שם משמואל, שלחShem MiShmuel, Sh'lach
א׳שנת תר"ע
1
ב׳להבין ענין מרגלים ששלחו ישראל ומאין בא טעותם, ומדוע שלח אח"כ יהושע מרגלים אחר שכבר ראה העונש הנצמח ממרגלים הראשונים, וכבר האריכו המפרשים וכבר כתבנו במק"א בזה באריכות, ונראה עוד דהנה הרמב"ן ז"ל כ' שכוונת ישראל היתה לתור ולחפור את הארץ באיזה מקום נוחה לכבוש ואם יצטרך לבנות דיק וסוללות כי התורה לא תסמוך על נס יע"ש, והוא פליאה כי מבואר בספרי והובא ברש"י דברים כי אלמלא שלחו המרגלים לא הי' נצרך לכלי זיין, וי"ל דהענין הוא עפי"מ שמבואר במ"ר וז"ל אמר הקב"ה לישראל בעוה"ז ע"י שהי' שלוחי ב"ו נגזר עליהם שלא יכנסו לארץ, אבל לעוה"ב אני משלח לכם מלאכי פתאום ויפנה את הדרך שנא' הנני שולח מלאכי ופנה דרך לפני ע"כ, מבואר דעבודתם הי' לפנות את הדרך, והיינו דכמו דמסעות שבמדבר היו להכניע את כל כחות הסט"א שמשכנם במדבר כמ"ש בזוה"ק כמו כן היו צריכין להכניע את כל כח קליפות מלכי כנען מקודם, ואח"כ ממילא היו נכבשים בקל, וכמאה"כ יפקוד ה' על צבא מרום במרום ואח"כ על מלכי האדמה באדמה, והנה ידוע דעיקר חיות החיצונים הוא ממה שנמצא בישראל עבירות ומעשים בלתי מזוככים, ומובן שלהכניעם צריך להיות אנשים קדושים וטהורים מכל עניני תיעוב, ואם ימצא אף באחד מעשים לא מטוהרים שוב יש להם אחיזה ע"י לינק מן הכלל כולו שכל ישראל הם כאיש אחד, וע"כ מצורע משולח חוץ למחנה ישראל למען לא יניקו החיצונים על ידו מכל הכלל, ומובן דכל זה הוא אחר שעברו ישראל את הירדן ונתערבו זע"ז ונעשו כולם כאיש אחד חברים אבל מקודם זה לא הי' להם אחיזה באמצעות הפרט בכל הכלל:
2
ג׳ולפי האמור יובן היטב כל ענין המרגלים שהיו הראשים שבכל ישראל וגדוליהם, ויהושע לעֵד, למען בכח קדושתם ובמה שהם שלוחי מרע"ה ושליח ש"א כמותו, הי' נחשב כאלו מרע"ה בעצמו הלך לשם, ובכתבי האריז"ל שנתעברה בהם נשמת הי"ב שבטים, ע"כ היו צריכין להכניע את כל קליפות מלכי כנען, כנ"ל, ולא המתין עד ביאת כולם כאחד לכבוש את הארץ כי בכל הכלל א"א שלא ימצא אף איש אחד בלתי מזוכך ובאמצעותו יהי' בכחם עוד לינק מהקדושה ולהתחזק יותר ולא יתכנעו, כי כאשר יבואו כולם לא"י יתערבו כולם ויהי' כולם נחשבים כאיש אחד כנ"ל, ואינו דומה לבמדבר שנסעו כולם יחד להכניע את הסט"א שעדיין לא נתערבו ולא הי' להם אחיזה בהכלל כולו באמצעית הפרט כנ"ל, ע"כ היתה העצה לשלוח מרגלים למען יהי' בכחם להכניע, וז"ש ותקרבון אלי ותאמרו נשלחה אנשים וגו' ויחפרו וישיבו וגו' את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבוא עליהם, אין דרך אלא תורה כמ"ש ז"ל היינו בכח הששה סדרי משנה, ואת הערים וגו' זהו התעוררות, איזהו התעוררות יעשו אהבה או יראה וכדומה וז"ש ויטב בעיני הדבר ואקח מכם וגו' שהיתה באמת עצה טובה ונכונה, והנה כ"ק אאמו"ר ז"ל אמר דש"צ שטעה סי' רע לשולחיו, דהחסרון מחמת המשלח, ולכן אמר השי"ת למרע"ה שלח לך, ואז לא הי' חסרון בהמשלח, משא"כ המרגלים נעשו שלוחים של כל ישראל כמ"ש וישובו דבר את כל העדה עכתדה"ק, ויש ליתן טעם מדוע שינו המרגלים ולא רצו להיות שלוחי משה רק שלוחי כל ישראל, וי"ל דכבר שמעו מאלדד ומידד שמשה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ, וא"כ חשבו שלכיבוש א"י נצרך דווקא כח כנס"י ולא כח משה, אך לא הי' יכולים לאמור זה למשה כמובן וכנראה שמשה לא ידע מנביאת אלדד ומידד שהרי התנבאו שלא מאצילת משה ובש"ס סנהדרין דלא סיימו קמי' ואולי זה הוא עצת מרגלים שכלב ביקש רחמים שלא יהא ניסת לעצתם והיינו שהם חשבו שעצתם טובה שיהיו שלוחי ישראל ולא הי' לכלב טעם לדחותם רק בפשיטות שלא רצה לשנות מכפי אשר נשתלח, ולזה הי' צריך חיזוק גדול כמובן, ולכאורה עדיין אינו מובן אלה העם מה עשו ומה חסרון הי' בהם, הן לפימ"ש הרמב"ן ז"ל והן לפמ"ש אנחנו, אך להנ"ל יובן שפיר דבשלמא אם הי' מרע"ה המשלח ובו לא הי' חסרון נמצא, וא"כ שלוחו ש"א כמותו, א"כ היו יכולין לפעול הפעולה שהי' מרע"ה עושה אם הי' הולך שמה, והיו יכולין להכניע הכל, משא"כ שהלכו בשליחות ישראל ובהם הלא הי' נמצא הרבה שעדיין לא תקנו כל המדות רעות שיהי' ביכולתם לעמוד נגדם, דהלא הי' נמצא בהם דתן ואבירם וע"ר, ומי שרוצה לעמוד וללחום מלחמה כזאת, הלא צריך להיות בעצמו נקי מכל פסולת, ובכן כיון שהי' חסרון בהמשלח, לכן כשנכנסו לארץ כנען והי' אז אתקדרותא דשחרית שנעשה אפל, כ"כ התאספו כל הכחות ממדות רעות ועמדו נגדם, והם באשר נעשו שלוחי כל הקהל אף מאנשים הבלתי מטוהרים לא הי' ביכולתם להכניעם, ולכן הי' מוכרח יהושע לשלוח מרגלים להכניע אותם, ובחר בפינחס וכלב שהי' צדיקים גמורים, והם כיון שהיו אצל רחב הזונה שהיא היתה הקליפה העיקרית זהו לילית ושמעו שאמרה נמוגו כל יושבי הארץ שכבר נכנעו, לא הי' להם עוד מה לעשות שמה, וכ"ז הי' להם מה שעשה שליחותם כראוי היינו שיהושע שלחם ואליו לבד חזרו בשליחותם כמו שמבואר בפסוק יע"ש, משא"כ המרגלים של י"ב שבטים שנעשו שלוחי כל ישראל כנ"ל:
3
ד׳במ"ר ר"א הגדול פתח יבש חציר וגו' ודבר אלקינו יקום לעולם מלה"ד למלך שהי"ל אוהב א"ל בוא לך עמי ואני נותן לך מתנה ומת, אמר המלך לבנו של אוהבו אעפ"י שמת אביך איני חוזר בי במתנה כו' המלך זה ממ"ה הקב"ה אוהב זה אברהם, א"ל הקב"ה בוא לך עמי שנא' לך לך מארצך וגו' התנה עמו שנותן לו במתנה ארץ כנען, מת אברהם אמר הקב"ה אעפ"י שמת אברהם אינני חוזר בי וז"ש ודבר אלקינו יקום לעולם ע"כ, והוא פלאי איך ס"ד שיחזור בו הלא מפורש שנתנה הארץ לו ולזרעו אחריו, ועוד הלא בתנאי זה הוציא אותם ממצרים להעלותם אל ארץ זבת חלב ודבש, ומה הי' צריך המדרש להביא המשל, ומה שייכת כאן, וכ"ק אאמו"ר זלל"ה אמר כי כל זמן שהי' נמצא אצל ישראל תמימות מדתו של אאע"ה שקיבל מאמר לך לך אל הארץ אשר אראך בתמימות ולא שאל אנה ילך הי' נקרא שעוד אברהם קיים, ועתה שאמרו נשלחה אנשים לפנינו ואבדו מדת התמימות נחשב שמת אברהם, והי' ס"ד לחזור במתנה כי המתנה לא היתה רק כשיהיו ישראל בתמימות, ע"ז אמר הקב"ה אינני חוזר בי וז"ש ודבר אלקינו וגו' עכתדה"ק, ויראה לי שזו היא שאיתא בספרי והובא ברש"י דברים ובואו אל הר האמורי ואל כל שכניו שהם קיני וקניזי וקדמוני, ולכאורה אינו מובן שהרי ישראל לא ירשו אלא ז' אומות וג' אלו נשארו על לעתיד, אך להנ"ל מובן היטב דקיני קניזי וקדמוני פרש"י דברים שהם עמון ומואב ושעיר באים מכח הירושה מאאע"ה עי"ש, וכ"ז הוא לאחר חטא המרגלים שישראל ירשו את הארץ רק מכח ירושת האבות, ע"כ יש לקיני וקניזי וקדמוני זכות מה מכח ירושה, אבל באם לא שלחו המרגלים הי' נחשב כמו שאברהם עודנו בחיים חיותו וישראל הם בעצמם נחשבים אברהם וזוכין בארץ מכח עצמם לא מכח ירושה, ע"כ לא היו יורשין הג' אומות אלו כלל, וי"ל עוד שמפני טעם זה ירשו לעתיד הג' אומות אלו, שהרי אז יתעלו ישראל למדריגה גבוה מאוד ואז שוב יחשב שאברהם הוא בחיים ולא ירשו ארץ מכח ירושה, ע"כ ירשו גם קיני קניזי וקדמוני, ולפי האמור יש לימוד גם לאדם הפרטי, שהרי כל המניעות והמצירים שיש לאדם שורשם בקליפת עשו וישמעאל קו ימין וקו השמאל, והנה מה שכחם כ"כ גדול הוא מחמת שיש להם אחיזה באברהם ויצחק, ואם האדם עושה בתמימות ומשליך את נפשו מנגד לעשות רצון קונו ואינו חושב חשבונות רבים אשר חישבו בנ"א, אז העיר בו הארה מהאבות בעצמם ולא מכח ירושה, ואז אין לכחות עשו וישמעאל שליטה עליו כנ"ל:
4
ה׳בגמ' כל הקורא ק"ש בלא תפילין כאלו הקריב עולה בלא מנחה זבח בלא נסכים ביאור הדברים, דהנה זבח הוא קרבן מבע"ח ומקרב ג"כ נפש האדם להשי"ת כמ"ש רש"י תבא נפש ותכפר על הנפש שהנפש החיונות שבבהמה מכפר על נפש השכליות שבאדם, והנסכים הם צמחים שאין להם רק נפש הצומחת, וכאשר נעשה מזה ג"כ קרבן להשי"ת נאמר תבא נפש הצומחת שבנסכים ותכפר על נפש הטבעית שבאדם, שע"י הנסכים גם נפש הטבעית שבאדם מתקדשת להיות נמשך ברצון השי"ת מעצמה אף בלתי כח השכלית, וממילא כאשר הקריב זבח בלא נסכים הרי נפש השכלית לבדה מתקדשת לא נפש הטבעית, והנה ק"ש היא אהבת השם ועול תורה ומצוות רק במחשבה ודיבור, ותפילין הם גם במעשה היינו שתפילין ש"י מקשרין את הלב ותפילין ש"ר את המוח שיהיו מעצמם נמשכין אחר רצון השי"ת שלא יצטרך אדם ללחום עם כחות המחשבה וכחות הלב לשעבדם לעשות רצונו יתב' רק להיות בטבעם כן כמאה"כ צמאה לך נפשי כמה לך בשרי, ובמדרש כשם שנפשי צמאה לך כך רמ"ח אברים שיש בי צמאים לך, וע"כ הקורא ק"ש בלא תפילין כאילו הקריב קרבן מבע"ח לבדם לא מן הצמחים, ולפי האמור יובן מה שפרשת נסכים נאמר אחר פ' המרגלים שישראל זכו לכך מחמת מסירת נפשם שהי' להם אחר שילוח מרגלים שהתוודעו שחטאו כמ"ש ויתאבלו העם מאוד, ומסרו נפשם וירדו למלחמה אף ליהרג כי מרע"ה הזהיר להם אל תעלו כי אין ד' בקרבכם ולא תנגפו לפני אויביכם, כי חשבו לתקן חטאם במה שקודם לא רצו למסור נפשם להשי"ת ולא רצו ללכת למלחמה, ובמשנה תורה נאמר ותשובו ותבכו לפני ד', ודמעות נקראים מים טהורים שירדו מן המוח, והבכי' הי' כעין תש"ר והעלי' למלחמה הי' כעין תש"י וחשבו להתקשר להיות נמסך אחר רצון השי"ת בלא שום בחי' ודעת, ואף שלא הועיל להם, שהי' גז"ד שיש עמה שבועה, מ"מ מחשבתם הטובה לא נאבד, וזכו עבור זה לפ' נסכים, וכנ"ל, ולפי האמור יובן מה שהוצרך לרבות הגרים, דבשלמא בשעירי ע"ז כ' הרמב"ן משום שהגרים נכשלים יותר בחטא הזה תמיד, אבל בפ' נסכים לכאורה צריך טעם, ולהנ"ל יובן משום דגרים שגופם ונפשם הטבעית נולד שלא בקדושה מעם קשי קדל כמ"ש הזוה"ק הוצרך הכתוב לומר שגם הם ביכולת לזכך נפשם הטבעית וכנ"ל, וכן י"ל בפ' חלה, דהנה כל ראשית לד', ותרומה הוא ראשית הויות התבואה, וחלה הוא ראשית הרכבה, כי בעשיית העיסה נעשה הרכבה, והנה כ"מ שמצינו ראשית לד' הוא ראשית הויות הדבר שנעשה ע"י שמים כענין בכור ותרומה ראשית התבואה, אבל חלה שהויית הרכבה נעשה בידי אדם לא זכו לזה עד עתה שנתקדשו אף בכלי המעשה לבד, ובכן יש גם במעשיהם חלק קדושה המורם לד' שהוא חלה:
5
ו׳להבין למה נגנז התכלת כי ודאי לא זה במקרה ח"ו, הענין כי לבן הוא אהבה ותכלת יראה כנודע, היינו שחוט שבלבן מושך אהבה לאדם מהיכל אהבה, ותכלת מושך יראה לאדם, וכמו שאמר זקיני זצוקלל"ה מקאצק דהרבי ז"ל מברדיטשוב פתח ההיכל אהבה עד שנמצא אהבה גדולה בין החסידים, ואח"כ בראות צדיקי הדור שמאהבה ההוא נפל גם למטה ונתרבה גם אהבת חיצוניות, נמנו וסגרו את ההיכל, וע"כ אין כעת כ"כ אהבה בין החסידים כמו בין החסידים של בעש"ט ז"ל עכלה"ק:
6
ז׳ולפי"ז נוכל לומר שזו מצוות התכלת על הלבן למען שהיראה שע"י התכלת תעצור האהבה המשוכה ע"י הלבן שלא תצא לחיצוניות, ולפי"ז יובן מה שמצוה להקדים הלבן לתכלת, שבכל מקום היראה קודמת לאהבה ולהנ"ל ניחא מה שנגנז התכלת עפ"י מ"ש בסידור הרב בהערה לתיקון חצות, כי מצד חורבן ירושלים ירא שלם לא שכיח שתפול אימה ויראה על האדם, עי"ש, וכמו"כ אחר החורבן נגנז התכלת בחי' יראה והבן:
7
ח׳שנת תרע"ב
8
ט׳להבין ענין המרגלים, ואין להאריך בדקדוקים המובנים לכל ושכבר דברנו בהם, ויתבארו עוד מתוך פירושנו, דהנה הא"ע והרמב"ן ריש פ' וארא פירשו ענין הכתוב שם כי נראה לאבות בשם הזה שהוא מנצח מערכות השמים ולעשות עמם נסים גדולים שלא נתבטל בהם נוהג העולם, ברעב פדה אותם ממות, ובמלחמה מידי חרב, ולתת להם עושר וכבוד וכל טובה וכו' אבל לא נתודעתי להם בשמי הגדול אשר בו נהי' כל הווה לברוא להם חדשות בשינוי התולדות וכו' ולכן אמור לבני ישראל אני ה' ותודיע להם את ה' הגדול אשר בו אני עושה עמהם להפליא. עכ"ד. קיצור הדברים שיש הנהגה עם נסים נסתרים והנהגה זו הי' להאבות, ויש הנהגה עם נסים נגלים והנהגה זו הי' כל ימי משה, כי משה הי' מרכבה לשם הוי' ב"ה שבשם הזה מהוה כל הנמצאות:
9
י׳והנה עם כי הנהגה ע"י נסים נגלים מובן שהוא בתוספת מעלה שלא יעצרהו הגשם, עוד יש בה מעלה גדולה שהוא ע"י שם של רחמים, וע"כ כל ימי משה הש"י גמלם כרחמיו וכרוב חסדיו אפי' שהיו בלתי ראויים כ"כ הי' משה עומד ומבקש רחמים, אבל כשהנהגה הוא עם נסים נסתרים שהוא במדת הדין רפה כמ"ש הרמב"ן שם נצרך שיהיו זכאים וראויים, ובמכילתא אין אומרים למדת הדין למה עזבתני:
10
י״אונראה עוד דהנה איתא בכתבי הרבי מלובלין זצללה"ה דאם אדם מבקש רחמים על עצמו ידוע שיש מיימינים לזכות ומשמאילים לחובה, אבל האיש שמבקש עבור כבוד הש"י אז אין רשות לשום מקטרג לקטרג, וע"כ עצתו אמונה לכל איש שמבקש רחמים על עצמו יהי' נמי עבור כבוד שמו יתברך, כי בזמן שאדם מצטער שכינה מה אומרת קלני מראשי, וע"כ ישליך מנגד את צער של עצמו וידבק במחשבתו איך שבשביל צערו זה, יש צער לשכינה כביכול ויתפלל עבור צער השכינה, ודפח"ח, ולפי"ז מובן דאם ההנהגה היא עפ"י נסים נגלים שמתגדל ומתקדש שמו הגדול בעולם אז אין מקום לקטרוג, כי אין להם רשות לקטרג שלא יתגדל ויתקדש שמו הגדול בעולם, אבל כשההנהגה היא בנסים נסתרים שיכול המכחיש לומר מנהגו של עולם הוא ואין כבוד שמו יתברך מתגדל ע"י הנהגה זו כ"כ בעולם, שוב יש מקום לקטרג אם הם ראויים וזכאים להטיב עמהם אם לא:
11
י״בוהנה בפרשת דברים (א' כ"ט) כתיב שמרע"ה טען עם ישראל אז ואמר אליהם לא תערצון ולא תיראון מהם ה' אלקיכם ההולך לפניכם הוא ילחם לכם ככל אשר עשה אתכם במצרים לעיניכם ובמדבר אשר ראית וגו' ההולך לפניכם בדרך לתור לכם מקום לחנותכם באש לילה לראותכם בדרך אשר תלכו בה ובענן יומם, ולא כתיב שם שהשיבו לו מאומה, כי באמת זה טענה נצחת שאין עלי' תשובה, כי אפי' יהיו הכנענים כארזים גבהו וחסין כאלונים אין הניצוח אותו נס גדול כמו קטן שבנסים שיהי' בהם שינוי הטבע לגמרי כמו עשר מכות שבמצרים וקריעת ים סוף והמן ועמוד אש וענן. וישראל שהיו מלומדים בנסים נגלים כאלו היתכן שיספקו ביכולת הש"י להאביד מפניהם את כל הכנענים ברגע אחת, וכמו שכבר הובטחו בפרשת משפטים את אימתי אשלח לפניך והמותי את כל העם אשר אתה תבוא בהם וגו' ושלחתי את הצרעה לפניך וגרשה וגו', ומה הי' להם לירא עוד, ודור המדבר דור דעה האם לא הבינו ח"ו כי כל הגוים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשב לו, ואם לא הי' להם תשובה על דברי משה מדוע לא קבלו את דבריו:
12
י״גאך נראה דהנה אלדד ומידד התנבאו במחנה ואמרו ז"ל שהיו מתנבאים משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ, ובאשר היו דור דעה הבינו כי ענין חידוש אותות ומופתים שינוי ממנהגו של עולם לא יתכן אלא ע"י משה שהי' מרכבה לשם הוי' ב"ה ופני משה כפני חמה, ויהושע המכניסם לארץ איננו במעלה זו ופני יהושע כפני לבנה לא יתכן שתהי' ההנהגה בכללה אלא ע"י נסים נסתרים שהוא במדת הדין רפה כנ"ל [ויתכן שנסים שנעשו ע"י יהושע באמת היו מחמת משה שהי' בזה שלוחו של משה כמ"ש ויסמוך משה את ידו עליו ויצוהו, ושלוחו של אדם כמותו, אבל ההנהגה בכללה היתה באמת ע"י נסים נסתרים מלובשים בטבע] וכפי דברנו לעיל צריכין להיות זכאין וראויים, לעומת שבימי משה שהיתה ההנהגה בנסים נגלים בשמו הגדול שהוא רחמים שהש"י גמלם כרחמיו וכרוב חסדיו אפי' כשהם בלתי זכאים ולא הי' יכול שום מקטרג לקטרג כנ"ל. אבל ע"י הנהגת יהושע שתהי' במדת הדין רפה והמקטרג יהי' לו רשות לקטרג צריכין להיות זכאין וראויין, והם שהיו דור דעה הבינו היטב כמה צריכין להיות זכאים וראויים, וכאשר העריכו ובחנו את מסתרי לבבם של כל ישראל מצאו את עצמם ואת כל הקהל עוד בלתי זכאים וראויין לזה, ואולי הי' עומד לנגד עיניהם חטא מתאוננים וקברות התאוה, וחשבו שכמו שאבדו את משה מלכנוס לא"י ע"י חטא קברות התאוה כמו שכתבנו במקומו, חטא זה יעמוד כנגדם גם בירושת הארץ, ואין ראי' ממאמר הש"י פנו וסעו לכם ובואו הר האמורי ואל כל שכניו, שהרי זה נאמר עוד קודם חטאים הנ"ל, וזה הוא שאמרו כביכול אין בעה"ב יכול להוציא את כליו, ואין הפירוש כפשוטו ח"ו שלא יתכן לחשוב כן על דור דעה כאלה, אלא כי באשר הש"י אוהב משפט, ולא יעבור על מדת הדין, ובאשר שרי ז' אומות למעלה יעמדו בקטרוגם בכל כח ועוז, והש"י לא יעוות משפט ולא יעביר אליהם את הדין שוב הם בסכנה גדולה, וכעין שמצינו בקריעת ים סוף שהיו ישראל נתונים בדין אם להנצל או לאבד עם מצרים, אף שהש"י הוציאם ממצרים ע"ד להנחילם את א"י, מ"מ באשר קריעת ים סוף היתה במדת הדין היינו שזכו לזה בדין כמ"ש כבר במקומו, והש"י אוהב משפט לא דחה את המקטרג בגילא דחיטתא, ובמדרש שם שהקב"ה אמר אני בעצמי אלמד זכות על בני, והש"י מצא להם זכות, והם באשר חשבו את עצמם לנעדרי זכות היו מתיראים, ולא התדמו לאברהם אבינו ע"ה שנצח ד' מלכים במעט אנשים שעמו או עם אליעזר לבדו אף שאתו התנהג נמי במדת הדין רפה, כי הוא ע"ה הי' זכותו גדול, והם ראו את עצמם קצרי יד לזה היו מתיראים, אך לא הי' להם פה לבאר דבריהם לפני משה, כי כבר אמרנו במק"א שמשה לא ידע מנביאת אלדד ומידד באשר התנבאו שלא באצילות משה, וכן מפורש בש"ס סנהדרין (י"ז.) לא סיימוה קמי' עי"ש ומי הוא אשר ערב לבו לספר לפני משה שהוא ימות, ובמדרש פרשת חקת מפורש שבמי מריבה שהי' משה משמר עצמו כל מ' שנה שלא להקפיד כנגדם שהי' מתירא מן השבועה שנשבע הקב"ה אם יראה איש באנשים האלה, הרי שמנבואת אלדד ומידד לא ידע אלא שהי' מתירא מהמאמר אם יראה איש באנשים האלה וגו', וכן הוא מפורש בזוהר פ' זו אם יש בה עץ דא אנא אעיל לתמן עי"ש, ע"כ לא הי' ביכולתם להשיב תשובה למשה, ונשארו במחשבת לבם ודברי משה לא עשו אצלם רושם שהוא הביא ראי' מהנהגתו שהיתה בשם הוי' ב"ה ע"י נסים נגלים, וזה אינו ראי' על הנהגת יהושע:
13
י״דוהנה חשבונם הי' חשבון צדק. אך זאת היתה חטאתם שהיו צריכין להשליך את נפשם מנגד ולהאמין בדברי משה מפי הש"י שאמר להם ללכת לא"י ומה שירצה הקב"ה יעשה עמהם, והי' להם להאמין שבודאי לא יבוא להם מחמת ציווי משה עפ"י הש"י רק טוב אף שהוא נגד שכלם, יהי' מה שיהי' הבטחת הש"י לא תשוב ריקם, וכענין שכתוב באאע"ה והאמין בה' ויחשבה לו צדקה, שפי' הרמב"ן שהאמין בה' חשב כי בצדקו של הקב"ה יתן לו זרע לא בצדקת אברהם ובשכרו עיי"ש. אף שהנהגתו עמו היתה במדת הדין רפה:
14
ט״ווהנה הם שהיו דור דעה וכל מה שעשו הי' בחשבון ודעת שלימה, הי' להם זה לנסיון גדול שיתבטלו מכל מהותם וישליכו ממחשבתם כל דעת וכל חשבון, ולקיים מה שאמרו ז"ל אעפ"י שאדם אנחנו כבהמה אנו נמשכין אחריך. ואם היו עושין כן בודאי הי' נתקיים בהם אדם ובהמה תושיע ה' ואמרו ז"ל (חולין ה':) אלו בני אדם שהם ערומין בדעת ומשימין עצמם כבהמה, שזה עצמו הוא האמונה והבטחון בו יתברך, הי' להם לזכות גדול מאד ובזכותם זה היו מנצחין את מלכי כנען, אף שזולת זכות זה אינם ראויין, זכות האמונה והבטחון הי' מכריע את כולם ושוב היו זוכין בדין והיו המקטריגין שבין בבושת פנים, או היו מעוררים בזה מדת הרצון למעלה מן הטעם וכמו שיבוא לפנינו בטענת כלב אם חפץ בנו ה' עיי"ש. אבל באשר לא עמדו בנסיונם, ולא נתחדש להם זכות האמונה והבטחון ולא עוררו מדת הרצון שוב צדקו בחשבונם שזכותם הקדום קטן מהכיל:
15
ט״זולפי דברים האלה יש לפרש גם מאמר יהושע וכלב אחר שכבר אמר כלב עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה והמרגלים אמרו לא נוכל וכו' ויוציאו דבת הארץ לאמור ארץ אוכלת יושבי' וגו' השיבו הם טובה הארץ מאד מאד, והנה זה הי' הכחשה על מאמר המרגלים אוכלת יושבי', והוסיפו עוד לאמור אם חפץ בנו ה' והביא אותנו אל הארץ הזאת שלכאורה בלתי מובן מה הוסיפו לחדש בזה, חך להנ"ל יש לומר דהנה בתרגום אם רעוא בנו, שהוא לשון רצון וידוע שרצון הוא למעלה מן השכל והטעם כמו שאמרו אין טעם לרצון, וחידשו הם לומר עוד טעם שיהי' מספיק אפי' לפי שיטתם, והיינו כי ידוע שהבחירה בישראל היא למעלה מן הטעם וכמ"ש המהר"ל שע"כ לא נאמר באברהם מקודם המאמר אליו לך לך שהי' אברהם צדיק. שא"כ הי' במשמע שהבחירה בו היתה בשביל צדקתו, ואם ח"ו בטלה דבר בטלה האהבה לזה לא הקדים הכתוב כלום, להורות שהבחירה בו היתה למעלה מהטעם, וזאת היתה טענת יהושע וכלב כי אפי' יהיבנא לכו שיטתייכו מ"מ מחמת חפץ ה' שהוא רצון למעלה מהטעם יביא אותנו אל הארץ הזאת ואז אין שום קטרוג כמובן. וא"כ אם אנו עולים אף שהעלי' איננה לפי השכל והטעם רק מחמת שמירת מצות הש"י בתמימות בזה עצמו נעורר גם למעלה מדת הרצון למעלה מהטעם ואף גם אם אנו בלתי ראויים ח"ו הלוא אין טעם לרצון, אך בה' אל תמרודו ואז יתנהג בנו במדת הרצון:
16
י״זויובן עוד שכאשר נודע להם שכעס הש"י עליהם כמ"ש וידבר משה את הדברים האלה אל כל ישראל ויתאבלו העם מאוד ומכלל שעד כה חשבו שלא יחר אף הש"י בם, כי הם לא חשבו זה למרידה וכנ"ל שחשבו שנשתנה הענין מחמת שמשה לא יכנס עמהם לארץ כנ"ל, וכאשר שמעו שחטאו ושיהושע בן נון וכלב בן יפנה חיו מן האנשים ההם [שבודאי כ"ז ממאמר משה כמ"ש אח"כ וידבר וגו'] הבינו כי יהושע וכלב צדקו במאמרם אם חפץ בנו כנ"ל שהיו מעוררים מדת הרצון ע"כ חשבו לתקן זה באמרם הננו ועלינו ואח"כ ויעפילו לעלות וגו', אף ששוב לא הי' להם חשבון ודעת לנצח אעפ"כ חשבו לעשות רצון הש"י שחשבו שכן הוא רצון הש"י, וכמו שאמרו ז"ל באחר ששמע בת קול שובו בנים שובבים חוץ מאחר, והכוונה היתה שאעפ"כ ידחוק ויכנוס בתשובתו, וכן חשבו הם, ובזה חשבו לעורר מדת הרצון כנ"ל, אך הי' גזר דין שיש עמו שבועה שאינו נקרע:
17
י״חויקרא משה להושע בן נון יהושע. ובתרגום יהונתן וכדי חמא משה ענוותנותי' קרא וכו', ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כי ענו יכול להתבטל ע"כ נצרך לישועה, עכ"ד. ויש לבאר הדברים דהנה המרגלים אמרו ארץ אוכלת יושבי' היא וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות, ואיתא בשל"ה ובספרים שמצאו אותם בעלי מדות נפשיות, ויש לתמוה איך מלאו לבם לאמור שקר מוחלט כזה, כי על אוכלת יושבי' יש לומר מפני שבכל מקום שהולכין הי' הנגף נוגף את גדוליהם כדי שלא יפנו לב לאלו, ובכל מקום שהולכים באמת מצאו קוברי מתים. ולפי אשר אמרנו במקום אחר היתה כוונתם כעין מה שאמרו ז"ל א"י אינה מקיימת עוברי עבירה, אבל על אנשי מדות נפשיות היפוך מה שהעידה עליהם התורה כי כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם, היתכן שיאמרו שקר מוחלט כזה:
18
