ״דכתב השו"ע בענין זה³⁰יו"ד סי' פ"ב ס"ב. "עוף טהור נאכל במסורת, והוא שיהיה דבר פשוט באותו מקום שזה עוף טהור. אף על פי שיש לעוף ג' סימני טהרה, אין לאכלו לפי שאנו חוששים שמא הוא דורס, אלא אם כן יש להם מוסרת שמסרו להם אבותיהם שהוא טהור" המקור לדברי השו"ע הוא בגמ' (סג:): "א"ר יצחק עוף טהור נאכל במסורת". ופירש רש"י: "במסורת. אם זכור הוא באדם כשר שאכלו, או שמסר לו רבו, או צייד חכם שהוא טהור". ולהלן³¹דף סב ע"ב (ד"ה חזיוה). פירש: "עוף שמסרו לנו אבותינו בטהור". א"כ יכולה המסורת לעבור מכל אדם כשר, בין אם הוא מאבותינו, רבותינו או אפילו צייד.

54

נ״הולעיל שם (סב:) אמרינן: "א"ר פפא; תרנגולא דאגמא - אסירא, תרנגולתא דאגמא - שריא. וסימניך - עמוני ולא עמונית. דרש מרימר: תרנגולתא דאגמא - אסירא, חזיוה דדרסה ואכלה". ופירש רש"י: "ראוה חכמים שדורסת ואוכלת. ומתוך שאין אנו בקיאין בהם, נראה לי דעוף הבא לפנינו יש לומר שמא ידרוס, דהא הך תרנגולתא דאגמא היו מחזיקין בטהורה, ולאחר זמן ראוה שדורסת. ואין עוף נאכל לנו אלא במסורת, עוף שמסרו לנו אבותינו - בטהור, ושלא מסרו לנו - יש לחוש. ובמסורת יש לנו לסמוך כדאמר לקמן (דף ס"ג ע"ב) שעוף טהור נאכל במסורת", עכ"ל.

55

נ״ורש"י כאן אזיל לשיטתו הנ"ל, שגם אם יש לעוף שלשת הסימנים בגופו, אעפ"כ אסור לאוכלו מחשש שמא יש בו סימן טומאה דדריסה. ודברי רש"י אלו הם המקור לדברי השו"ע שהעתקנו למעלה³²ומה דמבואר שם בסעיף ג' שהשו"ע מתיר עופות המים רחבי החרטום וכף הרגל, כשיש להם שלשת הסימנים שבגופם, כקבלת הרז"ה שאינם דורסים, והרמ"א אוסר מטעם שאין לאכול שום עוף אלא במסורת, אין בזה סתירה דבאמת השו"ע סובר כי ישנם באותו עוף סימני הרגל והכף הרחבים שבאו לרז"ה בקבלה שאינו יכול לדרוס בהם, אבל בעלמא כשיש רק שלשת הסימנים שבגופו - גם השו"ע מסכים עם דעת רש"י דחיישינן שמא הוא דורס, ואסור בלא מסורת, כמפורש בדבריו בסוף סעיף ב'..

56

נ״זמסורת חדשה בזמנינו

57

נ״חלמעשה קשה מאוד להעיד מסורת חדשה על עוף זר שאין מכירין אותו, כי העדות צריכה להיות מפי אדם נאמן וישר וגם מכיר היטב בעופות לסוגיהן. וכתבו הפוסקים דזה אינו קיים בזמננו. ולכן כתבו דצריך מאד עיון חדש בזמנינו לחדש מסורת חדשה של עופות שלא הכירום אבותינו. הראשון שמצאנו שכותב בהקשר לזה הוא בשו"ת מהרי"ל³³סי' ק' בזה"ל: "והבא להעיד מסורת חדשה על עוף נכרי שאין מכירין אותו, יצטרך שיהיה בר סמכא ומעיד על אנשי מדינה או עיר אחרת שהוא מנהג פשוט שם לאוכלו, או שמקובל מפי אדם גדול, דכדאי לסמוך על עדותו דודאי דייק שפיר וחזי מאן דאסהיד עליה, אבל איניש דעלמא או דאסהיד שראה או שמע מאיניש דעלמא אהא לא סמכינן, דילמא לא דייק שפיר, ובשינוי מועט מתהפך הענין ועביד דטעי כדפריך תלמודא פרכי טובא אסהדות' דבית שאן דילמא כו' עד דמסיק חזי מאן גברא [רבה דמסהיד עליה] וכו', ואכה"ג קאמר תלמודא והוא שיהא בקי בהן ובשמותיהם, @44וזה אינו נמצא האידנא כלל"@55 עכ"ל. שדבריו הובאו להלכה בפרי מגדים³⁴יו"ד סי' פ"ב., בחכמת אדם³⁵סי' ל"ו., ובמהרש"ם³⁶יו"ד סי' פ"ב.. וכן מבואר בדברי כמה אחרונים³⁷רבי יונתן אייבשיץ כותב (יו"ד סי' פ"ב, בכרתי). "הדין אם עד אחד אומר שמקובל מפי נאמן שעוף הזה טהור הוא, נאמן, דעד אחד נאמן באיסורין. רק עכשיו לגרעון הדורות בעוונותינו הרבים אין לסמוך רק על אדם מוחזק בכשרות ובר דיעה שלימה ששמועתו מכוונת ואומר מפי ת"ח בקי בדברים ובקי בהן ובשמותיהן, ולכן מאד צריך עיון חדש בזמנינו מסורת חדשה של עופות לא שערום אבותינו" עכ"ל..

58

נ״טמקום שנהגו איסור בעוף

59

ס׳מקום שנהגו איסור בעוף מסויים, אינו יכול להתיר האכילה ולהסתמך על מקום אחר אשר שם יש מסורת היתר. אבל מקום שלא נהגו בו איסור ולא היתר, נקטו הפוסקים דשרי לבני אותו מקום להתיר האכילה אם נודע להם שבמקום אחר יש מסורת איתנה של היתר. ולכו"ע שרי לאכול אם הלך בן אותו מקום למקום ששם יש מסורת היתר, ואפילו דעתו לחזור.

60

ס״אנציע בקצרה שורשי הלכה זו. הרא"ש³⁸חולין פ"ג סי' ס. כותב וז"ל: "ויראה, שאם אדם הולך ממדינה למדינה, ובמדינה שיצא משם אין מסורת, ובמקום שהלך שם יש מסורת על עוף אחד שהוא טהור, יכול הוא לאוכלו באותה מדינה כשהוא שם אפילו דעתו לחזור, ואין כאן משום חומרי מקום שיצא משם, שהרי מה שאין אוכלין אותו במדינתו, אינו בשביל שהן אומרים שאסור, אלא בשביל חסרון קבלה שלא קיבלו בו היתר מאבותיהם, וגם איסור לא הורו להם בו". והביאו בנו בטור³⁹יו"ד סי' פב.. הרא"ש ממשיך ומרחיב ההיתר: "ולא עוד אלא אפילו בכל המקומות יכולים לסמוך על אותו המקום שקבלו בו שהוא מותר, כל זמן שאין יכולין להכיר שהוא טמא". ואמנם בתשובה⁴⁰כלל כ, אות כ. לבנו רבנו יחיאל, הגביל הרא"ש את היתר הסמיכה על מסורת מקומות אחרים, כדלקמן: "ששאלת על החסידה וכו', דע כי בארצנו ובספרד אין אוכלין עוף המקנן על הבתים ואומרים שהוא מעש[ר ל]אפרוחים ומאכלו צפרדעים, ולועזין אותו סיגוניא, ואנו קורין לו חסידה, כך אנו מקובלין בארצנו. ומה נעשה למקומות שאוכלין אותן, הם יאמרו לך עוף טהור נאכל במסורת ואנו מקובלין שהוא טהור. אבל טוב לחקור אחדי קבלתן, שמא אדם אחד סמך על חכמתו ובדק בסימניו והכשירו ואין לסמוך על זה שמא דורס הוא וכו'.

