שלח תשלח, חלק ההלכה, דיני שלוח הקן ה׳Shaleach Teshalach, Halakhic Part, Laws of Shiluach HaKen 5

א׳אופן שילוח האם

ב׳ה. כששולח האם י"א שצריך לקחת האם מעל גבי הבנים בידיו ואז לשלחה ממנו. אכן י"א שבאופן זה עוברים על הלאו של לא תקח האם על הבנים, אלא אופן השילוח הוא ע"י שמגרשה מהקן במקל וכדומה. וכן נהגו והורו הרבה מגדולי זמננו.

ג׳הרחב דבר
ה. המקור לבירור הלכה זו נפתח בהבנת הגמרא בחולין (קמ"א, ב). דהכי איתא התם: "במה משלחה, רב הונא אמר ברגליה רב יהודה אמר באגפיה" [כנפיה]. ומספרת הגמרא בהמשך על אדם אחד שתלש כנפי היונה ושלחה, וחייב אותו רב יהודה מלקות ואמר לו שישהה אותה עד שיגדלו כנפיה ואז ישלחנה. והיינו רב יהודה לשיטתו דמשלחה בכנפיה דוקא. ופסקו הרי"ף והרמב"ם (הל' שחיטה פי"ג ה"ה) והשו"ע (סי' רצ"ב ס"ד) כרב יהודה. וביארו הר"ן והמגיד משנה טעמם משום דהוא עבד עובדא כשמעתיה.

ד׳שיטות הראשונים

ה׳והנה רש"י כתב שני פירושים בביאור שיטת רב הונא ורב יהודה, אשר הם מקור לשתי השיטות שהבאנו לעיל. דמתחילה כתב רש"י וז"ל: במה משלחה ברגל. יאחזנה ברגלה וישלחנה. בגפה. אוחזה בכנפה ומשלחה. אולם רש"י דוחה פירוש זה וז"ל: וכמדומה לי דהכי קאמר, רב הונא אמר ברגל שאם תלש גפה ושלחה נפטר ממצות שילוח כיון שהלכה ב' פסיעות או ג' ומותר לחזור לתופשה. ורב יהודה אמר בגפה שתוכל לעוף כדרכה וכו', עכ"ל רש"י.

ו׳נמצא דלפירוש ראשון צריך לאחוז אותה ממש בכנפיה ולשלחה. ולפירוש שני אין הקפדה כלל שיאחז אותה ויכול לשלוח עם מקל, אלא העיקר שתוכל לעוף בשעת השילוח, והיינו שיהיו לה כנפיים.

ז׳והרא"ש כתב כפירוש השני של רש"י וז"ל: ר"י אמר באגפיה, צריך לשלחה בענין שתוכל לפרוח באגפיה שלא ימרוט כנפיה, עכ"ל. וכך היא גם דעת רבינו ירוחם (בספר אדם נתיב ט"ו אות כ"ג). וכך הוא גם לשון הטור והשו"ע: אלא ישלחנה מיד עם כנפיה כדי שתוכל לפרוח. וכתב בביאור הגר"א (סק"ט) דהיינו כפירוש שני ברש"י.

ח׳וכדברי רש"י שיכול לשלח במקל, מצאנו גם כן בספר האשכול (פרק שלוח הקן), דכתב וז"ל: "במה משלחה בכנפיה, אבל אם מרט כנפיה והולכת ברגליה והדר תפסה לא יצא", עכ"ל. ומתבאר מדבריו שאין הקפדה כלל שיאחז האם בידיו, אלא יכול לשלוח גם עם מקל וכדו', והעיקר שתוכל האם לעוף בשעת השילוח, והיינו שיהיו לה כנפיים. וכך הוא גם לשונו של הר"י מנרבונא: "ורב יהודה אמר בגפה, שתוכל לעוף כדרכה". וז"ל רבינו ישעיה אחרון (בעל פסקי ריא"ז, נכד התוספות רי"ד): "אין שילוח העוף אלא בכנפיו, לפיכך אם מרט כנפיו מכין אותו מכת מרדות". וכ"כ רבי יהודה ב"ר בנימין הרופא: "רב יהודה אמר בגפיה שתוכל לעוף כדרכה".

