שם משמואל, ויקהלShem MiShmuel, Vayakhel

א׳שנת תר"ע.

ב׳איתא בתיקוני הזוהר שצריך כ"א מישראל שיהיו בו תמיד שני אותות, בחול אות ברית מילה ואות תפילין, ובשבת אות ברית מילה ואות שבת, ושמעתי מכ"ק אבי אדמו"ר הכ"מ, הטעם משום דאדם בעוה"ז הוא כאבידה כמאה"כ תעיתי כשה אובד וגו', ואבידה מחזירין לבעלי' בסימנים, ושני סי' הוי כסי' מובהק דהוא דאו', וע"כ ע"י שני אותות שהם שני סי' יכול אדם המבקש למצוא אבידתו, היינו את עצמו מהיות עוד נאבד, עכת"ד, ולהבין הדברים נראה דהנה איתא בתיקוני הזהר הנ"ל דהשני אותות הם נגד שני יודין שבשם הוי' ושם אדנ', אות ברית נגד היוד שבשם הוי', ואות תפילין ואות שבת נגד היוד שבשם אד', יש לפרש כי אות א' שהוא נגד היוד שבשם הוי' מורה עוצם מעלת נשמת ישראל, ששורש נשמתם מאות יוד שבשם הוי' גבוה מכל העולמות והמלאכים בסוד ישראל עלו במחשבה, וכתיב הלא הוא אביך וגו', ואות הב' שהוא נגד היוד שבשם אדני מורה דהנהגת כל העולמות היא עפ"י פעולת ומעשה ישראל, כי השם אדני הוא מצד שהשי"ת הוא אדון ומנהיג העולם, והנה אם האדם משים אל לבו ומתבונן בעוצם מעלת נשמתו, ובמה שכל העולמות ניתנין תחת ידו וברשותו כמאה"כ כל שתה תחת רגליו וגו', וכאמרם ז"ל לעולם יראה אדם עצמו כאלו הוא חציו זכאי וחציו חייב וכו', עשה מצוה אחת אשוריו שהכריע א"ע ואת כל העולם כולו לכף זכות וח"ו להיפוך הוא להיפוך, הוא מתמלא בושה איך הוא מטנף עוצם מעלתו בטנופת חומריות עוה"ז אשר כל העולם ותענוגיו ושעשעיו אינם תופסין מקום לעומת מעלת נשמתו, ומקלקל את כל העולמות במעשיו הבלתי מוטהרים, ממילא מתפעל ומחליף כח ומוציא א"ע מהיות עוד אובד בחומריות עוה"ז ויגבה לבו בדרכי השי"ת וכארז בלבנון ישגה אשר כל רוחות הרעות לא יזיזו אותו ממקומו:

ג׳והנה בתקה"ז הנ"ל דאות תפילין הוא נגד היוד שבשם אד', היינו דתפילין ש"י שנאמר בהם וקשרתם לאות, ושהאות הוא מה שאדם מקושר לעולם עליון, ע"כ פועל במעשיו ג"כ בעולם עליון הן לטוב והן למוטב, באמצעות הקישורין, ויובן לפי"ז מה דשבת לאו זמן תפילין, דתפילין מורין שהאדם כמו שהוא למטה מקושר למעלה, וממילא בשבת שנשמתו שבה לשורשה והוא בעצמו עודנו שם, וזה הוא יותר ויותר ממה שמורין התפילין שהוא למטה, ורק נקשר למעלה, ובאשר הוא בעצמו שמה בודאי פעולתו יותר פועלת בעליונים, באשר הוא בלתי אמצעי, וכעין זה שמעתי מפה כ"ק אבי האדמו"ר הכ"מ הטעם דשבת לאו זמ"ת, דשבת הוא כנגד מרע"ה וכאמור ישמח משה במתנת חלקו, ומדריגת מרע"ה הי' בלי אמצעי כמ"ש אם אין פניך הולכים וגו', ולא נתרצה בשליח שהוא מט"ט, ולכן הוא גבוה ממצות מעשיות שהוא תפילין, שהקישור ע"י אמצעות המעשה, ובשבת א"צ לאמצעי עכת"ד, ובזה יש להבין הא דאין בנין בהמ"ק דוחה שבת, דבהמ"ק וכליו הם אמצעים לקבל האור מלמעלה ובשבת א"צ לזה:

ד׳דעת רש"י דציווי מלאכת המשכן הי' אחר חטא העגל, ויש להבין ראי' לזה, שהרי בשעת הציווי נצטוה גם על בחירת אהרן לכהן וזה הי' אחר שנבחרו הלוים ונבחר הוא מהם כמ"ש ויבדל את אהרן להקדישו קודש הקדשים, שיש בו שתו הבדלות אהרן מהלוים והלוים מישראל, ומאחר שהלוים נבחרו אחר מעשה העגל, שוב ע"כ גם אהרן נבחר אז, ומפורש עוד במדרש שנבחר מחמת שהיתה כוונתו במעשה העגל לטובה עי"ש, א"כ ע"כ שגם כל ציווי המשכן הי' אחר חטא העגל, ונראה דהנה מרע"ה מצד עצמו לא הוצרך להמשכן, שהרי כ' הרמב"ן דבעשיית המשכן שבו ישראל למעלת אבותיהם שהי' סוד ה' עלי אהלם, וממילא מרע"ה שהי' בעצמו מרכבה לשכינה כמו האבות הקדושים ועוד יותר מהם, והי' סוד ה' עלי אהלו לא הוצרך למשכן להיות אמצעי להשראת השכינה, וכ"כ נאמר דישראל קודם החטא שהי' מדריגתם גבוה ונשא מאד וכמו אדה"ר קודם החטא והיו מוכתרים בשני כתרים חרות ממה"מ ג"כ לא הי' צריכין לעשות משכן, וזה שאנו אומרים בזמירות אוהבי ה' המחכים בבנין אריאל ביום השבת שישו ושמחו כמקבלי מתן נחליאל, דאיתא בכתבי האריז"ל שאותן הכתרים שהתנצלו בהר חורב שכולם זכה משה ונטלן, ובשבת מחזירן לישראל, וע"כ אין בנין בהמ"ק דוחה שבת, שהרי בצד מה א"צ למשכן, וע"כ ישראל שמחכים בכל יום לבנין בהמ"ק יש להם לשמוח בשבת אעפ"י שאינו בנוי כמקבלי מתן נחליאל שלא היו צריכין אז למשכן כנ"ל:

ה׳ברש"י והנשיאים הביאו א"ר נתן מה ראו נשיאים להתנדב בחנוכת המזבח תחילה ובמלאכת המשכן לא התנדבו תחילה, אלא כך אמרו נשיאים יתנדבו ציבור מה שמתנדבים ומה שמחסרין אנו משלימין אותו כיון שהשלימו ציבור את הכל שנא' והמלאכה היתה דים אמרו נשיאים מה עלינו לעשות הביאו את אבני השוהם וגו' לכך התנדבו בחנוכת המזבח תחילה:

ו׳נראה דדעת הנשיאים הי' שמקודם יעשו ישראל בעצמם כל מה שבכחם, אך במה שלא יהי' דעת הציבור מגעת, ויחסר בהם החיות, ובלי דחילו ורחימו לא פרחי לעילא, ישלימו הם ויעלו את כל מעשיהם שיהיו לרצון לפני אדון כל, זהו ומה שמחסרין אנו משלימים, אבל באמת השלימו ציבור את הכל מעצמם, אז התחכמו הנשיאים להביא את אבני השוהם, והענין הוא עפימ"ש הרב מלאדי בס' ליקוטי התורה שאבן השוהם הוא אשר נהפוך מחומריות וחשכת האבן ע"י נצוצי השמש להיות מאיר ובא, וזה עשו הנשיאים שבכח קדושתם שהם ראשי אלפי ישראל [עי' בהקדמת תקה"ז] פעלו על עבודת הציבור בניצוצי אור שלהם עד שנהפך כל צד חומריות שהי' עוד בעבודתם להיות זך ומצוחצח כעין השוהם, אבל באמת לא יצאו בזה הנשיאים ידי חובתם, כי אלמלא הציבור עצמם השיגו ידם לעבוד עבודתם לפני הבורא ית"ש, לא הי' כלום, וכן חובת הנשיאים וכך יפה להם שהם יתחילו ויעשו דרך עד שכל איש ואיש יהי' בכחו לעשות בעצמו, וכמ"ש במחקק במשענותם כרוה נדיבי עם, שהם המשיכו הבאר של מרים לכל שבט ושבט [והבאר של מרים רומז להשגות, ומבואר בכתבי האריז"ל שהשקה להרח"ו טרם מסרו לו הסודות כוס מבארה של מרים] אשר כל אחד ואחד בעצמו יהי' ביכולתו לעבוד את הבורא ית"ש, וע"כ בחנוכת המזבח שהוא החנוכה והתחלה לעבודה כבר הבינו שנכון שהם יתנדבו תחילה ויעשו פתח ודרך לפני כאו"א:

ז׳במ"ר תן לחכם ויחכם עוד זה בצלאל שאמר למרע"ה מהו המשכן א"ל ששרה הקב"ה שכינתו בתוכו ומלמד לישראל תורה, א"ל בצלאל והיכן התורה נתונה א"ל משאנו עושין את המשכן אנו עושין את הארון, א"ל אין כבודה של תורה בכך אלא אנו עושין הארון ואח"כ המשכן ע"כ, להבין ענין פלוגתתם דהנה כתיב כל דרך איש ישר בעיניו ותוכן לבות ה', הרצון כי כל איש נשתלח לעוה"ז לעבוד עבודת השי"ת כ"א לפי שורש נשמתו ולכך הדרך ההוא ישר' בעיניו ומדמה לו שאי אפשר להיות באופן אחר, וזהו ותוכן לבות ה', שיודע מה ששייך לאדם בעוה"ז כפי שורשו, והנה מרע"ה זכה לכל השגות ומדריגות הגבוהות בסנה כשהי' אז בן שמונים שנה, וידוע מזוה"ק דהסט"א רדף אחריו בנערותו, אך הוא ע"ה עבד בכל כחו לגרש הפחיתות מעצמו וקידש כל אבריו עד שזכה למה שזכה להתוה"ק והשגות הגבוהות, ולכך אמר לעשות משכן תחילה ואח"כ הארון כדרכו בקודש לקדש אבריו תחילה, וזה הוא המשכן שרומז על האברים וע"י פעולות האדם במלאכת המשכן הוא השראת שכינה וקדושה, וע"י כן באין לתורה, ובצלאל הי' היפוך זה, דכשהי' בר תליסר שנין כבר הי' לו השגות גבוהות מאד כאמרם ז"ל יודע הי' בצלאל לצרף אותיות שבהם נבראו שמים וארץ וזכה לתוה"ק, ע"כ אמר לעשות הארון ואח"כ המשכן דע"י הארון שהוא התוה"ק יכולין לקדש א"ע בעבדות השי"ת, וזאת היתה פלוגתתם, ובאמת כן הוא הדרך לפני כל בני חילוף כמו שנפסקה הלכה ועשה בצלאל, מעשה רב, וכנראה שמרע"ה הודה לו, שהרי א"א לאדם להמתין בלימוד התוה"ק עד שיקדש אבריו, דהאיך יבא לזה בלא תורה, ורק מרע"ה מצד עוצם גדלות נשמתו הי' יכול לבוא לזה, וכעין זה יש להבין פלוגתתם בגמ' כמי שהוא במדבר וא"י מתי שבת אם ימנה הימי חול ואח"כ לשבות או להיפוך, דמ"ד דמונה ששה ואח"כ שובת סובר שיקדש ויטהר אבריו בימי המעשה במעש"ט אשר יעשה ועי"ז יבא לקדושה ושבת, ומ"ד שובת ואח"כ מונה סובר דע"י השבת יכולין לטהר הימי מעשה, ובזה נבין השינוי שיש בלוחות האחרונים מהראשונים, דבראשונים נאמר הטעם על שביתת מלאכה בשבת שביתת השי"ת, ובאחרונים יצי"מ, דראשונים מרמזין ומורין לאדם לטהר ימי המעשה ועי"ז לבא לקדושה, שאז הי' קודם חטא העגל היו יכולין לבא לזה, ובאחרונים שהיו אחר חטא העגל קשה מאד לבא לזה ולכן כתיב יצי"מ דכמו שבמצרים לא הי' להם לישראל שום הזדככות משלהם מקודם, ורק משמים ניתנו להם השגות ואח"כ הימי הספירה להזדככך ולבא למ"ת וכן הוא עבודת השי"ת כנ"ל, וגוף דברי המדרש קשה להבין דבגמ' מבואר להיפוך, דבצלאל אמר לעשות המשכן ואח"כ הארון דלהיכן אכניסם, יע"ש, והגמ' בעצמו ג"כ קשה להבין כיון שהיו מקופלין ג' חדשים וא"כ נשאר הקו' להיכן אכניסם, אך נראה שפלוגתתם של מרע"ה ובצלאל היו רומזין לפנימיות הענין לענין עבדות כנ"ל:

ח׳ויק"פ ופרשת החוד שנת תרע"א.

ט׳כ"ק אאמו"ר זצללה"ה אמר כי באשר עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ומשהוקם המשכן נאסרו ונעשו כל ישראל כאחד ע"כ הקדים ויקהל שעשה כולם קהלה וכלל אחד, וה"ט שהקדים שבת למלאכת המשכן ששבת הוא רזא דאחד, ובאמצעות שבת זכו למשכן וכנ"ל, ודברים אלו יש לבאר, דהנה קרבן הוא מלשון התקרבות שע"י הקרבנות מתקרבין להש"י, וידוע שג' חלקי האדם הם גוף ונפש ושכל [או בלשון נפש רוח ונשמה] ושכל אדם איננו שוה לשכל זולתו כאמרם ז"ל אין דעתן של בני אדם שוות, ובזוה"ק נודע בשערים בעלה כל חד לפום מה דמשער בלבי', אך בנפשות יש לכל ישראל חיבור כי כל הנפשות ממקור אחד מוצאם, וכל ישראל הם ביישנים רחמנים גומלי חסדים, שהם מדות וטבע הנפש, ובגופות יש לכל אנשים ג"כ התדמות, כאמרם ז"ל שטבע את כל אדם בחותמו של אדה"ר, ונגד ג' אלו הם ג' מקומות הקרבת הקרבן, במות, משכן, מקדש, היינו שלקרב השכל להש"י הי' די ההקרבה בבמה, ונמצא בכתוב ופגעת חבל נביאים יורדים מהבמה, שבאמצעות הקרבן הי' חל עליהם רוח הנבואה של כח שכלי, ובאשר השכל של איש ואיש בפני עצמו ואיננו שוה לזולתו כנ"ל, ע"כ לקרב השכל א"צ למקום כללי רק כל אחד ואחד עושה במה בפ"ע ומקרוב עלי', אבל לקרב להשי"ת גם הנפש, צריכין למשכן, שבקרבנות המשכן נאמר כמה פעמים נפש וכפרה לנפש, ובאשר נפשות ישראל מתאחדים ואין שלימות הנפש רק מצד הכלל, ע"כ צריכין למקום כללי, ובמקדש הי' התקרבות להש"י עוד יותר, שאפי' הגופים או נפש הטבעית נתקרבה להשי"ת באמצעות המקדש, וע"כ המקדש הי' עיקרו מדברים הדוממים שהם אבנים ורק הקירוי הי' של ארזים, שדברים הדוממים מתייחסים יותר לגוף, לעומת שבמשכן הי' עיקרו מבע"ח שהיריעות היו מצמר תכלת וארגמן ותולעת שני והם הם נקראים משכן כאמרם ז"ל משכן קרוא משכן ואין הקרשים קרואים משכן רק קרשי המשכן, ובע"ח מתייחסים לנפש כאמרם ז"ל תבוא נפש ותכפר על הנפש, ואף הקרשים מצומח נמי יש בהם נפש בצד מה ונקרא נפש הצומחת, והוא מאמרם ז"ל אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה והוא מכה אותו ואומר לו גדל, וע"כ תמצא דבמקדש הי' גם לאו"ה תועלת כמו שסידר שלמה המלך בתפלתו וגם אל הנכרי וגו' והי' להם מקום שהיו רשאין לכנום עד החיל, משום שגם הם טבועים בחותמו של אדה"ר לעומת שבמשכן לא הי' להם שום מקום לכנוס, כי בנפשות אין לאו"ה שם התדמות לישראל שמקור מוצא הנפש הוא לגמרי לישראל ממקור אחר ממה שלאו"ה כמבואר בהרח"ו, והתדמות בצד מה הוא רק מצד הגוף:

י׳ולפי האמור שבמה היא להתקרבות השכל, יובן מה שנכרים [אף בזמה"ז] רשאים להקריב בבמה ומותר להורותם איך יקריבו כדאיתא בפרק בתרא דזבחים עפימ"ש מהר"ל שכל ענין טוב הנמצא באו"ה הוא רק מצד השכל, וביאר בזה את מאמר הש"ס דמה בן נתינה שמו היינו מה שהשכל מחייבו אבל לא מצד הנפש, וע"כ הם שייכים רק לבמה:

י״אוהנה בשבת נאמר כי אות היא ביני וביניכם ונכרי ששבת חייב מיתה, כי שבת הוא שלימות הכל אפי' לגוף ונפש, ולכן אפי' ע"ה אימת שבת עליו אף שאין לו כח השכלי, והוא משום שהנפש בעצמה אף בלעדי הוראת השכל מרגשת בקדושת שבת, והוא משום חיבור הנפשות בשורשם, וכמו שבאברי האדם שכולם מרגישים זה מזה, כ"כ נפש הישראלי מרגשת מהרגשת נפש זולתו, ואולי מטעם זה יחיד ששב מוחלין לכל עולם כולו:

י״במעתה יובנו דברי קדשו של כ"ק אאמו"ר זצללה"ה הנצבים פתח דברינו, שמאחר שע"י המשכן נאסרו הבמות, היינו שהתקרבות לא יהי' מצד השכל לבד רק גם בנפש, ע"כ הוצרך לאחד מקודם את כל נפשות ישראל ואמר להם את השבת קודם למעשה המשכן, ולפי האמור דהתקרבות הנפש אין נמצא בנכרים כלל יובן מה שאין נמצא אכילת קדשים באו"ה וכאמרם ז"ל לא הקריבו ב"נ שלמים, ואמרם ז"ל ראשון לאכילת קדשים, כי אכילה היא מתייחסת לנפש, וצום נקרא עינוי נפש, ועינוי שיש בה אבידת הנפש הוא הצום, ובאכילת קדשים נתעלה ונתקרב גם הנפש, מה שאין זה שייך כלל באו"ה:

י״גויובן מה שבמצרים שלא הי' בידם מצוות במה להגאל ניתן להם פסח ומילה, כי אכילת קדשים הוא שלימות הנפש, ופסח עיקרו אינו בא אלא לאכילה, ומילה היא שלימות הגוף אשר שתי אלה אינם נמצאים באו"ה כלל, ע"כ עם אלה נפרדו ויצאו מהיות להם עוד דביקות באו"ה שהי' כמו עובר במעי בהמה: במכילתא מפני מה הקדים לקיחתו של פסח לשחיטתו ד' ימים הי' ר' מתיא בן חרש אומר כו' שלא הי' בידם מצוות שיתעסקו בהם כדי שיגאלו, ר"א הקפר ברבי אומר וכי לא הי' בידם של ישראל ד' מצוות שאין כל העולם כדאי בהן שלא נחשדו על העריות ולא על לה"ר ולא שנו את שמם ולא שנו את לשונם כו' מפני מה הקדים לקיחתו של פסח לשחיטתו ד' ימים לפי שהי' ישראל שטופין בע"ז במצרים וע"ז שקולה כנגד כל המצוות כו' עד אמר להם משכו ידיכם מע"ז והדבקו במצוות עכ"ל, ואינו מובן במאי פליג על ר' מתיא בן חרש שמאחר שע"ז שקולה ככל המצוות הרי שוב לא הי' בידם כלום, וע"כ סיים והדבקו במצוות, והיינו הך דר' מתיא בן חרש, ונראה דהנה ידוע באם אדם רשע עושה מצות אינם לרצון, ולשון הרמב"ם ה' תשובה אתמול עשה מצוות וטורפין לו בפניו, ומ"מ אם אח"כ עשה תשובה בזה מוציא את המצוות שעשה מקודם מיד הסט"א שטרפו אותם מקודם, וזה שמדייק הרמב"ם וטורפין לו בפניו, היינו לא שהי' כלא הי' רק הי' והסט"א טרף אותם טרף טורף יוסף, וממילא אח"כ כשעושה תשובה הוא מוציא את בלעו מפיו, וכלשון הכתוב ומשניו אשליך טרף, וזה שאמר ר"א הקפר לא כמו שאמר ר' מתיא שלא הי' בידם מצוות, רק באמת הי' להם ד' דברים שאין כל העולם כולו כדאי בהן אלא שהיו עשוקים ומטורפים ביד הסט"א, וממילא כשמשכו ידיהם מע"ז שוב דבקו במצוות שהוציאו מפי הסט"א, וזה שדייק והדבקו במצוות, לא שיעשו או יתעסקו במצוות, כי כבר עשו והתעסקו כנ"ל, ובזה יש ללמוד לכל איש שלא ינוח ידו מלעשות תורה ומצוות אפי' יהי' מה שיהי' שהרי סוף כל סוף בודאי יזכה לתשובה וישוב לו הכל, וגם לא יתייאש ח"ו כי באם אך ירצה להתחיל מחדש לא יהי' לו מניעה מעוונותיו הקודמים, כמו אז שהיו שקועין בע"ז ולשעה קלה הוציאו את הטרף מפי הסט"א, כ"כ יזכינו הש"י לשוב אליו באמת וכימי צאתינו מאמ"צ, יראינו נפלאות:

י״דבמדרש טוב שם משמן טוב וכו' שמן טוב נופל על המת והוא מבאיש שנאמר זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח, שם טוב נופל על המת ואינו מבאיש שנא' ויעל ויגהר על הילד, ושמעתי מכ"ק אאמו"ר זצללה"ה פירושו, דהנה שמן רוקח אין הריח שלו בעצם רק שקיבל וקלט מהבשמים שנרקחו עמו, וע"כ מקבל שינוי ע"י זבובי מות, אבל שם טוב הוא בעצם, ודבר שהוא בעצם אינו מקבל שינוי עכת"ד, ועפ"י דרך זה יש לפרש דברי המדרש עוד שם טוב הי' שמותן של חמ"ו משמן המשחה שנמשחו נדב ואביהוא למה שאלו נכנסו להקריב ויצאו שרופין ואלו נכנסו לכבשן האש ויצאו בשלום, דהנה שמן המשחה הוא מעלה את האדם למדריגה גבוה ממה שהי' מקודם, ואפי' כשהוא קטן נעשה ארוך כבמדרש ששאול שהי' משכמו ומעלה גבוה מכל העם, והלביש לדוד את מדו מפני שדוד נמשח אז בשמן המשחה נעשה ארוך עי"ש במדרש, והנה מטבע האש להפריד בין חלקים הנדבקים, וע"כ מרכך כל גוף קשה ושורף הנשרפין עד שמתפרדים היסודות ונשאר מונח אפר שהוא היסוד עפר, וע"כ נדב ואביהוא שנמשחו בשמן המשחה ונתעלו במדריגתם ומ"מ כשעלו יותר מכפי הראוי פעל בהם האש של מעלה להפריד מהם מעלתם זה שלא הי' בעצם ולא הי' המעלה להם רק כמו ענין המקובץ מחלקים נפרדים, וכמו שמן רוקח שקלט הריח מן השמים ע"כ פעל בהם האש להפריד מעלה זו מהם עד שגם נשמתם נפרדה מגופם, שכל דבר שאיננו בעצם מקבל שינוי, אבל חמ"ו שנכנסו ע"מ לשרוף שיחזקאל הנביא אמר להם בשם ה' שלא יתקיים עליהם ומסרו נפשם על קדושת ה', ע"כ נתקדש גם גופם קדושה עצמית והיו לאחדים נפשם וגופם אחדות עצמית ולא אחדות קיבוץ לבד, והי' נפשם וגופם דבר אחד, ע"כ לא שלט בהם אש הכבשן להפרידם, ובאמת לאו כל המוסרים נפשם על קדושת ה' זוכין לכך רק חמו"ע שהיו בלא"ה מזוככים עד התכלית, שוב עלו ע"י מסירת הנפש למעלה גדולה כנ"ל:

ט״ווע"פי האמור יש לפרש מה שערי המקלט קולטין רק אדם ולא מלאך ושר של אדום יטעה בזה כבש"ס מכות ובזמירות של שבת, דהנה י"ל הטעם דערי מקלט שהן ערי הלוים קולטין, משום דכל ענין מיתה נמשך מחטא העגל שקודם החטא הי' חירות ממה"מ, והלוים שלא חטאו בעגל אין ראוי להם המיתה מצד עצמם רק מצד זולתם וכמ"ש הזוה"ק בטעם שמת יהושע אף שלא הי' שם בעת העגל, והנה ההורג נפש בשגגה וחטא בחיים רודפת אחריו המיתה, ומ"מ באשר הי' בשגגה והי' רק מקרה ולא נעשה רוצח בעצם יכול הוא לקבל שינוי ושיסתלק ממנו ענין המיתה ע"י שנספח ללוים בערי המקלט ששם אין לענין המיתה מקום בעצם והוא כענין זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח, אך להיפוך משם, ששם הרע שבעצם מקלקל הטוב שבמקרה, וכאן הוא להיפוך, שהטוב שהוא חיים בעצם מסלק את המיתה מראש ההורג נפש בשגגה שהוא במקרה, וכ"ז באדם ששייך אצלו מקרה והי' פעולתו במקרה ולא נעשה רוצח בעצם, אבל מלאך אם הוא רע בעצם רע וכך היא צורתו ולא במקרה, ע"כ אין לו קליטה בערי הלוים:

ט״זבמדרש החדש הזה לכם, משל למלך שקדש אשה וכתב לה מתנות מועטות כיון שבא ללקחה כתב לה מתנות רבות כבעל, כך העוה"ז אירוסין היו שנא' וארשתיך לי לעולם, ולא מסר להם אלא הלבנה בלבד שנא' החדש זה לכם, אבל לימות המשיח יהיו נשואין שנא' כי בועליך עושיך באותה שעה מוסר להן את הכל שנא' והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד:

י״זונראה לפרש דהנה בריש קידושין דאסר לה אכ"ע כהקדש, ובתוס' שם דפשטא דמילתא מקודשת לי מיוחדת לי ומזומנת לי, והנה אנו מברכין אשר קדשנו במצותיו נמי הפי' כעין קידושי אשה שאנו מיוחדים ומזומנים לעבודתו ית"ש, ובאמת לולא שהתיר לנו את דברי הרשות הי' אסור לנו מצד שאנו אסורין אכ"ע כהקדש, היינו שאין לנו לעשות רק עבודת הש"י ולא צורך עצמנו, ומ"מ ע"ז נאמר בכל דרכיך דעהו שגם התעסקותנו בדבר הרשות הוא נמי למען עבודתו ית"ש כגון להיות הגוף בריא ושלם למען נוכל לעבוד את הש"י, ואף שבראשית חינוך האדם לעבודה קשה מאד על דרך זה, מ"מ האדם צריך להתרגל בזה לאט לאט היינו בראשונה להבין שהוא קנין הש"י כאמרם ז"ל ישראל קנין אחד שהם קנויין לעבודתו, ואח"כ לקבוע בנפשו מיוחד ומזומן לעבודתו, ואח"כ שאסור אכ"ע כהקדש, ויש רמז לזה בדברי הש"ס ריש קידושין מעיקרא תני לישנא דאורייתא היינו האשה נקנית ולבתר תני לישנא דרבנן דאסר לה אכ"ע כהקדש, וזה שאנו מברכין אשר קדשנו בעת עשיית המצות, כי באמת איך אדם כמונו מלובש בלבוש חומרי אשר מצואתו עדיין לא רחץ יבוא לגשת לעשות מצות שהם רמ"ח אברים דמלכא, אבל הכל הוא לעומת שאדם משים אל לבו כנ"ל ומתרחק מענינים עצמיים כאלו הוא אשה מתקדשת מיוחדת ומזומנת רק לעבודתו יתברך, כ"כ הוא מתקרב וראוי לשרת למלך הכבוד, וכעין שאמר משה לאהרן קרב אל המזבח, ובת"כ משל למלך בו"ד שנשא אשה והיתה מתביישת מלפניו ונכנסה אחותה אצלה אמר לה על מה נכנסת לדבר זה אלא שתשמשי את המלך וכו' וכל מה שאדם מתרחק יותר מפחיתות העוה"ז מתקרב יותר ומתדבק בהש"י, והנה במשל אירוסין אין לו לבעל בה קודם הנשואין רק מה שהיא מתרחקת מזולתו ועי"ז לבד מתדבקת בו, וכ"כ הנמשל שכל דבקתינו בעוה"ז בהש"י הוא רק מפאת התרחקתנו מזולתו, כי לעומת שאדם מתרחק מפחיתות החומר הוא בא לעומתו בקדושה כענין ויברח משה מפני פרעה שהתרחק מהסט"א וישב על הבאר שהוא סטרא דקדושה כמבואר בזוה"ק, וזה פי' המדרש הנצב פתח דברינו העוה"ז אירוסין הי' וזה שנמסרה לנו הלבנה שנבנית לעתות ונפרצת לעתים וכל הבנין הוא מפאת הפרצה שקדום ובנמשל שכל דבקתנו הוא מפאת שיש במציאות ההיפוך ואנו בורחים מההיפוך, כי באם לא הי' במציאות ההיפוך ולא הי' לנו ממה לברוח, ללא הי' בכחנו להתקרב אל הקדושה, ועוד ידוע ליודעים ענין חיסור הלבנה וקרבן ר"ח כמפורש בזוה"ק ובכתבים, וכל זה הוא כפי מצבנו בעוה"ז, אבל לימות המשיח שנזדכך שיעור הראוי להתדבק בו יתברך אז לא תהי' דבקתנו מפאת הבריחה מההיפוך רק דיבוק עצמי וכענין נשואין, ואז והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע וכו' שהאור הוא בעצם והבן הדברים:

י״חבמכילתא החדש הזה לכם ולא מנה בו אדה"ר, הנה ר"א ור"י פליגי אי בתשרי נברא העולם או בניסן, ובודאי שניהם אמת ואו"א דא"ח, דהנה כמו שיש עולם וסדר הטבעי כ"כ יש עולם וסדר הנסים, ועיין בהקדמה לספר גבורות ה' למהר"ל, וא"כ בודאי עולם הנסים נברא בניסן ועולם הטבע בתשרי, וע"כ ישראל שכל מציאתם הוא דרך נס שהרי לפי הוראת המזל אברהם אינו מוליד ולא הי' כלל יצחק בעולם, ואף גם אחר הוייתו פרחה נשמתו בעת העקידה וחזרה נשמתו אליו כעין תחיית המתים, וע"כ בפסח נולד יצחק לכ"ע, ע"כ מונין החדשים מניסן ולא מנה בו אדה"ר שהוא מעולם הטבע, וע"כ למלכי ישראל שכחם למעלה מהטבע מעולם הנסים מונין מניסן, ולמלכי אוה"ע מתשרי, וזה צריך כל איש להשים אל לבו שמאחר שכל הוייתנו הוא דרך נסיי אין לפחד מפני חמת המציק הן רוחני הן גשמי, כי הגם שלפי חשבון הטבע יש לפחד, מ"מ מצד שלמעלה מהטבע אי' חמת המציק, עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה, ובאמת זה הוא כל יעודי התורה כמ"ש הרמב"ן שאפי' הטבע לא יכרת זה שאוכל חלב ודם וכדומה, אבל הכרת הוא במה שלמעלה מהטבע ובעולם הטבע יקרה שמשלם אל שונאיו אל פניו להאבידו, והחיות שלו הוא בעולם הטבע לבד ונכרת בעולם שלמעלה מהטבע בהכרח:

