שאילת יעבץ, חלק ב קס״גSheilat Yaavetz, Volume II 163
א׳ברודא התעו"ל.
1
ב׳באור הגון מופלא בלשון הרא"ש מפור בהגוז'
מה שנתקשה מר בלשון הרא"ש בהגוזל קמא. במאי דכתב דלית הילכתא כחוכא דבני מערבא. אע"ג דר' אבא מפרש משנה דעירכין אליבייהו שהוא ודאי דבר מתמיה לכאורה. דהא ר"א א"ר אבהו דלעיל מניה. דמוקים לאתקפתא דב"מ. דלא תקשי דפריך ר' שמואל עלייהו. דא"ה חטין בחטין נמי. קאתי איהו ומשני להו. ועליה קאי ראב"א. ממילא נדחו בני מערבא. ולא שפיר עבדו דמחכו. נ"ל פשוט בכוונת הרא"ש. דאיכא למידק תו. אמאי מייתי סייעתא מר' אבא. ולא מר' אבהו. דודאי ס"ל כבני מערבא באין ספק. ואי משום דדחי ליה ר' אבא. אינו מוכרח וסברא רצונית היא. ומשום דיחויא לא שבקינן מאי דפשיטא ליה לר' אבהו. ועוד דהא כולהו אמוראי דבתר הכי אותיבו עליה דר' אבא. ובמסקנא לא קאי. והוכרח לתירוץ אחר. אלא כך היא כוונת הרא"ש. דודאי מר' אבהו לחודיה ליכא סייעתא. לבני מערבא דהילכתא כוותייהו. לפי שהוא תופס לעיקר סברת ב"מ. ועושה מערכה על הדרוש ותדע מהקושיא. דאל"כ קשיא מתני' דערכין. ואי אמרת דאע"ג דלא הודיע לבעל המעות. אפ"ה קני בעל המעות. משום דשליחותיה קעביד. לק"מ ממתני' דערכין. ואפילו אי מדמינן לה למתני' לחטין ושעורין. נמי קני. ולא משום דלחטין וחטין דמיא. אבל ר' אבא דבתר הכי דחי לדר' אבהו. דאה"נ אפילו תימה דדמי לחטין וחטין. אפ"ה לא תקשי אדבני מערבא. דאינהו ס"ל בקושטא בחטין וחטין נמי שליח קנה. ולא בעל מעות. מטעמא דידהו דמי הודיעו לבעל המעות. דודאי שייך בתרוייהו שפיר. והתם במתני' דלא קנה הקדש. והאשה קנתה. אע"ג דדמיא לבעל מעות. ומי הודיעה. אי משום הא לא קשיא. דאין דעת המקדיש מתחלה על כך. לא הקדישן מעולם. ולא משום דקנתה האשה מעכשיו. דאילו היה מטעם זה. לא היתה זוכה בו האשה. כטעם דב"מ. דמי הודיעה שתזכה. ומוכרח דעל כרחך ר' אבא ס"ל הכי. מדלא אשכח לפרש המשנה אלא משום דעל זה לא היה כוונת המקדיש. אבל אלמלא כיון להקדיש. לא היה מועיל לזכות בו האשה. ע"י שנאמר דבעל מתחלה. כשנתן לצבע אדעתא דידה. ושליחותא דאשה קעביד. אע"ג דלא הודיעה דכיון דשינה. ממילא ברשותיה קאי. דומיא דשליח דעלמא. אפילו בחטין וחטין. א"כ בהדיא משמע. דר' אבא קאי בשיטתייהו דב"מ. ומוסיף אמילתיה דר' אבהו. דלעולם בני מערבא אפילו בחטין וחטין פליגי. מהך טעמא דמי הודיעו. שכל זמן שאין כאן הודעה. אינו זוכה בעל המעות בכל גוונא. ואפ"ה מתניתין דעירכין שפיר מתוקמא אליבייהו כדפרשינן. ומדחזינן נמי לבתר דכולהו אמוראי בתראי אתקיפו עליה דר' אבא. הדר ביה. ומפרש טעמא דמתני'. משום דהוה כמפרש שאינו מקדיש את של אשתו. הא לא הכי. בסתם. ר"ל אילו לא אמרינן נעשה כאומר. שאין להקדש בהן. אלא סתמא חשבינן ליה הכל של גזבר. ולא אהנו מעשיו שנתנן לצבע לשמן. אמרינן כיון דלא הודיע הצבע לאשה. לא זכתה. ש"מ דמי הודיעו סברא אלימתא היא. אף למסקנא דשינויא דר' אבא. וכל היכא דליכא הודעה. לא זכה בעל המעות. ותקשי ליה להרא"ש. דפסק דלא כוותיה אפילו בחטין ושעורין. לכך הוצרך לעשות סניגרון לדבריו. דלעולם ר' אבא נמי לא ס"ל כוותייהו. והא דלא שני למתני'. דאע"ג דלא הודיעה לאשה אפ"ה זכתה. היינו משום דליכא למימר הכי. אלא במזכה את שלו לאחר ע"י אחר. אבל ע"י עצמו לעולם אינו זוכה. ודוק. זהו הנ"ל יעב"ץ.
