שאילת יעבץ, חלק ב מ״גSheilat Yaavetz, Volume II 43
א׳ד' מראות נגעי הוראו' משובשות שהורה זקן
הגיד לי רט"ו וז"ל. איך שנתבע מא' שבישראותו ממיתת אחיו ר"מ ע"ה בש"ק. וטען שר"פ הבטיחו אז לעשות לו בגד חדש. והטילו הב"ד עליו שבועה. והוצרך להתפשר לתת לתובע אדום זהב. שמעו שומעים. אם ערכאות שבסוריא היו דנין כך שהרי למוד ערוך הוא בפי הר"מ ז"ל. שאין משביעין על טענת נדר (הוא ע"פ משנה דפרק שבועת העדות. שאין חייבין אלא על תביעת ממון כפקדון. ש"מ דלאו ממון הוא. ואין נשבעין עליו) ונפסק בפשיטות בטוש"ע ספ"ז סכ"ה. אם אמנם בש"ך כתב שם יראה שאם נדר לעני משביעין. כיון דאסור לחזור בו. והוא ע"פ תשו' מהר"מ. הנה מלבד שבאמת הלכה מקופחת היא כמ"ש במו"ק. והא ודאי לאו ממון הוא. כמש"ל מסתם משנה. ותו דאיתה בשאלה. כדקיי"ל בי"ד סרכ"ח. ודילמא מהר"מ הוה ס"ל דליתה בשאלה. מיהא לדידן לית דין ולית דיין. דאינו ממון להשביע עליו. ומדקיי"ל נמי כסרנ"ב. דאם נשבע ונדר לתת לפלוני כך וכך אין היורשים חייבין לשלם. נמי תהוי תיובתיה. הא ודאי לא קיי"ל הכי. ועוד יש להקיפו תשובות שיש בהן ממש. ואכמ"ל. אבל אפילו למאי דסבר בש"ך. מ"מ בנדון הלז טעות הוא בידם מכמה צדדים. דהא בתלמודין בהדיא אתמר דמותר לחזור במתנה. אם לא במועטת. דסמכא דעתיה. משא"כ במרובה. דלא סמכא דעתיה. לא קני לגמרי. ולא מפלגינן בין עשיר לעני. וכן לא חילקו בטוש"ע. אלא בין מתנה מרובה למועטת (ומן הירו' שהביאו אין הוכחה כלל לחייבו שבועה עליה. אלא ממד"ח הוא דעבד ר"ח הכי) וכאן הוא מתנה מרובה. והדברים מוכיחים שלא נתכוין אלא להשטות בו. ואפילו נתכוין. יכול לחזור בו. מאחר דלא סמכה דעתו במתנה מרובה כזו. לא קני מידי. פטומי מלי בעלמא נינהו. וגם מאיזה טעם וסבה יתנדב לו למבשר בדבר גדול כזה. ואם הגיע הפאשט ובא אגרת מאמשטרדם. הלא יוודע ליורשי הנפטר מיד. מה הוא צריך לבשורתו של זה. שאינו דומה למבשר שמועה טובה מארץ מרחק. שאפשר שלא יוודע לזה המתבשר מהר כל כך. בזולת המבשר. ועוד שהנפטר העביר הירושה מיורשיו. ועזב הכל לאשתו. ואיך יהא נמהר כל כך לתת מתנה גדולה כזו למבשר על לא דבר (אפשר תעלה יותר ממה שיקבל מעזבון אחיו) ובר מן כל דין. הלא בשבת היה מעשה. ואסור לתת מתנה בשבת ודווקא בש"מ התירו. לא בבריא. לכן בודאי לא נתכוין הלה למתנה ממש. אלא דרך שחוק והשטאה אמר מה שלא גמר בלבו כלל. ותו אפילו יהבינן להו כל טעותייהו. הא אין עני אלא מי שאין לו מאתים זוז. או חמשים שנושא ונותן בהם. א"כ מאן יימר דהכי הוא. לחייב לזה להוציא ממנו ממון בכח בלי טעם וריח. הילכך פשיטא דהך פסקא דדינא. עולבנא דדייני הוא בורכא ובדותא. עספ"ז הכ"ה ואכמ"ל. והכי דנו בגיותא טובא.