61

ס״בודע, כי אני לא הייתי אוכל ע"פ המסורת שלהם, כי אני מחזיק את המסורת שלנו וקבלת אבותינו ז"ל חכמי אשכנז שהיתה התורה ירושה להם מאבותיהם וכו'. והא דאמרינן עוף טהור נאכל במסורת, היינו בעוף שאין אדם מכיר אותו, ואם יבא למקום שאוכלין אותו ויאמרו לו מקובלין אנו שהוא טהור - יסמוך עליהם ויאכל עמהם. אבל בעוף המקובל מחכמי ישראל שהוא טמא - לא יאכלנו ע"פ מסורת אחרים הפחותים ממנו", עכ"ל הרא"ש.

62

ס״גהרשב"א בתורת הבית כתב: "היו נאכלין במקצת מקומות, ובמקצת מקומות אין נאכלין, יראה לי שסומכין על אותן מקומות שפשט בהן היתרן, שאלמלא קבלו כן מאבות ראשונים הבקיאים בהם, לא היו נוהגין בהן היתר וכו', ואפשר דלאותן שנהגו בהם איסור - אוסרין, שאני אומר מותרין הם אלא שנהגו בהם איסור מפני עופות טמאים הדומים לאלו הנמצאים באותן המקומות".

63

ס״דולענין הלכה הנה הב"י בשו"ע⁴¹יו"ד סי' פ"ב סעיף ה. מעמיד רברי הרשב"א הנ"ל כחולקים על דברי הרא"ש, וכתב דיש מי שאוסר למקום אחד לסמוך על מסורת מקום אחר והכריע לחוש לדברי האוסר. אבל הש"ך⁴²שם ס"ק יא. ביאר דאין מחלוקת כי הרשב"א מסכים עם הרא"ש, שהרא"ש מדבר במקומות שלא קבלו מסורת היתר אבל גם לא נהגו איסור להדיא. ואילו הרשב"א מדבר במקומות שנהגו בהם איסור באותו עוף.

64

ס״הויעוין בשו"ת אבני נזר⁴³יו"ד סי' ע"ה. דמביא כן להדיא מספר צדה לדרך⁴⁴שנכתב ע"י מוה"ר מנחם תלמיד ר"י בן הרא"ש. שכותב בזה"ל: "וכל ארץ שהם בני תורה והורגלו בה ת"ח ונהגו לאכול עוף שהוא מסופק לנו, יש לסמוך על מנהגם וקבלתם", עכ"ל.

65

ס״והמשכת מסורת ע"י עדות בכתב

66

ס״זלסיום, יש לציין לדברי הדרכי תשובה⁴⁵סי' פ"ב, ס"ק ל"ד. והאגרות משה⁴⁶יו"ד ח"א, סי' ל"ד. שכתבו שמסורת היא דוקא עדות בפה ואין נאמנות למסורת בכתב. ויש לעיין לדברי הדרכי תשובה ואגרות משה, האם יש נאמנות לציורים או תמונות הנראים לעינים, שהרי בשנת תקצ"ב נדפס בליוורנו, איטליה ע"י הרב יצחק ב"ר מאיר הכהן ספר זבחי כהן על שחיטה, בדיקה, וניקור, ובתוך הספר הדפיס ציורים ושמות של שלשים עופות. מהמפורסמים שמופיעים שם הם תור, שליו, פסיון, אדום חזה, טווס, שחרור ועוד. וכותב שיש לעופות אלו מסורת כשרות רצופה באיטליה. ויל"ע מה דעת הדרכי תשובה, ואגרות משה בכגון דא. ובאמת מצאנו שהחיד"א בספרו מחזיק ברכה, וכן הכף החיים, וזבחי צדק כתבו בספריהם⁴⁷יו"ד סי' פ"ב. שמות של עופות המוחזקים ככשרים. ויתכן שכתבו כן משום שרצו להעיד על מסורת כשרות ואולי חולקים על הדרכי תשובה ואגרות משה.

67

ס״חלאחר הקדמת דברים אלו, נכונים אנו לבוא למטרת מאמרנו, סיקור פרשיות היסטוריות הקשורות לכשרות העופות.

68

ס״טפרשת ה"קובריצר הון"

69

ע׳בשנת תר"כ הובאו לארצות אירופה תרנגולים חדשים, אשר בקומתם, אורך גופם וקולם היו שונים מהתרנגולים המצויים. העופות החדשים הללו מכונים בפוסקים בשמות שונים: בהונגריה נקראו "ענגלישע הינער" או "אמריקאנישע הינער" או חינעזישע הינער⁴⁸תרנגולי סין.. בגליציה נקראו העופות קובריצר הינער⁴⁹תרנגולי קפריסין. או קרעצקי הינער⁵⁰תרנגולי יון..

70

ע״אכפי שרואים מהשמות - מדינת המקור של העופות הללו לא היתה ברורה. שאלת כשרותם עוררה ויכוח סוער בין כל גדולי פוסקי אותו זמן ונמשך לכמה שנים. נסינו לברר אצל מומחים לאיזה זן של תרנגולים משתייך הקובריצר, אך לא הצלחנו בזאת, וספק גדול הוא אם יודעים היום את זהותו.

71

ע״בכפי הנראה מן התשובות, השאלה המרכזית היתה אם הקובריצר שהובא לאירופה הוא זהה לגמרי לקובריצר שהיה אז בארץ ישראל. בשאלה זו היו עדויות סותרות. הרבה פוסקים שהתגוררו בארץ ישראל כתבו שקובריצר כזה ממש נאכל בארץ ישראל בכל הקהילות. אמנם פוסקים אחרים אמרו שקיימים שינויים בין הקובריצר של א"י לזה של חו"ל. על עצם ההבדל ביניהם לתרנגולים כותב הדרכי תשובה⁵¹יו"ד סי' פ"ב סעיף לד. שהקובריצר היו משונים מתרנגולים רגילים בגדלם, קולם, ובגידול נוצות גופם.

72

ע״גאכן הויכוח נמשך גם אחרי ששלחו שליחים לארץ ישראל שהביאו עמם הקובריצר הישראלי לאירופה וראו שהם דומים, וכדלהלן.

73

ע״דהג"ר יוסף שאול הלוי נתנזון בעל שו"ת שואל ומשיב נשאל על כשרות הקובריצר בשנת תר"כ ואחרי בירור מקיף, התירם בלי ספק. עיין בתשובות שואל ומשיב⁵²מהדורא קמא ח"ב סי' קנב, מהדורא ג' ח"א סי' קמט ובמהדורא ה' ח"א סי' ס"ט, וכן בהגותיו יד שאול לשו"ע יו"ד סי' פ"ב.. לשואל ומשיב היה כ"כ ברור שהם מותרים עד שכתב⁵³ח"ב סי' קנ"ב.: "ואני מעיד לכם שאני בעצמי אוכל אותם משופרא דשופרי", עכ"ל.

74

ע״האמנם בתשובותיו מבורר שטעם היתרו הוא לא רק משום שעוף זה דומה להעוף של ארץ ישראל וכדנקטו פוסקים אחרים, אלא גם משום שהוכיח שרוב הראשונים אינם פוסקים כרש"י שמחייב מסורת, אלא רובם פוסקים כהרמב"י שמכשיר בסימני הגוף, ואע"פ שאין להם שום מסורת כשרות.

75

ע״וגם דעת סבי מרן בעל הדברי חיים מצאנז היתה שהם מותרים, ותמך היתרים בעדות של שני תלמידי חכמים שהתגוררו בצאנז ועלו לארץ ישראל, שהעידו לפניו בעת בואם לצאנז לצורכי מצוה, שהקובריצר זהה לגמרי לאלו שנאכלים בארץ ישראל. ועל טענת שהשו"ע פוסק כמיעוט הראשונים, כותב הדברי חיים: שבוודאי ההלכה הוא כמו רש"י וכמו שנפסק בשו"ע ורמ"א.