מה שנתקשה מר בלשון הרא"ש בהגוזל קמא. במאי דכתב דלית הילכתא כחוכא דבני מערבא. אע"ג דר' אבא מפרש משנה דעירכין אליבייהו שהוא ודאי דבר מתמיה לכאורה. דהא ר"א א"ר אבהו דלעיל מניה. דמוקים לאתקפתא דב"מ. דלא תקשי דפריך ר' שמואל עלייהו. דא"ה חטין בחטין נמי. קאתי איהו ומשני להו. ועליה קאי ראב"א. ממילא נדחו בני מערבא. ולא שפיר עבדו דמחכו. נ"ל פשוט בכוונת הרא"ש. דאיכא למידק תו. אמאי מייתי סייעתא מר' אבא. ולא מר' אבהו. דודאי ס"ל כבני מערבא באין ספק. ואי משום דדחי ליה ר' אבא. אינו מוכרח וסברא רצונית היא. ומשום דיחויא לא שבקינן מאי דפשיטא ליה לר' אבהו. ועוד דהא כולהו אמוראי דבתר הכי אותיבו עליה דר' אבא. ובמסקנא לא קאי. והוכרח לתירוץ אחר. אלא כך היא כוונת הרא"ש. דודאי מר' אבהו לחודיה ליכא סייעתא. לבני מערבא דהילכתא כוותייהו. לפי שהוא תופס לעיקר סברת ב"מ. ועושה מערכה על הדרוש ותדע מהקושיא. דאל"כ קשיא מתני' דערכין. ואי אמרת דאע"ג דלא הודיע לבעל המעות. אפ"ה קני בעל המעות. משום דשליחותיה קעביד. לק"מ ממתני' דערכין. ואפילו אי מדמינן לה למתני' לחטין ושעורין. נמי קני. ולא משום דלחטין וחטין דמיא. אבל ר' אבא דבתר הכי דחי לדר' אבהו. דאה"נ אפילו תימה דדמי לחטין וחטין. אפ"ה לא תקשי אדבני מערבא. דאינהו ס"ל בקושטא בחטין וחטין נמי שליח קנה. ולא בעל מעות. מטעמא דידהו דמי הודיעו לבעל המעות. דודאי שייך בתרוייהו שפיר. והתם במתני' דלא קנה הקדש. והאשה קנתה. אע"ג דדמיא לבעל מעות. ומי הודיעה. אי משום הא לא קשיא. דאין דעת המקדיש מתחלה על כך. לא הקדישן מעולם. ולא משום דקנתה האשה מעכשיו. דאילו היה מטעם זה. לא היתה זוכה בו האשה. כטעם דב"מ. דמי הודיעה שתזכה. ומוכרח דעל כרחך ר' אבא ס"ל הכי. מדלא אשכח לפרש המשנה אלא משום דעל זה לא היה כוונת המקדיש. אבל אלמלא כיון להקדיש. לא היה מועיל לזכות בו האשה. ע"י שנאמר דבעל מתחלה. כשנתן לצבע אדעתא דידה. ושליחותא דאשה קעביד. אע"ג דלא הודיעה דכיון דשינה. ממילא ברשותיה קאי. דומיא דשליח דעלמא. אפילו בחטין וחטין. א"כ בהדיא משמע. דר' אבא קאי בשיטתייהו דב"מ. ומוסיף אמילתיה דר' אבהו. דלעולם בני מערבא אפילו בחטין וחטין פליגי. מהך טעמא דמי הודיעו. שכל זמן שאין כאן הודעה. אינו זוכה בעל המעות בכל גוונא. ואפ"ה מתניתין דעירכין שפיר מתוקמא אליבייהו כדפרשינן. ומדחזינן נמי לבתר דכולהו אמוראי בתראי אתקיפו עליה דר' אבא. הדר ביה. ומפרש טעמא דמתני'. משום דהוה כמפרש שאינו מקדיש את של אשתו. הא לא הכי. בסתם. ר"ל אילו לא אמרינן נעשה כאומר. שאין להקדש בהן. אלא סתמא חשבינן ליה הכל של גזבר. ולא אהנו מעשיו שנתנן לצבע לשמן. אמרינן כיון דלא הודיע הצבע לאשה. לא זכתה. ש"מ דמי הודיעו סברא אלימתא היא. אף למסקנא דשינויא דר' אבא. וכל היכא דליכא הודעה. לא זכה בעל המעות. ותקשי ליה להרא"ש. דפסק דלא כוותיה אפילו בחטין ושעורין. לכך הוצרך לעשות סניגרון לדבריו. דלעולם ר' אבא נמי לא ס"ל כוותייהו. והא דלא שני למתני'. דאע"ג דלא הודיעה לאשה אפ"ה זכתה. היינו משום דליכא למימר הכי. אלא במזכה את שלו לאחר ע"י אחר. אבל ע"י עצמו לעולם אינו זוכה. ודוק. זהו הנ"ל יעב"ץ.
2