י״טועפ"י האמור יש ליתן טעם ולהבין דברי המדרש שהמשכן נגמר בכסלו והי' מונח מקופל שלשה חדשים עד ניסן שהקב"ה כוון שיעמודו בחדש שנולד בו יצחק, היינו מאחר שכל ענין המשכן הי' חוץ לדרך הטבע שענן ה' על המשכן יומם ואש לילה בו בכל מסעיהם ואין לו כמעט שייכות בעולם הטבע, ע"כ המתין עם הקמתו עד ניסן שהוא זמן בריאת עולם שלמעלה מהטבע ונולד בו יצחק כנ"ל:

כ׳ר"ח ניסן

כ״אבפסיקתא ובמדרש שיר השירים קול דודי הנה זה בא זה משה בשעה שאמר לישראל בחודש זה אתם נגאלים אמרו לו והלא אין בידינו מעש"ט אמר להם הואיל וחפץ בגאולתכם אינו מביט במעשיכם הרעים וכו' רבנן אמרי אמרו לו האיך אנו נגאלין וכל מצרים מטונפת מע"ז שלנו אמר להם הואיל וחפץ בגאולתכם אינו מביט בע"ז שלכם וכו':

כ״בונראה דהנה בכתבי האריז"ל דחדש ניסן הוא גלגלתא דרחל, והנה אם כי הדברים מסתרי תורה מ"מ יש לפרש ע"ד השכל, דידוע דרחל הוא כנסת ישראל, וע"ז נאמר מי זאת עולה מן המדבר מתרפקת על דודה, כי צורת כנס"י להשתוקק לאביהן שבשמים, והנה יש השתוקקות מצד השכל כמ"ש הרמב"ם והאיך הוא הדרך לאהבתו ויראתו בשעה שיתבונן במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהם חכמים שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד צמאה נפשי וגו', אך עוד יש השתוקקת שהוא בעצם איש הישראלי למעלה מן הטעם והשכל מצד כי בנים אתם לה' אלקיכם, והנפש בעצם מרגשת, ומה שהיא למעלה מן הטעם והשכל זה נקרא גולגלתא, באשר הגלגולת מקיף על המוח והוא למעלה הימנו, והנה בניסן נתגלה עצם אהבת ישראל לאביהן שבשמים למעלה מן הטעם והשכל, וזה נקרא גולגלתא דרחל, ונראה כי נמשכה האהבה מכח שלמעלה אז נתגלה אהבת הש"י לעמו ישראל למעלה מן הטעם כמ"ש יעקב חבל נחלתו, ובתרגום עדב אחסנתי', כי גורל הוא למעלה מהטעם, וכמ"ש המהר"ל שלכן לא נאמר באאע"ה קודם מאמר הש"י אליו לך לך, שהי' צדיק ועובד ה', כי הי' במשמע שהבחירה היתה מצד הטעם מחמת שהי' עובד הש"י, וכל אהבה התלוי' בדבר בטלה דבר בטלה אהבה, ואם ח"ו ישראל בלתי זכאין הי' במשמע שח"ו תבטל הבחירה, לזה לא נכתב כלל מקודם צדקת אאע"ה להורות שהבחירה היא למעלה מהטעם ורק מצד כי עצם נפשות ישראל נאצלה מהש"י, והתגלות אהבת הש"י לישראל זה הי' עיקר הפתח להגאולה, כי בזה מסלק כל מקטרג מה נשתנו אלו מאלו, כי ידוע שישראל במצרים לא יצאו מצד זכותם, וזה דברי הפסיקתא והמדרש הואיל וחפץ הקב"ה בגאולתם וכו' כי לשון חפץ הוא מלשון רצון שלמעלה מהטעם, וכמו שכתב בעל צרור המור בפסוק כי חפץ בבת יעקב, עי"ש, וכמים פנים אל פנים מעורר ג"כ בלב ישראל אהבה זו כנ"ל גולגלתא דרחל, כנ"ל, וחוזר חלילה שאהבת ישראל שוב מעוררת אהבה רבה למעלה, ע"כ הימים מתעלים והולכים, ומזה נמשך ימי הספירה לברר וללבן את נפש הבהמיות להסיר ממנה כל הרצונות וכל התשוקות חיצוניות, כי אין דרך להסיר תשוקות החיצוניות רק לעומת שהוא משתוקק להקדושה, כי מטבע להיות לו תשוקה וצריך להיות לה מקום, ואם איננה בקדושה בהכרח היא בחיצוניות, ולזה רמזו חכז"ל קסרי וירושלים אם יאמר לך אדם ישבו שתיהן אל תאמין חרבו שתיהן אל תאמין ישבה זו וחרבה זו תאמין, כי ירושלים הוא לבא דכל עלמא והיא השתוקקת הקדושה וקיסרי הוא להיפוך והדברים מבוארים:

כ״גשנת תרע"ב

כ״דויקהל משה את כל עדת וגו' וביום השביעי יהי' לכם קודש וגו', וברש"י הקדים שבת למלאכת המשכן לומר שאינו דוחה שבת, ויש להתבונן דבציווי השי"ת אל משה הקדים מלאכת המשכן לשבת והא דאינו דוחה שבת ילפינן מאך, ובצוואת משה לישראל הקדים שבת, ולמה שינה משה את הסדר:

כ״הונראה בהקדם דברי המדרש פ' בא החודש הזה לכם משל למלך שקידש אשה ונתן לה מתנות מועטות כיון שבא ללוקחה כותב לה מתנות רבות כבעל, כך העוה"ז אירוסין הי' שנאמר וארשתיך לי וגו' ולא מסר להם אלא הלבנה בלבד אבל לימות המשיח יהי' נשואין שנאמר כי בועליך עושיך וגו', באותה שעה מוסר להם את הכל שנאמר והמשכילים יזהירו וגו', ביאור הדברים דבש"ס פסחים והי' ביום ההוא תקראו לי אישי ולא תקראו לי עוד בעלי, א"ר יוחנן ככלה בבית חמי' ולא ככלה בבית אבי', ובש"ס יומא בהא דלא יבואו לראות כבלע את הקודש דזה הי' רק במדבר משל לכלה כל זמן שהיא בבית אבי' צנועה מבעלה, ויש להבין שזה יוצדק בהמשל שיש בו ענינים חומרים המביאים לידי בושה וצריך צניעות, כי כל הבושה בענינים אלו הוא מחמת תאוות החומריות שבו, והראי' אדה"ר קודם החטא שנאמר ולא יתבוששו, וכמ"ש הספורנו שם, וא"כ איך שייך לומר בהנמשל בושה וצניעות:

כ״ואך יובן עפ"י מה שכבר אמרתי בשם כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה פירוש דברי הש"ס שבת (ס"ט:) א"ר הונא הי' מהלך במדבר ואינו יודע אימתי שבת מונה ששה ימים ומשמר יום אחד, חייא בר' אומר משמר יום אחד ומונה ששה, ואמר הוא זצללה"ה ששבת יש בו שתי בחינות, מה שהוא אחר ימי המעשה, והשלמה אליהם, ועוד יש בו שהוא נותן כח וחיות על להבא ומיני' שיתא יומין מתברכין, ומר אמר דזה עיקר מהות השבת, ומר אמר דזה עיקר, והוספתי ופרשתי הדברים הנאמרים בש"ס שם במאי קמפלגי מר סבר כברייתו של עולם ומר סבר כאדם הראשון, פירש"י כברייתו של עולם ימי חול נימנו תחילה, כאדם הראשון שנברא בע"ש ויום ראשון למנינו שבת הי', עכ"ל, והיינו דסדר הבריאה שנברא ישר שיהי' אדם עובד עבודתו בגשמיות וברוחניות לברר את כל חלקי הקדושה, ולהעלות מדוצח"מ כידוע, ואח"כ לפי ערך מעשיו יזכה לאור קדושת שבת, ומי שטרח בע"ש יאכל בשבת, אבל מאחר שחטא אדה"ר ונפל ממעלתו והי' בשפל המדריגה לולא שבא השבת ונתן לו כח וחיות לא הי' יכול לפתוח לעשות מאומה, אלא שהשבת נפח בו רוח חיים חדשים, ובזה הכח עשה ועבד אח"כ כל ששת ימי המעשה, ואח"כ שוב האירה עליהם קדושת שבת ומשיג עוד חיים חדשים, וכן סובב הולך, וזהו מר סבר כברייתו של עולם, היינו לפי כוונת הבריאה טרם חטא אדה"ר, ומר סבר כאדה"ר כי גלוי וידוע הי' לפני הקב"ה שאדה"ר מוכן לחטוא, וע"ד כן נברא העולם ושיהי' שבת נותן לו כח וחיות כנ"ל, וזה הוא שאיתא בש"ס סנהדרין למה נברא האדם בע"ש כדי שיכנס למצוה מיד, שכך היתה הידיעה תחילה שיחטא ויצטרך למצות שבת להגן עליו ולפחת בקרבו חיים חדשים כנ"ל:

כ״זובדוגמא זו י"ל שהי' גלות ישראל במצרים אלו הי' ביכולתם להיות כל הד' מאות שנה במצרים והיו נעשו כל הבירורין עד התכלית, וכמ"ש בספרים שלא היו צריכין עוד לגלות, היתה היציאה ממצרים בבחי' שבת שאחר ימי המעשה, אבל באשר היו במצרים במ"ט שע"ט ר"ל, וכמ"ש הרמב"ם סוף פ"א מהל' ע"ז שכמעט קט הי' העיקר ששתל אברהם נעקר וחוזרין בני יעקב לטעות העולם וטעיותן, ומאהבת ה' אותנו ומשמרו את השבועה לאברהם אבינו עשה משה רבינו רבן של כל הנביאים ושלחו וכו', והנה זה בדוגמת אדה"ר אחר החטא שהי' נצרך לשבת קודם ימי המעשה, כן ישראל אז שלא היו יכולין לעשות מאומה אלא שהאיר עליהם הקב"ה אור גדול, ובכח זה התעוררו להתקדש ולטהר, ואחת לאחת למצוא חשבון עד שבאו לסיני ופסקה זוהמתן וזכו למה שזכו לפי ערך הזדככותם, כאמרם ז"ל אתה מחיצה לעצמך אהרן מחיצה לעצמו וכו', והנה שבו לבחי' אדה"ר קודם החטא שהי' השבת צריך להיות אחר ימי המעשה, כן הי' מתן תורה אחר ספירת שבעה שבועות, וא"כ יציאת מצרים ומתן תורה הי' ב' בחינות אלו, יציאת מצרים הי' כעין שבת קודם ימי המעשה, ומ"ת כעין שבת אחר ימי המעשה, אך אח"כ במעשה העגל שנפלי ממדריגתם שוב לא הי' ביכולתם לעשות מאומה בלי התעוררות מהשמים, וכאדה"ר אחר החטא, כדכתיב אני אמרתי אלקים אתם אכן כאדם תמותון, ובמדרש כאדה"ר, ע"כ שבו לבחי' שבת שקודם ימי המעשה, עד לעתיד שיתוקן הכל וישראל יזכו מפאת מעשיהם הטובים בעודם בגלות והאמונה והמסירת הנפש על כבוד שמו יתברך, ואז יהי' בחי' שבת שאחר ימי המעשה:

כ״חוע"כ בלוחות הראשונות נאמר טעם השבת משום ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וגו', והוא כברייתו של עולם מפני שאז היו בבחי' זו והשבת הי' להם במעלה גדולה כראוי לאחר ימי המעשה, וכמו שהיתה הכוונה בברייתו של עולם שעשה את האדם ישר כנ"ל, אבל בלוחות השניות שהי' בסתר המדריגה ובבחי' שבת שקודם ימי המעשה, וכמו שהי' במצרים, ע"כ נאמר טעם השבת משום יציאת מצרים:

כ״טובזה יובן ענין ג' שבתות הנזכר בספרים, שבת של בריאת העולם, ושבת של מ"ת, ושבת של עתיד, כי חלוקים המה בבחינותיהם, והיינו דשבת בראשית לאדה"ר הי' שבת דקודם ימי המעשה, ושבת של מ"ת הוא שבת שאחר ימי המעשה, ושבת של עתיד נראה שיש בו ענין שתי השבתות יחד, והיינו עפ"י מה דאיתא בספר קדושת לוי בפסוק כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, ומסביר הדברים עפ"י משל לאיש עני ודל ואביון שפתאום נתעשר ונתרומם ועלה ברום המעלות שמובן שמחתו היתה לאין קץ, ואח"כ ר"ל נהפך עליו הגלגל ואבד העושר ההוא בענין רע, ואם יהי' הרצון לשמחהו שמחה עצומה לאין קץ כמסת השמחה שהי' לו בראשונה, לא יספיק האושר והעושר במסת שהי' לו בראשונה שזה איננו חדש אצלו, אלא שצריכין להרימו אלפי אלפים פעמים ככה עד שהאושר והעושר הראשון לעומת אושר והעושר השני יהי' כערך ימי עניו ומרידיו לעומת אושר והעושר הראשון, כן יהי' מעלת והרוממות ישראל לעתיד רם ונשא וגבה מאד עד שכל מעלות טובות שהגיעו לישראל בצאתם ממצרים, יהי' נחשב כאפס ואין לעומת מעלות וטובות שיהי' לישראל לעתיד, וזה כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, עכת"ד, ולפי דרכנו אף אנו נאמר שאף שישראל לעתיד יזכו בכח מעשיהם הטובים שעשו בעודם בגלות, ויהי' בבחי' שבת שאחר ימי המעשה, מ"מ האור יהי' כ"כ גדול מאד מכפי ערך זכותם, וכימי צאתנו מארץ מצרים שהי' אז בלתי קדימת זכותם שהרי היו ערום וערי', כן יראנו נפלאות אלפי אלפים ככה מכפי ערך זכותם, והיינו הך שאמרנו שיהי' בו ענין שני השבתות יחד, שאף שיהי' ע"י קדימת זכותם וכעין שבת שלאחר ימי המעשה, מ"מ בערך גדלות והתרוממות הטובה יהי' כעין שבת שקודם ימי המעשה, שבכח זה יזכו אח"כ לעלות מעלה אחר מעלה עד אין קץ:

ל׳ובענין זה יש לפרש ג' סעודות דשבת, דהנה בלוחות הראשונים נכתב זכור ובשני' שמור, וידוע דזכור הוא בחי' דכורא ושמור בחי' נוקבא, ונוקבא היא בחי' מקבל כמו לבנה המקבלת מאור השמש ולית לה נהורא מגרמה כלום, ולעומת זה זכור בחי' דכורא דיש לו אור מעצמו, וע"כ בלוחות השניות שהיו בבחי' שבת שקודם ימי המעשה שניתן להם אף שהיו בלתי ראויים והוא בחי' נוקבא דלית לה נהורא מגרמה כלום נכתב שמור, אבל בלוחות הראשונים שהיו בחי' דכורא, והיינו שהגיע זכותם לזה, והי' כמו שבת שאחר ימי המעשה נכתב זכור, וע"כ בסעודתא דליליא שהיא בבחי' שמור כמ"ש בזוה"ק, שמור מדת לילה זכור היא מדת יום, הוא כעין שבת דקודם ימי המעשה דכולהון מתעטרין בנשמתין חדתין, שיהי' ביכולתם להדבק בקדושת שבת, אבל ביום השבת בסעודתא דיממא שאז ישראל זוכין ע"י מעשיהם מה שהתענגו מקדושת שבת מעת בואו, ע"כ הם אז בבחי' שבת שאחר ימי המעשה, אך בסעודה שלישית עת רעוא דרעוין הוא בבחי' שבת דלעתיד כנ"ל שיש בו בחי' השתי השבתות יחד, כנ"ל, וזה והא אזמין עתיק יומין למצחא וגו' והבן:

ל״אולפי האמור יובן מהו דבמדבר הי' ככלה בבית אבי' וענין בושה וצניעות, עפ"י דברי הירושלמי האי מאן דאכיל דלאו דילי' בהית לאסתכולי בי', מה גם מי שזכה ואבד מה שנותנין לו והוא צריך לחזור לשלחן רבו הראשון לאכול דלאו דילי' בודאי כלימה תכסנו ואין לו מצח להרים ראש, כן היו ישראל אחר חטא העגל אחר שכבר זכו במ"ת להיות בבחי' שבת דאחר ימי המעשה, חזרו להיות ניזונין באור האלקי רק מצד החסד בכדי שבכח זה יהי' ביכולתם לעשות ולזכות כנ"ל, והם בבחי' שבת דקודם ימי המעשה, ע"כ בושה תכסה פניהם, אך במקדש ראשון הי' תיקון ועזר מעט שבאו לרום המעלות בזכותם כבזוה"ק תרומה שהי' תיקון כללי לכל העולמות וכל משקופי עלאין אתפתחו ונאמר אז שיר השירים, ע"כ היו ככלה בבית חמי' שאינה בושה שהרי בזכותה אוכלת, ע"כ אין כאן בושה וצניעות, אבל לא ארכו הימים וסיהרא שריאת לאתפגמא עד ואת עיני צדקיהו עור, וכבש"ס יומא נתגרשה קאמרת נתגרשה חזרה לחיבתה הראשון, ולא יזכו למעלה זו בשלימות עד לעתיד שיהיו כאדה"ר קודם החטא, ויהי' בבחי' שבת אחר ששת ימי המעשה:

ל״בובזה יובנו דברי המדרש עוה"ז אירוסין הי' שנתן לה מתנות מועטות, שכל מה שניתן לה הי' בחי' מתנה לבד שלא הגיעה זכותם לזה לא במצרים ולא אחר חטא העגל במדבר, וזהו שנמסרה ל הם הלבנה לבד שאין לה אור מעצמה אלא מאור השמש, אבל לעתיד ימסור להם הכל שנאמר והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע וגו', שיש להם אור מעצמם, כן ישראל ישיגו מעלתם בזכותם, וזה שאמר כיון שבא ללוקחה כותב לה מתנות רבות כבעל, היינו שאעפ"י שיהי' בזכותם ככלה בבית חמי' מ"מ עדיין יקרא כל מה שישיגו מתנות כנ"ל כימי צאתך מארץ מצרים וגו', שיזכו לרב טוב יותר ויותר, הרבה מאד מכפי זכותם עד שיחשב מתנה כנ"ל:

ל״גולפי האמור יובן הא דבציווי השי"ת על מלאכת המשכן הקדים מלאכת המשכן לשבת, דענין משכן הי' ע"י ל"ט מלאכות להוציא העולם מל"ט קללות שגרם נחש הקדמוני, ושאח"כ ישרה שכינה במעשה ידיהם כעין שבת אחר ימי המעשה שהרי אז בציווי הש"י על מלאכת המשכן הי' קודם חטא העגל בבחי' שבת שאחר ימי המעשה, אבל בצוואת משה לישראל שהי' אחר חטא העגל שהי' בבחי' שבת שקודם ימי המעשה, שניתן להם כח מהשמים ורוח נדיבה תסמכם למען יהי' ביכולתם לעשות המשכן, ע"כ נכתב שבת קודם מלאכת המשכן:

ל״דשנת תרע"ג.

ל״הויקהל משה וגו' וביום השביעי יהי' לכם קודש שבת שבתון וגו' ואח"כ התחיל בפרשה האחרת ציווי מלאכת המשכן, ודקדקו המפרשים למה בציווי השי"ת למשה נאמר פרשת שבת אחר השלמת כל הצוואה, ובאמירת משה לישראל הקדים פרשת שבת, גם דקדקו הלא פרשת שבת כבר נאמרה בעשרת הדברות למה חזר ואמרה כלל, ואם להורות שאין מלאכת המשכן דוחה שבת הי' די במלים קצרים קחו מאתכם בששת ימי המעשה תרומה וגו', או לשון אחר בדומה לו, כי כבר נודע מה המה ששת ימי המעשה ולמה האריך בפרשה שלימה:

ל״וונראה דהנה כתיב כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה', ודקדקו המפרשים שהי' צריך לומר יביא את תרומת ה' ולא יביאה את דמשמע שיביא דבר נוסף עם התרומה, ופרשו ז"ל כל אחד לפי דרכו, ונראה עוד לפרש בהקדם מה שהגיד כ"ק אדמו"ר ר"ב זצללה"ה מפרשיסחא בשם אביו ז"ל אהא דאמרו ז"ל כל המקריב עולה שכר עולה בידו מנחה שכר מנחה בידו אבל מי שדעתו שפלה עליו מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב כל הקרבנות, והגיד ז"ל שפי' שכר עולה שכר' מנחה בידו היינו שיודע ומרגיש בעצמו שעשה דבר מה ומחזיק טובה לנפשו, אבל מי שדעתו שפלה עליו מעלה עליו הכתוב וכו' כי הוא אין בידו כלום ואין מחזיק טובה לנפשו, אלא שהכתוב מעלה עליו וזה חשוב לפני המקום כאלו הקריב כל הקרבנות כולם, ודפח"ח, ויש להוסיף בו דברים שלכן אמר כאלו הקריב כל הקרבנות כולם ולא אמר שבח אחר, כי בודאי מדת ענוה היא גבוה מהכל ומה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסנדלה. ומי שדעתו שפלה זהו מדת ענוה והאיש משה ענו מאד פירש"י שפל וסבלן, ובאבות דר"נ כ"ד מוכי שחין היו בירושלים ונפשו של משה היתה שפלה מכולם, ולמה פרט דווקא קרבנות, אך יש לומר דקרבן כשמו שהוא מקרב ומאחד עליונים ותחתונים, ובכוזרי המשיל ענין קרבנות כמו אכילה שבאדם שמחזקת את הנשמה בגוף, אף שהנשמה היא רוחנית ואין אכילה הגופנית מגיעה אלי', אלא משום שבכח האכילה נתהוה איד הדם שהוא נושא לנפש הצומחת, והצומחת להחיונית, והחיונית לשכלית, עד למעלה להנשמה הרוחנית, ובהעדר האכילה תפסקו האמצעים ותפרד הנשמה, ובדוגמא זו המשיל ענין הקרבנות שהם נושא לאמצעים ואמצעים לאמצעים רבים עד שתשרה השכינה, ובהעדר והאמצעים תפרד השכינה, והנה כתיב ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי, וכן כתיב מרום וקדוש אשכון ואת דכא וגו' ובגמרא אני את דכא, א"כ מי שדעתו שפלה עליו היינו אף שעשה מצות ומעש"ט אינו מחזיק טיבותא לנפשו, והוא עני ודכא בעיניו ואינו מרגיש כלל שעשה גורם להשראת השכינה, ע"כ מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב כל הקרבנות כולם, אבל המקריב עולה שיש לו דבר מה בידו ומרגיש רבותא ומחזיק טובה לכפשו הוא בהיפוך מזה, ואין לו אלא שכר עולה מה שקרבן זה המשיך בעצמו:

ל״זוכעין זה יש לפרש הכתוב כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה', היינו שגם את נדיבת לבו יביא לה' בצירוף התרומה, ובכוונה שלא ירגיש בעצמו שעשה שום רבותא, וכמאמר הכתוב כי ממך הכל ומידך נתנו לך, וגם זה השכל שהשכיל שהכל מיד השי"ת גם זה מתת אלקים הוא, וזה נמשך מחמת שדעתו שפלה עליו עד שאין לו שום מציאות אלא שהוא בטל לרצון השי"ת, ואז יתכן שלא ירגיש בעצמו שעושה שום נדיבות, כי נדיב נקרא מי שמוותר משלו, וזה אין לו שלו כלל, כמאמר המשנה אבות תן לו משלו כי אתה ושלך שלו, ומביא מקרא הנ"ל כי ממך הכל וכו':

ל״חוכעין זה יש לפרש קדימת נעשה לנשמע שהיא תכלית הביטול לרצון השי"ת, ואין לו מציאות להבחין הדברים אלא עומד הכון לעשות, ואח"כ ממילא יזכה עוד לשמוע, וזהו לשון שמלאכי השרת משתמשין בו, כי מלאך אין לו שום בחינה ומהות עצמית אלא מה שהוא שליח ה', וכל בחינתו לעשות שליחותו לבד, ובאבות דר"נ והאיש משה ענו מאד יכול אפי' ממלאכי השרת ת"ל מכל אדם אשר ע"פ האדמה ולא ממלאכי השרת, והוא מטעם הנ"ל, שמלאך אין לו שום מציאות אלא ביטול, ואם יצייר רגע אחד בהעדר הביטול איננו כלל במציאות והוא כלא הי', וא"כ אין ביטולו מלאכותי אלא טבעי, אבל אדם בעוה"ז ביטולו היא מלאכותי, וע"כ אי אפשר להיות ענו יותר ממלאכי השרת, ומ"מ ישראל במעמד הנכבד הקדימו נעשה לנשמע לשון שמלאכי השרת משתמשין בו, שהוא ענין ביטול שאינו נחשב כלל ליש ומציאות בפ"ע:

ל״טוהנה ענין זה עצמו הי' נדרש לתרומת המשכן כנ"ל כי ענין זה הוא מעון לשכינה, והיפוך מזה אמרו ז"ל שהמתגאה שהוא נחשב ליש ומציאות בעיני עצמו אין אני והוא יכולין לדור כאחד, וכאלו ח"ו דוחק רגלי השכינה, וידיעת הפכים אחד, ומובן שביטול כזה הוא מעון לשכינה, וע"כ ישראל אחר מעמד הנכבד שהקדימו נעשה לנשמע היו ראויין בעצמם וטבעם להצטוות על מלאכת המשכן:

מ׳אך במעשה העגל אמרו ז"ל שאבדו נעשה היינו תכלית ביטולם זה, כי אלמלי היו בתכלית הביטול כנ"ל לא הי' אפשר לטעות בעגל, כי אם לא היו מתחכמים אלא היו הולכי תום, ואף שהראה להם השטן חושך ואפילה וערבוביא בעולם ודמות משה באויר הרקיע לומר ודאי מת משה, מ"מ באשר אין להם מציאות עצמי אלא רצון השי"ת מה שירצה השי"ת לעשות עמהם יעשה, וכמאמר דהמע"ה נפשי כגמול עלי אמו, ואם עמדו בנסיון ולא טעו בעגל מחמת הביטול לרצון השי"ת הי' נקבע בנפשותם כמו טבע קיים להיות בטל לרצון השי"ת, והיו כל מעשיהם תמיד באופן נעלה כזה, אבל אבדו מעלת נעשה ובקשו חשבונות רבים, ואף שנתכפרו מ"מ שוב לא היו ראויין למשכן מצד עצמם וטבעם, וצריכין להכנה רבה בכל עת ובכל פעם וכולי האי ואולי יכולין לבוא עכ"פ לשעתו לבחי' זו או לקצת ממנה:

מ״אוהנה שבת היא מלשון שביתה וביטול, היינו להיות בטל לרצון השי"ת כמו שדברנו מזה הרבה פעמים, כי כל הישות ומציאות בפ"ע נצמח מפאת ההסתר והצמצום שהי' נצרך לבריאת העולם, והיו שמים וארץ נמתחין והולכין, ובש"ס נאמר ויכל אלקים ביום השביעי ופי' כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה עפ"י התרגום שמתרגם ושיצי, והיינו שנתבטלה הטבע והצמצום, כי אלקים בגמטריא הטבע, וכבר דברנו מזה הרבה, ויש לפרש שזה ענין שבת שבתון היינו שביתה, שבשביתה פירוש ששבת מהשביתה, היינו שלא ירגיש כלל שעשה דבר מה והחזקת טובה לנפשו שהשליך ממנו כל טרדת העולם ומלאכותיו וזהו שפירש"י בעשרת הדברות כשתבא שבת יהי' בעיניך כאלו כל מלאכתך עשוי' שלא תהרהר אחר מלאכה, ואין הפי' שישקר בעצמו וידמה בעיניו ששדהו כבר חרושה וזרועה כי לא לפניו חנף יבוא, אלא הפירוש הוא באשר שבת הוא יומא דנשמתא מעין עוה"ב, ורצונו יתברך שישראל יתענגו על ה', יהי' בטל לרצונו יתברך באמת ויתענג כ"כ בעונג שבת על ה' עד שכל עניני עוה"ז אינם שוין בעיניו לכלום, כענין שאמר הכתוב אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה וגו', וכאילו הוא בעולם הנשמות שאין בו צורך למלאכה, כעין שאמר הכתוב מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ, וכל זה מחמת תכלית הביטול שאין לו שום מציאות בפ"ע, הגם שקשה בעיני איש פשוט לצייר זה ולרהב עוז בנפשו לזכות למדה זו, אך באשר כך היא המצוה, שוב המצוה עצמה נותנת כח לזה, וכענין שאמר כלב עלה נעלה וירשנו אותה שפירש"י אפי' בשמים והוא אומר לנו עשו סולמות ועלו שם נצליח בכל דבריו, וכן בפ' נצבים לא בשמים היא שאלו היתה בשמים היית צריך לעלות אחרי' וללמדה, ולכאורה אינו מובן איך עולין להשמים, אלא הפירוש הוא באם כך היתה המצוה שוב היינו יכולין לעשות גם זה, וכבר דברנו מזה, וע"כ אל יהי' רחוק בעיני שום איש להגיע בשבת לידי' מדה זו אם רק ירצה בכל לב ובכל נפש, וכשהוא באופן כזה יוצדק לומר שאינו מרגיש כלל שעושה שום רבותא במה שהוא שובת ומשליך ממנו כל עסקיו:

מ״בובזה יובן מה דאיתא בכתבי האר"י ז"ל שבשבת משה מחזיר לישראל השני כתרים, כי סילוק הכתרים לא הי' לעונש ולנקמה, כי כבר אמרנו שסטרא דקדושה אין התכלית לענוש ולהנקם רק לתקן, וכן סילוק הכתרים הי' באשר אחר החטא אינם ראוין לכך, ועוד יש לחוש שיקלקל כמו מי שעיניו טרוטות שיסתכל בהשמש, אך בשבת שישראל מחליפין כח ע"י מצות שבת שבתון להיות עכ"פ לשעתם בבחי' זו שהיו בעת אמרו נעשה ונשמע, ע"כ מחזיר להם מרע"ה לשעתם את הכתרים:

מ״גוהנה שבת שבתון לא כתיב בעשרת הדברות, ולכאורה יש להבין למה, הלא אז היו ברום המעלה ובתכלית הביטול ואמרו נעשה ונשמע, והי' יוצדק להם אז בחי' שבת שבתון ביתר שאת, אך יש לומר שהיא הנותנת באשר כל בחי' הי' בתכלית הביטול, וכל עשייתם אף בימי החול הי' בבחי' זו, וממילא במלת שבת לבדה הי' נכלל כל אלה, ושיהי' כל מלאכתם עשוי', רק אחר החטא שירדו ממדריגתם הוצרכו לשבת שבתון שעכ"פ בשבת יבואו למדה זו וכנ"ל, ועדיין צריכין למודעי למה בפרשת תשא שנאמר עוד קודם החטא לפי דעת הזוה"ק והרמב"ן למה הוצרך לומר להם שבת שבתון, ומ"ש אז מעשרת הדברות, אך גם זה לא תברא, דהנה משה ירד מההר בי"ז בתמוז והעגל נעשה בט"ז בתמוז אחר שש שעות, ובודאי שמשה לא התמהמה בההר בחנם אפי' רגע אחת, וכאשר נשלם לומר לו כל הפרשיות נמסרו לו הלוחות כמ"ש ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו וגו', וא"כ פרשת שבת שהיא אחרונה בודאי בו ביום נאמרה לו שהיא בסוף ארבעים יום בעוד ישראל למטה טעו בעגל ואבדו נעשה, ע"כ השי"ת אמר לו שבת שבתון:

מ״דוהנה ענין המשכן שהנדבה נדרשת שיהי' באופן שלא ירגיש כלל שעושה רבותא ונדבת לב, שהוא כעין נעשה ונשמע כנ"ל וכבר אבדו נעשה, ע"כ הקדים להם מרע"ה מצות שבת שבתון שבאמצעות שבת עכ"פ יחליפו כח אשר לשעתם עכ"פ יהי' ביכולתם לנדב באופן הנדרש, ועם זה יובן מה שהוצרך לחזור פרשת שבת ולא הספיק להם מה ששמעו בעשרת הדברות שהרי שם לא נאמר שבת שבתון ומטעם הנ"ל:

מ״הולפי האמור יש ליתן טעם למה בהציווי למשה נאמר שבת לבסוף אחר ציווי מלאכת המשכן ובהציווי של משה לישראל נאמר שבת בתחילה, כי הציווי למשה שהי' קודם החטא הי' גם סתם נדבה באופן הנדרש ולא היו צריכין לסייע ממצות שבת כלל, אלא שבסוף הציווי שהי' בסוף ארבעים יום כנ"ל שהי' אחר החטא אמר לו מצות שבת כנ"ל שאז לא הי' באפשר לבוא לידי מדה זו אלא באמצעות השבת, אבל פרשת ויקהל שהיתה כולה אחר החטא הקדים השבת שבתון, שבאמצעות השבת יזכו ליתן הנדבה כנדרש:

מ״ואיתא בספרים שלכן נאמר לשון ויקהל להורות שהמשכן הי' מכח הכלל ולא מצד הפרט, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הוסיף לומר שלכן הקדים שבת שהיא רזא דאחד, וכבר הקשינו מדברי המדרש תרומה שמרע"ה שאל להקב"ה יכולים הם ישראל לעשותו א"ל הקב"ה אפי' אחד מישראל יכול לעשותו שנאמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו, אך נראה לתרץ עפ"י דברי הגמרא בראשונה היתה השכינה מצוי' עם כל אחד וכו', ע"כ המדרש דמיירי בפ' תרומה הי' יכול לבוא מצד הפרט, אבל אחר החטא אי אפשר אלא מצד הכלל, ולפי"ז יובן נמי מה שלא נאמר אז שבת קודם הציווי שלא היו צריכין לההתאחדות, אלא אחר גמר הציווי שאז נתהוה החטא משא"כ בפרשת ויקהל:

מ״זבמדרש ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור וגו' מה ראה להזכיר כאן חור אלא בשעה שבקשו ישראל לעבוד ע"ז נתן נפשו על הקב"ה ולא הניחן עמדו והרגוהו אמר לו הקב"ה חייך שאני פורע לך וכו' כל בנים היוצאים ממך אני מגדלם שם טוב בעולם, ביאור הדברים דהנה שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, והטעם יש לומר דהנה שכר מצוה מצוה, ואיננו דבר נפרד אלא המצוה בעצמה שפעל, וידועים דהמצות הם גבוהים מאד ונקראים רמ"ח אברים דמלכא, והמצות הם צורך גבוה שמתקן בעולמות העליונים ע"כ שכרו נמי שמה, ורק שיש בהם תועלת בצד מה גם בעוה"ז, כמ"ש הרמב"ם שהמצות הם לתקן את הדיעות וליישר את כל המעשים, ע"כ נמשך נמי שכר בצד מה גם בהאי עלמא, והם כל יעודי התורה כמו שאנו אומרים בק"ש ונתתי מטר ארצכם בעתו וגו', ואף גם זאת הוא כדי שיהי' הלב פנוי לתורה ומצות לזכות על ידם לעוה"ב, כמ"ש הרמב"ם כמו שהתועלת לתקן את הדיעות וליישר את כל המעשים, שגם בהם עיקר התכלית לעוה"ב, כ"כ שכר הנמשך בהם בהאי עלמא נמי הוא למען התכלית לעוה"ב:

מ״חוהנה זה יוצדק בכל מצות של תורה, אבל המוסר נפשו על קידוש השי"ת שהוא למען יתרבה כבוד ה', מובן שתועלת זה ביותר במקום ההסתר והצמצום, דהיינו עוה"ז, דבעולמות העליונים אין שום הסתר וכבוד ה' שמה בהתגלות אין התועלת שמה כ"כ, ובכל עולם ועולם לעומת ההסתר שנמצא שמה, יש תועלת במצות מסירת נפש על קידוש השם, וכל עולם שהוא יותר למטה ושכיח שם הסתר ביותר, תועלת מצוה זו שמה ביותר, ע"כ שכר מצוה זו נמי צריך להיות עיקרו בעוה"ז על דרך הנ"ל שמקום התועלת שמה השכר:

מ״טאך מובן שזה גרעון גדול לקבל שכר מצוה בהאי עלמא, שכל חללא דעלמא אינו שוה אפי' לנקודה חדא מעוה"ב כמאמר המשנה אבות יפה שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי עוה"ז, והרשעים משלמין להם שכר מיעוט מצות שעשו בעוה"ז כדי לטורדם מעוה"ב כמ"ש ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, וא"כ היתכן זה שמסר נפשו על קידוש השם, יגרע חלקו:

נ׳אך באמת עיקר מצות קידוש השם נמי הוא לתועלת עולמות עליונים, אלא צד הנגלה שבמצוה זו שהיא להרבות כבוד שמים שייך יותר בעוה"ז, אבל הנסתר שבה גבוה מאד, ומ"מ נצרך ששכרו ג"כ אף שהוא בעולם העליון, מ"מ עכ"פ יהי' נגלה בעוה"ז שזוכין לשכר גדול מאד לעולם העליון, כמו שיש תועלת צד הנגלה שבמצוה בעוה"ז, וזה שאמר המדרש ששכרו שכל בנים היוצאים ממנו מגדלם שם טוב בעולם, וכבר כתבנו בפ' תצוה פי' שם טוב שהוא מבורר כולי טוב בלי פסולת וחלקי הרע מעורבין בו, והיינו עפ"י פי' הערוך בדברי הש"ס סוכה (מ"ה:) הא דעייל בבר היינו שנכנס בבנו כמו ר' שמעון בן יוחאי שנכנס עם ר' אלעזר בנו, שזה מעלה היותר גדולה, וא"כ נגלה בעוה"ז שיש לו שכר היותר עצום בעולם העליון, שהרי נגלה שעייל בבר:

נ״אוהנה מעין זה יש לומר בשבת שישראל מעידין בשביתתם על חידוש העולם והוא גילוי כבוד ה', וע"כ אף שמתן שכרה גבוה מאד עד שאמרו ז"ל מתן שכרה לא עתיד לאיגלויי, מ"מ צריך שיהי' נגלה גם בעוה"ז בצד מה, כמו שתועלת המצוה בצד הנגלה שבו הוא ביותר בעוה"ז, אך יש לומר שזהו מה דמיני' שיתא יומין מתברכין, והיינו עפ"י מאמר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שעיקר תועלת ההשפעה בעוה"ז הוא הדביקות בהשי"ת באמצעות ההשפעה עכת"ד, ויש לומר עוד דבשבת אין הדביקות ע"י אמצעי, [וכעין שאיתא בזוה"ק שבימי החול מתייחדין ע"י מט"ט ובשבת ע"י צדיק חי עלמין והדברים עתיקים] כי שבת היא מעין עוה"ב, ועוה"ב הוא דביקות בלי אמצעי, כמ"ש מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ, ועתיד להיות מחיצתם לפנים ממלאכי השרת, ומלאכי השרת שואלים להם מה פעל אל ומ"מ ע"י הדביקות שיש לישראל בשבת וההשפעה בכל שיתא יומין זה מגלה על שכר הצפון כמו ענין המצוה, ועפ"י דברים הנ"ל:

נ״בעוד יש לפרש דברי המדרש הנ"ל דהנה מסירת הנפש על קידוש השם עיקר הפעולה עם חלקי גופו ואינו דומה לשאר מצות מעשיות שעיקר הוא רעותא דליבא דאית בי' כאמרם ז"ל רחמנא לבא בעי, אבל מצוה זו העיקר הוא קידוש השם שהוא בהתגלות ע"י חלקי גופו, ע"כ שכר נמי בענין דברים מתייחסים לגוף, והנה כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד הטעם מה שאאע"ה התאמץ כ"כ ליקח אשה לבנו יצחק וכן יצחק צוה ליעקב דווקא ממשפחתו ולא מזרע כנען שהיו רעים וחטאים הלוז גם משפחתו היו עע"ז וטומאת הכשפים, ולבן הי' ראש המכשפים, אך הטעם כי בנים מתייחסים לגוף וטבע המולידים בנולדים, אבל אין שכל המולידים בנולדים, וע"כ הכנענים שהיו רעים בטבעם ובמדותם ושבעה אומות זרע כנען הם שבע מדות הרעות בלי ספק שהי' טבעם גם בנולדים מהם, אבל ע"ז וכישוף שהוא חטא בשכל, אינו נטבע בנולדים, ולפי"ז ששכר חור שהי' צריך להתייחס לגוף היו בנים בעלי שם טוב:

נ״גוהנה במדרש וימלא אותו רוח אלקים ולא זה בלבד אלא כל מי שנתעסק במלאכת המשכן נתן בו הקב"ה חכמה בינה ודעת ולא בבני אדם אלא אפי' בבהמה וחי', וידועין דברי הקול שמחה בפ' אפי' בהמה וחי' היינו חלקי הבהמיות שבאדם, שחכמת השכל לבד לא הי' מספיק אם איננו רגיל ויכול לאמן ידיו למלאכה, וניתנה החכמה בחלק הבהמיות היינו שיהי' ביכולתו לאמן ידיו למלאכה, ובודאי שכל החכמים שהשיגו חכמה כנ"ל הי' באמצעות בצלאל ובזכותו, כמ"ש במדרש שמכולם לא נתפרסם בשם אלא הוא, שהפי' הוא שכולם זכו ממנו ובאמצעותו, וכל זה נמשך מחור שנתן נפשו על קידוש השם, וזכה לבנים שלמים גם מצד הגוף:

נ״דבמדרש אמר הקב"ה בעוה"ז היתה רוחי נותנת בכם חכמה אבל לעתיד לבוא רוחי מחי' אתכם שנאמר ונתתי רוחי בכם וחייתם, ביאור הדברים דהנה עוה"ז הוא עולם המעשה והכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, וישראל זוכין שהקב"ה נותן בהם חכמה, ואם איננו שוטה שמאבד מה שנותנים לו נסתייע בחכמה זו להשכיל בעבודת ה' ובתורתו, לשאוב באמצעות החכמה חיים ממקור החיים כמ"ש והחכמה תחי' את בעלי', אבל אין נותנין חיים מן השמים מעיקרא אלא שמעצמו צריך להדר אחריהם וליטלם, וכמ"ש ובחרת בחיים ופירש"י אני מורה לכם שתבחרו בחלקי החיים כאדם האומר לבנו בחר לך חלק יפה בנחלתי, ומעמידו על חלק היפה, עכ"ל, והאמירה היא החכמה שניתנה בלב ישראל בטבעם, וכמו תינוק היודע בטבעו לקרות אבא, ובאמצעות חכמה זו צריך לשאוב מעצמו חיים, אבל לעתיד שאיננו עולם המעשה וכמ"ש היום לעשותם ולא למחר לעשות, ואפי' לימות המשיח כתב הרמב"ן פ' נצבים שיתבטל יצרם בזמן ההוא לגמרי, וכן נאמר ביחזקאל ונתתי לכם לב חדש וגו', וזה ירמוז לטבעו והרוח לחפץ ולרצון, וזהו שאמרו רבותינו והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ אלו ימות המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה וכו', כי הזכות והחובה תלויים בחפץ, עכ"ל, א"כ אז אין שייך לומר שמעצמו יבחר בחיים, אלא נותנין מן השמים חיים לפי מה שטרח בזמן שקודם העתיד, וזה שאמר אבל לעתיד לבוא אני נותן בכם רוחי ומחי' אתכם:

נ״הוהנה שבת היא מעין עוה"ב ונותנין מן השמים חיים חדשים, וזה טועמי' חיים זכו, ומזה מרגיש כל איש ישראל אם אך רוצה להרגיש רוח חיים ודביקות לפי מה שטרח בששת ימי המעשה:

נ״ומלא אותם חכמת לב לעשות כל מלאכת וגו' עושי כל מלאכה וחושבי מחשבות ועשה בצלאל וגו', ולכאורה האי ועשה מיותר עיין במקרא, ונראה לפרש דהנה עשה הוא לשון עבר אלא שהואו שבראשו מהפכו להבא, ולמה לא כתב ויעשו לשון להבא לגמרי, ונראה שבא לרמז שמאחר שנתמלאו חכמה וכו' וגמרו בלבם לעשות חשוב כאלו כבר עשו, וזה שיעור הכתוב שיעשו בפועל מה שכבר עשו בכח, ובזה יובן טעם חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה, כי מאחר שגמר בלבו לעשות הרי הוא כאלו כבר עשה, אלא שאם מתעצל ולא עשה הרי חזר בו ומבטל מחשבתו הראשונה, אבל זה שלא חזר בו אלא שנאנס ואין כאן מבטל הרי הוא כאלו כבר נגמר ונעשה, ומזה לימוד לכל איש הבא להתקדש אל יפול לבו עליו לחשוב חשבונות לפי מצבו והלך רוחו שאיננו יכול להוציא מחשבתו לפועל, כי אפי' אי יהיבנא לי' שחשבונו צודק שלפי בחינתו אין בכחו, מ"מ כאשר יגמר בלבו לעשות נחשב לו כאלו כבר עשה, ומצוה גוררת מצוה הרי ישיג כח חדש מה שלא שיער מראש, ובכח ההוא יעשה חיל, וכענין שאמרו ז"ל ברות כיון שנתנה דעתה להתגייר השוה אותה הכתוב לנעמי, א"כ יתלבש רוח אחרת, ואיננו כלל אותו איש ואותה בחינה שמקודם:

נ״זויעש את שמן המשחה קודש ואת קטורת הסמים טהור מעשה רוקח, יש להתבונן למה מייחס שמן המשחה לקודש, וקטורת הסמים לטהור לבד, והרי שניהם היו צריכין להיות טהורין ובשניהם כתיב קודש, שגם בקטורת כתיב ממולח טהור קודש, ופירש"י טהור יהא וקודש יהא, ונראה דהנה בש"ס סוטה (מ"ט.) אהא דטהרה בטלה טעם וריח רב הונא אשכח תומרתא דחינונותא שקלה כרכה בסודרא אתא רבה ברי' א"ל מוריחנא ריחא דחינונותא אמר לי' בני טהרה יש בך, והטעם דריח תלוי בטהרה, יש לומר עפ"י דברי הש"ס עירובין (כ"א:) דרש רבא מה דכתיב הדודאים נתנו רוח אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא, ובודאי מה דנקיט בחורי ישראל היינו משום שבעודם בימי הבחרות יצה"ר של חטאות רודף אחריהם והם מתגברין עליו, ובכח יצה"ר זה עודם מתתקפים בעבודת ה', ובזה הם מתקנין את יצה"ר ומטהרין אותו ומכניסין אותו לקדושה, ומקיימים בכל לבבך בשני יצריך ביצה"ט וביצה"ר, וזה הנקרא טהרה שמטהר את היצה"ר, וזה מעלה ריח לפני השי"ת, וכמו שברוחניות כן נמי גורם חיזוק חוש הריח גם בגשמיות:

נ״חובזה יש לפרש ענין קטורת שהוא לריח, דהנה בש"ס ב"ק (ט"ז:) מאי בשמים וזנים רבי שמואל בר נחמני אומר שכל המריח בהם בא לידי זימה, והנה הקטרת קטורת שהיא מיני בשמים בפנים לשמים הוא דוגמא לזה שמתקן את יצה"ר ומטהר אותו ומכניסו לקדושה, ובודאי פעל זה בצד מה בכל כלל ישראל לטהר את יצה"ר שבלבבם, ע"כ נקרא קטורת הסמים טהור, כי ידוע ששם טהור מונח על היותו טמא מקודם, כאמרם וטהרה מכלל שהיא טמאה מקודם הבאת הקרבן:

נ״טוהנה שטן המשחה אין נכנס בו מגוף הבשמים כלום אלא קולט הריח לבד, והוא רומז לשכל נבדל, כי שמן הוא חכמה וקולט הריח לבד העולה מהבשמים, והוא עוד יותר במעלה, והוא כעין שאמר דהמע"ה ולבי חלל בקרבי שהרגו ליצה"ר, ורק הריח שנתהוה ממנו נקלט בקדושה, ע"כ שמן המשחה מתייחס לקודש שהיא חכמה נבדלת, וקטורת הסמים לטהור:

ס׳יש לדקדק שבפרשת ויקהל נאמר שעמודי החצר הי' מצופים ראשיהם כסף ובפ' תרומה לא נאמר זה כלל שהי' לה ציפוי, ובשלמא בעמודי המסך שכתוב בפ' תרומה וציפת אותם זהב וכתב בפ' ויקהל וצפה ראשיהם שהוא פירוש על וצפית שבפרשת תרומה שלא הי' אלא בראשיהם לבד, אבל בעמודי החצר שלא נאמר כלל בפ' תרומה שהיו מצופים, נראה שהיתה מצוה מחודשת ולמה:

ס״אונראה דהנה ראשית הכל הוא יראת ה', כמ"ש ראשית חכמה יראת ה', יראת ה' ראשית דעת, וזה השער לה' כידוע, ובזוה"ק ח"ג (ק"ח.) כהאי תורא דיהבין עלי' עול בקדמיתא בגין לאפקא מיני' טב לעלמא ואי לא קביל עלי' האי עול לא עביד מידי, הכי נמי איצטריך לי' לבר נש לקבלא עלי' עול בקדמיתא ולבתר דיפלת בי' בכל מה דאצטרך ואי לא קביל עלי' האי בקדמיתא לא ייכול למפלח הה"ד עבדו את ה' ביראה מהו ביראה כד"א ראשית חכמה יראת ה' ודא מלכות שמים עכ"ד:

ס״באך לקבל עליו מלכות שמים ויראת ה' לאו מילתא זוטרתא הוא, מה גם אחר החטא שנשתאבו בו כחות חיצונים שאין מניחין אותו לקבל עליו עול מלכות שמים, וידועין דברי הרב בסדר תיקון חצות כי לעתים רבים בעת רצון למעלה יצוה ה' חסדו ויאיר אור האהבה על מבקשי ה' והוא בחי' מתנה אבל לא שכיחא כלל שתפול עליהם אימתה ופחד על נפשם מלמעלה מאלי' וממילא, והסיבה לזה הוא בחי' גלות השכינה, והסתלקות היראה נקרא חורבן ירושלים ירא שלם עיי"ש, א"כ יראת ה' דאצטרך בקדמיתא מאין תמצא, אך נראה שאין עצה כי אם להתלהב נפשו באהבה ע"י יגיעה בתורה כמו שפי' רש"י ואהבת את ה' וגו' ומהו האהבה יהיו הדברים האלה שמתוך כך וכו' ואחר שיאחוז באהבת ה' זו מוציאתו מיד אהבה וכחות חיצונים, ועי"ז יהי' ביכולתו לעורר בנפשו בחי' יראה, וזה ידוע מאד למבקשי ה' שיותר נקל לעורר בקרב איש אהבת ה' מיראת ה', ע"כ העצה לבוא ליראה הוא ע"י אהבה, ולפי"ז יובן דבפרשת תרומה שהיו ישראל קודם החטא, לא היו צריכין לבוא לשער ה' ע"י אהבה, וע"כ לא היו צריכין לציפוי ראשי עמודי החצר שהוא רומז לראשית בואו לדרוש את ה' לכסף שרומז לאהבה, אך אחר החטא שפגמו במדה זו כידיע בספרים וקצצו בנטיעות, ע"כ א"א לבוא למדת היראה כי אם ע"י אהבה, וע"כ הוצרך לציפוי ראשיהם כסף:

ס״גוכעין זה יש לומר ענין שבת דקודם ימי המעשה, דמחמת קשר אהבה ודביקות שבשבת יכול לבוא אח"כ בימי החול למעשה, וכהאי תורא כנ"ל, מה דקודם החטא לא הי' צורך לזה, וע"כ בדברות הראשונות נאמר טעם שבת משום השביתה של מעשה בראשית, שהי' ענין שבת משום שהוא אחר ימי מעשה, אבל בדברות האחרונות נאמר טעם השבת מפני יציאת מצרים, שהי' עירום וערי' ורק בהופיע עליהם אור גדול יצאו, ומפני קשר האהבה ספרו אח"כ הספירה, וזה כענין שבת קודם ימי המעשה, וכבר דברנו בזה:

ס״דויק"פ ופרה שנת תרע"ד

ס״הבמדרש פ' חקת אמ"ר יהושע דסכנין בשם ר' לוי על כל דבר ודבר שהי' אומר הקב"ה למשה אומר לו טומאתו וטהרתו, כיון שהגיע לפרשת אמור אל הכהנים אמר לו משה רבש"ע אם נטמא זה במה תהא טהרתו לא השיבו באותה שעה נתכרכמו פניו של משה כיון שהגיע לפרשת פרה אדומה אמר לו הקב"ה באותה שעה שאמרתי לך אמור אל הכהנים אמרת לי אם נטמא במה תהא טהרתו לא השבתיך זו טהרתו ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת, וכבר תמהו המפרשים הלא במרה עוד נאמר לו פרשת פרה אדומה, ואולי שם לא נאמר רק לעשות פרה אדומה, אבל לא לטהר באפרה, אך עדיין אינו מובן הלא טומאת המת כבר נזכרה בפרשת ויקרא לגבי קרבן עולה ויורד, ולמה לא שאל אז במה תהא טהרתו, וגם הלשון אם נטמא "זה" משמע דכל שאלתו הוא על כהן ובישראל ניחא לי', הלא אם לא ידע טהרת מי חטאת לא ידע נמי טהרת ישראל:

ס״וונראה דכל לשון טומאה כבר אמרנו שהוא מלשון טמטום, והוא מדברי הש"ס יומא עבירה מטמטמת לבו של אדם שנאמר ונטמאתם בם אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמתם, פירש"י אוטמת וסותמת הלב מכל חכמה, הרי דלשון טומאה הוא אוטם הלב שלא יכנוס בו דבר חכמה והארת השכל, ויש לומר עוד שטומאת המת שהיא אבי אבות הטומאה היא אטימת השכל שלא יראה נכוחו, באופן ששאר טומאות הם טמטום הלב, וטומאת מת היא טמטום השכל, וכן מסתבר כי טעם הזוה"ק בטומאת מת מפני שלעומת נשמה המסתלקת שורה כח טומאה על הגוף, והגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הטעם שטומאתה בוקעת ועולה עד לרקיע, אף שרה"ר שהיא מקום חיצונים אינו תופס אלא עד עשרה, שאני טומאה שהיא לעומת כח הנשמה וזלע"ז עשה אלקים, וכמה שהנשמה שהיא מעולם היחוד רה"י שעולה עד לרקיע, כן הטומאה שהיא לעומתה, ודפח"ח, וממוצא הדברים שהטומאה היא הפיכות ובמתקלא חדא עם הנשמה, והנה ידוע שהנשמה שבאדם היא השכל, וכבר האריך בזה בספר נחמד ונעים, א"כ הטומאה שהיא לעומתה בכחה לעמוד נגד השכל, ולפי"ז מובן שטומאה זו איננה נדחית מפאת הארת השכל, וע"כ הטהרה ממנה היא קשה, כי הטומאה מטמטמת ומחשכת את השכל, ומאין יבוא עזרו, וכמו שבגשמיות ידוע בחכמת הרפואה שכשהמחלה נוגעת בהמוח הרפואה קשה מאד וכמעט שאין תרופה בטבע:

ס״זוהנה בש"ס סוטה דריש רבא בשכר שאמר אברהם ואנכי עפר ואפר זכו בניו לעפר סוטה ואפר פרה, מבואר מזה דאפר פרה הוא ענין הכנעה, וברש"י בשם ר"מ הדרשן בשביל החוטא שנתגאה ישפיל עצמו כאזוב ותולעת ויתכפר לו, ובפסיקתא הוא הביא לפני המלאכים מים שנאמר יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם, וכן ואל הבקר רץ אברהם אמר לו הקב"ה הוא טהרתם של בניך יהיו נותנים מן אפר פרה לתוך המים ומזים ומטהרים, עכ"ל, מדברים האלו יש להתבונן היות כי מטבע הבקר להיות מתגאה וכבפייט וצר בעולמו חמשה מיני גאים שור בבהמה וכו', וכן נמי כתיב ידע שור קונהו שיש בו מבחינת דעת שהוא ענין שכלי, וזה ענין קרני השור שהוא ענין התרוממות, כענין שכתוב רמה קרני בה', וכל שכלי הוא מתרומם, ולעומתו יש בטבע השור לקבל עליו העול, כאמרם ז"ל לעולם יעשה אדם עצמו כשור לעול, והנה בב"ר ואל הבקר רץ אברהם רץ לקדם אותה אומה שנאמר ואפרים עגלה מלומדה אהבתי לדוש, הרי שצורת ישראל נמשלה לשור, שעם היות ישראל שכלים ומטבע השכלי להתרומם ולא להתבטל בפני כל, כאמרם ז"ל ג' עזים הם ישראל באומות, מ"מ הם נכנעים להשי"ת ומקבלים עליהם עול מלכות שמים, ואמרו ז"ל כי אתם המעט מכל העמים בשביל שאתם ממעטים עצמיכם, והכנעה כזו היא הכנעה הנרצית, כי יש הכנעה שהוא יש לו בטבע נפש שפלה בהכנעה כזו אין שבח, אלא אדרבה כשהנפש גבוה ומתרוממת ומ"מ היא מקבלת עלי' עול מלכות שמים, וזה נקרא הכנעה הנדרשת, וזה עצמו מרומז באפר פרה, שעם שטבעה להתרומם ומ"מ נעשה אפר המורה על הכנעה, וא"כ דברי הפסיקתא ודברי רבא בזה שניהם לדבר אחד נתכוונו:

ס״חוהנה בפסיקתא הנ"ל בשכר יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם זכו ישראל ליתן האפר פרה אל המים ומטהרים, יתבאר עפ"י דברי רש"י שם כסבור שערביים הם שמשתחוים לאבק שברגליהם, ולפי"ז יש לומר שבמלות ורחצו רגליכם נרמז מטנופת של ע"ז, וכענין שנאמר ברות ורחצת וסכת איתא במדרש ורחצת מטנופת של ע"ז, ויוצדק גם מה שאמרו בב"ר שם אתה אמרת יוקח נא מעט מים חייך שאני פורע לבניך במדבר ובישוב ולעת"ל וכו' אתה אמרת ורחצו רגליכם חייך שאני פורע וכו', הרי שחשב שכר בשביל לקיחת המים לבד ובשביל ורחצו רגליכם לבד, וקחשיב במדבר ובישוב ולעת"ל רחיצה רוחנית, ומוכרח שמילת ורחצו רגליכם רומז לרחיצה רוחנית, והנה מה שבאמצעות מים הגשמיים נעשה רחיצה רוחנית, יש לומר עפ"י מה שהגיד כ"ק לבי אדמו"ר זצללה"ה במלת קיחה שהוא לשון הגבהה, כמ"ש בלולב ולקחתם לכם, ובלשון חכמים דמדאגבי' נפיק בי' עכ"ד הצריך לענינינו, ויש לומר עוד שלשון נטילת לולב מהאי טעמא הוא, שלשון נטילה היא הגבהה מלשון וינשאם וינטלם, ולפי"ז יש לפרש הלשון יוקח נא מעט מים היינו שמקודם יהיו להמים הגבהה ועלי' רוחנית, כי מים הם חומריים כמ"ש מהר"ל, ובאשר יהי' להם הגבהה ועלי' יהי' בכחם להעלות גם הנרחץ מטנופת של ע"ז כמו מהותם:

ס״טויש לומר שלענין זה נרמז מים חיים באפר פרה, כי מים הם חומריים ומטבע החומר להיות שפל, ומים מניחים מקום גבוה ויורדים למקום נמוך, אך בזה שהם מים חיים, וכל חיות הוא היפוך חומרי, כי טבע החומר הוא עצבות ומרה שחורה, וברח"ו כי עצבות מיסוד עפר ותענוגים מיסוד המים, והם שני יסודות הכבדים, וא"כ מים חיים מורה על ביטול החומרית והשפלות ובקשת התענוגים אלא להתרומם ולהגביה לבו בדרכי ה', וזכו ישראל לזה מקיחת מעט מים שנאמר באברהם שהגביה את המים ונתן בהם כח רוחני:

ע׳וכאשר נדקדק הוא היפוך מהות אפר פרה שפרה היא רומזת לרוממות השכל, ואפר הפרה הוא הכנעת השכל לרצון השי"ת כנ"ל, וכענין בני אדם שהם ערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה, וכענין שאמרו כוף אזניך לשמוע דברי חכמים, ומים הוא להיפוך להגביה כחות הגופניים זלרומם אותם משפל מצבם בהגבהת הנפש, ולכאורה הם שני ענינים הפכים:

ע״אאך באמת אינו כן דאם האדם בטל לרצון השי"ת ואינו מתכויון לתועלתו כלל אלא צורך גבוה, אף שעושה מחמת עויל מלכות שמים, ועול נקרא מי שאין לו הבנה בדבר דאם יש לו הבנה אין זה נקרא עול, וכל העושה בלתי הבנה נעשה בלתי חיות ורגש הנפש ואין בו שבח, מ"מ העושה לצורך גבוה יש לו ליקח מזה עצמו חיות ורגש הנפש בזכרו שהשי"ת מסר בידו כ"כ עולמות העליונים, ובחר בו לשרת לפניו וכל שתה תחת רגליו, ואפי' לפני מלך בו"ד אם יאמר לאיש המוני להושיט לו דבר מה הי' נתמלא רצון ורגש הנפש למלאות רצון בו"ד המצוהו, עאכו"כ לפני ממ"ה הקב"ה שעומד עליו ורואה את מעשיו איך הוא משרת לפניו ומתקן לו את כל העולמות בודאי שאין לך רגש הנפש יותר מזה, ואין ערוך אליו כל מן רגש מפאת הבנה ושכל, ומחמת שהוא ביטל כח השכל והחומר בא לעומתו למדריגה גבוהה יותר מכח השכל, והיא מדריגה כוללת הכל השכל והחומר יחד, וזהו הענין שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, ובפ' יתרו כתיב נעשה לבד, היינו באופן זה לעשות הכל לצורך גבוה ואינם מחשבים לתועלתם כלל כאשר דברנו בזה במק"א, ואולי נאמר שזה החילוק בין הכנעה לענוה, שהכנעה גורמת שפלות והעדר חיות ורגש הנפש, וענוה להיפוך כל מה שהוא ענו יותר ומרגיש בעצמו את רחוקו מתלהב יותר בשרתו לפני מלך הכבוד צורך גבוה כנ"ל, והענוה היא גבוהה מחכמת השכל, וכל מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשאה ענוה עקב לסולייתה:

ע״בקיצור הדברים אפר פרה רומז לשכל הנכנע ומקבל ע"ע עול מלכות שמים היפוך טבעו של השכל להתרומם, אך בצירוף מים החיים רומז לבחי' כוללת וגבוהה מחומר ושכל והיא בחי' עגוה, והנה ידוע שדבר שאדם מבטל לכבוד השי"ת בא לעומתו בקדושה העליונה, ובזכות כי ירא מהביט זכה לתמונת ה' יביט, ע"כ בהכנעת השכל והחכמה בא לעומתו לשכל הקדושה שהיא שכל וחכמת התורה, וכשאדם מבטל כח הכולל כנ"ל בא לעומתו לכח נעלה וגבוה שכולל הכל כנ"ל, וזהו ענין מי חטאת שמטהרין טמא מת שאמרנו שהוא טמטום וקלקול השכל, ומי חטאת הוא למעלה גם מבחי' השכל, ובזה יובן מה שאמר שלמה המע"ה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, שהוא למעלה מבחי' השכל והחכמה, ורק למשה נתגלה טעם פרה כדכתיב בי' ענו מאד:

ע״גולפי האמור יובן מה שהיא כפרה על מעשה העגל, דהנה במכילתא שישראל אמרו בסיני נעשה קבלו עליהם עול מלכות שמים בשמחה, והפירוש כנ"ל, אף שעול מביא העדר השמחה, הם קבלו עליהם לעשות הכל צורך גבוה, ובשביל זה הוא בשמחה ורגש הנפש ביותר כנ"ל, ובמעשה העגל בטלו זה כבמדרש שברתם נעשה, וכבר אמרנו שבאם היו אז בבחי' זו לא הי' אפשר להם לטעות בעגל, וזהו שהביא רש"י בשם ר"מ הדרשן שהם פרקו מעליהם עומ"ש היינו כנ"ל לעשות הכל צורך גבוה, ואף שכוונתם במעשה העגל נמי לאמצעי שעל ידו יתקרבו להשי"ת כי היו מתייראין מהיותם במדבר שמם לבדם בחשבם שאבדו את משה כמבואר במפרשי התורה, מ"מ שוב הי' לגרמי', כי באם הי' הכל צורך גבוה כנ"ל שזהו מענין מלכות שמים בשמחה הי' להם להמתין עד עת בוא דבריו של השי"ת על ידי נביא אהרן שהי' להם לנביא עוד במצרים או זולתו, אבל הם שכחו הצורך גבוה ועשו עיקר לגרמייהו, וע"כ ענין פרה אדומה הוא כפרה על מעשה העגל:

ע״דולפי האמור שענין מי חטאת הוא קבלת עול מלכות שמים בשמחה יש ליתן טעם על מה שגזרו על הזאה בשבת שבזוה"ק דבשבת פטור מעול מלכות שמים דאיהו תפילין, ופירש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דבשבת הכל הוא בעצם עונג רצון ואהבה ולא שייך לקראותו עול, ע"כ אין להזאה ענין בשבת:

ע״הולפי האמור יש לפרש דברי המדרש הנצב פתח דברינו, עפ"י הנחה שאמרנו שיתכן שבמרה לא נאמר להם רק עשיית הפרה ולא טהרתו, ואפשר לומר שגם טהרתו נאמר לו אז עד פסוק זאת התורה, היינו עד מה שנאמר טומאת אוהל, וכאשר לא נודע לו אז טומאת אוהל לא הי' לו מקום לידע עד היכן מגיע קלקול טומאת מת, כי ממה שנטמא באוהל נודע שכח הטומאה היא לעומת כח השכל, כנ"ל בשם כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה, וא"כ יש לומר שהי' סבר שאין הטומאה נוגעת עד לשכל, וכשבא הארת השכל מדחה את הטומאה, וע"כ כששמע שיש טומאת מת במציאות לא נתרגש ולא שאל כלל, כי כבר שמע במרה שאפר פרה מעביר טומאה כמ"ש הוא יתחטא בו וגו', ואחת הוא בין כהנים בין ישראלים, והטעם שאפר פרה לבד מורה על הכנעת השכל אף בלי צירוף מים חיים שאז עדיין לא נאמר לו ענין מים חיים דכתיב להלן, ואפר הפרה לבדה אף בלי מים חיים מורה על הכנעת השכל, זוכה לעומתו הארת שכל עליון קדוש, ומדחה את הטומאה שעדיין לא הי' יודע כח הטומאה שהוא נוגע בשכל, אך כאשר הגיע לפרשת אמור אל הכהנים שם נאמר איסור טומאת כהן, ובאשר הכהן אסור לטמאות א"ע מוכח שטומאה מזקת לקדושת כהונה, וכהנים הם פנימים וע"כ שטומאה זו ג"כ היא כח פנימי, והיא לעומת כח הנשמה שהיא הפנימית שבאדם, וע"כ נתרגש אם נטמא זה במה תהא טהרתו, ואין כהן דומה לישראל דבאשר ישראל מותר לטמאות עצמו מוכח שאין הטומאה מזקת לקדושת ישראל, והוא כמו טבול יום שמותר במעשר, כי לפי חשיבתו טומאתו, ואין הטומאה בישראל שולטת כ"כ לקלקל את השכל, ונדחה בישראל הטומאה ע"י אפר הפרה שמורה על הכנעה שמוסיף הארת השכל כנ"ל, אבל קדושת כהונה שהטומאה מזקת לה, וע"כ לומר שהטומאה שולטת בכהן לפי חשיבתו לקלקל את הפנימית שלו, א"כ במה יהי' טהרתו, וכאשר לא השיבו השי"ת חשב שכן יהי' שכהן שנטמא לא יהי' לו עוד טהרה ונתכרכמו פניו של משה:

ע״ואו אפשר לומר עפ"י מה דמוכח מש"ס ריש פרק כל הזבחים דהו"א דקדשים שנתקלקלו גרועים מחולין שנתקלקלו, וע"כ קדושת כהונה שנתקלקלה ע"י הטומאה, אפשר שהוא גרוע מישראל ולא יהי' לו טהרה לעולם:

ע״זאך כשהגיע לפרשת פרה אדומה אמר לו זו טהרתו ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת, וסיפא דקרא ונתן עליו מים חיים אל כלי, שהטהרה הוא בצירוף מים חיים, וזוכין למעלה גבוה ממדריגת השכל כנ"ל ומשם בא התיקון:

ע״חמה שמלאכת המשכן הזכיר אותה בפרטות שנית בפרשת ויקהל פקודי כתב הרמב"ן שהוא דרך תיבה ודרך מעלה לומר כי חפץ ה' במלאכה ומזכיר אותה בתורתו פעמים רבות להרבות שכר לעוסקים בה כענין מה שאמרו במדרש יפה שיחת עבדי אבות מתורתן של בנים שהרי פרשת של אליעזר שנים ושלשה דפים היא אמורה, עכ"ל, והנה כ"ק זקיני האדמו"ר הגדול מקאצק זצללה"ה תמה היתכן לומר שפרשת אליעזר הי' חביב לפני המקום יותר מתורתן של ישראל, ואמר כי אדרבה לפני בנו הקרוב אל לבו ומבין כל רמיזותיו דיו ברמיזה בעלמא אבל לפני איש זר צריכין לפרש, ואמר בלשון אשכנז "דו ביסט אהיימישער פערשטיי אוף דעם ווינק", ולפי דברים האלה עדיין יש להבין בפרשת המשכן למה האריך בו כ"כ, ונראה עפ"י שאמרנו כבר דהא שהיו כלולים בעשרת הדברות כל התורה כולה הפי' שמפני שהיו ישראל מזוככים מאד היו רואין במעט מילין אלה כל הפרטים ופרטי פרטים, כענין שאמרו ז"ל אלמלא חטאו ישראל לא הי' ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע, פירוש דלאו משום החטא אתגורי איתגרא אלא אלמלא החטא הי' רואים להדיא כל הענינים וכל הרמיזות שבתורה כי ליכא מילתא דלא רמיזא באורייתא וכענין שאמרו ז"ל שכל יקר ראתה עיניו זה רע"ק שדרש על כל קוץ וקוץ תלי תלין של הלכות, ואלמלא החטא הי' מאיר לפני כל אחד כל הרמיזות, אך מחמת החטא נסתם מהם זה וצריכין לבאר בפרטות, ולפי"ז יש לומר שלעולם הקיצור והביאור תלוי לפי מצב הזדככות שהיו ישראל בעת אמירת הפרשה, דאם היו נרצים יותר הי' המאמר בקיצור ביותר, וע"כ בעת מלאכת המשכן שהיו ישראל עדיין מרוחקים ומשה יקח את האוהל ונטה לו מחוץ למחנה אמר מנודה לרב הוא מנודה לתלמיד, והדבר הזה הי' נוהג ממחרת יוהכ"פ עד הקמת המשכן, וע"כ אז היו עיניהם של ישראל בלתי מאירים כ"כ להכיר בקריצותיו ורמיזותיו, ע"כ הי' צריך שיהיו הפרשיות מבוארים יותר, ואפשר שזהו הענין קריאת התורה בשבת שאז הזמן שישראל מזוככים וכל המשים לבו ומטה אזנו להקריאה שבכתב מאיר לו בדברים האלו לפי מצב הזדככותו גם תורה שבע"פ:

ע״טויקהל משה וגו' איתא בספרים כי המשכן אי אפשר הי' להיות רק מצד כלל ישראל, וע"כ הקדום להקהילם ולאחדם, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הוסיף לומר דהיינו טעמא דהקדים שבת למלאכת המשכן, כי שבת היא רזא דאחד, וכבר הקשינו מדברי המדרש תרומה סוף פ' ל"ג שאמר הקב"ה למשה שאפי' אחד מישראל יכול לעשותו שנא' מאת כל איש אשר ידבנו לבו, ותרצנו עפ"י שיטת הזוהר והרמב"ן דהפרשיות כסדרן נאמרו, וע"כ מקרא זה דמיירי קודם החטא הי' כל יחוד ראוי לכך, כאמרם ז"ל קודם החטא היתה השכינה מצוי' עם כל אחד, אבל אחר החטא אי אפשר אלא מצד הכלל ומצד שבת רזא דאחד, וע"כ בראשונה לא הקדים שבת למלאכת המשכן אלא לאחריו שהוצרך ללמד שאינו דוחה שבת, ובאחרונה הוצרך לשנות הסדר ולהקדים שבת:

פ׳אך עדיין אינו מיושב דכל הא דבמדרש תרומה דאפי' אחד מישראל יכול לעשותו דייק לה מדכתיב מאת כל איש אשר ידבנו לבו לשון יחיד, וה"נ כתיב כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה' לשון יחיד, הרי דאף אחר החטא נמי הי' יכול להיות המשכן אפי' משל יחיד, ונראה דהנה הא דשבת רזא דאחד ועושה כל ישראל כאיש אחד חברים יש להתבונן, דבמדרש סוף פקודי וכי רואה אדם לחבירו לעוה"ב לא כל צדיק וצדיק הוה לי' עולם בעצמו שנאמר כי הולך האדם אל בית עולמו, וא"כ שבת שהיא מעין עוה"ב נמי, ואפי' קיבוץ גליות נמי איתא ברש"י פרשת נצבים כביכול כאלו הקב"ה אוחז בכל אחד ואחד בידו ומעבירו מן הגליות ופירש כ"ק זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק שמבחין את כל אחד לבדו אם הוא ראוי בפני עצמו ולא מצד הסתפחו לכלל, ושבת היא גאולה איך יתכן שיהי' הכלל כולו אחד, אך נראה עפ"י דברי המדרש כתוב אחד אומר לכולם בשם יקרא וכתוב אחד אומר לכולם שמות יקרא כיצד יתקיימו שני כתובין אלו אלא כשהקב"ה רוצה לקראותם כאחד הוא קורא לכולם שם אחד וכשהוא קורא לכל אחד ואחד בשמו הוא קורא אותו מיכאל גבריאל, ופי' כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שהם נרצים מצד הכלל ומצד הפרט, עכת"ד הצריך לענינינו, כעין זה יש לומר בשבת שישראל נרצים מצד הכלל והוא בחי' שמור מדת לילה כנס"י כידוע בזוהר, וכאשר נעשים נרצים מצד הכלל אז שוב כל אחד יכול להתרצות גם מצד הפרט והוא בחי' זכור מדת יום, וע"כ יש לומר דהא דשבת שהוא מעין עוה"ב ושבת הוא גאולה זהו כשזוכין לזכור שבת דיממא שנעשו נרצים כל יחיד בפני עצמו, וכענין שאיתא במדרש שישראל נמשלו לכוכבים, ובש"ס פ' הרואה האי דחזי בחלמא דבלע כוכבא אמר לו בר ישראל קטלת, וכמו הכוכבים כל כוכב הוא עולם מלא ויש לו ענין בפני עצמו כן כל איש ישראל, וכבש"ס סנהדרין המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא, וכל המאבד וכו', וע"כ יש לומר נמי דמאחר שהקדים שבת למלאכת המשכן וזכו לשמור מדת כנסת ישראל להעשות כלל אחד זכו נמי אח"כ לבחי' זכור להיות נרצים שוב מצד הפרט, ושוב הי' כל יחיד יכול לעשותו, אך כ"ז הוא מצד שהקהילם משה ונתן בהם כח זה עכ"פ להיות נרצים מצד הכלל והקדים להם שבת כנ"ל, עי"ז שוב נעשו נרצים גם מצד הפרט, ואפי' יחיד ראוי למשכן, אבל אלמלא כן לא הי' ראוי מצד הפרט למשכן אחר החטא המסתיר מעלת ישראל, אף שבעצם תועלת ישראל שהיא ככוכב בשמים עודנה היא כבש"ס הנ"ל, מ"מ זהו רק בפנימית אבל לא בהתגלות ועשיית המשכן היא בהתגלות ע"כ הי' צריך להקהילם ולהקדים להם שבת היינו שבאמצעות שבת יזכו להיות נרצים בכלל ע"י מצות שמור ובפרט ע"י מצות זכור:

פ״אויק"פ וחודש שנת תרע"ה

פ״בהחודש הזה לכם ראש חדשים, ויש להבין למה נסמכה מצות קידוש החודש למצות פסח שאין תלוי מצות הפסח במה שישראל מקדשין את ניסן או מתנהג עפ"י חשבון, אלא יום י"ד ניסן הוא זמן הפסח, והוא מצוה אחרת ולמה הקדימוה לפסח:

פ״גונראה דהנה במכילתא הובא ברש"י מפ' מה הקדים לקיחתו לשחיטתו ד' ימים וכו' ולא הי' בידם מצות שיתעסקו בהם כדי שיגאלו שנא' ואת ערום וערי' ונתן להם שתי מצות דם פסח ודם מילה שמלו באותה הלילה וכו', ויש להבין שלכאורה עדיין לא תירץ כלום על השאלה מדוע הקדים לקיחתו לשחיטתו ד' ימים, ולמה במילה שניתנה נמי שיתעסקו במצוה כדי שיגאלו הי' די במה שמלו באותו הלילה ובפסח לא הי' די אותו היום אלא הקדים ד' ימים, ועוד למה הוצרך לקיחתו ולא הי' די הביקור ד' ימים כמו לדורות, ועוד יש לדקדק בפרשה למה נצרך שידברו תיכף באותו היום כברש"י דברו היום בר"ח שיקחו בעשור, ובשלמא לרשב"ג דאמר שואלין ודורשין קודם לפסח שתי שבתות ומייתי לה שהרי משה עומד בר"ח ומזהיר על הפסח ניחא, אבל לרבנן דשואלין ודורשין שלשים יום, וא"כ ליכא כאן זמן השאלה מקודם, וא"כ שוב יש להבין מה אולמא דהיום ממחר:

פ״דונראה דהנה מה שנבחרו שתי מצות אלו דווקא, וכבר אמרנו הרבה טעמים בזה, ומ"מ אין ביהמ"ד בלי חידוש, דהנה עבדים היינו לפרעה במצרים מלך קשה ומדינה קשה כפירש"י פרשת יתרו, וכבר פרשנו בכמה אנפי, ונראה עוד לומר דהנה בזוה"ק ח"ג (ק"ח.) כתיב זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם בלא ברכה דלא הוה עלנא במצרים עול דלעילא ת"ח עבדין פטורין מעול מלכותא דלעילא וע"ד פטורין מן המצוה מאי עול מלכות שמים וכו' הה"ד עבדו את ה' ביראה מאי ביראה כד"א ראשית חכמה יראת ה' ודא מלכות שמים ובג"כ עול מלכות שמים וכו' והאי עול לא שריא במאן דכפית באחרא, עכ"ל הצריך לענינינו, והנה ישראל עבדים למלך היו ולא עבדים לעבדים, א"כ העול שהי' עלינו במצרים מתייחס לפרעה שהניח עלינו עול מלכות הרשעה ויראתו ואימה ופחד, ולעומתו אי אפשר לנו להיות עלינו עול מלכות שמים ויראתו, ובמק"א אמרנו שכחו של פרעה משך את לב ישראל לע"ז, והכל שורש אחד כמובן, זהו מה שפירש"י מלך קשה היינו כח המלוכה שלו הי' קשה וחזק מאד, מדינה קשה הוא מצרים שבשר תמורים בשרם, שעם כל הצרות והשעבוד ואימה ופחד פרעה מלך מצרים שהי' בדין להחליש כח התאוה שאינו מתגבר אלא באיש שדעתו ורצונו חפשי להיות רודף אחר תענוגים וחיי בשרים, וכמו שאמרה רחב כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף וגו' ולא קמה עוד רוח באיש וכמו שפרשו ז"ל גבורת אנשים, מ"מ כח מצרים שהוא כח התגברות התאוה הי' חזק מאד והכניס בלב ישראל מחשבות רעות רח"ל יותר מטבע הרגיל לעת הזאת:

פ״הוהנה ישראל היו אז ערום וערי', ערום מצינו הלשון באדה"ר כשאכל מעץ הדעטו"ר, שכל חטא עץ הדעטו"ר הי' ע"י פריקת עול מלכות שמים, שאלמלי הי' עליו עול מלכות שמים לא הי' מקום לפיתוי והסתה של הנחש שטוב למאכל דמ"מ עול מלכות שמים שעליו לא פחות מעול מלך בו"ד הי' מונעהו, ובאמת שהי' כולו מינות שמן העץ אכל וברא את העולם והייתם כאלקים יוצרי עולמות, הנה הוא יציאה מתחת עול מלכות שמים וזה הי' נמי בישראל שלא הי' עליהם עול מלכות שמים כנ"ל, וערי' יוצדק על לשון ערוה שגזירה אחת ופתרון אחד להם, והיינו מחמת כח מצרים נחגברה עליהם מחשבת ערוה כנ"ל, ושני אלה ערום וערי' נמשכים מכח שתי אלה פרעה ומצרים:

פ״ווכאשר רצה השי"ת לגאול אותנו ממצרים בעודנו ערום וערי' נתן לנו שתי מצות אלו פסח ומילה, שהם מקבילים לעומת שני כחות רעות הנ"ל, פסח נקרא עבודה מורה שהוא עבד ה' ויקבל עליו עול מלכות שמים, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שבאכילת הפסח משלחן גבוה מורה שהוא עבד ה' ומזונותיו משל רבו, והוא לעומת שהי' במצרים בלי עול מלכות שמים, מילה היא סילוק הערלה שהיא סילוק תגבורת התאוה כמ"ש הרמב"ם במורה נבוכים:

פ״זולפי האמור יש ליתן טעם מה שמילה מעכב בפסח, כי פסח שמורה עבדות ועול מלכות שמים אם הוא בהכרח מיראת עונש עדיין אין זה משובח, אלא צריך לקבל העול מלכות שמים באהבה, וכדאיתא בתנדב"א לקבל עליו עול מלכות שמים בשמחה, והנה כל עוד שהערלה בו יש בו נטי' לאהבות חיצוניות וא"א להיות מקבל עליו מלכות שמים באהבה, ע"כ מילה שהיא סילוק אהבות חיצוניות ובאין לעומתה לאהבת השי"ת, מעכבת בפסח:

פ״חויש עוד לומר שבזה שקבלו עליהם עול מלכות שמים שהוא יראת שמים כמ"ש הזוה"ק הנ"ל זכו ליראה עלאה מפאת התגלות כבוד ה' כי יראה אותיות ראי', ומחמת מילה שהיא פרישה מאהבות חיצוניות זכו לעומתם להתקשר באהבת ה', והנה הוא מדת היראה ומדת האהבה שהם תרין גדפין, וזה הוציאם ממצרים, וכמ"ש ואשא אתכם על כנפי נשרים וגו', והבן:

פ״טאך עדיין צריכין למודעי התינח מילה שהיא דבר שבידם, אבל קבלת עול מלכות שמים שאי אפשר במאן דכפית באחרא, וא"כ בעוד רשות פרעה עליהם איך יכלו לעשות הפסח, יש לומר דהנה כתיב הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו, וא"כ במה שמשכו את השה יקשרו אותו בכרעי המטה והי' צועק כדרך השה והי' הדבר נשמע בכל מצרים בזה עצמו הי' פריקת עול מלכות הרשעה מעליהם, ובאמת הי' זה מסירת הנפש ממש, ולעומת שפרקו מעליהם עול מלכות הרשעה זכו לעומתם לקבלת עול מלכות שמים, וא"כ פסח ומילה שהם יראה ואהבה כנ"ל בחד גוונא זכו בהם הכל מצד הבריחה מדבר ההיפוך, לקיחת הפסח שהוא הבריחה מעול מלכות הרשעה ומיראתו, זכו לעומתו לעול מלכות שמים ויראתו, ומילה שהיא סילוק אהבות חיצוניות זכו לעומתה להתקשר באהבה, ולפי"ז מובן שהי' נצרך לקיחה דווקא כדי שיהי' ניכר למצרים שבאים לשוחטו:

צ׳ולפי האמור יש לפרש מספר הימים שהי' לקיחתו קודם לשחיטתו ולא סגי לי' באותו יום או מאתמול, דהנה כבר אמרנו שבגלות מצרים היו כלולין כל הארבע מלכיות, וזהו שגזר עליהם ד' גזירות, ובמדרש סוף פ' בשלח דורש המקרא לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבוא רוגז על ארבע מלכיות, וגם דורשהו על הארבע גזירות, ומוכח שענינם אחד, וכבר הארכנו בזה איך שהארבע גזירות מקביל ענינם לד' מלכיות, ואין לכפול הדברים, וכן נרמזו כל ד' כחות הטומאה של פרעה שעמדו נגד ישראל בפסוק אחד וימררו את חייהם בעבודה קשה, זה כלל, ואח"כ פרט ארבעה דברים במה היתה העבודה קשה, בחומר, ובלבנים, ובכל עבודה בשדה שפי' הרמב"ן כגון החפירות והוצאות הזבלים] הא שלשה גזירות, ואמר עוד את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך, ובמדרש שהיו מחליפין מלאכת אנשים לנשים ומלאכת נשים לאנשים, שהיא גזירה אחרת שהיתה מהלכת בכל שלשה הקודמות, והיא מקבלת לד' מלכיות שרביעית נאמרה בפסוק בפ"ע לומר ששקולה או יתירה משלשתן כבמדרש, הרי כי כחו של פרעה הי' כפול ארבע, וע"כ לסלק כחו זה הי' נדרש שמסירת הנפש שהי' להם בלקיחת השה יהי' נמי ד' ימים יום אחר יום שפרקו מעליהם עול מלכותו ויראתו, עד שהתפרסם הדבר מאד שזהו פריקת עול מלכותו לגמרי ולא במקרה, ובמה שמסרו נפשם בפריקת עול מלכותו זכו לעומתו לקבל עליהם עול מלכות שמים שלימה, ורק אז יכלו לגשת לעשות הפסח, והנה כל זהו הוא במצות הפסח שהוא עול מלכות שמים שהיו צריכין לד' ימים מקודם לפרוק מעליהם עול מלכות הרשעה מכל צד, אבל מילה שהיא הבריחה מאהבות חיצוניות אין ענין לזה ואינן נצרכים להקדמה כלל, ונתישבו בעזה"י כל הדקדוקים שבמכילתא:

צ״אולפי האמור יש לפרש צורך הדיבור לישראל באותו יום והקדמת מצות קידוש החודש למצות הפסח, דהנה במדרש סוף פרשה ט"ו החודש הזה לכם משל למלך שהי' לו אוצרות מלאים זהב וכסף וכו' והי' לו בן אחד כ"ז שהי' הבן קטן הי' אביו משמר את הכל הגדיל הבן ועמד על פרקו א"ל אביו וכו' עכשיו שעמדת על פרקך הוי הכל מסור לך כך הי' הקב"ה משמר את הכל שנאמר והיו לאותות ולמועדים כיון שעמדו ישראל מסר להם הכל שנאמר החודש הזה לכם, ולכאורה אינו מובן מה תועלת לישראל במה שהם בעצמם מקדשין, יותר מאם הי' מתנהג ע"י חשבון והי' הקב"ה מקדש החדשים כמו שמעולם עד אז, ונראה דבמה שהחודש נמסר לישראל לחסר או לעבר יש בו בחי' התחדשות, היינו שנתחדש להם הרצון לחסר או לעבר, מה שלא הי' מקודם, אבל באם הי' מתנהג עפ"י חשבון, והדבר ידוע מראש מתי ר"ח אין בזה ענין התחדשות, וע"כ ישראל שהם בדוגמתה כמו שאנו אומרים שהם עתידים להתחדש כמותה, יש בהן נמי ענין התחדשות וחילוף כח מה שלא הי' עד הנה, וע"כ אפי' פחות שבישראל ואפי' בשפל המצב מאד וחיתו לשאול הגיע יש בכחו להתחיל מחדש בחילוף כח מה שלא הי' בו טרם התעורר:

צ״בוהנה ישראל שהיו אז במצב שפל מאד שהיו במ"ט שע"ט, שיהי' בכחם להראית בפועל מסירת הנפש לפרוק מעל צואריהם עול מלכות הרשעה ויראתו, לא הי' אפשר זולת ע"י חילוף כח והתחדשות עצום מאד, וזה נצמח מפאת מסירת קידוש חדשים לישראל כנ"ל, ע"כ טרם ציווי הפסח ולקיחתו ד' ימים קודם שחיטתו נסמכה ענין לו מצות קידוש החודש, וכן מה שנאמרה הפרשה בר"ח דווקא נמי מהאי טעמא היא, כי כאשר נאמרה להם הפרשה כתיב וילכו ויעשו בני ישראל, ופירש"י בשם המכילתא וכי כבר עשו והלא מר"ח נאמר להם אלא מכיון שקיבלו עליהם מעלה עליהם הכתיב כאלו עשו, וא"כ באותו יום שקבלו עליהם נחשב כאלו עשו המסירת הכפש בפועל, מה שלא הי' בכחם מאז אלא שנסתייעו מחמת שהי' אז ר"ח שהוא ענין התחדשות:

צ״גונראה עוד לומר שנסתייעו ג"כ בעת הלקיחה בפועל בעשור לחודש משבת שאז איקלע שבת, והוא עפ"י מה דאיתא באור החיים שכל הבריאה מבראשית לא היתה אלא עד יום השבת שהבריאה שבה למקורה וחוזר ונתחדש עוד לשבעה ימים עד שבת הבאה, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דייק לה מדברי הש"ס תענית שאנשי משמר לא היו מתענין ביום א' מפני שהוא שלישי ליצירה, הרי כי בכל שבוע הוא יצירה חדשה, ונסתייעו משבת להחליף כח ולהתחדש כנ"ל, וזהו הענין שמקדימין וקורין פרשת החודש בשבת שחל ר"ח בתוכה, כי בקריאת הפרשה היא הקבלה על עצמו בהתחדשות וחיזוק, וצריכין להסתייע מר"ח וגם משבת:

צ״דולפי האמור י"ל נמי טעמא דהקדים שבת למלאכת המשכן מה שבציווי השי"ת למשה הקדים מלאכת המשכן לשבת ונלמוד מאך שאין מלאכת המשכן דוחה שבת, ולמה לא נכתב כן בציווי משה לישראל, אך יש לומר דהנה עשיית המשכן הוא דוגמת בריאת העולם, כבמדרש תנחומא ריש פקודי ששקול כנגד בריאת עולם ומביא מבריאת כל יום דוגמא דידי' במשכן עיי"ש, וע"כ אחר שנפלו ישראל ממדריגתם מחמת חטא העגל, לא הי' בכחם לעשות המשכן שהוא כעין חידוש בריאת עולם אלא ע"י שנסתייעו משבת שהוא חידוש כנ"ל, אך בציווי השי"ת למשה שהי' קודם חטא העגל כדעת הזוה"ק והרמב"ן לא היו צריכין להסתייע משבת:

צ״העוד נראה לומר בטעם שהי' צריך ללקיחה ד' ימים מקודם שיהי' במסירת הנפש ולא סגי לי' בביקור לבד כדי שיהי' להם מצות במה להתעסק בהם שזהו מצוה לדורות, ולמה הוסיף לדרוש מהם מסה"נ, דהנה במדרש ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור מה ראה להזכיר כאן חור אלא בשעה שבקשו ישראל לעבוד ע"ז נתן נפשו על הקב"ה ולא הניחן עמדו והרגוהו א"ל הקב"ה חייך שאני פורע לך וכו' כל בנים היוצאים ממך אני מגדלם שם טוב בעולם, וכבר אמרנו הטעם שהי' שכרו בענין זה עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בטעם שמאס אברהם לקחת ליצחק אשה מזרע כנען ובחר במשפחתו, אף שהיו כולם עע"ז ומכשפים ושורש הכישוף משם יצאו כמ"ש כי מלאו מקדם וגו' ולבן הארמי ובלעם שלא הי' מכשף דוגמתן בעולם, ואמר הטעם כי בנים נמשכים אחר טבע אבותם מצד הגוף ולא מצד השכל, וע"כ משפחתו שהיו גדורים במדות טוות בחר לישא אשה מהם, והשיבוש שהי' בשכלם אינו מזיק לבנים, ולא כן אנשי כנען שהיו בעלי מדות רעות, וזה נמשך בטבע הבנים, עכת"ד, והנה חור שמסר נפשו וגופו על קדושת השם ע"מ ליהרג זכה שגם גופו נתקדש, וע"כ לבד שכרו להנפש בעולם העליון מגיע לו שכר גם לגופו, והיינו שבניו שמתייחסים לגופו כנ"ל יגדלם בשם טוב בעולם, וזה יש לומר גם במצרים, דהנה אכילת קדשים לא הי' עד הנה, ואיפלגי אי קרבי ב"נ שלמים, ומ"מ פסח שהוא אכילה משלחן גבוה אתכא דרחמנא בודאי לא הי' מעולם אלא ישראל שמסרו נפשם וגופם ע"מ ליהרג, זכו נמי לקדושת הגוף כה"ג לאכול הפסח אתכא דרחמנא, וע"כ מובן צורך הלקיחה ד' ימים מקודם כדי שיהי' מתפרסם מאד ויהי' מסירת הנפש ממש כי לולא זאת לא היו זוכין לפסח:

צ״וולפי האמור יש לומר עוד דבציווי משה לישראל הזכיר בשורת הבנים והי' כי יאמרו אליכם בניכם וגו' ויקד העם וישתחוו, פירש"י על בשורת הגאולה וביאת הארץ ובשורת הבנים שיהי' להם, וכבר דקדקנו שבבן רשע הכתוב מדבר דבהגדה ומה זה בשורה, ואמרנו דהבשורה הוא שאפי' בן רשע שלהם מאחר שהתורה דברה ממנו עוד אין לייאשו ועתיד לחזור לטוב ולהתתקן, ואם לא בגילגול זה יהי' בגילגול אחר ועכ"פ לא ידח ממנו נדח, ולפי דרכנו יבוא על נכון שמה שזכו שבנים שלהם לא יאבדו ח"ו נמשך נמי מפאת מצות לקיחת הפסח ומסירת הנפש כענין חור כנ"ל בצד מה והוא מטעם הפרשה, ע"כ סמכו ענין לו:

צ״זולפי האמור יובן מה שבזוה"ק הפליגו בשבח הבנים שהולידום בשבת, דהנה מצות שבת שהיא משום כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש, ע"כ כמו ששביתת השי"ת היתה מגיע להגוף וחומר שמים וארץ שלא נברא עוד בהם דבר, כ"כ קדושת השבת לישראל מגיע נמי אף להגופים שמקבלים קדושה בשבת, ובאבן עזרא ששבת מוסיף כח בתולדות, וע"כ הבנים שמתייחסים להגוף כנ"ל שהוליד בשבת יש להם מקדושת שבת:

צ״חשנת תרע"ו.