76

ע״זפוסקים אחרים שנקטו להתיר הקובריצר: בעל האשל אברהם⁵⁴הרב אברהם תאומים אב"ד בוטשאטש, יו"ד סי' כ"ב., שו"ת דבר משה⁵⁵סי' מ"ה הרב משה תאומים אב"ד הורודנקא., שו"ת שאילת שלום⁵⁶הרב שלום טויבש אב"ד באטושאן, יו"ד סי' כ"ב., שו"ת יהודה יעלה⁵⁷הרב יהודה אסעד, יו"ד סי' צ"ב., שו"ת צלותא דאברהם⁵⁸הרב אברהם יענער, אב"ד קראקא סי' ז., שו"ת בית שלמה⁵⁹הרב שלמה דרימער אב"ד סקאלא, יו"ד ח"א סי' קמ"ד., שו"ת חבצלת השרון⁶⁰הרב דוד מנחם באב"ד, אב"ד טארניפאל מהדורה תנינא סי' כ"ו.. פוסקים אלו נתמכו ג"כ על עדיות בני ארץ ישראל שהקובריצר נאכלים שם בלי פקפוק. בעל החידושי הרי"ם מגור כתב מכתב ארוך לבעל הדברי חיים⁶¹שו"ת חידושי הרי"ם סי' ח. גם הוא מתיר הקובריצר וסומך על עדות תלמידי חכמים שגרו בארץ ישראל וגם מוסיף שמות של ת"ח אחרים הגרים בפולין שאוכלים אותם.

77

ע״חלעומת זאת חבל גדול של פוסקים סמכו על עדויות של ת"ח אחרים שאמרו שהמין בארץ ישראל אינו אותו סוג ולכן אין המסורת של ארץ ישראל מועילה להתיר המין שבאירופה. בין האוסרים: שו"ת טוב טעם ודעת⁶²הרב שלמה קלוגער אב"ד בראדי, מהדורה תליתאי יו"ד ק"נ., שו"ת בית יצחק⁶³הרב יצחק שמעלקיס יו"ד ח"א קו-קז., שו"ת יד לוי⁶⁴הרב יצחק הלוי באמבורגר אב"ד וארצבורג יו"ד לה-לט., ערוך לנר⁶⁵הרב יעקב יוקב עטלינגר אב"ד אלטונא בנין ציון מ"ב. היכל ברכה⁶⁶הרב יצחק אייזיק סאפרין אב"ד קומרנא בהיכל ברכה דברים יב ע"א..

78

ע״טבעל ההיכל ברכה הסביר שאוסר אותם משום שבעונותינו לא היתה התישבות רצופה בארץ ישראל, וממילא אי אפשר שהיתה מסורת דור אחר דור להתירו.

79

פ׳בעל הערוך לנר אסר העופות וכתב: משום שהם משונים בהרבה דברים מהתרנגולים שאצלנו, עכ"ל. אמנם בשו"ת שואל ומשיב⁶⁷מהדורא תליתאה סי' קמ"ט. כותב שהערוך לנר לא דיבר על הקובריצר (שהם מותרים) אלא דיבר על עוף אחר שהיה מצוי בגרמניה, ושמו של העוף שאסר הערוך לנר, הוא חינסקע.

80

פ״אבקונטרס משפחת רם⁶⁸נדפס מחדש בספר שערי תבונה, בני ברק תשמ"ח, מכתב ב'. יש מכתב מרבה של קאסעווע מורנו הג"ר שמרי' יוסף קרליץ זצ"ל לבנו מרן החזון איש זצ"ל. שם הוא כותב להחזון איש על המחלוקת בנושא כשרות הקורביצר והוא מסיים שהוא אינו אוכל מהם, ובבית חמיו (הג"ר שאול הלוי אפשטיין זצ"ל, מקוברין) נזהרים מהם כדרך בעלי הנפש שאין אוכלין מדבר שהורה בהם חכם. בסיום המכתב הוא כותב שהקובריצר כבר נתמעטו במספרם ונתערבו עם שאר התרנגולים.

81

פ״באחת הסיבות של עדיות סותרות היה משום שמורנו הג"ר שמואל העלליר מעיה"ק צפת נתן שתי עדיות בדבר. בתחלה העיד שאינו דומה הקובריצר של א"י לאלו שבחו"ל, ואח"כ חזר מעדותו והתירם אחדי שהראו לו שהם אכן דומים זל"ז.

82

פ״גהדברי חיים כותב בתשובותיו⁶⁹יו"ד סי' מ"ח. שהמחלוקת תיפסק רק אם יביאו עופות מארץ ישראל לאירופה לראות אם הם מין אחד. ואכן מצאנו ששלח הדברי חיים את חתנו הרה"ג ק' נפתלי חיים (בן האדמו"ד מדזיקוב) לארץ ישראל לוודא כשרותו של הקובריצר. קורות המסע וההשלכות המעשיות מופיעים בשואל ומשיב⁷⁰מהדורא קמא ח"ב סי' קנ"ב..

83

פ״דרבי נפתלי חיים כותב שהלך לירושלים ואכן הקובריצר בא"י זהה להקובריצר בגלציה. וכן הלך וקיבל מסורת באיזמיר טורקיה שלדבריו: "הוא עיר מלאה חכמים וסופרים", עכ"ל. הוא גם כותב ששמע משוחט זקן מופלג בעיה"ק טבריה שהיה תלמיד בעל הלבושי שרד, ששמע מרבו בעל הלבושי שרד שאמר בזה"ל: "כי מסורת הוא לו בקוברצי עופות שיודע ידיעה ברורה שהיו אוכלין אותו בזמן הבית יוסף וכו' עכ"ל. רבי נפתלי חיים החזיר איתו לאירופה קובריצר חיים לצאנז לבית חמיו בעל הדברי חיים שפסק שהם מותרים.

84

פ״האכן, כאמור לעיל, גם מסעו של רבי נפתלי חיים לא עזר לסיום המחלוקת, ובאותו זמן יצאו כמה קונטרסים משני הצדדים. קונטרס גדול מאת הרה"ג רבי אורי שרגא פייבל טויבש אב"ד יאס שהביא מכתבים מרבנים גדולים בעיה"ק ירושלים תובב"א המעידים כי העופות הקובריצר נמצאים בארץ ישראל ודומים בתוארם וצלמם ונאכלים שם בלי פקפוק כלל. הם גם העידו שאין הבדל בין העופות של ארץ ישראל לבין של חו"ל. הרבה מדבריו שבקונטרס נכלל בספרו שו"ת אורי וישעי⁷¹סי' יא, יב. שיצא בלבוב בשנת תרמ"ו. וכנגדו נדפס הקונטרס כנפי נשרים שאסר את העופות בטענה שאין מסורת חזקה להתירם. בדרכי תשובה⁷²סוף סי' ל"ד. כותב שהמנהג אצל רוב כלל ישראל היה לאכול את הקובריצר בלי לפקפק עליו כלל.

85

פ״ואוז ברבר Muscovy Ducks

86

פ״זפרשה מעניינת היתה שאלת כשרות אוז הברבר או אוז מוסקאווי (Muscovy Ducks). הגם שהשאלה היתה נוגעת אז בעיקר בארה"ב, בכל זאת אנו מוצאים שהרבה פוסקים ממקומות אחרים הביעו דעתם בדבר כשרותם. הברבר שונה מאוזים אחרים משום שיש לו גבשושית אדומה ובולטת על הלחיים והחרטום. מלבד שינוי זה הוא דומה לאוזים רגילים. מקום גידולם הוא בדרום אמריקה, בפרט במקסיכו ובארגינטינה.

87

פ״חלפני כמאה שנה התחיל להתפשט שיווק ואכילת הברבר בהרבה מדינות בעולם (כולל ארץ ישראל), באמרם שבשרם הוא משובח מאד וקל מאד לגדל אותם משום שהאוזים אינם אוכלים הרבה.

88

פ״טחשוב מאד לציין כי שאלת כשרותם הוא חיונית גם בזמן הזה אפילו למי שאינו אוכל הברבר עצמו משום שמשתמשים עם הברבר לעשות "הכלאות המינים" עם מינים אחרים, ומערבים הברבר עם מינים אחרים בכדי להוציא אוז משובח מאד. לדוגמא יש רבבות אוזי מולרד בעולם, אשר הם בעצם תוצאת הכלאה של ברווז פקין, וברבר.

