שם הגדולים, מערכת ספרים, מערכת ז כ״וShem HaGedolim, Maarekhet Sefarim, Letter Zayin 26
א׳(כו) ס' הזכרונות - המדבר באיזה דינין אשר קצת העם נכשלים והרב כנה"ג מביא דבריו. לא נזכר בספר מי בעל דברים, שמו ושם עירו. וידענו שחיברו הרב החסיד מהר"ש אבוהב אחד המיוחד מרבני ויניציא הרב המחבר שו"ת דבר שמואל. ולרוב חסידותו לא הזכיר שמו עליו. וכן מוכח בשו"ת שמש צדקה ובס' לקט הקמח. ולהעלים הדבר הנייר שחור והדפוס אינו טוב.
1
ב׳והנה הרב פנים מאירות בחלק א' בהקדמתו עלה ונסתפ"ק בזה אם טוב לאדם לכתוב ולהדפיס ספר שחיבר בסתם ולא לומר מי המחבר. או דלמא חיובא רמיא על המחבר להזכיר שהוא חיברו אשר ישא את שמו משום הא דאמרינן בכמה דוכתי על ת"ח שאומרים שמועה מפיו שפתותיו דובבות בקבר. והשיב דהא דשפתותיו דובבות אינו מחייב שהאומר שמועה יזכיר שם אומרה דהגם שיאמר סתם או בשם אחרים קמי שמיא גליא היולדה והמחזיקה ושפתותיו דובבות. אך הקפידה שהיו מקפידים לומר בשם אומרה טעמא דכשיאמרו השמועה מפי אומרה והוא אדם גדול, השומע ישמע ומקבלה וגורסין אותה ונותנין לב ללומדה ועי"ז האומרה שפתותיו דובבות.
2
ג׳כי הא דאמרו בכתובות דף כ"ה ההוא דאתא לקמיה דר"ל אמר ליה מוחזקני בזה שהוא כהן מה ראית שקרא ראשון בבית הכנסת א"ל ראית שחילק על הגרנות א"ל ר"א ואם אין שם גרן בטלה כהונה זמנין הוו יתבי קמיה דר' יוחנן וכו' א"ל ר"י ואם אין שם גורן וכו' הדר חזא לר' אלעזר בישות אמר שמעת מילי דבר נפחא ולא אמרת לן משמיה. אלמא דמפני דר' אלעזר לא אמרה משמיה דר"י לא קבלה מיניה וכמו שפירש"י. וכיוצא בזה אמרו בשבת דף כ"א אמרוה רבנן קמיה דאביי משום ר' ירמיה ולא קיבלה. כי אתא רבין אמרוה קמיה דאביי משמיה דרבי יוחנן וקבלה.
3
ד׳ובזה פי' מאמר הירושלמי פרק היה קורא רבי יוחנן הוה מסתמיך על רבי יעקב והוי רבי אלעזר חמי ליה ומטמר ליה מן קומוי א"ל תרין מילין עביד לי הדין בבלאה חדא דלא שאיל בשלמי וחדא דלא אמר שמעתא מן שמי. א"ל כן אינון נהגין דזעירא לא שאיל בשלמה דרבה וכו' ע"ש דצריך להבין שתים זו שהקפיד רבי יוחנן דנראה דתלוים זה בזה ומהו קשר"ן של דברים. אכן תלמיד גמור חייב לשאול לשלום רבו ותלמיד חבר אינו חייב לשאול לשלומו. והשתא אם הוא תלמיד גמור מצי למימר שמעתא דרביה בסתם וכ"ע ידעי דהאי שמעתא לאו מדנפשיה אלא מדרביה כי הוא תלמיד ולית בחיליה לחדש שמועות ואין להקפיד עליו. אך אם נתחכם והוא במדרגת תלמיד חבר אפשר לו לחדש מדעתו. וכשאומר סתם סברי דתורה דיליה היא לכן חייב לומר בשם רבו. והשתא רבי אלעזר דלא שאיל בשלמיה דר' יוחנן ש"מ שמחזיק עצמו לתלמיד חבר כי שיח וכי שיג לו. וא"כ מצאה הקפידא אמאי לא אמר משמיה דר' יוחנן דיש מקום שיסברו דהני שמעתתא מפי עצמו אמרן והיינו דקאמר רבי יוחנן תרתין מילי וכו' דממ"נ יש להקפיד עליו. והשיב לעולם דתלמיד גמור הוא ומשום הכי אין צריך לומר משמיה דמר. אך אינו שואל לשלומו מטעם אחר דאינוי נהגין וכו'. זהו תורף דברי הרב פנים מאירות כפי הרשום בזכרוני כי כעת אין הספר מצוי אצלי.