צ״טויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם, ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהי' לכם קודש שבת שבתון לה' כל העושה בו מלאכה יומת לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, ואח"כ התחיל במלאכת המשכן, והמפרשים דקדקו למה הקדים בכאן ויקהל יותר מכל המצות, ועוד מה שכאן הקדים שבת למלאכת המשכן ובהציווי שנצטוה משה הקדים מלאכת המשכן לשבת, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה תירץ חדא בחברתה, שמחמת שנתבקש להמשכן אחד שיהיו כל ישראל כאיש אחד, ע"כ הקדים שבת שהוא רזא דאחד, עכת"ד, אבל עדיין אינו מובן למה בהציווי ה' למשה לא נאמר להקהיל את ישראל להיות כאיש אחד לעשות משכן אחד, ואדרבה משמע במדרש שהמשכן הי' יכול להיות משל יחיד, שאיתא במדרש תרומה שמשה שאל יכולים הם ישראל לעשות המשכן והשיב השי"ת אפי' אחד מישראל יכול לעשותו, הרי שלא הי' נזקק לכח הכלל, וכאן למה נזקק לכח הכלל, גם יש לדקדק מה שבאה בכאן אזהרת לא תבערו אש, בין למ"ד ללאו יצאת בין למ"ד לחלק יצאת אין לה ענין מיוחד למלאכת המשכן, וא"כ למה לקחה מקומה בכאן ולא במקומות אחרים המדברים מאיסור מלאכה בשבת, וכבר דברנו בפרשה זו אבל אין ביהמ"ד בלי חידוש:

ק׳ונראה דהנה בפרשת מעשה העגל כשאמר משה לאהרן מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה, התנצל אהרן אתה ידעת את העם כי ברע הוא ויאמרו לי עשה לנו אלהים וגו' ואומר להם למי זהב התפרקו ויתנו לי ואשליכהו באש ויצא העגל הזה, וברש"י ולא ידעתי שיצא העגל הזה ויצא, ואינו מובן א"כ למה הוצרך לזהב כל עיקר, ולמה השליכהו באש כלל, וכבר הגדנו שאהרן התבונן בעיקר הדבר מאון באה שעדה קדושה כזו שנאמר עליהם אני אמרתי אלהים אתם, יבואו לטעות גדול כזה, ולא עוד אלא שדבריהם נאמרו בהקהל, שבאם יחיד יטעה אין כ"כ תימה כמו רבים הטועים, ועוד יש להם כח כללי להקהל עליו לאמר לו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו, ומדוע ניתן רשות להשטן להטעות עדה קדושה כמוה ולהמרידם בקשר אמיץ כ"כ עד שהרהיבו עוז בנפשם להרוג את חור שהי' אחד מהראשים המיוחדים בעם, כמ"ש במלחמת עמלק ואהרן וחור תמכו בידיו, ובעת עלות משה בהר לקבל הלוחות הניח במקומו את אהרן וחור, כמ"ש והנה אהרן וחור עמכם וגו', ולא חלקו כבוד למרים הנביאה ולא נשאו לה פנים, ואפי' אהרן עצמו הי' ירא שלא יהרגוהו, ע"כ כמו רופא בקי ומומחה כשבא לבקר את החולה מחפש ומתבונן בראשונה על שורש המחלה ומקור מוצאה, ומשתדל בראשונה להסיר הסיבה שהביאה את המחלה, ואח"כ יבוא לרפאות את הענפים שהפריחה שורש מר הזה, כך אהרן הי' מתבונן בשורש הדבר והסיבה שהביאם למצב רע כזה, ומובן שהכל נמשך מפאת העדר התאחדות ישראל, באשר הם היו דור דעה ואין דעתם של בני אדם שוות, ומחמת מעלתם זה נמשך העדר התאחדות, אלא בעוד משרע"ה הי' אתם עמם במחיצתם הי' הוא מאחדם ומחברם, ובעוד כנסת ישראל למטה כאיש אחד בלב אחד הם עצמם כחומה בצורה בפני כחות חיצונים ואין יכולין להתגנב לתוך כללות ישראל, אלא כשמוצאים סדק ובדק בחומת ישראל:

100

ק״אויש להוסיף ולומר דהנה כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד שבעוד היו ישראל קשורים ודבוקים בנפשם במרע"ה לא הי' אפשר לבוא לידי טעות, כי הי' מרע"ה מאיר לתוך לבם, אך באשר באותו עת היו הלוחות טפחיים ביד הקב"ה וטפחיים ביד משה וטפחיים מפרישין בין יד ליד כבמדרש, שאז הי' תכלית דביקות משה בהקב"ה, וכמ"ש מהר"ל בספר התפארת פ' מ"ח שהוא כדין שנים אוחזין בטלית שזה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת והשאר חולקין בשוה, וכביכול שהקב"ה ומשרע"ה היו שותפין בהם, והי' למרע"ה תכלית הדיבוק והחיבור בהשי"ת, והי' אז מתרומם מאד מישראל, ולא הי' לו אז שום חיבור עמהם, ע"כ הי' ביכילת השטן להביאם לכלל טעות, עכת"ד, ויש לבאר ולהוסיף בה דברים, דהנה משרע"ה וישראל היו בדמיון שבת וששת ימי המעשה, וכמו בשבת כתיב ויכלו השמים והארץ וגו', ופרשנו במק"א הלשון ויכלו מלשון כלל, והיינו שבכל ששת ימי המעשה כל בריאת היום הי' פרט בפני עצמו והיתה כל הבריאה פרטים פרטים, והי' חסר להם כח המאחד, והיו כמו גוף בלי נשמה שאף שהיא כולו מחובר וגוש אחד מ"מ אין בו בחי' התכללות שיהי' באבר זה נכלל גם כח אבר זולתו, אך יום השבת היא כמו נשמה בגוף שנעשה כל הגוף כלל אחד, ויש בכל אבר כח התכללות גם מאבר זולתו, כמו שהוכיחו מהא דאין סומא מוליד סומא, כן שבת היא נשמה שכוללת כל הבריאה, וזהו וינפש שנעשה בחי' נפש לכל הבריאה, וזהו ויכלו השמים והארץ וכל צבאם שנעשה מכולם כלל אחד, ודוגמא זה הי' מרע"ה וישראל, וכמ"ש שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו כמו נשמה שבקרב הגוף כמ"ש יוצר רוח האדם בקרבו, וע"כ במ"ת שנעשו כל ישראל כאיש אחד בלב אחד נמי הי' מחמת כח מרע"ה המאחדם, וע"כ נאמרו הדברות בלשון יחיד אנכי ה' אלקיך וגו' לא יהי' לך וגו', באשר היו כל ישראל כאיש אחד ויוצדק בהם לשון יחיד:

101

ק״בובזה יש לפרש דברי המדרש שמשה לימד זכות על ישראל ואמר לא אמרת אנכי ה' אלקיכם אלא אלקיך לי צוית כלום עברתי על הציווי והדברים מתמיהים שח"ו לומר שאמר מרע"ה שכל מעמד הנכבד ודברות הקדושים לא היו לישראל כלל אלא לו לבדו, ואי' מצות פרישה והגבלה וכל השליחות שנשתלח משה לישראל עם כל היעודים הטובים, וישראל השיבו נעשה ונשמע, היתכן שנאמר שלא להם צוה אלא למשה לבדו, אך לפי דברנו הנ"ל יש לומר שטענת משה היתה שהציווי להם היתה רק כשהי' מרע"ה בקרבם כנשמה בגוף, וכמו שכל המצות שנצטוה אדם הוא רק להנשמה שבו, וכשמת האדם נעשה חפשי מן המצות, כן כלל ישראל שנצטוו הי' רק כשהנשמה דהיינו משה בקרבם, וכשנסתלק משה מקרבם הם כאחרים ואינם אותן האנשים שהיו בעוד מרע"ה בקרבם, וזהו הפי' לי צווית, ודו"ק:

102

ק״גוהנה ידוע טעם זוה"ק בטומאת מת שכחות הטומאה מתדבקין במקום שנתרוקן מנשמה הקדושה, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד שמזה בא שטומאת מת בוקעת ועולה עד לרקיע, אף שרה"ר עלמא דפרודא מקום החיצונים אינה תופסת מקום אלא עד עשרה, הטעם הוא מפני שכחות הטומאה הם לעומת כח הנשמה שהי' בו מקודם וקדושה שהיא רשות היחיד עולה עד לרקיע, עכ"ד, ויש לומר דוגמת זה אחר שמרע"ה הי' בקרב ישראל דוגמת נשמה בגוף ובעת נתינת הלוחות הי' מוכרח להסתלק ולהתרומם מקרבם כנ"ל, ויש להוסיף בה דברים עפ"י דברי הזוה"ק (קצ"ז.) דכלהו שמים לא יכלין למסבל אפי' גרעונא כחרדל מגופא דהאי עלמא, ובח"א (ד':) מאן יהיב הכא בר נש לביש מדא דההוא עלמא עיי"ש, וע"כ בעוד הי' מרע"ה בקרב ישראל כנשמה בגוף, חיבורו עם ישראל הי' מונע אותו מהדביקות הנכבד כנ"ל, וע"כ י"ל דלאחר שנסתלק ונתרומם מרע"ה מקרבם המאחדם בקדושה, נשארו מעין גוף בלי נשמה, ובמקום כחו של מרע"ה שהי' מקודם בקרבם שהי' כוללם יחד ומאחדם ומאספם, נדבקו בהם כחות חיצונים ורוח עועים לעומתו שגרם חיבור רע גדול מאד, והוא שתוקפם להתחבר ולקשור קשר מרידה ולהרוג את חור ולהקהל על אהרן:

103

ק״דולפי האמור יש ליתן טעם למה הוצרך אהרן לזהב של ישראל ולהשליך אותו באש, עפי"מ שראיתי כד הוינא טליא מכתב הרב הקדוש ר' אהרן מטשרנאביל זצללה"ה שנתן ביד שליחו לחזור בערי ישראל לקבץ ממון וכך כתב לא ממון אני צריך כי הכסף בביתי מצוי כאבנים אלא שאני צריך להעלות תפילת ישראל לאביהן שבשמים, ולדבר הזה נצרך לי כסף מקובץ מכל ישראל עכת"ד המכתב, והסברתי לי עפ"י מאמרם ז"ל הלב תלוי בכיס, הלב הוא הרצון, וא"כ בכסף המקובץ תלוי בו רצונות רבים, והוא לפועל דמיוני לרצונות התפלה לאחדם ולהעלותם כנ"ל, ולפי הדברים האלה יש לומר שמעין זה הי' כוונת אהרן לקבץ זהב מכל קצוות ישראל ולעשותם גוש אחד, וזה הי' לפועל דמיוני להתאחדות רצונות ישראל, ועם זה יובן למה השליכהו באש ולא הסתפק לעשותו גוש אחד ע"י הקשת קורנס, עפ"י דברי היערות דבש מה שתיקוני רוב המאכלים הוא ע"י אש, באשר ע"י חטא אדה"ר הטיל נחש הקדמוני זוהמא וארס בכל המאכלים, וטבע האש לשאוב את הזוהמא וארס של נחש, ונשאר המאכל ראוי לאכילה, עכת"ד, והנה ידוע שכל קיבוץ הוא בקדושה וסט"א הם ענפין מתפרדין וע"כ אפי' קיבוץ לרע אי אפשר שלא יהא בו שורש טוב אלא שנפל בנופלים כידוע ליודעים, וע"כ חיבור אפרים עצבים הנח לו, וע"כ היתה עצת אהרן שזהב הזה שהיא לפועל דמיוני להתאחדות והתחברות רצוניות ישראל אחרי אשר נחש הקדמוני הטיל בו ארס וממנו נסתעף התאחדות לרעה רח"ל לקשר קשר של מרידה להרוג את חור ולהקהל על אהרן, יובא באש והאש ישאוב ממנו את ארס זה והרשעה כולה בעשן יכלה וישאר ע"י ההיתוך גוש אחד נקי וטהור, וכך יהיו ישראל קהלה קדושה ואגודה אחת כאיש אחד בלב אחד, ואז ממילא כאשר ישוב אחדות ישראל לקדמותו לא יהי' לשטן עוד שום מקום להכניס בהן טעות וכחות חיצונים, כי כאשר הם כאיש אחד בלב אחד הם כחומה בצורה בפני כחות הרעות כנ"ל, וזה הי' עצה עמוקה של אהרן כרופא בקי ומומחה לרפאות מקור מוצא המחלה, ואז ממילא המחלה תחלוף ותלך לה, אך מכשפי ערב רב הכניסו גם בזהב הלז מרבית כחות הטומאה והכישוף, ובזוה"ק שאהרן לא אסתמר מהמכשפים ולקח הזהב מידם ולא הרגיש ואלמלי צוה להם להניחו בארץ והי' הוא בעצמו מגביהו מהארץ היו נפרדים ממנו כחות הטומאה והכישוף ולא יכלו לעשות מאומה, אך לא כן נעשה וע"כ לעומת כוונתו הטובה להתיך את כל הזהב והאש ישאב ממנו את חלקי ארס הנחש עד שישאר גוש אחד נקי וטהור לפועל דמיוני להתאחדות ישראל, הכניסו המכשפים בו לעומתו מרבית כחות הטומאה שהיו מושכין לחיבור רע שלא הי' בכח האש לשאוב את מרבית הזוהמא והטומאה, וע"כ מחיבור רע זה יצא העגל שהי' חיבור רע משור וחמור כבזוה"ק שהי' חציו שור וחציו חמור:

104

ק״הוהנה אף שהאש של אהרן לא הי' בכחו לשאוב את מרבית הזוהמא והטומאה שבו, מ"מ משרע"ה הי' כחו גדול יותר, וע"כ כשבא מרע"ה שרף את העגל באש לכלה פשע ולהתם חטאת והרשעה כולה בעשן נכלה והאפר השקה את בנ"י לבדקם כסוטות, וגרש את כחות הטומאה וחיבור רע מקרב ישראל, ושב לחבר את ישראל לעשותם אגודה אחת לעשות רצון אביהם שבשמים, וזה עצמו הי' ענין המשכן שהי' משכן אחד מחובר מנדבות שונות מכל חלקי ישראל, וע"כ לא בא המשכן אלא מנדבת ישראל, ולא הי' כענין הלוחות שהראהו השי"ת מחצב של סנפורין מתוך אהלו, כי נתבקש התאחדות ישראל כנ"ל וזהו ענין מ"ש ויקהל משה, מה שלא נאמר בציווי השי"ת למשה שהי' קודם מעשה העגל שאז לא הי' נזקק להתאחדות ישראל, ואפי' כל יחיד מישראל הי' יכול לעשותו, כי אז גם כל יחיד ויחיד הי' לו כח כללי מפאת כחו של משה שהי' כוללם, וכמו כל אבר ואבר שבאדם כלול מכולם כנ"ל שאין הסומא מוליד סומא, אך כאן שאחר מעשה העגל וישראל אבדו מעלת החיבור כנ"ל נזקק לחיבור חדש וכח כללי, והוצרך להסתייע מכח שבת רזא דאחד, ונעשו כולם אגודה אחת וכאיש אחד בלב אחד, התנדבו כולם למשכן אחד, ומזה הכח נשלם התאחדות על ידי המשכן מה שמקודם החטא לא הי' נצרך לכל אלה:

105

ק״וולפי האמור יתבאר מה שבאה בכאן אזהרת לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, להורות שאף שהאש שורף חלקי ארם הנחש וגורם להתחברות חלקי הטוב כנ"ל בכוונת אהרן וגורם התאחדות, והי' סברא החיצונה להיותה נמצאת ומתאמת לשבת רזא דאחד, הוצרך הכתוב להשמיענו לא תבערו אש, וכמו כל מלאכת המשכן יחד אף שגורם התאחדות כנ"ל אינו דוחה שבת, כי המשכן נצרך לשבת ונסתייע ממנה ואין השבת נצרכת להסתייע ממשכן:

106

ק״זויבואו כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו את תרומת ה' וגו', ויש להבין מהו כפל הלשון כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו, והרמב"ן והא"ע פי' נשאו לבו הם החכמים העושים במלאכה ולא זכיתי להולמו, שהרי הכתוב מסיים הביאו את תרומת ה', ואם תדחק לומר דאמאי דסליק מיני' קאי היינו אנדבה רוחו, מכל מקום אינו מובן למה סתם המקרא ולא פי' אמאי דפתח מיני' כלום, והי' לו לומר אשר נשאו לבו לקרבה אל המלאכה, ועוד דבהציווי פרט הנדבה ברישא והדר וכל חכם לב בכם יבואו ויעשו ובהעשי' נהפוך הוא, וראיתי באור החיים שלא הביא את פירושם ז"ל כלל, ופירש דשניהם קאי על המתנדבים אלא שיש שני מיני מתנדבים יש מתנדב ברצונו הטוב ולא באונס וכפי יכלתו וזה נקרא נדבה רוחו, ויש מעלה גדולה מזו שהלב מנסהו ומעריכו בערך עשיר ליתן יותר מכפי יכלתו עיי"ש, ובעניותן יש לפרש עפ"י דרכם ז"ל באופן אחר, דהנה אמרו ז"ל יבוא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל, ובאשר ישראל היו מדוכאים מאד ושפלים בעיני עצמם מחמת חטא העגל עד שבגוים אמרו לא יוסיפו לגור, וישראל קבלו על עצמם מרצונם להיות מרמס למלאך המות ודייש למלכיות להיות להם לתיקון על חטאם זה, וממילא מובן שכאשר שמעו ונתבשרו שזהב המשכן יכפר על זהב העגל, הי' שוה בעיניהם ליתן את כל הונם כופר נפשם, ק"ו מהקבלה להיות למרמס למלאך המות ודייש למלכיות, וכמ"ש עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו, וזה נקרא נדיבת הלב, היינו שנותן משלו בשפע, ומכל מקום יש עוד מעלה גדולה מזו שלא לבד לתועלתם וכופר נפשם, אלא מחמת התרוממות הנפש ליתן את כל הון ביתו באהבה לעשות רצון עליון אף בלי הגיע לו שום תועלת מזה, לא בעוה"ז ולא בעוה"ב, והוא כענין אמרם ז"ל דבאדם חשוב חשובה הנתינה לקבלה, על אחת כו"כ הנתינה למלך מה"מ הקדוש ב"ה, וזהו הגבהת לבו בדרכי ה', וזהו אשר נשאו לבו, ויש לומר עוד שהוא מענין הגסת הדעת כמו שאמר מרע"ה לאהרן הגיס דעתך ובא שמש למלך, גם זה ליתן איש את כל הון ביתו באהבה צריך להרהיב עוז בנפשו אחרי אשר כל איש יודע את נגע לבבו אלא יגבה לבו ויגים דעתו כאמרם ז"ל חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם:

107

ק״חויש לומר דנשיאת לב ונדיבת רוח הם שני ענינים מקבילים לשבת דליליא ושבת דיממא, שמור וזכור, נדיבת רוח הוא שבת דליליא דמעלי שבתא, שישראל נדבה רוחם אותם להשליך מהם חשבונות הרבים, טורח מלאכה וטרדת פרנסה, ושיהיו כאלו כל מלאכתך עשוי' לבוא ולחסות בצל כנפי השכינה, ושבת דיממא הוא עוד יותר, שהוא הגבהת לבו בדרכי ה' והגסת הדעת למעלה מכל עונג ושמחה:

108

ק״טבמדרש האריך בשבח שם טוב, ואמר עוד שכל מי שנתעסק במלאכת המשכן נתן בו הקב"ה חכמה באדם ובבהמה ולא נתפרסמו כולם אלא בצלאל, הרי ראו קרא ה' בשם בצלאל, וכל השבח הזה מנין לו משבט יהודה, ומהיכן זכה לכל החכמה הזאת בזכות מרים שנאמר ויעש להם בתים:

109

ק״יויש להבין מהו ענין פרסום השם לשבט יהודה, וחכמה למרים, ונראה לפרש דהנה באר בזכות מרים, וידוע שהאר"י ז"ל השקה להרח"ו כוס מבארה של מרים טרם מסר לו סודות התורה, והענין כי ידוע מה שאמרו ז"ל אין מים אלא תורה, ובודאי הפי' כי מים דלמטה שורשם למעלה הוא תורה, ועל כן מה שהבאר בזכות מרים מורה ששורשה למעלה הוא תורה, וכידוע למבינים היא תורה שבע"פ שהוא התגלות חכמה הנעלמת בתורה שבכתב, וע"כ בארה של מרים מסוגלת לסודות התורה שהיא חכמת התורה, וע"כ בצלאל זכה לחכמה בזכות מרים, וזה פשוט, אך במה שאמר שזכה לפרסום השם מיהודה צריך פירוש:

110

קי״אונראה לפרש דהנה ענין שם טוב היא שיש לו קיום ואינו משתנה כ"כ מהרה, וכבמדרש טוב שם משמן טוב, שמן הטוב נופל על המת והוא מבאיש ושם טוב נופל על המת ואינו מבאיש, ועוד כמה דברים שהמדרש מונה והולך יתרון שבח שם טוב משמן טוב, והכל מורה על ענין זה ששם טוב יש לו קיום ביותר ואינו משתנה כ"כ מהרה דוק ותשכח, והטעם י"ל דהנה כבר אמרנו במק"א שהענין שם טוב הוא מנוקה מחלקי הרע שנתערבו מחמת חטא אדה"ר, והנה כתיב כי כל אשר יעשה האלקים הוא יהי' לעולם, והשינוי בא מפאת עירוב חלקי הרע, כמ"ש זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח, וע"כ שם טוב שהוא חלקי הטוב בלי עירוב חלקי הרע בלתי מקבל שינוי:

111

קי״בולפי זה יובן הענין מה שפרסם הכתוב, דהנה ידוע שכל דבר שבהצנע כחו גדול יותר, ואין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין, ובית הסתרים אינו מקבל טומאה, ואף שתכלית המקוה הוא שיתגלה כבוד ה' בפרסום, וכמ"ש ונגלה כבוד ה', וכמ"ש וראו כל בשר יחדיו וגו', מכל מקום אין זה עכשיו בעוד יש שליטה לכחות החיצונים בעולם, וזה יהי' לעתיד כשהרשעה כולה כעשן תכלה ואת רוח הטומאה יעביר מן הארץ אבל עכשיו נתבקש שיהי' סמוי מן העין כדי שיהי' שמור מן החיצונים שמפאת עירוב טוב ורע יש להחיצונים שליטה בכל דבר הנגלה, וע"כ שם טוב שהוא בלתי שום עירוב חלקי הרע שוב הוא בגלוי, וכמ"ש ואולך אתכם קוממיות פירש"י בקומה זקופה ואינם יראים משום ברי', וזה שאמר המדרש שאף שכל מי שנתעסק במלאכת המשכן אדם ובהמה לכולם ניתנה חכמה ולא נתפרסמה כדי שלא יהי' בחכמה שלהם אחיזה לכחות החיצונים אלא בצלאל שנתפרסם בשמו שנאמר ראו קרא בשם בצלאל, היינו מפני שזכה לשם טוב שהוא בלי תערובת רע כנ"ל:

112

קי״גולפי האמור יש לפרש הא דאמר וכל השבח הזה מנין לו משבט יהודה, דהנה שבט יהודה זכה במלכות כמ"ש לא יסור שבט מיהודה, והטעם י"ל דהנה אמרי ז"ל יוסף שקידש ש"ש בסתר ניתוסף לו אות אחת משמו של הקב"ה, יהודה שקידש ש"ש בפרהסיא נקרא כולו על שמו של הקב"ה, והנה הא שכחות החיצונים יש להם שליטה על מה שבגלוי כנ"ל, הוא מפאת הסתרות וצמצומים כידוע, וממילא יהודה שנקרא כולו על שמו של הקב"ה נופל מפניו פחד ואימה על כחות חיצונים ומתרחקים מלאחוז בו, וכענין אמרם ז"ל בש"ס גיטין שמא דמארך עלך. ומעתה מובן טעמא דהמלכות היא ליהודה, דהנה כבר אמרנו ההפרש שבין שופט למלך דשופט הוא מרכבה למדת משפט ומדתו לבל הניח שיעשקו גוים את ישראל, ולא יתפשטו חיצונים בגבול הקדושה, ובכלל זה הוא כיבוש ארץ ישראל שמוחזקת הוא להם מאבותיהם, ועוד שבחלקו של שם נפלה אלא שהיתה עשוקה ביד הכנענים, ומדת השופט לדכא עושק וכמ"ש עשיתי משפט בל תניחני לעושקי, ומלך הוא מרכבה למדת המלכות ותעודתו להרחיב גבול הקדושה וללחום מלחמת הרשות כדי שתתפשט הקדושה אף בגבול החיצונים, וכמ"ש הרמב"ם בהלכות מלכים, וכמו שידוע ליודעים ממדת המלכות לעילא, והנה התפשטות הקדושה מעל גבול החיצונים צריכין להיות מקודם בטוח ומשומר שלא יהי' ביכולת החיצונים לאחוז בו כמובן, ע"כ אי אפשר שיהי' מלך אלא משבט יהודה ומלכות שאול הי' מפני שמהרו לשאול מלך טרם שנכבש כל ארץ ישראל שזה תעודת השופט, ואולי מטעם זה עצמו לא נמשכה מלכותו:

113

קי״דולפי האמור יובן שהשבח הזה שהי' לבצלאל שנתפרסם שמו וזכה לשם טוב שהי' כולו טוב בלי תערובות כלל ולא הי' לכחות החיצונים שום שליטה בו, נמשך הכל מיהודה שנקרא כולו על שמו של הקב"ה מפני שקידש ש"ש בפרהסיא:

114

קי״הויקהל ושקלים שנת תרע"ו.

115

קי״ובש"ס מגילה אמר ריש לקיש גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהם לשקליו, והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים וכו', נראה לפרש דהנה אמרו ז"ל כל העובר על הפקודים כל דעבר בימא יתן, ויש להבין מהו התלוי זה בזה:

116

קי״זונראה דהנה בתהלים (ס"ו ו') הפך ים ליבשה בנהר יעברו ברגל שם נשמחה בו, וברש"י שם הי' דבר שנשמח בו כלומר שראה הים את הקב"ה, ויש לדקדק שנשמחה הוא לשון עתיד והו"ל למימר שמחנו בו לשון עבר, ויש לפרש דהנה במדרש הובא בילקוט סי' רנ"ד ישראל כשנעשה להם נס ואמרו שירה נמחלו להם עונותיהם שנאמר ויסע משה את ישראל שהסיען מעונותיהם, משמע דע"י השירה נמחלו עונותיהם ולא מקמי הכי, ואינו מובן איך שרתה עליהם רוה"ק בעוד שעונותיהם אתם, ולא עוד אלא שזכו לראות את הדמות ואמרו זה אלי ואנוהו, וראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא, והיתכן שהי' זה בעוד עונותיהם אתם, שהרי בליל שביעי ירדו לים ואח"כ בשחרית אמרו השירה, ובמדרש כשם שהם טהרו את לבם ואמרו שירה וכו' כך צריך אדם לטהר את לבו קודם שיתפלל, ומוכרח דעוד קודם השירה הי' להם לב טהור שבודאי הפי' מעונות, וא"כ איך קאמר שע"י השירה נמחלו עונותיהם:

117

קי״חאך נראה דהנה ישראל נקראו עברים ע"ש שעברו ים, וידוע דשם של דבר מורה על מהותו, ומוכרח דזה מהות ישראל שעברו את הים, ויש לפרש דהנה גבולות חלק הקב"ה בעולמו דבריות שביבשה אינם יכולים לחיות בים דרך הטבע, וכן בריות הים אינם יכולים לחיות ביבשה, וישראל שעברו את הים מורה אשר מהותם הוא למעלה מהטבע, וע"כ נקרא שמם ע"ש העברת הים, והנה ידוע דלמעלה למעלה מהטבע אינו נופל תחת הזמן, וע"כ נמצא הרבה בדברי נביאים עבר במקום עתיד, מה"ט כי עין הנביאיי הוא למעלה למעלה מהטבע וצופה ומביט על העבר ועל העתיד כאחד, אחר שנגזר דבר ההוא מאת אדון כל, וע"כ אף מקמי העברת הים נקראו ישראל עברים ע"ש עברו ים משום שהוא למעלה מהזמן, ומאז שנבחרו ישראל ועלה הרצון לפניו לקרוע להם את הים הרי הוא כאלו כבר עשוהו, וכן נמי למטה תיכף כשקבלו ישראל עליהם לירד להים נחשב להם העתיד כעבר וכאלו כבר עברו ים ושרו את השירה ונמחלו עונותיהם, וכבר הגדנו במק"א שענין מחילת העונות ע"י השירה שמאחר שנדבק נפשם בשורשם היו כענין מים שנטמאו משיקן והן טהורין, ומחמת זה עצמו שנחשב העתיד כעבר נתקשרו תיכף באהבה באביהן שבשמים והרגישו בעצמם תיכף הדביקות והשמחה הנצמחת ממחילת העונות העתיד של אחר השירה שמחמת מחילת העונות נסתעף השמחה כמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בפסוק תגלנה עצמות דכית שלשון דכית פירושו שטהרת בלשון תרגום, ועי"ז עצמו שנדבקו בשורשם שוב הי' להם טהרת השקה ונמחלו עונותיהם ונעשו מוכנים למראה הנכבדת וראתה שפחה וכו', וזהו שרמז הכתוב באמרו שם נשמחה בו לשון עתיד, היינו ששם בעודם בים עוד טרם השירה וטרם נמתלו עונותיהם זכו לשמחה העתידה למפרע, והוא מדוקדק מאד בלשון:

118

קי״טולפי האמור יתורץ קושיית הזוה"ק ח"ג (ט':) אהא דכתיב עבדו את ה' בשמחה בואו לפניו ברננה השתא דלא אשתכח קרבנא [דבזמן הקרבן כהנים אשלימו שמחה ולוים רננה כבעמוד א' שם] מאן דחטי קמי מארי' ותב לגבי' ודאי במרירו דנפשא בעציבוי בבכי' ברוח תבירא האיך איקים שמחה ורננה הא לא אשתכחו גבי' וכו' על דא אצטריך בר נש דיתכוין בצלותי' לקבל קודש קודשין דאינון שמא קדישא ויצלי צלותי', ובפשיטות התירוץ אינו מובן מה אהני דמכוין לקבל קודש קודשין סוף סוף שמחה ורננה לא אשתכח גבי', אך יש לומר עפ"י דברי המדרש תצוה יפה נוף משוש כל הארץ שלא הי' אחד מישראל מיצר כשהי' ביהמ"ק קיים למה שהי' אדם נכנס לשם מלא עונות והי' מקריב קרבן ומתכפר לו אין שמחה גדולה מזו שהי' יוצא צדיק, ויש לומר דלאו סוף דבר אחר הקרבת הקרבן נמשכה לו שמחה אלא תיכף שקיבל עליו לשוב אל ה' ולהקריב קרבן מתעוררת בו שמחה העתידה, כי ישראל הם למעלה מהזמן שנקראים עברים כנ"ל, ונחשב כאלו כבר הקריבו הקרבן ונתכפר להם והם שמח וטוב לב, ושוב עי"ז עצמו הוי הקרבן נעשה בשמחה, וכן נמי השתא דלא אשתכח קרבנא מאן דחטי קמי מארי' ותב לגבי' במרירא דנפשא בעציבוי בבכי' ברוח תבירא, נחשב כפרת עונותיו למפרע, ונתעוררה בו שמחה העתידה, וכלשון הזוה"ק במק"א חדוה תקיעא בליבאי בסטרא דא ובכי' בסטרא דא וא"כ הרי נתקיים בו עבדו את ה' בשמחה, ואולי יש להעמיס זה בכוונת הזוה"ק שיתכוין בצלותי' לקבל קודש קודשין היינו למעלה למעלה ושוב הוי למעלה מהזמן כענין הנ"ל:

119

ק״כולפי האמור יתפרש לנו עוד מאמר הזוה"ק ח"ג (קכ"ב.) פתח ר' יהודה ואמר כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור וגו' מה כתיב בתרי' בעל הבור ישלם וגו' ומה על דא כך מאן דגרס לאבאשא עלמא בחובוי עאכו"כ אלא תווהנא דאע"ג דאבאיש עלמא אמאי אית לי' תשובה וכו' אלא ודאי דא מהניא להו וכו' ותשובה אתקין כלא אתקין לעילא אתקין לתתא אתקין לגרמי' אתקין לכל עלמא, ואינו מובן דקארי לה מה קארי לה, דזה הוא פשוט דכמו דבחטא מבאיש לכל עלמא, מדה טובה המרובה עאכו"כ דבתשובה מתקין כל עלמא, וכבר פרשנו דהקושיא היתה דקודם החטא שהאדם הוא בתוך כלל ישראל יש לו כח כללי, ומש"ר מקלקל בחטאיו כל הכלל אך כשחטא ונפרד מהכלל שוב אין לו כח כללי איך אפשר שיתקן בתשובתו את כל הכלל, אך שוב אינו מובן התירוץ דע"ז אנו דנין למה בתשובה אתקין כלא, ולפי דרכנו יובן דמאחר שישראל הם למעלה מהזמן, א"כ כשנתן דעתו לתשובה ומתחרט על העבר נחשבת תיכף התשובה שאח"כ למפרע וכאלו עשה תשובה מעיקרא בעוד הי' בו כח כללי ושפיר מתקן הכל ע"כ מועלת התשובה:

120

קכ״אולפי האמור יש לפרש דברי התנחומא האזינו סי' ד' כתוב אחד אומר ישא ה' פניו אליך וכתוב אחד אומר אשר לא ישא פנים עושה תשובה נושא לו פנים יכול לכל ת"ל אליך ולא לאומה מאומה"ע, ומשמע דבאומ"ע אינו מועיל תשובה, והרי כמה מקראות כולם ירונו בגאון קולם שהקב"ה מקבל את השבים אפי' אומה"ע, ואנשי ננוה לעד, אך יש לומר דהענין נשיאת פנים היינו להחשב תשובה למפרע וכאלו לא חטא כלל, זה המדה היא רק בישראל ומשום שעברו ים כנ"ל, אבל לא באומה"ע, ומ"מ בדידהו לא קשה קושיית הזוה"ק איך מועיל בדידהו תשובה אחר שקלקלו את כל הכלל, שאומה"ע אין בהם כח כללי והם ענפין מתפרדין ואינן מקלקלין את כל הכלל, ונמצא בזה קלקלתם תקנתם, אבל ישראל שנמסר תחת ידיהם כל כלל העולם להיות עולים בעלותם וכן ח"ו להיפוך, שייך קושיית הזוה"ק ותירוצו כנ"ל:

121

קכ״בובדוגמא זו יש לפרש הא דזכור ושמור בדיבור אחד נאמרו דלכאורה אינו מובן מה נ"מ ומה תועלת בזה, ויש לומר דהנה ידוע בזוה"ק דשמור הוא מדת לילה וזכור מדת יום, ומ"מ קידוש היום שנלמד מזכור עיקרו בלילה כאמרם ז"ל קדשהו בכניסתו, והטעם י"ל דבכניסת שבת שישראל מקבלים עליהם לשבות ביום השבת ומשליכין מהם טרדת הפרנסה וטורח המלאכה זוכין לקדושה עליונה למעלה מהטבע, כמו כל מהות שבת שהיא שביתת הטבע שהטבע מחייבת שיום ולילה לא ישבותו, וע"כ אומה"ע שהם בטבע אינם רשאים לשבות ביום השבת, אלא ישראל עברו ים שהם למעלה מהטבע להם נאות לשמור את השבת, ובאשר זוכין לקדושה עליונה שלמעלה מהטבע נעשים נמי למעלה מהזמן, ויובן עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דבשבת אמרו ז"ל מנוחת מרגוע ולא מנוחת ארעי, והרי סוכה העשוי' לשבעה היא ארעי ואיך יקרא שביתה ליום אחד מנוחת מרגוע ולא מנוחת ארעי, והגיד דבשבת נאסרה המלאכה לעולם אלא שבמוצאי שבת ההבדלה היא המתיר עכת"ד, ולפי דרכנו יובן היטב דכשזוכין לשבת נעשין למעלה מהזמן וע"כ נאסרה המלאכה לעולם, ולפי האמור יש לפרש נמי בענין זכור ושמור דכשמקבלים עליהם שבת תיכף זוכין לכל האורות של כל השבת באשר היא למעלה מהזמן וזוכין נמי תיכף לזכור, ולזה נאמר זכור ושמור בדיבור אחד:

122

קכ״גוהנה שקלים הם כופר נפש וכתיב בהו לכפר על נפשותיכם, ודקדק כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הלא אין כפרה אלא בדם, אך יש לומר לפי דרכנו שמאחר שהתעוררו לעשות כולם אגודה אחת לנדב לעבודת הקרבנות שוב נחשבו כל הקרבנות של כל השנה וכל הכפרה שנסתעף מהם למפרע, באשר ישראל הם למעלה מן הזמן, והנה אמרו ז"ל לא לן אדם בירושלים ובידו עון כיצד תמיד של שחרית מכפר על עבירות הלילה ושל בין הערבים על עבירות היום, וכבר הביאנו את דברי המדרש ריש תצוה שירושלים נקרא משוש כל הארץ שלא הי' אחד מישראל מיצר כשהי' ביהמ"ק קיים למה שהי' נכנס מלא עונות ומביא קרבן ומתכפר לו אין שמחה גדולה מזו שהי' יוצא צדיק, ובודאי מכ"ש קרבן ציבור שמכפר על עונות כל ישראל שהי' מביא שמחה בלב כל ישראל, כאמרם ז"ל כפרה ושמחה, ולפי דרכנו שמחשבין למפרע מתעוררת השמחה בלב ישראל משעה שמתעוררים להשקלים וישראל מתדבקים בשורשם, והוא כעין טהרת השקה שפרחה טומאתן מהן וזה שנאמר בשקלים לכפר על נפשותיכם:

123

קכ״דוהנה כ"ז נמשך ממה שישראל הם למעלה מן הטבע ולמעלה מן הזמן, שקנו ישראל מעלה זו בעברם בים, וזהו כל העובר על הפקודים כל דעבר בימא יתן, דכל ענין השקלים נצמח מפאת העברת הים:

124

קכ״הולפי מה שהגדנו לעיל בענין זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו יובן מה שקורין פרשת שקלים בשבת שקודם ר"ח אדר, ולא די לקרות בר"ח כמו שמשמיעין על השקלים בזמן המקדש בר"ח, שבגלות שהטבע מושלת ביותר אין די בר"ח שהוא בטבע חידוש הירח וענין הפנימי שבו סתום וחתום ויצא לאור עולם יחד עם יציאת הגלות, שאז יהי' יו"ט של ר"ח בשלימות, וכבר דברנו בזה, ע"כ צריכין להסתייע משבת שהיא למעלה מהטבע ומהזמן, והיא במעלתה בגלות כמו בזמן שביהמ"ק קיים כמו שהגדנו במק"א, וכמ"ש שבת היא לכם בכל מושבותיכם:

125

קכ״וומעתה יש לפרש הא דהקדים שקליהם לשקליו, דהנה המן אמר ישנו עם אחד ואמרו ז"ל ישנו מן המצות, והיינו שלא הרהיב עוז בנפשו לשקר לפני המלך שישראל אינם מקיימים מצות דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי אינשי, מה גם שהי' מחייב את ראשו למלך, אלא שאמר שכל מה שעושין היא בבחי' שינה בלי חיות, וכבר אמרנו שכן הי' ונמשך מפאת פגם ברית בבבל שנשאו נשים נכריות ואין לך דבר שכופף את הקומה ומקרר את הנפש מעבודת ה' כמו פגם ברית, ששמירת הברית נקרא חי, ומובן שלהיפוך פגם ברית הוא סילוק החיות, ומה שנהנו מסעודתו של אותו רשע נמי נסתעף מחטא זה היינו מחמת התקררות ובלתי חיות נעשו כמתיאשים בעצמם, וכל הסעודה שהי' משום דבודאי תו לא איפרקו כאשר הם היו באותה סעודה נחשב כהודאה, כ"ז נסתעף מפאת התקררות ויאוש הנורא שהקיפם אז, והנה כבר הגדנו כמה פעמים בשם כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בפי' דברי המדרש אסתר שמחמת שישראל פגמו במנוחת שבת לקחו אומה"ע המנוחה, עכ"ד בקיצור הצריך לענינינו, וכמו כן י"ל שמחמת פגם ברית והסתלקות החיות בעבודה נטלו אומה"ע החיות ומובן שבשביל החיות שלקחו ע"כ נתגברו בכחם, וזהו שרצה המן להתגבר על ישראל בכח חיות זה, וזהו ששקל על ישראל עשרת אלפים ככר כסף לאחשורוש, ובזה הראה את גודל חיות שלו לרעה שהרי שקל בעדם הון עתק כזה:

126

קכ״זאך המן חשב וטעה שחשב שח"ו נכבה מהם שביב אש האהבה והחיות והוסב החיות אליו ועי"ז יקררם עוד יותר כמו שעשה עמלק זקנו ובזה יתגבר עליהם לכלותם ח"ו, אבל ח"ו לא כן הי' ואדרבה ע"י הסרת הטבעת נתעוררו בתשובה עזה מאד, ומסרו נפשם על קידוש השם שהרי המן לא רצה להרוג אלא יהודים ואמרו ז"ל כל הכופר בע"ז נקרא יהודי, וכמו שאיתא במפרשים במילת להשמידם כידוע, וישראל הפקירו א"ע להריגה ולא הודו לו בע"ז, ועוד הרהיבו עוז בנפשם להרוג את העמלקים שורש נחש הקדמוני שהוא ע"ז וזה הי' הכנה לבנין בית שני כידוע, ובאשר חזרו לחיותם ומהותם שוב זכו להיות למעלה מהזמן, ובכן כל עבודות ישראל בבית שני וכל זכותם שלעתיד נחשב להם אז למפרע, ובכח זה עצמו התגברו על המן ועל עמלק בחיות גדול וזהו הקדים שקליהם לשקליו שזהו ענין מצות שקלים כנ"ל דעבר בימא יתן, שתיכף כשמתעוררין לעבודה מחדש נחשבת העבודה שאח"כ למפרע, ואפי' בזמן דליכא מקדש קריאת הפרשה היא במקום השקלים כבמדרש תנחומא, ואז נמי באדר שקודם להגזירה הועילה להם קריאת הפרשה שכל מה שעשו ישראל בחיות ובמסירת הנפש כל השנה שאחריו וכל העבודות שבבית שני כנ"ל הכל נחשב למפרע, ובזה עצמו התגברו על המן ונטלו החיות ממנו למפרע, ושוב לא הי' יכול להתגבר עליהם כלל:

127

קכ״חבתנחומא זה יתנו בא וראה חיבתן של ישראל שעבירותיהן מביאן לידי מעלות גדולות ואם עבירותיהן כך זכיותיהן עאכו"כ אתה מוצא כששלח יעקב את יוסף אצל אחיו וישבו לאכול לחם א"ר יהודה בר שלום ישיבה אחת שישבו בעצה אחת למכור את יוסף כלכלה את העולה שבע שנים בשני רעבון וכו' ואף כאן מי גרם [בפסיקתא מי גרם לפרשת שקלים העבירה של מעשה וכו'] לשבטים בפ' שקלים שיתנו כופר נפשותיהן מעשה העגל ואם חטאה גדולה שעשו גרמה למצוה ולזכות מצוה שהן עושין עאכו"כ, ויש להבין הלא אין מצוה באה בעבירה ובירושלמי משום דאין עבירה מצוה, ואיך יתכן שהעבירות גדולות כאלו ימשכו מעלות גדולות ומצות:

128

קכ״טונראה דהנה על מכירת יוסף כתיב וברצונם עקרו שור, ודקדק כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שלא כתיב באפם ובחימתם ובכעסם אלא "ברצונם" הרי שלא הי' שם שום כעס וחימה אלא הי' מתוך רצון, ומיידן דיינוהו כדת סנהדרין ושפטו העדה והצילו העדה, אלא שהי' להם טעות ומתוך כך יצא הדין מעוות, ונחשב להם שפגמו במדת הרצון, עכ"ד הצריך לענינינו, ולי יש להוסיף בדברים שלא סוף דבר שלא הי' בכעס וחימה ואבדו את הרצון שלהם, אלא אדרבה בחי' הרצון שבהם היא הביאם לכל אלה ובכאן נראה גודל צדקם כי לא יתכן לעדה קדושה שיהי' להם בפשיטות טעות בדבר המשפט, והרי כתיב אלקים נצב בעדת אל, וכתיב עמכם בדבר המשפט, אלא שכל הקלקול נצמח מפאת גודל צדקתם והי' אצלם הרצון והתשוקה לאלקית למעלה מכל חק וגדר וגבול ומחמת שהביא את דבתם רעה אל אביהם הי' מתיראין שלא ידחו ח"ו מהיות בעלי ברית לאלקים, ויארע להם ח"ו כמו ישמעאל שנדחה מפני יצחק ועשו מפני יעקב, וישאר יוסף לבדו ברוך מבנים יורש ברכת אברהם, ונפשם יצאה בדברו, ומחמת גודל האהבה לאלקית אירע להם כענין שכתוב באהבתה תשגה תמיד, ונעשו שוגגין בדבר המשפט, וכענין מה שאמרו ז"ל אוהב ושונא פסול לדון מטעם זה, ואלו היו אנשים פשוטים, בלתי להוטים כ"כ אחר דיבוק האלקית לא היו טועים בדבר, א"כ הסיבה היתה עוצם הרצון, ולפי"ז י"ל אף שעבירה עשו מ"מ הרצון הטוב והתשוקה לאלקית ומה שהיו להוטין כ"כ אחר דיבוק שכינה לא נאבד, והדביקות שהי' להם במקור החיים משך חיים לעולם וניזן כל העולם מזה שבע שנים, וזהו שאמר המדר"ת אם עבירותיהן שלהן כך, היינו שאף חלקי הרע שנאחזו בסבך העבירה לא הי' בכחם לכבות את שביב אש הזכות שהי' שם, זכיותיהן שאין בהם שום תערובות חלק רע עאכו"כ ששואב חיים ממקור החיים, וכלפי שבעיקר החטא פגמו בצי"ע מקור ההשפעה, חלק הזכות שבו השפיע חיים ומזון לעולם:

129

ק״לוכענין הזה י"ל שהי' לישראל במעשה העגל דאף שעבירה גדולה הי' שם, מ"מ שם נראה צדקת ישראל ומעלתם הגדולה וזה עצמו שהביאם לחטא זה, והוא ממש כחטא מכירת יוסף שהוא בסיבת הרצון והתשוקה גדולה לאלקית כנ"ל, והיינו דהנה מפורש בספר הכוזרי ויתר הראשונים ז"ל שהיתה כוונתם לשמים ולא חשבו ח"ו לצאת מתחת כנפי השכינה, והכוזרי מצייר את הענין כמו הרואה בית ע"ז וכסבור בית הכנסת היא והשתחוה לה, וא"כ יש להבין דברי חכז"ל שאמרו שישראל בטלו גם דיבור אנכי, ואמרו ז"ל משל למלך שקידש אשה בשתי מרגליות ושיגר לה ביד שליחו עוד שמונה מרגליות, עם ששחקה עם אוהבה אבדה את שתי המרגליות, כך ישראל שמעו שתי דברות הראשונות מפי השי"ת בעצמו ושמונה דברות מפי משה וכו' הרי שמתייחסים גם לדיבור אנכי ביטול, ולמה הרי לא היתה כוונתם לצאת מתחת אלקותו של הקב"ה, ובשלמא דיבור לא יהי' לך יש לומר עפ"י מה שפרשו הראשונים ז"ל שהציווי היא שלא יקבל שום דבר לאמצעי אפי' להפק רצון מהשי"ת על ידו, ואפי' כשמתכוין לשמים, וכענין שאמרו ז"ל בכרובים של ביהמ"ק אם אתה עושה אותן של כסף או יותר משנים של זהב הרי הן לפני כאלהי כסף ואלהי זהב, א"כ טובת כוונתם לא הספיקה להם שלא לייחם ביטול לדיבור לא יהי' לך, אבל מה שמייחסים ביטול לדיבור אנכי צריך פירוש:

130

קל״אונראה דהנה יש לתמוה למה מהרו כ"כ שתיכף אחר שבא שש שעות שחשבו שמשה יצטרך לבוא ולא בא שחשבו שמת משה תיכף הקהלו לעשות העגל, ואפי' אהרן לא הי' לו פתחון פה לפתותם להמתין אולי יבוא לו נבואה מהשי"ת לידע כדת מה לעשות, כי נאמן הי' להם אהרן לנביא עוד ממצרים והשתתף עם משה בגאולת ישראל, והי' להם לבוא בבקשה שידרוש עבורם לה', אחר שכל כוונתם היתה לשמים כנ"ל, מזה נראה בעליל גודל צדקת ישראל שהיו להוטין מאד אחר דיבוק שכינה, ולא היו יכולין לחיות אפי' כרגע מבלעדי האלקית והרצון והתשוקה שלהם להענין אלקי עבר כל חוק וגדר וגבול, והיתה האהבה דוחקת מאד ע"כ מהרו כנ"ל, והנה במקום עבירתם שם תמצא את גודל צדקתם ורצונם, ויש לומר שזה עצמו רמז ה' למשה זכות על ישראל במאמרו ית"ש סרו מהר מן הדרך, היינו שכל החטא הי' פרי המהירות, והמהירות עצמה מראה גודל זכותם, וימתקו מאד הדברים שכל החטא הי' פרי המהירות, עם מה שאיתא במדרש לדמות חטא זה לחטא אדה"ר שאיתא בעשרה מאמרות שחטא אדה"ר נמשך ממהירות שלא המתין בזיווגו עד שבת, והדברים עתיקים, ובזה יובנו דבריהם ז"ל שמייחסים ביטול לדיבור אנכי, הייני דהנה ידוע דכל מצ"ע שורשם באהבה ונכלל בדיבור אנכי, וכל מל"ת שורשם ביראה ונכלל בדיבור לא יהי' לך, ובידאי בדיבור אנכי ניתוסף לישראל אהבה עזה מאד להשי"ת, כי הוא שורש האהבה, והם באשר גודל האהבה היתה סיבה להחטא הי' זה פגם בדיבור אנכי, שורש האהבה, וכמו בחטא מכירת יוסף שנחשב פגם הרצון, באשר הרצון הי' הסיבה להעבירה, כן נמי נחשב בישראל פגם דיבור אנכי באשר זה הביאם להחטא, ומ"מ עיקרו של דבר מעיד על גודל מעלת ישראל היפוך דברי אומה"ע שמונין את ישראל, שבאשר בראשית ענינם נמצא בהם חטא זה מורה על פחיתות ישראל, יסכרו פי דוברי שקר, אדרבה זה מורה על מעלת ישראל, ובשביל זה עצמו שבעוד המלך במסבו נרדי נתן ריחו, זה מעיד על גודל דביקותם באלקות:

131

קל״בוע"כ אף שהי' בכאן חטא גדול, מ"מ חלק הזכות שבו שהיו כ"כ להוטין אחר השכינה ולא יכלו ליתן מעצור לנפשם זה הביא לידי מצות שקלים, עפימ"ש כבר שענין מצות שקלים הוא ענין עשיית כולם אגודה אחת להתחיל בעבודה באהבה יתירה רשפי' רשפי אש, ולזה בא הרמז מטבע של אש, וזה מתאים עם חלק הטוב שבהחטא שהי' מחמת גודל האהבה, אבל כלפי שהחטא נמשך מפאת המהירות בלתי ישוב הדעת חלק הזכות שבו באה בישוב הדעת, וזהו לשון שקלים לשקול את מעשיו בפלס ומאזני משפט צדק דומה לחטא מכירת יוסף שפגמו בהמשפיע, חלק הזכות הביא השפעה, כן נמי חטא העגל שהחטא הי' מחמת העדר ישוב הדעת, חלק הזכות שבו מביא ישוב הדעת:

132

קל״גויק"פ ופרה שנת תרע"ז

133

קל״דבמדרש פ' י"ט יהי לבי תמים בחוקיך זה חוקת הפסח וחוקת פרה אדומה למה ששניהן דומין זה לזה בזה נאמר זאת חוקת הפסח ובזה נאמר זאת חוקת התורה ואי אתה יודע איזה חוקה גדולה מזו, משל לשתי מטרונות דומות שהיו מהלכות שתיהן כאחת נראות שוות, מי גדולה מזו, אותה שחברתה מלוה אותה עד ביתה והולכת אחרי', כך בפסח נאמר חוקה ובפרה נאמר בה חוקה ומי גדולה הפרה שאוכלי הפסח צריכין לה, ויש להבין שלכאורה איפכא מסתברא דמשום דאוכלי הפסח צריכין לה מורה דפרה היא הכנה לפסח, א"כ פסח הוא התכלית והתכלית לעולם נכבד מהכנה:

134

קל״הונראה לפרש דהנה יש להתבונן בענין טומאת המת, ובמה שפרה אדומה היא טהרה לטומאה זו, ויש לומר דהנה ידוע דצורת האדם ומהותו הוא לחבר את שני העולמות, עליונים ותחתונים, ואדם מספרו מ"ה כמספר שם הוי' במלואו במילוי אלפין, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דייק לה מש"ס ב"ק (ג':) דמבעה היינו אדם ע"ש אם תבעיון בעיו, והיא תסלה המחברת את העולמות, ותפלה היא לשון חיבור כידוע, ושם של דבר היא מהותו וצורתו, ומדקרי לאדם ע"ש התפלה שהיא החיבור הרי דזה צורתו ומהותו, עכ"ד, ובודאי לאו דווקא בתפלה לבד הוא תעודת החיבור, אלא כך הוא בכל מעשיו, דהאדם הוא מורכב מהעליונים ותחתונום, נפש מעליונים וגוף מתחתונים, ובמה שגופו מהתחתונים נמשך ונגרר אחר הנפש שמעליונים בזה עצמו הוא עושה פעולה בכל הבריאה להיות נמשך התחתון אחר העליון ממנו מסיפא דכל דרגין עד רישא דכל דרגין, וכן האדם מעותד להיות הולך ונמשך מדרגא לדרגא חלק הנקלה שבו אחר חלק הנכבד שבו להיות כמוהו, וע"כ לא הי' האדם מעותד למיתה, ואין הפי' שהי' נשאר לעולם בזה העולם הגשמי כי אין זה שבח, אלא הי' חלק הגוף נמשך אחר הנפש והי' עולה יחד עם עלות הנפש בלי פירוד, וכמו אליהו שעלה שמים וירד בגוף ונפש יחד, ומשלו בזה משל כמו מי שיש לו שתי משכנות בבית ובהעלי' רוצה עולה להעלי' רוצה יורד להבית, אך אדה"ר עשה היפוך תעודתו למשוך התחתון אחר העליון, אלא הניח דעתו של הקב"ה והלך אחר דעתו של נחש, ומשך חלק העליון אחר חלק התחתון, בזה הפסיק את חבל הכוסף להיות חלק התחתון שבו נמשך אחר העליון, וכאשר נתבקש חלק העליון שבו לעלות כמ"ש והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה, בהכרח נעשה פירוד בין הדבקים, וחלק התחתון נשפל עוד למטה, וזהו ענין מיתה לשון השפלה ונפילה כבזוה"ק (י"ט.) ולעומת חלק העליון שיצא ממנו נשתאבו בו כחות הטומאה שהם להיפוך מחלק העליון שיצא ממנו, כי נפש של ישראל טהורה היא, וממקום עוז וחדוה ונהירו דאנפין ומקור החיים מוצאה, נשתאב בו דבר שהוא להיפוך דהיינו כחות הטומאה, וטומאה היא לשון טמטום כמו שדייקנו כבר מש"ס יומא עבירה מטמטמת לבו של האדם שנא' ונטמתם בם אל תקרי ונטמאתם בם אלא ונטמטם בם ומפלת על האדם טמטום הלב ומרה שחורה וחשוכין דאנפין והעדר חיות, וכמהות כחות הטומאה שנתהוו מחמת הפירוד גורמת נמי באיש הנוגע או הבא אל האוהל פירוד והפסק מהיות נמשך חלק התחתון אחר העליון, ומזה בא העדר חיות הקדושה ונפילה ומרה שחורה, ואף שאין אנו מרגישין כ"כ, הלא אנחנו מעודנו טמאי מתים ואנו דומים לאיש הנולד במרתף חשוך ולא ראה מאורות מימיו שנדמה לו שאין למעלה מחושך הזה, כך אין אנו מרגישין הפרש החיות ונהירו דאנפין שהוא באיש הטהור מטומאת מת, שנעדר מאיש הטמא בטומאת מת כמו אנחנו כולנו היום, ובזה יובן מ"ש הרח"ו בשער הקדושה שהעדר אפר הפרה גורם לנו העדר הנבואה וסילוק רוח הקודש, על היפוך ורוח נדיבה תסמכנו, שאין רוה"ק שורה אלא מתוך שמחה:

135

קל״ווהנה בפסיקתא פ' י"ד פיסקא ואו בפסוק כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים וגו' ואף פרשה זו מזוקקת שבעתים יש בה מ"ט טהרות וכו' שבע פרות ושבע הזיות ושבעה כהנים טמאים ושבעה טהורים ושבעה כבוסים וכו', משמע מכאן שיש בפרה אדומה הכנה של שבעה פעמים שבעה שהם מ"ט למען תשרה עלי' ענין גבוה מאד נעלה משער החמשים, וכענין חג השבועות אחר מ"ט ימי ספירה, ויובל אחר שבע שמיטות, אך בזוה"ק ח"ג (ק"פ:) כל מלה דהאי פרה הוא בשער כבוסים וכו' והא איתמר מ"ט בגין דהוא שבע שני שמיטה ובת שבע אתקרי וע"ד כל עובדוי בשבע עכ"ל, והגם שאין לנו עסק בנסתרות מ"מ יש לפרש באופן שדברי המדרש ודברי הזוה"ק אחדים המה, והיינו עפ"י דברי זוה"ק ח"א (קנ"ד.) בענין לאה ורחל דלאה היא יובלא, ורחל היא שמיטה עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא, וז"ל וע"ד אינון שבע שנין קדמאי אתכסיין דלא ידע בהו יעקב בגין דהוו דיובלא, ואינון דשמיטה אתגליין ובשמיטה דאתגליא פלח ליובלא דאתכסיא וכו' מכאן אוליפנא מגו דאתגליא אתי ב"נ לסתימאה ע"ש עוד באריכות, ולפי"ז יש לומר דכן נמי ענין פרה אדומה דבזוה"ק דהיא שבע שני שמיטה ובת שבע אתקרי, היינו בכוונת שמכוין הכהן בעשייתה היא כשמטה, ומגו דאתגליא אתי לסתימאה דהיא יובלא ששורה עלי' משער הנ' כנ"ל:

136

קל״זולפי האמור יש לגעת בקצה המטה להבין איך היא מטהרת מטומאת מת, דהנה ידוע דטומאה אינה אלא באתגליא ובית הסתרים אינו מקבל טומאה ואינו מטמא, והטעם י"ל דכל התהוות ענין הטומאה היא מחמת הצמצום והעדר אור אלקי שהי' מוכרח למען יהי' העולם יכול להבראות ולא יתבטל במציאות, וכל ימי הבריאה היו שמים וארץ נמתחין והולכין, ופי' כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שהיו מתגשמים ומתרחקים מהשורש, עכ"ד, ע"כ אין לכחות הטומאה שליטה אלא בנגלה שיצא לפועל בשבעת ימי בראשית, ולפי"ז יש לומר שאין להם שליטה אלא בעולם הטבע שמתייחס אחר עלמא דאתגליא והוא במספר שבעה כמספר ימי הבריאה שנחשבים שבעה ואף שביום השביעי לא נברא דבר מ"מ כל מה שהי' צריך לברוא בשביעי הוכפל בששי כברש"י] והיא עולם הטבע, אבל למעלה מהטבע שמתייחס לעלמא דאתכסיא אין לכחות הטומאה שום שליטה, וע"כ יש לומר היות פרה אדומה שהיא מושפעת מעלמא דאתכסיא כנ"ל יש בה כח ע"י הזאת מי חטאת לעשות את האדם אחר שישפיל עצמו כאזוב שיהי' לשעתו עכ"פ נמי מוגבה ומושפע מעלמא דאתכסיא, ואז בהכרח הטומאה פורחת ממנו, שאין לה אז שום מציאות, ואף לפי סדר הבריאה הטומאה אוטמת וסותמת מלקבל הארה מעולם העליון, מ"מ אחר שהוא מובה ומושפע למעלה מן הסדר, שמה אין להטומאה מציאות להיות סותמת, והוא כענין אמרם ז"ל בהא דכתיב וידי אדם מתחת כנפיהם אלו ידיו של הקב"ה שפרוסות מתחת כנפי החיות כדי לקבל בעלי תשובה, מפני מדת הדין, והיינו כי לפי הסדר יש למדת הדין מקום לקטרג, אבל ידוע שתשובה קדמה לעולם והיא למעלה ממספר שבעת ימי בראשית ולמעלה מן הסדר ובכח התשובה מוגבה האדם ונשפע עליו כח למעלה מהסדר, ושם אין מגיע שום קטרוג, וזהו הרמז מתחת כנפי החיות לא לפי סדר העלי' אלא דרך דילוג וקפיצה, וזהו שבזוה"ק ח"א (קכ"ט.) זכאין מאריהון דתשובה דהא בשעתא חדא ביומא חדא ברגעא חדא קריבין לגבי קב"ה מה דלא הוה הכי אפי' לצדיקים גמורים דאתקריבו לגבי קב"ה בכמה שנין וכו', כי צדיקים גמורים לעומת שהם הולכים ומזדככין ונפרד מהם הפסולת, זוכין לעומתו להתקרב לגבי קב"ה כפי מסת הזיכוך, אבל מאריהון דתשובה שמתקרבין למעלה מן הסדר ודרך דילוג, ואז כל החטאים ממילא פורחין מהם בפעם אחת, כי החטאים שהם בטבע ובסדר העולם אינם יכולים לעלות למעלה מהטבע וסדר העולם, ובהכרח נפרדים ממנו, וכן הוא נמי ענין טהרת מי חטאת, שמחמת השפלה כאזוב שורה עליו ענין מי חטאת ונשפע עליו כח שהוא מעלמא דאתכסיא ומגביהתו למעלה, ובהכרח הטומאה פורחת ממנו, ושם אין לה מציאות שתהי' בכחה להיות אוטמת וסותמת כנ"ל:

137

קל״חולפי האמור יש לפרש דברי המדרש ריש חקת אמ"ר יהושע דסכנין בשם ר' לוי על כל דבר ודבר שהי' אומר הקב"ה למשה אומר לו טומאתו וטהרתו כיון שהגיע לפ' אמור אל הכהנים א"ל משה רבש"ע אם נטמא זה במה תהא טהרתו ולא השיבו, באותה שעה נתכרכמו פניו של משה כיון שהגיע לפ' פרה אדומה א"ל הקב"ה וכו' זו טהרתו, והכל תמהו הלא פרה אדומה במרה נאמרה, ולהנ"ל י"ל דודאי עשיית פרה אדומה עוד במרה נאמרה, אבל לא נאמר אז סיומא דפרשה שיהי' מזין ומטהרין באפרה, שהרי עדיין לא נאמר להם כלל מענין שום טומאה, דאל"ה הו"ל להזכיר שנאמר להם פרשיות גדולות מאלה הכוללות כל דיני טומאה וטהרה וסדר טהרות שדיני' רבו כמו רבו, ובודאי לא יתכן שנאמר להם אז טומאת מת לבדה ולא שאר טומאות וטומאה היוצאה עליו מגופו דשכיחא טובא, אלא ודאי שלא נאמר להם אלא עשיית הפרה ולא הצורך שיש בה, והטעם שלא הודיעו אז הטומאה והטהרה יובן עפ"י דרכנו הנ"ל, כי הטהרה היא מחמת הגבהה וההשפעה על האדם מעלמא דאתכסיא, וכל זה יתכן רק אחר מ"ת שזכו ישראל אחר מ"ט ימי הספירה בחג השבועות, ואף שנפלו ממדריגה זו מחמת חטא העגל מ"מ נשאר אצלם רשימו שיהי' ביכולתם לקבל הזאה מפרה אדומה להיות מוגבה מושפע מעלמא דאתכסיא, אבל קודם מ"ת שלא היו עדיין בבחי' זו, לא הי' שייך לאמר להם ענין זה כלל, ואף שזכו לזה בליל פסח, זה הי' מצד השי"ת שנגלה עליהם ממ"ה הקב"ה וגאלם, והם מצד עצמם לא הי' להם חלק בו, ואינו ענין עם קבלת ההארה ע"י הזאת פרה אדומה שהיא מצד ההשפלה כאזוב כנ"ל, ולענין כזה עדיין לא היו יכולים לצייר בנפשייהו כלל, ע"כ לא הודיעם לא הטומאה ולא הטהרה אלא עשייתה של פרה אדומה לבדה:

138

קל״טובדוגמא זו הי' במצרים שהיו ישראל שקועים במ"ט שערי טומאה, ולפי הסדר לא הי' אפשר לגאלם אלא שנגלה עליהם ממ"ה הקב"ה וגאלם, היינו שהשפיע עליהם מעלמא דאתכסיא והגביה אותם למעלה דרך דילוג וקפיצה למעלה מהסדר, ואז בהכרח נפרדה מהם טומאת מצרים, וזהו שבזוה"ק בכמה מקומות דאדכר חמשין זמנין באורייתא יצי"מ לאחזאה דהאי יובלא אפיק לישראל ממצרים, כי יובל היא שער הנ' ששם אין לטומאת מצרים שום מציאות, ופרחה טומאתם מהם, וזהו ענין קרבן פסח שפירש"י שהוא לשון דילוג וקפיצה, והיינו שבשביל שנגבהו למעלה מן הסדר דרך דילוג וקפיצה למעלה מקום שאין לטומאה מציאות כלל פרחה טומאתם מהם, וזהו שבזוה"ק דאתדכו למיכל על פתורא דאביהון, שהי' להם זה הענין למקוה טהרה למיכל על פתורא דאביהן, כי בלתי טהרה זו ע"י דילוג וקפיצה א"א לזכות לפסח כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק, מה גם למיסב עם המלך על שלחנו, וע"ז נאמר ואשא אתכם על כנפי נשרים, היינו למעלה מהסדר והדרך, אלא בהתעופפת ברום רקיע דרך הנשר בשמים:

139

ק״מוהנה בכל שנה כשהגיע פסח צריך נמי להיות דרך דילוג וקפיצה, אע"פ שאינם כדאי, וכידוע בספה"ק הארות הגדולות של ליל פסח למעלה מהסדר, וכל מה שזוכין ע"י הספירה וחג השבועות באין ליל פסח מאליהם, אלא שאח"כ נוטלין מהם וצריכין לזכות בהם ע"י הספירה אחת לאחת למצוא חשבון עד חג השבועות, אך התגלות אלקית שהי' בעת היציאה ממצרים חסר עתה בכל שנה, ומאין זוכין לכל אלה, ויש לומר שזהו ענין קריאת פרשת פרה אדומה קודם חודש, שפרשת פרה היא הגבהה למעלה כנ"ל להיות מושפע מעלמא דאתכסיא והטומאה והעונות פורחות מהם כנ"ל, וכמ"ש בהפטרה וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם, הנה שדימה את הטהרה מעבירות לטהרת מי חטאת, באשר ענין אחד להם:

140

קמ״אויש לומר שקצת מענין זה היא בכל מעלי שבתא, שישראל זוכין להארת שבת דרך דילוג וקפיצה אע"פ שאינם כדאי, מ"מ מרימין ומגביהים את נפשות ישראל וזה יש לפרש וינפש שמגביהין את הנפש למעלה, וכבר אמרנו שזה שרמזו ז"ל בהאי סבא דנקט תרי מדאני אסא ורהיט וכן אמרו ז"ל מפני שרץ ברשות, ויש לומר שזה הענין שקורין פרשת פרה בשבת מפני שבזה הם ענין אחד, ונסתייע ענין פרה אדומה משבת:

141

קמ״בולפי האמור מובן הא דפרה גדולה מפסח, שהרי כל ענין הפסח נצמח מפאת ההגבהה למעלה ע"י פרשת פרה, מחמת זה אתדכי למיכל על פתירא דאביהן:

142

קמ״גויש לומר נמי שזהו הענין שהקדים משה בצואתו לישראל דבר נדבת המשכן את השבת, דהנה ישראל מחמת מעשה העגל היו נדכאים בעיני עצמם וענין נדבת המשכן שהי' נדרש שיהי' ברעותא דליבא עד התכלית ובתיות גדול ובנשיאות הלב בדרכי ה', מה שלא הי' בכחם מחמת שפלותם וחטאתם נגדם תמיד, ובזוה"ק שהי' מלאך המות עדיין משתכח ביני נשא ומשריתא דישראל בינייהו, לזה הקדים להם את השבת שהיא הגבהת הנפש דרך דילוג וקפיצה אע"פ שאינם כדאי ובאמצעות זה פרח כח הסט"א מהם ובאו להתנדב להמשכן, והוא כדמיון שהקדים פרה לפסח והבן:

143

קמ״דיש להתבונן למה נתאחרה פרשת פרה כ"כ בכתוב, שהרי בשני בניסן נשרפה הפרה ולמה נכתבה בסוף כל הפרשיות, שנאמרה עד שנת הארבעים [שממנה והלאה מתחילות הפרשיות שבשנת הארבעים, מיתת מרים, ומי מריבה וכו']:

144

קמ״הונראה דהנה ברש"י במדבר י"ח ח' משל למלך שנתן שדה לאוהבו ולא כתב ולא חתם ולא העלה בערכאין בא אחד וערער על השדה אמר המלך כל מי שירצה יבוא ויערער לנגדך הריני כותב וחותם ומעלה לך בערכאין אף כאן לפי שבא קרח וערער כנגד אהרן על הכהונה בא הכתוב ונתן לו כ"ד מתנות כהונה בברית מלח עולם, ובספרי ובתנדב"א מסיים בה שאמר אהרן לטובתי נשברה רגל פרתי, ויש להבין הרי גם על משה ערער כמ"ש ומדוע תתנשאו על קהל ה', פירש"י אם לקחת אתה מלכות וכו', וכמו שאמרו דתן ואבירם כי תשתרר עלינו גם השתרר, ולא מצינו שניתן למשה עבור זה מעלות נוספות:

145

קמ״וונראה דהנה הערעור על משה בודאי איננו על מה שנטל המלכות, שהרי בדין יש לו המלוכה על עם זה שהוציאם ממצרים ועשה להם נסים ונפלאות והוריד להם מן והעלה להם באר, וזנם ומפרנסם והוריד להם את התורה, ואין על עפר משלו, ולמי שייך כל חמדת ישראל יותר ממנו, ואין שייך עליו שום עירעור, אלא יש לומר שהעירעור הי' מה שהי' מלך וכהן ולוי יחדיו, שהם מדות מחולפין, ומזה שפט קרח שאין אחד מעכב על חבירו, והכוונה היתה לקרח להוכיח מזה שהוא גם הוא אע"פ שהוא לוי יכול להיות גם כהן, וזהו שאמרו דתן ואבירם כי תשתרר עלינו גם השתרר, ופי' הא"ע שררות רבות אתה ואחיך ולפי דרכנו הוא שררות רבות מתחלפין יחדיו ועל משה לבדו אמרו, וזהו שאמרו תשתרר בלשון יחיד, ולא תשתררו:

146

קמ״זאך באמת טעה קרח בחשבונו דשאני משה דשקול ככל ישראל, והוא למעלה מכל הפכים ומכל המדות, ואין לומר עליו מדה מיוחדת, ומהותו אין לתאר אלא בשלילות, וזהו שמו שמורה על מהותו הוא משה מן המים משיתיהו, היינו נבדל מחומר כמ"ש מהר"ל, וע"כ הי' יכול להיות כהן ולוי ומלך יחדו, וזהו מה ששבת מתיחסת למשה כמו שאנו אומרים ישמח משה במתנת חלקו, כי איתא במהר"ל ששבת היא מקבלת ככל המועדות כולם יחד, וידוע שהמועדות בזכות האבות ולכל אחד מדה מיוחדת, אבל שבת היא למעלה משום מדה ע"כ כוללת הכל, וזהו שאנו אומרים בזמירות צרורא דלעילא דביה חיי כולא ויתרבי חילא ותיסק עד רישא, שמפני שהוא כולל הכל הוא עולה למעלה ראש הכל:

147

קמ״חוהנה מה שנאמר לאהרן הריני כותב וחותם ומעלה לך בערכאין, יש להתבונן בו ממ"נ להמאמין בנבואת משה לא שייך עוד עירעור, שהרי כתיב ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו אתו מתוך בנ"י לכהנו לי, ואם תרצה לומר שלא ישתנה לעולם באשר ניתן בברית מלח עולם הלוא ברש"י פ' בהעלותך שבכל מקום שנאמר לי קיים לעולם ולעולמו עולמים בכהנים הוא אומר וכהנו לי וכו', ואם לפרוט את הכ"ד מתנות כהונה הרי מפורשים בשאר מקומות, ולהאינו מאמין הרי גם בפרשה זו לא יאמין, א"כ למה יקרא פרשה זו כתובה וחתומה בערכאות, ונראה דהנה המזונות לכל נברא הוא לפי מהותו, הבהמה מזון שלה הוא עשב השדה, ואדם הוא מזונו לחם והפירות, וכמ"ש הרמב"ן בראשית א' כ"ט עיי"ש, והקטנים ביותר מזונותם הוא חלב, המלאכים נזונים מזון של מעלה, ואם יתחלפו המזונות את של זה לזה לא יהי' להם קיום, והנה מזונות אהרן ובניו ניתן להם משלחנו של הקב"ה כמ"ש בארצם לא תנחל וחלק לא יהי' לך בתוכם אני חלקך ונחלתך, ובספרי על שלחני אתה אוכל ועל שלחני אתה שותה, כי אינם דומים ללוים שחלקם הוא מעשר שהוא חולין גמור, אבל אהרן כל מאכלו הוא תרומה ותרומת מעשר שהוא קודש, וע"כ מזה עצמו מוכח קדושת הכהנים, כי מאכלם מעיד על מהותם, ואולי יצוייר שהם שוה לכל ישראל לא הי' אפשר להם להתקיים במזונות קודש לבד, ובמדרש פ' ל"ז א"ר יצחק משל לאוהבו של מלך שתיגרו ועשאו פרוטיקאטור שלא יהא זז מפלטין ואוכל מותריו של מלך כך אהרן הי' שוה לכל ישראל ועשאו הקב"ה כהן גדול ואמר לו ומן המקדש לא יצא ואכל מותריו של הקב"ה שנאמר והנותרת מן המנחה, והפי' היא שזה רבותא שכל מזונותיו אינם אלא מותריו של הקב"ה, וזה מעיד על כהונתו, וזה הכתיבה והחתימה והעלאה בערכאין, שמעתה א"א לשום איש להכחיש מעלת קדושתו, וזה לא הי' מבואר בכל הפרשיית שאין לו מזונות אחרים אלא קודש, אלא חידש זה בפרשה הזאת, וזהו שאמר אהרן לטובתי נשברה רגל פרתי, היינו שבאמת השיג מעלה זו מעתה מה שלא הי' לו מקודם, ואולי מקודם לכן לא הי' יכול להתקיים במאכל קודש לבד ובאמת שגם בפשיטות אינו מובן איך היו קיומם במאכלי קודש לבד בלתי מאכלי חולין כלל, ומה אכלו בימי טומאתם שא"א שלא הי' בהם ימי טומאת קרי וכדומה ונשותיהם נדות ויולדות, ואם כי לפעמים הי' להם דברים חולין, אבל א"א שיספיק להם, מי"ב שבמקדש לא הי' אלא עורות קדשי קדשים, ומי"ב שבגבולין לא הי' להם אלא ראשית הגז וזרוע ולחיים וקיבה ובכור האדם ובכור בהמה טהורה בעלת מום, ופטר חמור ושדה אחוזה ושדה החרם למכור ולקנות בהם מאכלי חולין, אבל אי אפשר לעשות מכמו אלה סדר קבוע להיות ניזון בהם בקביעות בעתות הטומאה, והכל היא דרך נס, וא"כ זה מעיד על כהונתם:

148

קמ״טולפי האמור שניתן לאהרן מעלות נוספות להיות מעידין על כהונתם, יש לומר שגם במשרע"ה כן, שכל העירעור עליו הי' מחמת שהוא כהן ולוי ומלך יחדיו, ניתנה לו מעלה שתהי' מעידה שהוא למעלה מכל הפכים ומכל המדות, והיינו דהנה מה שטעם פרה אדומה נעלם, הוא מחמת ששכל אדם א"א לו להשיג למעלה משורש נסמתו, כמ"ש ונשמת ש' תבינם, וידוע דכל דברים העליונים אינם משיגים מה שלמעלה מהם וחיות הנושאות את הכסא אינם מכירים את

149

ק״נ

150

קנ״א<חסר<

151

קנ״ב

152

קנ״ג

153

קנ״דומצינו להם שנתינת האפר קרוא קידוש, והשתמשו הרבה במס' פרה בלשון קידוש, דהנה ענין פרה שהוא לטהר ולהסיר ולסלק הטומאה, מתיחס לזה לשון טהור, אך אמרנו במאמר הראשון שלגודל כח של טומאת מת א"א לסלקו עד שמגביהין את הנטהר עד שיהא נשפע משער הנ', כמו שדברנו בזה באריכות, וזה הענין מתיחס לקודש כנ"ל:

154

קנ״הויש לומר דקטרת נמי אף דמתיחס לטהור כנ"ל מ"מ הרי כתיב בה ממולח טהור קודש, ופירש"י טהור יהא וקודש יהא, היינו אף דעיקרו מתיחס לטהור כמ"ש קטרת הסמים טהור, והטעם שהוא לסלק הפסולת בעודו למטה, מ"מ הענין קישור שבו כנ"ל אף שאמרנו לעיל שהוא נמי מתיחס לטהור משום שהוא לפי מסת הנקיון, מ"מ אחר הקישור שוב נמשך ונגבה למעלה ע"י חבל הכוסף ובשביל זה מתיחם נמי לקודש:

155

קנ״ובמדרש אמר הקב"ה לישראל בעוה"ז היתה רוחי נותנת בכם חכמה אבל לעת"ל רוחי מחי' אתכם שנאמר ונתתי רוחי בכם וחייתם, נראה לפרש דהנה ידוע דחיות האדם הוא תלוי בהלב, ויש לב חכם בימינו ולב כסיל בשמאלו, ושכל התורה שבאדם מלמדתו להועיל שכל החיות יהי' מונח בלב חכם שבימין, כמ"ש כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה, וזה שבעוה"ז היתה רוחי נותנת בכם חכמה, וזולת החכמה שניתנה מהשמים הי' חיות האדם בגשמיות וטנופי דהאי עלמא, והי' נמשך אחר לב כסיל שבשמאלו, אך לעת"ל רוחי מחי' אתכם היינו כל החיות יהי' מחמת רוח הקודש, וע"כ אף בלתי הוראת השכל כל חיותו יהי' בקדושה ולא יהי' אלא לב אחד לשמים:

156

קנ״זויש לומר שזהו ענין פרה אדומה, דהנה אפרה מתחלק לשלשה חלקים חלק אחד לטהר כל הטמאים, וחלק אחד בהר המשחה שכ"ג לפרות אחרות מקדשין הימנו, וחלק השלישי למשמרת, ובפיוט תכונה למשמרת עד נקוקים יקום, דהיינו לתחיית המתים, ונראה דזהו עיקר ענין הפרה שמושכת חיים ורגש הנפש ממקור העליון על הגופין האטומים בלי חיות והרגש, וזהו הטהרה מטומאת המת שהיא ענין טומטום ואוטם הלב, כמו שהארכנו במאמר הראשון, וזה עצמו הוא ענין תחיית המתים בפועל שתבוא רוח חיים בעצמות היבשות, וכמ"ש העצמות היבשות שמעו דבר ה' ומדברי רש"י יחזקאל ל"ו כ"ה מפורש דהא דכתיב וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאו^תיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם שיהי' ממש זריקת מי חטאת, ואז יתקיים הכתוב ונתתי רוחי בכם וחייתם, וזה יהי' סיבה לתחיית המתים כדברי המדרש רוחי מחי' אתכם, ואפשר שמה שמטהרת בזה"ז הוא ענין אור חוזר מתחיית המתים שלעתיד:

157

קנ״חולפי האמור יתפרשו דברי רש"י בשם ר"מ הדרשן שפרה היא כפרה על חטא העגל וכבמדרש תבוא אמו ותקנח הצואה, ולכאורה בלתי מובן שמפורש בש"ס ריש יומא כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות לכפר עליכם, לעשות זו מעשה פרה לכפר זו מעשה יו"כ, כולו קרא לא מתוקם בפרה, לכפר כתיב ופרה לאו לכפרה קאתי, ולהנ"ל יש לומר דהנה לולא חטא העגל הי' חירות ממלאך המות, ומחמת חטא העגל נתקלקל הענין וחזרו להיות מרמס למלאך המות, וע"כ תחיית המתים ושיתקיים ומחה ה' דמעה מעל כל פנים, בלתי אפשר עד שיתכפר לגמרי חטא העגל, וע"כ חלק השלישי שהוא למשמרת שפירש"י שהוא כנגד חטא העגל ששמור לדורות, זהו כפרה שיהי' על חטא העגל לגמרי אז בתחיית המתים, וזהו כוונת הפייטן תכונה למשמרת עד נקוקים יקום, אבל עשיית הפרה בזה"ז לאו לכפרה קאתי עדיין שהרי חטא העגל עדיין לא נתכפר, והכפרה תהי' רק אז בתחיית המתים ובחלק השלישי, ובזה זכינו לטעם שחלק השלישי מכל פרה ופרה נשאר למשמרת, ולא די להניח מאחת, כי הא דאמרן שאז יהי' כל פרה כפרה על חטא העגל, ואפשר עוד לומר שאז יהי' הכפרה חלה למפרע בשעת עשיי', ובשביל זה גם עתה יש אור חוזר מאז ומטהרת טמאים, וע"כ נצרך שיהי' חלק ממנה עדיין קיים, דבלא"ה א"א להכפרה לחול למפרע, וכענין דבש"ס שבועות אכלה כולה אין נשאלין עלי':

158

קנ״טויק"פ וחודש שנת תרע"ח

159

ק״סוהי' לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחודש הזה, וברש"י מפני מה הקדים לקיחתו לשחיטתו ד' ימים מה שלא צוה כן בפסח דורות הי' ר' מתיא בן חרש אומר הרי הוא אומר ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו ולא הי' בידם מצוות להתעסק בהם כדי שיגאלו שנא' ואת ערום וערי' ונתן שתי מצוות דם פסח ודם מילה שמלו באותו הלילה שנאמר מתבוססת בדמיך בשני דמים וכו' ושהיו שטופים בע"ז אמר להם משכו וקחו לכם משכו ידיכם מע"ז, וקחו לכם צאן של מצוה עכ"ל:

160

קס״אויש להבין למה לא אמר להם להמול תיכף בר"ח ושערל אסור בפסח והמתין עם אמירת פרשה זו עד י"ד בניסן, וכמו שהוצרך שיתעסקו בפסח ד' ימים מקודם כדי שיהיו ראוים להגאל, אלמא דלא סגי לי' מצוות הפסח עצמה שנעשית בי"ד, אלא נתבקש ההתעסקות מקודם, וההכנה למצוה כל אותן הימים, א"כ במצוות מילה נמי, ועכ"פ הי' צריך לומר להם הפרשה למען יכינו לבבם למצוות מילה ויהיו טרודים בה, ועוד למה באמת לא ימולו תיכף כי כבר נצטוו על המילה מאאע"ה והיו עוברים בכל יום בעשה, מצד הסברא הי' למצוות מילה דין קדומה למען שיהיו כל אותן הימים מקיימים עשה דמילה, ולמה שתק להם והמתין מלומר להם עד י"ד ימים לחודש:

161

קס״בונראה דהנה מה שנתבקש מהם אותן שתי מצוות כדי שיהיו ראוין להגאל ולא מצוה אחרת, כבר הגדנו בטעמו של דבר, מחמת כי אין בכל מ"ע של תורה שיהי' בביטולן כרת אלא פסח ומילה, וידועין דברי הרמב"ם במסכת אבות דמעונשן של עבירות נלמד שכר המצוות שהוא להיפוך, וע"כ כמו שבביטול מצוות פסח ומילה ענוש כרת, מובן דבקיום מצות פסח ומילה נעשה מקושר בהשי"ת היפוך כרת שהוא כענף הנכרת מאילן מקום חיותו:

162

קס״גוהא דצריכי תרווייהו אף דבשביל ביטול אחת מהנה ענוש כרת ממילא בקיום אחת מהם נעשה מקושר, הטעם עפ"י דברי רש"י ריש פ' ויחי כיון שנפטר יעק"א נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד, ואף דכל זמן שיוסף הי' קיים או אחד מהשבטים, וי"א אחד מיורדי מצרים לא הי' שיעבוד, היינו שיעבוד הגוף בגשמיות, אבל שיעבוד הנפשיי ברוחניות נתהוה תיכף כשנפטר יעקאע"ה, והיינו שנסתם עיניהם ולבם של ישראל, עיניהם הוא כינוי להשכל, ולבם הוא במדות שבלב, והם קליפת פרעה וקליפת מצרים, והיינו דבזוה"ק ח"א (ח"י.) דפרעה בקדושה הוא התגלות כל נהורין וכל בוצינין, ומובן דפרעה בטומאה הוא התגלות שכל מעוקם שהוא מחשיך וסותם את שכל הישר ומושך לע"ז שהיא טעות וחשכת השכל וקליפת מצרים אשר בשר חמורים בשרם ערות הארץ מושך לתאוה רעה הנטוע בלב, וע"כ למען יהיו ראויין לגאולת השכל וגאולת הלב היפוך סתימת עיניהם ולבם של ישראל, צריכי לשתי מצוות אלו פסח ומילה, פסח הוא היפוך כח פרעה המושך לע"ז כברש"י הנ"ל משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה, מילה היא היפוך כח מצרים המושך לערוה, והיינו דבשביל שתי מצוות אלו נקשרו באביהן שבשמים בשכל ובמדות שבלב, וזהו שבפסיקתא סימן ואו אחותי שנתאחו לי בשתי מצוות בדם פסח ובדם מילה, ונתאחו הוא מלשון חיבור היפוך הכרת, וזה הוציאם משיעבוד מצרים בפועל כענין הקדש שמוציא מידי שיעבוד:

163

קס״דוהנה בפסיקתא סימן ד' ד"א שלח אורך ואמיתך זה משה ואהרן שע"י שלח הקב"ה אורה לישראל ונגאלו ממצרים אימתי בחודש הזה לכם, ובביאור פירש שלח הקב"ה אורה מה שיצאו ממצרים כדאמרינן בהגדה ומאפילה לאור גדול עכ"ל, ואחר המחילה מכ"ג זצ"ל נראה דלא יצא ידי חובת ביאור, דמלבד מה שאין הלשון סובל, דלא קאמר שהם יצאו לאור אלא דהאור בא להם, עוד אינו נכון, דלדידי' היינו האורה היינו הגאולה ולמה כפל לומר שלח הקב"ה אורה ונגאלו ממצרים, ולא עוד אלא דהקדים הא דשלח אורה להא דנגאלו ממצרים, ואיפכא הול"ל נגאלו ממצרים ושלח אורה, והי' משמע מאפילה לאורה, ועוד מה זה דמסיים אימתי בחודש הזה לכם למה הוסיף תיבת לכם שאין לו שום ענין בכאן והול"ל בחודש הזה:

164

קס״האשר ע"כ נראה לפרש דהנה ידוע דענין יצי"מ הי' מעין בריאת העולם כמבואר במדרשים, וע"כ כמו בבריאת האדם כתיב ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חי', כדוגמא זו הי' ביצי"מ שדיבור משה לישראל את פרשת החודש הזה לכם הי' הפחת חיים בקרב ישראל, ותחת אשר עד אז היו עיניהם סתומים מצרת השיעביד וכענין שכתוב ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה, שנראה הפירוש קוצר רוח ברוחניות ועבודה קשה בגשמיות, בדיבור מרע"ה שהיתה שכינה מדברת מתוך גרונו [את פרשת הפסח] ניתן בהם חיים חדשים, והתעוררו לתחי' ונפקחו עיניהם, וכמו שהגדנו לעיל שמצות הפסח היא לעומת כח רע של פרעה שמחשיך את העינים ושמושך לע"ז, כן נמי הי' מאמר פרשת הפסח מאיר את העינים מתוך החושך, ומעתה יתפרשו דברי הפסיקתא בטוב שעל ידיהם שלח הקב"ה אורה לישראל, היינו פרשת החודש הזה לכם שנאמרה ע"י משה ואהרן, ואח"כ נגאלו לגמרי על ידיהם ממצרים, ואתיא הדברים כסדרן, וזה שמסיים אימתי, היינו אימתי שלח הקב"ה אורה לישראל ע"י [דלהא דנגאלו ממצרים לא שייך לשאול אימתי דזיל קרי בי רב הוא, דבט"ו לחודש נגאלו] בחודש הזה לכם היינו בפרשה של החודש הזה לכם:

165

קס״וומצד הסברא י"ל דכמו דבפסח שנקשרו ישראל באביהן שבשמים בבחי' השכל והמוח, הי' פרשת הפסח להם לאור השכל והעינים להאיר את החושך ולסלק את סתימת השכל והמוח, כן נמי דבמילה שנקשרו ישראל באביהן שבשמים בבחי' הלב, היתה פרשת מילה הא דערל אסור בפסח, הפחת חיים חדשים בלב ישראל לסלק את סתימת הלב, כמו דבפרשת פסח סילק סתימת העינים:

166

קס״זונראה עוד לומר דאלמלי סילוק הסתימה ע"י אמירת הפרשיות, לא הי' אפשר לישראל לעשות הפסח ולהמול, וכענין שלא שמעו אל משה מאז מקוצר רוח ומעבודה קשה, כי בעוד השכל והלב סתום, ועוד שנשתאבו בהן כחות רעות כדבעינן למימר לקמן, לא הי' בכחם לעשות מעשה פסח ומילה בפועל:

167

קס״חוהנה הא דנסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השיעבוד מאז שנפטר יעקאע"ה, אף כי לכאורה נראה ששתי הסתימות הם בסגנון אחד, זה מכח פרעה וזה מכח מצרים כנ"ל, מ"מ כשנדקדק בדבר נראה ששונים המה, דהנה המוח והשכל שהוא מן העליונים בעצמו הוא חלק טוב ונוטה לצד הטוב, ואף שמצוייר בלתי קבלת הארה עליונה מהשמים, מ"מ היא נוטה מעצמה לצד הטוב, כי כל נמצא נמשך לשורשו כמו שטבע האש להתלהב למעלה ליסוד האש, וע"כ כח פרעה שהי' סותם בפני השכל לבל יקבל הארה עליונה עדיין לא פעל כ"כ לרעה, אבל מ"מ באשר נשאר השכל ריק ומסולק מהארה עליונה שוב נדבקו בו כחות הטומאה, וכענין טומאת המת לפי טעם זוה"ק הידוע, וכחות טומאה אלו שנשתאבו בהשכל הם בלבלו אותו והטעו אותו ומשכוהו לע"ז, אך הסתימה שבפני הלב פעל לרע בעצם, כי הלב ממנו תוצאות כחות הנפש הצומחת שהיא מן התחתונים וטבעה מצד עצמה נוטה ונמשך לחיות חיי בשרים ולהתענג בטנופי דהאי עלמא, וליתר מדות הרעות כי נמשך לשורשו כמו אבן כשהיא באויר השמים נמשכת למטה ונופלת לארץ היפוך טבע האש שמתלהב ועולה למעלה וליסודו יסוד האש והאבן נמשך למטה ליסודו יסוד העפר, כן טבע הלב מצד עצמה נמשך למטה, אלא שהשכל והאורות עליונות מלמדו להועיל שלא יתמשך אחר טבעו, וכאשר יצוייר שלילת הארה עליונה או הארת השכל, עלול הלב מצד עצמו לרדת שחת ולצעוד למלך בלהות, וע"כ כאשר כח מצרים סתם בפני הלב שלא תקבל הארה עליונה שוב מצד עצמה טומאתה בשולי', ושוב טומאת וערות מצרים מצאו להם כר נרחב כי מצא מין את מינו וניעור:

168

קס״טוהיוצא לנו מכל דברינו אלה כי השכל והמוח אחר הסתימה של כח פרעה הי' כעין טומאת מת או כמו מת עצמו, שאף שהיא אבי אבות הטומאה מ"מ אינה נחשבת כטומאה יוצאה עליו מגופו שיש בו חומרא לענין שילוח מתנות ולענין טומאה דחוי' בציבור, אבל הלב אחר הסתימה של כח מצרים ונחשב כטומאה היוצאה עליו מגופו, וזהו שאמרנו ששונים המה טומאת השכל שנמשך מכח סתימת פרעה, מטומאת הלב שנמשך מכח הסתימה של מצרים הצד השוה שבהם שמכח הסתימה שנסתם עיניהם ולבם של ישראל מצרת השיעבוד נמשך עליהם טומאת מצרים, וזה שבמדרש פרשה ג' שאמר הקב"ה למשה לך אמור להם לישראל מה מצורע מטמא אף המצריים מטמאין אתכם:

169

ק״עוהנה לעיל הגדנו דבדיבור מרע"ה את הפרשיות לישראל הי' הפחת רוח חיים חדשים בישראל, מעין בריאת אדה"ר דכתיב בו ויפח באפיו נשמת חיים, וזה הועיל לישראל לסלק סתימת השכל והלב, ומ"מ י"ל דהפחת רוח חיים בלב ישראל בעוד שהיו ישראל שרויים בטומאתם שהיו רחוקים מאד ממרע"ה, לא הי' אפשר, ויש להמשיל זה לדין המבואר בש"ע או"ח תקפ"ו סעיף י"ט הרחיק את השופר ונפח בו ותקע בו פסול כי האויר מפסיק בינו לבין השופר, כן הוא דברים היוצאים מן הלב שיכנסו בלב השומע צריך שיהי' הלבבות קרובים ומתאחדים והדברים ידועים בכתות הנפש:

170

קע״אאך י"ל דהטומאה ששלטה בשכל של ישראל היתה כעין טומאת מת, וידוע שאפי' מת עצמו מותר ליכנוס למחנה לוי', כמ"ש ויקח משה את עצמות יוסף עמו במחיצתו, ומרע"ה במחנה לוי' הי', וע"כ השכל של ישראל אז אף בעוד הטומאה רוחפת עליהם לא הי' רחוק ממחיצת מרע"ה, וע"כ יכול הי' לומר להם אז פרשת הפסח שהוא לתועלת השכל לסלק ממנו הסתימה, ולפי זה מובן שרק פרשת החודש הזה לכם הי' ביכולת מרע"ה לומר להם אז לסלק סתימת השכל ולהפיח בהשכל רוח חיים חדשים שיהי' בכחם להתעורר ולעשות הפסח, אבל פרשת המילה שערל אסור בפסח, שהוא להפיח רוח חיים חדשים בהלב עדיין לא הי' באפשר, שהרי טומאת הלב נחשבת טומאה יוצאה עליו מגופו והיו הלבבות רחוקים מאד ממרע"ה ולא הי' באפשר להפיח רוח חיים חדשים בהלבבות שיהי' אפשר לבוא לכלל מעשה בפועל להמול:

171

קע״באך אחר שלקחו הפסח בעשור לחודש, שהי' מסירת הנפש ממש כמ"ש הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו, והי' השה קשור בכרעי המטה ד' ימים יום אחר יום ונשמע הדבר לכל המצריים, ובכל רגע היו צפויין עלי חרב מהמצריים, ובכל זאת מסרו נפשם לקיים מצוות ה', זה עצמו הי' מירוק ללבבות ישראל שהיו מלאים פחד במסירת נפשם, ומובן שמסירת הנפש היא היפוך מלהיות להוט אחר תאוות ותענוגים דטנופי דהאי עלמא, ע"כ אז בי"ד לחודש שנגמר המירוק וטהרת הלבבות, אז רק אז יכול להגיד להם פרשת המילה כנ"ל, ומעתה מיושב קושייתינו שבפתח דברינו והכל הי' בעתו ובזמנו:

172

קע״גולפי זה יש לפרש נמי ענין פרשתינו פ' ויקהל דלמה הזכיר כאן לשון ויקהל יותר מכל מקומות שבתורה שנאמר דיבור משה לישראל, ובזוה"ק יש טעם לזה, ולפי דרכינו יש עוד לומר, דהנה יש לדקדק למה הקדים להם שבת למלאכת המשכן, ובצוואה נאמרה פרשת שבת אחר מלאכת המשכן, והנה כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד שנסתייע משבת שהיא רזא דאחד עכ"ד, וכבר פרשנו עפ"י דברי הזוה"ק והרמב"ן דהפרשיות כסדרן נאמרו והצוואה למשה היתה קודס מעשה העגל ודיבור מרע"ה לישראל אחריו, וע"כ אחר החטא לא היו ישראל ראויין למשכן אלא מצד הכלל ולא מצד הפרט, וע"כ הוצרך להסתייע משבת רזא דאחד, ולפי דרכינו הנ"ל יש עוד לומר דהנה כתיב קחו מאתכם תרומה לה' כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה', וכל המפרשים נתקשו בלשון יביאה את תרומת ה', יביא הול"ל ולא יביאה, ופרשנו שעיקר שבח הנדבה היא שלא ירגיש במעשיו שום רבותא ושבח לעצמו, אלא כעין שכתוב כי ממך הכל ומידך נתנו לך, והיינו שגם את כח נדיבת לבו יחזיר להשי"ת, היינו לידע היטב שגם נדיבת הלב זה מתת אלקים הוא, וא"כ כך שיעור הכתוב "יביאה" קאי על נדיבת הלב יביא לה' בצירוף התרומה "ואת" פירושו עם, וזה "את תרומת ה'":