י״טונראה דהנה איתא ברח"ו שלעומת אברהם יצחק יעקב בקדושה היו אחימן ששי ותלמי בקליפה, וברמ"ז שלא נקלטו במעי המלכות והפילתן וסימנך נ'פ'ל' א'ש'ת' בל חזו שמש אשת ר"ת אחימן ששי תלמי כי לא הי' להם מיתוק, ועם כי אין לנו עסק בנסתרות, יש לבאר הדברים עפ"י פשוטו, דהנה איתא אברהם לקח צד ימין בטהרה יצחק צד שמאל בטהרה, והיינו כי ידוע שכל מדה יש בה טוב והיפוכו כגון חסד לעשות חסד עם זולתו, וכאשר נשתלשל למטה נתהוה אהבת חיצוניות וחסד דקליפה, ואברהם לקח צד ימין בטהרה היינו מדת חסד בטהרתה ולא נשתלשל ממנה ח"ו שום אהבה חיצוניות שהרי עם כל מדתו חסד ואהבה נאמר כי ירא אלקים אתה, שהיתה המדה ממוזגת אצלו ובמקום שהי' צריך לעבודת ה' היתה בו גם המדה היפוך אהבה, וממנו תקיש לכל ג' האבות שעם היות לכל אחד מדה מיוחדת, הי' ממוזג גם במדה ההפכיות, ובמדרש יונתי תמתי יונה תמה אין כתיב כאן אלא יונתי תמתי אמר הקב"ה אצלי הם כיונה פותה אין לב אבל נגד אומה"ע הם קשים כחיות, והנה ידוע כי עולם התיקון הוא מהתמזגות המדות ועולם התוהו הוא בלתי התמזגות, וע"כ אחימן ששי ותלמי שהם נגד ג' אבות, אבל הי' שורשם בעולם התוהו היינו למשל אחימן הי' לו מדת החסד וכו', אך הי' בלתי התמזגות וע"כ נתהוה ממנו חסד דקליפה עד עשותו כל התועבות, וממנו תקיש על השאר:
19
כ׳ומעתה יובן מה שאמרו המרגלים אנשי מדות היינו שמצאו בהם מדות כגון מדת החסד לאחימן, אבל לא דקדקו אחריהם אם המדה הוא בטהרתה כנ"ל, ואולי מחמת שנטלו לעצמם עצה רעה והכתוב קראם רשעים אין כ"כ פלא אם טח מראות עיניהם שלא להשכיל עד מצוי המדות, וע"כ אמרו אנשי מדות:
20
כ״אולפי שזה הי' ענין המרגלים וטעותם, וידוע שמחשבת הרשעים מבלבלים את הטובים, הי' יכול ח"ו להתגנב גם בלב יהושע ענין זה שלא יהי' המדות בטהרתם אצלו ומדת ענוה שבו כשהיא ח"ו איננה בטהרתה יכול לבוא מזה התרשלות וביטול דעתו לזולתו, ע"כ הי' צריך לתפלה, והבן:
21
כ״בבמדרש כך פתח ר' תנחומא וכו' לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך, אכול בשמחה לחמך זו פרשת חלה ושתה בלב טוב יינך זו פרשת נסכים, מהו כי כבר רצה אלקים את מעשיך זו הכנסת ישראל לארץ, נראה דהנה הספורנו כתב כי קודם חטא העגל היו הקרבנות לריח ניחוח אף בלתי נסכים, ואחר חטא העגל הוצרך נסכים לקרבן ציבור ואחר המרגלים הוצרך גם לקרבן יחיד, ולדידי הני מילי תמוהין דידוע דקרבן ציבור נקל להתקבל מקרבן יחיד ואין הקב"ה מואס בתפילתן של ציבור, וא"כ לדידי' שהנסכים להכשיר את הקרבן באים שיהי' לריח ניחוח, תחילה אחר חטא העגל הי' לו להצריך נסכים לקרבן יחיד שיהי' לריח ניחוח בעוד קרבן ציבור הי' לריח ניחוח אף מבלעדי הנסכים, ואח"כ כשהוסיפו לחטוא במרגלים הי' לו להצריך גם לקרבן ציבור, והרי איפכא נאמר, ועוד הלוא אין הנסכים מכשירי הקרבן כלל שהרי הקרבן כשר גם בלי נסכים, ובעיקר הדבר שכתב דלאחר חטא העגל הוצרכו נסכים לקרבן ציבור, הניחא לרש"י מדברי המדרש שמעשה העגל קודם לציווי מלאכת המשכן, אבל לרמב"ן והזוהר שציווי המשכן קודם למעשה העגל הרי בציווי המשכן בפרשת תצוה נאמר נסכים לקרבן תמיד:
22
כ״גוכשאני לעצמי הייתי אומר דהנה כבר אמרנו במק"א דקרבן הוא כשמו שמקרב את ישראל לאביהן שבשמים, וקרבן מבע"ח מקרב את נפש החיונית כאמרם ז"ל תבוא נפש ותכפר על הנפש, ונסכים שאין בהם נפש החיונית אלא נפש הצומחת בלבד מקרבין את נפש הצומחת שבאדם שהוא הגוף, והנה כמו שמצינו במשכן שהי' ראשון לאכילת קדשים, וכבר אמרנו שאכילה שהוא בגוף מועיל להגוף להיות נמשך מעצמו אחר רצון הש"י וזה התחיל במשכן, מורה שקודם לכן לא הגיע העולם לידי מדריגה זו שיהי' גם הגוף קדוש מצד עצמו, כן נאמר ג"כ בנסכים שהוא לקרב גם את הגוף להש"י לא הי' קודם מ"ת, וישראל זכו מחמת אומרם נעשה ונשמע כידוע שנעשה נגד הגוף ונשמע נגד השכל, וע"כ מה שכתב הספורנו שקודם העגל לא הוצרך לנסכים ומביא ראי' ממה שלא מצינו נסכים בהבל ונח ואברהם וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות וגו' ולא מצינו שהי' בהם נסכים, לפי דרכנו הוא מפני שהי' קודם מ"ת וכמ"ש רש"י בפ' משפטים, וכבר הביאנו ראיות ברורות לדברי רש"י, ואפי' לדברי הרמב"ן שהי' לאחר מ"ת, אולי מפני שהי' תיכף לאחר מ"ת שהיו מיושרים בתכלית ולא הוצרכו הקרבנות כדי להתקרב, אלא כעין לעתיד והדברים עתיקים, אך מה שעד המרגלים לא הוצרכו קרבנות יחיד לנסכים, אלא ממרגלים ואילך מילתא עמיקתא הוא:
23
כ״דדהנה אמרו ז"ל מקדש ראשון מפני מה חרב מפני שהי' בו ע"ז גלוי עריות ושפ"ד, מקדש שני מפני שנאת חנם ללמדך ששקולה וכו', ויש לומר שדוגמת שני חרבנות אלו הי' במדבר חטא העגל וחטא המרגלים, ובעגל כתיב ויקומו לצחק ואמרו ז"ל אין צחוק אלא ע"ז ג"ע ושפ"ד הגם שח"ו לא הי' מישראל, אלא מע"ר מ"מ ישראל נענשו עליהם, חטא מרגלים הי' שמאסו בארץ ישראל שהיא מאחדת את ישראל להיות גוי אחד ולא נתערבו ישראל עד שעברו את הירדן, והיינו שמחטא העגל שעדיין נשאר רושם החטא וביום פקדי ופקדתי וזה מושך עוד ליצה"ר ג' עבירות אלו, וכן חטא מרגלים שלא נתכפר לגמרי מושך לחטא שנאת חנם, והנה כתב המהר"ל שמקדש ראשון הי' עומד בזכות ג' אבות וכאשר קלקלו בג' עבירות אלו שהם נגד ג' אבות אבדו מעלתם, ומקדש שני לא הי' עומד אלא בזכות כנסת ישראל וכאשר ע"י שנאת חנם פגמו בכנסת ישראל נחרב מקדש שני, ולפי"ז יש לומר דאחר חטא העגל שהוא בהתדמות חורבן בית ראשון מ"מ עדיין הי' נשאר בישראל כח כנסת ישראל, וע"כ נסכים שהקריבו בקרבנות ציבור הועיל לכל הכלל כולו להתתקן גם בגוף כנ"ל, אך אחר חטא המרגלים שהי' כעין חורבן בית שני שאבדו כח הכללי, צריך כל איש ואיש להתתקן בפ"ע ע"כ צריך גם קרבן יחיד נסכים:
24
כ״הובמה שכתבנו יש לומר טעמא דקבלת פני רבו בשבת ורגל, יותר מבימי החול, כי שבת הוא רזא דאחד וגם ברגל כתיב כאיש אחד חברים הכתוב עשאם כולם חברים ברגל, ע"כ אז זמן ביותר שיכול איש להאיר גם לזולתו וכעין קרבן ציבור שהנסכים שבו היו מועילים גם לכל יחיד:
25
כ״וולפי דרכנו זה יש לפרש גם סמיכת מצות חלה לפרשת מרגלים, כי הנה כל תרומות ומעשרות הם מחמת הויתו בעולם שנתחדש ע"י גידול התבואה אבל חלה לא נתחדש בה דבר אלא מה שכל חלקי הקמח מתאחדים לגוש אחד, וכאשר מוציא מזה ג"כ הראשית לכהן הוא תיקון על העדר התאחדות בין ישראל, וע"כ כתיב ביחזקאל ראשית עריסותיכם וכו' להניח ברכה אל ביתך, כי ע"י התאחדות ישראל שורה ברכה, היפוך המחלוקת שאיתא במדרש פ' קרח שנטריקן מחלקת מ' מכה ח' חרון ל' לקוי ק' קללה ת' תועבה, וי"א תכלית כלי' מביא לעולם, ע"כ נתינת חלה שהוא תיקון על שנאת חנם ופירוד לבבות מביאה ברכה כי ידיעת הפכים אחד:
26
כ״זוזהו הפתיחה לך אכול בשמחה לחמך, כי איתא בתנא דבי אליהו רבא פ' כ"ט אמר הקב"ה לך ומרצה את אותן העניים שכבר יצא לבם מעליהם וכו' לך ומרצה אותם בדברי תורה, והיינו כנ"ל שלעומת שאבדו ישראל את יתר הפליטה שהי' להם וכעין חורבן בית שני והי' לבם דוה עליהם מאוד באו אלו המצות שיהי' התיקון לזה, והוא שמחה על העצבות, וזה שפירש"י בשר להם שיכנסו לארץ, כי הארץ הוא המאחד כנ"ל:
27
כ״חענין שמצוה להקדים תכלת ללבן, הנה בש"ס חולין (פ"ח:) דריש רבא בשכר שאמר אברהם אבינו אם מחוט ועד שרוך נעל זכו בניו לשתי מצות חוט של תכלת ורצועה של תפילין בשלמא רצועה של תפילין דכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך אלא חוט של תכלת מאי הוא פירש"י רצועה של תפילין קיבול שכר הוא דאיכא הנאה אבל חוט של תכלת מאי הנאה איכא ומסיק מפני שהתכלת דומה לים וכו' ובגמ' מנחות (מ"ג:) שכל המקיים מצות ציצית כאלו הקביל השכינה, ועדיין צריך ביאור דמ"מ מאי הנאה איכא דליכא למימר על שכר עוה"ב דאי הכי לא הוה מקשי מידי, ומדמקשה אלמא דמהדר על הנאה מרגשת בעוה"ז ומאי מייתי מדדומה לרקיע סוף סוף אין כאן הנאה מרגשת בעוה"ז:
28
כ״טונראה לפרש דהנה הא דאברהם לא רצה ליקח משלל סדום אף דמדינא המציל מן הנהר ומן הגיים הרי אלו שלו, מ"מ באשר התהוות הדברים הי' ביד הסדומים ובהמה והכלים כרגלי הבעלים, וכמו שהם מושפעים משלש קליפות הטמאות לגמרי כן היו כל החפצים שלהם, ולא רצה אברהם לזכות בהם למען לא יתדבק בו דבר ששורשו משורש נחש, וברש"י סוטה (י"ז.) ד"ה בשכר שהבריח עצמו מן הגזל, היינו אף שמדינא הרי הוא שלו, מ"מ אברהם אבינו ע"ה עשה לתוספת טהרת הקודש, וכמו שפירש הרמב"ן שיעקב אע"ה החמיר בע"ז שבטלו גוי שמדינא מותרת, כמו כן אברהם באשר הוא הי' המחבר את כל באי עולם להש"י כבמדרש אחות לנו קטנה שאיחה את כל באי עולם, החמיר על עצמו לתוספת טהרת הקודש שלא יתחבר כנ"ל, והנה אברהם במה שאיחה את כל באי עולם הי' שכרו דביקות אלקים מדה במדה, ואולי יש לומר שזכו בניו למצות ציצית שהלבן שבו רומז לאהבה כבזוהר היינו להתקשר בהש"י באהבה כמדת אאע"ה, אך במה שלא רצה שיתדבק אליו משלל סדום הי' שכרו ששום דבר רע לא יכול להחבר לבניו, וזהו מצות תכלת שבציצית שמראה תכלת מפחיד את החיצונים כידוע, ועוד שתכלת רומז ליראה והוא מושך יראת שמים על האדם, ולעומת שהאדם יש לו עליו יראת שמים, מתירא שוב דבר חיצוני לדבק באדם, והוא ממש מקביל לעומת מה שלא רצה שיתדבק אליו דבר שאינו ראוי לו:
29
ל׳ומעתה יובנו דברי הש"ס בשלמא רצועה של תפילין דכתיב ויראו ממך אלא תכלת מאי הוא, ומשמע שיש בו ענין זה של ויראו ממך, ע"ז משני שהוא דומה לרקיע וכו' עד כסא הכבוד וזה מסמא עיני החיצונים, ואולי זה כוונת הש"ס כאלו הקביל פני השכינה ושוב אין דבר חיצוניי יכול לקרב אליו, ועיין רש"י בראשית ל"ג יוד:
30
ל״אוממוצא הדברים כי לבן הוא התקשרות ישראל באביהן שבשמים באהבה, ותכלת הוא שמירה להאדם שלא ידבק בו דבר רע ח"ו, למען יהי' כלי מוכשר לדבק בו יתברך, ולכאורה הי' צריך להיות התכלת קודם ללבן, אבל אי אפשר שיהי' השמירה להאדם כי אם לפי רצון האדם להשמר ומואס באמת ברע אז מן השמים הוא נעזר שלא ידבק בו רע ח"ו, וכבר אמרנו כי מטבע האדם שתהי' בו מדת התשוקה, ומחמת כי האדם מתולדתו הוא בעל חומר מונחת תשוקתו בדברים החומריים, ולהשריש מקרבו תשוקה לדברים החומריים אי אפשר כי אם שישום תשוקתו בדברים הנפשיים והרוחניים, כי להיות בלתי תשוקה לגמרי אי אפשר, וכבר אמרנו רמז לזה מדברי הגמרא קיסרי וירושלים חרבו שתיהן אל תאמין וכו', ע"כ מצות לבן קודם לתכלת, שע"י שאדם מתבונן ומקשר את נפשו באהבה לאביו שבשמים עי"ז עצמו נעתקת ממנו התשוקה לדברים חיצוניים עד שישוב להיות מואם ברע ולהיות נבזה בעיניו, ואז רק אז ישוב להשמר מכל רע כענין התכלת, ובאמת כי תכלית הכל להדבק שוב באהבה עזה אהבה שלימה אחר שהוא שב להיות מוכשר לאהבה, וזה מרומז ג"כ בכריכות הציצית שתחילה כורך בלבן ואח"כ בתכלת ואח"כ חוזר וכורך בלבן להראב"ד בכל חוליא וחוליא ולהרמב"ם בכלל כולם:
31
ל״בוכענין זה יש לפרש אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלים, ששבת הוא דביקות ישראל באביהן שבשמים באהבה וכאשר נתקשר באהבה ע"י השבת ביכולתו אח"כ בששת ימי המעשה להזהר לבל ידבק בו חומרית ימי החול ותשוקות הגופניות, ואז נעשה כלי לשבת הבא לקבל קדושת שבת בשלימות שהוא יומא דנשמתא עולם החירות, והבן:
32
ל״גשנת תרע"ג
33
ל״דבענין המרגלים יש להתבונן, שנמצא בהם לשונות מתחלפין תחלה נאמר עליהם כולם אנשים שפירש"י כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות ואותה שעה כשרים היו, ולקמן כתיב וילכו ויבואו פירש"י להקיש הליכתן לביאתן מה ביאתן בעצה רעה אף הליכתן בעצה רעה, ועיין מזרחי וג"א, ונקראו ג"כ עדה רעה, ורשעים, וגם ישראל נקראו אז חטאים כמ"ש בפרשת מטות והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים, וחטא הוא שוגג, וכן אמרו על עצמם אח"כ הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' כי חטאנו, ונקראו ג"כ מורדים כמ"ש אך בה' אל תמרודו וכתב הרמב"ן כי יראתם לחוזק העם היושב בה הוא מרד בה' הנכבד, ונקראו ג"כ ממרים וכמ"ש במשנה תורה ותמרו את פי ה':
34
ל״הונראה דהנה כתיב וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם ופירשו ז"ל וביום פקדי במרגלים ופקדתי עליהם חטאתם של עגל, וכבר אמרנו שנראה מזה שבני בקתא חדא נינהו כי בלא"ה לא שייך להעניש ולצרף חטא העגל עם חטא המרגלים, ועל דרך רמז יש לומר כל שאין טומאתן ושעורן שוה אין מצטרפין, ובהכרח לומר שענין אחד להם, ומעתה מחטא העגל נבוא להתבונן ענין חטא המרגלים, דהנה בחטא העגל פירשו הראשונים ז"ל שלא כוונו ח"ו לצאת מתחת רשות הש"י אלא באשר הראה להם השטן דמות משה מוטל במטה לומר שמת משה רצו במקום משה אשר ילך לפניהם עכת"ד, ולא עצרו כח להמתין אפי' שעה אחת, הטעם מפני שפחדו מאד מכחות רעות השולטין במדבר נחש שרף ועקרב וצמאון שכמו שהטעה אותם השטן לומר מת משה כן נמי הכניס בלבם פחד ואימה יתירה מפני כחות רעות אלו עד שלא יכלו להמתין אפי' שעה אחת, כי בודאי המוכיחים אותם בקשו מהם להמתין קצת, אלא שלא עצרו כח:
35
ל״ווהנה יש להבין לדברי הראשונים ז"ל שלא חשבו לשמץ ע"ז כלל, למה כתיב וישתחוו לו ויזבחו, ויקומו לצחק פירש"י שהי' שם חטא ע"ז ג"ע שפ"ד, ואף שעיקר הי' הערב רב, מ"מ ההורגים את חור לא יתכן שהי' הערב רב לבדם כי בודאי לא הרהיבו עוז בנפשם כ"כ לפגוע באדם גדול כמוהו והוא בנה של מרים אחות משה ולא יראו מישראל שלא יסקלום באבנים, ולמה לא הפריעו אותם ישראל, ובודאי שיד ישראל הי' במעל הזה, ועכ"פ הי' בידם למחות ולא מיחו, וכן צ"ל גם בענין ע"ז וג"ע איך התרשלו ידי ישראל כ"כ ולא מיחו בערב רב, ומזה נראה שגם יד ישראל הי' במעל הזה, והרי אמרו ז"ל במדרש הובא ברש"י פרשת תשא (ל"ד א') משל לאדון שהלך למדינת הים והניח ארוסתו עם השפחות מתוך קלקול השפחות יצא עלי' שם רע וכו' בדק האדון ומצא שלא הי' הקלקול אלא מן השפחות וכו' כך האדון זה הקב"ה השפחות אלו ערב רב וכו' ארוסתו של הקב"ה אלו ישראל, א"כ נראה להיפוך:
36
ל״זונראה דהנה כתיב וזכרתי לך חסד נעוריך וגו' לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה וזה זכות הגדול של ישראל שבטלו עצמם לרצון הש"י ולא חקרו אחר העתידות אלא היו תמימים עם הש"י, וע"כ נמי הי' שם ה' שוכן ביניהם כמ"ש תמים תהי' עם ה' אלקיך פירש"י אז תהי' עמו ולחלקו, והנה אם ישראל היו עומדין תמיד באותה מעלת התמימות לא הי' מקום להשטן לבוא עליהם בעקופין לומר שבודאי מת משה שהיו משיבין לנפשם הלוא ה' הטוב בעיניו יעשה וכאשר ירצה הש"י כן הוא טוב, אם ירצה מבלעדי משה בודאי כן הוא טוב, ואם יצטרך למנהיג בודאי לא יבצר מהש"י לברוא להם משה אחר או להחיותו, אבל כנראה שאבדו אז מעלת התמימות ובאשר הי' דור דעה שהכל הי' בחשבון ודעת הי' מהותם לחקור אחר כל דבר ודבר ולעשות בדעת שלימה, ולפי שהיו צדיקים גמורים תלמידי משרע"ה שהי' ענו מאוד היו גם הם ענוים מאד והיו תולין כל מעלתם הכל בשביל משה, וע"כ כשהראה להם השטן משה מת נתרשלו ידיהם ופחדו מאד מכחות המדבר כנ"ל, ולולא שהיו כ"כ ענוים לא הי' להם לפחוד כ"כ מכחות המדבר, כי לאו קטלא קני באגמא הוו, וידם רב להם אף מבלעדי משרע"ה, אבל הם בענותנותם היתירה פחדו ויראו לנפשם, והנה החטא נמשך בסיבת מעלתם, ובזה יובן איך עד שהמלך במסיבו נרדי נתן ריחו, אך באשר מ"מ כאשר אבדו מדת התמימות כנ"ל, שוב לא הי' כ"כ עמו ית"ש ונסתלק מהם את הארה האלקית שהיתה שופעת עליהם ושם ה' שהי' שוכן ביניהם, וידועין דברי זוה"ק בטעם טומאת מת שבמקום שנתרוקנה ממנו קדושה עליונה מתדבקין לעומתו כחות הטומאה, וכן הי' נמי אז כשפחדו כנ"ל ונסתלק מהם שם ה' נשתאבו בקרבם כחות רעות להבדיל והם הסיתום לעשות העגל למנהיג לבד, ועבירה גוררת עבירה היינו שנשתאבו בהם כחות הרעות בכל פעם יותר עד שהיו מוכרחים במעשיהם כאמרם ז"ל ג' דברים מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו ואחד מהם הוא רוח רעה ר"ל עד שערב רב שבהם ואולי גם קצת מהם באו לידי ג' עבירות חמורות, ומ"מ אין להאשים בזה את ישראל מה גם עבור שלא מיחו כי כחות הרעות שנשתאבו בם הכריחום לזה, וע"כ יוצדק המשל שבדק האדון ומצא שלא הי' הקילקול אלא מן השפחות, שעצה הרעה לעשות העגל למנהיג שמחמת זה נצמח אח"כ כל המעשים שנעשו בהכרחת כחות הרעות, הי' רק מן הערב רב וישראל נקיים כי היו אנוסים בדבר:
37
ל״חומעתה יש לומר שכדוגמא זו הי' נמי חטא המרגלים, דהנה אמרנו בשבת הקדום שנביאת אלדד ומידד משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ נמשך מפאת חטא של קברות התאוה שאבדו מדת התמימות וחשבו מחשבות שיהי' להם אכילת בשר לאמצעי בין מזונות המן למזונות של תבואות הארץ שחשבו לכנוס מיד, ואלו הי' בהם מדת התמימות להיות בטל לרצון הש"י לא הי' להם צורך לחשוב מחשבות כאלה, כי הש"י הבין דרכם יותר מהם, ואם יהי' הרצון לפניו שיהי' דבר אמצעי בודאי כן יהי' מעצמו, ואם לאו למה להם להתחכם יותר, ובאם הי' דור דעה כמוהם מחזיקים במדת התמימות הי' בזה יחוד מוח ולב, והי' משה שהוא בחי' מוח ג"כ נכנס לא"י שהוא בחי' הלב, אך באשר אבדו התמימות ונעשה פירוד בין המוח והלב לכן אבדו נמי ביאת משה לארץ, והנה ה' ארך אפים וניחם על הרעה נתן לפניהם מקום לתקן את חטא העדר התמימות, והביאם בנסיון המרגלים, שבאם יעמדו בנסיון זה יהי' תיקון על לשעבר, והיינו דהנה אלדד ומידד היו מתנבאים משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ, ובאשר הם היו דור דעה וצדיקים וענוים תלמידי משרע"ה אמדו את עצמם שמבלעדי משה אין להם חשבון ברור לנצח את מלכי כנען כי היו כחות רעות מאד שכמו בגשמיות שהיו ענקים גבוה קומה מאד כן היו ברוחניות, ומזה נמשך מה שכתוב ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ וישובו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבוא אליהן, והיינו שהמרגלים יבחנו את מהות הארץ כמה כחות רעות נשתאבו בקרבה ובאיזה מקומות חלקי הרע נשתאבו מעט מזולתו, ואולי רמזו זה בדבריהם ז"ל שאין דרך שאין בה עקמימיות, ואולי בצד זה אין כחות הרע כ"כ מרובים על היפוך מ"ש הרמב"ן בפרשת בלק בהא שאמר בלק אל בלעם לך נא אתי אל מקום אחר אשר תראנו משם וגו' שחשב בלק אולי יש באחת מן הקצוות דגל אנשים צדיקים וטובים אשר אין השם חפץ דכאו, ולפי האמור יש להצדיק את ישראל במה שהרמב"ן טען עליהם שחטאו באמרם נשלחה אנשים לפנינו בעבור שהם רואים את ישועת ה' אשר יעשה להם תמיד והי' להם ללכת אחרי הענן אל אשר יהי' שמה הרוח ללכת עכ"ל, ולפי האמור אין זה טענה כלל כי הענן הי' בזכות משה, ובאשר שמעו שמשה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ הבינו שלא יהי' עוד הענן הולך לפניהם ושבאמת לא מצינו ביהושע שהי' לו ענן לנחותם הדרך, אך לא היו יכולין לאמר זה בפירוש כי באשר היתה הנבואה שלא באצילות משה לא ידע ממנה ובש"ס סנהדרין (י"ז.) לא סיימוה קמי', וא"כ לא היו יכולין לומר למשה מטרת השליחות וגנזו הדברים ברמז:
38
ל״טוהנה לפי מעלת דור זה דור דעה היו דבריהם טובים נאות להם לפי מדתם דור דעה, אבל באם היו הולכים בתמימות והיו בטלים לרצון הש"י כמו שהי' המבוקש מהם כנ"ל שעם גודל דעתם יהיו במדת התמימות ולא יחקרו אחר עתידות, הי' להם להשיב אמרים לנפשם שבודאי השי"ת יסבב סיבות לטוב להם, ואם הי' רצון הש"י שלא ללכת לארץ מבלעדי משה הי' אומר להם, וא"כ החטא הזה הוא כעין החטא שנפל עליהם פחד המדבר כשהראה להם השטן שמשה מת, ושם נפל עליהם פחד המדבר ע"י העדר התמומות וכאן נפל עליהם פחד יושבי הארץ, ואם היו עומדים בנסיון והשיבו אמרים לנפשם כנ"ל היו מתקנין בזה את חטא קברות התאוה, ושוב הי' יחוד המוח והלב ושוב היו זוכין שמשה יכנס עמהם לארץ:
39
מ׳ומ"מ אף שאבדו מעלת התמימות ולא תקנו את חטא העדר התמימות עדיין לא יצאו מגדר הכשרים, וכן המרגלים שהלכו לדעת כן לבחון את מהות הארץ אם נאות להם ללכת למלחמה מבלעדי משה אין עליהם תפיסה אם לא הגיעו לתכלית הנדרש, שהרי אין כאן לא חטא ולא עון ולא פשע אלא לפי גודל מעלתם, אך כמו אז במעשה העגל שמחמת העדר התמימות נסתלק מהם ההארה האלקית וכחות הרעות מצאו קן למו והם משכו אותם לעצה לעשות אלהים אשר ילכו לפניהם, כמקרה הזה קרה גם לעדת מרגלים שנשתאבו בקרבם כחות רעות של המדבר שהיו מתנקשים אחריהם, והם הכניסו בלבם לחשוב עצה אולי כבואם יראו שבלעדי משה לא יכלו לעלות אל העם כי חזק ממנו, מה יאמרו אז תירוץ למשה ומה יעשו כדי שישארו על התורה ועבודה בצילו של משה במדבר כי באם לא יכנסו לארץ בודאי ישאר משה בחיים אתם עד יזכו אח"כ לרשת את הכנעני ע"י תוספות כשרון המעשה שיסגלו במדבר, ואולי יזכו גם הם מצד עצמם אף מבלעדי משה, אך עצה זו משורש הרע מוצאה כי לא היו נצרכין אלא לתמימות, ומעתה אין סתירה במה שאמר שאותה שעה כשרים היו למה שאמר שהליכתן היתה בעצה רעה, שהם מצד עצמם באמת כשרים וצדיקים היו אך העצה שבלבבם היתה עצה רעה היינו שכחות הרעות הכניסו בם לחשוב עצה ותחבולה זו, והנה לדאבון לב נשתאבו בהם בכל פעם כחות רעות יותר עד שנקראו חטאים ורשעים ומורדים, עד שהוציאו דבה על הארץ באמרם אוכלת יושבי' היא:
40
מ״אוכמו שהמרגלים נשתאבו בהם כחות רעות בכל פעם יותר עד לאין מרפא, כן נמי הי' בכלל העדה שבכל פעם נשתאבו בהם כחות הרע יותר ויותר עד שחפצו לשוב למצרים ולהיות כגווי הארץ ונקראו מורדים וממרים, ומ"מ העונש שהגיע להם לא הי' רק מפאת העדר התמימות, כי כל מה שנעשה אח"כ הי' מחמת הכרח ואונס, ומסתייע פירוש הזה שהרי בשעת הגזירה לא נזכר רק בשביל העדר האמונה ולא מרידה ולא המראה כמ"ש ועד אנה לא יאמינו בי וגו':
41
מ״בומהפרשה זו תוכחת מגולה לכל איש שיזהר בדבר קטן כגדול, שהרי בשביל חטא הקטן נשתאבו כחות רעות המושכים ועבירה גוררת עבירה:
42
מ״גוהנה יש לומר דשבת הוא תיקון על העדר התמימות וכמ"ש ויכלו השמים והארץ וכל צבאם ופרשנו במק"א שבשבת נעשה משמים וארץ כלל אחד, ומזה נמשך לכל לב איש ישראל, שיתאחדו המוח והלב שהם דוגמת שמים וארץ, וממילא נמשך הלב אחרי המוח, ומביא לידי מדת התמימות, וזה שאנו אומרים בזמירות ה' אלקי ישראל אהבת תמים, וכבר דברנו בזה:
43
מ״דויקרא משה להושע בן נון יהושע, ופירש"י נתפלל עליו יו"ד ה"א יושיעך מעצת מרגלים, ויש להבין מה טובו של שם יו"ד ה"א בכאן דלשם תשועה מספיק שם הושע לבד שמשמעו נמי לשון תשועה, ועוד קושיית השל"ה מדוע לא התפלל גם על גיסו בעל אחותו כלב:
44
מ״הונראה דהנה בתרגום יונתן וכד חמא משה ענותנותי' דיהושע וכו', ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שחשש מרע"ה שמחמת ענוה שבו יבטל דעתו לדעתם, עכת"ד, ועדיין צריך למודעי, כי ענוה לבטל דעתו לדעת הרבים נגד רצון הש"י הוא ענוה פסולה ואינה אלא שפלת הנפש לבד, וענוה טהורה הוא להיות ענו נגד הש"י לבד, וכמו אברהם אבינו ע"ה שעם כל ענותנותו היתירה שהי' בעיני עצמו עפר ואפר נקרא איתן מלשון חוזק שהי' לו חוזק הלב מאד מאד שהוא ע"ה איש אחד עמד נגד כל העולם כולו שהיו עוע"ז ונגד נמרוד שמלך אז בכיפה, ובמדרש אחת היא יונתי תמתי יונה תמה אין כתיב כאן אלא יונתי תמתי אמר הקב"ה אצלי הם כיונה פותה אין לב שכל מה שאני גוזר עליהם הם עושין אבל נגד אומה"ע הם קשים כחיות, וא"כ יש לתמוה במרע"ה היתכן שהי' לו חשש על יהושע שהתורה העידה עליו ויהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האוהל שעדיין ענותו תהי' בלתי טהורה:
45