4
ה׳ולפי דרכו ניחא טובא דרבי יוחנן קפיד אתרתי ורבי יעקב מתרץ ליה חדא דאינון נהגין ותו לא, ושוב בתר הכי קאמר ליה דהכל יודעים שמה שאומר הוא מר' יוחנן וכו'. ואיכא למידק דכיון דר' יוחנן בחדא מחתא מחתינהו אמאי לא השיבו אלא על השלום. וזאת שנית יכחידנה תחת לשונו עד שעבר זמן מה. אמנם כפי דרך הרב הנז' אתי שפיר דבהא דתריץ דאינון מקיימין ראוני נערים וכו' ארוכה עלתה לשניהם והרי הוא כמבואר. אלא דלבתר הכי לתוספות באור פירש שיחותיו.
5
ו׳ומן האמור ניחא לי מ"ש בתלמודין ביבמות צ"ז גבי ר' אלעזר עצמו דקפיד עליה ר' יוחנן דלא אמר שמעתא משמיה עול לגביה רבי אמי ורבי אסי א"ל לא כך היה מעשה בבה"כ של טבריא וכו' הדר איקפד טפי אמר חברותא נמי ויש להבין מה כוונת חברותא נמי. אך ע"פ האמור ניחא דכל ההקפדה דר' יוחנן על רבי אלעזר הויא שמחזיק עצמו לתלמיד חבר ואם כן היל"ל משם רבי יוחנן שיסברו שהוא מדיליה ולא יקבלו מיניה כההיא דר"ל וביני ביני מפסיד רבי יוחנן שאין שפתותיו דובבות. וכיון שההקפדה היא אעיקרא על שמחזיק עצמו לתלמיד חבר, להכי כדעייל רבי אמי ורבי אסי ואייתו ליה ההיא דקרעו(?) ס"ת בחמתן הדר איקפד אמר חברותא נמי, כלומר אני מצטער על שהוא החזיק עצמו לתלמיד חבר ואתם רוצים להעלותו עוד ולעשותו חבירי וזו רעה חולה יותר מהראשונה שאתם מחזיקים אותו לחבר וזהו חברותא נמי.
6
ז׳וע"פ זה אפשר שיובן כונת הכתוב (תהלים מ, ח-י) "אז אמרתי הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי לעשות רצונך אלהי חפצתי ותורתך בתוך מעי בשרתי צדק בקהל רב הנה שפתי לא אכלא ה' אתה ידעת" ולא נאריך בדקדוקים. אמנם כבר כתבנו דיש צד לומר דמחבר ספר לא יזכיר שמו עליו מצד הענוה וההכרח להחזיקו בשמו הוא כי היכי דלקבלו כמש"ל. וז"ש אז אמרתי הנה באתי במגלת ספר שהם התהלים כתוב עלי דכולי עלמא ידעי שאני המחבר. וכי תימא מדרך החסידות דליהוי כמזמורא יתמא מבלי זכר בעליו לז"א לעשות רצונך אלהי חפצתי ותורתך בתוך מעי הוא חלקי שקבלתי מסיני ואם איני מכנהו על שמי לא יקבלוהו. והראיה שאינו להתגדל בשרתי צדק בקהל רב ותמיד אני דורש לעם ואיני חושש שיבוא אחד העם ויגנוב החדוש ההוא משום דכיון דאומרים החידוש ההוא שפתי לא אכלא ויהיו שפתותי דובבות אף שאינו אומר בשמי ה' אתה ידעת מי המחדש ושפתותי דובבות אבל לענין הספר מוכרח דלימרו משמי וידעו כי אני המו?ד כי היכו דלקבלו מיני וזהו לעשות רצונך.