הגיד לי רט"ו וז"ל. איך שנתבע מא' שבישראותו ממיתת אחיו ר"מ ע"ה בש"ק. וטען שר"פ הבטיחו אז לעשות לו בגד חדש. והטילו הב"ד עליו שבועה. והוצרך להתפשר לתת לתובע אדום זהב. שמעו שומעים. אם ערכאות שבסוריא היו דנין כך שהרי למוד ערוך הוא בפי הר"מ ז"ל. שאין משביעין על טענת נדר (הוא ע"פ משנה דפרק שבועת העדות. שאין חייבין אלא על תביעת ממון כפקדון. ש"מ דלאו ממון הוא. ואין נשבעין עליו) ונפסק בפשיטות בטוש"ע ספ"ז סכ"ה. אם אמנם בש"ך כתב שם יראה שאם נדר לעני משביעין. כיון דאסור לחזור בו. והוא ע"פ תשו' מהר"מ. הנה מלבד שבאמת הלכה מקופחת היא כמ"ש במו"ק. והא ודאי לאו ממון הוא. כמש"ל מסתם משנה. ותו דאיתה בשאלה. כדקיי"ל בי"ד סרכ"ח. ודילמא מהר"מ הוה ס"ל דליתה בשאלה. מיהא לדידן לית דין ולית דיין. דאינו ממון להשביע עליו. ומדקיי"ל נמי כסרנ"ב. דאם נשבע ונדר לתת לפלוני כך וכך אין היורשים חייבין לשלם. נמי תהוי תיובתיה. הא ודאי לא קיי"ל הכי. ועוד יש להקיפו תשובות שיש בהן ממש. ואכמ"ל. אבל אפילו למאי דסבר בש"ך. מ"מ בנדון הלז טעות הוא בידם מכמה צדדים. דהא בתלמודין בהדיא אתמר דמותר לחזור במתנה. אם לא במועטת. דסמכא דעתיה. משא"כ במרובה. דלא סמכא דעתיה. לא קני לגמרי. ולא מפלגינן בין עשיר לעני. וכן לא חילקו בטוש"ע. אלא בין מתנה מרובה למועטת (ומן הירו' שהביאו אין הוכחה כלל לחייבו שבועה עליה. אלא ממד"ח הוא דעבד ר"ח הכי) וכאן הוא מתנה מרובה. והדברים מוכיחים שלא נתכוין אלא להשטות בו. ואפילו נתכוין. יכול לחזור בו. מאחר דלא סמכה דעתו במתנה מרובה כזו. לא קני מידי. פטומי מלי בעלמא נינהו. וגם מאיזה טעם וסבה יתנדב לו למבשר בדבר גדול כזה. ואם הגיע הפאשט ובא אגרת מאמשטרדם. הלא יוודע ליורשי הנפטר מיד. מה הוא צריך לבשורתו של זה. שאינו דומה למבשר שמועה טובה מארץ מרחק. שאפשר שלא יוודע לזה המתבשר מהר כל כך. בזולת המבשר. ועוד שהנפטר העביר הירושה מיורשיו. ועזב הכל לאשתו. ואיך יהא נמהר כל כך לתת מתנה גדולה כזו למבשר על לא דבר (אפשר תעלה יותר ממה שיקבל מעזבון אחיו) ובר מן כל דין. הלא בשבת היה מעשה. ואסור לתת מתנה בשבת ודווקא בש"מ התירו. לא בבריא. לכן בודאי לא נתכוין הלה למתנה ממש. אלא דרך שחוק והשטאה אמר מה שלא גמר בלבו כלל. ותו אפילו יהבינן להו כל טעותייהו. הא אין עני אלא מי שאין לו מאתים זוז. או חמשים שנושא ונותן בהם. א"כ מאן יימר דהכי הוא. לחייב לזה להוציא ממנו ממון בכח בלי טעם וריח. הילכך פשיטא דהך פסקא דדינא. עולבנא דדייני הוא בורכא ובדותא. עספ"ז הכ"ה ואכמ"ל. והכי דנו בגיותא טובא.
1