מ״וונראה דהנה אמר ר' יוסי מעולם לא עברתי על דברי חברי יודע אני בעצמי שאיני כהן ואם אומרים לי עלה לדוכן הייתי עולה, ומצינו ג"כ אזהרה לא תהי' אחרי רבים לרעות אם ראית רשעים מטין משפט אל תאמר הואיל ורבים הם הנני נוטה אחריהם, אך ברורן של דברים דחילוק הוא בין רואה רבים שוגגין ומוטעין בדבר יש לו להשיב אל לבו שיותר שכיח הטעות ביחיד מברבים, ובודאי איהו דקא טעי, אף שברור לו כשמש בצהרים שאיננו טועה וכמו יודע אני בעצמי שאיני כהן, מ"מ בודאי הרבים אינן טועין, אבל כשרואה מזידין עוברין על התורה אפי' כל העולם כולו ח"ו הולכים בדרך רע יהי' הכל בעיניו כאפס ואין וכמו אאע"ה, וזה שדקדק רש"י פ' משפטים אם ראית רשעים מטין משפט היינו שיודע אתה בהם שהם רשעים ולהטות את המשפט מתכוונים, אבל אם אינך מכיר בהם שהם רשעים אלא שיש להם טעות בדבר המשפט צריך לבטל דעתו לדעת הרוב:
46
מ״זוהנה בדבר המרגלים כבר אמרנו שח"ו לומר עליהם שהי' זדון ומרד ממש מתחלה, כי לא טפשים היו למרוד במקום, אלא מוטעין היו מפאת כחות הרעות השולטין במדבר נחש שרף ועקרב וצמאון, אלא שעבירה גוררת עבירה ומרעה אל רעה יצאו שנשתאבו בקרבם כחות רעות בכל פעם יותר עד שנעשו מוכרחין, כענין אמרם ז"ל רוח רעה המעביר את האדם על דעתו ועל דעת קונו, אבל תחילת העצה שלהם שנקראת עצת מרגלים היתה נראה לכאורה טובה לישב עוד על התורה ועל העבודה בצלו של מרע"ה עד יזדככו ויטהרו ביותר להיותם נעשים ראויין מצד עצמם לרשת את יושבי הארץ אף בלעדי משה, ואין זה מרידה בהש"י שצוה אותם פנו וסעו ובואו הר האמורי וגו' שאז עדיין לא נגזר על משה שלא יכנס לארץ, והיתה זכותו של משה עושה להם מלחמה, אבל אחר נבואת אלדד ומידד משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ ראו את עצמן עדיין בלתי ראויין לעשות בעצמם מלחמה בלעדי משה, אבל באמת עצה זו ברע היא, ושורשה מפאת כחות הרעות שהי' להם להיות בטל למאמר הש"י ושלא לחקור את העתידות ואם יהי' רצון ה' להניחם במדבר בודאי יצוה ה' להם, והי' שורש העצה מצד הרע מלובש באדרת הצדקת:
47
מ״חומעתה יובן מה צורך הי' למרע"ה להתפלל על יהושע, שהרי במקום חשש טעות צריכין לשמוע לרבים מה גם יהושע שהי' ענו בודאי יחשוד יותר את דעתו למוטעה משיחשוד את דעתן ועצתן כי ברע היא, ואם ח"ו יבטל את דעתו לדעתן ישתאבו ח"ו גם בו כחות רעות להכריחו לרע ח"ו ולא יועיל לו צדקתו:
48
מ״טומעתה יובן שצריך להוסיף בו אות יו"ד למען שלש אותיות הראשונות שבו יהי' שלש אותיות שבשם הוי' ב"ה וב"ש, וידוע שיו"ד ה"א הוא חכמה ובינה והוא"ו היא אות אמת נקודת הלב, ובזה הכניס משרע"ה בלבו של יהושע חכמה ובינה יתירה להכיר מראש את שורש עצתן מאין נובעת אם מסטרא דקדושה או מסט"א ח"ו, וכאשר יכיר מראש שורש העצה בזה יהי' נושע מעצתן שכאשר יודע שברע הוא בודאי בעצמו יעמוד נגדם כחומה בצורה ולא ישוב מפני כל כראוי ליהושע הצדיק:
49
נ׳ולפי האמור יובן מאמר הכתוב כי יד על כסי' מלחמה לה' בעמלק וגו', כי עיקר כחו של עמלק להטעות ולשקר כמו שאמרו ז"ל אם שקרת במדות ובמשקולות הוי דואג מגירוי האויב, וכן כסות ולשון שינה, והוא מחשיך את עיניהם של ישראל שלא לראות את האמת הנסתר ולעתיד כתיב ולא יכנף עוד את מוריך, ומלחמה בעמלק הוא שנתגלה האמת ואין לו עוד יכולת להסתתר ולשקר וכמ"ש איך נחפשו עשו נבעו מצפוניו, וניתן חכמה ובינה יתירה באדם להבין תחבולותיו, ע"כ מתיחס מלחמה זו לשם יו"ד ה"א:
50
נ״אולפי האמור יובן מה שכלב לא הי' נצרך שיתפלל משרע"ה עליו, ובפשיטות יש לומר לפי דברי התרגום יונתן שהחשש ליהושע הי' מחמת ענותנותו, וממילא כלב שממנו יצא דוד המלך ע"ה כבש"ס סוטה (י"א:) ובשמות רבה פ' א', שהי' לבו כלב ארי' לא הי' כ"כ חשש זה, אך להנ"ל שהי' ענין טעות אינו מתורץ, אך יש לומר עפ"י דברי האר"י ז"ל בלקוטי תורה שבכלב נתעברה נשמת יהודה שנקרא כולו על שמו של הקב"ה, וידוע ששם הוי' במילוי ההין הוא שם המלכות גמט' כלב שממנו יצא מלכות ב"ד, ע"כ הי' בו גם מתחילה חכמה ובינה יתירה להכיר מראש עצתן כי ברע הוא, וע"כ נאמר בו שנשתטח על קברי האבות שלא יהי' ניסת לעצתן וש"מ שהרגיש שעצתן ברע הוא, דאל"ה לא הי' שייך להתפלל שלא יהי' ניסת לעצתן אלא שיאיר ה' עינו לידע אם טובה היא אבל לא בהחלט שלא יהי' ניסת, אלא ודאי שהרגיש מאי האי דקמן ותפלתו היתה רק שהי' מתיירא לנפשו שלא יהי' ניסת לרע כענין אל תאמין בעצמך:
51
נ״באך בה' אל תמרודו ואתם אל תיראו את עם הארץ פי' הרמב"ן כי היראה מעם הארץ הוא מרד בה' הנכבד, וא"כ האי ואתם אל תיראו הוא אזהרה, אבל רש"י פי' ושוב אתם אל תיראו, ולפי"ז הוא הבטחה, ונראה לפרש ענין הבטחה זו דהנה כתיב ומוראכם וחתכם יהי' על כל חית הארץ, וישראל נגד האומות הם כערך אדם נגד החיות שכן ראה דניאל את המלכיות בתואר חיות, ואת מלך המשיח כבר אינש אתי, וכשם שמורא האדם על החיות מחמת צלם אלקים שעליו, כן צריך להיות מורא ישראל על זולתם, אך כמו דכתיב אחר המבול שצריך להזהיר עליהם את החיות מיד כל חי' אדרשנו פירש"י לפי שחטאו דור המבול והופקרו למאכל חיות רעות לשלוט בהם שנאמר נמשל כבהמות נדמו לפיכך הוצרך להזהיר עליהם את החיות, ויש לפרש למה בדור המבול נוסף על ענשם הופקרו למאכל חיות רעות, משום דמורא האדם על החיות הוא מפאת צלם אלקים שעליו, והנה זהו רק כשיש להאדם מורא אלקית אבל כשהאדם מורד באלקית לעומת זה החיות מורדים בצלם אשר עליו, ובש"ס אין החי' שולטת באדם עד שנדמה לה כחי', והוא השתנות צלם אלקים, וזה נצמח מפאת מרידתו באלקית ופריקת עול מלכות שמים מעליו, וע"כ דור המבול שתאותם הביאם להיות מורדי אור כמ"ש ויאמרו לאל סור ממני, ע"כ נשתנה צלם האלקים שעליהם והופקרו למאכל החיות, ומעתה יובן דכן הוא במורא ישראל על האומות שהוא רק לעומת מורא אלקית שעל ישראל, ואך כאשר מרדו ופרקו עול נסתלק מורא האומות מפניהם ושוב הם יראים מהאומות כמו האדם מפני חיות רעות, וזה שאמר כלב אך בה' אל תמרודו, ואז ממילא לא תיראו כי אימתכם יהי' מוטל עליהם וכמו שאמרה רחב הזונה לשלוחי יהושע:
52
נ״געד מתי לעדה הרעה הזאת, ויש להבין דעדה היא לשון חשיבות, וברח"ו שעדה היא מלשון עדי שפירושו תכשיט, ואיך ירכיב שם עדה עם רע:
53
נ״דונראה לפרש עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בטעם מה שאלישע כעס כ"כ על גחזי וחרץ עליו עונש מר כ"כ על דבר הכסף שלקח מנעמן, אף שכל גונב אפי' מישראל החמור אינו משלם אלא כפל, דהנה הביט בתורה וברא את העולם, א"כ כל סדר עולם הטבע הוא סדר התורה, והמשנה את הטבע הוא כאלו שינה את סדר התורה, וא"כ יש כאן שאלה איך הי' מותר להנביאים לעשות נסים, אך אמרו ז"ל מוטב שתעקר אות אחת מן התורה כדי שיתקדש שם שמים בפרהסיא, ע"כ מותר הי' להם לעשות אותות ומופתים למען יתגדל ויתקדש שמי' רבא, וע"כ גחזי בדבר נעמן שהי' היפוך קידוש השם שהי' נראה לנעמן שהוא עסק ממון וככל הגוים ונביאיהם הם בית יהודה, א"כ שוב הי' למפרע עקירת אות מן התורה בלי קידוש שם שמים, וע"כ ראה אלישע א"ע שגחזי גרם לו שיעקר ח"ו את סדר התורה ע"כ חרץ עליו משפט כזה, עכת"ד ודפח"ח, והנה ידוע מה שאיתא בדברי חכז"ל שהקב"ה מקיים בעצמו את כל מצות התורה, וא"כ כל הנסים ונפלאות שעשה הקב"ה מדכרח שהם רק למען קידוש שמו ית"ש, דאל"ה הוי כביכול עקירת סדר התורה, והנה המרגלים אמרו ארץ אוכלת יושבי' היא מפני שבכל מקום שהיו עוברין מצאו קוברי מתים, והקב"ה עשה לטובה כדי לטרדם באבלם ולא יתנו לב לאלו, והנה הי' נס יוצא מסדר הטבע שבכל מקום שהולכים הי' הנגף משתלח בגדוליהם, ואף שכביכול אינו עוקר סדר הטבע אלא למען יצמח מזה קידוש השם, ה"נ הי' קידוש השם באם היו מספרים לישראל מה שהקב"ה עשה עמהם נס להפליא, אך באשר הפכו לרוע לומר ארץ אוכלת יושבי' היא, הי' כביכול למפרע עקירת סדר התורה בלי קידוש שם שמים, ומעתה יובן מה שקרא אותם עדה רעה שהפכו את תכשיטין שלהם שהקב"ה עושה נסים עם ישראל לא עשה כן לכל גוי כמ"ש ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה לרעה ח"ו היינו עקירת דבר מן התורה:
54
נ״הולפי האמור יש לפרש מאמר הש"י סלחתי כדבריך ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ שזהו תיקון על חטא הנ"ל, ויובן עפי"מ דאיתא במורה נבוכים שגודל שבנפלאות שנעשו לישראל שאין שום ברי' יכול לספק בהם ולא להרהר בהם הוא התמדת ישראל במדבר ארבעים שנה לא מקום זרע, כי בכל הנסים כקריעת ים סוף וכדומה הי' לשעתו בלבד, והכופרים העיזו לספק אולי הי' ע"י כישוף וכדומה, אבל נס מתמיד ארבעים שנה לעם רב כזה הוא מסלק כל כופר וטוען, וא"כ שוב נצמח ע"י ענין המרגלים קידוש שם שמים, ולא הי' עקירת סדר התורה לבטלה ח"ו בגרם המרגלים כלל אדרבה נצמח מזה קידוש שם שמים וזה תיקונם, ולפי"ז יהי' הפירוש וימלא כבוד ה' את כל הארץ לא שלילה לבד כמו שפירש"י אלא כבודו ית"ש נתקדש בעולם כפשטו דקרא, ודו"ק:
55
נ״ובמדרש כך פתח ר' תנחומא בר"א לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך, לחמך זה חלה יינך אלו הנסכים כי כבר רצה אלקים את מעשיך זה הכנסתן של ישראל לארץ, נראה דהנה כבר אמרנו שחטא המרגלים וענשם הי' כעין חטא בית שני וחרבנו בעון שנאת חנם שביאר מהר"ל שבאשר מקדש שני עמד בזכות כנסת ישראל וע"כ מפאת חטא שנאת חנם ונפרדו לבב ישראל זה מזה נעשה פגם בכנסת ישראל ונחרב הבית, וכן גם אנו נאמר שחטא המרגלים פגם בכנסת ישראל שהרי ארץ ישראל הוא המאחד את כלל ישראל והם לא רצו ללכת לארץ ישראל ובחרו לשבת במדבר בלתי התאחדות בזה פגמו בכנסת ישראל, וכמו בחרבן בית שני נפזרו ישראל לכל רוח ופיאה נוסף על צרת החרבן, כן כתיב בחטא המרגלים עונש כפול וישא ידו להם להפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות:
56
נ״זויש לי עוד להוסיף דברים דהנה מצד הדעת והשכל כל איש ואיש בפני עצמו כאמרם ז"ל אין דעתן של בני אדם שוות, ואפי' בכוונת המצוות לאו כל אפין שוות וכל איש מוצא בכל מצוה טעם לשבח לפי ערכו ומהותו וכענין שבזוה"ק נודע בשערים בעלה כל חד לפי מה דמשער בלבי', אך בעשי' כל ישראל שווין שכולם מניחין תפילין בסגנון אחד וכדומה, וע"כ מפאת העשי' כל ישראל שווין והעשי' היא המאחדת את כל קהל ישראל, והנה המרגלים וכל ישראל שלא רצו לעלות לארץ ישראל אשר עיקר עשיית המצות הם בארץ ישראל כמ"ש הרמב"ן שנקראו משפט אלקי הארץ, ובחרו לישב במדבר על התורה והעבודה כמו שכתבנו במאמרים הקודמים, הנה פגמו בעשי' שלא עשו אותה לעיקר וזה הו' פגם בכנסת ישראל, ע"כ הי' העונש מדה במדה לזרותם בארצות כנ"ל:
57
נ״חוהנה בתדבא"ר פרק כ"ט באותה שעה אמר הקב"ה למשה לך ומרצה את אותן העניים שכבר יצא לבם מעליהם אמר משה לפניו רבש"ע במה ארצה אותם א"ל הקב"ה לך ומרצה אותם בד"ת וכו' פרשת נסכים:
58
נ״טוהנה הקרבנות הם כפרה על הנפש מפני התדמות כאמרם ז"ל תבוא הנפש ותכפר על הנפש, כי בהרבה ענינים יש התדמות בין נפש אדם לנפש בהמה, אך בין צמחים שאין בו אלא נפש הצומחת מן האדמה אין בו שום התדמות לנפש האדם ואפי' לנפש הצומחת שבו, שנפש הצימחת שבאדם אינה צומחת מן האדמה אלא מעצמה צומחת והולכת, ואפי' אדה"ר שנברא עפר מן האדמה לא הי' צמיחה כלל מהאדמה אלא צבר את עפרו, וכבר ביאר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בספרו אגלי טל שקרקע עצמה אין בה דין גידולי קרקע, אך בדבר אחד יש בהם התדמות בצד מה שבשניהם יש כח התכללות שכח הצמיחה מהארץ איננו כח פרטי שהרי בארץ זו עצמה זורעין בה היום חטין ולמחר מין אחר ומינים ממינים שונים וכח הצמיחה הוא כח משותף לכולם, וע"כ בציבור שיש בהם כח התכללות היו טעונין נסכים ממתן תורה ואילך שישראל השיגו אז מעלת ציבור שהרי תורה לא נתנה ליחידים, ובמדרש שזה אחד מהטעמים שלא נתנה לאבות, ואיתא נמי במדרש שאפי' הי' חסר אחד מישראל לא הי' ראוי ליתן את התורה, כי התורה איננה רק לכל הכלל, וע"כ במתן תורה שהשיגו ישראל מעלה זו ע"כ הוצרכה התורה נסכים לקרבן ציבור שהרי יש בהן התדמות בצד מה, וממילא מביאין תוספות מעלה גם בחלקים הנמוכים שבאדם, כמו שנפש הבהמה מביאה תועלת לנפש האדם, כן נמי מביאין הנסכים תועלת ליתר חלקי האדם הנמוכין, אך כ"ז הוא בקרבן ציבור שיש בהם מעלת התכללות אבל לא בקרבן יחיד ולא הי' ענין אז לנסכים, הגם שיש בכל יחיד ויחיד נמי נקודה פנימית שנקראת בתולה ואיש לא ידעה, וממנה כח הכללי לכל פרט ופרט. אך הוא בהסתר והעלם מאד, אבל מחטא המרגלים שנעשו ישראל שבורי לב מאד וכדברי תדבא"ר הנ"ל אותן העניים שכבר יצא לבם מעליהם ומחמת שבירת הלב נתגלה נקודת פנימית הלב וממנה הרצון שבישראל לאביהן שבשמים למעלה מן הטעם, וכמו שאמרו הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' ויעפילו לעלות וגו' וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה, וא"כ הלכו אפי' על מנת ליהרג והכל בכדי להתרצות לפני הש"י להיות תיקון על חטאתם, ע"כ זכו שאפי' כל יחיד יהי' קרבנו טעון נסכים שמאז והלאה נפתח סגור הלב וכל יחיד ויחיד נגלה בו כח הכללי שבו ויהי' לו תועלת בנסכים מהצמחים כנ"ל:
59
ס׳וכי יש לומר במצות חלה שהיא מפאת קיבוץ קורטי הסולת ושיעורה מעיסה שהוא עומר כדי עיסת המדבר עומר לגלגולת שמורה על כח הכללי שבכל גלגולת וגלגולת, וכ"ז זכו מפאת תשובתם הגדולה ושבורת הלב, וזה שדקדק בתדבא"ר וקראם אותן העניים היינו שלא מצאו שוב בעצמם עוד שום מעלה אלא כמו עני מדוכא שאין בו בלתי אם גויתו ואדמתו:
60
ס״אומעתה יובן שזה הי' נחמה וריצוי טובה לישראל שבכנסת ישראל פגמו וזה עצמו תיקנו מחמת התעוררת כח הכללי שבכל פרט ופרט, ומחמת זה עצמו יזכו אח"כ ליכנס לארץ:
61
ס״בומן הפרשה זו יכול כל איש לקחת התעוררת לעצמו אפי' כשהוא בעיניו בתכלית הריחוק ומכף רגל ועד ראש אין בו מתום אל יאמר נואש אדרבה יעורר בקרבו את רגש נקודה הפנימית שבו ובו כח הכללי ויהי' נסתייע בכח הכללי לשוב ולאור באור החיים, והנה שבת מסוגל לזה ביותר באשר הוא יומא דנשמתא נקודה הפנימית הוא זמן התעוררת נקודה הפנימית, וביותר בסעודה שלישית נחלת יעקב מובחר שבאבות נקרא בריח התיכון תכלית הפנימית צריך כל איש לעורר את חפץ ורצון נקודה הפנימית שבלבו וזה נקרא רעוא דרעוין והזמן מסוגל לזה ומסייע ופותח שער לדופקי בתשובה:
62
ס״גשנת תרע"ד
63
ס״דבדבר בקשת ישראל לשלוח מרגלים, יש להבין הלא כתיב וה' הולך לפניהם יומם וגו', וא"כ מה זה שאמרו במשנה תורה ויחפרו לנו את הארץ את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבוא אליהן שפירש"י תחילה לכבוש, הלא אל כל אשר יהי' שמה הרוח ללכת ילכו אחר הענן, ואם כוונתם לידע אם טובה אם רעה לא יתכן כלל, כי כבר אמר להם הש"י בעודם במצרים ולהעלותם מן הארץ ההוא אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש, ולמה לא יאמינו באלקי אמן, ועוד וכי לא שמעו שצבי היא לכל הארצות, ונתנה במתנה עוד לאבות, ובודאי אם היתה זולתה טובה הימנה, הי' ניתן להם היותר טובה, ועוד כי אם הי' יושבין בארץ אחת והזקיקם לעזוב אותה וללכת לכבוש את ארץ כנען ובידם לברור להם את אשר יחפצו שייך לומר שחפצים לידע מי הטובה ומי הרעה, אבל מאחר שאין לפניהם אלא ארץ אחת, אין כאן מקום ספק, כי אפי' אם תמצו לומר שרעה היא מ"מ היא טובה מלא כלום, תדע שהרי יושבין בה הכנענים ולא ברחו ממנה ללכת באשר יתהלכו:
64
ס״הונראה דהנה יש להבין מה נתחדש להם עתה כשהם קרובים לירש את הגבולים, ואם בעיקר ירושת הארץ הי' להם שום ספק יהי' מה שיהי' למה המתינו עד כה, ועוד מסיני הי' להם לשלוח מרגלים, אך נראה שעתה נתחדש להם מנבואת אלדד ומידד משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ, וידעו היטב שמעלת יהושע לא יהי' שוה לשל משה, פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה, ומה שזכות משה עשה לא יעשה זולתו, ובאשר שמעו מגודל כח הכנענים בגשמית וכח הטומאה ברוחנית, הבינו שבלתי כח משה לא יהי' כ"כ נקל לכבוש את הארץ כי לא יהי' עוד עמוד ענן ועמוד אש וכדומה נסים נגלים, וצריכין להתנהג בדרך ארץ לידע את הדרך אשר נעלה בה וגו', אך עדיין יש להבין למה הקדימו לשלוח בעוד משה קיים עמהם, ודי לצרה בשעתה, ונראה שאין הדברים כפשוטו לידע את מבוא הדרכים אלא שיצאו לבקש ולטכס עצה עמוקה, דהנה כתיב שמשרע"ה שלח אל מלך אדום שיניחם לעבור בארצו, ואיתא בספרים שבאם הי' עובר דרך ארץ אדום אף שלא הי' כובש את ארצו מ"מ הי' מכניע את כחות החיצונים אשר שם, והי' הכנה על לעתיד, וכן איתא בספרים שהאר"י ז"ל ביקש לילך לירושלים ואמר לו ס"ם אל תעבור בי פן בחרב וגו' ונמנע ולא הלך, והענין כי ירושלים הוא כדמיון פנימית הפרי ובגלות הס"ם מקיפה כקליפה הסובבת את הפרי ואי אפשר לבוא פנימה עד שיעבור מקודם דרך עליו, ואם הי' האריז"ל עובר עליו הי' מכניעו, ע"כ אמר אותו המקרא שאמר אז מלך אדום למשה, והנה בש"ס נדה (מ"ז.) אי בבואכם יכול משנכנסו לה שנים ושלשה מרגלים ת"ל בבואכם בביאת כולכם, ויש להבין מה ס"ד דמשנכנסו לה שנים ושלשה מרגלים סגי, ונראה דמשום שליח של אדם כמותו נגעו בה דבבוא שלוחי ישראל שמה הי' ס"ד דנחשב כאלו כל ישראל נכנסו בה, ע"כ הוצרך הכתוב למעט שדווקא ביאת כולכם ולא ביאת השליחים, ומ"מ מפורש שביאת השליחים מילתא הוא שהרי הוצרך הכתוב למעט:
65
ס״וולפי"ז יש לומר שזה עצמו היתה כוונת בקשת שליחת מרגלים ע"י משה שבזה יחשב כאלו משה עצמו היא הנכנס לה ובזה יכנעו כחות החיצונים שבשם, ושוב יהי' נוח להם לכבוש ע"י יהושע, אך לא היו יכולין לגלות למשה את כוונתם זה שמשה לא ידע מנבואת אלדד ומידד כמו שאמרנו כבר שהרי הי' שלא באצילת משה ובש"ס סנהדרין דלא סיימו קמי', ואף דאיתא בזוה"ק (קנ"ז.) דמשה ידע דלא ייעול לארעא, היינו דידע מעצמו ולא מנבואת אלדד ומידד, וא"כ לא ידעו הם שהוא יודע והוא לא ידע שהם יודעים, וע"כ בהכרח העלימו הכוונה ואמרו ויחפרו לנו את הארץ וגו', ומשרע"ה באשר לא ידע כוונתם הפנימית הלוטה בדבריהם ושפט שהדברים כמשמעם לכן צוה את המרגלים וראיתם את הארץ מה היא הטובה היא אם רעה וגו' וברש"י דברים משל לאדם שאומר לחבירו מכור לי חמורך וכו' כך אני הודיתי לדבריכם שמא תחזרו בכם כשתראו שאיני מעכב, אבל באמת הם היו להם כוונה פנימית טובה ראוי' לדור המדבר דור דעה וע"כ הסכים הקב"ה עמהם ואמר לו שלח לך:
66
ס״זוהנה הם לא החטיאו המטרה וכן הי' שכשנכנסו לה נכנעו אז כל כחות הטומאה ולא היו הכנענים יכולין לעשות להם דבר, והרי במרגלי יהושע כתיב ויגד למלך יריחו ואיתא בספרים שהתרפים שלו הגידו לו, ולמה לא נתודעו הכנענים בימי משה, אך הוא הדבר שכחו של משה שהי' עמם הכניע כל כחות החיצונים אז:
67
ס״חויש לפרש הא דאמרו ארץ אוכלת יושבי' פירש"י בכל מקום שעברנו מצאנו קוברי מתים והקב"ה עשה לטובה כדי לטורדם באבלם ולא יתנו לב לאלו, ובמדרש כיצד היו נכנסים לעיר הדבר נוגף את הגדולים ומתעסקין בני העיר בקבורתם וברי' לא הי' רואה אותם, עכ"ל, ויש להבין כי לא הי' חסר להש"י עצות אחרות להטרידם זולת נגיפת הגדולים שבהם, והלוא אין בעל הרחמים נוגע בנפשות תחילה, ואפי' יהושע כשהלך לכבוש שלח מקודם להתרות בהם כל הרוצה להשלים או לפנות, וכאן הי' נגיפת הגדולים בלי שום התראה, ויש לומר דהנה בזוה"ק דארץ ישראל וישראל הם בסגנון אחד, ישראל לא היו זוכין למעלתם רק ע"י שהיו מקודם משועבדים לפרעה במצרים, וא"י לא הגיעה למעלתה אלא ע"י שהיתה תחילה תחת יד כנען, כי שניהם היו צריכין מירוק, וא"י היותה ביד כנען הוא המירוק אלי', והנה במצרים לעומת שהי' כל מכה ומכה למצרים נפתחו לעומתה לישראל אורות והשגות כמו שנתבאר במקומו, נגוף ורפוא, נגוף למצרים ורפוא לישראל, כן נמי הי' בארץ ישראל לעומת שנכנעו כחות חיצונים השולטים בה, הגיעה היא למעלות רמות, והנה ארץ ישראל אינה מקיימת עוברי עבירה וע"כ קאה את הגוי אשר לפניכם כבפרשת עריות, אך בודאי מעלתה זו שאינה מקיימת עוברי עבירה לא הי' לפנים טרם באו ישראל לתוכה, ותדע שלא קאה אותם מקודם, אף כי בודאי זרע חם המקולל מעולם עשו כל התועבות, אבל בעוד הי' יד הכנענים שולטת עלי' היתה מעלתה נסתרת בתוכה וסבלה את עוברי עבירות, אך כאשר נכנסו לה המרגלים בשליחת משה וישראל ונכנעו כחות החיצונים לעומתם נשאה היא ראש והשיגה מעלתה שלא לקיים עוברי עבירה, ובודאי גדוליהם של הכנענים היו שקועים ברעה יותר כי הי' יכולת בידם ביותר להיות שטופים בכל התועבות, וכבמדרש בראשית פרשה כ"ב בפסוק ויראו בני האלהים את בנות האדם כל פרצה שאינה מן הגדולים אינה פרצה, ע"כ קאה אותם הארץ ונגפו בראשונה, נמצא כי כניסת מרגלים לארץ היתה סיבה עצמית לנגיפת גדוליהם, ושוב ממילא הי' תועלת למרגלים כדי שיהיו טרודים באבלם ולא יתנו לב לאלו:
68
ס״טואך המרגלים טעו בדבר ואחרת חשבו, אף שבעיקר הדבר הבינו שנגיפת גדוליהם הוא משום שא"י אינה מקיימת עוברי עבירה, דהנה בתרגום יונתן בפסוק וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות תרגם וכל עמא דגוה גבריא מרי מיכלן בישין, פירוש מדות רעות, ובודאי היו בתכלית הרוע מאד, כי בפשיטות מדות רעות אינו כ"כ רבותא באומה"ע מה גם כנענים זרע חם המקולל, אלא ודאי שמצאו אותם ברע מאד אשר לא שערו מקודם עד שהי' רבותא ביניהם. וע"כ התעוררה אצלם שאלה הלא א"י אינה מקיימת עוברי עבירה ומדוע לא נגפו אלו, ולא עלה על דעתם שגדוליהם הרעו לעשות עוד יותר שמטבע אנשי המעלה שקשה להם להאמין שנמצא כ"כ רע בעולם, ע"כ תלו הדבר בהיפוך שגדוליהם היו במעלה יותר מהמון עם, והיינו דהנה בירושלמי פ"ג דתענית הלכה ח' לוי בר סיסי באו הגייסות לעירו נטל ס"ת ועלה לראש הגג אמר רבון העולמים אין בטלית חדא מלה מן הדין ספר אורייתא ייעלון לון ואין לא ייזלון לון מיד אתבעון ולא אשתכחון, תלמידי' עבד כן יבשת ידי' ואזלון לון, תלמיד תלמידי' עבד כן לא יבשת ידי' ולא אזלון לון לומר שאין שוטה נפגע ולא בשר המת מרגיש באיזמל, עכ"ל. וממוצא הדבר שאדם שהוא במעלה יותר יש עליו השגחה ביותר לבקר פנקסו, וכענין שאמר הכתוב רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה ע"כ אפקוד עליכם את כל עונותיכם, וע"כ חשבו המרגלים שהמון עם מחמת גסותם אינם נפגעין ואין א"י עושה בהם דין אלא דווקא באנשים שיש בהם מעלה קצת להם הוא אש אוכלה דינא דמלכותא דינא ואין מרחמים בדין, ע"כ נפל פחד א"י עליהם שמא לא יהיו ישראל כ"כ זכאין יתקיים בהם ח"ו הכתוב ויהפך להם לאויב הוא נלחם בם כי אינה סובלת עוברי עבירה, ואף שידעו שכל העדה כולם קדושים, מ"מ ללכת ללחום עם ענקים ההם שאי אפשר עפ"י דרך הטבע אלא על צד הנס כענין אמרם ז"ל ש"ס ר"ה (ט"ז:) ג' מזכירין עונותיו של אדם אלו הן קיר נטוי וכו' פירש"י ועובר תחתיו מזכיר עונותיו שאומר כלום ראוי זה לעשות לו נס ומתוך כך הוא נבדק עכ"ל, ולפי האמור יתישב מה שהפליגו המרגלים בחוזק העם ליראם ולבהלם שלכאורה אינו מובן שהרי ברש"י דברים אלמלא שלחו המרגלים לא הוצרכו לכלי זיין, ומובן שהבאים להלחם לא בכלי זיין אלא בה' צבאו' אין נ"מ בין גבורים לחלשים כי כל הגוים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו לו, אך לפי פירושנו יבוא הדברים על נכון שהבינם שצריכין לנס מפורסם ושכיחי הזיקא, ויש חשש יותר שלא יתבקרו פנקסם, וזהו שאמרו המרגלים ארץ אוכלת יושבי' שאין הפירוש שהאויר שלה משחת או המים רעים או ארס במזונותי' שארץ כזו לא תגדל אנשי מדות גבורים וחזקים ולהיותם עם רב כחול אשר על שפת הים, וכבר עמד בזה הרמב"ן ופירש שאמרו שלא יסבלו כבדת הטבע שלה אלא בעלי כח העצומים, ע"כ תמית את הבינונים ותגדל את הענקים, אבל עדיין אינו מתורץ מה שהי' בה עם רב כחול אשר על שפת הים לרוב כמפורש בספר יהושע, ולדרכנו הפירוש יותר מרווח שלאו בטבע אוכלת את יושבי' אלא מצד כי היא אש אוכלה ואינה סובלת עוברי עבירה, ועד שנכנסו בה המרגלים היתה מדתה טמיר ונעלם ולא היתה משכלת אנשי' כלל, רק אחר כניסת המרגלים יצאה מתחת גלות הכנענים ואינה סובלת את עוברי עבירה כנ"ל:
69
ע׳ולפי האמור יובן מה שנאמר ביחזקאל ל"ו כה אמר ה' אלקים יען אומרים לכם אוכלת אדם את ומשכלת גוייך היית, פירש"י למודה היא הארץ הזאת להשחית את יושבי' האמוריים כלו בה והיהודים כלו בה, וזהו ממש דברי המרגלים ארץ אוכלת יושבי', אף שהאמוריים לא נכלו במגפה אלא נחרמו ביד ישראל וכן להבדיל ישראל נגלו ממנה ע"י נבוכדנצר, הרי מפורש שהא דאוכלת יושבי' לאו משום אויר משחת והמים רעים אלא כח עליון ששולט בה שאינה מקיימת עוברי עבירה:
70
ע״אולפי דרכנו יובן מה שהוסיפו באחרונה אחר דברי כלב שאמר עלה נעלה וירשנו אותה וגו' הוסיפו הם לומר ארץ אוכלת יושבי' היא, והרמב"ן פירש שאמרו זה באהליהם אחר שהלכו מלפני משה ואהרן, וע"כ לא הזכירו העם בהתלוננם על משה ואהרן כי יסתירו זה ממשה ואהרן, כי משה ואהרן יכחישום מפני שלא אמרו כן בתחילה, עכת"ד. ויש להבין ישראל עצמם למה לא דקדקו אחר המרגלים למה לא אמרו כן תיכף בתחילה לפני משה ואהרן, אך יש לומר דהנה במשנה תורה איתא שמשה הוכיחם ואומר אליכם לא תערצון וגו' ה' אלקיכם ההולך לפניכם הוא ילחם לכם ככל אשר עשה אתכם במצרים לעיניכם ובמדבר אשר ראית וגו' ההולך לפניכם בדרך וגו' באש לילה וגו' ובענן יומם, והנה היא טענה נצחת ולמה לא השיבו לו ישראל כלל, ואם באמת לא מצאו תשובה לדבריו למה לא הודו לו ועשו תשובה, וכבר אמרנו שישראל ידעו היטב שהנהגה זו לא תהי' אחר מיתת משה ולא יתכן הי' שישיבו לו כן כי חשבו שאיננו יודע שלא יכנס לארץ ולאו אורח ארעא לאמור למשה בשורת מיתתו:
71
ע״בולפי דרכנו שהפחד מתושבי הארץ לא פחד טבעי הי' אלא מחמת שא"י אינה מקיימת עוברי עבירה ופחדו מדינא דמלכותא במקום דשכיח הזיקא א"כ אין ראי' מכל הנסים שהיו עד הנה אף במקום סכנה ושכיח הזיקא שאז עדיין לא היו בא"י, ומעתה יש לומר דהנה ידוע דברי היערות דבש שבקדושה דשחרית דר"ה הפייטן מסיים החרוזים שלו בתיבת אש, הטעם משום קודם תקיעת שופר כל הרקיעים מלאים אש הדין, ורק בהתקע שופר נמתקו כל הדינים ותשקע האש, עכת"ד, ויש להוסיף בה דברים, כי בקול שופר נכלל אש רוח ומים מקביל לשלש אותיות הראשונות שבשם הוי' ב"ה כמבואר ברח"ו, והשופר מקביל להא אחרונה, א"כ נקבצו באו יחדיו כל ד' אותיות הוי', וביחוד ד' אותיות הוי' שבו כל האנפין נהירין ודינין משתככין וכמ"ש בזוה"ק ריש פ' ויגש בפסוק כי הנה המלאכים נועדו עברו יחדיו עי"ש, וכ"כ נמי בנ"ד אם הי' משה נכנס לארץ והי' נעשה יחוד גדול כי משה הוא בעלה דמטרנותא ואז בודאי היו נמתקין כל הדינים ולא הי' עוד שום פחד מדינא דמלכותא אפי' במקום דשכיח הזיקא, והי' כמו שבמדבר לא היו מתיראין כנ"ל, ומעתה מובן אשר לא דקדקו ישראל אחר המרגלים מדוע לא אמרו בפני משה ארץ אוכלת יושבי' כי היתה התשובה בצדו שמשה הי' עונה אותם שהוא יהי' עמהם ואז יהי' מיתוק מדת הדין ותשקע האש, והם לא יכלו לענות אותו שהוא לא יכנס כנ"ל:
72
ע״גומעתה מובן כל ענין המרגלים ובמה הי' פחדתם, אך באמת טעו בעיקרא דדינא, ויובן עפ"י מה שהגדנו בענין גאולת מצרים שהגאולה נעשית משום התגלות אלקית ונמס כל כח מצרים כהמס דונג מפני האש, וידוע שכל מכה היתה נגוף למצרים ורפוא לישראל, ובענין זה נמי שהי' נגוף למצרים שנמס כל כח מצרים הי' נמי בבחי' זו רפוא לישראל והיינו שחלקי הרע שהיו דבוקין בישראל מפאת הגלות נמס ונפרד מהם ונשארו נקיים, כי המצרים שהיו כולם כגוף מוקשה רע, ממילא כשנגלה עליהם ממ"ה הקב"ה שלא הי' הרע יכול לסבול נדחה כל הגוף מוקשה רע, אך ישראל שבעצם הם טובים והרע הוא במקרה כמו דבר חיצוני רוחף עליהם מלמעלה, א"כ כשנדחה הרע נדחה הרע לבדו וישראל נשארו נקיים, הא למה זה דומה למקוה טהרה שאמרנו כבר שהמים הוא מקום טהרה ואין מציאות להטומאה במים ע"כ כשאדם טמא נכנס למים בהכרח הטומאה פורחת ממנו, אבל שרץ או נבילה שהטומאה בעצמם ולא רחופה מלמעלה לבד אין מועיל להם טבילה, כן נמי ישראל שהעצם טהור והטומאה היתה רק רוחפת עליהם מבחוץ כשנתגלה האלקית פרחה הטומאה והלכה לה, אבל מצרים שהם עצם הטומאה נמסו ונדחו עם הטומאה יחדיו, וכ"כ נמי בענין א"י דינא דמלכותא אש אוכלה היא להעוברי עבירה כעריות וכל התועבות שנעשים הם והעבירה גוף אחד, וכ"כ כל האומות שישבו בה, להם היא כאש אוכלה, אבל ישראל שהם בעצם טהורים וקדושים אלא שהחטא הוא במקרה להם הוא מקוה טהרה שחלקי הרע נכלין, וכמו אמיטון שאין מגהצין אותן אלא באש האש מכלה הפסולת והוא יוצאה נקי כן הוא הארץ לישראל, והוא כענין שכתוב אם רחץ ה' את צואת בנות ציון, ולפי"ז נהפוך הוא שהארץ עצמה שהיתה מדיחה מישראל כל לכלוך וכל שום דבר רע, הרי היא עצמה מסייעת בכיבוש הארץ:
73
ע״דויש לומר שזה מדה הנוהגת תמיד בישראל וביותר בשבת שכל דינין מתעברין ממנה וכל הרע נדחה לנוקבא דתהומא רבה, ממילא מפריד נמי מישראל כל חלקי הרע ונעשין נקיים, וזה שאנו אומרים בזמירות יחבק לה בעלה וביסודא דילה דעביד נייחא לה יהא כתיש כתישין, צווחין אף עקתין בטלין ושביתין וכו':
74
ע״הויקרא משה להושע בן נון יהושע ובתרגום יונתן וכדי חמא משה ענותנותי' קרא משה להושע בר נון יהושע, והגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שמטבע הענו לבטל דעתו ע"כ הוצרך לחיזוק עכת"ד, ויש לי להוסיף בה דברים שהענין להיות לבו אמיץ בגבורים לא ישוב מפני כל ולהיות עם זה ענו ושפל ברך הם מדות מתחלפין, וכמעט שאין זה בטבע אנושי אלא ע"י כח עליון למעלה מכל התחלקות, ושתי מדות האלה יחד מצינו באאע"ה עם כל כל חוזק לבו שהי' איש אחד בכל העולם כחומת ברזל נגד כולם, ושע"כ נקרא איתן האזרחי מלשון חוזק וברמב"ם כיון שנגמל איתן הזה, הי' שפל ברך ואמר אנכי עפר ואפר, והיינו משום שנקרא אחד כמ"ש אחד הי' אברהם והוא למעלה מהתחלקות המדות, וכענין זה הי' נצרך ליהישע שהמרגלים בני אדם גדולים היו ובודאי היו מראין פנים לדבריהם שהצדק אתם, והרי כתיב אחרי רבים להטות, ובהכרח לומר שלבו הי' כ"כ איתן וחזק שביטל אותם במחשבתו לחשבם לרשעים ואז קיים ולא תהי' וגו' לנטות אחרי רבים לרעות, והוא רבותא עוד יותר מאאע"ה נגד רשעים מפורסמים, ויהושע הי' נגד בני אדם מוחזקים לצדיקים ראשי בני ישראל, עם כל ענותנותו ושפל ברך, שהוא בלתי מובן איך הי' זה בכח בו"ד, ע"כ הוסיף לו משה רבינו יוד בראשו שהוא אות ראשונה משם הוי' ב"ה רומז לבחי' חכמה ראשית הויות טרם התפשטות כמו יוד שהיא נקודה אחת כוללת הכל, כי אות ההא היא רומזת להתפשטות לאמצע וד' צדדין לאורך ורוחב ומשם התפשטות והתחלקות הקוין כידוע ליודעים, וע"כ הוסיף לו אות היוד, ובכח זה הגביה אותו למעלה מכל התחלקות המדות עד שהי' אפשר להיות לו שתי המדות יחד:
75
ע״ווכעין זה יש לומר בשבת דהנה שבת הוא שכל הבריאה שבה למקורה, וידוע שזהו ע"י בחי' ביטול למה שלמעלה ממנו, אך שבת אין בו בחי' ביטול אלא להיות לבו מוגבה בדרכי ה' כמ"ש רמה קרני בה' כמו שדברנו הרבה מזה במק"א, וא"כ הוא שני בחי' מתחלפין כאחד, אך באשר שבת מאיר בחי' עתיקא שהוא למעלה מכל המדות ומכל התחלקות, כמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהוא מלשון ויעתק משם שהוא נעתק וגבוה מכל סדר השתלשלות, מצד הארת בחי' זה יכול כל איש לבוא לידי שתי מדות המתחלפין יחד:
76
ע״זוישכימו בבוקר ויעלו אל ראש ההר וגו' כי חטאנו, ויש לדקדק למה המתינו עד הבוקר, ובעיקר הדבר למה לא נתקבלה תשובתם אחרי אשר התודו ואמרו חטאנו, ונראה דהנה כתיב בשעת הקלקלה ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא, ובמדרש זה שאמר הכתוב נתנה עלי בקולה על כן שנאתי', הפירוש דהנה ישראל בעצם הם קדושים וטהורים וכל החטא הוא במקרה הא למה זה דומה לבגד לבן שנתלכלך, וע"כ ע"י תשובה מעבירין את הכתם מה גם ע"י בכי' שהדמעות יורדין מן המוח ונקראים מים טהורים שמרחיצין כל טינוף וכל לכלוך, ונשארין לבנים ונקיים, אך אם הפגם בעצם שנתקלקל הפנימית ח"ו אין תקנה בשטיפה, והנה ידוע שקול הוא היוצא מהבל הלב טרם נתחלק בה' מוצאות הפה, ובאשר כתיב ויתנו את קולם הרי שהקילקול הי' בפנימית, וע"כ כתיב נתנה עלי בקולה ע"כ שנאתי' כי כל עוד שהפנימית לא נתקלקל לא שייך לומר לשון שנאה, וע"כ לא הי' בכח התשובה לתקן ולא בדמעות לרחוץ את הפגם אף כי שערי דמעות לא ננעלו, אבל באשר הם פגמו בפנימיות וגם בכו בכי' של חנם ע"כ פגמו בשערי דמעות, וע"כ כתיב במשנה תורה ותשיבו ותבכו לפני ה' ולא שמע ה' בקולכם, הנה לא הועיל לא קול ולא דמעות, והטעם משום שפגמו במקום שמשם בא לעולם התיקון וע"כ לא נתקבלה תשובתם, והם באשר היו דור דעה הבינו מה שפגמו ושמחלתם אנושה שאין להרפא, ע"כ המתינו עד הבוקר שהוא זמן החסדים בוקר דאברהם, אולי יעוררו חסד חנם ליתן להם מתנת חנם אעפ"י שאינם כדאי, וזה כי חטאנו והוא מלשון והייתי אני ושלמה בני חטאים פירושו חסרים, והיינו שהרגישו שמעתה הם חסרים מכל כי אבדו כל מעלתם שמעלתם הוא פנימית, ועתה אבדו הפנימית, ע"כ בקשו מאוצר מתנת חנם, אך לא הועיל שהי' גזר דין שיש עמו שבועה:
77
ע״חבמדרש כי תבואו אל ארץ מושבותיכם, כך פתח ר' תנחומא בר אבא זאת הפרשה של נסכים וכו' ומכאן ואילך והי' באכלכם מלחם הארץ וכו' הרי חלה למטה ונסכים למעלה וכו' אכול בשמחה לחמך זו פרשת חלה ושתה בלב טוב יינך זו פרשת נסכים, והנה כבר אמרנו ששני חטאים שהיו ביד ישראל חטא העגל וחטא מרגלים היו דומין לחטא של חורבן בית ראשון וחטא של חורבן בית שני עי"ש באריכות, וידועים דברי המדרש פ' יתרו שני כוסות מזגתם לי בסיני אחד נעשה ואחד נשמע שברתם נעשה ע"י חטא העגל שמרו נשמע, ויש לומר בחטא מרגלים שפגמו בכנסת ישראל כמו שאמרנו בשנים הקודמות הוא שבירת כוס השני נשמע כבזוה"ק ח"ג (ק"ח:) שמיעה בהאי שמטה תליא עיי"ש שכתב דשמיעה הוא בכנס"י, אך מחמת תשובתם הגדולה בבכי' ובמסירת הנפש אף שלא נתקבלה תשובתם שהי' גזר דין שיש עמו שבועה, מ"מ התשובה והדמעות לא הלכו לאיבוד, וניתן להם שתי פרשיות אלו נסכים וחלה שהם מקבילים נגד שתי מעלות עשי' ושמיעה שאבדו, נסכים שאין בהם נפש החיונית אלא צומחת מתיחסת ביותר לעשי', והיינו לקרב את כחות הנמוכין שבאדם נמי להש"י כמו שהגדנו כבר והוא תיקון לחטא העגל שאבדו בשבילו נעשה, ופרשת חלה שהיא מחמת קיבוץ קרטי סולת היא תיקון לחטא פגימה בכנסת ישראל שאבדו בשבילו נשמע, והיינו שניתן לישראל כח להתחיל מחדש ולתקן את אשר פגמו מכבר, אף שהימים הראשונים יפלו שהי' גזר דין שיש עמו שבועה:
78
ע״טוממוצא הדברים הוא לימוד לכל אדם שבל יתיאש אף בעבירות שנאמר עליהם שאין להם תקנה בתשובה, הוא יעשה את שלו, והתשובה יביאנו להתחיל מחדש כגר שנתגייר וכקטן שנולד ויזכה להאמר לו בני אתה היום ילידתיך:
79
פ׳יש להתבונן במצות ציצית, שלבן ותכלת איתא בספרים שהם אהבה ויראה, וידוע שיראה צריך להקדים וזה השער לה' צדיקים יבואו בו ולמה המצוה להקדים לבן לתכלת, ונראה דהנה אמרו ז"ל בשכר שאמר אברהם אם מחוט זכו בניו לחוט של תכלת, ביאור הדברים דהנה ידוע שמדתו של אברהם היא אהבה זרע אברהם אוהבו ומדתו של יצחק היא יראה כמ"ש ופחד יצחק הי' לי, וא"כ לכאורה הי' צריך להיות לבן בזכותו של אברהם ותכלת בזכותו של יצחק, ולמה אמרו שתכלת נמי בזכותו של אברהם, אך אית יראה ואית יראה, יראה שהוא מחמת דאיהו רב ושליטא, וזה נקרא יראת שמים וכמו ששמעתי בשם כ"ק אדמו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור פי' יראת שמים כמו שמים שעמדו מגערתו לא מחמת תקות שכר ויראת עונש, ודפח"ח, ויש יראה שלא יאבד כל הונו ורכושו ברגע אחד, היינו הונו ורכושו הרוחני הוא הדביקות והחיבור שיש בינו לבין קונו, שבודאי אם עושה מעשים בלתי נרצים להש"י הרי עי"ז יפסק החיבור והוא שוטה המאבד מה שנותנים לו, והנה יראת שמים כנ"ל היא מדת יצחק, אך יראה שלא יאבד את הדביקות היא נצמחת מכח האהבה והדביקות ומי שהוא אוהב ביותר יש לו יראה זו ביותר והיא מדתו של אברהם, ובדוגמא זו הי' טעמו של אאע"ה שלא רצה ליקח מרכוש מלך סדום אף שעפ"י הדין המציל מן הנהר ומן הגייס הרי אלו שלו מ"מ אמר אברהם ולא תאמר אנכי העשרתי את אברם פרש"י הקב"ה אמר לעשרני, ואף שכבר הי' עשיר מבלעדי זה ונתקיים מה שהש"י אמר לעשרהו מ"מ לא רצה לצרף לעשירות שלו את רכוש סדום, והיינו משום שהעושר הבא לו מהש"י הוא רק טוב וברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה וידוע שעצב הוא מסט"א, ואין לה שום אחיזה בברכת ה', אבל רכוש סדום שהתהותו הי' מסט"א בודאי יש בו עדיין אחיזה לסט"א, וא"כ באמצעות רכוש סדום יהי' להסט"א אחיזה בצד מה גם ברכושו ע"כ לא רצה לקבלו, מה גם שידוע עוד שעשירות של הצדיקים היא כלי להדביקות והאהבה שבין נותן להמקבל, וזולת זה מה יתרון בכל העושר שהמה מהבל יחד ואין הצדיקים להוטים אחר ההבל, וכל בשורה טובה של עשירות לאברהם היתה רק הדביקות והאהבה שהעשירות היא לבוש להם, ומובן אשר רכוש סדום שהתהוה מסט"א אין בו ענין זה ועוד יכול לקלקל את העשירות שלו מהש"י, וע"כ בזכות שאמר אם מחוט שהוא יראה שלא יקלקל את האהבה זכו בניו לחוט של תכלת, וממוצא דבר שתכלת הוא יראה שלא תקלקל את אהבה, ע"כ מצוה להקדים לבן שהוא אהבה שהיא היא המולידה את היראה:
80
פ״אר"ח תמוז
81
פ״בבענין חדשי תמוז אב ירחין דעשו ואירע לנו בהם כל הצרות בכפלים ולעתיד יהיו ראש למועדים, בודאי אין זה במקרה, ונראה דהנה סדר הבריאה שסידר הש"י שגם כל עולם הגשם והחומר ניזון מהקדושה העליונה, ובכל דבר מאכל נמצא בו מוצא פ' ה' שזה הוא הזן ומפרנס ומחי' כמ"ש האר"י ז"ל בפסוק לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי ה' וגו' שפירש האריז"ל מוצא פי ה' שבהלחם, וכן בכל דבר ודבר נמצא בו מד' אותיות הוי' ב"ה כמ"ש הרח"ו בשער הקדושה, ולכאורה היא ירידה להתלבש בחומר הפחות, אך הוא צורך עלי' לעשות מהחומר קדושה וכמשל הזורע גרעין בעפר כדי להוציא לחם מן הארץ, וכמו נשמה שירדה בעוה"ז להפוך את כל חלקי האדם לטוב, ואלמלא חטא אדה"ר הי' גם גוף האדם שהויתו מן האדמה עולה עם הנשמה למעלה ורק מחמת החטא נגזר המיתה למרק הגוף בעפר ולהקימהו לתחי' שיהי' ראוי לעלות עם הנשמה, כן הי' בכלל בריאת העולם, שהנכבד יהפוך גם את הנקלה לנכבד, להעלותו אתו עמו, וכידוע בספרים מבירור הרפ"ח:
82
פ״גויש לומר שכן הוא סדר החדשים שלשה חדשים הראשונים הם מלמעלה למטה בכדי ששלשה חדשים השניים יעלו ממטה למעלה עם כל בחינות הנמוכין שבהם, וכידוע מצירופי הוי' שבחדשים, שלשה הראשונים מתחילים ביוד והשניים בהא שיוד הוא כמו נקודה הניתנת ממעלה למטה בחי' דכורין, וההא הוא אור החוזר ממטה למעלה בחי' נוקבין, והיינו שבניסן הי' התגלות הנסים בעולם הזה ובאייר הוסיף ליתן המן לחם אבירים לחם שמלאכי השרת אוכלים וניתן בעוה"ז לאכילת אדם, בסיון הוסיף להאיר עד שניתנה התורה לארץ וכתיב וירד ה' על הר סיני, והרי כל ג' חדשים אלו היתה הנתינה מלמעלה למטה, אך עדיין אין זה התכלית אלא שהכוונה שהתחתונים עי"ז יתעלו מעלה מעלה אור חוזר, ושלשה חדשים הראשונים אלו הם כדמיון הזורע כאמרם ז"ל כלום זורע אדם סאה אלא כדי להכניס כמה כורים, והם שלשה חדשים השניים, שהם העליות ממטה למעלה, ואלמלא החטא הי' גם בחינות הנמוכין שבעולם עולין ממטה למעלה, אך מחמת החטא היתה העלי' רק לחלקי הקדושה הניתנין מלמעלה למטה וכדמיון הנשמה שנסתלקת מהאדם, ותחת שהי' לה להעלות גם את הגוף עתה בעת הסתלקותה שבה היא לבדה למרום והגוף נשאר למטה בחרפה וברעה גדולה, כן הי' בחדשים אלו תמוז אב שהקדושה העליונה שבה למרום, ונשאר העולם בחרפה וברעה גדולה וכמ"ש בזוה"ק בשם ירמיהו, היינו ירום שלשה אותיות הראשונות שבשם הוי' וכנסת ישראל נשארה בדד למטה, תחת אשר הי' צריך להיות עלי' ממטה למעלה גם לכנסת ישראל, ולפי"ז מובן אשר לעתיד שיגמר התיקון יהי' בחדשים אלו זמן עלי' גם לבחי' הנמוכין, וע"כ יהי' אז עיקר המועדים זמן התדבקות ישראל באביהן שבשמים:
83
פ״דולפי האמור יובן צירוף חודש זה הוי' מהופכת יוצא מפסוק וכל זה איננו שוה לי בס"ת, כי הנה ידוע שהוי' מהופכת מורה על דינים, ויש לפרש הטעם, ששם הוי' לעולם נקרא כסדרן אך כשהוא מהופך נקרא כסדרן מלמטה למעלה, והוא העלאת הקדושה ממטה למעלה, ובאמת כאשר הכל מתוקן הוא טובה גדולה כי זהו התכלית, אך באשר החומר מגושם ובלתי מזוכך ובלתי אפשר לו לעלות נשאר בדד למטה כנ"ל ומתדבקין החיצונים וע"כ הוא ירחין דעשו שיש לו אחיזה וכטעם טומאת מת, וע"כ לעתיד כשיהי' הכל מתוקן יהיו הדינים יותר במעלה מהחסדים וכמ"ש האר"י ז"ל שלעתיד יהי' הלכה כב"ש והדברים עתיקים, והנה לפי סדר הדגלים מתיחס חודש זה לראובן בעל תשובה ממטה למעלה ברגעא חדא ובשעתא חדא, והוא כענין הוי' מהופכת:
84
פ״הולפי האמור יש לפרש שהמן שהזכיר וכל זה איננו שוה לי היתה כוונתו להזכיר שם זה שהוא עלי' ממטה למעלה בחשבו שמאחר שישראל בלתי זכאין השתחוו לצלם ונהנו מסעודתו של אותו רשע, כשתהי' עליות הקדושה והם בלתי אפשר להעלות ישארו בדד למטה, ויאחזו בהם החיצונים ויגרום ח"ו רעות רבות וצרות לשונאי ישראל, אך באשר ישראל עשו אז תשובה גדולה ונמשכו בחילא יתיר והי' להם ג"כ עלי', ע"כ נעשה מזה פורים מעון המועדים לעתיד כנ"ל:
85
פ״ובספר יצירה המליך אות ח' בראי' וכו' וכן הוא בהאר"י ז"ל שתמוז הוא עין ימין דרחל ולפי סדר הדגלים נמי מתיחס חודש זה לראובן ע"ש כי ראה ה' וגו', מכל הלין נראה שענין חודש זה הוא בראי', ונראה לפרש דהנה במרגלים שהיו עיקר הליכתם בחודש הזה כתיב וראיתם את הארץ וגו' ולא מסיים ותגידו לי ולכאורה העיקר חסר מן הספר:
86
פ״זאך נראה דהנה במדרש מדמה את גלות ישראל מא"י לשליחת אדה"ר מג"ע, ומובן מזה נמי להיפוך שביאתן של ישראל לארץ הוא דוגמת הכנסת אדה"ר לג"ע, ואלו הי' ביאתן לארץ בתכלית השלימות הי' מתוקן כל חטא אדה"ר, וכן יהי' לעתיד, והנה בחטא אדה"ר כתיב ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכו' א"כ תחילת הקילקול הי' בחוש הראות, וכמו שם פירש"י ראתה דבריו של נחש, והוא מלשון הנמצא בדברי חכז"ל רואה אני את דברי אדמון, והיינו שדבריו מצאו חן בעיני' כן נמי התיקון הי' צריך להתחיל בכגון זה היינו שסטרא דקדושה המלובש בא"י ימצא חן בעיני המרגלים, זה הי' פתח התיקון, כי העינים שהם שערי הלב ונקראים שערי ג"ע, וע"כ הכל תלוי בהראי' שבראיי' טובה נכנסים ללב בחי' טובות ומעוררין אותו עד שנשלם בכל ההרגשות, ולעומתו ח"ו בהיפוך, וזהו שאמרו ז"ל שמשון תחילת קילקולו בעזה אותה קח לי כי היא ישרה בעיני ע"כ נקרו פלשתים את עיניו, וזהו הענין עין טובה ועין רעה הנזכר במשנת אבות, וזהו הענין ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, וכנראה לעולם זהו תחילת הקילקול, וכן הוא דרך כל המסיתים בימינו אלה בחיבוריהם הטמאות, להמאיס בעיני הקוראים את הד"ת וכל סטרא דקדושה וכבוד ישראל, ולרומם ולהדר ולהחביב את אשר להיפוך, והכל הוא בכלל הראי' אשרי מי שלא ראם, ולו השכילו המרגלים ותקנו את בחי' הראי' הי' פתח פתוח לכנוס לארץ ישראל והי' נגמר התיקון בכל ההרגשות, אך לדאבון לבנו הי' להיפוך, וכמו כי ראו בארון ה' וכמו אל תראוני שאני שחרחורח, ומ"מ חודש זה הוא מעותד לתיקון חוש הראי' וזה נשאר לדורות ובכל פרט ופרט, ואם ח"ו אינו נזהר הוא ח"ו להיפוך כענין המרגלים, וזה המליך אות ח' בראי', כי כבר אמרנו שמלת חטא משמש דבר והיפוכו מלשון חסרון ומלשון טהרה כמו וחטא את הבית, תחטאני באזוב ואטהר, וזוהי ממש כלשון ראי' שמשמש דבר והיפוכו, ואיש המכוון לבבו לטהרה לעולם יראה לטובה והטוב ימצא חן בעיניו וההיפוך להיפוך, וזה מליכת אות ח' בראי':
87
פ״חויש לומר דהיינו הך שאמרו ז"ל בקידוש החודש מצוה לקדש עפ"י הראי', והוא תיקון על פגם המרגלים בראי' בכנסת ישראל, ונתתקן בקידוש החודש שהוא בכנס"י כידוע:
88
פ״טשנת תרע"ה
89
צ׳במדרש ר' אחא הגדול פתח יבש חציר נבל ציץ ודבר אלקינו יקום לעולם למה"ד למלך שהי' לו אוהב וא"ל לך עמי ואתן לך מתנה הלך עמו ומת אמר המלך לבנו של אוהבו אעפ"י שמת אביך איני חוזר בי במתנה בוא וטול אתה כך הדבר המלך זה ממ"ה הקב"ה והאוהב זה אברהם א"ל לך עמי לך לך מארצך וגו' מתנה קום התהלך בארץ וגו' א"ל הקב"ה אעפ"י שהתניתי עם האבות ליתן להם את הארץ ומתו איני חוזר בי אלא ודבר אלקינו יקום לעולם:
90
צ״אוצריך להבין שירושת הארץ לאברהם הי' לזרעו אחריו וא"כ מהו רבותא, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה תירץ דכל זמן שהיו ישראל במדת התמימות הי' נחשב כאלו אברהם קיים, ובאופן זה היתה המתנה, אך כשאמרו נשלחה אנשים לפנינו ופגמו במדה זו נחשב כאלו עתה מתו האבות, והרבותא שאעפי"כ נותן להם עכ"פ מכח ירושה, ודפח"ח, ויש להוסיף בה דברים דהנה אמרו ז"ל למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה וזה הי' קודם חטא אדה"ר ומחמת החטא שנתערב טוב ורע נמצא בארץ גם רצוניות אחרות, אך ארץ ישראל נשארה בטהרתה, וזהו ארץ ישראל היינו רצון של ישראל שמהותם שאין להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים, והיינו להיות נמשך בטבע אחר רצון הש"י אף בלי התחכמות, וע"כ מתיחסת מתנת הארץ לאברהם בשביל זכות התמימות שבו ולא בשביל זכות אחר שלא הי' חסר לאברהם זכותים אחרים, ומ"מ מיחס המדרש מתנת הארץ רק בשביל הליכתו עמו היינו שקיבל מאמר הש"י ללכת ולהתנודד מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר ולא ידע אנה הולך וכמ"ש ויהי כי התעו אותי אלקים מבית אבי, הרי שהי' נחשב אצלו כאלו הולך ותועה, ומ"מ לא שאל אלא קיבל מאמר הש"י בתמימות, ע"כ הי' שכרו ליתן לו את הארץ היינו שעם ירושת הארץ בגשמיות יהי' נמי טבע ישראל להמשך אחר רצון הש"י מתאים לענין ארץ ישראל, ולפי"ז מובן שאחר שפגמו במדת התמימות שהרי הי' להם ללכת אחר הענן אל כל מקום אשר יהי' שמה הרוח ללכת ק"ו מאברהם שלא הי' עמוד ענן הולך לפניו, והם לא עשו כן, א"כ הי' בדין למנוע מהם המתנה, שהרי שוב אינם מותאמים לענין הארץ ואינם ראוים לה, אך דבר אלקינו יקום לעולם וניתן להם הארץ בתואר ירושה, כמו יורש נכסי אביו אע"פ שלא טרח בהן ואינם ראויין לו מצד זכותו:
91
צ״בולפי האמור יתפרשו לנו הכתובים, שבפרשת דברים כתיב ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו וגו' א"כ רצו שהם יהיו המשלחים, אך הש"י אמר לו שלח לך אנשים היינו שהוא יהי' המשלח, והענין כי הנה שליחו של אדם כמותו וביאת השליחים לא"י נחשב כביאת משלחם, וע"כ איתא בש"ס נדה (מ"ז.) בבואכם הנאמר בחלה יכול משנכנסו לה שנים ושלשה מרגלים ת"ל בבואכם בביאת כולכם ולא בביאת מקצתכם, אבל לולא דמיעט רחמנא להדיא לגבי חלה הי' בדין שבביאת המרגלים תתקדש הארץ, והטעם בודאי משום שלוחו של אדם כמותו, וע"כ לא רצה הקב"ה שהם יהיו המשלחים שהרי הם אינם ראויין לה ולא תתקדש הארץ, והנה כח החיצונים שמשלו אז על הארץ הי' גדול מאד, ושע"ז אמרו המרגלים כביכול אין בעה"ב יכול להוציא את כליו, אך במה שבביאת המרגלים נחשב כאלו בא משלחם שמה הי' מצא מין את מינו וניער א"י לצאת מתחת יד רשות הסט"א, והוא כעין דאיתא בזוה"ק ח"ב (כ"א.) בענין משה והר סיני אר"י האי אבנא דמקבלא פרזלא כד חמי לי' מדלגי עלוי כך משה והר סיני כשנראו זע"ז דלג עליו הה"ד ויבוא עד הר האלקים חורבה, כן נמי יש לומר שהי' ענין א"י וישראל, ובזה נתעלתה א"י מתחת רשות החיצונים שהיו שולטין עלי', אך באשר המשלחים אינם מותאמים לענין הארץ לא התעוררה הארץ לעומתם, ע"כ היתה עצת הש"י שמשה יהי' המשלח, ואם היו עושין כן בודאי הי' עולה השליחות בטוב, ואולי הי' תיקון על גוף הפגם מחמת זכות משה, וכדאיתא ברש"י ריש דברים אלמלא שלחו המרגלים לא היו צריכין לכלי זיין שבאשר הי' הארץ ברום המעלה היתה מעצמה מקיאה את כל העמים היושבים בה בפעם אחת, וכך הי' נמי אם משה הי' המשלח, אך הם לא עשו כן אלא נעשו שלוחי ישראל וכמ"ש וילכו ויבואו אל משה ואל אהרן ואל כל עדת בני ישראל וגו' וישובו אותם דבר ואת כל העדה וגו' ע"כ נתקלקל כל הענין, וע"כ נתגבר כח החיצונים עד כי חשכו עיני המרגלים מראות, ונדמה להם שארץ אוכלת יושבי' היא והוציאו דבה על הארץ:
92
צ״גולפי האמור יתפרש נמי מה שלכאורה נראה כסתירה שתחילת השליחות כתיב כולם אנשים פירש"י כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות ואותה שעה כשרים היו, ובפסוק וילכו ויבואו פירש"י להקיש הליכתן לביאתן מה ביאתן בעצה רעה אף הליכתן בעצה רעה, והדברים נראים כסותרים, אך יש לומר דבאמת תחילה כשנבררו כשרים היו ובתחילה לא התכוונו לרעה אלא בזה שנעשו מעצמם שלוחי כל הקהל שזה גרם כל הצרה זה עשו תיכף בתחילת הליכה, וזהו העצה רעה, והטעם שלא רצו להיות שלוחי משה לבד אלא שלוחי כל ישראל, יש יש לומר נמי לפי דרכנו שמאחר שגם הם בכלל ישראל שפגמו במדת התמימות הי' רצונם שיהיו כאנשים עומדים מחוץ בלתי שום נגיעה למען יהי' ביכולתם לראות גם החסרון אם ימצא בה, אחר שהיו כמסופקין אם טובה היא, אבל באם היו שלוחי משה בודאי יהי' כח משה אתם ואהבת משה לארץ יפעול גם עליהם להיות נמשך רק אחר המעלות ולא יראו את החסרונות, כמו שמטבע אוהב לראות רק המעלות ע"כ היתה עצתם להפקיע עצמם משלוחת משה לבדו אלא להיות שלוחי כל ישראל, וזה נקרא עצת מרגלים וגרם כל הצרה כנ"ל:
93
צ״דוהנה כמו בכלל כן בפרט כשהאדם עושה בתמימות ופורק ממנו עול חשבונות הרבים ונמשך אחר דעת התורה מתעורר לעומתו עצם הרצון והאהבה מוסתרת שבתוך עומק לבבו שהוא ענין ארץ ישראל כנ"ל, ויש לומר שהוא נמי מצות שמור וזכור שבשבת, שמור הוא בהכנסת שבת כבזוה"ק ששמור הוא מדת לילה, והיינו שהאדם משליך ממנו כל הרהורים של מלאכה ומשא ומתן שיהי' כאלו כל מלאכתך עשוי', לעומתו זוכין לזכור שהוא נקודה הפנימית שבלב, וזהו זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו כפי מסת שמור כן הוא זוכה לעומתו לזכור וכבר דברנו מזה, ובודאי השבת עצמו מסייע לזה והוא תיקון על חטא מרגלים וע"כ אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלים כי הי' תיקון על חטא מרגלים שהביא את הגליות כמ"ש וישא ידו להם וגו':
94
צ״הוישלח אותם משה וגו' כלם אנשים, בזוה"ק כלהו זכאין הוו ורישי דישראל הוו אבל אינון דברו לגרמייהו עיטא בישא אמאי נטלו עיטא דא אלא אמרו אי ייעלון ישראל לארעא נתעבר אנן מלמהוי רישין וימני משה רישין אחרנין דהא אנן זכינן במדברא למהוי רישין אבל בארעא לא נזכי וכו', ויש לתמוה מאחר דכלהו זכאין הוו ורישי דישראל הוו, היתכן שבשביל נגיעת עצמם ובקשת השררה ישחיתו את כל הענין, שדבר כזה לא יתכן אפי' לפשוט שבפשוטים להשחית את כל תקות ישראל ורצון הש"י והמתנה שאבות העולם חמדו לה ובנין בהמ"ק וקישור שמים וארץ וכל הטובות שבעולם הכל בשביל נגיעת עצמם, מה גם זכאין ורישי דישראל יעשו כזאת, ועוד מי לידם יתקע שמשרע"ה לא יעברום מגדולתם גם במדבר אחר שהם יהיו גרם בנזקין:
95
צ״וונראה דהנה במדרש אין לך חביב לפני הקב"ה כשליח שנשתלח לעשות מצוה ונותן נפשו כדי שיצלח בשליחותו ואין לך בני אדם שנשתלחו לעשות מצוה ונותנין נפשם להצליח בשליחותם כאותן שנים ששלח יהושע וכו' וילכו ויבואו בית אשה זונה ושמה רחב וכו' ללמדך כמה נתנו ב' צדיקים אלו נפשם לעשות שליחותם, אבל שלוחים ששלח משה רשעים היו מנין ממה שקרינו בענין שלח לך אנשים, עכ"ל, והנה הפירוש שנתנו נפשם לעשות שליחותם היינו שלא לבד את גופם הפקירו והלכו ע"מ ליהרג שאין זה כ"כ רבותא, אלא אף את נפשם הפקירו אפי' ללכת לשאול תחתיות, שהרי באו בית אשה זונה ושמה רחב שעלי' איתא בש"ס מגילה כל האומר רחב רחב מיד נקרי, ובליקוטי התורה מהאריז"ל שהיא לילית הקליפה, א"כ הרי הכניסו עצמם לסכנה עצומה כזו אפי' בנפש כדי שיתעבד צורך גבוה, ויש להמתיק הדברים עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בענין מצות מסירת הנפש על קידוש השם, דכמו שמותר לאדם לשחוט בהמה לצורכו, כי במקום צורך האדם אין מציאת הבהמה נחשב מציאות כלל מכ"ש לצורך קידוש שם שמים אין מציאות האדם. נחשב מציאות כלל, ולפי"ז מובן דגם מציאות הנפש במקום צורך גבוה לכבוש את ארץ ישראל אין מציאות הנפש נחשב מציאות כלל, והכל נדחה בשביל צורך גבוה:
96
צ״זויש לומר דבשביל זה עצמו נצולו ולא הי' ביכולת כחות החיצונים לדבק בהם, והוא עפי"מ שהגדנו במק"א דבשביל שבאמת אין עוד מלבדו וכל כחות החיצונים וכשפים המכחישים פמליא של מעלה הויתם רק מההסתר והצמצום עד שנדמה ליש נפרד בפ"ע, ובאמת כמו קודם בריאת העולם כן גם עתה אין שום נמצא בעולם אלא רצונו ית"ש, ע"כ אין רשות הניתן לכחות החיצונים אלא על האיש שהוא יש בעיני עצמו וחשכו עיניו מראות שאין עוד מלבדו, אבל מי שהוא מזוכך ומאיר לנגד עיניו אחדות הש"י כי הוא לבדו ואפס זולתו אינו מתיירא משום כחות חיצונים וזהו שבש"ס חולין שאני ר' חנינא דנפיש זכותי' ולא מתירא מכשפים, אף דס"ל דכשפים מכחישין פמליא של מעלה, ולפי"ז יש לומר דמרגלים ששלח יהושע שבטלו מציאותם אפי' מציאת נפשם רוחם ונשמתם מפני צורך גבוה, ע"כ לא הי' לכחות החיצונים שום רשות ושליטה עליהם:
97
צ״חוהנה סיום דברי המדרש הנ"ל שמרגלים ששלח משה היו היפוך ממרגלים ששלח יהושע ממילא לפי ביאור מהות מרגלים ששלח יהושע יש להבין ענין מרגלים ששלח משה, והיינו דלעומת מרגלי יהושע שהשליכו את נרו"נ מנגד עבור צורך גבוה, היו הם להיפוך שחששו לנפשם, ואין הפירוש טובות עוה"ז אלא השלמת נפשם ושכרם לעוה"ב, ומ"מ מאחר שחששו לנפשם וחסר להם הביטול אלא היו יש בעיני עצמם שוב הי' רשות ושליטת כח החיצונים עומד לנגדם, והיינו דברח"ו איתא דאחימן ששי ותלמי הם בקליפה לעומת אברהם יצחק ויעקב בקדושה וסימנך נפל אשת בל חזו שמש, אשת ר"ת אחימן ששי ותלמי, ואם היו בבחי' הביטול כנ"ל כמו שלוחי יהושע, לא הי' לכחות חיצונים אפי' כענקים גובהם שום שליטה עליהם, וזהו שבזוה"ק שחששו על שררתם אין הפי' בשביל חשש שררתם הפקירו הכל ושחתו לכל העם הזה, אלא כעין שאיתא במשה ויהושע שהראהו שכר פרנסי ישראל לעוה"ב, וגם הם כשעלה בדעתם שררתם ומתן שכרם לעוה"ב ויפג לבם מחמת שבבואם לארץ ירדו משררתם, ואין הפירוש שבשביל זה הי' כל הקלקול אלא בשביל זה הנה פגמו בבחי' הביטול והוא היפוך משלוחי יהושע, ע"כ גברו עליהם כחות רעים ועצומים מאד בטומאה, כמו אברהם יצחק ויעקב להבדיל בקדושה, ושוב לא עצרו כח נגדם, ונמשכו ברשתם עד שנפלו בכל הרעה ההוא:
98
צ״טויש לומר עוד דהנה בזוה"ק ויברא אלקים את התנינים הגדולים זה יעקב ועשו, ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה עפי"ד הש"ס ב"ק דנחש כוונתו להזיק ולא בשביל הנאתו, וע"כ יעקב ועשו שניהם נקראו תנינים שהם נחשים שיעקב הי' שונא בעצם לצד הרע לא בשביל שהוא מתנגד לצד הטוב, אלא הי' שונא את הרע מפני שהוא רע, והוא נחש דקדושה, ולהיפוך הי' עשו שהי' שונא את צד הקדושה בעצם, ע"כ נקראו שניהם נחשים, עכ"ד, ויש להוסיף בה דברים עפי"ד זוה"ק דיעקב כל מה דעביד הוה לשמא דקב"ה, והיינו דלא הי' חושש לטובת עצמו כלל אפי' טובת עוה"ב אלא הכל צורך גבוה, ולהיפוך עשו הרשע כל כוונתו להשחית ולהרשיע, וע"כ שניהם נקראו נחשים יעקב נקרא נחש בשביל שכל מה שעשה לא התכוין לצורך עצמו כמו נחש שנושך לא בשביל הנאתו, והוא דומה לנחש בשלילה, ועשו נקרא נחש בשביל כוונתו להזיק, והוא דומה לנחש בחיוב:
99
ק׳והנה בזוה"ק ח"ב (קפ"ד) דישראל במדבר בכמה זמנין נשיך לון חויא וכדין אתקיים הוא ישופך ראש וגו' ישראל מחו רישי' בקדמיתא ולא ידעו לאסתמרא מיני' ולבתר איהו מחא בבתרייתא ונפלו כלהו במדברא ואתקיים ואתה תשופנו עקב, והנה שלוחי יהושע שהשליכו את נפשם מנגד בשביל צורך גבוה, והיו בבחי' יעקב נחש דקדושה ע"כ גברו על נחש דטומאה כמו יעקב דכתיב בי' כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל, אך שלוחי משה שפגמו בבחי' זו כנ"ל ע"כ נתגבר עליהם כח נחש דטומאה ונשתאב בקרבם אח"כ כח רע שכוונתו להזיק, וע"כ הוציאו לה"ר על הארץ ותפסו אומנתו של נחש, ומ"מ תחילת הקלקול הי' בתכלית הדקות שחששו לטובת עצמם ברוחניות לעוה"ב ולעומת גדלם הי' קלקלתם כאמרם ז"ל וסביביו נשערה מאד:
100
ק״אבמדרש כך פתח ר' תנחומא בר אבא לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה האלקים את מעשיך, לחמך זו פרשת חלה, יינך אלו הנסכים כי כבר רצה האלקים את מעשיך זו ביאתן לארץ, ובתדב"א שאמר הקב"ה למשה העניים הללו יצא לבם לך ונחמם בדברי תורה, ויש להבין שהרי יש כמה מצות התלויין בארץ ולמה שנה כאן פרשת נסכים וחלה דווקא:
101
ק״בונראה עפי"מ שאמרנו כבר שכדוגמא שני חטאים שהיו ביד ישראל שלא נתכפרו לגמרי והם חטא העגל וחטא מרגלים, דוגמא ועונש דידהו הי' חורבן בית ראשון וחורבן בית שני, דבש"ס יומא מקדש ראשון מפני מה חרב מפני ע"ז ג"ע שפ"ד, מקדש שני מפני מה חרב מפני שנאת חנם, וביאר מהר"ל דמקדש ראשון הי' קיומו בזכות ג' אבות ובשביל ג' חטאים אלו שהם היפוך מהות האבות נחרב הבית, ומקדש שני הי' קיומו בזכות כנסת ישראל, ע"כ בשביל שנאת חנם שהוא היפוך כנסת ישראל נחרב בית שני, עכת"ד, והנה בחטא העגל כתיב ויקומו לצחק וברש"י אין צחוק אלא ע"ז ואין צחוק אלא ג"ע ואין צחוק אלא שפ"ד, וע"כ אף שעיקר החטא נמחל מ"מ הרשימו שנשאר ממנו כמ"ש וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם זה עצמו משך את ישראל אח"כ בימי בית ראשון לשלש עבירות בסוד עבירה גוררת עבירה ונחרב הבית, וכן במרגלים הי' החטא שמאסו בארץ חמדה שהוא ארץ ישראל המאחד את כל ישראל לעשותם אחד וכאמרם ז"ל לא נתערבו ישראל עד שעברו את הירדן והם במאסם בארץ ישראל והוציאו דבה על הארץ פגמו בכנסת ישראל ומחמת רושם החטא שנשאר לדורות משך את לב ישראל אח"כ בימי בית שני להתפרד זה מזה ונתהוה השנאת חנם בישראל, ונחרב בית השני, ובעוה"ר עדיין מרקד בימינו עד יתמרק החטא וישיבו לב ישראל אחד אל אחד אז יוחזר לנו את הארץ בב"א:
102
ק״גונראה דמצות נסכים וחלה מקבילים לעומת שני חטאים האלה והם תיקון להם, מצות נסכים לקרבן ובנסכים נכלל שלשה מינים סולת שמן ויין, שמן הוא חכמה כאמרם ז"ל מפני ששמן זית מצוי בהם לפיכך חכמה מצוי' בהם, והנה היא מדתו של אברהם שהיו שתי כליותיו נובעות חכמה, ובמדרש לך לך ע"כ משחך אלקים אלקיך שמן ששון מחברך נדרש על אברהם, יין הוא מדתו של יצחק כידוע ליודעים והוא בסוד ויבא לו יין וישת ועיין בזוה"ק, סולת הוא מדתו של יעקב שלא הי' בו שום פסולת כמו סולת מנופה כל צרכו שמביאין ממנו למנחות, אבל שמן למנחות איננו נצרך שיהי' זך כבמשנה מנחות זך כתית למאור ולא למנחות מפני ששמן הוא בזכותו של אברהם שיצא ממנו ישמעאל וכל בני קטורה ע"כ אין השמן למנחות זך בלי פסולת, ובמדרש נשא סולת בלולה בשמן נאה לתורה שתהא בלולה במעש"ט, הרי שסולת רומז לתורה וידוע שתורה היא במדת הת"ת מדתו של יעקב, והנה במצות הנסכים נתבשרו ישראל שאף שבחטא העגל שנשאר הרשימו ומושך את ישראל לשלשה העבירות שהם היפוך שלשת האבות מ"מ זכות האבות לא נאבד מהם ובזכותם מקריבין הנסכים וממילא כח האבות אתם עמם שיהי' בכחם להתקומם נגד כחות החיצונים המושכים לשלש העבירות:
103
ק״דוכן נאמר במצות החלה שבאה מחמת דיבוק קרטי סולת ונעשה גוש אחד ועיסה אחת ואז נתחייב בחלה, והיינו שנמשך קדושה על העיסה מכח כנסת ישראל שהוא אחדות כנ"ל, וצריכין להרים את חלקי הקדושה ולהעלותם לכהן, וזה מורה שאף שפגמו במדת כנס"י מ"מ לא אבדו לגמרי את מעלה זו, ובשבילה באה מצות החלה:
104
ק״הוהוא תנחומין וריצוי לישראל שהיו שבורי לב מאד והיו בעצמם כמתיאשים וכלשון תנדב"א שעניים אלו יצאו לבם, ובמצות אלו יבינו כי עדיין כחם אתם ועוד זכות אבות וכנס"י עומד עליהם, ועוד יזכו לשני בתי מקדשות שבזוה"ק שעיקר בתי מקדשות הם עתידים ושניהם יהיו יחדיו, אכי"ר ב"ב:
105
ק״ושנת תרע"ו
106
ק״זויקרא משה להושע בן נון יהושע, ובתרגום יונתן וכדי חמי משה ענותניתי' דיהושע וכו', וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד שמטבע הענו לבטל את דעתו נתיירא שלא יבטל דעתו לדעת מרגלים, ע"כ התפלל עליו כמו שפירש"י, עכ"ד, וכבר דברנו בזה:
107
ק״חונראה עוד לומר דהנה להיות ענו ונכנע ושפל ברך מצורף להיות אמיץ לבו בגבורים לא ישוב מפני כל הוא כמעט חוץ לדרך הטבע, אך יש שני מיני הכנעה, יש שהוא ענו ונכנע מחמת עצמו שהוא משכיל על מהותו שהוא ברי' שפלה וקטנה עומדת בדעת מעוטה וקלה בא מטפה סרוחה והולך למקום עפר רמה ותולעה, ויש הכנעה מצד גדלות הש"י שאפי' האדם יהי' כגובה ארזים גבהו וחסון כאלונים ומלא דעת וחכמה כל מה שהפה יכול לדבר והלב לחשוב, מ"מ בהעריכו נגד מציאת הש"י הוא כאפס ואין ואינו תופס מקום כלל וכלל, ושתי מיני הכנעות אלה תרוייהו צריכי, ראשית יאחז האדם דרכו מין הכנעה הראשונה להסתכל בשפלות עצמו כדי להכניע את לבבו הערל ולהשפיל את גסות רוחו, ואז רק אז ביכולתו לפקוח עיניו לראות בגדלות הש"י, כי בעוד גסות רוחו עליו אזניו הכבד משמוע ועיניו השע מלראות וכל מה שרואה ושומע הוא רק מקופיא ואינו נתפס בעומק הלב, רק אחר שהסיר את גסות רוחו להשיג את הכנעה ממין הראשון יש לו תקוה לבוא להכנעה השנית כנ"ל, וכל זה רמוז בדברי התנא מאין באת מטפה סרוחה ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה זה הכנעה ממין הראשון, ואח"כ לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני ממ"ה הקב"ה זה הכנעה ממין השני:
108
ק״טוהנה בעוד האדם בהכנעה ממין הכנעה הראשונה אי אפשר שיהי' אז לבו אמיץ בגבורים לא לא ישוב מפני כל וכל גשמיות העולם ומלואו העומדים לשטן עלי דרכו יהיו כאפס ואין בעיניו והוא כמעט חוץ לטבע וכמעט שהם שני הפכים בנושא אחד, אך כשיזכה להכנעה מצד גדלות הש"י, אז נקל לאחוז צדיק דרכו עם ההכנעה לגבה לבו בדרכי הש"י עד שכל העולם כולו כאפס וכאין בעיניו ויבטלם בלבו, ולזו הכנעה זכה אברהם אע"ה כי הי' תקיף וחזק ואיתן ברוחו לעמוד יחידי נגד כל העולם כולו, כמו ששמו מורה עליו אב רם שהי' מתרומם על כל חומריות העולם וטנופא דהאי עלמא, ומצורף לזה הי' עפר ואפר בעיני עצמו, והיינו מפני שהכנעתו היתה מפאת גדלות הש"י וכנ"ל, וזה שאמרו ז"ל שהיו שתי כליותיו נובעות חכמה, כי החכמה נותנת לאדם התרוממות על כל המעשים, ועם זה חכמה נטריקון כח מה:
109
ק״יוהנה דוגמת שתי מיני הכנעות הנ"ל היו ביהושע תחילה הי' בו מין הכנעה הראשונה, וע"כ עדיין נתיירא משרע"ה עליו באשר ראה ענותנותו שלא יתבטל לעצת מרגלים שהיו אנשים גדולים, וזה שהוסיף לו אות יו"ד שהוא בחינת חכמה שהכנעתו תהי' מצד השפעת החכמה עליו הרבה מאד, ומצד זה יבוא להכנעה ממין השני כח מה:
110
קי״אונראה דבערב שבת צריך האדם להכנעה ממין הראשון בהבינו בכל מה שעבר מענינו כל טרדת הששת ימי המעשה ולעומת הכנעה יתירה שבו זוכין אח"כ לקבל שבת, ושבת הוא קודש בחי' חכמה ואז זוכין לשתי המדות יחד הכנעה מצד גדלות הש"י מצורף להתרוממות הנפש, וזה זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו:
111
קי״בובזה יש לפרש מה שאנו אומרים בקבלת שבת זכור ושמור בדיבור אחד השמיענו אל המיוחד רומז לקודש שהוא חכמה ראשית הויות, וזהו לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה, מקור הוא כולל הכל, מקדש מלך עיר מלוכה קומי צאי מתוך ההפכה, כי בכל ששת ימי המעשה אין שתי מדות היינו ההכנעה והתרוממות הנפש בפעם אחת אלא מתהפך פעם תגבור בו ההכנעה ופעם תתרומם הנפש, אבל בשבת יוצאין מההתהפכות אפי' ששניהם ע"צ הטוב אלא שתי המדות באין כאחת מפני שזוכין להכנעה ממין השני שהיא מותאמת עם התרוממות הנפש כנ"ל, וזהו שאומרין ימין ושמאל תפרוצי, ימין הוא התרוממות הנפש כענין שאמה"כ ימין ה' רוממה, ושמאל הוא הכנעה שמאל דוחה שזוכין כאחת:
112
קי״גברש"י למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים לפי שלקתה על עסקי דבה שדברה באחי' ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר, עכ"ל, ויש להבין שלכאורה לאו בני בקתא חדא נינהו, שחטא מרים הי' שדברה במשה שעשה שלא כשורה, וחטא מרגלים הי' שלא האמינו בה' ולא בטחו בישועתו כמפורש בכתוב לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו, וכברש"י שם, וכמו שאמר משה ובדבר הזה אינכם מאמינים בה' אלקיכם, יהי' מאיזה טעם שיהי', מ"מ אין ענין זה לזה:
113
קי״דונראה לפרש דהנה אהרן ומרים לפי השקפתם הי' נראה להם שמשה עשה שלא כשורה במה שפירש מדרך ארץ, וכבר אמרנו שלפי חשבונם מה שישראל נפלו בחטא מתאוננים וקברות התאוה נסתעף מזה שבמה שהפריש משה עצמו מדרך ארץ נתעלה ונתרומם מכל עניני עוה"ז, וע"כ נעשה נבדל ופרוש מקהל ישראל ולא היתה מדריגת משה מאירה כ"כ ללב ישראל, והיתה טענתם אף שאליו היתה הפרישה תוספת מעלה סדר קדושה והבדלה מ"מ עבור כלל ישראל לא טוב, והי' לו למשה לבטל את תועלתו עבור תועלת ישראל, ומ"מ נחשב להם לחטא שהיו צריכין לכוף את דעותיהם לדעת משה, ולקיים כוף אזניך לשמוע דברי חכמים ואפילו יאמרו לך על שמאל שהוא ימין ועל ימין שמאל, ולהאמין שבודאי הצדק אתו והוא מבין דעת התורה ורצון הש"י יותר מהם, אף שאינם מבינים, וכאומרם הלוא גם בנו דבר ה' ולא פרשנו מדרך ארץ, ואפשר נמי מטעם הנ"ל, מ"מ משה בודאי יורד לסוף דעת התורה ורצון הש"י יותר מהם, וכמו שהשיבם הש"י שאין ליקח ראי' מהם למשה, אם יהי' נביאכם וגו' לא כן עבדי משה, בקיצור הדברים שחטאם הי' פגם בביטול דעתם לדעת חכמים שהיא תורה שבע"פ ונחשב פגם בתורה שבע"פ:
114
קי״הויש לומר דגם חטא מרגלים הי' בסגנון זה דהנה כבר אמרנו למה לא השיבו ישראל על טענת משה אתם כמפורש בפרשת דברים ואומר לכם לא תערצון ולא תיראו מהם ה' אלקיכם ההולך לפניכם הוא ילחם לכם ככל אשר עשה אתכם במצרים לעיניכם וגו' ובדבר הזה אינכם מאמינים בה' אלקיכם וגו', אם הי' להם תשובה הי' להם להשיב לו, ואם לא, הי' להם לקבל דבריו, כי טענתו היתה נצחת שכבר ראו נסים גדולים מאלה יוצאים מהיקש הטבע לגמרי וכיבוש מלכי כנען אפי' יהי' כגובה ארזים גובהו וחסון כאלונים מ"מ איננו יוצא מהיקש הטבע לגמרי וכמו שהמית רבים בדבר וכמו מכת בכורות שראו עינם, ובמיתת דבר או כמ"ש וגם את הצרעה ישלח ה' בהם וגו' אין הפרש בין חזק לרפה, ונראה שהם חשבו שנסים הנגלים היו בזכות משה ובאשר משה לא יכנס עמהם לארץ כנבואת אלדד ומידד, וע"כ אין להם לקוות לנסים נגלים אלא נסים מלובשים בדרך הטבע, והם חשבו את כיבוש הכנעניים למעלה מדרך הטבע שאין זכותם מגיע לזה, אבל את חשבון זה לא יכלו לאמור למשה ולבשר לו בשורת מיתתו, וכבש"ס סנהדרין דלא סיימו קמי' דמשה נבואת אלדד ומידד, ואף שכבר אמר להם משה עפ"י ה' רב לכם לשבת בהר הזה פנו וסעו לכם ובואו הר האמורי וגו', ודבר ה' יקום לעולם, יצאו הם לפרש כוונת התורה באמרם פנו היינו שיפנו את עצמם ממהות שהם בו ויוסיפו זכות ע"י תורה ומצות עד שיגיע זכותם בעצמם להוריש את מלכי כנען שלא בדרך הטבע אף בלי שיכנס עמהם משה, ומ"מ יצאו לפרש כוונת ופירוש הכתוב שלא כפירוש שפירש להם משה הרי הוא פגם בתורה שבע"פ כי הי' להם להשיב אמריהם להם שאין לנטות מהפירוש שפירש להם משה ואפי' יאמר להם על שמאל שהוא ימין אליו תשמעון, ולאשר פגמו בתורה שבע"פ נשתאב בתוכם כח רע לעומתה, והנה ידוע למבינים שארץ ישראל ותורה שבע"פ שורש אחד להם, וע"כ מחמת פגם תורה שבע"פ נסתעף שמאסו בארץ ישראל בסוד שכר עבירה עבירה, ומ"מ שורש חטא מרגלים הוא הפגם בתורה שבע"פ שלא קיימו כוף אזניך לשמוע דברי חכמים, והנה הוא דומה לחטא מרים שדברה במשה כנ"ל, שפיר קאמר שהי' להם ללמוד ממה שנעשה למרים שלא כפתה אזני' לשמוע דברי חכמים אפי' על שמאל ימין ועל ימין שמאל:
115
קי״וולפי האמור יעלה בידינו טעם על אריכת הגלות הנוכחי עד שאמרו ז"ל הראשונים שנתגלה עונם נתגלה קצם אחרונים שלא נתגלה עונם לא נתגלה קצם, דהנה כבר אמרנו עפ"י דברי רש"י בפסוק ל"ג וביום פקדי במרגלים ופקדתי עליהם חטא העגל ומשמע דחטאם הי' בהתדמות דאל"ה לא יתכן להעניש בשביל חטא זה עונש המגיע בשביל חטא אחר, וכמו שבא בדבריהם ז"ל אין מחשבין משטרא לשטרא ע"ד הרמז, והגדנו דבשביל רושם חטא העגל שנכלל בו חטא ע"ז ג"ע ושפ"ד כדברי רש"י בפסוק ויקומו לצחק, נסתעף אח"כ בזמן המקדש הראשון שלשה עבירות אלו בפועל ומפני זה נחרב הבית, כאמרם ז"ל מקדש ראשון מפני מה חרב מפני שהי' בו ע"ז ג"ע ושפ"ד, ובשביל רושם חטא מרגלים שמאסו בארץ ישראל שהיא המאחדת את כלל ישראל להיותם גוי אחד בארץ, נסתעף מזה שנאת חנם ופירוד לבבות בבית שני ובשביל זה נחרב הבית השני, ולפי דרכנו יש עוד לומר דבעגל הי' הפגם בתורה שבכתב כאמרם ז"ל שבטלו את דיבור לא יהי' לך, שכתוב מפורש בתורה שבכתב, ובחטא מרגלים הי' הפגם בתורה שבע"פ כנ"ל:
116
קי״זונראה דהדברים מותאמים עפ"י אשר הגדנו במק"א דתושב"כ אוריין תליתאי זכו ישראל בזכות שלשת האבות, וכן נרמז בכתוב ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר ובזוה"ק ח"ב (פ"א.) תאנא בהיות הבוקר כד אתער זכותי' דאברהם דכתיב וישכם אברהם בבוקר, וקול השופר פירש"י שופר אילו של יצחק הי' וברמב"ן שזה הקול הוא פחד יצחק, וכתיב נמי אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם, וידוע דשמים הוא אש ומים והוא דרגא דיעקב דכלול הוה, וא"כ מקדש ראשון ותורה שבכתב בחדא דרגא סלקא, ואף דבעשרת הדברות נכלל נמי תורה שבע"פ מ"מ לא נתפרש עד היות משה בהר ארבעים יום כמבואר במדרשים, ומקדש שני מקביל לתורה שבע"פ כנס"י, וע"כ מקדש ראשון שהי' מקביל לתורה שבכתב אוריין תליתאי שלימות גוף נפש ושכל, תורה בשכל, נביאים בנפש שלשון נביאים הוא לשון דיבור המתיחס לנפש כמ"ש ויהי האדם לנפש חי' מתרגם לרוח ממללא, כתובים בגוף שלשון כתובים הוא בעבור שהאותיות כתובים ונשאים על הקלף דוגמת הגוף שנושא את הנפש, וע"כ זה שנקרא בשם כתובים הוא מתיחס לגוף, ודבר זה עוד ידוע למבינים, ובמקדש ראשון נמי הי' אש ושכינה ואורים ותומים ארון וכפורת, שכינה מקביל לשכל, אש מקביל לנפש רשפי' רשפי אש שלהבתי', ואורים ותומים ארון וכפורת שהם כלים מקבילים לגוף, וע"כ בשביל שלש עבירות שהם קלקול גוף ונפש ושכל נחרב בית ראשון, ומקדש שני מקביל לתורה שבע"פ מדת כנס"י כנ"ל, ובעון שנאת חנם ופירוד לבבות שהוא היפוך כנס"י נחרב הבית:
117
קי״חקיצור הדברים שמקדש ראשון מקביל לתורה שבכתב, ומחמת רשימו דחטא העגל שהי' פגם בתורה שבכתב נחרב הבית ראשון, ומקדש שני מקביל לתורה שבע"פ, ומחמת רשימו דחטא מרגלים שהי' פגם בתורה שבע"פ נחרב הבית שני:
118
קי״טובזה יש לפרש מה שבמקדש ראשון נתגלה עונם ונתגלה קצם, ובמקדש שני לא נתגלה עונם ולא נתגלה קצם, כי תורה שבכתב הוא בגבול מספר האותיות והתיבות ואם חסר אות אחת או יתיר או חליף פסולה, ולעומת מהותה שהוא בגבול נגלה כן הפגם שבמקדש ראשון שלעומתה הי' נגלה, ובאם לא הי' בהתגלות לא הי' נחשב לפגם, דומה לזה אמרו ז"ל אין מחשבה מוציא מיד מעשה, ומ"מ באשר הי' הפגם בגבול נגלה הי' העונש נמי בגבול נגלה, ונתגלה קצם, אבל תורה שבע"פ שהיא בלי קץ וגבול ומדה, ואפי' בכל לשון ואין נ"מ אם נתבאר בלשון זה או בלשון אחר והוא מתרחבת והולכת כמ"ש רחבה מצותך מאד, כי אין שיעור לטעמי תורה כמו שהקב"ה אין סוף כך טעמי תורה אין סוף להם, וזהו שבמדרש בראשית פ' ס"ד אין יום ויום שאין הקב"ה מחדש הלכה בב"ד של מעלה, ע"כ, כי חידוש הלכות הם לפי טעמי המצות כידוע, וע"כ הראשונים שנחשב הפגם בתורה שבכתב והי' הפגם בגבול וקץ ע"כ עונשם נמי בגבול וקץ, אבל האחרונים שהי' הפגם בתושבע"פ שהיא בלי קץ ע"כ עונשם נמי בלי קץ, והיינו דכתיב נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל ופי' בזוה"ק שלא תוסיף לקום מעצמה אלא שהקב"ה יבוא ויוקים לה, כי מצד עצמה ח"ו אין גבול וקץ להפגם וכן להעונש ח"ו, וע"כ אמרו ז"ל אין הגליות מתכנסות אלא בזכות המשניות שהיא תושבע"פ ואז הקב"ה יבוא ויוקים לה, ולפי האמור מובן אשר היצה"ר וכל כת דילי' שלוחי התופת מתאמצים בגלות האחרון וביחוד בעקבתא דמשיחא לבטל את ישראל מתושבע"פ השי"ת יערב את דברי התורה בפינו, וכל בית ישראל ידבקו בתורתו תושבע"פ ולא יפנו אל רהבים ושטי כזב:
119
ק״כשנת תרע"ז
120
קכ״אויקרא משה להושע בן נון יהושע ובתרגום יונתן וכד חמא משה ענותנותי' קרא משה להושע בר נון יהושע, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד שבאשר מטבע העניו לבטל דעתו לדעת זולתו קרא שמו יהושע לומר ה' יושיעך מעצת מרגלים כברש"י עכ"ד, ואפשר לפרש עוד באופן אחר דלכאורה קשה למה לא התפלל מרע"ה על כל המרגלים, מה גם שבאותה שעה כשרים היו אלא שנזדווגו להם כחות חיצונים שהטעום וכמו שכבר הארכנו בזה, וכן הוא ברש"י חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדברי מרגלים למען לא יירשוה ובש"ח אין הפי' שישראל יטעו בכוונת דברי המרגלים אלא שהמרגלים יטעו, והיינו מה שאמרו ארץ אוכלת יושבי' שטעו המרגלים כברש"י, וא"כ למה לא התפלל משה עליהם כמו שהתפלל על יהושע:
121
קכ״בונראה דהנה כבר דקדקנו מה טובו של שם יוד הא בכאן שא"ל י"ק יושיעך כו' וכבר אמרט בזה, וי"ל עוד, דהנה כתיב מן המיצר קראתי י"ק ענני במרחבי', ובמהר"ל שזה השם הוא המרחיב בצר, ואף כי אין לנו עסק בנסתרות, מ"מ יש לפרש גם בפשיטות וכל פטפופי דאורייתא טבין, כי ידוע שעולם הנסתר מתייחס לאותיות יוד הא, ועולם הנגלה לאותיות ואו הא שבשם הוי' ב"ה, ובפשיטות י"ל היות שבבריאת עולם הי' העולם נמתח והולך עד שגער בהם הקב"ה ואמר די, ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שכל מה שהתרחק מהשורש הי' מתגשם והולך עכ"ד, ולפי"ז מובן אשר עלמא דאתנסיא הקדים לבראות, וכן ברש"י והוא מדברי המדרש שבו"ד בונה את התחתונים ואח"כ את העליונים והקב"ה ברא את העליונים ואח"כ את התחתונים, וידוע דאותיות הוי' ב"ה הם כסדר השתלשלות, וע"כ עלמא דאתכסיא מתייחס לאותיות הראשונות שהם יוד הא, ועלמא דאתגליא לאותיות האחרונות שהם ואו הא:
122
קכ״גוהנה ידוע דהתהוות כחות החיצונים הוא מפאת הצמצומים וריחוק מהשורש עד שיכולים לדמות עצמם ליש ונפרד, וע"כ י"ל הטעם דבה"ס אינו מקבל טומאה, שמאחר שכל התהוותם אינו אלא מחמת הריחוק מהשורש, וכל הנסתר רמז לעולם הנסתר ויש בו כח מעולם הנסתר, ושם אין הריחוק כ"כ מהשורש, ע"כ אין לכחות החיצונים שם כ"כ שליטה, ע"כ אינו מקבל טומאה:
123
קכ״דולפי"ז יש לפרש דברי מהר"ל ששם יוד הא הוא המרחיב בצר, דהנה ידוע דכל הצרות שבעולם הם מחמת שליטת כחות החיצונים, וע"כ בהופיע שם יוד הא שאליו מתייחס עלמא דאתכסיא, ומפאת עלמא דאתכסיא אין להם מציאות כלל, ע"כ ממילא נדחו ונסתלקו כחות החיצונים עם כל הצרות וכל המעיקים, והוא כענין שאה"כ תשת חושך ויהי לילה בו תרמוש כל כל חיתו יער תזרח השמש יאספון ואל מעונתם ירבצון, וידוע דחיתו יער כמו בגשמיות כן הוא ברוחניות כחות חיצונים ומזיקים:
124
קכ״הוהנה ענין מרגלים ששלטו בהם כחות חיצונים להטעותם כנ"ל יש לתמוה שמאחר שהיו אנשים צדיקים וכשרים למה ניתן רשות לכחות החיצונים להטעותם, הלא כתיב רגלי חסידיו ישמור, וביותר יש לתמוה בדברי הזוה"ק דאמרו אי ייעלון ישראל לארעא נתעבר אנן מליהוי רישין וימנה משה רישין אחרנין עכ"ל, והיתכן שאנשים צדיקים בשביל נגיעת עצמם ישחתו את העדה ואת כל תקוות ישראל ומתנות האבות, שזה איננו ראוי אפי' להגרוע שבגרועים:
125
קכ״ואך הנה כתיב תמים תהי' עם ה' אלקיך ופירש"י אז תהי' עמו ולחלקו, ומתנאי התמימות שלא יחקור על העתידת ולא יתחכם לילך אחר דעתו אלא להיות בטל לרצון השי"ת, וכמו שאמרו ישראל על הים אין לנו אלא דברי בן עמרם, ומובן שבמה שאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ, זה הי' נטי' מדרכי התמימות, וממילא נסתלק מהם שם ה' שהי' עמם, וידוע טעם הזוה"ק בטומאת מת ובנגף שע"י מנין, שבהסתלק נשמה הקדושה או ברכת ה' שורה לעומתו כח חיצוני שגורם להיפוך, וה"נ יש לומר שבהסתלק מהם מעלה זו שהיו עמו ולחלקו, שורה בהם לעומתו כח חיצוני לחשוב חשבונות רבות היפוך התמימות ורוח עועים ומתעה לעומת רוח נכון ונדיבה ואמת, וזהו שברש"י חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדברי מרגלים שרוח מתעה הי' שם, והנה המרגלים היו שלוחי כל ישראל, וע"כ כל כחות חיצונים שנשתאבו אז בקרב ישראל נפלו אז על ראש המרגלים ששליח של אדם כמותו, והיו אז הראשים של כל ישראל וכידוע שמחשבות המון נופלים על הראשים וצריכים אומץ הלב גדול מאד שלא יתפגמו, וזהו מה שמרגלים אלו לא עצרו כח ויצאו לחשוב מחשבות עד שנפלו ברשת בקשת הכבוד והשררה ומכרו את כל תקוות ישראל עבור נגיעת עצמם כנ"ל בדברי הזוה"ק שלא מהם הי', שהם היו כשרים וצדיקים כברש"י שאותה שעה כשרים היו, אך תיכף אחר שקבלו על עצמם להיות שלוחים נפלו עליהם כחות חיצונים כנ"ל, וזהו שברש"י וילכו ויבואו להקיש הליכתן לביאתן מה ביאתן בעצה רעה אף הליכתן בעצה רעה, ואין זה סתירה לדברי רש"י הנ"ל שאותה שעה כשרים היו, שזה קודם שנעשו שלוחים וזה אחר שנעשו שלוחים שוב היתה הליכתן בעצה רעה:
126
קכ״זולפי האמור י"ל טעם שלא התפלל מרע"ה עליהם, דהנה בירמ', (ט"ו א') אם יעמוד משה ושמואל לפני אין נפשי אל העם הזה שלח מעל פני ויצאו, ופירש"י משה ושמואל שניהם הוזקקו לבקש רחמים על ישראל, אבל מקודם לכן החזירן למוטב, אבל אתה שאינך יכול להחזירן למוטב אינך יכול לבקש עליהם רחמים עכ"ד, וממוצא הדברים, דלהתפלל על ישראל צריכין מקודם להחזירן למוטב, והנה בפ' דברים טען משה עם ישראל להחזירן למוטב ולא נחזרו, וע"כ לא הי' יכול להתפלל עליהם ובהכרח נפלו עליהם כחות חיצונים, וכל מחשבות של כל העדה נקבצו באו בהמרגלים, והביאום למה שהביאום:
127
קכ״חאך יהושע שהי' עניו ולא הי' מוצא בעצמו שום מעלה, אף שהי' בו מעלה רמה ונשאה פני יהושע כפני לבנה, והי' מאז ראוי להיות במקום משה, ויהושע בן נון נער לא ימוש מתוך האוהל וכידוע פירוש הזוה"ק, מ"מ הכל הי' בהעלם אצלו ולא הרגיש, ע"כ התפלל משה עליו שיתלוה עמו שם יוד הא עלמא דאתכסיא, וע"כ זה השם הושיעו שלא יפלו עליו כחות החיצונים כנ"ל, וכענין בית הסתרים שאינו מקבל טומאה כנ"ל, ולפי זה יתפרש דברי הת"י וכד חמא משה ענוותנותי' דיהושע כו' היינו שבשביל ענוותנותו הי' ביכולת משה להתפלל עליו מה שלא הי' אפשר לו להתפלל על זולתו:
128
קכ״טוכדמיון דברינו אלה יש לומר בשבת, בהא דכלהו ערקין לנוקבא דתהומא רבה, כי שבת כשמה ששב הכל למקורו כידוע מענין עליות העולמות, ושבת נקרא נחלת יעקב נחלה בלי מצרים, וידוע שהמצרים הם רק נגד עלמא דאתגליא המתייחס לואו הא שבשם הוי' ב"ה, וא"כ שבת שהוא נחלה בלי מצרים, היינו שבפנימיות העולמות עולין לעלמא דאתכסיא, ובחיצונית העולמות עכ"פ יש בו הארה מעלמא דאתכסיא, וזה ממילא מסלק את כחות החיצונים וערקין לנוקבא דתהומא רבה כדי שלא יתבטל מציאותם, וי"ל דאף דשבת קבוע וקיימא ואינו תלוי בתחתונים, מ"מ זה רק ענין עליית פנימית העולמות, אבל ההארה מעלמא דאתכסיא בעולם הנגלה, זה תלוי בשמירת השבת למטה וכמ"ש וקראת לשבת עונג שפירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שקורין את הקדושה ממעלה למטה כמו הקורא את חבירו שיבוא אצלו, ולפי האמור יובן הא דאם שמרו ישראל שבת אחת לא שלטה בהם אומה ולשון וכן אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין, דבזה הי' המשכה מעלמא דאתכסיא המשכה שלימה אף לעולם הנגלה והי' ביטול כל כחות חיצוניות:
129
ק״לבתדב"א רבא פכ"ט אמר הקב"ה לך ומרצה את אותן העניים שכבר יצא לבם מאליהם וכו' לך ומרצה אותם בדברי תורה, ויש להבין למה באלו פרשיות דווקא, ומה ענין נסכים וחלה שיהיו מסוגלים לרצות בהן את ישראל יותר משאר פרשיות שבתורה המדברים מביאת ישראל לארץ:
130
קל״אונראה דהנה מה שלא נתקבלה תשובת ישראל מחטא המרגלים, הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כי תשובה היא בינה ליבא וכמ"ש ולבבו יבין ושב ורפא לו, ומועיל כשהחטא הוא בלב אבל כשהפגם הוא במוח שהוא למעלה מהלב אין התשובה שהיא בלב מועלת, וכאן נמי מחמת שבכו בכי' של חנם והדמעות יורדים מהמוח ע"כ הי' הפגם במוח ומש"ה לא הועילה התשובה עכת"ד, ולדידי י"ל עוד דהנה במדרש תנחומא פ' האזינו כתיב ישא ה' פניו אליך וכתוב אחד אומר אשר לא ישא פנים עושה תשובה נושא לו פנים יכול לכל ת"ל אליך ולא לאומה מאומה"ע, ורבים תמהו שמפורש בכתוב שמועיל תשובה לאו"ה דור המבול שעסק נח בתיבה ק"ך שנה כדי שיראו שמא יעשו תשובה, וכן הגשם שהי' על הארץ ארבעים יום שאם יחזרו להם יהי' גשם של ברכה, וכן בדור הפלגה כתיב לשון ועתה ובמדרש אין ועתה אלא תשובה, וכן בפרעה בחמש מכות הראשונות הי' מתבקש שיעשה תשובה, וכן בנינוה הועילה התשובה:
131
קל״בואמרנו ליישב כי שני מיני תשובה יש, יש תשובה להתחיל לגמרי מחדש כקטן שנולד, ועל תשובה כזו אמרו שקדמה לעולם ועל תנאי זה נברא העולם, ותשובה כזו מועיל לכל, ואין לך דבר שעומד בפני תשובה כזו, ואפי' בדברים שנראה בקצת מקימות מהזוה"ק שאינו מועיל תשובה, מ"מ תשובה כזו בודאי מועיל, ויש לזה ראי' מוכרחת מדור המבול שהי' מועיל להם תשובה כנ"ל, אך תשובה הפשוטה שהיא רק עזיבת החטא וחרטה על העבר, שזה איננו בכלל תשובה שקדמה לעולם אלא הוא בכלל שהקב"ה נושא פנים ומקבלם בתשובה כזו, תשובה כזו איננה באוה"ע, וזהו שבתנחומא מייתי לה אהא דישא ה' פניו אליך, והיינו דתשובה שצריך לנשיאת פנים שבהכרח שאיננה בכלל תשובה שקדמה לעולם, זהו דווקא אליך ולא לאומה"ע, והטעם י"ל דנפש ישראל בעצם היא טהורה והלכלוך בחטא הוא דרך מקרה, דומה לבגד לבן מפשתן מוצהב שנתלכלך וחשוך משחור תארו שמועיל לו כיבוס להדיח מעליו הלכלוך, כך הוא נפש ישראל, וכבש"ס שבת כלי ינתנו לכובס, וע"כ בחרטה על העבר ושבירת הלב מעביר הלכלוך ונשאר הנפש בטהרתה, ומכ"ש כשהאדם שופך את נפשו לפני השי"ת בבכי ובדמעות כמו שאנו אומרים שערי דמעות כי לא נשלבות, שדמעות יורדים מהמוח ונקראים מים טהורים, הם מעבירים כל טינוף וכל ליכלוך, ויש לזה רמז בדברי רז"ל שרייתו זהו כיבוסו, היינו שריי' בדמעות הוא כיבוסו של הנפש, אך כ"ז הוא רק בישראל שיש להם נפש טהורה בעצמותה, אבל באומה"ע שמגפן סדום גפנם ומשדמות עמורה, אי אפשר שיועיל להם כיבוס כמו שאינו מועיל להפוך כושי עורו ונמר חברברותיו אפי' ע"י מאה כיבוסים, וכמ"ש במדרש שה"ש בפסוק אל תראוני שאני שחרחורת למה אנו דומים לבן מלכים שיצא למדברה של עיר וקפחתו החמה על ראשו ונתכרכמו פניו נכנס למדינה במעט מים ומעט מרחץ נתלבן גופו וחזר ליופיו כמו שהי' אבל אתם שזופים ממעי אמכם וכו':
132
קל״גוממוצא הדברים שתשובת עזיבת החטא והחרטה שמועיל בישראל הוא מחמת שהנפש שלו איננו מתקלקלת ונפגמת בפנימיותה אלא ליכלוך חיצוני בלבד:
133
קל״דוהנה בכאן כתיב ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא, והנה ידוע ההפרש שבין קול ודיבור, שקול הוא הבל היוצא מפנימיות הלב טרם נתחלק בה' מוצאות הפה, ודיבור הוא שנתהווה ע"י ה' מוצאות הפה, וע"כ כאן דכתיב ויתנו את קולם הוא פגם בפנימיות הלב, וזה שמביא המדרש לזה מקרא שכתוב נתנה עלי בקולה ע"כ שנאתי', שהשנאה נצמחת מפאת הקול שהוא פנימיות, וכן ויבכו העם בלילה ההוא הוא פגם בהמוח, שדמעות יורדים מהמוח, והוא עוד יותר פנימי מהלב, שהוא רק מחמת שכל שבאדם ואינו נמצא בשאר בעלי חיים, ומובן שחטא כזה אינו דומה לליכלוך חיצוני שעיבר ע"י כיבוס, והוא קלקול ופגם בשני חלקי האדם בפנימיותו בשכל שבמוח ובנפש שמשכנו בלב, וע"כ אף שעשו תשובת המשקל בבכי' ובקול כמ"ש ותשובו ותבכו לפני ה' ולא שמע ה' בקולכם ולא האזין אליכם, כי אין תשובה כזו מועלת אלא לחטא שהוא דומה לליכלוך חיצוני, אלא התיקון כמ"ש במדבר הזה יתמו ושם ימותו, וכבזוה"ק המספר מגודל מעלתם שמה:
134
קל״הומ"מ תשובת ישראל לא עלתה בתוהו ונאבדה ח"ו, כי אפי' אנחה אחת טובה מישראל איננה הולכת לאיבוד, ואם לא הועילה לכפר על עוונם, מ"מ הועילה לעשות שורש למעלה ופרי למטה, והם המה השתי מצוות שניתנו לישראל פרשת נסכים ופרשת חלה, ובמדרש כך פתח ר' תנחומא בר אבא לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה האלקום את מעשיך אכול בשמחה לחמך זו פרשת חלה ושתה בלב טוב יינך זו פרשת נסכים כי כבר רצה האלקים את מעשיך זה הכנסת ישראל לארץ, והיינו דלעומת שני חלקי התשובה, הבכי' והצעקה בקול זכו לשתי מצוות אלו, והיינו דמהדמעות שהורידו שהם נקראים מים טהורין שיורדין מן המוח זכו לפרשת נסכים, כידוע שכל המשקין שורשם הוא מים, והם המעוררין למעלה השפעת מים העליונים, וזהו שבביטול הנסכים ניטל טעם יין באשר אין בהם כ"כ ממים העליונים, וכמו בגשמיות המים הם שורש התענוגים כמ"ש הרח"ו ומרבית טעם יבול הארץ מינייהו הוא, כן ברוחנית תענוגי ישראל מתורה ועבודה מינייהו הוא, וכן בקול פנימית הלב זכו לפרשת חלה, והיינו דבחלה כתיב להניח ברכה אל תוך ביתך, ויש לפרש עפ"י מה דידועין דברי האריז"ל בהא דכתיב לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי ה' יחי' האדם, היינו שלא מגשמית הלחם האדם מקבל חיות אלא ממוצא פי ה' שבהמאכל עכ"ד, והנה אמרו ז"ל פתא סעדתא דליבא שהוא המחזיק כח הלב בגשמית וברוחנית, וזהו הפי' מה שנאמר בחלה להניח ברכה וגו' היינו שגורמת שתשרה ברכה שהיא היא מוצא פי ה' בהמאכל ביותר ובזה יהי' חיזוק הלב ביותר, וזכו ישראל לזה בקול פנימית הלב בתשובתם מחטא המרגלים, וזהו אכול בשמחה לחמך כענין שכתוב ברכת ה' היא תעשיר ולא תוסיף עצב עמה, וזה גורם החלה שמביאה ברכה, ושתה בלב טוב יינך, כי תענוג ישראל הנמשך ממים עליונים מביא ללב טוב וכמ"ש וטוב לב משתה תמיד, וזה גורם הנסכים כנ"ל:
135
קל״וובמה שפרשנו ענין נסכים נתבאר מה שקשה לי מאז למה נקרא נסכים ע"ש היין, הלא המנחה שהביא עמם מרובה מהם כאמרם ז"ל כדת של תורה אכילה מרובה משתי' ונקרא רק מנחת נסכים כאילו המנחה טפילה להיין, ולהנ"ל א"ש שכל הגורם לזה הם הדמעות שנקראים מים טהורים ע"כ נקרא הכל ע"ש השורש שהוא המשקה:
136
קל״זוי"ל עוד שבשתי אלו הדמעות והקול שבאין ממוח ולב, זכו נמי לפרשת ציצית, שבמדרש שניתנה להם פרשה זו אחר חטא המרגלים, כי לבן הוא אהבה ותכלת הוא יראה, וידוע שאהבה באה מלב טהור והמשכן דוגמת הלב כתיב בו תוכו רצוף אהבה, ויראה באה מהמוח והשכל ויראה היא אותיות ראי', שלעומת שהוא כאילו רואה בעיניו הענין האלקי כן תגדל היראה כידוע, וע"כ זכו נמי אלו לעומת אלו:
137
קל״חאך בה' אל תמרודו ואתם אל תיראו את עם הארץ כי לחמינו הם סר צלם מעליהם וה' אתנו אל תיראום, וברש"י אז אתם אל תיראו, נראה לפרש דלאו שכר והבטחה לבד הוא, אלא שזה נמשך מזה בעצם, והיינו עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בהא דכתיב כי תצא למלחמה על אויביך וראית סוס ורכב עם רב ממך וברש"י בעיניך הוא רב אבל בעיני אינו רב וכה"א והכית את מדין כאיש אחד, ופירש הוא זצללה"ה כי כל כחות האומות הם מניצוץ קדוש המחי' אותם, ואם נסתלק מהם אותו הניצוץ נשארו כולם פגרים מתים, וזהו בעיני אינו רב כי אינו אלא ניצוץ אחד קדוש עכ"ד, וממוצא הדברים שמלחמת ישראל הי' להוציא את ניצוץ הקדוש מבין האומות ואח"כ ממילא נופלים כשבלים אחרי הקוצר, ויש להבין איך הוציאו ישראל את ניצוץ הזה, וי"ל דהיות ידוע שניצוץ הקדוש מתאוה להתדבק בכלל הקדושה כדמיון המחט שנמשך אחר אבן השואבת, אבל כ"ז הוא באם ישראל זכאין ובתוכם מופיע שם ה' אז ניצוץ הקדוש ממילא נמשך ונדבק בהם, ונראה דמסוגל לזה ביותר הוא מדת התמימות כמ"ש תמים תהי' עם ה' אלקיך וברש"י אז תהי' עמו ולחלקו, ובזה יש לפרש הא דברש"י פ' דברים דאם לא שלחו מרגלים לא היו צריכין לכלי זיין, דבאם לא שלחו המרגלים ואחזו במדת התמימות אז היו לגמרי עמו וחלקו של השי"ת, ואז ממילא בלי שום פעולה הי' ניצוץ הקדוש נמשך אליהם בקל והיו האומות נופלים ממילא כפגרים מתים, ולא עוד אלא ניצוץ הקדוש שהי' נדבק בהם הי' מוסיף בהם כח וחיות, והיו אויביהם נופלים לפניהם איש בחרב רעהו עוד יותר ויותר, וז"ש אך בה' אל תמרודו, והיינו שיאחזו במדת התמימות ולא יחקרו אחר העתידות אלא יהי' רצונם ודעתם בטל לרצון ה', וכל שחפץ ה' לעשות אתם יהי' מקובל ורצוי בעיניהם, ואז ממילא לא יהי' לכם ממה להתיירא, כי לחמינו הם היינו שהניצוץ הקדוש שהי' בהאומות עוד יוסיף בנו כח ועצמה כמו לחם שמוצא פי ה' שבלחם מוסיף עוד כח וחיות, וע"כ כשתראו גודל כח האומות שגבהו כארזים וחסון הוא כאלונים זה עצמו יתן עוז בלבבכם, כי תדעו נאמנה שזה הכח הוא מהניצוץ הקדוש המחי' אותם והוא עצמו תיכף יסתלק מהם וימשך אחריכם ותוסיפו כח ועצמה, ובכן אם כח האומות גדול ביותר, תדעו שכחכם יגדל ביותר, וזה עצמו הוא הפירוש "סר צלם מעליהם" שזה ניצוץ הקדוש שהי' צל לראשם סר מהם ונמשך אחריכם, ואיך הוא זה מפני שה' אתנו, ע"כ אל תיראום:
138
קל״טאך ישראל פגמו אז במדת התמימות, וכבר אמרנו שהם באשר היו דור דעה וידעו להבחין מעלת הנהגת משה מזולתו, כי הנהגת נסים נגלים לא יתכן אלא ע"י משה ואפי' האבות לא הי' השי"ת מתנהג עמם אלא בנסים נסתרים ועיין רמב"ן ריש וארא, והם באשר שמעו מאלדד ומידד משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ הבינו שלא תהי' ההנהגה עוד ע"י נסים נגלים, ושוב אין זה בכלל הציווי שאמר השי"ת מקודם לכן רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם ובואו הר האמורי וגו' כי זה הי' קודם הגזירה שלא יכנס משה לארץ, וע"כ לא השיבו על תוכחת משה אליהם לא תערצון ולא תיראון מהם ה' אלקיכם ההולך לפניכם הוא ילחם לכם ככל אשר עשה אתכם במצרים לעיניכם, ובמדבר אשר ראית וגו' ההולך לפניכם בדרך לתור לכם מקום וגו' באש לילה וגו' ובענן יומם, כי אין מזה ראי' להנהגה בלי נסים נגלים, ובש"ס סנהדרין שלא סיימו קמי' משה נבואת אלדד ומידד, ע"כ לא יכלו להשיבו מאומה, ובקרבם חשבו שהצדק אתם, וכבר הארכנו בזה:
139
ק״מומ"מ נכתבו דברים אלו בתורה, כי כל מה שמרע"ה לא נכנס עמהם לארץ י"ל דהנה בזוה"ק שהי' נחשב ירידה למעלת משה שמשה הוא בעלה דמטרוניתא והוא גבוה ממעלת הארץ, אך הלוא גדולה מזה עשה משה לטובת ישראל, וכל השליחות לכנוס לבית פרעה מקום טנופת ע"ז הי' ירידה למשה, וגם התעסקו עם ישראל נחשב ירידה אליו לגודל מעלתו, ואיתא בספה"ק שזה ענין שסירב משה מתחילה בשליחות, ומ"מ לטובת ישראל לא השגיח על ירידתו, וגדולה מזה עשה שנתן נפשו עליהם ואמר מחני נא מספרך, ואיתא בספה"ק דבאם הי' משה נכנס עמהם לארץ לא היו עוד גולין ממנה לעולם, ועוד מעלות רמות ונשאות, וא"כ אף שלגבי משה נחשב ירידה מ"מ לא הי' זה מניעה באשר הי' נצמח מזה טובה גדולה לישראל, ובשביל זה עצמו ערך תפלות כמנין ואתחנן לכנס לארץ אף שידע שירידה היא לו אבל י"ל שמאחר דלדידי' הי' נחשב ירידה אלא לטובת ישראל, שוב צריכין זכות ישראל לזה, והיינו דישראל היו דור דעה, ואם בטלו את דעתם והלכו בתמימות והי' כמו בתחילה על הים שנכנסו לים עד חוטמיהם ואמרו אין לנו אלא דברי בן עמרם, הי' זה יחוד מוח ולב, דור דעה בתמימות, ולעומתו הי' חיבור עליונים בתחתונים, והי' גורם ביאת משה שהוא בעלה דמטרוניתא בארץ:
140
קמ״אאך מאז בשאלת הבשר פגמו במדת התמימות, הגם שהי' לוטה בשאלה זו ענין פנימי ולא תאוות בשר הגשמי, וכבר דברנו בזה במקומו, והדבר מוכרח שהרי היו חושבין אז לכנוס לארץ בעוד ג' ימים, והיתכן שאיש לא יהי' ביכולתו להתאפק שלשה ימים מאכילת בשר, מה גם אחר יותר משנה שיצאו ממצרים שהיו ניזונין במן לבד, ושלשה ימים האחרונים לא יכלו להתאפק, זה לא יתכן בשום אופן, ובהכרח לומר שהי' לוטה בו ענין פנימי:
141
קמ״באבל מ"מ הוא פגימה במדת התמימות, כי יהי' מה שיהי', הי' להם להשיב אמרים לנפשם שבאם טוב להם בשר בודאי הי' השי"ת נותן להם, ונקל ליתן להם בשר שאיננו יוצא מהיקש הטבע לגמרי מליתן להם מן אשר לא ידעו האבות ויוצא מהיקש הטבע לגמרי, ובודאי השי"ת יודע יותר מה שטוב להם, ואם היו סומכין על הש"י בתמימות לא היו באין לשאלת הבשר, וע"כ אבדו אז את משה מלכנוס עמהם לארץ, וע"כ אז דווקא התנבאו אלדד ומידד נבואה זו בעתה ובזמנה לעוררם על אבידה שאבדו אולי יתנו את לבם לעשות תשובה, ובאם היו עושין תשובה וחזרו למעלת התמימות הי' נתקיים רגע אדבר על גוי וממלכה וגו' ושב הגוי ההוא מרעתו וגו' כי גזירת נביא נשתנית לטובה:
142
קמ״גאך לא חלו ולא הרגישו לעשות תשובה, לכן הביא השי"ת אותם בנסיון מרגלים, ואם הלכו בתמימות או עכ"פ קבלו תוכחת משה אף שבעיניהם היו חשובין בלתי צודק, מ"מ אם קבלו דבריו בתמימות והיו אומרים לנפשם אין לנו אלא דברי בן עמרם ואפי' יאמר לך על שמאל שהוא ימין, והיתה אמונה זו נחשבת אמונה בתורה שבע"פ והי' תיקון על פגם התמימות בשאלת הבשר ושוב היו דור דעה עם תמימות יחוד עליונים בתחתונים כנ"ל, והי' משה נכנס עמהם לארץ ולא היו צריכין לכלי זיין כלל, ושוב לא הי' להם ממה להתיירא כלל, ולפי האמור מובן אשר כל דברי תוכחת משה לא היו דברי תוכחה בלבד, כי עדיין הי' הדבר בידם שיכנס משה עמהם ויהי' נוהג עמם הנהגה נסיית כמו במדבר:
143
קמ״דויש לומר ששבת הוא תיקון לחטא זה, דהנה אמרו ז"ל שיהי' כאילו כל מלאכתך עשוי' שלא תהרהר אחר מלאכה, ושמעתי מפי כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שמדה זו נוהגת בכל עניני אדם ואפי' מי שיש לו חולה בתוך ביתו רח"ל אם אפשר לו להתאפק שלא יצטער ויהרהר בעגמת נפשו, בודאי יתרפא כאמרם ז"ל יכולה היא שתרחם עכדה"ק, והיינו שזהו מדת התמימות שישליך על ה' יהבו, ובאשר רצון ה' שלא לחרוש ושלא לזרוע ולא יעשה מלאכה בודאי כן טוב וכך יפה, ולא תהי' המניעה ממלאכה כאילו ידיו אסורות אלא שיהי' בדעתו שבאמת א"צ לו וכך טוב לו, ואם היתה המניעה ממלאכה לעולם בודאי הי' טוב שלא לעשות מלאכה לעולם, וזה עצמו הוא בכל ענינים המעיקים לאדם שיהי' תמים עם ה' ולא יחקור אחר עתודות אלא ימסור עצמו לרצון ה' ומה שטוב בעיניו יעשה, שאין לך טובה ממה שטוב בעיני השי"ת, וזהו תמימות כמו שאמר דהע"ה נפשי כגמול עלי אמו ועי"ז נעשה האדם עמו ולחלקו ית"ש ואז ממילא צווחין אף עקתין בטילין ושביתין, כי כל קיומם הוא מחמת שיש בהם ניצוץ הקדוש המחי' אותם, וכאשר האדם נעשה עמו ולחלקו ית"ש נמשך מהם ממילא הניצוץ הקדוש ונתדבק בו וכנ"ל בענין ירושת הארץ, וי"ל נמי שמזה נמשכת ברכת שבת ומינייהו שתא יומין מתברכין משום שכל חלקי הקדושה והניצוצות נמשכין אליו וכענין כי לחמינו הם כנ"ל:
144
קמ״השנת תרע"ח
145
קמ״ובענין המרגלים שלכאורה אינו מובן מה שאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ וישובו אותנו דבר את הדרך נעלה בה ואת הערים אשר נבוא אליהן, שזה יתכן באם כל הליכתם היתה עד עתה לפי הֵלך רוחם וידיעתם, יחפצו נמי לדעת להלאה דרכם מראש, אבל באשר עד כה נמי לא ידעו המסעות והחניות אלא עפ"י ה' וביד משה וארון ברית ה' נוסע לפניהם לתור להם מנוחה והעמוד ענן מהלך לפניהם לנחותם את הדרך, מה נתחדש להם דבר שיהיו נזקקים לחשוב מחשבת דרכם ואת הערים אשר יבואו אליהן ולא סמכו על מנהלם עד כה:
146
קמ״זונראה דהנה כתיב פנו וסעו לכם ובואו הר האמורי ואל כל שכניו, ומשמע שימצאו הארץ כבוש לפניהם ואינן צריכין למלחמה כלל, וכמ"ש להלן בואו ורשו את הארץ, שאינו חסר אלא ביאתן שמה, ובאמת כי ברש"י בשם הספרי אלמלא שלחו מרגלים לא היו צריכין לכלי זיין, והטעם כי א"י בעצמה אינה מקיימת עוברי עבירה וכענין שכתוב כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם, והיתה הארץ מצד עצמה מקיאה אותם וספו תמו מעצמם בלי מלחמה, ומה שסבלה עד אז את האומות, כי בזוה"ק שכמו ישראל קנו מעלתם ע"י המירוק במצרים ואלמלא שנשתעבדו במצרים לא זכו למה שזכו, כן א"י אלמלא היתה ברשות הכנענים מקודם לא עלתה למה שעלתה, וע"כ עד עת הקץ לא היתה מעלתה כ"כ גדולה להקיא מתוכה את עוברי עבירה, וכמו ישראל עד הקץ היו מצרים שולטים עליהם, ובע"כ שלא בטובתם היו סובלים את שעבוד מצרים, אך כאשר הגיע הקץ כתיב והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, וכמו שהגיד כ"ק אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור שלשון סבלות היינו שלא יהיו סובלים את מצרים, ודוגמא זו הי' ארץ ישראל:
147
קמ״חוהנה ישראל במצרים כבר הגדנו שכאשר דבר משה אליהם פרשת החודש הזה לכם נתן בהם רוח חיים, ותחת אשר מקודם היו כבשר המת שאינו מרגיש באיזמל וכמ"ש ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה, בדיבר הפרשה התעוררו לתחי', דוגמא עת בריאת האדם דכתיב ויפח באפיו נשמת חיים כך הי' דיבורו של משה ששכינה מדברת מתוך גרונו, והשומע קול נבואתו כשומע קול אלקים חיים, וזה הי' להם לרוח חיים, ואז רק אז הי' פתח הגאולה, ולולא שהקדים לפחת בקרבם רוח חיים זה, לא הי' אפשר להם להגאל, ובאשר יציאת א"י מרשות כנענים היתה דוגמת יציאת ישראל מרשות מצרים, הוצרך נמי להיות כה"ג, תחילה לעורר בקרבה רוח התעוררות קדושה שתצא מאפילה לאורה, ואח"כ הי' אפשר לה לצאת מרשות הכנענים וללבוש מלכות להקיא את עוברי העבירה, היינו הכנענים, וקודם זה לא הי' בכחה לעשות מאומה, ולזה הי' נתבקש כחו של משה, ולא הי' בכח זולתו, וכמו בגאולת מצרים, שבמדרש שהקב"ה אמר למשה אם אין אתה גואלם אין אחר גואלם, וי"ל דמשום הכי הוא שלא הי' אפשר ע"י שום נביא אלא דווקא ע"י מרע"ה ששכינה מדברת מתווך גרונו וכן נמי בענין א"י:
148
קמ״טובפשיטות נמי דווקא משה הנקרא בעלה דמטרוניתא הי' בכחו להגביה את א"י שהיתה אז בשפל המצב ולא זולתו, וכענין ששמעתי מכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שסיפר מאחד מהצדיקים הגדולים שנשאל מצדיק אחד עצתו אודות שהוא רוצה לעלות לא"י, והשיב לו שעתה א"י היא בשפל המצב, וצריכין צדיק גדול ממנו להעלות את א"י ממצבה עתה ואיננו מספיק לזה צדקת השואל, אף שגם השואל לאו מקטלי קני באגמא הוה עכת"ד, ולפי"ז יובן מכ"ש אז להעלותה מרשות הכנענים שתשיג את מעלתה:
149
ק״נוהנה הם ששמעו נבואת אלדד ומידד משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ היו נבוכים וחששו לנפשם מי הוא ואיזה הוא אשר יוכשר להגבהת הארץ באופן שתקיא את יושבי' וירשוה בלי מלחמה כלל כנ"ל, והיתה עצתם שהם ישלחו מרגלים ראשי בנ"י והם בשליחת כל ישראל יהי' להם כח משלחם כל ישראל יחד, ובכח כנסת ישראל יגבהו את הארץ, ולא הספיקו להמתין על ביאת כולם יחד בלי משה כמו אם הי' משה נכנס עמהם לארץ לא הי' לו צורך בשליחת השלוחים מקודם בואו, י"ל הטעם כי יפה כחו של משה להמשיך אליו את הארץ ולהעלותה משפל מצבה אף בעודו במדבר, דוגמא לדבר מ"ש האריז"ל כי באם לא חטאו ישראל הי' כחם יפה להמשיך אליהם לא"י את כל ניצוצות הקדושה המפוזרים בכל העולם, אך כשחטאו הוחלש כחם וצריכין לאהדורי בתרייהו בכל מקומות פזוריהם, וכ"כ י"ל באם הי' מרע"ה נכנס לארץ הי' כחו יפה שאף בעודנו רחוק מהארץ כאשר אך דעתו עלי' ומתנענע לבוא אלי' להגביה אותה מרשות הכנענים ושוב תקיאם מקרבה, אך בלתי משה רק בכח כנס"י אין להם כח גדול הזה וצריכין מקודם לכנוס בתוכה וכענין הניצוצות לאהדורי בתרייהו במקומות פיזוריהם, וע"כ היתה עצתם לשלוח מרגלים בשליחות כל ישראל שיהי' נחשב כאלו נכנסו כולם בתוכה, ועי"ז תתעלה א"י מרשות הכנענים ותקיא אותם ואז יכנסו לארץ וירשוה בלי שום מלחמה וכלי זיין, ולפי"ז מובן שלא הסתפקו על מנהלם עד כה, אך לא היו יכולין לומר טעמם ונמוקם בפירוש, שבש"ס סנהדרין דלא סיימו קמי' דמשה נבואת אלדד ומידד, ומובן שלא יתכן להם לומר למשה לבשר לו בשורת מות, וע"כ אמרו בלשון נסתר ויחפרו לנו את הארץ וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבוא אליהן, שסובל שני פירושים פירוש הפשוט לעיני משה ולוטה בו נמי פירוש כוונתם, שע"י שליחת זו תקיא הארץ את יושבי', וישארו הדרכים והערים פתוחים לפניהם, ומ"מ לא הוטבה עצתם בעיני המקום, כי הכוונה היתה שיותר טוב שיקיימו תמים תהי' עם ה"א ולא יחקרו אחר העתידות, ואם יצטרך שיהי' כן בוודאי יצוה ה' לעשות ככה, ובאמת באם הלכו בתמימות הי' נתקיים בהם כמ"ש רש"י שם אז תהי' עמו ולחלקו, ועי"ז עצמו הי' כחם יפה למשוך אותה ולהגביה אותה מרחוק וכמו יפוי כחו של משה כי התמימות הא מתאים למדת הארץ כנודע, אך באשר פגמו במדת התמימות נהפוך הוא שאפי' ביאת השלוחים שמה בשליחותם לא תפעל על הארץ מאומה ועודנה נשארת תחת רשות הכנענים, וע"כ שוב היו צריכין למלחמה וכלי זיין כאשר כך הי' בסוף כי לא זכו עוד למעלת התמימות:
150
קנ״אובזה יש לפרש השינוי שהם היו אומרים נשלחה אנשים לפנינו היינו שהם יהיו המשלחים והקב"ה אמר שלח לך אנשים שמרע"ה יהי' המשלח ולא הם, כי באשר השי"ת חפץ חסד הוא לא הסכים שיהיו הם המשלחים שלא יפעלו בזה מאומה כנ"ל אלא שמשה יהי' המשלח שיהי' נחשב כחו של משה, אך השלוחים לא עשו כן אלא וישיבו אותם דבר ואת כל העדה שנעשו כשלוחי כל העדה וע"כ לא הצליחו כלל בשליחותם, וע"כ מצאו את הכנענים בעצם תקפם שלא קאה אותם הארץ כלל, והם כאשר ראו זה יצאו לחשוב על ה' תועה, וח"ו כביכול אף בעה"ב אינו יכול להוציא את כליו:
151
קנ״בוהטעם שרצו דווקא להיות שלוחי כל העדה לא של משה לבד, גם זה נסתעף מהפגם במדת התמימות של ישראל אלא באו בהתחכמות יתירה, זה פעל על המרגלים נמי להתחכם על דברי משה ולחשוב שבאשר הוא לא יכנוס לארץ, שוב כל מידי דאיהו לא מצי עביד שליח נמי לא מצי משוי, וכענין שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בכלל שמחשבתם של ישראל פגמו בהשלוחים וכענין ש"צ שטעה סימן רע לשולחיו:
152
קנ״גויקרא משה להושע בן נון יהושע, וברש"י שהתפלל עליו יו"ד ה"א יושיעך מעצת מרגלים, ויש להבין למה לא התפלל גם על כלב, בשלמא על יתר המרגלים שקלקלו בבחירתם, והבחירה לעולם חפשית, אפשר שראה ברוה"ק שלא תועיל תפלתו עליהם, אבל על כלב שבחר בטוב והשתטח על קברי האבות שלא יהי' ניסת לעצתם, שוב בודאי היתה מועלת לו תפילתו של משה, ובזוה"ק מפורש דכלב הוה בדוחקא אמר מה אעביד הא יהושע אזיל בסייעתא עלאה דמשה וכו' משמע דכלב לא נסתייע בתפילתו של משה ולמה לא התפלל עליו:
153
קנ״דונראה דהנה יש להתבונן ביו"ד שהוסיף ליהושע, דתפלה יו"ד ה"א יושיעך מעצת מרגלים היתה יכולה להיות אף בלי הוספת היו"ד לשמו, ולמה דווקא שם זה, ולא אלקים יושיעך מעצת מרגלים או שם אד', ונראה דהנה המרגלים לא היו בפשיטות מורדים ופושעים ח"ו כי היו ראשי בנ"י, אלא שהי' להם טעות דק, וכבר הגדנו בכמה אנפי מה הי' הטעות, אלא מחמת שנשתאבו בהם ע"י שגגתם כחות רעות יותר ויותר בסוד עבירה גוררת עבירה עד שכחות רעות אלו תקפו אותם בכח והביאום למה שהביאום כי אלו הי' ח"ו בפשיטות פשע ומרד נגלה, לא הי' יהושע צריך לתפלת משה וכן כלב לא הי' צריך להתשתטחות על קברי אבות כי צדיקים לבם ברשותם, אלא מחמת שהי' טעות דק מאד הי' החשש פן מחמת שליטת הרע יחשכו ח"ו עיניהם מראות נכוחה, ויבואו גם המה לטעות שתטב בעיניהם עצת המרגלים, ולזה צריכין חכמה יתירה, כי בדבר אשר איננו ניכר כ"כ להדיא, כאשר בא להבדיל ביניהם צריכין לחכמה יתירה, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה במה ששאל שלמה המע"ה חכמה לעשות משפט, ועוד שאמרו ז"ל הרוצה להחכים יעסוק בדיני ממונות, כי לברר במשפט אם הממון שייך לזה או לזה ששניהם מסטרא דקדושה צריכין לחכמה יתירה מאשר לברר בין טמא לטהור כשר ופסול אסור ומותר שזה מסטרא דקדושה וזה מסט"א, ע"כ תיקן שלמה עירובין ונט"י, ששלמה בחכמתו היתירה ידע להבדיל בין רשותו של זה לרשותו של זה אף ששניהם רה"י מסטרא דקדושה, ומהראוי שלא להוציא מזה לזה בלי עירוב כמו מרה"י דהוא סטרא דקדושה לרה"ר שהוא בסט"א, וכן נט"י אף בידים טהורות מ"מ באשר ידים עסקניות ומתפשטין מהגוף, צריכין להבדיל מן הקודש וצריכין נטילה עכ"ד ודפח"ח:
154
קנ״הוכענין זה יש לומר להבחין בטעות המרגלים באשר הי' דק מאד, איננו מספיק לזה חכמה רגילה אלא צריכין לזה חכמה יתירה, וע"כ הוסיף אות יו"ד ליהושע, דידוע דיו"ד הוא בחכמה, דשם של אדם הוא מהותו, וכאשר הוסיף יו"ד בשמו בזה נשתנה מהותו וניתוספה בו חכמה יתירה להבין ולהבדיל מה שלא ידע מקודם, ואז יתכן התפילה עליו שיהי' נושע מעצתם:
155
קנ״ווי"ל עוד בלשון אחר דהנה ידוע דכל טעות נמשך מצד כחות המסתירים את אור האמת, וכחות ההם מתהוים מחמת הבריאה שהיתה בהכרח ע"י צמצום והסתר אורו ית"ש, דאל"ה היתה מתבטלת כל הבריאה במציאות כמ"ש חכמי האמת בזה, והנה ידוע שכל השמות מחודשים מחמת בריאת העולם, זולת שם הוי' ב"ה וב"ש שהי' קודם שנברא העולם, ע"כ להסיר את הטעות יתכן מחמת הופעת שם זה שהי' קודם שנברא העולם קודם ההסתר והצמצום, דיתר השמות מביאין אתם גם בחי' ההסתר והצמצום, ע"כ הוסיף בו אות היו"ד שמעתה יש בו אותיות יו"ד ה"א וא"ו כסדר משם הוי' ב"ה שהם עיקר אותיות שם זה הקדוש כמ"ש הרבינו בחיי בענין הושענא רבא שהוא יום כ"א מבריאת העולם גימטריא שלש אותיות אלו, וכידוע בדברי חכמי האמת, וזה הי' לו לסיוע להסיר ההסתר ובזה יהי' ניצול מטעות וחשכת עצת מרגלים:
156
קנ״זולפי האמור יובן מה שלא התפלל על כלב, כי בליקוטי תורה מהאריז"ל שנתעבר בהם נשמת השבטים ובכלב נתעבר נשמת יהודה עיי"ש, והנה אמרו ו"ל יהודה שקידש שם שמים בפרהסיא נקרא כולו על שמו של הקב"ה, וע"כ י"ל נמי לפי דרכינו דמחמת קידוש ש"ש בפרהסיא זכה נמי שיהי' מאיר בו שם זה שהוא התגלות בלתי צמצום והסתר כמו שהוא קידש ש"ש בהתגלות, ע"כ באשר ידע משה שנתעבר בו נשמת יהודה שוב לא הי' מתיירא לו מטעות וחשכת עצת מרגלים:
157
קנ״חולפי דרכינו יש לפרש הא דשבת יעשה כולו תורה, עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בפסוק ויכל אלקים ביום השביעי וגו', כי כל מעשי שמים וארץ היו נמתחין והולכין עד יום השביעי, והיינו שהיו מתרחקין מהשורש ע"י הצמצום, והוא שם אלקים הנאמר במעשה בראשית, ובשבת נסתלק הצמצום, ועם זה נסתלק מלהיות נמתחין והולכין, וזהו ויכל שמתורגם ושיצי, היינו שנסתלק שם אלקים שהוא שם הצמצום, עכ"ד, והנה תורה היא כשמה שמורה לאדם להבחין ולהבדיל דבר מדבר היפוך חשכת השכל והטעות, ולפי דרכינו הנ"ל כל חשכת השכל והטעות בא מפאת הצמצום, ע"כ בשבת שהוא זמן סילוק הצמצום וההסתר שממנו נסתעף כל ענין הטעות, ע"כ שבת הוא זמן מוכן לתורה ביותר:
158
קנ״טבמדרש כך פתח ר' תנחומא בר אבא וכו' לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה האלקים את מעשיך, אכול בשמחה לחמך זו פרשת חלה ושתה בלב טוב יינך זו פרשת נסכים מהו כי כבר רצה וגו' זו הכנסת ישראל לארץ שנא' כי תבואו אל הארץ, וברש"י בישר להם שיכנסו לארץ, ובתנדב"א שאמר הקב"ה למשה העניים הללו יצא לבם לך ונחמם בד"ת, ויש להבין שיש כמה מצוות התלויות בארץ, ומה ענין לחלה ונסכים לכאן יותר משאר מצוות התלויות בארץ, וגם סמיכת פרשת ציצית וענין ג' חוטי לבן וחוט של תכלת, וקדימת לבן לתכלת:
159
ק״סונראה דהנה ברש"י למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים לפי שלקתה על עסקי דיבה שדברה באחי' ורשעם הללו ראו ולא לקחו מוסר, ויש להבין, ששם היו יכולין לשאול את משה מה טעם שפירש מד"א ולא שאלו אלא החליטו לדבר בו, והוא חטא לה"ר, אבל בכאן אינו מענין חטא זה אלא חסרון אמונה ובטחון בהשי"ת ויראת עם הארץ, ואם מה שאמרו ארץ אוכלת יושבי' היא, הלוא מוטעין היו בדבר הזה, דבאמת בכל מקום מצאו קוברי מתים אלא שהקב"ה עשאו לטובה כדי לטרדם באבלם ולא יתנו לב לאלו כפירש"י, והם חשכו עיניהם מראות הנס שעשה הקב"ה עמהם, א"כ שגנה היתה בידם, ומה ענין זה לפרשה של מעלה, שהי' להם ללמוד הימנה ולא לקחו מוסר:
160
קס״אוהנה בגוף ענין כל הפרשה כבר דברנו בה למדי, ולא נשנה אלא בשביל דבר שנתחדש בה, דהנה כתיב וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם ואמרו ז"ל וביום פקדי במרגלים ופקדתי עליהם חטאתם של עגל, וכבר דקדקנו מזה ששני חטאים האלו בני בקתא חדא נינהו, דאנ"ה לא היו ראויין להצטרף, וכענין אמרם ז"ל כל שאין טומאתן ושיעורן שוה אין מצטרפין, ובהכרח לומר שמסתעפין זה מזה, והיינו דהנה במעשה העגל כבר כתבו הראשונים ז"ל שלא היתה כוונתם לע"ז ח"ו, ובכוזרי משלו משל להרואה בית ע"ז וכסבור בהכנ"ס היא והשתחוה לה, א"כ הי' טעות לבד, ובאמת שגם חכז"ל משתמשין במלה זו טעו בעגל, לא טעו בעגל, משמע נמי שהי' טעות בעלמא, אך יש להבין שהרי כתיב לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב ופירשו ז"ל שקאי אפי' בכרובים של בית עולמים אם אתה עושה אותן של כסף או ד' אפי' של זהב או בבתי כנסיות ובתי מדרשות, הרי הן כאלהי כסף ואלהי זהב, וא"כ עדיין תקשי דאפי' לשיטתם שסברו בהעגל כדמיון בהכנ"ם, מ"מ הרי עברו על לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב, וי"ל דמאחר שהשטן הראה להם דמות חושך ואפילה בעולם ומשה מת ומוטל במטה והפחיד אותם מפני כחות רעות שבמדבר נחש שרף עקרב וצמאון והם בסכנה גדולה מאד, הורו היתר לעצמם שלאו זה של לא תעשון אתי וגו' שאיננו לאו דע"ז ממש, שוב הותר מפני פקוח נפש כל ישראל [שלא כדעת הר"ן דאף בלאו דלא ידבק בידך מאומה מן החרם הדין יהרג ואל יעבור, דאף שאיננו ע"ז ממש מ"מ כל לאוי דידה יהרג ואל יעבור אלא] כדעת התום' דאם אמר הבא לי עלין סתם והביא לו עלין של אשירה יעבור ואל יהרג, ומ"מ באשר הי' באמת ע"ז ממש נחשב להם שפגמו בדיבור לא יהי' לך כבמדרשים, ואף שהי' בשוגג מ"מ נשתאבו בהם כחות רעות בכל עת יותר ויותר עד שהביא לקצת מהן או לערב רב לשלשה עבירות חמורות במזיד ע"ז ג"ע שפ"ד כמ"ש ויקומו לצחק וכברש"י, וכבר הגדנו שזה עצמו הוא הטעם דשוגגין צריכין כפרה, דאף דאין עליו עונש כ"כ, מ"מ גוררת עכ"פ לעבירה אחרת, וכבר הגדנו היות תורה שבכתב היא אוריין תליתאי תורה נביאים וכתובים, מקביל לגוף ונפש ושכל, תורה לשכל, נביאים שהם מלשון דיבור כפירש"י וארא מלשון ניב שפתים ודיבור מתיחס לנפש כמ"ש ויהי האדם לנפש חי' ובתרגום לרוח ממללא, ע"כ נביאים מקבילים לנפש, כתובים שנקראים על שם מעשה הכתיבה וכל עשי' היא בכח הגוף ע"כ כתובים מקבילים לגוף, ובאשר פגמו בתורה שבכתב אוריין תליתאי המקביל לגוף ונפש ושכל נסתעף מזה חטא בגוף ונפש ושכל, ע"ז בשכל, שפ"ד בנפש, ג"ע בגוף כמ"ש מהר"ל, ואף שעשו תשובה מ"מ לא נמחל להם לגמרי ונשאר עדיין רושם החטא שמור לדורות, וכבר הגדנו שכמו שהעונש שמור לדורות, כ"כ גוף העבירה עדיין לא נסתלקה ועודנה גוררת עבירה, והיא הביאה חורבן מקדש ראשון, מחמת שהביאם לידי ג' עבירות חמורות אלו, וזה שבמדרש שאז נתעורר עליהם חטא העגל כתיב הכא וביום פקדי ופקדתי וכתיב התם קרבו פקודות העיר, וידועין עוד דברי מהר"ל שמקדש ראשון באשר עמד בזכות שלשת האבות שהם היפוך ע"ז ג"ע שפ"ד, ע"כ נחרב בשביל ג' עבירות אלי, ולפי דרכינו י"ל עוד דהנה בחטא העגל בשביל חטא שלשה עבירות נתחייבו כלי' ח"ו אלא שהתפלל משה עליהם בזכות שלשת האבות כמ"ש זכור לעבדך וגו', וע"כ כשחזרו ופגמו בג' עבירות אלו התעוררה עליהם הפקודה מחטא העגל, קיצור הדברים שבחטא העגל פגמו בתורה שבכתב אוריין תליתאי, ובשביל זה נשתאבו בקרבם כחות רעות שהביאו לידי ע"ז ג"ע שפ"ד, היפוך קדושת שלשת האבות, ואף שנסלח להם מ"מ נשאר רושם החטא, ונסתעף מזה לדורות הבאים בזמן מקדש ראשון שלשה חטאים אלו, וזה הי' סיבה לחורבן בית ראשון:
161
קס״בוהנה בחטא המרגלים כבר דקדקנו שבפ' דברים איתא מה שמרע"ה טען אתם הלוא כבר אתם רואים נסים נגלים מאז ממצרים עד הנה שכל ההנהגה היא נסיית יוצא מהיקש הטבע, ובדבר הזה אינכם מאמינים בה' אלקיכם, ולא מצינו שהשיבו לו דבר, וא"כ למה לא הודו לו אחרי שלא מצאו תשובה לדבריו, ואמרנו שהם ידעו היטב שהנהגה שע"י מרע"ה נתעלה מאד מהנהגה שע"י זולתו, והם הרי שמעו מנבואת אלדד ומידד משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ, וא"כ אין ראי' מהנסים שבימי משה להנהגה שע"י זולתו, ומ"מ לא יכלו להשיב למשה דבר, דבש"ס סנהדרין דלא סיימו קמי' דמשה הא דנבואת אלדד ומידד, וחשבו שמשה איננו יודע מזה, דבאם הי' ידע לא הי' עושה קו"ח מהנהגה שבימיו, ולא יתכן לענות לו ולבשר לו בשורת מות, ע"כ לא ענו אותו דבר, ומ"מ הם נשארו בשלהם, באשר בעיניהם הקו"ח פריכא, ומ"מ נחשב להם לחטא, שהי' להם להשיב אל לבם אין לנו אלא דברי בן עמרם, וכמו שנצטוינו לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, וברש"י אפי' יאמרו לך על שמאל שבעיניך שהוא ימין אליו תשמעון בלי התחכמות, ואפי' ברור בעיניך שטעו, ואפי' ידמה בעיניך טעם מאין נצמח להם הטעות, וכ"ש שהי' להם לשמוע דברי מרע"ה, ואף שבעיניהם הקו"ח פריכא, מ"מ אליו תשמעון, והנה הוא פגם בתורה שבע"פ, ונראה לומר שגם זה נסתעף מחטא העגל שהי' פגם בתורה שבכתב כנ"ל, ושתי התורות שבכתב ושבע"פ תורה אחת היא, ע"כ מחמת פגם התורה שבכתב נסתעף כח רע שמשך אותם לפגם תורה שבע"פ, ולפי"ז מובן הא דביום פקדי במרגלים ופקדתי עליהם חטאתם של עגל, שהקשינו הלוא אין שיעור וטומאתן שוה אין מצטרפין, דמאחר שזה נסתעף מזה שוב בני בקתא חדא נינהו:
162
קס״גולפי האמור י"ל בענין בית שני שנחרב בשביל שהי' בהם שנאת חנם, ובמהר"ל בס' הנצח הטעם דמקדש שני הי' בזכות כנס"י ובשנאת חנם פגמו בכנ"י עיי"ש, ולפי דרכינו יש להוסיף בה דברים, דהנה יש להבין מאחר שהיו עוסקים בתורה ועבודה וגמ"ח כבש"ס פ"ק דיומא למה לא הגינו עליהם שלא יבואו לידי שנאת חנם, ועוד מאחר שהיו צדיקים גמורים שלבם ברשותם, למה לא שלטו בנפשותם להטותם להיות אוהבים זא"ז היפוך משנאת חנם:
163
קס״דונראה דכמו שהגדנו לעיל בענין חורבן בית ראשון שהי' בשביל שהי' בהם שלשה עבירות החמורות, שכל זה נסתעף מחטא העגל שהי' פגם בתורה שבכתב, וזה שהביאם אז לידי שלש עבירות כמו בעת חטא העגל, כ"כ י"ל שמחמת חטא המרגלים שהי' פגם בתורה שבע"פ כנ"ל נסתעף מזה בזמן בית שני שצצו האפיקורסים ומינים וצדוקין ובייתוסין שכפרו לגמרי בתורה שבע"פ, היינו שכחות הרעות שנשארו בקרב ישראל עוד מימי המרגלים שחטאם לא נסלח לגמרי, זהו שהטעה את לבם אחורנית בזמן בית שני לכפור בתורה שבע"פ:
164