89

צ׳הגם שהיום שאלת אוז הברבר נוגעת כאמור בכמעט כל העולם, הרי שלפני מאה וחמשים שנה שעוד לא פשט האוז לאירופה או ארץ ישראל היתה נוגעת השאלה רק לתושבי דרום אמריקה וארה"ב. המעורר הגדול שם בדבר כשרותם היה הרב יששכר דוב אילאווי זצ"ל, ונכתוב מעט לדמותו של האיש.

90

צ״ארבי יששכר דוב נולד בשנת תקע"ד בקולין. בבחרותו למד בישיבה הק' דפרעשבורג אצל החתם סופר והיה חביב מאד לרבו ואף קיבל ממנו כתב הוראה לרבנות. כדוגמאת רבו נלחם רבי יששכר דוב בתוקף נגד כת המחדשים הרפורמים. כשראו הרשעים את הצלחתו התלוננו כמה ראשי הרפורמים אצל השלטון והצליחו להוציא צו גירוש מוינה. הרב יששכר דוב נסע לארה"ב וקירב הרבה מאחינו בני ישראל לתורה. גם בארה"ב נלחם בתוקף נגד כת המחדשים הרפורמים ע"י שנשא הרבה נאומים ברבים נגדם בדברים חוצבים להבות אש באנגלית מצוחצחת וחותכת. עיקר מקום רבנותו היה בק"ק שערי חסד בעיר ניו ארלינס שבדרום ארה"ב.

91

צ״בהרב יששכר דוב כותב ששאלת הברבר התעוררה בעת שפגע אחד מבני קהילתו שגידל הברבר לצורך אכילה. כששאלו מהיכן יודע שהם כשרים ענהו שיש לו מסורת מהרב הקודם (שהרב יששכר דוב כותב עליו שהיה מחלל שבת בפרהסיא). אחרי תקופה קצרה הכריז הרב יששכר דוב שפשוט אצלו שלא יכול להיות מסורת על הברבר דהרי מקום מוצאו הוא באמריקה ולא יכול להיות במציאות מסורת כשרות שהתחיל באמריקה. הרב יששכר דוב הוסיף עוד נימוק לאסור משום שנראה לו שביציהם הם עגולות⁷³עיין לעיל סעיף ח' שהוא סימן פסול.. אמנם כשהפצירו עליו בני הקהילה בטענה שהוא מחדש עליהם חומרות מיותרות, הבטיח להם שישלח השאלה לפוסקים באירופה להכרעה.

92

צ״גביום ד' לפרשת בחוקותי תרכ"ב שלח הרב אילאווי השאלה להגאון ר' שמשון רפאל הירש בפרנקפורט, ולהג"ר נתן אדלר בלונדון⁷⁴מח"ס נתינה לגר על תרגום אונקלוס, ראש רבני אנגליה.. בתחילת מכתבו כותב הרב אילאווי על המצב הרופף של שמירת המצות אצל יהדות ארה"ב, בפרט הוא כותב על מחסור רבנים, ואי שמירת שבת⁷⁵להלן קטע ממכתב ששלח להג"ר שמשון רפאל הירש אודות כשרות הברבר, שבו מתואר מצב שמירת הדת באמריקה באותה תקופה וז"ל:
"אל נא יחר בעיני אדני כת"ר הרמה כי מלאתי עוז לבוא עמו במגלת ספר ולהעמיס עליו בדברי, ולבוא לפני המלך מלכא רבנן בבקשתי לתת את שאלתי, ההכרח לא יגונה, כי בעו"ה יד העת גרשתני מנחלת אבותי אל ארץ טמאה, ארץ אוכלת יושביה ואנשים כמתים נחשבו כי עורים הם כלמו, כי טח עיניהם מראות נוגה התבונה והמדע, ושמש החכמה עליהם לא יזרח, ורבים הם עמי הארץ ובכן כולם חכמים כולם נבונים בעיניהם אף כי אינם יודעים את התורה, וכעם ככהן, כי מאשרי העם הזה הם אנשים אשר מעולם לא למדו ולא שמשו ואינם יודעים בין דין לדין בין טמא לטהור, חזנים הם ומכבדים את ה' בגרונם ולא בלבבם, חוזים הם ועינים אין להם לראות נגע הצרעת הממארת בקורי בית ישראל, חכמים הם מצויינים בבגדיהם כחכמי בבל, הם הסוררים הם המורים ומסדרים גיטין וקדושין ופוטרים יבמות מייבום מתירים עגונות ומערבין זרע קדש עם זרע העמים רק כי יתן הנכר את ערלתו אשר חרפה היא לנו בעד אהבתו לבתולת בת יהודה אף כי אינם יודעים להורות ביעא בכותחא כי כל כוחם רק בפה, לנגן היטיב ולהלל ולשבח את עצמם וכל המרבה לספר בשבחו הרי זה משובח, כי יודעים כל נגון ונגון כמשפטו וכהלכתו ורובם ככולם אינם יודעים לקרוא בלשון הקודש בלי נקודות, בכל זאת ירהבו בנפשם עוז להורות ולהתיר אסורים, כי איך ישפילו את עצמם להשיב להשואל (שמחזיק כל חזן לצורבא מרבנן) שאינם יודעים תשובה, וחזקה עצומה היא כחא דהתירא עדיף, המתיר אין צריך ראייה ונאמן הוא כמאה עדים, אבל נגד האוסר ימצאו תמיד עוררים רבים ועליו להביא ראיה.
הנה זה כמעט שמונה ירחים מאז נקראתי הנה עיר נוארלעאנס ק"ק שערי חסד לישב פה על כסא ההוראה ולהגיד לבית יעקב מה ה' שואל מהם, וה' אלקי אבי היה עמדי והצליח את דרכי והיה זרעי לברכה, עשה פרי, פרי קודש ודברי היו נשמעים ונעשים, כי אחר שדרשתי בפעם הראשון יותר מארבעים מגדולי הסוחרים סגרו דלתות חנותם ביום השבת, ולא יזידון עוד לעשות מלאכה ביום הקודש, ויותר מעשרה משפחות אשר אכלו מקודם נבילות וטריפות הכשירו את ביתם עד כי כל איש מישראל החרד לדבר ה' יכול לאכול אצלם. ויהי ביום השלישי לביאתי הנה ונקרא נקראתי לאכול לחם עם אחד מאוהבי ובבואי לחצר ביתו ראיתי בר-אוזות שונות בצורתן בתוארן ובבנין גופן מכל אלה אשר אנחנו אוכלים והם נקראים Muscovy Ducksולא ראיתי מין זה מימי בכל מדינות אשר הייתי, ואוסיף לשאל מי התיר לו אלה לאכילה ואמר כי לא שאל, רק הוא ראה אחרים אוכלי אותם והשוחט שחט אותם וגם החזן דקהל אחר בעיר הזאת אוכל אותם בודאי מותרים הם לאכול וכו'.. בסוף מכתבו הארוך הוא כותב השאילה על הברבר.

93

צ״דלהלן תשובתם מתוך ספר הזכרון "מלחמות אלוקים" או שמו באנגלית The Controversial Letters And The Casuistic Decisions Of Rabbi Illoway שיצא על חייו ופעלותיו של הרב אילאווי ע"י בנו. משום שהספר כמעט אינו בנמצא נעתיק משם כל לשון תשובתם.

94

צ״התשובה

95

צ״וב"ה פראנקפורט ע"מ עש"ק פ' ראה תרכ"ב לפ"ק.

96

צ״זSr. Ehrw. Herrn Dr. Illowy, Rabbiner, New Orleans.