ט׳גם מדברי הר"ן על הרי"ף מבואר דסבירא ליה כן, שכתב בזה"ל: "ועובדא דבסמוך מוכח כדפירש רש"י ז"ל, אבל הרמב"ם כתב בפרק הנזכר וכיצד משלח האם אוחז בכנפיה ומפריחה. וקיימא לן כרבי יהודה דהא חזינן דעבד עובדא כשמעתיה", עכ"ל.

י׳והרי גם רש"י כתב שמהעובדא שהביאה הגמ' לקמן באחד שגזז כנפיה ונגדיה ר' יהודה מוכח כפירושו שר' יהודה לטעמיה שצריך דווקא כנפיים שלמים כדי שיפריחו ולכן הכהו מכת מרדות. והר"ן שכתב בזה כרש"י, דמהעובדא דגזז כנפיה מוכח כפירושו של רש"י, ומסיים אח"כ שהמעשה ראיה שכן ההלכה, מוכח להדיא שמעובדא זו איכא ראיה דנקטינן כרש"י.

י״אאמנם בביאור הגר"א (שו"ע אות ט') כתב שלא כהר"ן, שאין מהעובדא קושיא לפירושו של הרמב"ם. וכן יעוין ב'לחם משנה' (הלכה ד') על הרמב"ם שמסביר למה אין קושיא על הרמב"ם מעובדא זו. אבל מ"מ דעת הר"ן בזה הוא כרש"י ודלא כה'לחם משנה'.

י״בוכן איתא להדיא כשיטת רש"י בפירוש 'שחיטת חולין רבתי' לרבי יהודה אלמדארי (חי בתקופת רבי יהונתן הכהן מלוניל), בחידושיו לחולין (קמ"א, ב). ועוד יש לנו בזה דבריו המפורשים של המהרש"ל (חולין פרק י"ב סי' ז'), שכתב להדיא שעיקר השילוח הוא שיהיו הכנפיים שלמים בשעת השילוח, ומוכח מזה שיכול לגרשה עם מקל, יעו"ש.

י״גולשונו של הלבוש (סי' רצ"ב סעיף ד') מורה כך, דכתב: "אלא שצריך שישלחה מיד עם כנפיה כדי שתוכל לפרוח לכל מקום שתרצה", עכ"ל. הרי להדיא כפירוש השני ברש"י, שאין צריך לאחוז האם בכנפיים אלא השילוח הוא שתוכל לעוף בכנפיה.

י״דוהערוך לנר בספרו שו"ת בנין ציון (החדשות, סי' י"ד) כתב בזה"ל: "זכורני שפעם א' שאלתי לאדמ"ו הגאון מו"ה אברהם בינג זצ"ל איך יקיים מצות שלוח הקן והיה דעתי שיגביה האם מעל הבנים ויפריח אותה. והשיב לי שאסור לעשות כן דמיד כשלוקח אותה עובר בלאו הלא תקח האם על הבנים אלא שצריך לגרש אותה מעל הקן עד שתפרח", עכ"ל.

ט״וובעל האדר"ת בספרו שו"ת 'מענה אליהו' (שאלה כ"ג) הביא דבריו להלכה, דכתב וז"ל: "ונראה לי בעיקר קושית מעלת כת"ר נ"י, על פי דברי שו"ת 'בנין ציון' (תשובה י"ד) ששאל את רבו הגאון רבי אברהם בינג בקיום מצות שילוח הקן. ואמר לו דא"א לקיים רק כשיפריח מקודם את האם, דאם לא כן עובר בלאו ע"ש היטב, והם הם דברי שמואל לרב יהודה באמת", עכ"ל.

ט״זבירור שיטת הרמב"ם

י״זהרמב"ם (הל' שחיטה פי"ג ה"ה) כתב בזה"ל: "וכיצד משלח האם אוחז בכנפיה ומפריחה". ודייק הר"ן (על הרי"ף) דס"ל להרמב"ם כפירוש ראשון של רש"י, דאופן השילוח הוא ע"י שאוחז האם בידיה ואז משלחה. וכן דייק בביאור הגר"א הנ"ל, והוסיף דאף מהרי"ף מוכח דס"ל כן.

י״חומצינו עוד בחתם סופר בתשובותיו (או"ח סי' ק') שנקט כן בפשיטות בשיטת הרמב"ם, שצריך לאחוז האם בידיו. וכן מבואר בערוך השלחן (ס"ו).