7
ח׳ובעיקרו של דבר נראה דהאמת עם הרב הנזכר דלהיות שפתותיו דובבות אינו צריך לזכור שם אומרו דקמי שמיא גליא והראיה לזה מסתם משנה וכל ההלכות הנאמרות במשניות וברייתות בסתם מבלי הזכיר שם אומרם. ואם איתא דלהיות שפתותיו דובבות הדבר מוכרח שיזכירו שם אומרם אמאי רבינו הקדוש ותלמידיו לא אמרו כל דבר בשם אומרו כדי שיהיו שפתותיו וכו'. אלא מוכרח דאף אם לא יזכירו שמות הבעלים מהחדושים ההם לפניו נגלו תעלומות והאומרם שפתותיו דובבות. ואין חשש רק דלא נקבלו ואמטו להכי במשניות וברייתות דודאי מקבלים אין צריך לזכור בשם אומרו וזה היה דעת הרמב"ם לכתוב כל הלכות סתם, יעמ"ש באגרותיו. ועמ"ש בספר ים יששכר פי' תוספתא דביצה הנדפס בק"ק מיץ ש' תקכ"ט שנתן טעם למזכירים שמותם על חבוריהם ע"ש.
8
ט׳ועתה ראיתי בספר חסידים שכתב סימן שס"ז וז"ל: חכמים הראשונים לא היו כותבים ספריהם בשמם ולא היו מניחים לכתוב שמם על ספריהם כגון מי שחיבר תורת כהנים מכילתא ברייתות ומדרשים ואגדות ותקוני עולם כגון מס' סופרים לא כתבו בספריהם אני פלוני בר פלוני כתבתי וחברתי זה הספר כדי שלא יהנה מהעולם הזה ויפגום שכרו בעולם הבא או היו לו ממעטים בעולם הזה זרעו ושם טוב מזרעו כנגד הנאה שנהנה בעולם הזה שקבל הנאה על שמו עכ"ל.
9
י׳הבט ימין וראה טעם לשבח על החסידות הזה שלא להזכיר שמו שלא ליהנות ואשר כי עשו גדולי עולם ונתקיימו דבר הרב פנים מאירות דטעם הזכרת השם למחבר ספר כי היכי דלקבלו מכח האומר דרב גובריה. אבל לענין שפתותיו דובבות אין צריך להזכיר שמו דקמי שמיא גליא מי בעל דברים וכשנאמר הדין או החידוש אפילו סתם הוא ברחמיו דובב שפתי ישנים. ושמעתי מקשים על זה ממ"ש בזהר הקדוש ויחי דף רי"ז ע"ב דרבי יצחק שאל לרבי יהודה בהרגישו כי קרוב יום סילוקו וז"ל אתינא לגבך למבעי תלת מלין חד דכד תימא מלי דאורייתא ותדכר מאינון מילין דאנא אמינא דתימא לון משמי בגין לאדכרתא שמי וכו' עכ"ל. והרי דר' יצחק רצה שיזכירו חידושיו משמו ואי כדעת הרב פנים מאירות דכשנאמר החידוש אפילו בסתם אתי"א פקיד"ה פקיד"ה למחדשו ושפתותיו דובבות, אם כן מאי איכפת ליה לרבי יצחק להזכיר שמיה והלא קמי שמיא גליא.