97

צ״חדברי מכתבו הגיעוני לנכון אשר בקש מעלתו נ"י לדעת דעתי הקלושה אודות הני בר-אוזות מוסקאווי דאקס שהם משונים בצורתם, בבנינם ובכל תבנית גופם מכל שאר שאנו אוכלין בשאר ארצות וביציהם עגולות ירקרקות לבנות ואנשי קהלתו אוכלים אותן על סמך אמרם שיש להם מסורה עליהם להיתר ועל שהכירו בם סמני טהרה ומעלתו נ"י אסרם להם מפני שאין לנו להתיר עוף על פי סמנים כי אם על פי מסורה מאבותינו הראשונים הבקיאים בדבר ונאמנים בדת. ודאי הדין עם מעלתו נ"י שאין להתיר שום עוף אם לא על פי מסורה מן הקדמונים ואין מנהג אנשים אשר מקרוב באו ועוד שאינם בני תורה ראוי להקרא מסורה לסמוך עליו בענין התורה ובפרט בעופות הללו אשר ביציהם עגולות וזה סימן מובהק להיותם עופות טמאים כדמוכח מש"ס חולין ס"ד א' ואפילו מסורה לא מהני בהם מאחר שביציהם מוכיחין היות המסורה בטעות וד' ישלח עזרו מקדש להחזיר עטרת התורה לישנה ולהקים הדת על תלה כאות נפשו ונפש

98

צ״טמכבדו ומוקירו

99

ק׳הק' שמשון בן לא"א כמה"ו רפאל הירש זצ"ל

100

ק״אתשובה

101

ק״בב"ה פה לונדון יע"א יום ד' מנחם שנת תרכ"ב לפ"ק ינחם ה' בכפלים האיש אשר פי רוחו שנים החכם השלם וכו' מו"ה יששכר בער נ"י.

102

ק״גמכתבו הנעים לנכון הגיעני ואחרתי להשיב כי הייתי זה איזה שבועות במרחץ בחוף הים והנה אף שאין דרכי להשיב לשואלי דבר מבלתי שמוע טעמים מצד אחר אולם בזה אשים קנצי למלין כי דרשתי וחקרתי ושמעתי שפה ובמדינתנו נהגו איסור לאכול בר־אוזות הנקראות (Muscovy Ducks) כי אין לנו פה מסורה להתירן ובזה הניח דעתי וה' יערה רוחו ממרום ויורנו את הדרך אשר נלך בו כעתירת מוקירו

103

ק״דהטרוד נתן אדלר הכהן

104

ק״הרבי יוסף אהרן טאראן שהתגורר תקופה ארוכה בארגינטינה, מקום מוצאם של הברבר, מביא תשובות הרבה פוסקים בדבר כשרות הברבר בספרו זכרון יוסף⁷⁶נדפס בעיה"ק ירושלים בשנת תרפ"ד.. הוא כותב ששלחו מכתב למרן רבנו חיים הלוי סאלאווייציק מבריסק, וכתבו אליו שהברבר הזכר אוכל עופות אחרים כשהם חיים, ורצו לדעת אם זהו סימן דריסה. אחד מדייני בריסק כתב תשובה בשם רבו הגר"ח מבריסק וזה תוכן התשובה כפי שמופיע בספר זכרון יוסף עמוד י"ט (משום שהספר זכרון יוסף הוא ספר שאזל לגמרי מן השוק והוא יקר מציאות נעתיק לשון התשובה):

105

ק״ועל דבר שבמקומם נמצאים בר אוזות שהם בקצת שינוי משלנו, הגיע לידינו, והנה זה שהזכר אוכל בעח עופות כשהם חיים זהו סימן דריסה לדעת ר"ת, ובעל המאור, ובה"ע, והרשב"א, והרא"ש, והטור וגם בס' האשכול הביא שיטה זו עם שיטת הרמב"ן ולא הכריע. ומאחר דלכל הנך רבוותא הוא בכלל מה ששנינו כל עוף הדורס טמא, א"כ הוא פשוט שאין לו היתר, וזה שכף רגלו רחבה וחרטומו רחב אינו שום סימן לדינא. וקבלת הרז"ה רק שזה מורה לדעת שאיננו דורס, וא"כ כ"ז בעוף שלנו אבל זה שאוכל מחיים, שזה דריסה ועצם סי' טמאה לזה לא מועיל כלל מה שכף רגלו וחרטומו רחבה וע"כ פשוט הדבר שאין לו היתר"

106

ק״זהכותב בשם אדמו"ר הרה"ג ר' חיים סאלאווייציק שליט"א בעיר בריסק דליטא

107

ק״חהק' אברהם היושב ודן בבית הג' הנ"ל.

108

ק״טפוסקים המתירים הברבר

109

ק״יהגם שהיה ברור לכל הפוסקים הנ"ל שאין לברבר מסורת כשרות, מ"מ מצאנו הרבה פוסקים שבכל זאת היתרו אותו לאכילה. וטעמם מבורר בתשובתם, שהגם שהסכימו שהמקום המקורי של הברבר היה בדרום אמריקה והוא מקום שלא שייך בו מסורת כשרות, מ"מ נקטו שהברבר הוא בעצם אוז רגיל, ואין שינוי קטן בגופו כגון גבשושית אדומה מוציאו מהמסורת כשרות של אוז רגיל.

110

קי״אהנצי"ב במשיב דבר⁷⁷יו"ד סי' כ"ב. כותב שאע"פ שיש מקומות שאוכלים את הברבר ומקומות שנמנעים מלאכול אותם מ"מ הברבר הם מותרים הגם שיש שינויים קטנים בינו לאוז רגיל. אמנם הוא מדגיש שאם היה שואלים השאלה לפני שההמון עם התחילו לאוכלו, היה אוסרם, אבל בגלל שפשט כבר להתיר אין הוא רוצה לאוסרם.

111

קי״בבספר זכרון יוסף הנ"ל מביא מכתב ממורנו הג"ר מלכיאל מלומזא בעל שו"ת דברי מלכיאל שמשוה הברבר לסוג אחר של אוזים שהתירים כבר בשו"ת שלו⁷⁸דברי מלכיאל חלק ד סי' נ"ו. וז"ל הדברי מלכיאל:

112

קי״געד הבר אוזות שיש להם כמו יבלת למעלה מחרטומן וכו' והאריך כ"ת בדברי טעם בכח דהיתרא - הנה כבר בארתי בע"ה בחיבורי שו"ת דברי מלכיאל חלק ד' סי' נ"ו שאין לחוש בהם כלל וכו'.

113

קי״דמלכיאל צבי הלוי ד' אדר תרס"ז לאמזא

114

קי״העוד הביא בספר זכרון יוסף⁷⁹עמ' ו. עדות מעניינת על התפתחות הדברים סביב השאלה. כשסערו הרוחות על כשרות הברבר שלחו מדרום אמריקה זוג של אוזים לארץ ישראל לדון לפני מרא דארעא ישראל הג"ר שמואל סלאנט. בתחילה דחה את השואלים ולא רצה לפסוק. אמנם לאחר תקופה פסק הג"ר שמואל סלאנט שהם מותרים ואף ציוה להשוחט שלו לשוחטם ואמר שיכול לאכול מהם בלי שום חשש. ומביא שם גם מכתב מהב"ד של הג"ר שמואל סלאנט שפוסקים שהם מותרים. כמו"כ מביא הזכרון יוסף מכתבים של הרבה פוסקים המתירים את האוז הברבר בלי שום חשש. בתוך המתירים יש מכתב מהג"ר נפתלי הכהן אדלר בן הג"ר נתן הכהן אדלר (שהבאנו מכתבו לעיל שפסק שהם אסורים). הג"ר נפתלי הכהן כותב שמסתמך להיתרם משום שהנצי"ב מוואלזין כתב שהאוז ברבר כבר הוחזק ככשר ואין ראוי לאוסרו.

115

קי״וגם רבי צבי פסח פראנק⁸⁰שו"ת הר צבי יו"ד ע"ה. כותב אודות הברבר, ומציין שהובא הברבר לגדולי הפוסקים בירושלים שהתירו אותו, וז"ל תשובתו:

116

קי״זעד הבר־אווזות שיש בהם שינוי ויש בהם גבשושית אדומה על הלחיים והחרטום. העובדא היא כי לפני ארבעים וחמשה שנים בא איש מיוחד שליח מהמושבות היהודיות שבארגנטינא והוליך עמו בר אווזא הזאת בשאלה לירושלים אי מותרת באכילה, ואז הסכימו להתירה. עכ"ז איני רוצה לסייע שיתפשט ההיתר בין אלו שנוהגים שלא לאוכלה. ולדעתי, די לנו שלא למחות במי שאוכל, אבל לא לעזור להתחיל במנהג חדש בין אלה שנזהרו עד כה", עכ"ל.