י״טאמנם בספר דמשק אליעזר עמ"ס חולין (לרבי אליעזר אשכנזי שלמד ביחד עם רבינו הב"ח, נדפס בשנת ת"ו, ונדפס מחדש בשנת תשנ"ב) נקט בפשיטות דהרמב"ם יכול להתפרש גם כפירוש השני ברש"י, ואף שדבריו שם צ"ע קצת, מ"מ הא מיהא מבואר להדיא בדבריו דאף להרמב"ם אין אחיזת האם בידו לעיכובא, ועיין במעשה רקח על הרמב"ם (פרק י"ג הלכה ד') שציין דברי בעל הדמשק אליעזר.

כ׳ואוסיף לציין כמה מאחרוני זמננו שגם הציעו הבנה אחרת בשיטת הרמב"ם. בשו"ת תורה לשמה לבעל הבן איש חי (סי' רע"ח), כתב על הרמב"ם דלא בעינן שישלח האם בידו ממש לאחר שאחזה ותפסה בידיו, אלא כל שגרם לבריחתה, ע"י שפתח הכלוב וכדומה, נחשב שקיים מצות שילוח הקן. וממוצא דבר, יש ללמוד דלא בעינן כלל שיאחז האם בידיו, אלא סגי שגורם לבריחתה בעודה בקן.

כ״אובספר 'תשובות והנהגות' להג"ר משה שטרנבוך שליט"א (יו"ד סי' שכ"ט) כתב דהרמב"ם הלא מיירי שם באופן שכבר לקח האם בידיו ועבר על הלאו שלקח האם על הבנים, כמבואר לעיל שם הלכה ד', ועל זה כתב הרמב"ם שצריך לאוחזה ביד ולשלחה, דהואיל וכבר לקח האם לידו צריך לשלחה בידיו ממש.

כ״בובספר אוצרות ירושלים (חלק קע"ב) הוסיף דיוק מלשון הרמב"ם דס"ל דשילוח בידיו לאו דוקא, דהרמב"ם שם (ה"ג) כתב: "בא אחד וחטף האם מידו ושלחה, או שברחה מתחת ידו שלא מדעתו, לוקה". ומשמע להדיא שאם ברחה מדעתו ומתוך כוונה מצידו, נחשב שקיים בזה מ"ע דשילוח הקן. ויש ללמוד מזה דלא בעינן כלל שיאחז האם מקודם בידו. אכן פשוט שאין זה מוכרח, ויש לחלק ולומר, דבעינן עכ"פ שיאחז מקודם האם ויתפסנה, ואח"כ סגי שיגרום לבריחתה.

כ״גולכאורה נראה להוכיח כדבריהם מהא דהבית יוסף (יו"ד סי' רצ"ב) שפסק כפירוש שני ברש"י, לא ציין לשיטת הרמב"ם. ופשוט דאי היה סבור שלהרמב"ם בעינן שיאחז האם בידו, היה מציין למחלוקת זו. ואשר לכן סתימת דבריו מורה לכאורה דנקט דלשון הרמב"ם אינו בדוקא, וסגי גם בשילוח ע"י הברחת האם מהקן. ואכן כן שמעתי להדיא מהגר"ח קניבסקי שליט"א, מהג"ר ניסים קרליץ שליט"א, ומהג"ר יהודא שפירא זצ"ל שגם לדעת הרמב"ם יוצא אם מגרשה במקל, ומש"כ לגרש בידו אינו לעיכובא ואולי הוי רק לכתחילה, אבל ודאי שקיים המצוה גם כשגירשה במקל. וכן כתב לי הגר"ח קניבסקי שליט"א עיין בתשובותיו (ז).

כ״דבירור שיטת הרשב"א

כ״הוהנה הבאנו לעיל (דין ג) דברי הרשב"א בתשובותיו דנותן טעם אמאי אין מברכין על מצות שלוח הקן, משום דהיא מצוה הבאה בעבירה, דהשילוח בא לתקן הלאו שבלקיחה. ודימה זה למחזיר גזלתו, שאין מברך על מצות החזרת הגזל, משום שהיא באה בעבירה.