10
י״אולי ההדיוט נראה דאדרבה משם ראיה, דלענין שפתותיו דובבות אין צריך להזכיר השם דאי ס"ד דחייב להזכיר השם אמאי איצטריך רבי יצחק לצוות לרבי יהודה על זה, ודאי דר' יהודה יאמר משמו כי חייב הוא לזה וכך היא המדה אלא משמע דאין קפידא להזכיר החידוש בשם האומרו אשר ידעו ה' כביכול, ומשום הכי ר' יצחק לטפויי אתא דרבי יהודה יזהר בזה. אמנם חל עלינו חובת באו"ר כל שישנו בנותן טעם לרבי יצחק דאכפל תנא לצוו"ת לזה מאחר דלא נ"מ מידי דאי משום דעל ידי זה השומע ישמע ומקבל החדוש ההוא וחוזר עליו ויגידנו לאחרים ומקבלים דין מדין, הלא כיון דר' יהודה הוא אומר הגם דיסברו דהחידוש ממנו מקבלי מיניה כי גדול רבי יהודה כמוהו והקב"ה הוא היודע מאריה קמא ושפתותיו דובבות.
11
י״בויראה דהא דר' יצחק מטעם אחר ובפירושא אתמר דקאמר תימא לון משמי בגין לאדכרא שמי, והכוונה דר' יהודה מן קדם דחיליה תקיף בשמים ממעל לתש"ב(?) חד משבעה עיינין חברי רשב"י ור' יהודה היה מצד החסד כמ"ש גורי האר"י זצ"ל ועיין ברעיא מהימנא דף רכ"ג סוף ע"א לכן בהזכיר ר' יהודה שם ר' יצחק היה מועיל ויט אליו חסד ומתרבה השפע על נשמתו ובפרט בתוך השנה דבהזכיר שמו יאמר זלה"ה וכיוצא. ולא מצד שפתותיו דובבות רק מבחינה אחרת שהמזכיר שמו גדול כבודו לעזר ולהועיל לנשמתו. וכל קבל דנא היינו דאמרינן כלפי לייא ברשעים דלא מסקי בשמייהו שלא יהיה להם תועלת ונחת רוח בהזכרת שמם ויאבד כל זכר למו ותעלה רקבובית בשמם. וגמירי מדה טובה מרובה לצדיקים ובפרט אם המזכיר שמם רבא אילנא ותקף חיליה.
12
י״גאחרי כותבי נזדמן לידי ס' מקדש מלך וראיתי שפירש בלשון הזהר הנז' וז"ל ותדכר מאינון מלין דאנא אמינא דתימא לון משמי. קשה דפשיטא שיאמר אותם משמו וי"ל שמבקש ממנו שכשרבי יהודה יאמר חדושים של תורה ובתוך הדברים נזכר שחידש ר' יצחק איזה חדוש הדומה לאותם חדושים יאמר אותו כדי להזכיר שמו של ר' יצחק ודייק כד תימא מלי באורייתא ותדכר מאינון מלין דאנא אמינא דתימא לון משמי בגין לאדכרא שמי. ופירוש הנז' הול"ל דכד תימא וכו' ותדכר מאינון מלין דאנא אמינא תימא לון ותו לא. ואומרו דתימא לון משמי שהוא מבקש שיאמר משמו. ולבעל הפירוש הנז' הוא פשוט. לא נצרכא אלא שיאמר אותם אף שלא היה צריך לאומרם אבל לאומרם משמו פשיטא ואינו צריך בקשה. לכן נראה כדכתיבנא שזהו בקשה תדיר ואח"ז ביקש בקשה אחרת שיתפלל עליו על קברו כל ז' ע"ש ודוק היטב.
13
י״דואחר זמן ראיתי דפירוש ספר מקדש מלך הנזכר מאיש ליקח מז"ה בספר זהרי חמה שהוא קצור ירח יקר כידוע. ואני ההדיוט כתבתי דעתי הקצרה לעיל בסמוך וה' יאיר עינינו כי"ר.