117

קי״חאחד מהעוסקים בבירור כשרות הברבר והמתירים אותו היה רבי אהרן הלוי גאלדמאן מקרית משה בארגינטינה. הרב הנ"ל היה מעורב מאד בשאלה, משום שארגנטינה שהיא בדרום אמריקה היא מקום המקור של ברבר וכמובן היה שם מספר גדול מאד של ברבר והרבה רצו לאכול מהם. רבי אהרן היה מסופק מתחילה על כשרותם וכתב שאלתו בירחון וילקט יוסף⁸¹שיצא לאור ע"י הג"ר יוסף הכהן שווארץ בהונגריה.. בר"ח אדר תרס"ו הוא כותב שהוא הגיע מרוסיה לארגנטינה לפני יותר מחמש עשרה שנה ומתחילה לא רצה לשוחטם משום שאין להם מסורה אמנם הגיעו כמה משפחות נאמנים מרוסיה והעידו ששוחטים את הברבר ברוסיה בלי לחוש כלל. לפיכך ביקש רבי אהרן מהרבנים הקוראים לפענח את שאילתו ולכתוב אליו אם אכן יש להם מסורת כשרות. אחרי כמה חדשים של מכתבים שהעידו על כשרותם כתב רבי אהרן שהם וודאי מותרים וספקתו הוסרה משום שקיבל גבית עדות איתנה שהם כשרים וגם משום שהנצי"ב מוואלזין מתירם. הרבה מכתבים מפוסקים שונים על כשרות הברבר נכתבו אל רבי אהרן שהדפיס חלק מהם בספרו שו"ת דברי אהרן⁸²יו"ד כה-לא..

118

קי״טבספר מזון כשר מן החי מהג"ר ישראל מאיר לוינגר שליט"א⁸³ירושלים, תשמ"ה, עמוד פ. הובאה עדותם של כמה שוחטים שאכן יש לברבר מסורת כשרות. ידידי הג"ר אמתי בן דוד שליט"א⁸⁴מח"ס שיחת חולין. סיפר לי שיש לו מסורת עליהם מרבו הרב ציון חוכימה שליט"א. אמנם אין זה ברור אם מסורת מאחינו בני ספרד מועיל לבני אשכנז שנוהגים כרמ"א, דהרי המחבר פוסק כשיטת הרז"ה שכל שכף רגלו רחבה בוודאי אינו דורס אמנם הרמ"א אינו פוסק כהרז"ה ומחמיר גם באופן שכף רגלו רחבה. אמנם בספר מזון כשר מן החי כתב שנראה שיש גם מסורת לכמה שוחטים אשכנזים להתירו.

119

ק״כהפסיון Pheasant

120

קכ״אהפסיון הוא עוף קטן במקצת מתרנגולת. הזכר בעל גוונים שונים (בעיקר ירקרק), והנקבה אפורה, חומה ודומה לתרנגולת. יש לפסיון סוגים שונים שנחלקו להרבה משפחות. רוב מיני הפסיון הם יפים ביותר ובעלי צבעים בולטים.

121

קכ״בוהנה דבר פשוט הוא שעוף הפסיון המוזכר בגמרא ובמדרש הרבה פעמים הוא עוף טהור⁸⁵גמרא קידושין (ל"א, א): "יש מאכיל לאביו פסיוני וטורדו מן העולם, ויש מטחינו בריחיים ומביאו לחיי העולם הבא", עכ"ל.
גמרא יומא (ע"ה, ב): "ארבעה מיני סליו הן ואלו הן שיכלי, וקיכלי, ופסיוני, ושליו" וכו'. תוספתא כלאים (א, ז): "תרנגול טווס ופסיוני אע"פ שדומים זה לזה כלאים זה בזה, עכ"ל. מדרש במדבר רבה (פרשה ז): "האוכל את המן מצא בו כל טעם שחפץ היה בו, מי שהיה מתאווה תרנגול או פסיון או טווס כך היה טועם.".
ילקוט שמעוני פרשת דברים (רמז תתח): "רבי נחוניא אמר מהו לא חסרת דבר דלא הוית חסר אלא מימר מילא והיא מתעבדא, יעשה המן כבשר של עגל והוא נעשה, יעשה פטומין והוא נעשה, יעשה פסיוני והוא נעשה"..

122

קכ״גאלא שעלינו לדעת האם מה שקוראים היום "פסיון" הוא הוא הפסיון הכשר שהוזכר בחז"ל. וכפי הנראה בשאלה מציאותית זו נחלקו הפוסקים האחרונים. ונסקור מקודם בקצרה מסורת הפסיון הקדמון.

123

קכ״דמדברי הפוסקים נראה שהיה לפסיון מסורת רצופה וחזקה בארץ איטליה ועליהם סמכו הרבה פוסקים שהתירם.

124

קכ״הבעל ספר הערוך (שהתגורר ברומי) מתרגם פסיון לפסאני או פאגיאנו שהוא המילה האיטלקית לפסיון. כמו"כ כותב הסמ"ג⁸⁶מצות עשה ס'. שהם מותרים וז"ל: "ואומר מורי ר"י ברבי יצחק כי רבי' יצחק בר רבי שמואל בדק בעוף שקורין פיישניץ ומצא בהם כל סימני טהרה וראה שהתירם. וכן היה רבינו יעקב אומר ובני פרובינצא אוכלין אותן ע"פ המסורת, עכ"ל. דברי הסמ"ג הובאו ג"כ בהגהות מיימונית⁸⁷הלכות מאכלות אסורות א, ט"ו..

125

קכ״ובשו"ת דברי דוד לרבי מילדאלה⁸⁸סי' מ"ח. כותב עדות מהרמח"ל אודות כשרותם וז"ל: "נכנס מעלת החכם המפורסם החסיד כמוהר"ר משה חיים לוצאטו ז"ל והעיד עליהם שהם מאותם הנאכלים בערי איטאליאה דנקראים פייסאני ושלא היה בהם חשש איסור ופקפוק", עכ"ל.

126

קכ״זבספר תל תלפיות⁸⁹כרך מ"ה שנת תרצ"ח. כותב הג"ר ישראל ועלץ אב"ד דקהילת בודאפשט הונגריה שהם מותרים וז"ל: "בשנת תר"ץ שמענו מאנשים נאמנים שבגליל העליון (אבערלאנד) שבמדינת הונגריה, וכעת היא מדינת סלובקיה, אוכלים עוף "פאזאן" וגם לרבות קהילות קדושות גדולות פרעסבורג וכו' ואוכלים שם עוף פאזאן (בלשון הונגריה: Faran) על פי מסורת בלא פקפוק כלל ואין פוצה פה ומצפצף", עכ"ל⁹⁰וע"ע בתל תלפיות כרך ט"ז שנת תרס"ז שהובא שם עוד מרבנים אחרים שהפסיון מותר..

127

קכ״חוכן בשו"ת מלמד להועיל⁹¹ח"ב סימן טו. כותב הג"ר דוד צבי הופמאן שהפסיון יש להם מסורת כשרות באיטליה ובוודאי מותר לאכול אותם לכתחילה. ומוסיף שבקהלתו שוחטים פסיונים בחתונות גדולות ע"פ הוראת רבו הג"ר עזריאל הילדסהיימער זצ"ל.

128

קכ״טבשו"ת מהר"י שטייף⁹²סי' ר"ב. עונה להג"ר עקיבא סופר אב"ד פרעשבורג שכתב לו שיש להפסיון מסורת כשרות חזקה בפרעשבורג. הג"ר יונתן שטייף גם מסכים לו שהמסורת חזקה. והוסיף שכדאי ליכנס ולהגיד עדות בב"ד, וכשהב"ד יכתוב פסקם בכתב אז זה נחשב כפסק הלכה שאפשר להראות הכתב להדורות הבאים⁹³וכמש"כ החתם סופר בחידושיו, גיטין דף ג.. הג"ר יונתן שטייף, והמלמד להועיל מציינים שבאגרת החכם שד"ל⁹⁴מכתב תי"ד. למורנו רבי ישראל דייטש אב"ד בייטהען בשנת תר"ז, כותב בבירור שבכל ערי איטאליה אוכלים הפסיון.