כ״וובמושכל ראשון היה נראה להוכיח דשיטתו היא כהרמב"ם, דלעולם אופן קיום המצוה הוא ע"י שלוקח האם בידו ואז משלחה. אכן כבר כתבו המעשה רקח על הרמב"ם (פרק י"ג הלכה ג') ובעל הערוך לנר בתשובותיו בנין ציון (החדשות, סי' י"ד) דלכאורה הדברים קשים לאומרם, ולא מסתבר דנתכוון הרשב"א לומר דתמיד אופן קיום המצוה הוא ע"י עבירה. ולכן כתבו דאדרבה מדברי הרשב"א יש ללמוד שאופן הפשוט של קיום המצוה הוא בהברחת האם מן הקן ע"י מקל וכדו' שאז אינו לוקח האם מע"ג הבנים. והרשב"א בא רק לתת טעם אמאי אין מברכין, והוא משום דשייך במצוה זו אופן של מצוה הבאה בעבירה אם שולח את האם ע"י ידו, יעוין היטב בדבריהם שם.

כ״זהאם יש איסור בלקיחת האם

כ״חועכ"פ עולה מדברי הרשב"א דיש לנו מחלוקת ראשונים שהיא הפוכה מקצה לקצה. דשיטת הרמב"ם, כפי שנקטו חלק מהאחרונים הנ"ל, דאופן קיום המצוה הוא דוקא ע"י שלוקח האם ומשלחה. ולדעת הרשב"א יש באופן זה איסור גמור דעובר על לאו. וכבר הבאנו לעיל (דין ג) דכדעת הרשב"א כן היא גם דעת רבי יוסף בן פלט, והאורחות חיים, ובעל האהל מועד, ספר המאורות, ספר המנוחה, וספר הפרדס.

כ״טוהנה כל זה כתבו האחרונים הנ"ל כפי הנראה מדברי הרשב"א בתשובה זו. אולם מצאתי תשובה נוספת מהרשב"א, ומדבריו שם נראה להיפך רז"ל (חלק א, סי' תצ"ג): דאפילו נטלה על מנת לשלח חייב לשלחה, דאע"ג דלאו ליכא עשה איכא וכו'. ומבואר להדיא דס"ל להרשב"א דבנוטל ע"מ לשלחה ליכא לאו. וזהו לכאורה סותר לדבריו בתשובה הנ"ל. שהרי דוחק לומר שכוונת הרשב"א רק לאופן שנטל לא ע"מ לשלחה, דבכה"ג עבד הלאו. דאטו משו"ה הכי לא מברכים כלל, וצ"ע.

ל׳ומאידך גיסא הראב"ד השיג על דברי ר"י בן פלט בזה"ל: אמר אברהם הא לא מחוורתא, שאם נטל ע"מ לשלחה מאי עבירה איכא, עכ"ל. ועד"ז איתא נמי בתוס' קידושין (ל"ד, א ד"ה מעקה) וז"ל: "ושלוח הקן נמי, כגון שלקח האם על מנת לשלחה ואח"כ נמלך ולא שלחה, דהשתא לאו ליכא כי אם עשה", עכ"ל. מבואר מדבריהם דגם אם לוקח האם אין בזה איסור, אם אכן נטל ע"מ לשלחה. אכן לא מבואר בדבריהם דס"ל דהכי הוא אופן קיום המצוה, שיקח וישלחה. אלא רק מבואר דנחלקו על הראשונים דס"ל שיש איסור בדבר.

ל״אובספר חרדים לרבי אלעזר אזכרי כתב (פט"ז) וז"ל: "וכשיקחנה יכוון שלא לזכות בה אלא לוקחה כדי לקיים מצות שלוח, ואז לא יעבור על לאו דלא תקח האם, הכי מפורש סוף מסכת חולין, כן הורה הרב כמוהר"ר יצחק אשכנזי זצ"ל", עכ"ל. ומשמע מרהיטת לשונו דזהו אופן קיום המצוה ע"י שלוקחה מקודם בידו ומשלחה.

ל״בויעו"ע בשו"ת בנין ציון הנ"ל מש"כ בענין זה, דמתחילה היתה דעתו שאופן קיום המצוה הוא ע"י שיגביה האם מעל הבנים וישלח אותה, ואמר לו רבו רבי אברהם בינג זצ"ל דאסור לעשות כן דמיד שלוקח אותה עובר בלאו דלא תקח, אלא שצריך לגרש אותה מעל הקן עד שתפרח. וכבר הוראנו לדעת דאין הדברים פשוטים כלל ועיקר, ותלוי הדבר במחלוקת ראשונים הנ"ל.

