שם משמואל, בהעלותךShem MiShmuel, Beha'alotcha

א׳שנת תר"ע

ב׳במ"ר כיון שראה אהרן שכל הנשיאים הקריבו חוץ מנשיאו של לוי וכו' זה אהרן וכו' אמר אוי לי וכו' אמר הקב"ה לגדולה מזו אתה מתוקן וכו' בהעלותך את הנרות, הקרבנות כ"ז שבהמ"ק קיים הם נוהגים, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו, וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטילין לעולם ע"כ:

ג׳והק' הרמב"ן ז"ל למה לא נחמו בקטורת ובשאר עבודות, גם הלא הדלקת הנרות בטלה עם שאר עבודות בזמן הגלות, ותי' שזה רומז לנ"ח שקיים לעולם ע"ש, ונראה דהנה כ"ק אדומו"ר זצללה"ה אמר שעבודת הלוים מלמטה למעלה ועבודת הכהנים מלמעלה למטוה, ומחמת זה היתה עבודת הכהנים בחשאי, ועבודת הלוים בקול עכלה"ק והתלהבות ושיר הם דביקות מלמטה למעלה, וזה היתה טענתו של אהרן היינו שהוא הי' נשיא של שבט לוי הי' צריך להיות לו עבודת שבטו ג"כ כמו של נשיא שבטו, ונחמו השי"ת בנרות היינו מלמטה למעלה כמו שפרש"י בהעלותך שתהי' הלהב עולה מאלי', היינו ההתלהבות להשי"ת מלמטה למעלה וזהו עבודת הלוים וזהו שאמרו ז"ל הדלקה לאו עבודה הוא מחמת שהיא אינה עבודת כהנים [ונראה שמחמת שעבודת הכהנים היתה מלמעלה למטה, היתה צריכה להיות בחשאי, ותוך המקדש, ותוך החומה, וכבגמ' יבא דבר שבחשאי ויכפר כו'] ונוכל לומר שזהו תי' הרמב"ן ז"ל שרומז על נ"ח, הענין שזה שבטלה עבודת בהמ"ק בגלות, כי כל גלות הוא לשון גילוי דאיתגליא מאי דאיתכסיא, ויש שליטת החיצונים ח"ו, ומחמת זה היתה צריכה להיות העבודה בבהמ"ק ובתוך החומה וכמ"ש ירושלים הרים סביב לה, והיינו שלא תהי' בה שליטת החיצונים ח"ו, אבל בגלות מחמת חשש הנ"ל בטלה עבודה, ועבודת כהנים היתה לימשך השפעה מלמעלה למטה, וזה איננו יכול להיות בגלות שהחיצונים לא יקבלו ח"ו ההשפעה, אבל עבודת הלוים שהוא התלהבות ודביקות מלמטה למעלה יכול להיות בגלות ג"כ, והדלקת הנרות היא ג"כ מלמטה למעלה וזה יוכל להיות בגלות כנ"ל, ואין לחוש לשליטת החיצונים, ואדרבה היא פרסומי ניסא, ולמטה מעשרה דווקא שהוא רה"ר, ואין רה"ר תופסת אלא עד עשרה, היינו מפני שאין לחוש לשליטת החיצונים, וזהו שא"ל הקב"ה שלך קיימת היינו נ"ח כתי' הרמב"ן ז"ל, ולזה הלכה הדלקה עושה מצוה ולא הנחה, היינו כי לא יכלו חכמז"ל לתקן מצוות נ"ח בגלות נגד הנחת שמן ופתילות במנורה, שזה הי' [מלמעלה למטה ששמן הוא חכמה ושבעה קני המנורה שבעה מדות כנודע] עבודת הכהנים שפסולה בזר, וזה א"א להיות בגלות, רק הדלקה שהיא לאו עבודה זה יוכל להיות בגלות, ומשום זה הדלקה עושה מצוה והבן, ולפי"ז ניחא המדרש שנחמו השי"ת ג"כ בברכת כהנים היינו מפני שברכת כהנים יכולה להיות ג"כ בגלות שבזה ג"כ אין שליטה להחיצונים כמ"ש ששים גבורים סביב לה, וזה ברכת כהנים שיש בה ס' אותיות:

ד׳ובזה נוכל להבין האיך יכול להיות שבת בגלות, הלא שבת הוא מלמעלה למטה ג"כ וכולהון מתעטרין בנשמתין חדתין, אך מחמת שבשבת אין שום שליטת החיצוניים כבזוה"ק כולהון ערקין וכו', ושבת הוא כולו קודש, ואפי' כל תענוגי שבת ואכילה ושתי' הם כולם מצוה, ובכתבי האריז"ל שמאכל של שבת אינו מגשם ע"כ הוא קודש ואין בו שום שליטת החיצונים, ומחמת זה מכל להיות בגלות:

ה׳והנה כמו שבכלל כן בפרט שכל איש ואיש צריך להיות זהיר בכל שפע הבאה לו מלמעלה שבל יניקו ממנה החיצונים, היינו שלא יקח אותה לחומריות להתגשם יותר כאמרם ז"ל סקבתא דשתא רגלא, ושלא יהי' לו גאות מהשפע שהשיג הן משפע גשמיות הן משפע רוחניות, וזהו מאמר הר"ר בונם זצללה"ה על הכתוב ובאו עליך הברכות האלה והשיגוך, שישיגו אותך בלי שום השתנות והתנשאות ח"ו [אזוי ווי דו ביסט] שלא יהי' מקום להחיצונים ח"ו, וד"ל:

ו׳שבת הוא אותיות בשת, הענין שצריך האדם ליבוש א"ע מקדושת שבת ולסלק החומריות מעליו, כי איך יוכל לגשת אל השבת והוא משוקע בחומריות, ואין לבוא אל שער המלך בלבוש שק, וזהו שלשה ימים לפני השבת, היינו להכין א"ע לקדושת השבת, וג' ימים לאחר השבת, היינו לראות להשאר בקדושת השבת וליבוש ליכנוס לחומריות מאחר שהי' לו אור גדול כזה, וזהו שבעה קני המנורה שג' קנים מזה וג' מזה נוטים אל הנר אמצעי שרומז לשבת, והנה שבת מיני' שתא יומין מתברכין, וידועין דברי הרה"ק ר"מ מפרימשלאן ז"ל בפי' הכתוב שנא' באדוניהו ולא עצבו אביו מימיו לאמר מדוע ככה עשית, היינו שהוא בעצמו לא העציב א"ע לאמר לנפשו כי מעשים כאלו אינם נאותין לבן דהמע"ה, וע"כ נאבד ממנו המלוכה ודפח"ח, וכ"כ אף אנו נאמר בש"ק שלעומת שהוא בוש מקדושת שבת ומחשב בנפשו שמעשים כאלו הבלתי טובים אינם נאותין לפני מפני שהנני מקבל שבת, ובאיזה פנים אבוא לקבל שבת הבאה, אז הוא מקבל בכל שבוע מקדושת שבת ומתברך ממנו, אבל אם ח"ו אינו עושה כן, שוב אינו מתברך כנ"ל באדוניהו:

ז׳הזה עליהם מי חטאת, ופרש"י ז"ל מפני טמאי מתים שבהם, ויש להבין שהרי גם בישראלים היו ט"מ והיו צריכין לעשות הפסח ולמה לא נצטוו כולם יחד בהזאה, י"ל דהנה פרש"י בפ' פרה שהחוטא שנתגאה ישפיל א"ע כאזוב ותולעת ויתכפר לו, וי"ל נמי שע"ז מרומז האפר פרה כענין אאע"ה שאמר ואנכי עפר ואפר ובש"ס חולין (פ"ח:) שבזכות זה זכו בניו לאפר פרה, והנה ישראל היו אז שפלים בעיני עצמם ורוחם נשבר במה שנתרחקו מעבודת המשכן מחמת חטא העגל, ולהיפוך היו הלוים כענין ויגבה לבו בדרכי ה', ע"כ הוצרכו לאזהרה יתירה על אפר פרה כנ"ל, והבן:

ח׳ולכפר על בנ"י, להבין במה היתה כפרתן, הענין כי בנ"י הראו בזה מדת עין טוב במה שנתנו מקום ללוים כבמדרש במדבר, ובמידת טובת עין נכללו כל המדות כאמרם ז"ל עין טוב כו', ומפני זה חיבבן השי"ת כחמשה חומשי תורה, כי בהם נכלל הכל, וזה הי' שכרן תחת מדת טובת עין שכוללת כל המדות, וזהו לכפר על בנ"י, כי באמצעותם הוציאו ישראל מדת העין טוב לפועל, ובזה ניחא מה שהלוים הביאו קרבנות כפרה ולא בנ"י, היינו מפני שמדת טובת עין שלהם היתה כפרתן ולא הוצרכו עוד לקרבנות כפרה, והבן:

ט׳במ"ר עשה לך שתי חצוצרות כסף, אתה עושה ומשתמש בהן לא אחר, הענין דהנה שופרות מורין על הכנעה כבירושלמי הרי אנו געיין כבהמה, ובגמ' (חולין ה':) אדם ובהמה תושיע ד', אלו בנ"א שהם ערומין בדעת ומשימים עצמם כבהמה, וחצוצרות מורין על התנשאות, ולכן מרע"ה שהי' ענו מאוד מכל האדם וגו' לא הי' צריך לעורר הכנעה בשופר והי' יכול לשמש בחצוצרות, ולא אחר, ולכן ביהושע היו שופרות, אבל במלחמה היו צריכין חצוצרות, כי נגד האויבים וכן נגד החיצונים צריכין התחזקות ואין רשאין להיות בהכנעה כי יכולין ליבטל ח"ו אצלם, רק התחזקות והתנשאות כדכתיב ויגבה לבו בדרכי ד', וכבמדרש שה"ש יונתי וגו' אצלי הם כיונה פותה אין לב, שכל מה שאני מצוה להם הם עושין, אבל נגד אומה הם חזקים כחיות, וכמו שאמר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה על הת"י כד חמי משה ענותנותי' דיהושע כו' היינו מחמת שראה ענותנותו וטבע הענו להיות בטל, הי' מרע"ה מתיירא שלא יתבטל מהמרגלים, קרא שמו יהושע, והתפלל עליו שיהי' לו התחזקות והבן:

י׳ועפ"י הדברים האלה יובן דברי המדרש להלן אתה משתמש בהן שאתה מלך ואין אחר משתמש בהן אלא דוד המלך שנאמר ויעמדו הלוים על עמדם השיר משורר והחצוצרות מחצרים, ויש להבין הלוא מפורש בפ"ז דתמיד ושתי כהנים עמדו על שלחן החלבים ושתי חצוצרות של כסף בידם ומקרא מלא הוא ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם, ועל פי הדברים הנ"ל בטעם שמשה הי' משתמש בחצוצרות משום שהי' עניו מאד, כן נאמר במקדש מקום היראה שנופל על כל אדם פחד ה' מהדר גאונו, וכמאמר הכתוב והשביתו בניכם את בנינו לבלתי ירא את ה' האמור במזבח שבני בני גד ובני ראובן, ועיין בסידור הרב הערה לתיקון חצות, וכל ענין קרבנות שמורה על הכנעה כאלו הקריב נפשו, שם לעולה משתמשים בחצוצרות, וכבש"ס ר"ה (כ"ז.) בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' לפני המלך ה' הוא דבעינן חצוצרות וקול שופר. אבל בגבולין מקום שיש שופר אין חצוצרות מקום שיש חצוצרות אין שופר ועיין רמב"ן במלחמות שם, והנה כ"ז במקדש אבל בזמן דוד המע"ה שלא הי' מקדש אז לישראל שהרי חרבה שילה לא הי' בדין להשתמש בחצוצרות, רק דוד המע"ה שהי' שפל בעיניו מאד כמאמרו למיכל בת שאול וכל ספר תהלים מלא מזה ע"כ הוא השתמש בחצוצרות:

י״אובזה יתיישב קישית כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דכל מקום תרועה מורה למדת הדין ולמה יהי' זה בכהנים, אך להנ"ל יש לומר דהא דתרועה מורה למדת הדין הוא תרועה בשופרות כענין הרי אנו גועים כבהמה [ואולי הוא מעין סוד נפילת אפים], אבל חצוצרות שהוא התנשאות וכענין ויגבה לבו בדרכי ה' זה שייך לכהנים דקיימי בנהירא דאנפין תדיר:

י״בלהבין ענין המתאוננים, הנה בס' פנים יפות כ' שיום שהיו מתאוננים הי' יום הנ' להקמת המשכן יע"ש, הענין, כמו שמ"ת הי' ביום הנ' ליצי"מ ובאו אז לשער הנון, כן כאן היו באין לשער הנ', ושער הנ' אין שום השגה ע"כ עד כאן הי' ארון ברית ד' ניסע בתוך המחנה, היינו שהי' להם עוד השגה, אך כשבאו לשער הנ', ושם אין שום השגה כתיב וארון ברית ד' נוסע לפניהם ולא בתוכם ששם אין שום השגה, וזאת הי' להם להבין שעכשיו עומדים ברום המעלה, והם לא הבינו זאת וחשבו שנפלו ממדריגתם, ומצאו א"ע חסרים וזהו לשון אונן כבש"ס זבחים (צ"ט:) אונן אין משלח קרבנותיו שנא' שלמים כשהוא שלם ולא כשהוא חסר, וזאת היתה תלונתם, וכ"כ בס' ברית מנוחה עה"פ ובתבערה ובמסה ובקברות התאוה שהתאוו להשיג יותר מה שאין יכולין להשיג והבן:

י״גבאופן אחר דאיתא בשם הבעש"ט ז"ל על המ"ר ינהגנו על מות עלמות דכמו תינוק שהאב לומד אותו לילך כשהתינוק מתקרב אצלו הוא מרחיק א"ע ממנו כדי להרגילו לילך ונמצא הריחוק טובה להתינוק יע"ש, והנה במדבר היו במדריגה גדולה שהי' להם התגלות אלקית וגם מאכלם הי' מאכל רוחני, ולא היו עוסקים בשום מעשה גשמית, אך זה לא הי" תכלית הבריאה, כי הנשמה קודם ירידתה לעוה"ז אין מחסור לה שום דבר, כי היא בנועם זיו העליון, אך תכלית הבריאה היתה שגם בעוה"ז עולם הגשמי תעבוד את השי"ת, [א דורך האקין פון אלעם], וזה היתה הכוונה שיעלו לא"י ויזרעו ויחרשו, היינו שיעסקו בדברים גשמיים ואעפי"כ יעבדו את השי"ת בתכלית עבודה, ועתה שהיו קרובין לכנוס לא"י הי' מתחילים מן השמים להראותם התרחקות מעט, וזהו וארון ברית ד' נוסע לפניהם ולא בתוכם, כדי שיתרגלו לקרב א"ע, והם לא הבינו זאת, והיו מתאוננים, וזהו לימוד לצעירים שמתחילים לעבוד השי"ת בהתלהבות, ואח"כ נופלים מעט ממדריגתם, וזאת הוא מן השמים שלוקחים מהם העזר אלקי, כדי שהם בעצמם יעבדו את השי"ת, וכל המניעות הם ג"כ מן השמים, וצריך כ"א לידע זאת שלא יפול בעצמו ויתחזק א"ע לעלות מעלה מעלה והבן:

י״דוישובו ויבכו גם בנ"י, הענין, בס' פנים יפות כ' שהמחשבות מערב רב פגמו גם בבנ"י, וזהו וישובו, היינו שהמחשבות שבו וגרמו בכי' גם בבנ"י, וז"ש ובעיני משה רע, שהי' מתיירא שמהחשבה לא תקלקל גם אותו עכת"ד, אך זה הי' מחמת עניוות שלו, כי באמת לא היו יכולין לפגום ח"ו אותו במחשבתם, כי מרע"ה הי' נבדל מהם, וכ"ק אבי אדומו"ר זצוקלל"ה אמר לי בשם זקיני זצללה"ה מקאצק שפשוטי עם יכולים במחשבתם לפגום להצדיק ח"ו, והוא ז"ל אמר שחכמז"ל תקנו זה במה שאמרו מורא רבך כמורא שמים, שמחמת היראה מרבם אינם יכולים לפגום אותו, באשר הם נבדלים ממנו ועומדים מרחוק עכדה"ק, וכל הצדיקים שהקפידו על דרך ארץ היתה כוונתם כדי שיהיו הם נבדלים ממנו ולא יוכלו לפגום אותו, וזקיני זצוקלל"ה מקאצק אמר להעומדים לפניו בזה"ל "וועט עטץ מיך פאלגין איז גוט, אויב נישט וועל איך מיר אהן טאהן א מלבוש של יראה וועט עטץ אנטלויפין בחורי העכברים" עכדה"ק, ובוודאי כוונתו היתה כנ"ל והבן:

ט״והטעם שהי' צריך במ"ת פרישה מה שלא היו כל הנביאים צריכים, כ' הספורנו מחמת שבשעת הנבואה היו מתבטלים מכל חושיהם ולא הזיק להם שום טומאת הגוף כי הגוף נתבטל, אבל במ"ת הי' הדיבור עמהם פנים בפנים בלי התבטלות החושים, וגם למרע"ה הי' פא"פ ולכך הוצרכו פרישה, וקשה אמאי התרעמו אהרן ומרים על מרע"ה וכי לא ראו שמתנבא בעודו בחושיו, אך כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אמר ענין הפרישה כי התורה היא בירור טו"ר אסור ומותר, ובזה א"א שלא יהי' בו עירוב טו"ר כאמרם ז"ל א"א שלא יהי' בו צד דופי, לכן היו צריכים פרישה להתורה עכתדה"ק, וזהו שהתרעמו אהרן ומרים על מרע"ה כי באמת במרע"ה לא הי' בו שום עירוב טו"ר כמ"ש ותרא אותו כי טוב הוא, כי זיכך החומר והי' כמו אדה"ר קודם החטא ואפשר עוד יותר ולא הי' צריך לפרישה, וחשבו שכל הפרישה שלו הי' מחמת ענותנותו שחושב שגם אצלו יש תערובות טו"ר, וע"ז א"ל הקב"ה לא כן וגו' כי מפני שאר טעמים נצטוה בהפרישה וכמ"ש בזוה"ק, ונראה כי לולא המצוה הי' האדם ח"ו משוקע בתערובת טו"ר אך המצוה מועלת שלא יפול ח"ו ואם הוא יותר מהמצוה נופל ח"ו, ובכן צריכין להזהר בזה ולהתנהג בקדושה ובטהרה והבן:

ט״זאלדד ומידד מתנבאים במחנה משה מת ויהושע מכניס וח"א על מלחמת גו"מ נתנבאו, להבין מה זה שייכות כאן, הענין מבואר בגמ' יומא שלעתיד יכניס מרע"ה את ישראל לארץ, וצריך להבין דטעמו של הזוה"ק דמעלת משה הוא גבוה מאוד מא"י, וע"כ לא נכנס ומה נשתנה לעתיד, וי"ל דהנה מרע"ה שנזדכך גופו כ"כ עד שהי' גופו יותר קדוש משרפים ואופנים, כמבואר במדרש, ושע"כ מן שהי' בזכות משה הי' לחם רוחני והיו טועמין בו כל הטעמים והי' נותן חיות אך אינו משביע, וזהו שהתאוו למאכל גם שיהי' בו גם להשביע רעבונם, והנה באם עמדו ישראל בנסיונן והי' נכנע כל הסט"א ע"י הליכתם במדבר אז הי' גם גופם נזדכך מאד כמו שראוי לאוכלי המן שהוא מאכל מזוכך, לחם שמה"ש אוכלין, והיו באים לתיקון הגמור כמו אדה"ר קודם החטא, ואדה"ר קודם החטא הי' משכנו בג"ע, ששם משכן הנשמות עתה, ואף שאין הנשמה נהנה מכל עניני חומריות, ובהכרח שהג"ע נתעלה מכל חומריות והכל שמה ברוחניות, וממילא אדה"ר קודם החטא שהי' משכנו שמה, ע"כ לומר שלא הי' גופו בחומריות כמו עתה שנתלבש בגוף גס כתנות עור, ומקודם הי' גופו כולו ספירי כתנות אור כמ"ש המפרשים ז"ל וברע"מ קדושים אדה"ר לא הו"ל מהאי עלמא כלום ונתבררו הדברים היטב בלקוטי תורה פ' בראשית עי"ש, וממוצא הדברים נשמע שבאם לא היו ישראל מקלקלים מעשיהם במדבר והיו באים לתיקון הגמור כמו אדה"ר קודם החטא הי' גופם נמי נעשה ספירי, ובהכרח שגם א"י הי' נתעלה אז והי' יצא מכלל ארץ החומרי לרוחני כמו הג"ע, ואז היתה א"י ראוי' גם למשה וכמו שיהי' לעתיד אחר תיקון הגמור שאז אחר ההזדככות תהי' ראוי' גם למשה, אבל מאחר שהתאוו למאכל גם ולא נזדכך גופם ונשארו בכתנות עור, וכ"כ א"י צריכה להיות בגשמיות כדי שיהי' נאות למושב בנ"י שוב הוא גרעון למשה לכנוס שמה, וזה שהתנבאו עתה דווקא משה מת כו' לעורר לבב בנ"י בתשובה בהודיעם מה שאבדו, ומ"ד שנתנבאו על מלחמת גו"מ היינו דכשהיו בנ"י במדבר ואכלו המן מאכל רוחני היו טועמין טעם תורה ומצוות, והיו אצלם התורה ומצוות כולו תענוג בלי עול, כי היו טועמין המתיקות שבהם, והעול אצלם הי' כמו במלאכים שנאמר עליהם וכלם מקבלים עליהם עול, והיינו שלא לאחוז א"ע במדריגה גבוה מהם, והנה הקליפה של גו"מ הוא פריקת עול כמ"ש ננתקה וגו' ונשליכה וגו', וקליפה הזאת נמשכת ממה שיש תערובת טו"ר בין בנ"י פורקי עול, ואם היו בנ"י במדריגתם שלא יהיו עליהם התורה ומצוות לעול, והי' גם הע"ר נתתקן בצד מה, לא היתה הקליפה של פריקת עול במציאות, והי' אז התיקון הגמור, אך כששאלו מאכל גשמי, אבדו המתיקות מתורה ומצוות ונעשו עליהם לעול, ויש בישראל אנשים שמקור מוצאם מהע"ר שפורקין העול ח"ו, נעשה מזה קליפת פריקת עול, וזה התנבאו תיכף במן על מלחמת גו"מ, והבן, והנה שבת מצלת ממלחמת גו"מ כמאמרם ז"ל, דשבת הא אהבה ורצון בלי עול, כדאי' בזוה"ק, ממילא אין הקליפה של גו"מ שולטת עליו כלל כנ"ל, ואם היו כל ישראל שומרים שבת ויו"ט היתה נתבטלת מכל וכל, אבל עכ"פ בפרטות אצל איש מישראל השומר שבת נתבטלה מאצלו והבן:

י״זלהבין למה הוצרכו זקנים דוקא לפ' התקדשו למחר וגו' ומה חידשו בזה הזקנים, הענין האריז"ל כ' בס' לקוטי תורה פ' בראשית כיון שיוצא מפי השי"ת ביום אכלך ממנו מות תמות בהכרח יעשה וימות יע"ש, כן הדבר כאן, דאחר שהשכינה מדברת מתוך גרונו, א"כ הי' הדבר נשאר לעולם, ולכן הוצרכו זקנים שיהי' הדבר ע"י אמצעים ולא יהי' בהכרח והבן:

י״חשנת תרע"א

י״טבמד"ר לגדולה מזו אתה מתוקן שאתה מטיב ומדליק את הנרות, ופי' הרמב"ן שרומז לנרות המנורה, ביאור הדברים דהנה לכאורה קשה מדוע באמת לא הקריב, ואם נצטוו כולם והוא לא נצטוה או מעצמו הקריב ולא נתקבל הי' לו טענה וחלישת הדעת, אבל אם גם אחרים לא נצטוו והוא לא הקריב כלל מעצמו מה טענה הי' לו להוכיח שבשבילו אין שבטו נתקבל, ועוד מה סברא הוא זה שבשבילו לא יתקבל שבטו, ואם הוא חטא שבטו מה חטאו אך נראה דאיתא במ"ר שכולם כוונו ברוה"ק להקריב במספר אחד, א"כ הרי הי' להם רוה"ק והתעוררות מן השמים, והוא לא נתעורר יצא לידון טעם ההתעוררות מפני שישראל היו בע"ת ממעשה העגל והי' לבם נשבר בקרבם, ובע"ת משכן עלייהו ברעותא דלבא ובחילא יתיר, והלוים שלא חטאו בעגל לא היו במדרגת בע"ת ע"כ לא נתעוררו, רק אהרן באם היתה תשובתו כראוי הי' ראוי להתעורר, וכל השבט היו זוכין בשבילו כי באם רישא דעמא זכאי כולם זכאים, מה גם כי בלא זה כולם היו בעלי רוה"ק, ע"כ חשב שבודאי לא היתה תשובתו כראוי, וע"כ לא נתקבל שבטו ממ"נ לא מצד עצמם ולא מצדו, וע"ז בא המאמר שלך גדולה משלהם, דהנה ענין החנוכה כבר כתבנו במק"א שהקרבנות היו כלים להאהבה רבה רשפי אש שלהבתי' שבהתחלת העבודה האהבה גדולה ביותר כידוע ואין חוזק כחסידות בתחילתו, והנה התלהבות הוא התפעלות הלב, אך אהרן הוא במדריגת המוח והמוח טבעו קר בלי התפעלות, וזה עבודה יותר גדולה, והנשיאים הם במדריגת הלב דכל ישראל, והם לעומת שבת ויו"ט, וביו"ט יש מצוות שמחה שהוא בהתפעלות הלב, ושבת הוא יומא דנשמתא במדריגת המוח, ע"כ אין בו שמחה רק מצות עונג, והוא בבחי' תורה ומצוות, כי שבת יעשה כולו תורה, ובאמת כי בשבת לבד יש שני הבחי' שבת דמעלי שבתא ושבת דיממא, כי שבת דמעלי שבתא הוא בבחי' הלב בהתפעלות שכשאדם מתיישב בדעתו באיזה פנים הוא מקבל שבת וכי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק ומתבייש מקדושת שבת ומכניס חרטה בלבו על לשעבר ומקבל על להבא, והרי הוא בע"ת שמושך עליו ברעותא דלבא ובחילא יתיר ומעוררין אותו מן השמים כנ"ל, ושבת דיממא הוא בבחי' מוח אין אומר ואין דברים בהתפעלות רק בישוב הדעת לבד וזהו זכור, וכן הוא בעבודת אהרן הכהן שעבודת הקרבנות הוא בבחי' נפש כאמרם ז"ל תבוא הנפש ותכפר על הנפש, והנפש משכנה בלב ובהכרח הוא בהתפעלות בצד מה, והקטורת אף שהוא דבר שבחשאי, מ"מ עדיין הוא בבחי' מצה אבל הנרות הרומזים לחכמה, והרוצה להחכים ידרים, זהו הוא בחי' תורה, וזהו עיקר מדתו של אהרן כנ"ל שהוא בחי' מוח, והנה זהו שנמדה להם בימי יוונים שהשבו להשכיחם תורתיך וכו', שעיקר התנגדות היוונים הי' מצד החכמה אלקית שבישראל כמו שביאר המהר"ל, וע"כ נעשה להם הנס במנורה, וזהו שלך לעולם קיים כמו שאמר אדומו"ר רר"ב זצללה"ה מפרשיסחא שלהכל בא השפלה בחורבן הבית חוץ מתורה עכת"ד, וכמו שעינינו רואות כל התנאים והאמוראים ורשב"י וחביריו הכל היו לאחר החורבן, אבל התפעלות הלב באהבה איננה באותה בחי' עצמה שהיתה בזמן הבית, ועי' בסידור הרב בתיקון חצות:

כ׳הזה עליהם מי חטאת פרש"י מפני טמאי מתים שבהם, וכבר הקשינו דגם ישראל היו צריכין להזאה זו, ונראה דבהזאה זו היו צריכין להשיג מעלת הלוים דעיקר מעלת הלוים הי' דביקות מלשון לוי שהוא חיבור, ועיקר עבודת הלוים הי' שיר, וההיפוך מטומאת מת שענינה עצבות וטמטום הלב הפוך החיות, והם שכל עבודתם בחיות והשתוקקת רשפי אש שלהבתי' ע"כ היתה מזקת להם טומאת מת להשיג מעלתם, אך אח"כ לא נצטוו על טומאת המת ואינם דומים לכהנים, כי הכהן אפי' בשעה שאינו עובד כהן הוא ומוזהר על מצוות יתירות משא"כ הלוי, וע"כ בגולה אינך מוזהר עליו יותר מעניי ישראל, אבל להשיג מעלתם היו צריכין להיות טהורים מט"מ:

כ״אברש"י שלש פעמים נאמרה תניפה ללוים ובכולם נאמר תנופה לה' חוץ מבני מררי שכולם משאם קודש יותר משל מררי, והקשה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הלא עיקר עבודת הלוים הי' השיר ולשיר כולם כשרים, ותי' שהשיר הוא דביקות ולזה לא הי' צריך תנופה עכ"ד, ונראה לבאר דבריו הקדושים דהנה אהרן הוא פנימי ביותר כמ"ש המהר"ל כי ההא הוא באמצע אותיות האחדים והר' באותיות המאות והנ' באותיות העשיריות והנה מדתו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום ועושה שלום בין איש לרעהו ובין איש לאשתו, אף שהי' תמיד דבוק בעליונים והי' מרכבה לשכינה השפיל עצמו ממדריגתו להגביה שפלים, ע"כ הי' שכרו שיהי' בכחו להגביה גם מעשים ופעולת ידים לעשותם פנימים, וזה הי' ענין התנופה שהניף את הלוים, וע"כ מובן שלשיר אין ענין תנופה כלל:

כ״בשנת תרע"ב

כ״גבמדרש כשראה אהרן קרבנן של נשיאים חלשה דעתו וכו' אוי לי שמא בשבילי אין הקב"ה מקבל שבטו של לוי, אמר לו הקב"ה לגדולה מזה אתה מתוקן שאתה מטיב ומדליק את הנרות, והקשו ז"ל למה לא נחמו בכל הקרבנות וקטורת:

כ״דונראה דהנה בפרשת עשיית המנורה בפ' תרומה כתיב לשון עלי' בצרות, והעלה את נרותי', וכן בסוף פ' תצוה בפ' קטורת כתיב ובהעלות אהרן את הנרות, וכן כאן בהעלותך את הנרות, אבל בכל מקום שמדבר בציווי שנצטוה אהרן לא כתיב לשון עלי' רק לשון יערוך אותו אהרן ובניו, והטעם פשוט שהדלקה לאו עבודה היא וכשירה בזר, רק שאי אפשר שהיאך זר קרב אל המנורה שהיא בהיכל, וע"כ כל מקום שמדבר בהציווי כתיב רק לשון הערכה, שהוא סידור המנורה שעבודה היא רק כשהזכיר דרך אגב הזכיר אהרן שהרי אי אפשר העלאה בלתי אהרן, וכן בפרשה זו לא נאמר העלה את הנרות אל מול פני המנורה רק כאשר תעלה את הנרות אל מול פני המנורה יאירו:

כ״ההענין הדלקה לאו עבודה הוא יש לומר, דהנה במדרש ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר אמר לו הקב"ה למשה לא בשביל שאני צריך לנרות הזהרתיך על הנרות אלא לזכותם, וכתיב גם חושך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר כחשיכה כאורה וכו', וצריך להבין מי לא ידע שהקב"ה אין צריך לנרות כי לא ח"ו עיני בשר לו, ואפי' טיפש שבטיפשים א"א לטעות בזה, ועוד מאי איריא נרות כל קרבנות נמי, ונראה דהנה כל המצות הם צורך גבוה לתקן כל עולמות עליונים כידוע, ובקרבנות מפורש קרבני לחמי לאשי שאשים נזונין ממנו ואפי' עשן הקרבן ניזונין ממנו החיצונים כמבואר בזוה"ק, וזה שאמר המדרש לא שאני צריך לנרות היינו שהדלקת הנרות איננו נצרך לתקן עולמות העליונים ואינו צורך גבוה רק צורך ישראל לזכותם, ואינו דומה להערכת הנרות שעבודה היא, ויובן עפ"י דברי הכוזרי שענין אלקי חל ממילא על כל מקום שראוי לחול, וע"כ אין לומר שצורך הדלקת הנרות הוא להיות מושך אור מלמעלה למעלה על מקום הראוי לחול, שזהו בא ממילא ואינו בא ע"י התעוררות התחתונים, ואין התחתונים מעוררים אלא עשיית הכלי, והיינו סידור המנורה שזה מעורר שהעולמות העליונים נעשים כלים וראויים לחול עליהם אור האלקי, וזהו עבודה כי עבודה הוא מלשון עבד שעושה לצורך רבו אבל לא לצורך עצמו, וע"כ על עריכת וסידור המנורה שזה מעורר בעליונים והוא צורך גבוה יוצדק לשון עבודה וצריך כהונה אבל הדלקה שאינה צריכה לעורר בעליונים אלא לזכותם אינה נקרא עבודה ואינה צריכה כהונה, והענין לזכותם הוא שיהי' לבב ישראל כדמיון להב אש בוער באהבתו ית"ש כמ"ש רשפי' רשפי אש שלהבתי' ואינו פונה אלא למעלה, וכמו שמן הנמשך אחר הפתילה ליכלל בלהב האש עד שתכלה, כן יהי' לבב ישראל וכמ"ש כי עליך הרגנו כל היום:

כ״ווהנה כבר אמרנו במק"א הטעם דגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה עפ"י דברי קדשו של כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שמה שבו"ד פועל במצותיו כ"כ הוא משום שהוא שליח הש"י ושליח של אדם כמותו והרי הוא כאלו הש"י בעצמו הוא העושה המצוה, עכ"ד, וזה יוצדק רק במצווה ועושה אבל לא באינו מצווה אלא שעושה מעצמו:

כ״זוהנה קרבנות הנשיאים לא נצטוו עלי' אדרבה מרע"ה הי' מסופק אם יקבל מהם עד שאמר לו הקב"ה קבל מהם כמפורש בכתוב, וא"כ קרבנם הי' כעין אינו מצווה ועושה, ולכאורה לא הי' במעלה הגדולה, אבל באמת הרי במדרש פ' צו חביב קרבנם של נשיאים לפני הקב"ה כשירה שאמרו ישראל על הים וחד אמר כשני לוחות הברית, וכבר פירשנו עפ"י דברי המדרש שם מתאוה הי' דוד לקרבנן של נשיאים שנאמר עולת מחים אעלה לך וכו' חיזהו קרבן שיש בו פרים ואילים וכבשים אלא קרבנן של נשיאים, ע"כ, והנה פרים ואלים וכבשים הם נגד אברהם יצחק ויעקב שכל אחד הי' לו מדה ידועה אברהם בחסד וכו', וקרבנן של נשיאים שהי' כנגד כולם הוא בשביל האהבה שהיתה בוערת בלבם למעלה מכל גדר וגבול ומדה, שהי' מחמת החינוך, וכן בחנוכת הבית מחמת גודל השמחה שכחו ואכלו ביוהכ"פ שזה הוא אהבה יוצאה מגדר וגבול חק אנושי [ויובן זה עם מה שכתב בהקדמת תקה"ז שראשי אלפי ישראל הם בכתר] והנה קרבן נשיאים אף שכל אחד הקריב משלו מ"מ הי' קרבן ציבור שהוא דוחה שבת וטומאה כמ"ש בספרי, וע"כ הי' הו"א לומר שגבה משבטו והקריב והוצרך למיעוט, ומובן שהנשיאים השפיעו ממדתם לכל כלל ישראל שהיתה האהבה יוצאת מכל גדר וגבול, וע"כ הי' כ"כ חביב לפני המקום, וברש"י שה"ש, בפסוק אכלתי יערי עם דבשי מרוב החיבה קבלתי את שאינו ראוי עם הראוי קטורת נדבה על מזבח החיצון וחטאת נדבה, כי כמים פנים אל פנים כמו שישראל נתגברה אצלם האהבה כ"כ שיצאה מכל גדר וגבול, לעומת זה נתקבל קרבנן אף שהי' בלתי גדר וגבול הדין, וע"כ חביב כשירת הים שהיתה למעלה מהכלים וע"כ ראתה שפחה על הים וכו' וכן שני לוחות שהם למעלה מגדר הגשם, ואפי' מקום ארון אינו מן המדה:

כ״חולפי"ז יובן מה הי' חלישת דעת אהרן כ"כ, שהרי אהרן בענותנותו הגדולה לא מלאו לבו לכך ואפי' מה שנצטוה הי' בוש עד שאמר לו משה קרב אל המזבח, ועתה שראה שנתקבל קרבנן, את שאינו ראוי עם הראוי מצא בעצמו חסרון שאיננו מגיע לידי מדה זו לזכות כ"כ את ישראל, ושפט בעצמו שבודאי הוא מחמת חטא העגל שהביא עליהם חטאה גדולה, ע"כ אינו יכול להביא עליהם זכות גדול כל כך, ובחטאו כל השבט לא נתקבל אף שהם מנוקים מחטא זה, וזה נחמו הש"י בנרות היינו הדלקת הנרות דלאו עבודה הוא והטעם כנ"ל אלא כדי לזכותם היינו שיהי' לבבם בוער כאש באהבתו ואינו פונה אלא להש"י, וכמו ששמן נמשך אחר הפתילה ליכלל באור הדלוק כן נשמת ישראל נמשכים אחר הש"י עד כלות הנפש כמו שכתבנו לעיל, והוא עוד יותר מקרבן הנשיאים שלא הי' אלא לשעתו, אבל מה שהכניס אהרן בלב ישראל להיות נמשך אחר הש"י עד כלות הנפש קיים לעולם ואפי' בגלות, וזה עצמו הוא ענין נרות חנוכה שזכו במסירת נפשם בימי יוונים, וע"כ לא נחמו בקרבנות וקטורת שאין בהם מענין זה אלא עבודה צורך גבוה כנ"ל:

כ״טועפ"י הדברים האלה יובנו עוד דברי המדרש שמסיים וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינם בטלים לעולם, שנחמו ג"כ בברכת כהנים שהיא לזכות ישראל אינה מעין העבודה צורך גבוה, ונוהגת אפי' בגלות:

ל׳ובזה יש לפרש דברי הילקוט שכלל נר של שבת בנרות המנורה עי"ש, עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בפי' הש"ס שבת דנר של שבת משום שלום ביתו, היינו כי כל ימות החול אין שלום בחלקי האדם שכחות הנפש מושכים למעלה וכחות הגוף למטה, וכעין שכתוב אין שלום בעצמי מפני חטאתי, כי החטאות מכבידים על האדם ומושכים אותו למטה היפוך כח הנשמה המושכתו למעלה, ובשבת מחמת האור כי טוב כחות הגוף נכנעים לכחות הנשמה ואפי' ע"ה אימת שבת עליו וזהו שלום ביתו ודפח"ח, ויש להוסיף בה דברים דהנה שבת קבוע וקיימא ואינו צריך לקידוש ב"ד ונעשה שבת וכל תיקוני עולמות העליונים בלתי התעוררות התחתונים, וההכנה לשבת הוא רק כעין הדלקת המנורה לזכותם כנ"ל שיתלהב לבבו כרשפי אש שלהבתי' עד שיהי' מעצמו נמשך אחר אור השבת, וזה נר של שבת משום שלום ביתו, שיהיו גם כחות הגוף נמשכים אחר אור השבת, והכל ענין אחד:

ל״אואתנה את הלוים וגו' ולכפר על בני ישראל וגו', ויש לדקדק שלא מצינו שעבודת הלוים תכפר, ועיין א"ע וספורנו, ונראה דהנה משה העמידם, וישראל סמכו את ידיהם עליהם, ואהרן הניפן, והלוים סמכו את ידיהם על הפרים כמפורש בכתוב, ויש להתבונן סמיכת ישראל על הלוים מה טובה, ובכל מקום מצינו שהנכבד סומך על הפחות ממנו במעלה כמו משה שסמך ידיו על יהושע, וכאן הוא להיפוך:

ל״בובפשיטות יש לומר שהי' נמצא אז מעלה בישראל שלא הי' נמצא בלוים, שישראל היו אז שבורי לב במה שנתרחקו מעבודת אוהל מועד אחרי שהיו סבורים שכבר נרצה עונם ועשו המשכן באהבה ובחיבה ובנדבת הלב גדול מאד, ובא הקב"ה לשכון כבוד בארצם ובכל אלה נאמר להם שיתרחקו, וכתיב אני את דכא אשכון, והלוים שלא טעו בעגל ונתקרבו הי' חסר להם שבירת הלב כזה, ועוד זאת שנית שישראל הראו טובת עין עד מאד שנתרחקו ונתנו מקום ללוים, ועזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה, וידוע שעין טובה היא מדה שאין למעלה המנה, ובאשר עבודת אוהל מועד צריכה להיות באנשים שיהיו בתכלית השלימות, וזה השלימות לא הי' נמצא בפועל בלוים, ובפרט זה הי' ישראל נכבדים מהם, ונתקן בהסמיכה כעין שמצינו במרע"ה ביהושע ונתת מהודך מעליו:

ל״גועוד יש לומר דהנה בסמיכת שעיר המשתלח נאמר והתודה וגו' ונתן אותם על ראש השעיר ונשא השעיר עליו את כל עונותם וגו', ובמדרש ונשא השעיר זה עשו את כל עונותם, עונות תם זה יעקב, וכבר אמרנו הטעם שישראל בעצם קדושים וטהורים ועונות שנמצאים בישראל הם בגרם עשו בגשמיות כמ"ש ויתערבו בגוים וגו', או ברוחניות שעשו במעשיו הרעים מקלקל את האויר וזה מושך גם את ישראל לחטאים:

ל״דוהנה זה מובן בסמיכת שעיר משתלח שעונות נתנים על ראש השעיר זה עשו, אך בסמיכת קרבנות הנקרבים על המזבח יש להבין מהו, ונראה שהענין הוא ג"כ שהחטא נדבק על ראש הקרבן. וכאשר נקרב הקרבן ועולה למעלה עולים גם העונות וזה עצמו הוא הטהרה, וכעין שאמרו ז"ל מים שנטמאו משיקן והן טהורים, כי לא יגורך רע, ובהכרח נתברר מהם מה שיש להתברר והשאר נעשה אפס ואין, אך איך החטא נפרד מהאדם ונדבק על ראש הקרבן, יש לומר שזה נעשה ע"י שבירת לב המביא את הקרבן כדכתיב זבחי אלקים רוח נשברה, וכלי חרס שבירתן מטהרתן, אבל עדיין נצרך לרצות עונו, זה נעשה ע"י הסמיכה וכנ"ל, וזה הפירוש ונרצה לו לכפר עליו:

ל״הוכעין זה יש לומר ענין סמיכת ישראל על ראש הלוים שמאחר שע"י שבירת לבם של ישראל נפרד מהם עונותם, והיו חסרים שיהי' לרצון כנ"ל, הי' התיקון ע"י הסמיכה ואח"כ כשהניפן אהרן הי' כענין הקרבת והעלאת הקרבנות, וגם הלוים סמכו את ידיהם על ראש הפרים, ועם זה יובן שהלוים כפרו על ישראל במה שנתעלו הלוים:

ל״וויאמרו האנשים ההמה אליו אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקריב וגו', ופירש הספורנו מאחר שהי' טומאתנו לדבר מצוה למה תהי' גוררת עבירה ודפח"ח, ויש לדקדק א"כ כל קבורת מתים דמצוה היא נמי נימא למה תהי' גוררת עבירה, והרי מקרא מלא דיבר הכתוב שטמא אסור בקדשים, ונראה דהנה אמרו ז"ל נושאי ארונו של יוסף היו, והנה יוסף השביע את ישראל שיעלו את עצמותם עמהם, והם שנשאו את ארונו הי' במקום כל ישראל ע"כ חשבו שיהי' הדין אצלם כמו בכל ישראל שטומאה דחוי' בציבור, ואולי הטעם שלא הסכים עמהם הש"י הוא מפני שעדיין יש להם תקנה בפסח שני, וכמו חגיגה שאינה דוחה שבת, אבל ציבור ממש שדוחין הוא משום דאין להם תקנה בשני דאי אמרת שאין דוחין ולא עבדי ציבור בראשון שוב לא עושין את השני כלל וכמו שהי' הציבור זבין בראשון, ודו"ק:

ל״זובזה יש לפרש דברי המדרש פ' בשלח שבזכות יוסף עושין פסח קטן, דהנה אמרו ז"ל יוסף שהודה בארצו נקבר בארצו, ובזכותו היו כל ישראל משועבדים להעלותו, והי' הדין נותן שידחה טומאה ויעשו בראשון כנ"ל, אלא שנעשה להם תקנה שיעשו בשני, אבל בשאר טמאים אי לא היתה נתחדשה ההלכה לעשות פסח שני ע"י נושאי ארונו של יוסף היו נדחין לגמרי אבל כשנתחדשה הלכה ע"י נושאי ארונו של יוסף שוב גם שאר הטמאים עושין פסח שני, א"כ כל ענין פסח שני הוא רק בזכות יוסף, ודו"ק:

ל״חענין קברות התאוה ששאלו בשר והקשו הלוא המן נשתנה לטעם כל המינים שרצו, א"כ הרי הי' להם גם טעם בשר מאחר שרוצים בבשר, ונראה דהנה ברש"י בפרשת המן שכשמת משה בז' אדר פסק המן מלירד ונסתפקו ממן שלקטו בו ביום עד שהקריבו העומר בששה עשר בניסן ואכלו מעבור הארץ, ע"כ, וכ"כ אמרו עוגות שהוציאו ממצרים טעמו בהם טעם מן, והענין יש לומר דהנה ידוע שלכל שני דברים רחוקים זה מזה צריך להיות ממוצע שיש בו מעט מענין זה ומעט מענין זה, ובמצרים היו נזונים מלחמן של מצרים, וכדי להיות ניזון ממאכל שהמלאכים אוכלין שהוא בתכלית הריחוק מלחם של מצרים הי' צריך להיות מזון ממוצע זמן מה, והוא העוגות שהוציאו ממצרים שטעמו בהם טעם מן, וכ"כ אחר שפסק המן שהוצרכו להיות נזונין מתבואת הארץ, שהי' ג"כ דבר רחוק מזונות המן ממזונות תבואת הארץ, הי' זמן מה ממוצע שפסק המן לירד ונסתפקו ממן שבכליהם לבד, ומובן אשר מזונות של מצרים ערות הארץ הי' יותר רחוק ממן, ממה שהי' ריחוק המן מתבואת ארץ ישראל, ע"כ להיות ממוצע בין המן לתבואת הארץ, הי' די במאכל יותר דק ממה שהי' צריך להיות ממוצע בין מזונות מצרים, ע"כ אז הי' עוגות מתבואת ארץ מצרים אלא שהי' בו טעם מן לבד, וטעם הוא דבר פחות עד שטעם כעיקר לאו דאורייתא, אבל אחר שפסק המן מלירד היו המזונות ג"כ ממן אלא שלא הי' דבר יום ביומו שבלי ספק לא הי' בו כ"כ שבח:

ל״טוהנה ישראל סברו שתיכף יכנסו לארץ במסע הראשון, כמ"ש מרע"ה נוסעים אנחנו אל המקום וגו', היו יראים מהשינוי הפתאומיית היינו מאכילת המן לאכילת תבואת הארץ, ע"כ בקשו מאכל בשר צירוף להמן, וזה שהתרעמו בלתי אל המן עינינו, לא כמו שכתוב להלן ונפשינו קצה בלחם הקלוקל שמאסו בהמן, וכאן נאמר רק שלא רצו בהמן לבדו, והנה מראה המן הוא לבן שמורה שאין בו תערובת דין, ובאשר תבואת הארץ ידוע שבאה ממדה המנהגת את התחתונים שיש בה תערובות דין עם הרחמים, ע"כ למען יתרגלו להיות ניזונין מאוכל שיש בו תערובות דין ורחמים בקשו בשר בצירוף המן, היינו כי בשר הוא ממדת הדין כנודע וע"כ מראהו אדום, וכשיאכלו את המן בצירוף הבשר יתרגלו במאכל כעין תבואת הארץ, והנה לפי כוונתם היתה עצה טובה, והחטא הי' רק לפי גודל מעלתם שהי' להם לבטוח בה' ובמשה עבדו ולאמור לנפשם אילו הי' צריך להיות כך בוודאי הי' כך, והי' להם לבטל דעתם כתינוק היונק שדי אמו, אבל הם באשר היו דור דעה היו כל מעשיהם בהבחנת שכלם, וזה הי' נחשב להם לחטא, והי' הדבר הזה לנסיון גדול אצלם שעם כל דעתם הרחבה יהיו תמימים בלי חקור דבר, ובאשר הי' בהם חטא הי' מקום לכחות הרעות שבמדבר שהיו מתנקשים עליהם למצוא בהם עילה לדבוק בהם, וע"י חטא זה נדבקו בהם כחות אלו שמשכו אותם לתאוה ממש לבשר ואח"כ בכה למשפחותיו על עסקי עריות, אף שישראל בעצם קדושים וטהורים ואינן להוטים אחר דברים אלה, נשתאב בקרבם כח רע מחמת חטא הקל הקדום:

מ׳ובזה יש לפרש מאמר הכתוב ויחר אף ה' מאד ובעיני משה רע, היינו שהש"י היודע מחשבות ידע שעיקרו הוא חטא קל שלא עמדו בנסיון וכוונתם היתה לטובה, וכל מה שנסתעף מזה לא ממנם הי' אלא כחות הרעות שמחוץ, ואין עליהם כ"כ אשם, אבל בעיני משה רע שמשה נתיירא שהם עצמם נעשו ח"ו רע, וידוע בלקוטי התורה מהאר"י ז"ל שרע הוא גרוע יותר מרשע שאות שי"ן מפסיק בין רי"ש לעי"ן:

מ״אולפי הדברים האלה יתיישב קושיא גדולה הוא עלי שאחר התראת משה שאמר להם ונתן ה' לכם בשר ואכלתם וגו' עד אשר יצא מאפכם והי' לכם לזרא וברש"י בשם ר"מ הדרשן שהוא לשון חרב, איך לא חסו על נפשם ואכלו אח"כ הבשר, ולא טפשים היו שהתרה בהם וקבלו עליהם התראה זו, אבל לפי הנ"ל יש לומר שכחות הרע שנשתאבו בקרבם המה הכריחו אותם לזה וכאמרם ז"ל ג' דברים מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו ואחד מהם הוא רוח רע, הש"י יצילנו:

מ״בשנת תרע"ג

מ״גופר שני תקח לחטאת וברש"י ואני אומר שהוראת שעה היתה ששעיר הי' להם להביא לחטאת ע"ז עם פר העולה, ויש ליתן טעם להוראת שעה זו, דהנה כתיב הזה עליהם מי חטאת פירש"י של אפר הפרה מפני טמאי מתים שבהם, ויש להבין מ"ש לוים מכל ישראל שכולם היו בהם טמאי מתים וצריכין לעשות הפסח, וכבר אמרנו שזה הי' מעכב במילוי יד הלוים שענין הלוים הי' דביקות בשיר ובחיות גדול רשפי' רשפי אש שלהבתי', וטומאת מת הוא היפוך מזה שהוא ענין טמטום הלב וגורם עצבות ומרה שחורה, ובתחילת החינוך הי' מעכב בהם טומאה, שצריך להיות ענין החיות שלהם ביתר שאת ויתר עז כענין שאמרו אין חוזק כחסידות בתחילתו:

מ״דומעתה יש לומר דענין הקרבנות לעולם הוא לקשר את הבעלים בשורשם, והנה ידוע שבכל מדה ומדה יש דבר והפיכו, מדת השפלות וענוה אף שאין למעלה ממנה, מ"מ יש נמי שפלות הגרוע מהכל היינו כשהוא מסתפק בשפלותו ומתיאש מהשיג שלימות, וכמו כן מדת החוזק והתוקף להגביה לבו בדרכי הש"י ולעשות עבודתו בחיות ובהתלהבות אין מדה טובה המנה, ומ"מ יש מדה זו על צד הגרוע שמסתעף מזה עזות מצח שלא ישא פנים לזקן ונער לא יחון וכעס ונקימה ונטירה אש היא עד אבדון תאכל, והקרבן מקשר את בעליו בשורשו, ומחמת זה מחזיק את כל מדה טובה שלו בעצם טהרתה, וע"כ קרבן חטאת הוא מן הצאן כי חטאת בא על שוגג ששגג מחמת שפלות ידים, וצאן מורה על הכנעה כאמרם ז"ל מה צאן ראשו של זה בצד זנבו של זה וכו', ובזה הוא מגביה את מדת השפלות לשורשו שיהי' בו מדת הענוה והשפלות בטהרתם, וזהו כפרה על שפלות ידים שלא הי' נזהר ובא לידי חטא, והשוגג בע"ז קבע לו שעירה משום דשעיר נמצא בקדושה ולהבדיל בקליפה שגם מלכותא קדישא נקרא שעיר כמ"ש בזוה"ק ח"ג (רמ"ז:), והוא ג"כ בקליפה עשו איש שעיר, וע"כ חטא ע"ז הנוגע לכבוד מלכות שמים שנתן כבוד של הש"י לאחר והכניע עצמו לע"ז מתכפר בשעירה שבזה מתקשר בשורשו להיות נכנע למלכות שמים דווקא, וע"כ מדת הלוים נמי שהיתה מדתם החוזק וגבורות האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע צריך לראות שתהי' שמורה בעצם טהרתה, וע"כ קרבן חטאת שלהם הוא פר דווקא שהוא מדת הגבורה כנודע ופני שור מהשמאל, למען תתקשר מדת הגבורה שבהם בשורשן שתהי' שמורה בעצם טהרתה:

מ״הולפי האמור יש ליתן טעם על מצות הפסח שבמדבר שלא עשו אלא בשנה ראשונה ועפ"י הדיבור, כי ישראל אחר מעשה העגל היו שבורי לב מאד ונכנעים ונדכאים ושפלים בעיני עצמם, אך גם מדה זו צריכה שמירה שתהי' בעצם טהרתה כנ"ל, וזהו מצות הפסח הבא מן הצאן דווקא, המקשר את נפש בעליו בשורשו שהשפלות יהי' בעצם טהרתו, וזה עצמו הוא נמי מה שאמרו ז"ל משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה שלא יהיו נכנעים אלא להש"י לבדו, ובאמת שענין השפלות והכנעה זה הוא מדתן של ישראל כי אתם המעט מכל העמים ופרשו ז"ל שהם ממעטין עצמן, וע"כ כמו שהלוים שמדתם גבורה הוצרכו פר להתקשר שתהי' מדתם בתכלית הטהרה, כן נמי ישראל שמדתם שפלות והכנעה הוצרכו לפסח להתקשר שתהי' מדתם בתכלית הטהרה:

מ״וזאת אשר ללוים פירש"י שנים פוסלין בהם ואין המומין פוסלין בהם, הנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד שעבודת כהנים הוא להמשיך מלמעלה למטה, ועבודת הלוים ממטה למעלה להלהיב לב ישראל לאביהן שבשמים, עכת"ד, וע"כ כהנים שמושכין אור האלקי ממעלה למטה והם צינוריות להמשכה זו ע"כ צריכין להיות תמימין והמומין פוסלין בהם שלא יהי' בהם פגם כמ"ש הזוה"ק שהש"י לא שריא באתר דפגים, אבל לוים שעבודתם בהשתוקקות מלמטה למעלה אין המומין והחסרון פוסל בהן, כי מי שגופו חסר משתוקק עוד יותר להשלמה של נפשו כמ"ש הזוה"ק בפסוק וה' חפץ דכאו, ואין פוסל בהם אלא שנים שאז נתקרר רתיחות דמו ואינו עוד כ"כ בהתלהבות יתירה אלא בישוב הדעת ביותר, ואין זה מדת הלוים מדת השיר ומשא בכתף כבש"ס ערכין בכתף ישאו אין ישאו אלא שירה, שזה ענין התלהבות, ועם זה יובן הטעם דחוזר לעבודת בני גרשון ובני מררי לטעון העגלות שאין זה מענין מדה הנ"ל אלא בהתישבות הדעת ובדקדוק שיהי' הכל בסדר נכון:

מ״זויאמר משה וגו' למה הרעות לעבדך וכו' לשום את כל משא העם הזה עלי וגו' לא אוכל אנכי לבדי וגו', משמע שכוונת משה היתה לשתף עמו הזקנים ושע"ז השיבו אספה לי שבעים איש וגו' כמו שפירש"י, וכבר תמהו כל המפרשים מה תועלת יהי' למשה בשיתוף הזקנים כי הזקנים לא יכלו לעזרהו בנתינת הבשר, והעם לא יתלוננו אלא על משה שהוציאם ממצרים לא על הזקנים, ועיין רמב"ן וספורנו. ונראה דהנה יש לתמוה על שאלתם ובכייתם לאכול בשר הלוא חשבו לכנוס תיכף לא"י כמו שאמר משה נוסעים אנחנו אל המקום וגו', וברש"י שלולא שחטאו הי' נכנסין לארץ בעוד שלשה ימים, והיתכן שלא היו יכולין לעצור עצמן באכילת בשר שלשה ימים, וכמה וכמה בני אדם עוצרין את עצמן יותר ויותר מזה, וח"ו לומר על דור דעה כהם שהדברים כפשוטן שהתאוו לטעם בשר, מה גם שזה יותר משנה היו יכולין להסתפק בלי בשר, ובשלשה ימים האחרונים אפס מהם כח המעצור, וזה מראה בעליל אף לטרוטי עינים שהיתה בזה כוונה פנימית, והנה כבר אמרנו כי שאלת הבשר היתה שיהי' אמצעי בין מה שהיו נזונים מן המן לבד, לבין המזונות מתבואות הארץ, וחשבו שבמקום תבואות הארץ שהיא מדת הדין רפה יהי' להם בשר ששורשו מדת הדין וזה יהי' להם בצירוף המן, למען יתרגלו להיות נזונים אח"כ מתבואות הארץ לבד, וכמו עוגות שהוציאו ממצרים טעמו בהם טעם מן, היו אמצעי בין לחם מצרים לבין המן, כי השינוי הפתאומית לא יסבלנו הטבע, והם חשבו לכנוס תיכף בעוד שלשה ימים לארץ ע"כ דחקו את השעה לאכילת הבשר, והנה משה הי' סבור שהוא יכנוס לארץ, אף שבודאי ידע שא"י במדריגה למטה המינו כמ"ש בזוה"ק, מ"מ חשב שיתוקן זה במינוי הזקנים, שהם יהי' כמו לבנה וכוכבים המקבלים מאור השמש ומאירים לארץ, וא"כ יותר טוב למנותם תיכף וכאשר תהי' ההנהגה באמצעית הזקנים, אז בודאי גם המזונות יהיו באופן אחר לא כ"כ רוחני כמו שהיתה ההנהגה בלתי אמצעי, ואולי המן עצמו יתגשם יותר, או אולי בפשיטות יהי' להם בשר ששורשו ממדת הדין כנ"ל ע"י ההנהגה שע"י האמצעי, ובזה יבואו הפסוקים בדקדוק כי תאמר אלי שאהו בחיקך וגו' על האדמה וגו', שלכאורה על האדמה מיותר, וגם בלתי מובן מה שאמר מאין לי בשר, הלוא ממקום שהי' לו מן יהי' ג"כ בשר, והיפלא מה' דבר, ועוד שיותר נקל להאכילם בשר מלהאכילם מן שהוא כעין ברי' חדשה יוצא מהיקש הטבעי, אך להנ"ל יובן שלולא שהוא יביאם לא"י לא הי' נצרך כלל למינוי הזקנים, וכמו שהי' באמת ביהושע שאמר לו טול מקל והך על קדקדם דבר אחד לדור וכו', שיהושע עצמו פניו כפני לבנה, אבל מאחר שאמרת לי שאהו בחיקך על האדמה שבהכרח יהי' נצרך למינוי הזקנים מוטב למנות תיכף ויתוקן כל שאלתם כנ"ל, כי אנכי לא אוכל לתקן זה שהבשר איננו ממדתי שהיא מדת הרחמים לבד, והבשר הוא ממדת הדין ועיין בזוה"ק, וע"כ נאמר לו אספה לי שבעים איש כמו שביקש, אך כאשר שמע סיום הדברים ואל העם תאמר שמשמעו שהוא יאמר ולא באמצעות הזקנים ומינוי הזקנים יהי' אח"כ וכמ"ש וידבר ואח"כ ויאסוף והבין משה שהוא כענין שאמרו ז"ל רשעים מהפכין מדת הרחמים לרוגז, ובאמת שעד כה לא שמענו שמשה יתנבא עליהם פרענות, [ובמה שאמר אחר מעשה העגל הורד עדיך וגו' הי' לטובתם כמפורש שם] וזה שהתרגש ואמר שש מאות אלף רגלי וגו' והש"י השיבו שהוא מוכרח למען לא יהי' ח"ו חילול השם בדבר, אלא הבשר יהי' ממדריגה גבוה הכולל כל הפכים וע"כ הי' ג"כ שמן מאד כמו שספרו ז"ל ביומא, אלא הם מחמת החטא לא סבלוהו ונהפך להם לזרא:

מ״חבש"ס סנהדרין (י"ז.) ומה נבואה נתנבאו [אלדד ומידד] אמרו משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ וכו' ר' נחמן אמר על עיסקי גוג ומגוג היו מתנבאין וכו', וצריך להבין מה שייכות נבואה זו לכאן וכבר דברנו מזה, ונראה עוד לומר עפי"מ שהגדנו בענין שהיו מתאוין לאכול בשר הי' בתוכו כוונה פנימית שיהי' אמצעי בין אכילת המן לאכילת תבואת הארץ, ומ"מ הי' זה חטא אף שלפי סברתם צדקו בחשבונם, הי' להם להיות תמימים שלא לחקור אחר עתידות ולבטוח בהש"י היודע יותר מהם מה הם צריכין, ובודאי יהי' הכל לטובה, ואם כך צריך להיות בודאי יהי' כך מעצמו אף בלי שאלתם, ובאמת לדור המדבר שהיו דור דעה הי' זה נסיון גדול, ואם עמדו בנסיונם הי' נעשה בזה יחוד גדול למעלה כמו שהם התאחדו את מוחם ולבם כאחד, כי הדעת הוא במוח והוא נעלם, והתמימות מתיחס ללב שפעולותיו נגלים, והי' מתאחד עולם הנגלה ועולם הנסתר ושמים וארץ על מכונם, והי' ארץ ישראל נתעלה מאד, והי' בה מקום גם למשה, שבזוה"ק שארץ ישראל הוא נחות דרגא למשה, אבל באם נתעלתה ארץ ישראל, היתה ראוי' גם למשה, וכמו שיהי' לעתיד שמשה יכנס לארץ ישראל, כי הנגלות והחיצוניות היו נעשים במדריגת הנעלמות והפנימיות, ובקיצור יש לומר שמשה הוא המוח והשכל של ישראל וא"י הוא בחי' הלב ולמה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה כמו שאמרו ז"ל, והחפץ והרצון מתיחסים ללב, ובאם הדור דעה הי' ג"כ במדת התמימות והי' היחוד מוח ולב היו זוכים שמשה יכנוס עמהם לארץ יחוד מוח ולב, ואף שכבר נאמר לו עתה תראה, מ"מ הי' נכנס בזכות ישראל ולתועלתם אך כשלא עמדו בנסיון והי' פירוד בין המוח והלב נפרדו כל אלה ושוב אין ארץ ישראל ראוי' למשה ומשה מת ויהושע מכניס וכו', ור' נחמן שאמר על עיסקי גוג ומגוג נתנבאו יש לפרש בהקדם דברי הש"ס שבת פרק כל כתבי דף (קי"ח.) כל המקיים שלש סעודות בשבת ניצל משלש פרעניות מחבלו של משיח ומדינה של גהינם וממלחמת גוג ומגוג, ויש לפרש דשלש סעודות שבשבת ידוע שהם כנגד אברהם יצחק יעקב, והנה אברהם יושב על פתחה של גהינם ואינו מניח אדם מהול לירד לתוכה, והטעם בזה כי אברהם הוא עיקר מציאות העולם כמ"ש בהבראם באברהם, והגהינם הוא העדר המציאות ע"כ אברהם מציל מגהינם, וע"כ המקיים הסעודה שכנגד אברהם הוא דבק במדתו וזה מצילו מגהינם, וחבלו של משיח ידוע שהוא המלחמה האחרונה שלנו עם עמלק וזרע עשו, וכל כחם מברכת יצחק, וע"כ המקיים סעודה שכנגד יצחק הוא דבק במדתו של יצחק, ושוב אין לכחות אלו שליטה נגדו, ומלחמת גוג ומגוג הוא מחמת אחיזה שהי' ליפת שנאמר ויקח שם ויפת את השמלה, ומזה נסתעפה השליטה של בני יפת שהם גו"מ לשלוט על ישראל, והנה אחיזה שלו הוא רק בחיצוניות כמו השמלה שהוא לבוש של האדם בחיצוניותו, אבל בפנימיות אין לו שום אחיזה, והנה יעקב איש תם והי' תם בחיצוניות כמו בפנימיות והחיצוניות שלו נעשה כמו פנימיות, וע"כ תיקן תפילת ערבית כנגד אברים ופדרים שהם חיצוניות הקרבן שהדם הוא הפנימיות והאברים הם חיצוניות, ובאשר הוא קידש את החיצוניות שלו כמו הפנימיות, ע"כ תיקן תפילה כנגד אברים ופדרים שהם חיצוניות הקרבן, וכבר דברנו מזה, וע"כ המקיים הסעודה שכנגד יעקב הוא דבוק במדתו מדריגת התמימות, ע"כ אין כח גוג ומגוג יכולין לשלוט בו שהם אין להם שליטה אלא בחיצוניות ולא בפנימיות והתם הכל הוא פנימית אצלו:

מ״טומעתה מובן אלו היו ישראל אז עומדים בנסיונם והיו במדריגת התמימות והי' נעשה גם החיצוניות פנימיות לא הי' עוד אחיזה ושליטה לגוג ומגוג, אלא מחמת שקלקלו ונפרד החיצוניות מהפנימית עי"כ יש שליטה לגוג ומגוג עד עת קץ שישובו שמים וארץ על מכונם כנ"ל, וע"כ התנבאו אז על עסקי גוג ומגוג:

נ׳שנת תרע"ד

נ״אברש"י למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה אז דעתו כשלא הי' עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו אמר לו הקב"ה חייך שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומיטיב את הנרות, והרמב"ן הקשה למה לא נחמו בקטורת ובכל הקרבנות ובחביתין ובעבודת יוה"כ, ופירש שרומז לחנוכה של נרות בימי חשמונאים ושהוא נוהגת אף לאחר החורבן בגלותינו, ונראה לפרש דהנה ידוע דשבעה גלגלים שבהם שבעה כוכבי לכת שצ"מ חלכ"נ הם משפיעים השבעה מדות בלב האדם כבש"ס שבת (קנ"ו.) האי מאן דבחמה וכו', וגלגל השמיני שעל גביהן הוא גלגל המזלות, ובודאי כמו השבעה גלגלים משפיעים השבעה מדות בלב האדם, כן נמי גלגל השמיני הוא המשפיע השכל במוח האדם, והנה כבר הגדנו במק"א שאהרן השפיע והיישר את ישראל במדות טובות שמשכנס בלב, וכמו שהוא עצמו נזכר ונשתבח בשבח מדותיו מדתו של אהרן, וכמו שאמרם ז"ל בפסוק והיו על לב אהרן לב ששמח בגדולת אחיו וכו' וכהנה רבות, וזהו שבמדרש ריש פ' אחרי לטהור זה אהרן שהי' עוסק בטהרתן של ישראל, וטהרה מתיחס ללב כמ"ש לב טהור ברא לי אלקים וגו', וכן עבודת הקרבנות וכפרת החטאים שתלוי הכל ברעותא דליבא:

נ״בוהנה הנשיאים איתא במדרש שי"ב נשיאים הם לעומת י"ב מזלות, וע"כ יש לומר כמו שהמזלות משפיעים השכל במוח האדם, כן הי' נמי ענין הנשיאים להיישר את ישראל בבחי' השכל שבמוח, וכבר הגדנו שלשון נשיאים [ביו"ד אחר השי"ן] פירושו מנשאים את אחרים, עפ"י דברי הש"ס מגילה הוא אינו שש אבל אחרים משיש דיקא נמי דכתיב כן ישיש ולא כן ישוש, כן נמי באשר כתיב נשיאים ולא נשואים פירושו שהם מנשאים את ראש ישראל ונשיאת ראש הוא בשכל שמשכנו במוח שבראש, וע"כ נקראים ראשי אלפי ישראל:

נ״גויש להוסיף ולומר שהיישרת המדות שבלב נקרא עבודה בהחלט, כי כל מדה ומדה ישנה בקדושה וישנה לעומתה בתמורה כידוע שיש חסד דקדושה ויש חסד בקליפה דהוא אהבות חיצוניות וכן כולם, וצריכין לעבודה להטותה הדרך דרך הקודש, אך היישרת השכל שבמוח אינו נקרא עבודה בהחלט, כי השכל הוא כולו טוב ואין ממנו בתמורה כלל, כי שכל מעוקם ומוטעה איננו שכל כלל, וכל שהוא שכל באמת הוא טוב, אלא שמ"מ יש שכל המונח בדברים נמוכים ובקטנת הדעת וצריכין להגביהו לנשאהו, וע"כ אהרן שהי' ענינו ותעודתו להיישר את ישראל במדות שבלב נקרא עבודה, אבל נשיאים שהי' ענינם ותעודתם להגביה ולנשא את השכל שבמוח ישראל ע"כ נקראו נשיאים כענינם:

נ״דונראה דשתי ענינים אלו היינו היישרת המדות שבלב והגבהת השכל שבמוח, הי' נמי ענין שבעת ימי המלואים וענין יום השמיני, שבשבעת ימי המלואים הי' ענין אהרן ובניו להיישר את עצמם וכל ישראל עמהם בהיישרת שבע מדות שבלב, וע"כ ישבו פתח אוהל מועד שהי' דוגמא ללב האדם, ויום השמיני השיגו מעלת השכל, וזה הי' הענין דבכל שבעת ימי המלואים העמיד משה את המשכן ופירקו בכל יום, וביום השמיני העמידו ולא פירקו, כי שבעת ימי המלואים הי' להשלמת מדות שבלב לבד, ועדיין אין להם קיום, שכל ענין הקיום הוא מצד השכל כמבואר הרבה פעמים בספרי מהר"ל, וכשהגיע יום השמיני נעשה קיום לדבר ע"י שנשפע בישראל בחי' השכל, ונרמז זה הענין ביוסף הצדיק שהוא הי' הראש והשכל של ישראל כבמדרש פ' ויחי, והי' למעשיו קיום וכמו שפירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אהא שאמר יוסף לאחיו והנה קמה אלומתי וגם נצבה ובמדרש אתם כונסין פירות ואני כונס פירות שלכם מרקיבים ושלי אינו נרקב, היינו שמדתו של יוסף יש לו קיום, וע"כ ביום השמיני שהופיע עליהם שלימת בחי' השכל העמיד משה את המשכן ולא פירקו להורות שבהשלמת השכל יהיו גם לשלימות המדות קיום:

נ״הומעתה יובן שהיישרת המדות ושלימות השכל נצרכים זה לזה, שמבלעדי היישרת המדות אין מקום לשלימות השכל כמו שאי אפשר לשמיני בלתי שתקדים לו שבעה, ובזה פרשתי לי מ"ש כשמן הטוב על הראש שיורד על הזקן זקן אהרן שיורד על פי מדותיו, היינו שכלפי מדות טובות שבו זכה לשמן המשחה, ששמן הוא בחכמה כאמרם ז"ל מתוך ששמן זית מצוי להם חכמה מצוי' בהם, והסמנים שבו המעלים ריח הם בבינה כמו שאמרנו במק"א, וזהו החכמה והשכל שנשפע על הראש יורד על הזקן זקן אהרן [ואין זקן אלא מי שקנה חכמה] והוא שיורד על פי מדותיו, פי' השלמת המדות שכפי מסת השלמת המדות אפשר להשפיע עליהם השלמת השכל, א"כ השכל צריך שתקדים לו היישרת המדות, והמדות נצרכים להשפעת השכל למען יהי' לו קיום, כנ"ל:

נ״ווזהו שכתוב ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל, היינו כענין אמרם ז"ל ריש פסחים ויקרא אלקים לאור יום וגו' קריא רחמנא לנהורא ופקדי' אמצותא דיממא וקריא רחמנא לליליא ופקדי' אמצותא דליליא, כן נמי הא דקרא משה פירושו נמי לשון התמנות כל אחד על משמרתו אהרן ובניו להיישר את ישראל תמיד בשבע מדות שבלב, ולזקני ישראל ואין זקן אלא זה שקנה חכמה והם נשיאי העדה להגביה ולנשאות את בחי' החכמה והשכל שבישראל, וזה הי' ענין קרבנות הנשיאים לקשר את ישראל בשרשם ולהמשיך להם בחי' השכל, וכוונתם היתה להקריב כולם ביום השמיני כמ"ש הרמב"ן, ולפי דרכנו שכוונתם היתה להיות מקביל לגלגל השמיני:

נ״זולפי האמור יובן מה שחלשה דעתו של אהרן שלא זכה להיישר את ישראל ולהשפיע עליהם גם בבחי' המוח והשכל כמו כל הנשיאים, וע"ז אמר לו הקב"ה שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומיטיב את הנרות, היינו שידוע שהדלקה לאו עבודה הוא וכל עבודת המנורה הוא הערכה ונתינת שמן ופתילה, והענין יש לומר עפ"י המבואר במדרש פרשה זו ששבעת הנרות הם כנגד שבעה כוכבים המשוטטין בכל הארץ, שהם שבעה כוכבי לכת כך פי' המ"כ, ולפי האמור לעיל הם המשפיעים השבעה מדות בנפש האדם, א"כ ז' נרות המנורה הם מקבילין לשבעה מדות, והאור שעל גביהן הוא מקביל לשכל שעל המדות שלפי הערכת המדות בא עליהם אור השכל וכמו שפרשנו לעיל הכתוב שיורד על פי מדותיו, והנה עבודת כהונה היא המתיחסת ללב, וע"כ מצות כהונה היא רק בהערכה שהיא מקבלת לז' מדות אבל האור שעליהן אין בו ענין לכהונה, וזהו הפי' הדלקה לאו עבודה היא כי עבודה היא בלב וזהו בשכל, וע"כ לא נאמר כהן אלא בהערכה והטבה אבל לא נאמר כהן להדליק, ומ"מ ההדלקה הי' נמי בכהן כי אין הזר קרב אל ההיכל:

נ״חוהנה כתב הרמב"ן שאהרן כל ימיו הוא הדליק אותם ולא בניו וזה שאמר לו בהעלותך את הנרות לרמוז לו שהוא יהי' המדליק כל ימיו, ואף שאין נצרך כהן להדלקה, והיינו משום שרצה הש"י שאהרן הוא יהי' המשפיע אור המנורה המקביל לשכל:

נ״טולפי האמור יובן הא דלא נחמו בקטורת ובכל הקרבנות ובחביתין ובעבודת יוה"כ כי כל אלה הם עבודות מתיחסים ללב, והוא חלש דעתו שלא היישר את ישראל בענין השכל והמוח, ע"כ לא הי' לו בהם תנחומין אלא בהדלקת הנרות דווקא וזה שדייק רש"י שאתה מדליק ומיטיב את הנרות מדליק ברישא, כי זה הוא הרבותא ובזה מצא תנחומין, כי מה שבכל יום מדליק כהן משום שאין זר קרב להיכל, אבל מה שאהרן עצמו הי' המדליק ולא סגיא שההדלקה תהי' ע"י אחד מבניו שיכולין לבוא אל ההיכל, ע"כ שהי' הצורך והתועלת שאהרן בעצמו יהי' המדליק אף דלאו עבודה היא, ומשום שהכוונה שאהרן יישיר את ישראל גם בבחי' השכל:

ס׳ובזה יש לפרש נמי דברי הרמב"ן דרומז על נרות חנוכה בגבולין דהנה מה שאין לנו שיור מעבודת כהנים בבהמ"ק אלא נרות חנוכה ולא בכהנים דווקא אלא נמי בכל ישראל, והטעם לפי מה שאמרנו לעיל שעבודת כהנים מתיחסים ללב, ע"כ אין לה מקום אלא בבהמ"ק שנקרא לבנון ע"ש לב כבמדרש, ובאיכה רבה זאת רעתך כי מר כי נגע עד לבך זה בהמ"ק, ע"כ אין לעבודת כהנים ענין בגבולין, אבל נר חנוכה דהדלקה עושה מצוה והדלקה במקדש איננה עבודת כהנים אלא מתיחסת למוח ושכל כנ"ל ע"כ אינו תלוי בבהמ"ק, וע"כ הוא בכל ישראל והוא תנחומין לאהרן שהיישר את ישראל גם בבחי' מוח ושכל:

ס״אבמדרש קח את הלוים, הלכה כמה נימין היו בכנור שהיו הלוים מנגנין בו אמר ר' יהודה ז' נימין היו בכנור שנאמר שובע שמחות את פניך נעימות, אל תהי קורא שובע אלא שבע שמחות וכן דוד אומר שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך ולימות המשיח נעשית שמונה שכן דוד אומר בניגון למנצח בנגינות על השמינית ולעתיד לבוא נעשית עשר שנאמר אלקים שיר חדש אשירה לך בנבל עשור וכו', ויש להבין שלכאורה אין זה מענין הפרשה המדברת בטהרת הלוים ויותר הי' צודק לסדר מאמר זה בעיקר בחירת הלוים בפרשת במדבר או בפרשת נשא בפסוק לעבוד עבודת עבודה שהוא השיר ושם מדבר המדרש מחיוב השיר, וגם יש להתבונן בעיקר ענין הפרשה, שהיו טעונין הזאת מי חטאת מפני טמאי מתים שבהם, והלוא אף בישראל היו טמאי מתים והיו צריכין להטהר לעשות הפסח, ומוכרח שהטהרה היתה נצרכת לעיקר ענין הלוים, וגם צורך העברת תער על כל בשרם, וברש"י ובזוהר נתנו טעם לזה, ובודאי יש נמי טעם עפ"י פשוטו, וגם השני פרים אחד לחטאת ואחד לעולה וברש"י ששעיר לחטאת היו להם להביא אלא שעל פי הדיבור והוראת שעה היתה ומ"מ צריכין לחפש טעם לזה, וגם תנופת אהרן את הלוים הוא דבר שלא מצינו בשום מקום להניף אדם, וגם יש להבין בלשון קח את הלוים הגם שרש"י פירש קחם בדברים אשריכם שזכיתם להיות שמשים למקום, מ"מ הרי לא מצינו שיסרבו שיצטרך לפייסם, ומצינו הלשון קח באהרן וביהושע שמצינו בשניהם שלא הי' ניחא להם, אהרן הי' בוש ויהושע הי' אומר אדוני משה כלאם על שהיו מתנבאים משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ, הרי שלא הי' ניחא לי' בשררתן, מה שלא מצינו זה בלוים:

ס״בונראה דהנה הרמב"ן כתב בפסוק כ"ה שעיקר עבודת הלוים הוא השיר וע"כ לא היו ממנים אותם לשיר אלא בראויין למשא שכל הממונים בשיר ראויין לעבודת כולם עי"ש, ונראה שענין השיר דאפסק הלכתא עיקר שירה בפה, עפ"י מ"ש מהר"ל שהדיבור שבאדם הוא חותם התקשרות הגוף והנפש, שהרי בהמה אף שיש בה גוף וכלי הדיבור אינה מדברת, והנפש לבדה אין בה כח הדיבור שהרי צריך לכלי הדיבור, ומוכרח שהדיבור מכח שניהם, ובכן יש לומר שהדיבור בשיר שהוא ענין רגש הנפש שמתדבקת בשורשה ומחמת קשר דיבוק זה יוצאים דברי השירה מכח שניהם היינו מכח גוף ונפש ומכח השורש שבעליונים, והוא ענין רוה"ק כמפורש בדברי הימים שכולם היו מתנבאים ברוה"ק, וכל ספר תהלים ברוה"ק נאמר, וע"כ אמרו ז"ל שמוחלין לו על כל עונותיו שהוא מחמת הדיבוק בשורש כענין מים שנטמאו משיקן והן טהורין, והנה מובן שדבוק הגוף והנפש בהשורש בעליונים עד שיהיו לאחדים צריך להיות מקודם האדם שלם בשבח מדותיו בלי פסולת כי השורש אינו סובל מטנופא דהאי עלמא כלום, וכן נמי צריך להיות השכל נקי ומצוחצח שיהי' ראוי להדבק בשורשו כדי שתצלח עליו רוח השיר:

ס״גולפי האמור יש לפרש דברי הש"ס סוטה (למד:) בו ביום דרש רע"ק בשעה שעלו ישראל מן הים נתנו עיניהם לומר שירה כגדול המקרא את ההלל וכו' ר' אליעזר בנו של ריה"ג אומר כקטן המקרא את ההלל וכו' ור' נחמי' אומר כסופר הפורס על שמע וכו' דאמור כולהו בהדי הדדי לאמר דפתח משה ברישא, פירוש שכ"ע סבירא להו שישראל אז לא היו מצד עצמן ראוין לומר שירה אלא באמצעות משה וזש"ה אז ישיר משה ובנ"י אך מר סבר שמשה היישירם עד שהי' להם משה כגדול המקרא את ההלל והם ענו ראשי פרקים ויותר לא הי' בהם כח, ומר מוסיף לומר שפתח להם פתח עד שהיו יכולין לומר נמי כל דבר ודבר אחר משה, ומר סבר דאמור כולהו בהדי הדדי אלא שפתח משה ברישא, וכל אחד מוסיף בשבח ישראל שהיישירם משה, ומ"מ לדברי כולם זולת משה לא הי' אפשר שיאמרו השירה, והטעם כנ"ל שלשירה צריכין להיות שלמים במדות ובשכל, וישראל עדיין לא נשלמו עד הר סיני, אך באמצעות משה הי' ביכולתם להמשך עם משה, והיינו כי ידוע שמדתו של משה היתה שמסר נפשו עבור ישראל להיותם לעם ה' ומפורש בכתוב שאמר ואם אין מחני נא, וכבר אמרנו שזהו הפירוש שלא הי' משה פונה לעסקיו אלא מן ההר אל העם, וע"כ ישראל שנכנסו בים עד חוטמם ומסרו נפשם אפי' על מנת לטבוע אמרו אין לנו אלא דברי בן עמרם והי' להם במדה זו קצת השתוות עמו ע"כ הי' משה יכול להגביהם עמו מר כדאית לי' ומר כדאית לי', ומבלעדי קצת השתוות זה גם משה לא הי' יכול להגביהם כ"כ, ובאמת גם מה שראתה שפחה על הים וכו' הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שנמי מחמת מסירת נפש לא הי' הגוף והחומר מפסיק, עכ"ד, ולדרכנו זה הי' נמי הסיבה שנמשכו אחר משה עד שפתחו פיהם בשירה:

ס״דויש להוסיף עוד ולומר עפ"י מה שאמרנו כמה פעמים שמשה הוא המוח והשכל של ישראל, ולעולם היישרת השכל בא אחר היישרת המדות, וע"כ כשלא היו ישראל שלומי המדות לא הי' אפשר להם להתיישר בשכל ע"י משה, אך מפני שמסרו נפשם כנ"ל ולא הי' הגוף והחומר חוצץ מפני שהי' בטל כמאן דליתא ע"כ הי' יכול משה להיישירם גם בענין המוח והשכל וזכו לשירה:

ס״הוהנה כעין זה נמי היו צריכין להיות הלוים שלומי המדות שבלב ושלומי השכל והמוח שיהיו ראוין לשירה, ומובן אשר זה קשה מאד שיהי' כל השבט ככה וראיתי בני עלי' והם מועטין, אך יש לומר דהנה שבח המדות מצינו באהרן וכמו שהגדנו במאמר הקדום, והמדות מתיחסים ללב ואהרן הי' לב ישראל ומשה הי' המוח והשכל של ישראל כנ"ל:

ס״ווהנה באהרן כתיב תומך ואורך לאיש חסידיך שהי' בו מדת התמימות ביותר, וברש"י שם סיום הכתוב תריבהו על מי מריבה נסתקפת לו לבוא בעלילה אם משה אמר שמעו נא המורים אהרן ומרים מה עשו, ובילקוט פ' חקת והי' אהרן יכול לומר אני לא חטאתי אלא שתק וכבש כחו ולא למד על עצמו סניגוריא ומשה מקלסו וכו'. והנה במדרש במדבר סוף פ' א' שהכתוב עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי נאמר על הלוים וסיומא דקרא הולך בדרך תמים הוא ישרתני, והנה מדת התמימות שהיתה בלוים בזה הי' להם השתוות קצת במדתו של אהרן, וכן בפסוק האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע הנאמר על הלוים איתא נמי בילקוט שם שנדרש על אהרן, ע"כ אע"פ שכל שבט לוי לא היו כ"כ מושלמים בכל שבע מדות, מ"מ הי' אהרן יכול להשלימם מפני קצת השתוות שבהם, וזה הי' ענין תנופת אהרן את הלוים שתנופה הוא מוליך ומביא לד' רוחות ומעלה ומוריד שהוא שש קצוות ונקודה הפנימית זהו הענין שהי' אהרן משלימם בכל שבע מדות טובות ועיין ברמ"ז פרשה זו, ובאמת שמדת התמימות היא מדה הכוללת הכל כמ"ש תמים תהי' עם ה' אלקיך ופרש"י עמו ולחלקו, וע"כ מאחר שהי' בלוים מדת התמימות מצורף לזה שאהרן הניפן והשלימם הנה הרי הם שלמים מצד המדות המתיחסים ללב:

ס״זובזה יש לפרש נמי את הלשון קח את הלוים עפי"מ שהגיד כ"ק אאדומו"ר זצללה"ה שלשון קיחה הוא הגבהה והזכרתיו כמה פעמים, והיינו אחר שנשלמו בבחי' לב שוב הגביהם משה בבחי' המוח והשכל שמשה הוא המוח והשכל של ישראל, והנה הם שלמים בלב ובמוח ע"כ נעשו ראוין לשירה:

ס״חולפי האמור יובן נמי הא דהזה עליהם מי חטאת והעבירו תער על כל בשרם שהיא לעומת שתי שלימיות אלה מוח ולב, עפ"י מה שהגדנו שטומאת המת גורמת טמטום השכל, ע"כ הוצרכו למי חטאת להשלמת השכל, וכמו שאיתא ברח"ו שמפני שאין לנו עתה אפר פרה לכן אין רוח הקודש כ"כ מצוי, וכבר דברנו מזה בפרשת אמור, וכן נמי העברת תער על כל בשרם, כי שער הוא מותרות הגוף כידוע בטבעים, והעברת שער הוא נטילת היתר שכחסר ע"כ העברת תער הוא שלימות הגוף, וכמו שבגשמיות כן ברוחניות הוא שלימות המדות שבלב:

ס״טויש לומר שהיינו נמי הענין של השני פרים אחד לעולה ואחד לחטאת עולה מכפרת על המחשבה שבמוח וחטאת מכפרת על תשוקה שבלב, וכענין שהגדנו במק"א בטעם השוגגין שצריכין כפרה כי לולא זאת שהי' לו תשוקה בפעם אחרת לעבירה כזו לא הי' מזדמן לפניו דבר מכשול כזה והי' נתקיים בו רגלי חסידיו ישמור, אלא שבודאי כבר עבר עליו רוח תשוקה רעה וממנה נמשך הזדמנות העבירה לפניו והכפרה באה על תשוקה הקודמת, וע"כ כפרת החטאת באה להשלים את בחי' הלב, ובאשר שלהיישרת מוח ולב נתבקש שיהיו שוים בשלימות ע"כ הם שני קרבנות שוים ולא שעיר:

ע׳ולפי האמור יובנו דברי המדרש הנצבים פתח דברינו שהם הקדמה שמתוכם נבוא להתבונן בכל ענין הפרשה שאמרנו, והיינו דעיקר עבודת הלוים הוא השיר, שהוא דבקות בגוף ונפש לשורשו וצריכין בראשונה להיות מושלמים בז' מדות ועליהם רומזים ז' נימין שבכנור, וזהו שבמדרש מדייק לה מהא דכתיב שובע שמחות אל תקרי שובע אלא שבע, ובפרשת אמור מדייק המדרש ממקרא זה שהם שבע כתות של צדיקים, ובודאי שבע כתות הצדיקים חלוקים לפי עבודתם בשבע מדותיהם, וא"כ הכל דרשא חדא שהיינו שבעה מדות שבנפש האדם, ואז כחו של משה משלים גם את כחות השכלי, ואף עד היום משה לא מת, וכידוע בספרים שהיינו דאמר בש"ס בהרבה מקומות משה שפיר קאמרת, שכל ת"ח שמדותיו מצוחצחות שורה בו כחו של משה כח השכלי, כי משה הוא המוח והשכל של ישראל, אך גם להיות כל השבעה מדות מצוחצחות לא נקל הוא והעצה ע"י מדת תמימות ואז נעשה האדם עמו ולחלקו ית"ש, כי אפי' אם האדם מצד עצמו עודנה יש לו נטי' בלבו אל אחד הצדדין מ"מ כשהוא הולך תמים ובטל להש"י הרי נטי' שלו בטלה וכמאן דליתא, ומדת התמימות תלוי' באמונה, כי כשהאדם מאמין שכל פרטי מאורעותיו הכל בהשגחה פרטית מאתו ית"ש והש"י הוא הטוב והמטיב לכל וחפץ להצדיק בריותיו, נקל להאדם לאחוז במדת התמימות ולמסור עצמו להנהגת הש"י ולהשליך עליו יהבו כמ"ש השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך, וזו היא שאמרו ז"ל בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר וצדיק באמונתו יחי', וזה הי' תנופת הלוים שאהרן הגביה את כל ז' מדות שלהם, ואז לעומתו הי' שורה עליהם כחו של משה כנ"ל, וע"כ הי' כל שבט לוי ראוין לשיר, וזה הי' הענין המי חטאת והגילוח, וכן שני הפרים אחד חטאת ואחד עולה, לשני שלימיות, שלימיות המדות שבלב שנשלם כל השבט ע"י אהרן, ושלימות כח השכל שנשלמו ע"י משה אח"כ ממילא, כאשר נשלמו בראשונה בשבע מדות שעליהם רומזים ז' נימין שבכנור, וזה שסיים המדרש ולימות המשיח יהיו שמונה כי שמיני הוא כח השכלי, שמה שעתה אין אלא שבעה וכח השכלי נשלם ע"י משה כנ"ל, לימות המשיח יגיע מעלתם בעצמם לכח השכלי שלא באמצעות משה, וידוע שמשה ומשיח הם אחד בסוד מה שהי' הוא שיהי' ר"ת משה, ובמדרש פ' ויחי אין ישראל צריכין לתורתו של מלך המשיח שנאמר אליו גוים ידרושו, גוים ולא ישראל, ולעת"ל יהיו עשרה נימין שאז ישלמו בכל עשר כחות הנפש שבעה מדות שבלב וכל השלשה מדות השכל חכמה בינה ודעת:

ע״אוהנה כמו שבכלל שהיו הלוים עומדים בשיר כן הוא בכל פרט ופרט, שכל איש המזכך את שבע מדותיו או ע"י מדת התמימות כנ"ל יצלח עליו רוח השירה לומר שירים ומזמורים לפני השי"ת, ולעומת שבעוה"ז משלים האדם עצמו בשבע מדותיו באותה מדה ומשקל זוכה לימות המשיח להארת כח השכלי ולעוה"ב להשלמת כח השכלי כנ"ל:

ע״בוהנה שבת הוא מעין עוה"ב, וע"כ כתיב מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון וגו' עלי עשור וגו' והוא כנור של עשרה נימין:

ע״גויעשו בנ"י את הפסח במועדו, ובא"ע וברמב"ן שבעבור שבפרשת בא כתיב בפסח והי' כי תבואו אל הארץ וגו' והי' כי יביאך וגו' לכן הוצרך לצוות עליהם במדבר, וכן ברש"י שם שתלה מצוה זו בביאתם לארץ ופסח שבמדבר על פי הדיבור הי', ויש להבין מה נשתנה מאשר היתה הכוונה בראשונה להצריכם עתה אף במדבר, ולכאורה יש לומר שאלמלא חטאו בעגל היו נכנסין תיכף לארץ עוד טרם הגיע ימי הפסח הראשון ולא הי' במציאות לעשות פסח במדבר, אך ממה שתלה הכתוב מצוה זו בביאתם לארץ משמע שאין ענין פסח אלא בארץ, ולמה נשתנה הדבר:

ע״דונראה דהנה פסח הוא ביעור ע"ז כבזוה"ק פ' בא, וכן רמוז בדברי רבותינו ז"ל משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה, והנה במצרים היו צריכין לבער הע"ז של מצרים וגם מתוך עומק הלב ישראל, אך בכלל העולם אין נעשה ביעור ע"ז מחמת פסח מצרים שאין כלל העולם תלוי במצרים, והנה במדבר ארץ לא עבר בה איש בודאי לא נצרך לביעור ע"ז שאין שם ע"ז כלל, ומעומק לב ישראל כבר נתבער עוד במצרים ועלו מעלה מעלה עד שפסקה זוהמתם וקבלו התורה, ובמאמר לא יהי' לך נעקר יצה"ר מלבם, ע"כ בודאי לא נצרך במדבר לפסח שהוא ביעור ע"ז, אך בבואם לארץ שוב הוצרכו לביעור ע"ז מא"י, ואפי' אחר שביערו הע"ז מא"י נמי יש לומר דהנה אמרו ז"ל מציון מכלל יופי אלקים הופיע שמציון משתיתו של עולם ושלמה המלך ע"ה הי' מכיר איזה גיד הולך לכוש ונטע בו פלפולין וכו', הרי כי בא"י שורש החיות וממנה מתפשט החיות לכל העולם, וע"כ יש סברא לומר דכמו שחיות כל העולם הוא מהתפשטות החיות מא"י, כן נמי כח ביעור ע"ז שע"י קרבן פסח בא"י מועיל נמי לעיין ביעור ע"ז בכל העולם, וע"כ מצות הפסח לעולם זאת על ישראל אף שנעדר הע"ז מא"י:

ע״הולפי האמור יובן שלאחר חטא העגל שחזרה הזוהמא להתפשט בלבות בנ"י שוב היו נצרכין לפסח גם במדבר לענין ביעור ע"ז מעומק לבות ישראל, וע"כ היא מצוה מחודשת שלא יתכן לומר להם מתחילה טרם חטאו כדי שלא יהיו מוכרחים להחטא והדברים עתיקים:

ע״וולפי האמור יש לפרש מאמרם ז"ל אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין, דהנה שבת יש בו שתי בחינות, א' שהוא אחר ששת ימי המעשה וכל ששת ימי המעשה הם הכנה דרבה לשבת, ולעומת המצב בששת ימי המעשה כן הוא בשבת, ומי שטרח בע"ש יאכל בשבת, ואם הששת ימי המעשה בתוספת קדושה לעומתו בשבת הוא קדושה שבקדושה, וימי המעשה כאלה הם נקראים שבתות של חול ות"ת נקראים שבת, והיינו שהם בחול כמו שאר אנשים בשבת, ומובן אשר באופן כזה כשבא שבת הוא שבת שבשבת קדושה שבקדושה רצון שברצון, והב' שהוא קודם ימי המעשה הבאים ומני' שיתא יומין מתברכין, וחיות של כל ששת ימי המעשה הוא התפשטות של שבת לכל ששת ימי המעשה הבאים, וכדמיון א"י וחו"ל שהחיות שבחו"ל הוא מהתפשטות החיות מא"י:

ע״זוהנה כמו שאמרנו לעיל שבאשר כל הארצות חיותם הוא מהתפשטות החיות שמא"י, ע"כ פסח שהוא ביעור ע"ז הנעשה בא"י יש בו תועלת לענין ביעור ע"ז שבכל העולם, כן נמי נאמר בשבת וששת ימי המעשה שהם כדמיון א"י וחו"ל, שמחמת שהחיות בששת ימי המעשה הוא התפשטות החוות משבת, כן נמי הא דכל הסט"א ערקין ואתעברו מינה שבשבת מועיל לששת ימי המעשה הבאים המקבלים חיות משבת שיהי' בהם דיחוי והעברת כחות חיצונים, ומובן אשר ששת ימי המעשה כאלו הם גבוהים מאד נעלה מעין קדושת שבת, ונאה לקראותם שבת של חול, ואם אינם מפסיקים מסדר הקדושה והבדלה מכחות חיצונים ואחריהם בא עוד הפעם שבת, אז השבת הוא בבחי' מאד נעלה שבת שבשבת, ואז נעשה ביטול כחות חיצונים לגמרי ע"כ מיד נגאלין, אכי"ר ב"ב:

ע״חעשה לך שתי חצוצרות כסף, במדרש אמר לו הקב"ה למשה מלך עשיתיך שנאמר ויהי בישרון מלך מה מלך כשהוא יוצא תוקעין לפניו אף אתה וכו' שנאמר ותקעו בהן, ועוד במדרש אתה משתמש בהם ואין אחר משתמש בהן תדע לך שהרי יהושע תלמידו לא נשתמש בהן אלא בשופרות וכו', עוד שם אתה משתמש בהן שאתה מלך ואין אחר משתמש בהן אלא דוד המלך שנאמר ויעמדו הלוים והחצוצרות מחצרים אמר רב החצוצרות שהיו במקדש אף הן נגנזו אבל דוד המלך הי' משתמש בכנור שנאמר עורה כבודי עורה הנבל וכנור, ופירשו בו שדהע"ה גנז החצוצרות לצורך המקדש והוא בעצמו שימש בכנור, ואף שכתיב שהכהנים היו תוקעים בחצוצרות על הקרבן וכן במשניות פ"ה דסוכה ובמדות שהיו הלוים משתמשים בחצוצרות, האי משום הקרבן והמקדש הוא אבל שימוש אחר אף לצורך הנהגת העם אין משתמשין אלא בשופרות לבד המלך שמשתמש לצורך ההנהגה נמי בחצוצרות, ויש להבין מהו הענין חצוצרות ומה טובם נגד שופרות ומהו התיחסות המלך לחצוצרות:

ע״טונראה דהנה אמרו ז"ל שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ למנות עליהם מלך ולמחות זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה והיינו שידוע שבריאת העולם הוא ביוד שבשם הוי' כדכתיב ראשית ובתרגום ירושלמי בחוכמתא, יציאת מצרים בהא ראשונה ובזוה"ק דהאי יובלא אפיק לישראל ממצרים, מתן תורה והנהגת ישראל במדבר בואו, כניסת ישראל לארץ בהא אחרונה, והכל נרמז בכ"ו כי לעולם חסדו שבהלל הגדול דוק ותשכח וכן הוא בסידור האר"י, וע"כ בכניסתן לארץ המצוה למנות מלך להיות מרכבה למלכות שמים הנרמז בהא אחרונה, וכן בית הבחירה משום דבשער הקדושה להרח"ו שדומם צומח חי מדבר הם נגד ארבע אותיות הוי', והחילוק שבין משכן לבית הבחירה שמשכן עקרו מבע"ח והקרשים היו צומח, אבל בית הבחירה עקרו מאבנים שהם דוממים, וע"כ בכניסתן לארץ ישראל שהופיעה מדת הא האחרונה צריך לעשות בית האלקים מדומם שהוא נגד אות הא אחרונה, ולמחות מקודם זרע עמלק המתנגד להופעת מלכות שמים בארץ וידוע שזה הפירוש ואין הכסא שלם:

פ׳והנה נגד ארבעה אלו הם נמי הארבעה יסודות ארמ"ע, ויסוד העפר הוא נגד הא האחרונה, והנה ידוע בזוה"ק שבקול נכללו שלש יסודות אש רוח מים, והכלי שעל ידו נעשה הקול הוא רביעי להם, ולפי האמור יתבאר ההפרש שבין חצוצרות לשופר, שחצוצרות שהוא כלי הרביעי לג' יסודות הוא נגד הא האחרונה שהרי הוא מתכת והוא דומם, ע"כ נשלם בו הרמז לד' אותיות הוי', אבל שופר שהוא מבע"ח אין בו ענין זה, והחילוק שביניהם הוא כהחילוק שבין משכן לבית הבחירה:

פ״אומעתה יובן הא דאין משתמש בחצוצרות אלא מלך שהוא מרכבה למלכות שמים הא האחרונה, זולת משה שהוא הי' כלול מהכל ונקרא נמי מלך כמ"ש ויהי בישרון מלך ע"כ משתמש בחצוצרות, אבל יהושע אינו משתמש אלא בשופרות, ולפי"ז מובן שכל אלה הוא בהנהגת המנהיג אבל כל שהוא לכבוד ה' כגון הלוים והכהנים על הקרבן שמורה על יחוד ד' אותיות הוי' כבזוה"ק שוב לעולם הוא בחצוצרות:

פ״בולפי"ז יובן טעם המחלוקת אם דוד המלך השתמש בחצוצרות, ורב סבר שעשאן וגנזן לצורך המקדש, היינו שדוד היתה כל מגמתו שיבנה הבית כמ"ש זכור ה' לדוד את כל ענותו וגו' ושמחתי באומרים לי בית ד' נלך וגו' ע"כ לא נתקרר דעתו במה שהוא הי' מרכבה למלכות שמים ונדמה בעיניו שבלתי יבנה בית הבחירה לשכון השכינה על הארץ בדומם עדיין לא עשה כלום ע"כ לא רצה להשתמש בחצוצרות:

פ״גבענין שהתאוו תאוה לאמר מי יאכלנו בשר, כבר אמרנו שבפשיטות הדברים תמוה מאד שהרי חשבו לכנוס תיכף לא"י כמו שפירש"י שחשבו בתוך שלשה ימים לכנוס לארץ ושם בודאי לא יחסר להם מן השלל צאן ובקר הרבה מאד, ולא יכלו להתאפק באכילת הבשר שלשה ימים אתמהה, ואפי' תאמר שהיו מבקשים עלילה כמ"ש רש"י, מ"מ מה יענו למשה אם ישאל להם קושיא זו, גם הא דמבקשים עלילה הוא פלא גדול שאין כמוהו, היתכן שלאחר שהשיגו כל משאלותם במשכן וכליו ודגלים שהיו להוטין אחריהם מאד כמבואר במדרשות, ובעוד שלשת ימים יכנסו לארץ צבי הוא לכל הארצות, ימחלו את כל אלה ויבקשו עלילה היאך לפרוש מאחר המקום וילכו לנוע במדבר אל נחש שרף ועקרב ולמות ברעב ובצמא כי בודאי לא ירד המן ולא יעלה הבאר לפורשים מאחרי המקום, ועוד למה אכלו מן הבשר אחר שהתרה בהם עונש מיתה כפירש"י בפסוק עד אשר יצא מאפכם והי' לכם לזרא, והמקראות נראין בעליל כדברי הברית מנוחה שרצו בהשגות גבוהות מאד ממדריגתם, והובא בלקוטי התורה מהאריז"ל פ' עקב כי על כתר חכמה ובינה נאמר במופלא ממך אל תדרוש, והפסוק ובתבערה ובמסה ובקברות התאוה רומז לשלשה אלה שכל מי שיקרב אליהם בכתר נאמר ותבערה, בחכמה נאמר ובמסה כי שם רצו לנסות את ה' היש ה' בקרבנו אם אין וחכמה נקרא יש, ונגד בינה ובקברות התאוה כי שם קברו את העם המתאוים בסוד שכר עוה"ב ונקרא קברות התאוה, עכ"ל, אך גם זה צריך להבין מה ענין זה לכאן ויותר הי' צודק הענין בהקמת המשכן לא בנסיעתן לא"י בדרך, ודור דעה כל מה שעשו בודאי בדעת עשו דבר בעתו, ובודאי היתה כיונה פנימית בזה:

פ״דונראה דהנה ידוע שא"י העבודה בעובדא ותחת אשר עד כה ישבו במדבר ברומו של עולם אוכלין מן ושותין מבאר של מרים המסוגל להשגות, כדאיתא שהאר"י השקה להרח"ו כוס מים מבאר של מרים להכינו לקבל ממנו הסודות, ילכו עתה לא"י לעסוק בדברים גשמים בחרישה זריעה וכדומה, ובאלו המעשים לקוים מצות התלויות בהם, והיו מתיראים שלא יתגשמו, היתה עצתם לבוא מקודם להשגות גבוהות כנ"ל כדי שזה יחזיק בידם שלא יתגשמו בעסקם בדברים גשמים, וכעין שפירש הזוה"ק בפסוק ויהי כאשר הקריב לבוא מצרימה הנאמר באברהם דאקריב גרמי' לקב"ה כדקא יאות לבוא מצרימה לאשגחא באינון דרגין ולאתרחקא מנייהו ולאתרחקא מעובדי מצרים, והיינו כמשל היורד לבור חשוך ועמוק מאד הוא נקשר מקודם בחבל חזק לבל יאבד בבור ההוא, וכדוגמא זו חשבו נמי לעשות ע"י ההשגות הגדולות, והוא ענין נאות לאנשים כמותם:

פ״האך הי' חטא בזה והוא כענין אמרם ז"ל דמי שחכמתו מרובה ממעשיו וכו', כי אין לבוא לשערי השגה כי אם לפי מסת המעשים, ואדרבה צריכין מקודם לעסוק במעשה המצות בפועל בא"י כי שם הוא עיקר המצות כמ"ש הרמב"ן שהמצות הם משפט אלקי הארץ, ומן העשי' לבוא להשגות ומגו נגלאה לבוא לפנימאה, והם חשבו לעשות להיפוך, וע"כ לא התאפקו עד ביאתן לארץ כי הם חשבו זה מוקדם, וכן יש לפרש דהיו מבקשים עלילה לפרוש מאחרי המקום, היינו שהיו רוצים לפרוש מהעשי' שהי' נראה בעיניהם כבחי' אחוריים והיו מתאוים להשגות בבחי' פנים, וזה שדייק רש"י בתיבת "מאחרי" המקום, ואכילת בשר הי' פועל דמיוני לענין זה, ובזה יש לומר הטעם שאכלו אחר ההתראה, שהוא כענין הנאמר בנדב ואביהוא בקרבתם לפני ה' וימותו היינו שהרגישו ניתוק נפשם מעל גויתם ומ"מ מחמת נועם מתיקות עריבת הדיבוק לא עצרו כח להתאפק עצמם ולהפסיק מהדביקות כמו שפירש האור החיים, כן נמי הי' הענין בכאן שלא עצרו כח להתאפק כי הוא סוד שכר עוה"ב כנ"ל בדברי האר"י ז"ל וזה נקרא נועם כידוע:

פ״ווהנה ענין זה נוהג בכל איש להיות נזהר להיות מעשיו מרובה מה גם שלא יתגשם, וכן יתמיד בלימוד ובעיון הלכה ומגו נגלאה לבוא לפנימאה, ולא להפוך הסדר, כי אם עפ"י רופא נפשות בקי וחכם, כמו שברפואת גשמיות לפעמים צריכין ליתן להחולה דבר המזיק לבריא כן הדבר הזה, וכמו שאין סומכין בזה אלא על רופא מובהק כן בחולי נפשות ודי בזה אזהרה למבין:

פ״זשנת תרע"ה

פ״חבהעלותך. ברש"י למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו שלא הי' עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו א"ל הקב"ה חייך שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות, והרמב"ן הקשה למה לא נחמו בקטורת ובכל הקרבנות וכו', ונראה לפרש עפי"מ שהגדנו כמה פעמים ענין החנוכה שהרמב"ן כתב שהיא מצוה לדורות, והוא לפמ"ש הרמב"ן בספר האמונה והבטחון דכשבא בלב האדם אהבה להש"י יניחו בחפץ של מצוה, ואם לא אינו מתקיים ולעומת שבא כן ילך, עכת"ד. וע"כ כל מצות מעשיות והקרבת התמידין כולם הם כלים וחפץ של מצוה לאהבה שבלב ישראל לאביהן שבשמים, וכך שיער חכמתו ית"ש שכלים האלו הם כפי מסת האהבה התדירית, אך בחנוכה שאז האהבה תגדל ביותר כמו שנראה בחוש בכל איש שמניח בפעם הראשונה תפילין וכדומה מרגיש התעוררת ורגש הנפש ביותר, ומה גם בחנוכת המשכן אחרי שהיו בעיני עצמם כחרסים נשברים מחמת חטא העגל, וכמ"ש וירא העם וירונו ויפלו על פניהם שהיתה האהבה עוברת כל חוק וגבול, ע"כ הוצרך לתוספות כלים וחפצי מצוה לאהבה ההיא, וזה הי' חנוכת הנשיאים, והנה אהרן שלא מצא עוז בנפשו להביא מעצמו קרבנות שיהיו כלים להאהבה כמו הנשיאים, ואח"כ כשראה שנתקבלה קרבנם חלשה דעתו בחשבו שהאהבה שלו ושל שבטו לעומת שבא כן ילך ולא יהי' קיום לה, וזה שנחמו הקב"ה בנרות, ויובן עפי"ד הש"ס ברכות (נ"ג.) שבנר הדולק מתוסף בכל עת אור חדש, ונרות המנורה היו פועל דמיוני שבכל עת נתוסף אור חדש באהבת הש"י, וע"כ היא גדולה מחנוכת הנשיאים שלא הי' אלא כלי להחזיק אהבה מאז שלא תקרר, אבל הנרות חדשים לבקרים באה אהבה חדשה, ומובן שאהבה חדשה היא רבותא יותר מחיזוק אהבה ישנה שלא תתקרר:

פ״טוהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד ששבת היא דוגמת המנורה תלת יומי דקמי שבתא ותלת יומי דבתר שבתא שכולם פונים אל שבת שהוא השביעי דוגמת שלשה קני המנורה שמכאן ושלשה שמכאן פונים אל האמצעי, עכ"ד, ואנן נענה אבתרי' שלפי דרכנו שהמנורה היא התחדשות אהבה בכל עת בין ישראל לאביהן שבשמים, כן נמי שבת שבכל שבת בפני עצמו יש בו אורות חדשים שעוד לא היו, וכמ"ש האור החיים שכל הבריאה לא היתה אלא עד השבת ובשבת חוזרת ונתחדשת הבריאה עוד הפעם על שבעה ימים עד שבת הבאה, וע"כ בכל שבת הוא חדש לגמרי, וביד כל איש להתחיל לגמרי מחדש ומה דהוה הוה מכאן ואילך חושבנא, וזה נטריקון שבת שבת בו תשוב, כי זהו עיקר התשובה להתחיל מחדש להיות כמו גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ואפי' על חטאים שאיתא בקצת מקומות בזוה"ק שאינו מועיל תשובה אלא בחילא סגיא, כבר הגדנו דתשובה כזו להתחיל לגמרי מחדש והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו אלא להיות כענין הכתוב ה' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך בהכרח שמועיל על הכל, וכה קורא שבת לכל ישראל, וכשהאדם משים זה אל לבו ומתחיל מחדש בלי ספק שכל עונות יהי' מה שיהי' כולם פורחים ממנו, וזהו שאני אומרים צווחין אף עקתין בטלין ושביתין, היינו העונות שהם הם עצמן הצווחין ועקתין בסוד תיסרך רעתך, ברם אנפין חדתין ורוחין עם נפשין היינו להתחיל לגמרי מחדש ופנים חדשות בא לכאן, וזה נמי שאנו אומרים בחמרא גו כסא ומדאני אסא לארוס וארוסה להתקפא חלשין, כמו ארוס וארוסה שהוא חדשות לגמרי, וידוע שישראל נקראו ארוסתו של הקב"ה ממילא הקב"ה הוא הארוס, והיינו שבאו אורות חדשים לגמרי כנ"ל, וישראל מתחדשין כנ"ל כקטן שנולד דמי כנ"ל:

צ׳במדרש אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות, אמר דוד באור פני מלך חיים אמ"ר יעקב בר' יוסי נמנעה השמחה מן הרשעים ונתנה לישראל שהוצרך הקב"ה לישב עם בו"ד בנר שא"ל אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות, עכ"ל, והמדרש הוא כחידה סתומה, ומה זה שהביא מקרא דאל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות, ולא מהכתוב בהעלותך את הנרות, וכבר נתקשו בזה גדולי המפרשים, ובעזה"י אפתח אנא פתחא לנפשאי:

צ״אונראה דהנה במדרש ששלמה שבנה את בהמ"ק עשה חלונות צרות מבפנים ורחבות מבחוץ כדי שיהא האור יוצא מבהמ"ק ומאיר לחוץ, ובודאי אין הדברים כפשוטן, שהרי השמש ניתן לאור יומם, ועוד שהרי הארץ היא כדירית וא"א להאיר את כל צדדיו אלא בסיבוב, ואם לומר שרק שטח אחד הוא מאיר מה נשתנה חלק זה מזה למה יזכה שטח זה לאור היוצא מבהמ"ק ושטח זה יסתפק באור השמש לבד:

צ״בונראה דהנה בב"ר פ' נ"ג סי' י"ב בפסוק ותאמר שרה צחוק עשה לי אלקים ר' לוי אמר הוסיפה על המאורות נאמר כאן עשיי' ונאמר להלן ויעש אלקים את שני המאורות, ויש לפרש דהנה בש"ס חגיגה (י"ב.) א"ר אלעזר אור שברא הקב"ה ביום ראשון אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו כיון שנסתכל הקב"ה בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלין עמד וגנזו מהם שנאמר וימנע מרשעים אורם ולמי גנזו לצדיקים לעת"ל וכו', וכן הוא בזוה"ק ח"ג (צ"ג.) תנינן אור דהוה בקדמיתא הוה נהיר מסייפי עלמא לסייפי עלמא כד אסתכל הקב"ה לחייבין דזמינן למיקם בעלמא גניז לי' לצדיקיא לעלמא דאתי הה"ד וימנע מרשעים אורם וכתיב אור זרוע לצדיק, וכבר דקדקנו הלוא הקב"ה היא מטיב לרעים ולטובים למה גנזו בשביל הרשעים וכי בשביל להמנע מהרשעים יפסידו הצדיקים, ומאי גריעותא הי' באם לא נגנז, אך הפירוש כי ידוע דבכל יום מימי בראשית שימשה מדה אחת בענין דביום הראשון שימשה מדת חסד ואור שנברא ביום הראשון הוא חסד ואהבה בשורשו, וכבר הגדנו בשם זקיני האדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק שנשאל למה אין אהבה כ"כ בין החסידים כמו שהי' בדורות הקודמים, והשיב שהקדוש ר' לו"י מבארדיטשוב פתח את היכל האהבה שבשמים ומשם נסתעף האהבה בין החסידים וכאשר נסתכלו צדיקי הדור שהרשעים השתמשו בה לאהבה חיצונית עמדו ונמנו עלי' וסגרוה, עכ"ד, כן הוא נמי ענין האור שנברא ביום הראשון שהוא אהבה וחסד ובשביל הרשעים שלא ישתמשו בו לחיצוניות עמד וגנזו לצדיקים לעת"ל:

צ״גוהנה דוגמת בריאת העולם היתה בריאת האבות, וכמו בבריאת העולם היתה בריאת האור כן הי' אאע"ה שכתוב בו בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם, וידועין דברי הרמב"ן ריש מקץ שנהר הוא לשון אורה, והיינו שהיו יושבים מעבר האורה שהוא קודם האורה שהי' העולם חושך ואפילה ובא אברהם והאיר לעולם וכבב"ר שלהי פרשה ל', והי' אברהם דוגמת אור שנברא ביום הראשון שהוא חסד ואהבה וכמ"ש חסד לאברהם, וכן משמע בזוה"ק ח"א (מ"ה:), ולפי האמור יצא לנו טעם נכון למאמר לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, דהנה בזוה"ק ח"א (ע"ח:) וימנע מרשעים אורם דא נמרוד ובני דרי' דנפק אברהם מנייהו דהוה אורם וכו' ד"א וימנע מרשעים אורם דא תרח ובני ביתי' אורם דא אברהם האור לא כתיב אלא אורם דהוה עמהון, והנה מקרא זה עצמו נדרש על גניזת אור שנברא ביום הראשון כנ"ל, נראה מזה שענין אחד להם דכמו שנגנז האור שנברא ביום הראשון שלא ישתמשו בו הרשעים לחיצוניות כנ"ל, כן אאע"ה שמולדתו וארצו ובית אביו שהי' להם חיבור אליו הי' חסד אברהם מאיר עליהם ממילא והיו משתמשין באור החסד לחיצוניות ע"כ נצטוה ללכת משם להפסיק החיבור שבינו לבינם, והי' גר בארץ ישראל שלא הי' לו חיבור עמהם, וזה הי' מעין גניזה של אור הגנוז כנ"ל ובזוה"ק ח"ב (קמ"ט.) אלמלא אתגניז מכל וכל לא קאים עלמא אפי' רגעא חדא אלא אתגנז ואזדרע כהאי זרעא דעביד תולדין ואיבים ומיני' אתקיים עלמא ולית לך יומא דלא נפיק מיני' בעלמא ומקיים כלא דבי' זן קב"ה עלמא, וכן נמי הי' הענין באברהם דכתיב אלה תולדות שמים והארץ בהבראם ואמרו ז"ל אל תיקרי בהבראם אלא באברהם, והיינו שכל קיום העולם הוא מחמת המשכת החסד, ע"כ לא אתגניז לגמרי אלא הי' נמצא בא"י:

צ״דוהנה בלידת יצחק אמרה שרה כל השומע יצחק לי וברש"י ישמח עלי, ומדרש אגדה הרבה עקרות נפקדו עמה וכו' ורב שחוק הי' בעולם, ויש להבין הלוא ידוע שמדת יצחק הוא מדת הדין והיראה והפחד שהוא לכאורה היפוך השחוק והשמחה, ולמה הי' נמשך מלידת יצחק שחוק ושמחה בעולם, אך יש לומר דבאמת השחוק והשמחה הם פרי החסד והאהבה אך לא היתה יכולה האהבה להתגלות מפני הרשעים שלא ישתמשו בה לחיצוניות, אך כשנולד יצחק שהופיעה מדת הדין בעולם והוא שמאל דוחה את הרשעים שלא יקרב מי שאינו ראוי, שוב התחיל להופיע חסד אברהם בעולם וממנו נמשכה השמחה ורב צחוק בעולם:

צ״הוהנה בזוה"ק ח"ב (קמ"ט.) הנ"ל דאור שנברא ביום הראשון אף דאתגניז מ"מ לא לגמרי אלא אתגניז ואזדרע כנ"ל, יש לומר שהשמש נמי אורה וקיומה הוא מתולדת אור הגנוז, ולפי"ז מובנים דברי המדרש שהוסיפה על המאורות, היינו שמחמת התגלית אור החסד הרוחני נתוסף נמי גם אור הגשמי, ואפי' אי אמרת שלא הי' ניכר בגשמית ג"כ לא תברא מאחר שהי' תוספות אור ברוחניות:

צ״וולפי האמור יובן נמי הא דמבהמ"ק אורה יוצא לעולם, דהנה ידוע דבהמ"ק נקרא ביתך דוד שהי' מרכבה למדת מלכות שמים, והוא צמצום הקדושה ואורות עליונים שלא יתפשטו לחוץ יותר מדי, ע"כ הי' בו מחיצות ממחיצות שונות חומת ירושלים חומת הר הבית חומת העזרה, וכותלי ההיכל שכולם הם לחוץ שלא יקרב מי שאינו ראוי, ויש לומר עוד שזה עצמו הוא הטעם דאל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות, היינו שכל אורותם נמשך להשביעי ומהשביעי מתפשט להלאה, והיינו עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שבנרות המנורה הי' שופע האור שנברא ביום ראשון, וע"כ הא דהאור מתפשט באמצעות השביעי שהוא הצמצום שלא יתפשט למי שאינו ראוי, והמחיצות הם עוד תוספת שמירה לשמירה שלא יתפשט אור הנרות שהוא מאור הגנוז למקום שאינו ראוי, וע"כ שוב בשביל זה עצמו שיש שמירה בפני הרשעים שלא ישתמשו בו לחיצוניות נתגלה האור הגנוז, וכעין מה שהוסיפה על המאורות הנ"ל, ע"כ מבהמ"ק אורה יוצאת לעולם שהוא מהאור הגנוז:

צ״זומעתה מובן דברי המדרש נמנעה השמחה מן הרשעים שהשמחה היא תולדות אור הגנוז כנ"ל ונמנעה מהרשעים שלא ישתמשו בו לחיצוניות ונתנה לישראל והיינו האורה שיוצאה מבהמ"ק שהוצרך הקב"ה לישב עם בו"ד בנר, דלולא הרשעים הי' האור מתגלה להדיא ולא הי' צריכין לאמצעות הנר, אבל מחמת שנמנעה השמחה מהרשעים ומהחשש שלא יתפשט אליהם צריכין לאמצעות הנר, וזה שמסיים אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות כנ"ל שנמי לצורך זה הוא כנ"ל, ולא נשמע ממקרא דבהעלותך את הנרות:

צ״חולפי האמור יש לפרש דברי הילקוט שבחד כללא כייל נרות המנורה ונרות של שבת, ועפ"י דברי כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שנר של שבת הוא משום שלום ביתו היינו שבימי החול החומר מושך לאחור והנפש לפנים ואין שלום ביניהם, אבל בשבת שאפי' ע"ה אימת שבת עליו נעשה שלום ביניהם והגוף מכונה בשם בית להנפש ודפח"ח, ולהנ"ל יש לומר דבשבת נמי יש בו מאור הגנוז, משום דאז כל דינים מתעברין מינה וכל כחות החיצונים ערקין לנוקבא דתהומא רבא, ע"כ אז מתגלה מאור הגנוז והוא הגורם התעוררת אהבה לאביהן שבשמים, ואין חשש שישתמשו בו הרשעים לחיצוניות שבשבת הכל קודש ובהאר"י דאפי' מאכל של שבת אינו מגשם, וממילא מבטל נמי אהבות חיצוניות, שכל אהבות חיצוניות הם מחמת השבירה אבל כשמתגלה האהבה מאור הגנוז נתבטל ממילא השתוקקות החומר למה שהוא, וע"כ נר של שבת שהוא כלי להאור הגנוז, וע"כ הוא משום שלום ביתו, והנה הוא ענין אחד עם נרות המנורה:

צ״טולקחו פר בן בקר וגו' ופר שני בן בקר תקח לחטאת, וברש"י שהעולה והחטאת הם קרבן ציבור בע"ז וכתב ואומר אני שהוראת שעה היתה ששעיר הי' להם להביא לחטאת ע"ז עם פר העולה, עכ"ל, והנה למדנו מדברי רש"י שלולא ההוראת שעה הי' צריך להיות ממש כקרבן ע"ז, ויש לדקדק דהנה בקרבן ע"ז בפרשת שלח כתיב לחטת חסר אלף פירש"י שאינו כשאר חטאות שכל חטאות שבתורה הבאות עם עולה החטאות קודמות לעולה וזו עולה קודמת לחטאת, עכ"ל, וא"כ ה"נ שהוא ממש כקרבן ע"ז הי' צריך להיות עולה קודמת לחטאת, והלוא מפורש בכתוב ועשה את האחד חטאת ואת האחד עולה, ולמה לא דקדק רש"י גם בזה שהוראת שעה היתה:

ק׳ונראה דהנה הא דמשונה קרבן ע"ז להקדים העולה אף שהוא גזירת הכתוב יש ליתן בו טעם לשבח, דבכל מקום החטאת בא על המעשה בלי מחשבת חטא שהרי אינה באה אלא על השוגג, והעולה בכל מקום באה על הרהור הלב, ובכל מקום החטאות קודמות שבאות לכפר על המעשה אלא שהעולה שאח"כ דורן הוא, ומכפר נמי על המחשבה שא"א שמעשה העבירה בשוגג לא הכניסה בו מעט הרהור בסוד עבירה גוררת עבירה, ומ"מ מעשה העבירה מוקדמת וע"כ קודמות החטאות, ואפי' לפמ"ש במק"א שבלתי אפשר שהזדמן לפני איש ישראלי מעשה עבירה שיש בה כרת ולא נשמר מן השמים כמ"ש רגלי חסידיו ישמור, אלא א"כ קדם לו מעט הרהור שמעשה ההוא מצא חן בעיניו, והרי קדם המחשבה, מ"מ הלוא איתא בש"ס קידושין (מ'.) שאין מענישין על ההרהור אלא א"כ בא לכלל מעשה שוב מענישין גם על ההרהור ונאמר דגם השוגגין כן, וא"כ לעולם המעשה קדם בהכרח, והנה כ"ז הוא בשאר עבירות חוץ מע"ז, אבל בע"ז דאיתא בש"ס שם שמענישין על ההרהור דכתיב למען תפוש את בית ישראל בלבם, וא"כ לעולם המחשבה מוקדמת ע"כ העולה קודמת:

100

ק״אוהנה בחטא העגל כתבו כל הראשונים ז"ל שהיו לבם לשמים, ובכוזרי שהי' כענין הרואה בית ע"י וכסבור בית הכנסת הוא והשתחוה לה, ויש להבין א"כ למה נדונו למיתה כמ"ש ויפול מן העם ביום ההוא כשלשת אלפי איש, ועוד התינח השתחואה זביחה דכתיב ויזבחו לו מא"ל, ועוד הרי כתיב ויקומו לצחק דמשמע ע"ז ג"ע שפ"ד כבמדרש, והגדנו במק"א דתחילה הי' לבם לשמים אך מ"מ באשר נפלו ממדת התמימות שאלו היו מקיימים תמים תהי' עם ה' אלקיך ולא תחקור אחר עתידות, הי' להם להשיב אל לבם, לו יהי' כדברי השטן שמת משה מ"מ אם רצון ה' הוא שיהיו בלי משה בודאי כך טוב וכך יפה להם ואם יצטרכו למנהיג כמשה היפלא מה' להעמיד להם משה אחר או להחיותו, אך באשר נפלו ממדת התמימות באו לחקור ולהושיע להם זרועם, ולעומת התמימות שאבדו נשתאבו בהם כחות חיצונים והם הם הביאו מורך בלבבם לבקש להם מנהיג אחר במקום משה, ונשתאבו בהם בכל פעם יותר כחות חיצונים עד שהביאם לעבוד ע"ז בשוגג, ועי"ז נשתאבו בהם כחות חיצונים עוד יותר עד שקצת מהם עבדו במזיד ויקומו לצחק, ואף שהכל הי' מהערב רב מ"מ נשאר רושם החטא על כל ישראל שצריכים כפרה:

101

ק״בולפי האמור מובן אשר חטא המעשה הי' קודם חטא המחשבה שהרי בשביל החטא שבשוגג נשתאבו בהם כחות חיצונים למשכם להיות מזידין ולחטוא גם במחשבה, ע"כ בדין הוא שיהא קרבן הלוים שבא לכפרה על חטא העגל החטאת קודמת לעולה, כמו כל חטאות שבתורה הקודמות, לעולות כנ"ל ואינו דומה לקרבן ציבור בע"ז:

102

ק״גיש לדקדק הרי כבר נרצו ישראל ונצטוו על מלאכת המשכן, ובמדרש ויהי ביום כלות משה מבואר שם בכמה מאמרים המספרים גודל ריצוי ישראל שהיו אז נרצים להקב"ה, למה הוצרכו, עוד לכפרה, וגם ישראל עצמם הקריבו את קרבנם בשביל חטא זה ביום שמיני למלואים, והקרבת הלוים הי' אח"כ שהרי בשני נשרפה הפרה ובשלישי גלחו והזו הזאה ראשונה, והרי הי' הכל מתוקן:

103

ק״דונראה דאדרבה אחר שעלו ישראל למדריגה גבוה שוב אפי' פגם קטן לגדול יחשב כמ"ש וסביביו נשערה מאד, וכמו שידוע בספה"ק מענין יום שמת בו אדם אפי' מכמה שנים שאומרים בניו עליו קדיש, מפני שלרגלי העליות שעולה נתחשבו עליו חטאים אשר עד כה טרם הגיע למדריגה זו לא היו נחשבים לחטא כלל, ולפעמים מצריכין אותו לירד למטה להתמרק, כן נמי אחר ריצוי ישראל במשכן והקריבו את קרבנם ועלו במדריגות גבוהות ונגלה עליהם כבוד ה', היו צריכין לכפרה על פגמים דקים שנשאר עוד רושם מחטא ההוא, שארית דשארית מחטא שבמעשה וחטא שבמחשבה, ומכאן תוכחת מגולה אשר סוף כל סוף יהי' על כל איש דינים על פגמים היותר דקים ע"כ אל יקטין בעיניו עבירות שאדם דש בעקביו אפי' בעוד שיש עליו גדולים מאלה, כי אחר מירוק הגדולים יצטרך ליתן דין וחשבון על הקטנים, ואולי הוא בכלל דברי התנא ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנום לך, ודו"ק:

104

ק״הבמדרש עשה לך שתי חצוצרות כסף זש"ה ירא את ה' בני ומלך וכו' וכל מי שירא מן הקב"ה נעשה מלך שנאמר כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה ומנין שנעשה מלך שנאמר אל עמק שוה הוא עמק המלך וכו' ולא תאמר אברהם בלבד אלא אפו' משה שנתיירא מן הקב"ה נעשה מלך וכו' עשה לך שתי חצוצרות כסף שיהיו תוקעין לפניך כמלך, ויש להבין מהו לשון אפי' משה שנתיירא מן הקב"ה נעשה מלך, דמה גריעותא דמשה מאברהם:

105

ק״וונראה דהנה מה דיראת ה' מביא להעשות מלך יש לומר דהנה מהות המלך להיות משפיע להעם ואיננו נשפע מהם כבש"ס נדרים לאו מלכא אנא דקא מתהנית מינאי ולא קמתהני מינך, כי באשר המלך הוא בערך העם כמו ערך הראש להגוף, וכמו כל תשוקות הגוף עולין על הראש והמוח ומבלבלין את השכל, כן מחשבות ההמון עולין על מוח המלך ומבלבלין את שכלו, ובלתי אפשר הי' להמלך להחזיק מעמד נגד המון מחשבות העם שלא יפגמו אותו, והעצה לזה הוא במה שהמלך מובדל מהעם, והוא משפיע להם ואינו נשפע מהם [כי מה שנוטל מהם במשפט המלוכה איננו נחשב שנשפע מהם כי חלקו ושלו הוא נוטל אפי' על כרחם שלא בטובתם], ושום תשים עליך מלך שיהא אימתו עליך, זה לעזר מעט שלא יפגמו אותו במחשבותיהם, ומ"מ עיקר הדבר שלא יתפגם במחשבות העם תלוי ביראתו מהש"י, שבה במדה שהוא ירא את הש"י ועומד מרחוק באותה מדה עומדים העם מרחוק ממנו ואין מחשבתם פוגמים אותו, וע"כ כל מי שירא את ה' הוא ראוי להיות מלך, וכך הי' אברהם שהי' איש אחד בעולם והשפיע לכל העולם חסדים ולימד דעת את העם, ולא הי' העולם פוגמים אותו כלל, מפני שהי' ירא את ה', והנה לכאורה זה שייך באברהם שהשפיל א"ע אף לפחות אנשים להגביהם משפל מצבם כי הי' מתחבר עמהם ומאכילם ומשקם, והי' כמו ערך הראש להגוף והי' שייך לקרוא אותו מלך, אבל משרע"ה שהי' מובדל מכל עניני עולם, וכל צורתו היא קדושה והבדלה כמו ששמו מורה כן מן המים משיתיהו כלומר מובדל מעניני חומר כי מים הם חומרים כמ"ש מהר"ל, והי' הסברא נותנת שלגודל מעלתו והתרוממותו לא שייך לקרותו בשם מלך שהוא כערך הראש להגוף, שלגודל מעלתו הי' רחוק מהם כרחוק מזרח ממערב ואם הי' נקרא מלך להם הי' זה השפלה למעלתו, וידועים דברי מהר"ל דדבר גדול והוא חסר יותר מעותד להתקלקל מדבר קטן שלם, וכן נראה בחוש, ע"כ אם הי' משה נקרא מלך עליהם והי' נחשב אצלו חסרון, ואף שהוא צורך ישראל מ"מ לגבי עצמו הי' נחשב חסרון, וממילא הי' יכולין לפגמו במחשבתם ח"ו, לכן אמר אפי' משה מחמת שנתיירא מהשי"י הי' מלך ולא היו יכולין לפגמו כלל, אף כשהושפל מהתרוממותו אליהם לקרותו מלך עליהם, כי יראת ה' שהיתה על משה היתה נמי גדולה מאד כאמרם ז"ל יראה לגבי משה מילתא זוטרתא היא, והי' מועיל שלא יהיו יכולין לפגמו כלל וכלל, ויש לפרש עוד בפשיטות זה שאמר המדרש אפי' משה שנתיירא מן הקב"ה נעשה מלך, היינו שעם כל שבחו שלא קם כמוהו לא הי' ראוי להעשות מלך אלא בשביל שנתיירא, כי בכל שבח מדותיו עדיין היו יכולין ההמון לפגמהו במחשבתם, אלא מחמת היראה שבו נעשה בטוח מפגם ההמון ע"כ נעשה מלך, ויהי' כך שיעור דברי המדרש, ולא תאמר אברהם בלבד לא הי' ראוי אלא בשביל היראה אלא אף משה כן:

106

ק״זוהנה בספר פנים יפות פירש מאמר הכתוב בהמתאוים וישובו ויבכו גם בנ"י וכו' ויחר אף ה' מאד ובעיני משה רע, היינו שמחשבות הערב רב שהתאוו לבשר שבו ונפלו על בנ"י ופגמו אותם, וזה ויחר אף ה' מאד ובעיני משה רע שנתיירא שלא יפגמו גם אותו, עכת"ד, ויש להבין כי הערב רב בודאי גם עד הנה היתה מחשבתם לא מטוהרה ולמה לא פגמו את בנ"י במחשבתם עד הנה, אך לפי האמור יש לומר דהנה בליקוטי התורה מהאריז"ל פ' עקב הביא בשם ספר ברית מנוחה שבתבערה הי' החטא שבקשו השגות גדולות וגבוהות מאד שע"ז נאמר במופלא ממך אל תדרוש עיי"ש, [וכן משמע במדרש פרשה ט"ו סי' י"ט שהזקנים שמקודם באש תבערה מתו אלא שהי' שריפתם כשריפת נדב ואביהוא עיי"ש, והנה ידועין דברי אור החיים ריש פרשת אחרי שמיתת נדב ואביהוא היתה מחמת דביקות עצום שיצאה הנפש מנרתיק הגוף וידוע עוד שהחטא עצמו היא הממית, א"כ מוכרח לומר שהחטא הי' מעין זה דומה לחטא הראשון ויחזו את האלקים וגו'], ומובן שזהו מיעוט ביראת ה' שהירא עומד מרחוק ומתירא להתבונן אפי' במה שנרשה, וע"כ עד אז דכתיב במ"ת בעבור תהי' יראתו על פניכם, ע"כ לא היו מחשבות הערב רב נופלים עליהם וכנ"ל, אך אחר החטא של תבערה שהי' מיעוט ביראה ע"כ נפלו עליהם מחשבת הערב רב ופגמו אותם, והנה משה שהי' ענו מאד וכל היראה שהיתה לו לא חשב אותה מספיק נתיירא שלא יפגמו גם אותו:

107

ק״חוירד ה' בעמוד ענן,ברש"י יצא יחידי שלא כמדת מלך בו"ד כשיוצא למלחמה יוצא באוכלסין וכשיוצא לשלום יוצא במועטין ומדת הקב"ה יוצא למלחמה יחידי וכו' ויוצא לשלום באוכלסין וכו', ואינו מובן מה רבותא הוא זה, ומי לא ידע שהקב"ה אינו נצרך לסיוע מזולתו, ועוד שהכא הוא לגבי אהרן ומרים להודיעם סרחונם ולהעניש את מרים בצרעת, איך הי' הו"א שיצטרך לאוכלסין, ונראה לפרש דענין האוכלסין הוא להיות לאמצעי להוציא הגזירה לפועל, והיינו שמלך בו"ד היוצא למלחמה צריך לאוכלסין להוציא לפועל רצון לבו, באשר המלחמה הוא באכזריות חמה, ואיננו כבוד המלך, אלא הוא רק מצוה ואוכלסיו הם מוציאין האכזריות לפועל, ולשלום אינו נצרך לאמצעים שבעצמו מוציא לפועל מה שרוצה, אבל מדת הקב"ה אינו כן שאין שטף בדינו ואפי' העונשין הם רק תיקונים וברחמים כמ"ש ה' נתן וה' לקח ואמרו ז"ל שהזכיר שם של רחמים שכשנתן ברחמים נתן כן נמי כשלקח ברחמים לקח, וע"כ איננו נצרך לאמצעים ויוצא למלחמה יחידי, אבל לשלום שהוא הקירוב והחיבור א"א לשום נברא לקבל אלא ע"י אמצעים רבים:

108

ק״טשנת תרע"ו

109

ק״יוהניף אהרן את הלוים תנופה וגו' וברש"י שלש תנופות נאמרו בפרשה ראשונה לבני קהת וכו' והשני' לבני גרשון וכו' והשלישית לבני מררי, ויש להבין למה חלקן הכתוב ולא כללן כולם בציווי אחת וכמו שכללן בכל הפרשה שכל מקום שנאמר הלוים סתם כל השלשה משפחות במשמע:

110

קי״אונראה עפ"י מה שהגדנו בפרשת נשא בטעם שלא נאמר במררי נשיאת ראש כמו לבני קהת וגרשון, ובמדרש משום שבני קהת הי' להם נשיאת ראש מצד התורה ובני גרשון מצד הבכורה, משא"כ לבני מררי, ודקדקנו למה יגרעו מפשוטי ישראל שנאמר בהם נשיאת ראש, והגדנו שתעודת בני קהת היתה להכניס בישראל הגבהת הלב בדרכי הש"י ונשיאת ראש בכח התורה כמ"ש ה' עוז לעמו יתן, ובני גרשון להכניס בהם הגבהת ונשיאת ראש בכח הבכורה שנאמר בישראל בני בכורי ישראל, אבל בני מררי הוא להכניס בישראל כח התמרמרות הנפש לבל יהי' דרך כל איש ישר בעיניו, והא והא צריכי ולא סגי זה בלא זה, ע"כ לא נאמר בבני מררי נשיאת ראש שמדת התמרמרות הנפש הוא היפוך מנשיאת ראש:

111

קי״בולפי האמור יש לפרש ענין שלשה התנופות, דהנה בכל מדה ומדה יש דבר והיפוכו, הגבהת הלב ונשיאת הראש בעבודה הוא יקר מאד ואי טב לית טב מיני', ומ"מ צריכה שמירה יתירה לבל יסתעף מזה גיאות וכעס ואי ביש לית ביש מני', והראשון בזה הי' קין ומה הי' סופו שבא לידי כפירה וג"ע ושפ"ד, וכן נמי ענין התמרמרות הנפש והכנעה אם הוא במקום שצריך להיות הוא טוב מאד שהיא מביאה לידי ענוה והכנעה לפני הש"י, ומ"מ צריכה שמירה יתירה לבל יקפץ עליו מחלת היאוש ומרה שחורה הגרוע מהכל, ונראה שזה הי' ענין התנופה שהניף אהרן את הלוים היינו שהגביה כל מדה ומדה שבהן לשורשה שתהי' במקום שצריך להיות ובזמן שצריך להיות כדי שהלוים יכניסו בישראל מדה זו בטהרתה שלא יגרום ח"ו להיפוך:

112

קי״גולפי האמור יובן את חילוק התנופות שכל משפחה ומשפחה שהי' בה מדה מיוחדת היתה צריכה תנופה מיוחדת, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שקליפת התורה הוא גיאות, ונראה שגם כעס מסתעף מקליפת התורה וכאמרם ז"ל האי ת"ח דרתח אורייתא הוא דמרתחא לי', וקליפת היחוס הוא העדר הסבלנות, וקליפת התמרמרות הנפש הוא יאוש ומרה שחורה, ע"כ נצרך לכל משפחה ומשפחה תנופה מיוחדת בכוונה מותאמת לענינה:

113

קי״דוהנה כבר הגדנו שענין כל שלשת משפחות הלוים הוא במעלי שבתא ובשבת, במעלי שבתא הוא ענין בני מררי כאמרם ז"ל שבת (ל"ה:) שהבבלים שובתין מתוך מריעין, שבת דליליא הוא כענין בני גרשון שישראל משליכין מהם כל טרדת המלאכה והפרנסה מחמת גודל הנפש שזוכין להיות משומרי שבת, שבת דיממא הוא כענין בני קהת שבאין בכח התורה, וזהו זכור ושבת יעשה כולו תורה, אך שבת איננו נצרך לתנופה כענין הלוים ששבת עצמה היא כענין התנופה, שבשבת הוא עליות העולמות, וכלהו ערקין ואתעברו מינה, וברכת ה' היא תעשיר ולא תוסיף עצב עמה הנדרש במדרש פ' ויחי על שבת, ומש"ה מאכל של שבת אינו מגשם כמ"ש האריז"ל:

114

קי״האנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע, האור החיים ז"ל הקשה הלוא טעמם בפיהם אנחנו טמאים ומה מבקשים ליתן להם תורה חדשה, ונראה דהנה יש לדקדק למה האריכו לומר לנפש אדם, כי לנפש סתם משמעותו נפש אדם כמ"ש לקמן כי יהי' טמא לנפש. ונראה עפ"י מאמרם ז"ל לנפש אדם זה יוסף, והטעם כי שם אדם הוא כולל, אות ד' מורה על ד' יסודות הגשמיים, ואות מם סתומה מורה על ד' יסודות הרוחניים שכל אחד כפול עשרה והם נגד ארבעים יום של יצירת הולד שבארבעים יום קונה הולד כחות הנפש שהם במספר ארבעים כמ"ש מהר"ל בטעם מלקות ארבעים, ואות א' רומז לאלופו של עולם שמחבר כל ההפכים, וע"כ כשנסתלק האלף מתפרדים החלקים ונשאר דם, ובאשר יוסף הי' צדיק יסוד עולם כנישו דכל נהורין יוצדק בו שם הכולל בהחלט זהו שם אדם, וזכה לזה מפני שמירת הברית שהוא כולל כל שייפי גופא, והנה הם פירשו דבריהם שאינם טמאים לאיש פרטי אלא לאדם והטיבו לראות [שאלת חכם הוא חצי תשובה] שאיש נדחה ואין ציבור נדחין אלא יעבדו בטומאה, והיתה טענתם שמאחר שיש חילוק בין כלל לפרט, אולי יש חילוק גם באיכות הטומאה והם שנטמאו לאיש כללי ג"כ יהי' רשאים לעשות בטומאה:

115

קי״וויש להוסיף ולומר דהנה יוסף השבע השביע את כל ישראל להעלותו והי' מוטל הדבר על כל הקהל והם שנשאו ארונו הי' בשליחות כל ישראל וא"כ יש להם כח המשלח שהוא ציבור, וכמו שהציבור יעבדו בטומאה כן גם הם יעבדו בטומאה, ולפי השערתם צדקו בטענתם, אך כ"ז הוא בעוד לא נאמר פרשת פסח שני, דבאשר יש תקנה בפסח שני שוב אינו דוחה, וכמו חגיגה בשבת אף דקרבן ציבור הוא אינה דוחה את השבת משום דאפשר למחר, כן נמי הטמאים הללו הואיל ויש להם תשלומין בשני שוב אינו דוחה, ולא דמי לציבור ממש שדוחין את הטומאה, משום דאף אי אמרת שלא ידחו נמי אי אפשר שיעשו את השני וכמו ציבור שהיו זבין בראשון אינן עושין לא את הראשון ולא את השני, וע"כ ציבור דוחין את הטומאה, והם אף שיש להם כח הציבור מ"מ אין דוחין את הטומאה:

116

קי״זובזה יש לפרש דברי המדרש פ' בשלח שפסח שני הוא בזכות יוסף, שלולא זכות יוסף הי' בדין שטמאין יודחו לגמרי, אבל בזכות יוסף אי לאו שניתנה מצות פסח שני הי' בדין שיעשו את הראשון בטומאה, ושאר הקהל לפי סוגיית הש"ס פסחים (ע"ט:) הי' בדין שיעשו בטהרה, שאף שהטמאין נידונין כציבור מ"מ הציבור ממש שהם הרוב אין בדין שיטפלו להטמאים, וא"כ בהכרח הי' קרבן ציבור חלוק היפוך ממדתו של יוסף שהוא לבדו הי' כלל ישראל ובזכותו אין קרבן ציבור חלוק, ע"כ בזכותו נתחדש הדין דפסח שני, ומאחר דנתחדש הדין שוב כל הטמאין הנדחין עושין את השני:

117

קי״חשנת תרע"ז

118

קי״טבמדרש הובא ברש"י בקיצור למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו שלא הי' עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו א"ל הקב"ה חייך שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומיטיב את הנרות, והקשה הרמב"ן למה לא נחמו בקטורת ובכל הקרבנות עיי"ש, וכבר דברנו בזה בכמה אנפי, ונראה עוד לומר דהנה במדרש קהלת בפסוק הכל כאשר לכל מקרה אחד לכל כטוב כחוטא כטהור וגו' כטהור זה אהרן שהי' עוסק בטהרתן של ישראל, ויש להבין למה תיאר את אהרן בטהור מחמת שעוסק בטהרתן של ישראל והרי מרבית סוגי טהרה שאינן זקוקין לכהן, ולכאורה יותר הי' צודק לתארהו במכפר:

119

ק״כונראה דהנה יש להבין לשון בהעלותך, ויש לומר, דהנה ידוע דכל מדה ממדות האדם היא דו פרצופין, יש שהוא על צד הטוב ובקדושה ויש שהוא לעומתה על צד הרעה, וידוע עוד דז' כוכבי לכת הם המשפיעים שבעה מדות באדם וכבש"ס שלהי שבת דמזל יום או מזל השעה גורם, ובכח האדם ליקח אותה המדה להשתמש בה על צד הטוב כאמרם ז"ל שם האי מאן [דאיתיליד] דבמאדים או טבחא או מוהלא, דמזל מאדים מושך לשפ"ד, ומ"מ ביד האדם להשתמש בו לשפ"ד דמצוה, וזה נקרא שלקח את המדה בטהרה וכמ"ש בספר גנת אגוז אברהם לקח צד ימין בטהרה ויצחק צד שמאל בטהרה, והפירוש בטהרת מדה ההוא, והנה במדרש ששבעה נרות המנורה הם כנגד ז' כוכבים שמשוטטין בכל הארץ, ובמת"כ שהם שבעה כוכבי לכת:

120

קכ״אובזה יש לפרש לשון בהעלותך את הנרות, שלשון העלאה הוא. להעלות ממטה למעלה, ורומז להעלות את שבעה מדות שנשפעין משבעה כוכבי לכת, שהם למטה בטבע העולם, שיהי' בטהרתן על צד הקדושה כנ"ל, והיינו שזה היתה עבודת אהרן להכניס בישראל ענין זה שיהיו השבעה מדות בטהרה, והפועל דמיוני לזה הי' העלאת הנרות, וע"כ כל ימי אהרן הי' הוא בעצמו המדליק כמ"ש הרמב"ן אף דכשר בכהן הדיוט, מ"מ עשה זה לפועל דמיוני:

121

קכ״בולפי זה י"ל דלזה כוון המדרש קהלת שהי' אהרן עוסק בטהרתן של ישראל, היינו טהרת המדות, שזה הי' מעלת אהרן בעצמו, זולת מה שהי' מכפר עליהם, שכפרה נמסרה לכל זרעו אחריו להיות כהנים מכפרין, אבל טהרת המדות הוא מעלת אהרן מצד מהותו:

122

קכ״גוהנה כבר דקדקנו מש"ס מגילה דקאמר הוא אינו שש אבל אחרים משיש, דיקא נמי דכתיב כן ישיש ולא כן ישוש, הנה מפורש שבוא"ו מוסב על עצמו וביו"ד מוסב על אחרים, כן נמי י"ל בלשון נשיאים, שנשואים בואו אחר השין מוסב על עצמם שהם נשואים על זולתם, אבל נשיאים ביוד אחר השין מוסב על אחרים שהם מנשאים את זולתם, והנה י"ב נשיאים שהקריבו לחנוכת המזבח כתיב נשיאים ביוד מורה שהם מנשאים את זולתם כל אחד את שבטו, והיינו דהנה ישראל אחר מעשה העגל היו שבורי לב ביותר ושפלים בעיני עצמם והי' חסר להם הגבהת הלב בדרכי ה', והנשיאים בקרבנם כל אחד על שבטו המשיך לתוכו רוח חדש להיות עז כנמר קל כנשר רץ כצבי גבור כארי לעשות רצון אבינו שבשמים, וזהו ענין שהקריבו מה שאינו נוהג לדורות חטאת נדבה וקטורת יחיד על מזבח החיצון, וזה מורה על הגבהת הלב בעבודה היפוך מדתו של אהרן שהי' בוש לקרב אל המזבח ולעשות את מה שנצטוה, ובאשר ראה אהרן שנתקבל קרבנם כמ"ש אכלתי יערי עם דבשי את שאינו ראוי עם הראוי חלשה דעתו, שהי' חסר לו מדה זו להשלים בה את שבטו ואת כל ישראל, וזה שנחמו בנרות, היינו שהוא העלה את שבע מדותיהם שיהיו על טהרת הקודש כנ"ל, כי הגבהת הלב כנ"ל, איננו דבר תמידי, שלפעמים נתבקש דווקא שבירת הלב והתמרמרות הנפש, ובזמן שביהמ"ק קיים לא הי' אחד מישראל מיצר, למה, שנקרא משוש כל הארץ כבמדרש, אך בזמה"ז לאו כל העתים שוות, אבל העלאת הנרות שרומז ופועל דמיוני לטהרת המדות כנ"ל, הוא ענין תמידי, ואפשר להעמיס זה בכוונת המדרש הקרבנות כ"ז שבהמ"ק קיים הם נוהגים [כי זה שאין אדם מישראל מיצר נמשך מחמת הקרבנות כבמדרש שם] אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו:

123

קכ״דוהנה עוד במדרש לעיל מיני' אמר הקב"ה לאהרן ולבניו כל השבטים עשו חנוכה ושבטך לא עשה לכך דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך ואח"כ קח את הלוים, ומשמע שהנרות הם ענין אחד עם טהרת הלוים, ואינו מובן מה ענין זה לזה, אך לפי דרכינו י"ל דהנה במדרש הלכה כמה נימין הי' בכנור שהיו הלוים מנגנין בו אר"י ז' נימין הי' בכנור שנאמר שובע שמחות את פניך נעימות וגו' אל תהי קורא שובע אלא שבע שמחות ולימות המשיח נעשית שמונה וגו', ואינו מובן מה ענין זה לטהרת הלוים, ויותר הי' צודק במצוות השיר או עכ"פ בבחירת הלוים, אך לפי דרכינו י"ל דענין תנופת הלוים שהניף אהרן אותם, היינו שיהיו שלמים בטהרת שבע מדותיהם, וכמו שהגדנו בזה במק"א באריכות, והוא נוסף על כל ישראל שהי' אהרן עוסק בטהרתן שפרשנו טהרת המדות כנ"ל, בלוים הי' עוד יותר שהניפן בפועל ממש שיהי' כל ענינם קודש לה', ובמדרש פ' במדבר שעליהם נאמר הולך בדרך תמים הוא ישרתני, ושלימות המדות נקרא תמים כמ"ש בזה במק"א, הצריכם תנופה שאהרן השלימם, ולזה הענין רומזים ז' נימין שבכנור שנאמר שובע שמחות אל תהי קורא שובע אלא שבע, ובמדרש פ' אמור דרשו על שבע כתות של צדיקים שלעתיד, ובוודאי שבע כתות של צדיקים מקבילים לשבע מדות, שכל כת וכת הי' להם מדה אחת שהיו זהירים בהם ביותר כענין ש"ס שבת אביך במה זהיר טפי, וע"כ מדבר המדרש בענין ז' נימין בפרשה זאת שהי' אהרן המשלים אותם בזה בתנופתן, ולפי"ז מובן שזה ענין אחד עם העלאת הנרות, אלא שזה לכלל ישראל וזה ללוים בפרטות, והנה הוא תנחומים לאהרן ותנחומין לשבטו, וזהו שמסיים המדרש בהעלותך ואח"כ קח את הלוים:

124

קכ״הוסמכו בנ"י את ידיהם על הלוים, יש להבין סמיכה זו מה טובה שסמיכה באדם מצינו להנכבד על מי שפחות ממנו במעלה להגביהו כמו משה ליהושע ויסמוך את ידיו עליו, וכן סמיכות דיינים, ואיך יתכן זה בסמיכות ישראל על הלוים:

125

קכ״וונראה דהנה ברש"י פסוק י"ט חמשה פעמים נאמר בנ"י במקרא זה להודיע חבתן שנכפלו אזכרותיהן במקרא אחד כמנין חמשה חומשי תורה עכ"ל, וכבר פרשנו ענין מספר חמשה חומשי תורה בכאן, כי במדרש פ' במדבר משבח את ישראל שנהגו טובת עין בלוים והרחיקו את עצמם מהמשכן ונתנו מקום ללוים, והנה מדת עין טובה היא מדה כוללת כבמשנה פ"ב דאבות ר"א אומר עין טובה ובדרך חיים למהר"ל שם שמדת טובת עין נמשך ממה שיש לו נפש נבדלת, וע"כ ישראל שנהגו טובת עין בלוים יצא לפועל מדתם שמורה שנפשם נבדלת, וע"כ נזכרו במקרא חמשה פעמים בפסוק אחד כמספר חמשה חומשי תורה שהיא שכל הנבדל, שנפש הנבדלת ראוי שתהי' נושא לשכל הנבדל ומתאים אליו:

126

קכ״זוהנה כבר אמרנו שתעודת הלוים היתה להגביה את ישראל ולעשותם דבקים במקום כמו שמדתם דביקות ע"י השיר כידוע, וידוע שלהשלים את זולתו הן בטובת הנפשי והן בטובת הגופני אי אפשר בלתי טובת עין היפוך מעין רע שפועל רע לזולתו, וכידוע ממדת הצדיקים שנותנים עינם לטובה בזולתם ובזה ממשיכים להם שפע חיים וברכה וכמ"ש הספורנו בפ' ואתחנן בתפילת מרע"ה אעברה נא ואראה את הארץ הטובה עיי"ש, והנה מדת טובת עין הנראה אז בישראל בפועל, בזה הי' לישראל מעלה יתירה על הלוים, ע"כ הוצרכו הלוים לסמיכת ישראל עליהם כענין סמיכת מרע"ה ליהושע שנתן מהודו עליו, כן ישראל נתנו ממדתם מדת טובת עין על הלוים, ובזה שוב הי' ביכולת הלוים להגביה ולהעלות את ישראל:

127

קכ״חשנת תרפ"ב

128

קכ״טויעשו בנ"י את הפסח במועדו, וברמב"ן ויתכן שהוצרך למצוה זו בעבור שלא נצטוו מתחילה בעשיית פסח דורות אלא בארץ וכו' והי' כי תבוא אל הארץ לומר שאין מצוה זו נוהגת בחו"ל לדורות ועכשיו צוה שינהגו בה במדבר עכ"ד. ויש להבין למה נשתנה הדבר, ולמה מתחילה לא נצטוו אלא בארץ, וי"ל דתחילה היתה הכוונה להכניס לארץ מיד ולא הי' פסח ראשון שלהם אלא בארץ ועליו נצטוו, אך ישראל בחטאם במעשה העגל נתארך להם הזמן במדבר, וע"כ הוצרכו למצוה זו:

129

ק״לונראה דבזולת החטא לא היו ישראל צריכין למשכן אלא הי' נבנה להם תיכף המקדש כמ"ש תביאמו ותטעמו וגו' מקדש ה' כוננו ידיך, ולא היו צריכים לדגלים ולנסיעת המדבר להתיש כחם של נחש שרף ועקרב כמ"ש בזוה"ק ח"ב (קפ"ד) כי באם לא חטאו הי' אז גמר התיקון וכל הרשעה כעשן נכלה, אלא מחמת החטא שהתפשט מסאבותא בעלמא הוצרכו לכל אלה, וע"כ הוצרך למצוה זאת, ומ"מ תחילה בפרשת בא אף שגלוי וידוע לפניו ית"ש שיהי' כן מ"מ לא יתכן לצוותם אלא על הארץ, כי אם לא כן הי' כעין גזירה שיהי' החטא ויתמהמו במדבר:

130

Today's Learning

שם משמואל, בהעלותךShem MiShmuel, Beha'alotcha