129

ק״לכמו כן מצאנו שבס' זבחי כהן שנכתב בשנת תקצ"ב שמחברו היה שוחט בעיר ליוורנו, שמביא ציורים ורשימה של שלשים עופות שיש להם מסורת באיטליה, העוף הראשון שהוא מעיד על כשרותם הוא הפסיון. וכן בספר מזון כשר מן החי⁹⁵עמ' נ"ז. מביא מסורת כשרות על הפסיון מהרבה רבנים ושו"בים במדינות שונות.

130

קל״אדעת האוסרים

131

קל״בבספר מערכי לב⁹⁶סי' ל. כותב רבי יהודה לייב צירלסאן רבה של קישינוב, רוסיה, שאין בעירו שום מסורת כשרות על הפסיון. הוא גם מוסיף שהגם שמבואר בספר הערוך שהם מותרים הרי רש"י⁹⁷ב"ק נ"ה, א ד"ה פסיוני. כותב שפסיון הוא פירדי"ץ (שלפי המערכי לב הוא רעבהון). ומדטרח רש"י לשבוק את פירוש הערוך מבלי התחשב כלל לפרשו כפשוטו שמע מינה שאינו סובר שהפסיון הוא פזיאנוס הידוע באיטליה⁹⁸אמנם ע' בשו"ת מלמד להועיל שדחה דבריו.. וכן בשו"ת יד הלוי⁹⁹יו"ד סי' ל"ט. שנכתב ע"י רבי יצחק הלוי באמבורגר כותב שהגם שהפסיון הם מצויים בעירו בווערצבורג גרמניה, מ"מ לא ידוע לו על שום מסורת כשרות.

132

קל״גבעקבות זאת הלך בעל האגרות משה¹⁰⁰ח"א יו"ד סי' ל"ד. שאין ראוי לאכול הפסיון אע"פ שהמלמד להועיל התירם. ומבואר טעמו, חדא שיש כמה מיני פסיונים ואי אפשר לברר שהפסיון שהתיר המלמד להועיל הוא הפסיון המצוי. שנית משום ששאל האגרות משה שני רבנים שלפני בואם לארה"ב היו רבנים בגרמניה¹⁰¹הגרי"א הענקין, והג"ר נפתלי קרליבך. והם אמדו שלא ידוע להם על שום מסורת, ממילא רואים שהמסורת כשרות לא התפשטה בכל הערים בגרמניה.

133

קל״דומסיים האגרות משה וז"ל: מ"מ הא על השם לבד ודאי אין לסמוך דאולי יש דומין לו שנקראו ג"כ בשם זה וגם יש שינוי בהשמות בין המדינות אלא צריך דוקא שהמעידים יראו ויכירו בטביעות עין שעוף זה הוא שאוכלין אותו במדינה ההיא ויהיו אנשים מדקדקים שלא יאמרו בדדמי שזה קשה להשיג וכו'. ומשום שלא נמצאו עדים שיכירו בטביעת עין לומר שזהו העוף שאכלו בבערלין בקהלתו של הרב הילדעסהיימער ובעל המחבר מלמד להועיל. ובפרט שיש הרבה עופות הדומים לעוף זה שצריך לזה דקדוק גדול, עכ"ל.

134

קל״התרנגול הודו Turkey

135

קל״ותרנגול הודו¹⁰²או אינדיק או ענגלישער הינער. הוא מין תרנגול שלא נודע ולא הוכר בארצות אירופה עד שהובא מאמריקה לאחר 'גילויו' בשנת ה'רנ"ב. התרנגול הודו שונה מהתרנגול המצוי בגודלו (הגדול) ובמראהו (צורת הפרצוף, כרבולת מתדלדלת על פניו, צואר ארוך ערום מנוצות ועוד), הרבה יותר ממינים אחרים שנאסרו ע"י הפוסקים, ולא היתה לו מסורת לעצמו - ואף על פי כן התפשט היתרו ברוב ישראל כבר מזמן הב"ח.

136

קל״זיש לציין כי קיימת משפחות מועטות הנמנעות מלאכול תרנגול הודו משום שאומרים שאין להם מסורת חזקה, אכן כידוע זהו מיעוט הבטל ברוב כי כל כלל ישראל אוכלים אותו בלי שום חשש. גם כל ההכשרים המהודרים נותנים עליו תעודת כשרות למהדרין. גם בפוסקים הקדמונים לא מצינו שאסרו אותו באכילה, אלא תמהו על ההיתר שהרי מקום מוצאם הוא בארה"ב, שלא שייך שתהא שם מסורת. לדוגמא בלבד נציין את הספר דמשק אליעזר לרבי אליעזר אשכנזי, שהיה בדורו של הב"ח ואף למדו ביחד באותו ישיבה, ושניהם הם הראשונים שהזכירו ההיתר של התרנגול הודו דרך אגב. דאיתא בדמשק אליעזר¹⁰³פ' נא אות פד. וז"ל: "צפור דרור מותר וכו' ולכן תרנגול ברא הוא מה שאנו קוראים ענגליש הינער מותרין אע"פ שהודו כפות כדוכיפת, מ"מ כל סימני טהרה יש וכו'". והובא דבריו בכנה"ג סי' פ"ב סעיף כ"ז. וכן כתב הדמשק אליעזר במק"א שהם מותרים¹⁰⁴פ"ד י"א, ע"ג..

137

קל״חעל השאלה הנ"ל, למה התפשט ההיתר לאכול תרנגול הודו, מצינו כמה וכמה תשובות בפוסקים ונביאם בקצרה:

138

קל״טישוב ראשון: בעל שו"ת שואל ומשיב מביא הוכחה מהתרנגול הודו שהקורבצער הון שכתבנו עליה למעלה, כשרה וז"ל¹⁰⁵מהדורא חמישאי תשובה סט.:

139

ק״מואני שואל היאך אוכלים האינדיק (תרנגול הודו) שבא מאמעריקא שבוודאי לא היה שם מסורת וממ אוכלין אותו בכל התפוצה שישראל הם". ויעוין שם דהיינו מחמת סימני ההיתר שיש להם בגופם.

140

קמ״אעד"ז כתבו בעל הנחל אשכול¹⁰⁶על ספר האשכול סי' כב סק"י. והדרכי תשובה¹⁰⁷ס"ק כ"ו. שהיות ורוב הראשונים קבלו להלכה את שיטת הרמב"י שסובר שכל שיש לו שלשה סימנים בגופו הריהו כשרה ממילא כיון שהתרנגול הודו יש לו הג' סימנים בגופו הריהו כשר. וכן מדיוק דעת הדמשק אליעזר שהבאנו לעיל שמתיר התרנגול הודו משום שיש לה כל הסימני כשרות בגופו.

141

קמ״בישוב שני: בשו"ת ערוגת הבושם לרבי אריה לייב בולחיבער¹⁰⁸קונטרס התשובות שבסוף הספר סי' ט"ז. מחדש שגם לפי שיטת רש"י שמצריך מסורה זהו משום שמא הוא דורס, אבל אם אנחנו בטוחים שאינו דורס הריהו כשר. לפיכך בתרנגול הודו שמתגדל בבתי יהודים לאלפים ורבבות ואנו רואים בהם כמה שנים שאינם דורסים, ממילא לא חיישינן שהוא דורס כיון שהוא מוחזק בעליל שאינו דורס עכתו"ד.

142

קמ״גישוב שלישי: כתב הדרכי תשובה¹⁰⁹ס"ק כו. ע"פ מש"כ הנצי"ב במשיב דבר¹¹⁰יו"ד סי' כב., שאמנם כן אילו היום היה בא התרנגול הודו לפנינו והיינו נשאלים על כשרותו - היה לנו לאוסרו כי אין לו מסורת. אבל היות וכבר נהגו לאוכלו, וכבר זמן רב הוא גדל ביננו לאלפים ולרבבות, ואנו רואים שאין בו סימני דריסה, ויש לו שלשה סימנים והוא שכן ונדמה לטהור - אין להחזיק אבותינו באכילת עוף טמא.