ל״גובאמת גמרא מפורשת יש לנו בענין זה, אשר רמז לה האריז"ל הנ"ל בספר החרדים, דהכי איתא בחולין (קמ"א, א): "כגון שנטלה על מנת לשלח, דלאו ליכא עשה הוא דאיכא". אכן יעוין בשו"ת שאגת אריה (סי' פ"א) ובביאור הגרי"פ פערלא על הרס"ג (ל"ת קל"ז) שדחו ראיה זו.

ל״דהלכה למעשה

ל״הכתב החזו"א (יו"ד סי' קע"ה ס"ב) וז"ל: "ואין נפקותא בשילוח אם לוקחה ביד על מנת לשלחה או שמגרשה עד שתברח", עכ"ל. חזינן תרתי, חדא דנקט שאין איסור בלקיחת האם אם עושה כן ע"מ לשלחה. ועוד, דאין זה לעיכובא כלל, ושפיר מקיים המצוה גם באופן שמבדיחה מהקן.

ל״וובספר 'ארחות רבינו' (כרך ד' עמ' כ"ט) כתב שמרן בעל 'הקהלות יעקב' זצ"ל קיים מצות שילוח ע"י הקשה במקל. [וכן אמר לי בנו הגר"ח קניבסקי שליט"א, שאביו זצ"ל קיים המצוה ע"י הקשה במקל]. וכן איתא בספר 'קן צפור' שהאדמו"ר מסאטמאר זצ"ל בעל 'הויואל משה' נהג כן ואמר שמה שכתוב בהרמב"ם אין זה לעיכובא. וכן הורה הגר"ח קניבסקי שליט"א. עיין בתשובותיו (ז-י"ד, קכ"ג, קמ"ה, קמ"ו) ועוד אמר לי שכשקיים בעצמו המצוה שלח האם על ידי הקשה במקל.

ל״זאכן מהגרי"ש אלישיב שליט"א שמעתי דיש לחוש לשיטת הרמב"ם, ומשום דמבואר בשו"ת החת"ס הנ"ל דבשילוח שלא כדין יש לחוש לאיסור צער בעלי חיים, וע"כ ראוי להקפיד לקיים המצוה באופן שיעלה כדין אליבא דכ"ע, ולכן יש להקפיד לאחוז האם ולשלחה. ואף אם קשה הדבר, מפני שהאם בורחת כשמרגישה שרוצים לתופסה, ימתין עד שתחזור וינסה שוב לתפסה. ושמעתי מהג"ר יחיאל מיכל פיינשטיין זצ"ל דמן הראוי היה לחוש לשיטת הרמב"ם, אך מכיון דבחזו"א איתא דיוצא בכל אופן, לכן כשקשה הדבר כגון שהקן במקום גבוה, יכול לקיים מצוה ע"י מקל וכדומה והוסיף שכן קיים בעצמו המצוה ע"י מקל.

ל״חויש לנו בזה 'מעשה רב' מראש ישיבת פוניבז' הג"ר אלעזר מנחם מן שך זצ"ל ומהג"ר שלמה זלמן אויערבך זצ"ל ומהג"ר יצחק יעקב וייס זצ"ל ומהג"ר ישראל יעקב פישר זצ"ל ויבדלחט"א הג"ר שמואל ואזנר שליט"א שקיימו המצוה ע"י מקל. והג"ר משה שטרנבוך שליט"א בתשובות והנהגות הנ"ל מורה אף הוא לנהוג כן, דבזה ליכא דררא דעבירה כלל, משא"כ אם לוקח האם בידו, יעו"ש.

ל״טויעוין תשובות הגאון רבי חיים פינחס שיינברג שליט"א להלן בספרנו שהורה ג"כ שיכול לשלחה עם מקל. ואמר לי הג"ר משה הלברשטאם זצ"ל שבאופן זה קיימו בביתו בעל ה'מנחת יצחק' זצ"ל, והג"ר משה אריה פריינד זצ"ל וכן קיים בעצמו המצוה הג"ר משה הלברשטאם זצ"ל. ובאמת דעל פי המצוי, כמעט אי אפשר לקיים המצוה באופן אחר, דקשה מאד מאד לתפוס האם ביד, כי בטבעה היא בורחת מיד כשרואה או מרגשת שמתקרבים אליה.