14
ט״ו
זכרונות -- כבר כתבנו לעיל דלענין שפתותיו דובבות כתב הרב פנים מאירות דאין צורך להזכיר שמו דקמי שמיא גליא. וכל הקפידא דאם יודעים שהוא מאדם גדול יקבלו דבריו. ומה שנתפשט המנהג שכל מחבר מזכיר שמו על הספר לפי שיטה זו אפשר לתת טעם שיהיה לזכרון לו ולזרעו אחריו שיליצו בשמים עליהם מלאכי החסד ששומעים שמזכירים שמו לטובה בתורה ומליצים טוב בעדם. ועוד שכיון שמצינו דנחמיה נענש שלא נקרא שמו על ספרו כמו שאמרו פרק חלק ע"ש, אם כן בדורות אלו אם לא יזכירו שמם על ספרם יאמרו שזה היה עונש להם שלא נקרא הספר על שמם.
זכרונות -- כבר כתבנו לעיל דלענין שפתותיו דובבות כתב הרב פנים מאירות דאין צורך להזכיר שמו דקמי שמיא גליא. וכל הקפידא דאם יודעים שהוא מאדם גדול יקבלו דבריו. ומה שנתפשט המנהג שכל מחבר מזכיר שמו על הספר לפי שיטה זו אפשר לתת טעם שיהיה לזכרון לו ולזרעו אחריו שיליצו בשמים עליהם מלאכי החסד ששומעים שמזכירים שמו לטובה בתורה ומליצים טוב בעדם. ועוד שכיון שמצינו דנחמיה נענש שלא נקרא שמו על ספרו כמו שאמרו פרק חלק ע"ש, אם כן בדורות אלו אם לא יזכירו שמם על ספרם יאמרו שזה היה עונש להם שלא נקרא הספר על שמם.
15
ט״זועתה אשר עינינו הרואות שמזמן הגאונים כל מחבר ספר כותב שמו עליו יש להחזיק במנהגם. ושאני התנאים ואמוראים שכתב בספר החסידים סי' שס"ז דיש מהם מי שנהג זה שלא להזכיר שמו דלפי עליונותם המופלא היו נזהרים גם בזה הדקדוק וכונתם לשמים. אך מזמן הגאונים עד עתה לא מצינו מי שנזהר בזה. וכמעט מי שרוצה לנהוג כך בדור יתום יהיה רמות רוחא כי מורה שכבר הוא שלם ורצה לקיים גם זה הדקדוק דלא יבצר שלא יודע בדורו ואף על גב דלבו לשמים וכונתו לטובה, איכא לזות שפתים שרוצה להראות חסידות יותר מכמה גאוני וגדולי עולם. ועיין בתנחומא פ' במדבר ד' קצ"א ע"ב ודוק.
16
י״זוצא ולמד מהרב החסיד מהר"ש אבוהב עצמו שהגם שהוא ז"ל לא הזכיר שמו על ספר הזכרונות לא צוה לבניו שידפיסו שו"ת שלו בסתם ולא יזכירו שמו עליו, ואדרבה יעשו באופן שלא יכיריהו כדרך שעשה הוא ז"ל בספר הזכרונות שהנייר והדפוס משונה. ובניו הדפיסו השו"ת וקראוהו דבר שמואל וכתבו שהוא חיברו.
17
י״חוהנראה שדוקא בספר הזכרונות שהוא תוכחת מוסר בכל מה שנכשלים העולם בזה דוקא לא רצה להזכיר שמו שלא ליטול גדולה שהוא מוכיח ואין גם אחד בדורו שראוי ל?? וטעמים אחרים אבל על תשובותיו לא עלה על לבו.
18
י״טודע שמה שכתבתי דמזמן הגאונים כל מחבר ספר כותב שמו עליו כונתו שנודע המחבר ועל הרוב אני אומר. דאף על גב דהרי"ף והרא"ש והמרדכי לא כתבו הקדמות ולא כתבו שהם ז"ל חיברו, כיון שתלמידיהם ידעו שהם ז"ל חיברו והם פרסמו הדבר כמו שיכבתו הם דמי ועוד שנראה דהרא"ש קרא שם הספר "אשרי" על שמו וכן המרדכי. והעיטור אפשר שהיה כתוב ונאבד וכבר נודע. וס' מתיבות וס' הבתים אין בידינו הספרים ואפשר דשם היה כתוב. ורש"י ז"ל מסר הפירושים לנכדיו ולתלמידיו ופרסמוהו. וספר החינוך כבר רמז איזה רמז. ומה שנשאר בלי ידיעה הוא ספר הכלבו וס' הנייר. גם מחברי תוספות אפשר שבכתיבה היה נודע מי המחבר. והראשונים ידעו ומזכירים כל א' בשמו והלכות גדולות תלמידיו ידעו. באופן דרובא דרובא כתבו שמם או מסרו לתלמידיהם ועי"ז נודע שם המחבר.