קס״הומעתה יובן ענין שנאת חנם ששלט אז, דהנה ידוע דבתורה שבכתב יש להאומות ג"כ קצת אחיזה, שהרי תיכף בבואם לארץ כתבוה על האבנים שכל מי מהאומות שרוצה ללמוד יבוא וילמוד כבש"ס סוטה, אבל בתורה שבע"פ אין לאו"ה שום אחיזה, ובקה"ע דקריאת שם מסכתא מלשון מסך, שתורה שבע"פ יש בה ענין מסך המבדיל בפני האומות, וע"כ היא המאחדת את כל עדת ישראל תחת דגל אחד, והיא הגורמת התאחדות ישראל, ומובן ממילא דמחמת פגם כח המאחד דהיינו תורה שבע"פ נשתאב בקרבם כח רע להיפוך כטעם הזוה"ק בטומאת מת, והוא שהביא רוח עועים בקרבם וגרם שנאת חנם, ופגם תורה שבע"פ זה עצמו הוא שסיבב חורבן הבית כידוע מענין בריוני שהיו שם שלא הטו אוזן לדברי חכמים שאמרו נעביד שלמא בהדייהו כבש"ס גיטין, ואף שגם הבריונים לפי הלך רוחם וכוונתם חשבו לטובה, לחוס על קדושת המקדש ועל כבוד שמו ית"ש ועל ישראל שלא ימשלו עליהם הרומיים הרשעים והמזוהמים, מ"מ הי' להם לשמוע לדברי חכמים, ואפי' אומרים לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, וכל אלה נסתעף מחטא המרגלים שפגמו בענין זה:
165
קס״ווכנראה שמה' היתה זאת להביאם לידי נסיון זה, ואם היו עומדים בנסיונם וקיימו בעצמם כוף אזנך לשמוע דברי חכמים, הי' זה תיקון על חטא הקדום, והי' נעשה גמר התיקון, ונראה דגם בדורות אחרונים כן הוא כנראה בימינו אלה, שקודם גמר התיקון צריכין ישראל לעמוד בנסיון כמו אלה להשליך מנגד כל רעיונות ומחשבת האדם אף שנראה לו שזה דרכו מתאים להצלחה בזה ובבא, מ"מ יכוף אזנו לשמוע דברי חכמים, ואף כי בעוה"ר ירדנו פלאים מ"מ כיוצא בזה אמרו אין לך אלא שופט שבימיך:
166
קס״זקיצור הדברים שחטא מרגלים הי' פגם בתורה שבע"פ, ומזה נסתעף חורבן בית שני:
167
קס״חומעתה יובנו דברי רש"י בסמיכת פרשת מרגלים לפרשת מרים לפי שלקתה על עסקי דיבה ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר, דהנה מה שדיברה במשה על פרישתו מהאשה, אף שלא נעלם מהם שסדר קדושה ופרישה והבדלה הוא מעלה באדם ולא חסרון, ואפי' בן עזאי אמר נפשי חשקה בתורה, אפשר לעולם שיתקיים ע"י אחרים, מכ"ש מרע"ה, ושכבר הי' לו שני בנים, כבר הגדנו שבאשר ראו שישראל אחר עמידתם ברום המעלות בעשיית המשכן והדגלים דומים למלאכי מעלה, פתאום נפלו ממעלתם והי' הנסיעה הראשונה כתינוק הבורח מבית הספר, ובתבערה ובקברות התאוה, והי' הדבר לפלא בעיניהם מאין היתה כזאת, ויצאו לדון שזה נצמח מפאת שמרע"ה נתעלה מעלה מעלה מהם ואין לו עוד חיבור עמהם, ע"כ אי אפשר שתאיר בהם כ"כ הארה ממשה, וע"כ נפלו ממדריגתם ובאו למה שבאי, וחשבו שהסתלקות חיבור מרע"ה מהם נצמח מפאת פרישתו והבדלתו מעניני עולם הגופני, ואלמלא פרישתו מאשה שהאשה היא חומרית הי' למרע"ה עדיין חיבור עם עולם החומרי ולא הי' כ"כ נבדל מכלל ישראל, ואף שלצורך עצמו של מרע"ה היתה הפרישה מעלה, מ"מ הי' צריך לבטל את תועלתו מפני תועלת ישראל, וזה שטענו הלוא גם בנו דיבר ה' ולא פרשנו מד"א, ומה"ט הוא כדי שיהי' להם חיבור עם ישראל להשפיע בהם מה שהשפיעו ענני כבוד בזכות אהרן ובאר בזכות מרים, עד שהודיעם השי"ת שאין להם ללמוד מהם למשה, כי נבואת משה היא ממקום גבוה הכולל הכל כחשיכה כאורה, ואין פרישתו מדרך ארץ פועל עליו כלל שעל ידי זה יסתלק החיבור עם ישראל, ומ"מ הדיבור שדיברו במשה אף שכוונתם לטובה ולתועלת לכלל ישראל, נחשב להם לחטא, כי הי' להם להשיב אל נפשם שכל מה שמשה עושה בודאי כך ראוי וכן יפה אף שבעיניהם לא הי' נראה ראוי, וכמ"ש אליו תשמעון אפי' יאמר על שמאל שהוא ימין:
168
קס״טומעתה יובן דמרגלים שפגמו בתורה שבע"פ ולא קיימו בעצמם אליו תשמעון אפי' שיאמר על שמאל שהוא ימין, הי' להם ללמוד מפרשת מרים, אבל ראו ולא לקחו מוסר, היינו שלא הסתכלו להבין לקחת מוסר מענין מרים:
169
ק״עולפי האמור יש לפרש ענין התנחומין בפרשת נסכים וחלה שעליהם רמז הכתוב לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך, דהנה ישראל אחר חטא מרגלים שנגזר עליהם להפיל אותם במדבר ונקבע בכי' לדורות, הרגישו מה שאבדו בחטאם אבידה אחר אבידה, נפילה אחר נפילה, עונש העגל, ועונש מרגלים, חורבן בית ראשון, חורבן בית שני, הי' שבורי לב מאד, ויצא לבם כמעט כמתייאשים בידעם שנשאר אצלם רשימו מפגם תורה שבכתב ומפגם תורה שבע"פ המושך לשלש עבירות החמורות, ושלא להיות נשמע לדברי חכמים ושנאת חנם, לזה בישר להם שתי מצוות אלו מצות נסכים וחלה להיות מקבילים לשני סוגי חטאים, והיינו דהנה נסכים כוללים שלשה מיני צמחים סולת ושמן ויין, ושלשתם רומזים לתורה כמ"ש לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי וכתיב וחבל עול מפני שמן ודרשו ז"ל וחבל עול של סנחריב מפני עול תורה של חזקי', וידוע עוד ששמן הוא חכמה ואמרו ז"ל הרוצה להחכים ידרים וסימנך מנורה בדרום, וכבר הגדנו ששלשה אלה מקבילים לשלשת אבות, שמן לאברהם שהיו שתי כליותיו נובעות חכמה, וכתיב בי' ע"כ משחך ה"א שמן ששון מחביריך, יין ליצחק דכתיב בי' ויבא לו יין וישת, וידוע מ"ש בזוה"ק מאתר רחיקא קריב לי' והוא בסוד אלקי יצחק קו השמאל, סולת ליעקב כי סולת רומז לתורה כבמדרש נשא בנשיא לבני יששכר, סולת בלולה בשמן, נאה לתורה שתהא בלולה במעש"ט, הרי שסולת רומז לתורה, וידוע שהיא בתפארת מדתו של יעקב:
170
קע״אונראה עוד לומר שמקביל לשלשת חלקי התורה אוריין תליתאי תורה נביאים וכתובים, שמן שהיא חכמה לתורה, יין לנביאים שנביא הוא לשון דיבור, ויין מעורר הדיבור כמ"ש ותירוש ינובב בתולות ומשנכנס יין יצא סוד, סולת לכתובים, ודבר זה ידוע למבינים, ובזוה"ק חטה חט ה', וא"כ מצות נסכים מורה שישראל עודנה בכחם לעשות קרבן מצמחים שעדיין כח שלשת האבות ואוריין תליתאי אתם עמם להגביה להשי"ת, והוא תנחומין על מה שהיו כמתייאשים מחמת פגם אוריין תליתאי וכח שלשת האבות, וזה מורה שאין להם לייאש ועוד בכחם לרפא את הנהרסות חורבן בית ראשון:
171
קע״במצות חלה הבאה מחמת גלגול העיסה שהוא קיבוץ קרטי סולת שהרי לא נולד בה דבר חדש אלא הקיבוץ, וזה מורה על כח כנס"י [ובזוה"ק חלה דא שכינתא] שאף שאינם נרצים כל אחד בפ"ע, מ"מ קיבוץ הפרטים מילתא הוא, ואף שאינם נרצים מצד הפרט יכולין להיות נרצים מצד הכלל עכ"פ, וזה תנחומין על פגם תורה שבע"פ שהביא לידי חורבן בית שני כנ"ל, ומורה שעוד היום יבוא עת בית ה' להבנות כבזוה"ק פ' פנחס שעתיד להיות בנין בית ראשון ובית שני יחד וזהו ששתי מצות אלו הם משמחים ומטיבים לב ישראל שיצא לבם והיו בוכים ועצבין על מה שגרמו לעצמם, ובשתי מצוות אלו המורה על עניינם שעוד כח עלומים כחם, ועוד יבא יום וירפא את מזבח ה' ההרום, יחליפו כח ייעפו ולא יגעו בעבודת ה', וזהו שבישר להם שיכנסו לארץ, שהכנסת ישראל לארץ הכוונה לתכלית הנ"ל, ולפי"ז מובן שיתר מצוות התלויות בארץ לא הי' די לשמח את לבם כמו שתי מצוות אלו:
172
קע״גולפי האמור יש לפרש נמי סמיכת פרשת ציצית וקדימת הלבן לתכלת, וחוטי הלבן הם ג' ותכלת א', דהנה ידוע דלבן מורה על אהבה, וי"ל דג' חוטי לבן מורים על שלשת האבות דבמדרש משל למלך שהי' לו שלשה אוהבים וכו' וקאי על שלשה אבות, שאף שכל אחד מהם הי' לו מדה מיוחדת מ"מ במדת אהבה כולם שוים לטובה שכולם נקראו אוהבים, וע"כ בזכותם זוכין ישראל לג' חוטי לבן המושכין אהבה ללב ישראל, ולעומת שהיו ישראל לבם דוה עליהם שבפגם חטא העגל אבדו מעלתם מג' אבות, ואף שנסלח להם מ"מ בחטא מרגלים נתקיים וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם, לזה בישר שעדיין זכות ג' אבות אתם, ובשבילם זכו למשוך אהבה בג' חוטי לבן ולזכות לאוריין תליתאי, ולהיות נשמר משלשה עבירות החמורות, וחוט א' של תכלת שמורה לכנס"י כבזוה"ק, הוא לעומת שהי' דוה לב ישראל עליהם על פגם בכנס"י תורה שבע"פ בחטא המרגלים באה מצות והתכלת שמורה שעדיין כח כנס"י אתם, ולעומת שנצטרפו חטא העגל וחטא מרגלים פגם תורה שבכתב ופגם תורה שבע"פ לקיים וביום פקדי ופקדתי כנ"ל, נצטרפו לעומתם ג' חוטי לבן וחוט א' של תכלת להיות כאחד כאמרם ז"ל והי' לכם לציצית מגיד שארבעתן מצוה אחת, ועם זה מובן מצות קדימת לבן לתכלת כעין תורה שבכתב לתורה שבע"פ, וכמו סדר החטאים שחטא העגל שהי' פגם בתורה שבכתב קדום לחטא מרגלים שהי' פגם תורה שבע"פ, כן סדר התיקון לבן קדום:
173
קע״דשנת תרע"ט
174
קע״השלח לך אנשים, בפשטות הלשון הוא ציווי, יש להבין איך יתכן שיהי' ציווי על מעשה בלתי נרצה וגלוי וידוע לפניו ית"ש אחרית דבר שיבואו לכלל חטא הגדול הזה, ואפי' לפירש"י שהוא רשות אם תרצה שלח עדיין אינו מיושב, ועוד מה ראו על ככה אז קהל ישראל לחפוץ במרגלים, הלוא עמוד ענן וארון ברית ה' נוסע לפניהם, ואם להגיד להם אם טובה או רעה, נמי בלתי מובן שזה יתכן רק באם הי' להם ארץ אחרת מכבר ויחפצו לידע אם טובה היא שיהי' שוה להעתיק מהאחרת אלי', אבל מאחר שאין להם מה לעזוב, בכל אופן שהיא טובה היא מלנוע במדבר, אחרי שעכ"פ ראוי' היא לישיבה, והאבות דרו בה ומאז הכנענים ישבו בה, והרבה דקדוקים בפרשה המובנים לכל וכבר דברנו בהם למדי ומ"מ אין בהמ"ד בלי חידוש:
175
קע״וונראה דהנה כבר דקדקנו בענין מה שאמרו ז"ל עוגות שהוציאו ממצרים טעמו בהם טעם מן, וכן מה שבשבעה באדר פסק המן מלירד והיו מסתפקין ממן שבכליהן עד ט"ז בניסן, שנראה שהי' ענין ממוצע בין מאכלם שבמצרים לבין אכילת המן, וכן בין אכילת המן למאכלם מלחם הארץ, והיינו כי ידוע ששינוי הפתאומית, לא יסבלהו הטבע והיושב בבית אפל כשיצא לאור השמש תכהנה עיניו מראות וכן להיפוך וכמו בגשמיות כן ברוחניות, וע"כ כשהיו אז מורגלים במאכלי מצרים נשפעים ע"י שר הארץ לא יתכן להם להעתיק ממאכל זה למאכל המן לחם שמלאכי השרת אוכלין וכל מציאותו ענין נסיי, וכ"כ אחר שפסק המן מלירד לא יתכן להעתיק ממאכל מן למאכל לחם הארץ הגשמי, וע"כ נסדר הסדר שיהי' ביניהם מזון ממוצע, עוגות שהוציאו ממצרים ניתן בהם טעם מן, כשפסק המן נסתפקו ממן שבכליהם, שבודאי לא הי' כ"כ משובח כמו ביום שירד [וכאשר נתבונן בדבר נראה שביציאתם ממצרים שהי' מאכלם שם גם מאד נשפע ע"י שר הארץ והי' המרחק רב מאוד בינו לבין המן הי' הממוצע גשמיותו ג"כ עב אלא הי' בו טעם לשבח, וכשפסק המן לירד לעומת תבואת א"י שהמרחק שביניהם הי' פחות מהמרחק שבין המן לבין תבואת מצרים, ע"כ הממוצע שביניהם לא הי' בגשמיותו אלא בטעמו שלא הי' בו כ"כ טעם לשבח]:
176
קע״זובדוגמא זו י"ל דהנה הנהגת מרע"ה היתה כל ענינה בנסים נגלים יוצאים מהיקש הטבע עמוד אש וענן מן ובאר, אך הנהגת יהושע היתה בנסים מלובשים בטבע, וכעין שכתב הרמב"ן ריש וארא בענין ההפרש שבין האבות שנגלה אליהם בשם א"ש שעשה עמהם נסים מלובשים בטבע לבין מרע"ה שנודע לו בשם הוי' שעשה עמו נסים נגלים, וכבר הגדנו הטעם שמפורש במשנה תורה שמרע"ה טען עם ישראל ובדבר הזה אינכם מאמינים בה' אלקיכם ההולך לפניכם בדרך בעמוד ענן יומם ובעמוד אש לילה וגו' וישראל לא השיבו אותו מאומה, ומ"מ לא קבלו את דבריו אף שבאמת שטענת משה היתה טענה נצחית, כי נקל לעשות נסים בלתי יוצאים מהיקש הטבע לגמרי מנסים יוצאים לגמרי מהיקש הטבע ונסים להפיל את האמורי במלחמה אפי' יהי' כגובה ארזים גבהו איננו כ"כ יוצא מהיקש הטבע, ומצינו זה גם בבני עשו שהורישו את החורי ומואב את האימים ועמון את הזמזומים אף שהיו ג"כ רפאים, וממילא השי"ת שעשה עמהם נסים יוצאים מהיקש הטבע לגמרי כעשר מכות במצרים וקי"ס ומן ומ"ת שראו בעיניהם נקל לפניו להפיל את הכנענים במלחמה, ומוכרח לומר שטעם ישראל הי' היות שמעו אלדד ומידד מתנבאים במחנה משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ, ודור המדבר דור דיעה הבינו היטב מעלת משה על יהושע שהנהגת משה היתה ע"י נסים נגלים משא"כ יהושע, ע"כ שוב אין ראי' מטענת משה, ומשה שטען זה הי' מפני דבש"ס סנהדרין דלא סיימו קמי' משה את נבואת אלדד ומידד, ע"כ היתה טענתו טענה חזקה, אבל ישראל שידעו מנבואת אלדד ומידד לא נתפייסו בזה, ומ"מ לא היו יכולין לומר זה למשה אחר שלא ידע מנבואה זו דלאו אורח ארעא לומר למרע"ה כי מת אתה ולא תכנוס לארץ:
177
קע״חולפי האמור יש לפרש הא דאמרו נשלחה אנשים לפנינו וגו', היינו שבאשר ידעו גודל ההפרש שבין הנהגת משה להנהגת יהושע שהמרחק רב ביניהם, והוא שינוי הפתאומית שלא תסבלהו הטבע כי חשבו לכנוס תיכף לארץ, ע"כ היתה עצתם שתהי' ביניהם הנהגה ממוצעת למעלה מהטבע וקצת מלובשת בהטבע, ושליחת המרגלים היתה לה מקום במלחמה שבהתלבשות הטבע כמ"ש הרמב"ן שישראל אמרו כדרך כל הבאים להלחם בארץ נכרי' ששולחין לפניהם אנשים לדעת הדרכים ומבוא הערים, ודחקו לעשות זה בעוד משה קיים שהנהגתו למעלה מהטבע כדי שיהי' ענין הנהגה ממוצע ומעורב מהטבע וממעלה להטבע:
178
קע״טומעתה מיושב למה היו צריכין מרגלים הלוא הענן והארון היו נוסעים לפניהם, ועדיין לא הי' בזה חטא גדול אלא קצת יוצא ממדת התמימות שהי' להם להשיב אל לבם כי אם צריך להיות כך בודאי הי' השי"ת בעצמו מצוה לעשות כך, אבל באשר היו דור דעה וכל מעשיהם היו בהשכל ודעת הי' להם זה לנסיון, ובאם היו עומדים בנסיון והיו מקובצים אצלם שני הכחות יחד דור דעה ובתמימות, לעומתם הי' גם מרע"ה נכנס לארץ, שהוא חיבור מרע"ה בחי' הדעת והארץ שהיא מדת האמונה והתמימות, ואף שכבר נתנבאו אלדד ומידד מ"מ ידוע כי נבואת נביא יכולה להשתנות לטובה, אבל באשר לא עמדו בנסיונם ובהכרח שמשה לא יכנוס עמהם לארץ שוב הי' מקום לעצתם בשליחות המרגלים:
179
ק״פאך ידוע שפגם אפי' זוטא מושך לפגם יותר גדול ממנו, וע"כ ע"י מה שפגמו שבשבילם לא יכנוס מרע"ה עמהם לארץ משך עוד פגם שחשבו שהם מופרדים ממשה שהם יכנסו לארץ והוא לא יכנוס, ע"כ אמרו נשלחה אנשים לפנינו שהם בעצמם יהיו המשלחים ולא משה, וע"כ המרגלים שנעשו שלוחי ישראל נתפגמו ג"כ מפגם ישראל, כמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהוא כאמרם ז"ל ש"צ שטעה סימן רע לשולחיו מפני שהם היו בעוכריו ופגמו אותו עד שטעו, וע"כ יצאו לכלל טעות וחשבו נמי שארץ אוכלת יושבי' היא, אבל באם משה הי' המשלח הי' עולה הענין בטוב שאז הי' עירוב וחיבור שלמעלה מהטבע זה משה והמרגלים שהוא בדרך הטבע ולא הי' אירע בהם שום טעות וקלקול:
180
קפ״אומעתה יובן מה שאמר השי"ת שלח לך אנשים אתה תהי' המשלח ולא הם, ומרע"ה עשה כן, אבל פגם הקהל פגם את השליחות ונעשו שלוחי הקהל כמ"ש וישיבו אותם דבר ואת כל העדה עד שטעו כנ"ל:
181
קפ״בבזוה"ק כלם אנשים כלהו זכאין הוו ורישי דישראל הוו וכו' אלא אמרו אי ייעלין ישראל לארעא נתעבר אנן מלמהוי רישין וימני משה רישין אחרנין דהא אנן זכינן במדברא למהוי רישין אבל בארעא לא נזכי, ובמק"מ מ"ש וימני משה בחשבם שיכנס משה לארץ א"נ וימני משה בצוותו כן ליהושע עכ"ל, ולפמ"ש בדיבור הקדום שכולם ידעו מנבואת אלדד ומידד ע"כ לפרש בצוותו כן ליהושע, אבל עיקר הדבר למה לא יזכו להיות רישין בארץ, ולכאורה קו"ח הדברים כי ידוע שדור המדבר היו אנשים במדריגות גבוהות מבאי הארץ, וא"כ אפי' שחשבו שישתנה גם הדור, מ"מ אם לדור המדבר זכו להיות רישין מכ"ש לדור באי הארץ:
182
קפ״גונראה עפמ"ש במק"א בתיבת נשיאים שאין הפירוש מוגבהים דא"כ הי' לו להיות בוא"ו אחר השי"ן, ומדכתיב ביו"ד משמע הפירוש מגביהים את אחרים, ונסתייענו מדברי הש"ס מגילה (יוד:) הוא אינו שש אבל אחרים משיש דיקא נמי דכתיב כן ישיש ולא כן ישוש, והיינו שענין הנשיאים הי' להגביה את לבב ישראל לאביהן שבשמים, והנה מובן שלהגביה אנשים שכליים שמצד עצמם יש להם מדריגות גבוהות הוא יותר נקל מלהגביה אנשים פחותים מהם, וזהו שחשבו שרק במדבר שישראל הם רמי המעלה נקל להגביה עוד יותר מה גם בצירוף כחו של משה, אבל בארץ להגביה דור פחות מהם לזה אין אנו ראויים ולזה נתבקש צדיקים עוד יותר, ע"כ התאוו לישב עוד במדבר תחת כנפי מרע"ה, וזה ייטב הן עבור ישראל והן להם:
183
קפ״דשנת תר"פ
184
קפ״השלח לך אנשים, ובמדרש אבל שליחים ששלח משה רשעים היו מנין ממה שקרינו בענין שלח לך אנשים, ויש להבין מה ראי' היא זו שהיו רשעים, ועוד שם במדרש לכך נאמר אשתוללו אבירי לב כ"כ למה על שהיו שליחין טפשין וכו' שולח דברים ביד כסיל, ועוד במדרש וכי כסילים היו המרגלים והלוא כבר נאמר שלח לך אנשים ובכ"מ שנאמר אנשים בנ"א צדיקים הם שנאמר בחר לנו אנשים וכו' ואלמלי אתה קורא כסילים, אלו לא נקראו כסילים אלא על שהוציאו דבה על הארץ שנאמר ומוציא דבה הוא כסיל אעפי"כ בנ"א גדולים הי' ועשו עצמן כסילים עליהם אמר משה כי דור תהפוכות המה וכו' שנתבררו צדיקים ונתהפכו עכ"ל, הרי משום שמעיקרא צדיקים היו יוצדק בהם הלשון אנשים, וא"כ איך דייק מלשון שלח לך אנשים עוד להיפוך לומר שרשעים היו, ועוד יש להתבונן בענין שינוי השמות רשעים טפשים כסילים:
185
קפ״וונראה דהנה דקדקו המפרשים בלשון שלח לך שתיבת לך מיותר, ובש"ס יומא (ג':) דקדקו קח לך משלך ועשה לך משלך, ומר סבר שמשל ציבור אלא כביכול בשלך אני רוצה יותר משלהם, והכא לא שייך הכי, גם בעיקר הדברים יש להבין מאין נצמח שבנ"א צדיקים ראשי בנ"י ודור המדבר דור דעה יהי' להם טעות לומר ארץ אוכלת יושבי' בשביל שבכל מקום שהיו עוברים הי' גדוליהן נגפין כדי שלא יתנו לב לאלו והיתכן שאנשי דעה אלו לא הרגישו אמיתת הענין, וגדולה מזה שנפל פחד הכנענים עליהם, הלוא ידעו שביד ה' להמיתם כרגע כמו בכורי מצרים ובעצמם ראו נסים גדולים מאלה שיצאו מהיקש הטבע לגמרי, ואאע"ה שלא נגלה אליו אלא בשם אל ש' ולא בשם הוי' ב"ה נמי נצח את ארבעת המלכים הוא ואליעזר עבדו או אפי' עם שי"ח אנשים:
186
קפ״זונראה דהנה במדרש שכבר אמר להם הקב"ה שבחה של א"י כי ה"א מביאך אל ארץ וגו' וכה"א כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה, ועד שהם במצרים אמר וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההוא אל ארץ וגו' והכתוב אומר וה' הולך לפניהם יומם בעמוד הענן ומהו שלח לך אנשים וכו' א"ל הקב"ה ראה נתן ה"א לפניך את הארץ עלה ריש באותה שעה נתקרבו ישראל אל משה וכו' אמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ שלא האמינו עכ"ל, וע"כ י"ל מחמת שהפליגו על דבריו של משה מפי הקב"ה שהוא ושמו אמת נסתלקה מהם נקודת האמת והרגשה האמיתית ונשתאב בהם דבר שהוא להיפוך כטעם זוה"ק שהנגף בא ע"י מנין שמחמת המנין נסתלקה הברכה נשתאב לעומתה נגף היפוך הברכה, כן י"ל בכאן שמחמת סילוק נקודת האמת נשתאב בהם נקודת השקר, וע"כ אל תתמה שלא הרגישו באמיתת ענין הנגף שנשתלח בגדולי הכנענים, ונתגבר בהם חשבון השקר לפחוד מגבורת הכנענים, ולא נלמדו ממלחמת אאע"ה ומכל הנסים שראו בעיניהם, כי בחשבון השקר יש תירוץ על הכל, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה במלחמת עמלק שהי' נצרך קודם מ"ת שבעוד עמלק הי' בתוקפו הי' מצא תירוץ גם על הפלאות של מ"ת עכ"ד, והטעם מפני שעמלק שורש השקר וכענין שבזוה"ק שיש עננין חשוכין המחשיכים כל אור דוגמת שבע פרות הרעות שבחלום פרעה שלא נודע כי באו אל קרבנה:
187
קפ״חולפי האמור יתפרש מה שנאמר למשה שלח לך אנשים שמשה יהי' המשלח, היינו ששלוחו של אדם כמותו, ומשה הוא בחי' האמת כבמדרש אמת זה משה כמ"ש בכל ביתי נאמן הוא, א"כ מדת האמת של משה תאיר בהם לדחות מדת השקר שנשתאבה בהם מחמת חטא ישראל כנ"ל, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהוא כענין ש"צ שטעה סימן רע לשולחיו, ולפי דרכינו הוא מדת השקר שנשתאבה בכל הנקרבין שאמרו נשלחה ויתוקן עם זה שיעשו שלוחי משה ושלוחו של אדם כמותו, אך ענין שליח של אדם כמותו הוא רק כשעושה מחמת רצון המשלח ובטל אליו כמו שפירש"י קידושין בהא דאין שליח לדבר עבירה דהוה כעושה מאליו, הרי דכשעושה מחמת רצון עצמו אף שכך הוא רצון המשלח אינו נחשב שליח כמותו, והנה בפרשת מטות כתיב על חטא זה כי לא מלאו אחרי, והלשון משמע שלא הי' אחרי ה' בתכלית השלימות, ולכאורה זה לישנא קלילא נגד חטא זה שנגזר בשבילו בכי' לדורות, וי"ל דזה על המרגלים עצמו קאי שתחילת החטא הי' מה שלא מלאו להיות שלוחי משה מפי ה' אלא רצו לתור את הארץ מעצמן, שהיו מסופקים הטובה היא, ובזה יוצדק הלשון "אחרי" שהמבטל עצמו לרצון אחר ולא כעושה מאליו נקרא הולך אחריו ולא הולך עמו, ומאחר שלא היו נחשבים שלוחי משה שוב התגבר בהם כח השקר כנ"ל:
188
קפ״טומעתה יתפרש שמזה שנאמר שלח לך אנשים שיהיו שלוחיו דווקא ואז יהיו אנשים צדיקים, מוכח שבלא"ה הי' גובר בהם כח השקר ורשעים היו, ומעתה יש לפרש הלשון שנאמר בהם טפשים כסילים, דהנה הא שאין הקטן נעשה שליח אף דקטן יש לו מעשה ואפי' מדאורייתא ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו מדאורייתא אין לו מדרבנן יש לו כבש"ס חולין (י"ג.) ומ"מ אינו נעשה שליח, י"ל הטעם דכל ענין שליחות דמהני הוא משום שנעשה כמו המשלח, וכ"ז הוא מחמת שמבטל א"ע להמשלח וכל עשייתו איננו מחמת שהוא עצמו רוצה בכך אלא מחמת רצון המשלח ולא כעושה מאליו, ולזה צריכין דעת שיפשיט א"ע מדעתו ורצונו ולהעמיד את עצמו במקום המשלח, וזה אין לו להקטן שנחסר לו דעת, וכן נמי הנאמר במרגלים לשון טפשים וכסילים, היינו שלא השכילו לבטל את דעתם ורצונם לרצון משלחם מרע"ה כנ"ל בלשון שלא מלאו אחרי, ע"כ נהי' מה שנהי' ונשתאב בהם נקודת השקר וטח מראות עיניהם עד שנחשבו רשעים:
189
ק״צויקרא משה להושע בן נון יהושע ברש"י התפלל עליו יו"ד ה"א יושיעך מעצת מרגלים, ויש להבין שייכות שם הקדוש זה לתפילה זו, ונראה דהנה אמרו ז"ל עוה"ב נברא ביו"ד עוה"ז נברא בה"א והנה אמרו ז"ל ישראל שמודים בשני עולמות, והגיד כ"ק אדומו"ר הכהן הגדול זצללה"ה מאלכסנדר שאף שהגוים מזכירין בפיהם עוה"ב, היינו שאצלם נחשבים נפרדים זה מזה ואין זה נקנה מכח זה, אבל ישראל מודים ששניהם אחד כפרוזדור וטרקלין התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין עכ"ד, וי"ל דהיינו טעמא דנבנה משני אותיות אלו שם קדוש אחד להורות ששני העולמות אחד, וי"ל עוד דמה"ט שני אותיות אלו הם באיש ואשה יו"ד באיש וה"א באשה, ואם זכו שכינה ביניהם, שאיש ואשה הם חומר וצורה, ושם זה שביניהם מורה על אחדותם בטהרה, אבל אם לא זכו אלא לתאוה יבקש נפרד נסתלק שם זה המאחד:
190
קצ״אוהנה בחובת הלבבות דבשביל מעשה המצוות שהם בפועל ובנגלה זוכין לעוה"ז שהוא בנגלה, ובשביל הכוונה שבהם שהיא במצפון הלב זוכין לעולם המצפון שהוא עוה"ב, והנה איתא בספה"ק שדור זה מפני שהיו דור דיעה היו להוטין ביותר אחר הכוונה ומצפון המצוות, ע"כ לא היו להוטין כ"כ אחר א"י ששמה עיקר מעשה המצוות בפועל כמ"ש הרמב"ן שהמצוות נקראים משפט אלקי הארץ, וע"כ בחרו ביותר לשבת במדבר בצל ענני כבוד על אכילת המן ושתיית מי באר המפקח את השכל עכ"ד, והנה י"ל באשר לא החשיבו כ"כ את עשיית המצוות בפועל אלא את הכוונה ואת המצפון עשו פירוד בין שני העולמות עוה"ז ועוה"ב שדוגמתם הוא שם המחובר משני אותיות אלה יו"ד וה"א, ע"כ למען ישמר יהושע מעצת מרגלים התפלל מרע"ה עליו בשם הקדוש זה:
191