143

קמ״דישוב רביעי: הגם שכתבו הרבה פוסקים בוודאות שמקום מוצאו של התרנגול הודו היה בארה"ב, מ"מ יש משמעות שהיה קיים בארץ ישראל. איתא בברייתא בתלמוד ירושלמי¹¹¹ברכות פ"ג ה"ה, הובא בתוספות בבבלי דף כה ע"א ד"ה לית., שיש להרחיק מצואת תרנגול אדום ארבע אמות כצואת האדם שהיא מסרחת. וכתבו הב"ח¹¹²או"ח סי' עט., ומג"א¹¹³שם ס"ק יד., עטרת זקנים, ופרי מגדים (שם) שהתרנגול האדום הוא אינדי"ק שלנו (שהוא תרנגול הודו), א"כ רואים שהתרנגול הודו היה קיים בארץ ישראל בזמן התנאים ששנו את הברייתא. וכ"כ הערוך השולחן, והמשנה ברורה (סי' עט) [וכ"מ מדברי הכנה"ג¹¹⁴הגב"י לא., שתרנגול הודו הוא ה'טווס' המותר, שהביאו ראשו בחלב ללוי בגמ' חולין דף קטז ע"א]. לפי"ז י"ל שהיה התרנגול הודו מצוי בא"י לפני החורבן והיתה לו מסורת טהרה, וכשגלו ישראל גלה אף הוא עמם והתגלגל עד ארץ אמריקה, ואולי היה קיים בארץ ישראל גם אחרי החורבן ומשם התפשט המסורת של כשרות.

144

קמ״הישוב חמישי: בשו"ת מי באר (סי' יט) לרבי יצחק אייזיק אב"ד בוקורעסט כותב וז"ל: שהיה מסורת כשרות ברורה על התרנגול הודו מאנשי אינדיא (הודו) קבלה עד משה רבינו !! שהוא עוף טהור אלא שהיה מחלוקת אם לסמוך על אנשי אינדיא עד שעמד הריב"ש והכריע כחכמי המתירין ואמר שיש לסמוך על אנשי אינדיא כי יש שם יראים ושלמים וכל אנשי אינדיא נזהרים ממאכלות אסורות, עכ"ל. והובא דבריו בדרכי תשובה¹¹⁵סעיף כ"ו..

145

קמ״והגם שמצינו בפוסקים שהמנהג הפשוט של כלל ישראל הוא לאכול התרנגול הודו בלי שום חשש איתא בהערוגת הבושם הנ"ל שיש משפחה אחת מפורסמת פרענקיל הגרים ברוסיא שנמנעים מלאכול אותם משום שאלה על המסורת כשרות ומלבד ממשפחה זאת לא שמע מי שאינו אוכל מהם. וכן ראינו אצל גדולי זמננו שאוכלים התרנגול הודו בלי שום חשש. וכן איתא באורחות רבנו¹¹⁶ח"ג עמ' ע"ב. שמרן החזו"א ומרן הקהילות יעקב אכלו התרנגול הודו.

146

קמ״זאמנם מפי מו"ר הג"ר שמואל קמינצקי ראש ישיבת פילידלפיה שמעתי שאביו מרן הג"ר יעקב קמינצקי זצ"ל החמיר שלא לאכול מהם. והסביר שקודם שהתחתן אכל הג"ר יעקב תרנגול הודו, אולם כשהתחתן עם הרבנית שהיתה בת הגאון ר' דוד צבי העליר משגיח דישיבת סלובדקה הפסיק לאכול מהם משום שהרבנית באה מהעיירה שוועאל בליטא שהחמירו שם ולא אכלו אותם. גם הג"ר שמואל שליט"א קיבל החומרה על עצמו ואינו אוכל מהם. אמנם משום שלא מנע בתור קבלה או מנהג רק בתור חומרא, כל משפחתו אכן אוכלים תרנגול הודו¹¹⁷ובשם נכד הגר"י קמנצקי, הרב דוד שליט"א שמעתי, שאביו הסביר שבעניני כשרות האוכל אפשר לסמוך על מסורת האם ואם אין למשפחת האם מסורה להחמיר, יש להקל..

147

קמ״חבשנת תקצ"ב נדפס בליוורנו שבאיטליה ספר 'זבחי כהן' על הלכות שחיטה, בדיקה וניקור, שחובר על ידי הרב יצחק ב"ר מאיר הכהן ז"ל. בספרו זה הדפיס עמוד ובו ציורים של שלושים עופות כשרים. מהמפורסמים שבהם, הם׃ תור, אדום חזה, שליו, פסיון, ברכיה, שחרור, חגלה, טווס, קרקיר. בנוגע לאכול אלו העופות נראה פשוט שאין די במסורת זו המופיע בספר, וכמו שכבר כתב זקני הגה"ק בעל ה'דברי חיים' מצאנז זצ"ל (שו"ת יו"ד ח"ב סי' מ"ה) שאף שעוסק בכשרות העופות למעלה מארבעים שנה, עדיין קשה לו להכריע בהכשרת עופות לאכילה, ולכן יש לעשות שאלת חכם בנוגע לעופות שאין מסורת כשרות ברורה עליהן. ובכל זאת, בנוגע לקיום מצות שילוח הקן, בודאי די במסורת זו כדי להחזיקם ככשרות ולקיים בהן המצוה, וכמבואר בחלק הדינים (דין י"ד). ולכן הצגנו כאן צילום העמודים הנ"ל מהספר.

148

קמ״ט

149

ק״נ1. פסיון, Phasianus colchicus, Pheasant

150

קנ״א2. צפור דרור, Passer domesticus, House sparrow

151

קנ״ב3. חגלה, Alectoris rufa, Red Legged Partridge

152

קנ״ג4. שחרור, Turdus merula, Blackbird

153

קנ״ד5. גבתון הגנים, Emberzia hortulana, Ortolan Bunting

154

קנ״ה6. פרוש מצוי, Fringilla coelebes, Chaffinch

155

קנ״ו7. טווס, Pavo cristatus, Peacock

156

קנ״ז8. שליו, Coturnix coturnix, Quail

157

קנ״ח9. קיכלי מזמר, Turdus ericetorum, Song thrush

158

קנ״ט10. גבתון עפרוני, Emberzia calandra, Corn bunting

159

ק״ס11. פרוש הרים, Fringilla montifringilla, Brambling

160

קס״א12. קיוית, Vanellus vanellus, Lapwing

161

קס״ב13. פיפיון השדות, Anthus praternis, Meadow Pipit

162

קס״ג14. זרעית השדה, Alaude arvensis, Sky Lark

163

קס״ד15. חכלילית העצים, Phoenicurus phoenicurus, Redstart

164

קס״ה16. אדום חזה, Erithacus reubecula, European Robin

165

קס״ו17. נחליאלי לבן, Montacilla alba, White Wagtail

166

קס״ז18. סלעית אירופית, Oenanthe oenanthe, Wheatear

167

קס״ח19. גבתון צהוב, Emberzia citrinella, Yellowhammer

168

קס״ט20. סבכי אפור, Sylvia borin, Garden Warbler

169

ק״ע21. גבתון הסלעים, Emberzia cia, Rock Bunting

170

קע״א22. ירקון, Chloris chloris, Greenfinch

171

קע״ב23. ברכיה, Anas platyrhynchos, Mallard

172

קע״ג24. קורא אירופי, Perdix perdixי Partridge

173

קע״ד25. שרשיר, Anas crecca, Teal

174

קע״ה26. חופמי זהוב Charadrius apricarius, Golden Plover

175

קע״ו27. חרטמון היערות, Scolopax austicola, Wood cock

176

קע״ז28. חרטומית הביצות, Cappella gallinago, Snipe

177

קע״ח29. תור, Streptopelia turtur, Dove

178

קע״ט30. קרקיר, Anas querquedula, Garganay

179