19
כ׳ולא אכחד דאעיקרא דדינא פירכא דמה שהניח הרב פנים מאירות ז"ל במונח דאין צורך להזכיר השם להיות שפתותיו דובבות דקמי שמיא גליא ואין צורך להזכיר מי בעל דברים אלא כי היכי דלקבלו מיניה -- עתה אני רואה דאפשר דצריך להזכיר השם להיות שפתותיו דובבות ואין אני אומר בתנאים ואמוראים וקדישי עליונין מהפוסקים, רק יתכן כי אין אדם צדיק בארץ וכו' ויש קטרוג שלא יזכה להיות שפתותיו דובבות והקב"ה מלך המשפט וע"י שבעה"ז מזכירים שמו בתורה ואומרים דין או חדוש משמו מתעוררים הרחמים ויגדל כח המליצים טובה עליו ושפתותיו דובבות. וזכר לדבר ממאי דאמרינן בקמא דף נ' בבתו של נחוניא חופר שיחין שנפלה לבור ואמר ר' חנינא דבר שנצטער אותו צדיק יכשל בו זרעו וקשה דאמרו שם ואף על פי כן מת בנו צמא וכמו שהקשו התוס' ע"ש. ורבינו ישעיה תירץ דבתחלה על ידי שיאמר זה רבי חנינא ניצולה אבל בבנו לא נמצא מלמד סנגוריא ע"ש. ואני בעניי מצאתי סמך לדבריו ממ"ש בדברים רבה פ' עקב כיון שאמר רבי פנחס כך ירד מלאך והעלה אותה. ואתיא כההיא דפ' אין דורשין רבי מאיר רמון מצא וכו' השתא אמר הקב"ה מאיר בני דדבור הצדיק תיכף עושה רושם למעלה. ומעין דוגמא יש לומר דכשאיזה צדיק בדורו יאמר שמועה משמו אהני לבטל הקטרוג ושפתותיו דובבות והגם שיש חילוק ממ"ש רבינו ישעיה ואינך למאי דקמן -- גם אני בעניי לא אמרתי אלא זכר לדבר. וכפי"ז אתיין כלהו שמועי דבבלי וירושלמי כפשטן ממש דגם החסידים היו מקפידים לפי ענותנותם שלא יהא עליהם שום קטרוג.
20
כ״אוגם אותה שאמרו בנזיר דף נ"ו קמאי ובתראי אמרינן וכו' ולשון הירושלמי פ"ק דשבת אם אתה יכול לשלשל השמועה וכו' אתיין כפשטייהו.
21
כ״בולפי מ"ש בספר הקדוש קנה דכל צדיק יש לו כח נשמתו למעלה והוא אומר מה שאומר הצדיק למטה בישיבה, אפשר שכאשר צדיק למטה בישיבה אומר חידוש וזוכר שם בעליו עמו גם כח אשר בשמים ממעל כה יאמר ועי"ז ירבה השפע ויתחזקו המליצים ושפתותיו דובבות.
22
כ״גוכבר אמרו דכביכול היה אומר כמה מאות שנים קודם שיביא רבי אליעזר הלכה משמו. והן בעודם חיים אשכחן פ"ק דגיטין דכביכול אמר אביתר בני אומר, ואף כי אחרי מותם כמ"ש פ' אין דורשין. ועמ"ש בספרי הקטן ראש דוד פ' חקת דף קכ"ג ע"ב ע"ש.
23