173

קע״דוהנה נדבה באופן זה איננה דבר נקל, ולולא שמרע"ה הכניס זה ללבם במאמר הפרשה לא הי' בכחם לנדב באופן זה, אבל מרע"ה ששכינה מדברת מתוך גרונו הכניס זה ללבם, אבל אז היו ישראל רחוקים ממדריגת משה כמ"ש ומשה יקח את האוהל ונטה לו מחוץ למחנה, וברש"י שאמר מנודה לרב מנודה לתלמיד, ודבר זה נהג מיום רדתו מן ההר ממחרת יוהכ"פ עד שהוקם המשכן, וא"כ לא הי' אפשר שדיבורו של משה שיצא מן הלב יכנוס ללבם באופן זה מפאת ריחוק שביניהם כנ"ל בדברינו, ע"כ נסתייע בזה שעשאם קהלה אחת להיותם כאיש אחד, ועוד זאת שהגיד להם פרשת השבת שהיא רזא דאחד, וכנ"י ביום השבת לעולם נרצים, ובמדרש "שחורה אני" כל ימות השבת "ונאוה" בשבת, וכלל ישראל בשבת לעולם עומדים במדריגה יותר עליונה, ואפי' יחידים נמי ואפי' ע"ה אימת שבת עליו ומכ"ש כנס"י, וע"כ אז הי' דיבורו של משה חודר ביותר לתוך נקודת לבבם לעוררם לנדבה באופן הנ"ל:

174

קע״הונראה דזה נשאר לדורות שביום השבת שהלבבות הם במדריגה יותר עליונה היא זמן שיכנס בהם דברי תורה ביותר הן מפי סופרים והן מפי ספרים, כי השפעת התורה באמצעות מרע"ה היא תמיד כדאיתא בספה"ק בהא דלשון הש"ס משה שפיר קאמרת, ואולי זה הוא טעם אמרם ז"ל מכלל דבחודש ושבת איבעי להו למיזל להקביל פני רבו, ובבעה"ט רמז דבשבתות וימים טובים נקהלים לשמוע הדרשה, והכל מטעם הנ"ל:

175

קע״והחודש הזה לכם ראש חדשים וגו', הנה בכאן נצטוינו על קידוש חדשים ועיבור השנים, ונכללו בפרשה אחת עם מצוות הפסח, ויש להבין למה נכלל זה בפרשה אחת, דלכאורה אין זה תלוי בזה, דאפי' אם לא הי' נמסר לנו קידוש החדשים ועיבור השנים אלא הי' מתנהג עפ"י החשבון כמו מאדה"ר עד אז נמי הי' יכול להיות מצות הפסח בי"ד לחודש שהוא לפי החשבון, וכבר דברנו מזה:

176

קע״זונראה עוד לומר דהנה פסח הוא לשון דילוג, כברש"י משום שהי' הקב"ה מדלג מבתי ישראל לבתי מצרים להרוג את בכוריהם וישראל אמצעי נמלט, וי"ל עוד בטעמו של דבר, היות ידוע שישראל היו אז במ"ט שערי טומאה, ובפעם אחת נתעלו בדרגין עלאין לישב על פתורא דמלכא, והוא דרך דילוג למעלה מן הסדר, וכענין ובאלקי אדלג שור, וזה נשאר לדורות שבליל פסח זוכין להארות גדולות מאד שלא לפי הסדר כידוע בדברי חכמי האמת זצ"ל:

177

קע״חאך יש להבין איך אפשר זה בעוה"ז עולם הטבע שמתנהג עפ"י הסדר וכבש"ס פ"ב דמגילה מה זמנם למפרע לא, וכן זה היום עשה ה' עיי"ש, וי"ל דבאשר ישראל הם למעלה מן הטבע וסדר המערכת, דלפי סדר המערכת הי' אאע"ה עקר שאינו ראוי להוליד ע"כ אינו פועל בהם סדר המערכת באשר הם למעלה, וכבמדרש בראשית פרשה מ"ד ויוצא אותו החוצה העלה אותו למעלה מכפת הרקיע וכו' אמר ר' לוי עד דסנדלא ברגל דרום כובא וכל מי שהוא נתוי למטה מהם הוא מתיירא מהם אבל את שאת נתון למעלה מהם דיישם, ונראה שזה עצמו היא ענין קידוש חדשים ועיבור שנים שנמסר לישראל, ובמדרש למה אמר חדשיכם לפי שהחדשים מתנה הם לישראל, והיינו שסדר הזמנים נמסר להם ואינם תחת סדר הזמנים אלא הם ברשות ישראל, וכבירושלמי כשנמלכו ב"ד ועיברו את השנה בתולי' חוזרין:

178

קע״טולפי האמור מובן דכל ענין הפסח הוא משום שנמסר הזמן ברשות ישראל, ואלו יצוייר שמתנהג סדר הזמנים לפי החשבון לא הי' אפשר לישראל לעשות את הפסח, וע"כ הקדים למצוות הפסח מצוות קידוש חדשים ועיבור השנים:

179

ק״פונראה דזה עצמו הוא ענין בעלי תשובה, כבזוה"ק ח"א (קכ"ט.) זכאין אינון מאריהון דתשובה דהא בשעתא חדא ברגעא חדא קריבין לגבי קב"ה מה דלא הוה הכי אפי' לצדיקים גמורים וכו', כי צדיקים גמורים צריכין להעלות גם את עולם הטבע וסדר הזמנים, וע"כ הם מתקרבין מיום ליום ומדרגא לדרגא בכדי שיעלו גם את סדר הזמנים אתם עמם, אבל מאריהון דתשובה מתקרבין דרך דילוג כנ"ל למעלה מן הסדר, ובזה יש לפרש דברי הש"ס שלהי פסחים (קי"ט.) וידי אדם מתחת כנפיהן אלו ידיו של הקב"ה שפרושות מתחת כנפי החיות כדי לקבל את בעלי תשובה מפני מדת הדין, והיינו שמתקרבין דרך דילוג למעלה מן הסדר:

180

קפ״אולפי האמור יש לפרש דברי התנחומא דתשובה אינה נוהגת אלא בישראל, והדברים תמוהים דמפורש בכתוב תשובה בדור המבול שהאריך להם ק"כ שנה ואנשי נינוה עשו תשובה ונתקבלו, ולפי דברינו הנ"ל י"ל דזה הענין לקרב בע"ת דרך דילוג וקפיצה בשעתא חדא וברגעא חדא לדרגין גבוהים ורמים מדה ונוהגת רק בישראל שהם למעלה מסדר הזמנים אבל באומה"ע די אם נתקבלו שלא יענשו, אבל איך יעלו בפעם אחת לדרגין גבוהין שהם תחת הזמן וסדר המערכת:

181

קפ״בנראה דשלשה רגלים שזכו ישראל הם לעומת שישראל מתקדשין במחשבה דיבור ומעשה, פסח הוא בשביל קדושת הדיבור וקדושת ברית המעור, שברית הלשון וברית המעור מכוונין, ובמדרש במצרים הייתי עמהם ונמצאת שלימה שנא' גן נעול אחותי כלה ושם י"ק מעיד עליהם שהם בני אבותיהם ואחת היתה ופרסמה הכתוב, וגם מצוות פסח ראשו על כרעיו ועל קרבו מורה על התאחדות כל רמ"ח אברים שבאדם לעבודה, וזכו לזה לעומת שלא פגמו בהא דכל רמ"ח אבריו מרגישין, והם הארבעה דברים שהיו בישראל שלא נחשדו על העריות ולא על לה"ר ולא שינו את שמם ולא שינו את לשונם, וע"כ זכו לשלימות כח הדיבור, וזהו פסח פה סח והלל המצרי, ובפייט מערבית של פסח יערב עליו שיחי בגין קרבן פסחי, ובהגדה וירד מצרימה אנוס על פי הדיבור, היינו לתקן את בחינת הדיבור, שבכל ימי הגלות נתקיים בישראל נאלמתי דומי', ובזוה"ק שבחי' הדיבור יצאה מהגלות, וע"כ יו"ט של פסח בישראל הוא מקביל לקדושת הדיבור, וזה נשאר לדורות לעומת קדושת המעור והלשון שבישראל זוכין להארות יו"ט של פסח, וזה ענין השלשים יום קודם הפסח, להכין א"ע ולעשות תשובה ולקבל ע"ע להבא להיות זהיר בדברים אלו, וכאשר מקבלין על להבא שוב ע"ז נאמר חודש אשר ישועות בו מקיפות, וכבר הגדנו בשם כ"ק אדמו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור שפירושו לשון חנוני מקיף עכ"ד, והיינו שמלוין לאדם ונותנין לו ההארות ביו"ט זה על סמך העתיד:

182

קפ״גשבועות שהוא זמן מתן תורתינו, והתורה נתונה להשכל והמחשבה והגיון של תורה הוא בלב כמ"ש והגות לבי תבונות, וכמו שמתפללין יהי' לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך, אמרי פי הוא פסח והגיון לבי לפניך הוא שבועות, וכן לדורות זוכין להארות של יו"ט של שבועות בשביל קדושת המחשבה:

183

קפ״דסוכות הוא יו"ט דתקיף במצוות מעשיות, סוכה לולב ערבה וניסוך המים, זוכין בשביל קדושת המעשה שבישראל:

184

קפ״הויקהל ושקלים שנת תרע"ט

185

קפ״ובש"ס מגילה אמר ר"ל גלוי וידוע לפני מי שאמר והי' העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהם לשקליו, והיינו דתנינן באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים, וכבר דברנו בזה בכמה אנפי ולא נשנה אלא בשביל דבר שנתחדש בו:

186

קפ״זוהנה בענין מצות השקלים כבר דברו בו רבותינו ז"ל חדשים גם ישנים, ואפתח אנא פתחא לנפשאי מדברי הרמב"ם ואינו נותנו בפעמים רבות היום מעט ולמחר מעט אלא נותנו כולו כאחת בפעם אחת, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה עמד מ"ש מחמש סלעים של פדיון הבן שאם נתן חמש סלעים לחמשה כהנים בין בבת אחת בין בזאח"ז יצא, ונראה ליישב עפ"י דברי הגור ארי' ריש פ' תרומה כי מחצית השקל לקרבנות שהם עשר גרה הם לעומת עשרה כחות הנפש עכ"ד, והיינו שהוא קיבוץ עשרה כחות נפשו בפרט ועשרה אישי ישראל בכלל כבזוה"ק, והם ראשי אלפי ישראל, חכמים, נבונים, חסידים, גבורים, מארי תורה, חוזים, נביאים, צדיקים, בני מלכים, לעשות כולם אגודה אחת לעבוד עבודת ה', והיינו דבכל ניסן וניסן מתחיל התחדשות עבודת ישראל לאביהן שבשמים כתחילתם של ישראל שיצאו מבית עבדים להיות עבדי ה' ולא עבדי פרעה, וכלשון הכתוב ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה, וע"כ נמי אמרה תורה חדש והבא קרבן מתרומה חדשה, ותרומת הלשכה כתחילתה, ובאשר התחדשות העבודה צריכה להיות ברגש הנפש והתלהבות וחיות הקודש והתרוממות הנפש כענין שהי' ביצי"מ שמסרו נפשם, כמ"ש הן נזבח את תועבת מצרים ולא יסקלונו, וגם אחר היציאה שהיו בהתרוממות הנפש, כמ"ש ובני ישראל יוצאים ביד רמה, וחיזוק גדול כענין אין חוזק כחסידות בתחילתו, ע"כ תקנו לזה את חודש אדר שבו קול דודי דופק על מיתרי לבב בני ישראל כאומר פתחי לי אחותי רעיתי וגו', כמו במצרים שכתוב קול דודי הנה זה בא, וברש"י נואש הייתי אומרת לגאולה עד תום ד' מאות שנה וכו', הנה זה עומד וגו' סבורה הייתי לישב עגונה עוד ימים רבים, והנה הוא הודיע שהי' עומד ומציץ מן חלונות השמים וגו', כן בכל שנה בחודש אדר שקודם ניסן נותנים מן השמים התעוררות חדשה בלב ישראל אפי' לאותם שהיו בכל השנה בבחי' שינה, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שאדר קודם ניסן הוא כעין אלול קודם תשרי עכ"ד, והנה תשרי הוא זמן תפלה ותחנונים לשפוך את הנפש לפני אבינו שבשמים, ע"כ ענין אלול שקדום לו הוא זמן שנפתחין י"ג מכילין דרחמי וגם אלול כשמו מלשון אליל, היינו שפלות וכניעת הנפש להיות בעצמו כמו שאינו ראוי להיות נמצא כלל, אלא מחמת חסדי ה' הוא מרחם עלינו ופותח לנו שערי הרחמים, כן דוגמתו הוא אדר לפני ניסן, שניסן הוא זמן חידוש עבודה שנתבקש התאמצות הלב וחיות ורגש הנפש והתרוממות הנפש וחיזוק ידים, ע"כ באדר שקודם לי נותנין מן השמים בלב ישראל אומץ וחיזוק הלב ורגש קודש והתרוממות הנפש, אבל ידוע שכל דבר הניתן מן השמים צריכין להכין לו לבוש מעשה ופועל דמיוני, וכמו נשמה שהיא מעולם העליון א"א שתבוא לזה העולם אלא בלבוש גופני, וכן מלאכים הבאים לזה העולם מתלבשים בלבוש עוה"ז עד שיֵרָאו אף לעיני בשר, כבזוה"ק ח"ג (קנ"ב.) וכן הוא באלול שנפתחו י"ג מכילין דרחמי נתבקש מעשה ופעולה, וכבר אמרנו שהוא מה שהתקינו לתקוע בשופר ומרבים בתפלות ותחנונים, כן נמי להתעוררת הבאה באדם באדר צריכין למעשה ופעולה דוגמתה כענינה, והיינו השקלים עשר גרה שמרומז לעשרה כחות הנפש מקובצים, שהיא קיבוץ פרטי, וכולם מתקבצין בלשכה רומז לקיבוץ כללי לצורך קרבנות ציבור, וכל קיבוץ יש לו חיזוק וקיום, כבמדרש בתנחומא נצבים כדמיון אגודה של קנים דקין שאחת אחת לבדה משתברת בנקל וכשהן אגודה א"א להשבר, וגם כל שבציבור יש בו חיות יותר, וכמו שבא בדבריהם ז"ל דרך רמז שאין חטאת ציבור מתה, מפני שאין מיתה בציבור, וכמו ששם חודש אלול מורה על ענינו כנ"ל, כן מורה שם חודש אדר על ענינו כבש"ס ביצה (ט"ו.) הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהם אדר, וברש"י כלומר שאדר לשון קיום וחוזק, ועוד בש"ס שם מאי אידרא דקיימא לדרי דרי, וכשמו של החודש כן הוא שמסוגל לחיות וחיזוק, כמו שבטבע אז מתחיל התחדשות הפריחה והצמיחה, כן הוא מסוגל לחידוש חיות רוחניות, ע"כ תקנו בו את נתינת השקלים:

187

קפ״חונראה שזהו דוגמת מלאכת המשכן דכתיב ויקהל משה את כל עדת ישראל וגו' והקדים להם שבת לציווי מלאכת המשכן, והיינו מפני שהיו אז ישראל בשפלות הנפש מאד ונחשלים מחמת עון העגל שהי' נגד פניהם ואמרו בגוים שלא יוסף הקב"ה לגור עמהם כבמדרש ובפייט יום ב' של פסח, יוקשים כהתעו זה במעשה העגל, רבים עלצו ופצו אין ישועתה לסגל, ועוד שם קול צפצפה יונת אלם איך בי יבחר בקול ענות אשר שמעתי חג לה' מחר, הרי שגם ישראל לא האמינו בעצמם, ונפלו פניהם של ישראל וכמעט מתייאשים, ובבחי' זו בלתי אפשר הי' לגשת למלאכת המשכן שהיתה נתבקשת שמחה והתרוממות הנפש ונשיאות הלב, היתה עצת מרע"ה תחילה שהקהילם ולעשותם אגודה אחת, ואז ממילא ישיגו חיות ורגשת הנפש וחיזוק ואומץ הלב לגשת אל המלאכה לעשות אותה, וכמו שמצינו להבדיל בדור הפלגה הן עם אחד ושפה אחת לכולם וגו' ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות, מכ"ש בעבודת ה' שהיא מעצמה נותנת חיים לעושיהם שבהתאחדם יחד לא יבצר מהם שום דבר ויתרוממו נפשם וינשאו לבם, ולצורך התאחדם יחד הקדים להם מצוות שבת, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הטעם משום דשבת הוא רזא דאחד עכ"ד, ולפי דרכינו יש להוסיף ולומר דשבת הוא יומא דנשמתא, וכמו נשמה שמחי' את הגוף ומאחדו ומרוממתו, וכמו שבשבת בראשית כתיב ויכלו השמים והארץ, וכבר פרשנו הלשון ויכלו שנעשה מכל הבריאה כלל אחד כמו נשמה בגוף שמבלעדה אין האברים כלולים, והיא עושה את כולם כלל אחד, כן הוא דוגמתו בכל שבת יומא דנשמתא מאחד ומחי' את האדם ומרוממתו ומנשא את לבו, וזהו שאנו אומרים טועמי' חיים זכו, ובמדרש בעוה"ז היתה רוחי נותנת בכם חכמה אבל לעת"ל רוחי מחי' אתכם שנא' ונתתי רוחי בכם וחייתם, ובודאי אין הפי' חיים פשוטים שגם בעוה"ז אין מי שיחי' בלעדו, אלא הפי' חיות הקודש ורוממות הנפש, והיינו שבעוה"ז המעורב טוב ורע וצריכין לברר, וזהו ע"י רוח החכמה הניתן באדם שיכיר וידע יתרון האור מן החושך [ועד"ה הוא כלשון הזוה"ק דבחכמה אתברירו] וע"כ אין לומר רוחי מחי' אתכם, שלפעמים הברורים נעשו ע"י שבירת הלב וכניעת הנפש היפוך חיות ורוממות הנפש, אבל לעת"ל שבחינת הרע לא יהי' עוד במציאות, ולא יצטרך הבירור ע"י שבירת הלב וכניעת הנפש, יהי' רוח ה' מחי' אותנו להיות תמיד בחיות הקודש והתרוממות הנפש ששים ושמחים לעשות רצון אבינו שבשמים, והנה בשבת בורר אסור, והוא מעין עוה"ב, וכל בחי' הרע ערקין ומתטמרין גו נוקבא דתהומא רבא וכמאן דליתנייהו דמי, ע"כ אנו אומרים צוחין אף עקתין בטילין ושביתין, וע"כ יוצדק לומר שגם בשבת רוחי מחי' אתכם וכדוגמת שעשה מרע"ה קודם ציווי מלאכת המשכן, כן הוא ענין השקלים באדר קודם חודש ניסן, ואולי מה"ט נמי מקדימין וקורין בשבת שלפני ר"ח אדר:

188

קפ״טולפי האמור יתבארו דברי הרמב"ם שהשקלים אינו נותנו בפעמים רבות ושניא דין השקלים מדין חמש סלעים של פדיון הבן, דהנה בטעם פדיון הבן שאיתא בחכמי האמת שהוא לפדותו מיד סט"א ע"י כהן איש החסד, שלכאורה בלתי מובן למה יהי' להסט"א שליטה על הבכור עד שיצטרך לפדותו ע"י איש החסד, והגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה כי ביצי"מ נתקדשו הבכורים כמ"ש הקדשתי אותם לי, אבל מחמת פגם חטא העגל [ אשר עדיין לא נטהרו ממנו כמ"ש וביום פקדי וגו'] נסתלקה מהם הקדושה, ושוב שורה במקום הקדושה כחות הסט"א כטעם הזוה"ק בטומאת מת, עכת"ד, ויש להוסיף בה דברים דהנה בכור הוא ראשית וראשית הוא מעלה הכוללת הכל, וע"כ אלמלא שנדחו מחמת החטא העגל היו ראוין להיות כהנים ולוים [שמפורש, שקודם המשכן היתה עבודה בבכורות ומקריבין קרבנות, וכן נמי היו ראוין לעבודת לוי כמפורש שהתחלפו בלוים ומכלל דאם לא התחלפו היו הם ראוין לעבודת לוי] אף שידוע שהם קוים מתחלקים זה מקו הימין וזה מקו השמאל, וקרח שהי' לוי ובקש גם כהונה ראה מה עלתה בו, וכידוע בזוה"ק שזה הי' יסוד חטאתו, אלא מרע"ה שהי' גבוה ומרומם מכל הפכים הי' יכול להיות כהן ולוי יחד, ואיך הי' אפשר שיהיו הבכורים כהנים ולוים יחד, אך הוא הדבר מפני שהי' להם מדריגת הראשית שכולל הכל, וממילא מחמת חטא העגל ששרה בהם לעומתו כח סט"א הוא נמי כח כולל, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בטעם טומאת מת העולה עד לרקיע אף שזהו ענין קדושה כמו רה"י שעולה עד לרקיע ורה"ר אינה תופסת אלא עד עשרה, הטעם מפני שהוא במקום נשמה הקדושה שנתרוקנה ע"כ היא תופסת את מקומה, כן נמי י"ל בענין כח כולל, וע"כ כל עוד שלא נתקן לגמרי חטא העגל אי אפשר להבכורים להשיג כח כללי, כי גם זה תקח סט"א שיש לה שליטה באמצעות קו השמאל שהוא נכלל בהתכללות, וכידוע בשערי אורה שכל משכנם במצר קו השמאל שבקדושה, ע"כ אין עצה לפדות בכל מיני הקדשות בעולם, אלא מיד הכהן דווקא שהוא איש החסד לבד:

189

ק״צולפי האמור יובן החילוק שבין השקלים לחמש סלעים של פדיון הבן, שהשקלים באשר כל ענינם הוא התאחדות עשרה כחות הנפש בפרט ועשרה סוגי ישראל בכלל לעשות מהכל הגמוניא אחת להתחיל בעבודה בחיות הקודש ורוממות הנפש, אם הי' נותנו בפעמים רבות הי' נשחת כל הכוונה, אך בפדיון הבן שאדרבה שאי אפשר בפדיון שאר הקדשות שיש בהם ענין התכללות אלא דווקא מכהן איש החסד שהוא מדה פרטית, ע"כ איננו נזקק ליתן בפעם אחת דווקא:

190

קצ״אומעתה שזכינו להפתיחה במצות השקלים, יתבאר ענין שקלי המן ומה שהקדים שקליהם לשקליו, דהנה ידוע כי שיעבוד מתייחס לחומר כאמרם ז"ל שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור, וישראל באשר הם פנימים ושכליים אין ראוי להם השעבוד אך מחמת שנתמשכו לחטאים שהם חיצוניות יצאו בגלות להשתעבד להאומות, ומ"מ באשר החטא הוא רק בחיצוניות והפנימיות שבהם לא נתקלקל ואפי' פושעי ישראל מלאים חרטות, כי הפנימיות שבהם מתעורר ותתפעם רוחם, ע"כ השעבוד שיש להאומות עליהם נמי הוא רק בחיצוניות, וכמו שאמרו חמו"ע לנבוכדנצר אם למסים וארנונות מלכא את וכו' אבל לא על הפנימית של ישראל באשר עודנה קיימת, וע"כ אף דאמרו ז"ל מלכותא דקטלי חד משיתא בעלמא לא מיענשי, זה אינו בישראל מאחר שאין עליהם שעבוד אלא בחיצוניותם, אין עליהם שעבוד ושליטה לקטלא שזה נוגע לפנימיותם, זולת כשהחטא גובר כ"כ עד שנגע לפנימית ועיקר החיות, אז יש להאומות שליטה עליהם ח"ו כעל יתר כל הגוים, וזה שאמר ירמי' זאת רעתך כי מר כי נגע עד לבך, לב הוא כינוי לפנימית:

191

קצ״בוהנה כתיב ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים, ודרשו ז"ל שרפו ידיהם מן התורה, וענין רפו ידיהם הגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שנגזר מלשון הכתוב ולא הפנו אבות אל בנים מרפיון ידים, היינו שהיו מסולקי החיות ולא האמינו בעצמם והיו כמתייאשים, וכבר פרשנו דבריו ז"ל שבאשר הבינו היטב איך צריכין להיות מזוככין לקבלת התורה, והם ראו א"ע רחוקים מאד ממצב כזה עד שהם במסע האחרון עד הר סיני נפלו פניהם והיו כמתייאשים, וזהו ענין שרפו ידיהם מן התורה, היינו תורה שעתידה להנתן להם בהר סיני התייאשו ממנה, וזה הי' חטא שלא בטחו בהש"י שהוא כל יכול, וכמו שבאמת כך הי' אפי' אחר החטא, ומלחמת עמלק שהקרם בדרך נמי כשעמדו על הר סיני פסקו זוהמתן, והנה מחמת סילוק החיות ורפיון ידים שהוא פגם בפנימיות בשביל זה עצמו שוב הי' לעמלק שליטה עליהם להוציאם מתחת כנפי הענן להריגה:

192

קצ״גונראה שזה עצמו הי' ענין המן זרע עמלק שאמר לאחשורוש ישנו עם אחד, ואמרו ז"ל ישנו מן המצות, והיינו שהם בבחי' שינה שלא נשאר אלא קיסטא דחיותא, והיינו מפני שהיו על סעודתו של אותו רשע שנעשתה בשביל שמטו שבעין שנין ולא איפרקי אמר תו לא מיפרקי, ובשביל זה עשה הסעודה, וישראל שהיו שמה הי' נראה כמודים לו והנם כמתיאשים מן הגאולה [ואף שאמרו ז"ל שנתחייבו מחמת שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר כבר הגדנו דהא והא איתנייהו וזה גרר את זה, כי גם ההשתחואה שבימי נבוכדנצר הי' נצמח מפאת מחלת היאוש] ע"כ כמו מאז שרפו ידיהם מן התורה, היינו פגם הפנימיות, בא עליהם עמלק, כן הי' בימי המן שמחמת פגם הפנימית בא עליהם המן ואמר לאחשורוש ישנו מן המצות, היינו מחמת שהם בבחי' שינה וסילוק עיקר החיות שלא נשאר בהם אלא קוסטא דחיותא, ע"כ יש רשות המלך עליהם אפי' להריגה כנ"ל דכל מלכותא דקטלי חד משיתא בעלמא לא מיענשי, ומאחר שנסתלק החיות שהוא הפנימית שלהם שוב ככל הגוים בית יהודה ח"ו, וזהו ענין השקלים ששקל המן על ישראל בזה נראה גודל רגש הנפש וחיות מצד הטומאה, שרצה לפזר הון עתק כזה עשרת אלפים ככר כסף ובכח זה רצה להתגבר על ישראל שראה אותם נעדרי החיות ובבחי' שינה, ע"כ רצה להתגבר עליהם בכח החיות וצד הטומאה:

193

קצ״דוזהו שאמרו ז"ל שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקליהם לשקליו, והיינו כנ"ל בענין מצות השקלים שהיא התעוררות החיות ורוממות הנפש ורגש קודש והתחדשות אומץ וחיזוק הלב, ואף כי בעוה"ר בזמן הגלות אפס כסף שקלי כפורים, מ"מ איתא בתנחומא שאמר משה לפני הקב"ה רבש"ע משאני מת איני נזכר א"ל הקב"ה חייך כשם שאתה עומד עכשיו ונותן להם פרשת שקלים ואתה זוקף את ראשן כך בכל שנה ושנה שקוראין אותה לפני כאלו אתה עומד שם באותה שעה וזוקף את ראשן וכו', ולשון זקיפת הראש היא התחזקות והתאמצות והתרוממות הנפש, היפוך כפיפת הקומה ושפלות וכניעת הנפש, ע"כ אף בעודם בגלות בכל שנה מתעורר חיות ישראל אף מי שהי' בבחי' שינה עד הנה, וע"כ נמי בימי המן אף שהיו בבחי' שינה כשהגיע אדר של כל שנה התעוררו מתרדימתם, וזהו שהקדים שקליהם היינו קריאת הפרשה באדר שהוא כאלו משה עומד וזוקף את ראשם, לשקלי המן שהי' בניסן, ובאשר באותו הפרק שבו ישראל להיות בהתרוממות הנפש ובחיות שוב לא הי' אז לאחשורוש שליטה עליהם למכרם להריגה:

194

קצ״הובודאי שזו המדה נוהגת לעולם גם בזה"ז וכל התגברות שונאי ישראל בענין הנוגע לפנימית להרוג ולאבד למכה ולחרפה הוא רק מפאת שהם בבחי' שינה והתורה והתפלה איננה בחיות והתרוממות הנפש ורגש קודש, וזש"ה לו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו [כי דרשי ה' חיים הם לעושיהם] כמעט אויביהם אכניע ועל צריהם אשיב ידי וגו':

195

קצ״ובש"ס מגילה שהקדים הקב"ה לישראל רפואה למכה שנא' כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים, ובש"ס שם שפתחו פתחא להאי פרשתא מהריגת ושתי, מבואר שהריגת ושתי הי' פתיחת הפתח לכל ענין המגילה, וכמו בפשיטות שכל הנס בא ע"י אסתר שנכנסה למלכות במקום ושתי, והנה אמרו ז"ל ביום השביעי כטוב לב המלך ביין וגו' שנהרגה ושתי, ביום השביעי שבת הי', ובודאי לא הי' הדבר במקרה, אלא כמו שהקדים משה שבת למלאכת המשכן שמבואר הטעם במאמר הקדום משום דשבת היא רזא דאחד וחידוש חיים והתרוממות הנפש, כן התחלת הרפואה שקודם למכה שמבואר הסיבה במאמר הקדום הי' ביום השבת, שבו מתעורר החיות שזהו עצם הרפואה למכה כנ"ל:

196

קצ״זבירושלמי שקלים כל העובר על הפקודים ר' יהודה ור' נחמי' חד אמר כל דעבר בימא יתן וחרנא אמר כל דעבר על פיקודייא יתן, ובתוס' מנחות דלאדנים כל דעבר על פקודייא ולקרבנות כל דעבר בימא עכ"ד, ובטעמו של דבר י"ל עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה ענין האדנים שהם מלשון אדנות מורה על יראה וקבלת עול מלכות שמים שהוא ראשית הכל ויסוד הכל, וזה הי' יסוד המשכן, עכ"ד, וי"ל דענין קרבנות הוא כשמו מלשון קירוב, ובזוה"ק שהוא קירוב דרגין קדישין, ובודאי שהוא לעומת רעותא דליבא ודביקות אהבה של בעל הקרבן, כן הוא מקרב גם דרגין קדישין, היוצא לנו מדברינו אלה אשר שניא ענין השקלים לקרבנות מענין השקלים לאדנים, שזה לדביקות אהבה וזה ליראה וקבלת עומ"ש:

197

קצ״חוהנה בענין מנין ישראל במדבר כבר הגדנו הטעם שהי' צורך נסיעת ישראל במדבר הגדול והנורא מקום נחש שרף ועקרב משכן ס"ם וכל משירייתי', וישראל בעברם שמה הכניעוהו וכתתו את ראשו כמבואר בזוה"ק (קפ"ד.) והענין שהכניעוהו הגדנו מחמת שנפל עליו אימתה ופחד של המשכן וכליו וארון הקודש ודגלי ישראל וכענין שכתוב איומה כנדגלות, ובמדרש נדגלות הם דגלי ישראל במדבר לזה הי' בא המנין ברישא לחשיבות ישראל, כענין כל דבר שבמנין לא בטיל, ולעומת חשיבות ישראל הי' מטיל אימה ופחד על כחות המדבר שהם נגדיים להם, והנה כבר הגדנו במק"א בשם כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שכמסת שהאדם יש בו יראת שמים בה במדה כחות חיצונים יראים ממנו בל קרוב אליו עכ"ד, ממילא מובן שנסיעת ישראל במדבר לכתתא רישא דההוא סטרא הי' בבחי' יראה ועומ"ש, וע"כ נאמר במסעות בפ' בהעלותך לשון שמירה ושמרו את משמרת ה' ולא יסעו ועי' ספורנו שם:

198

קצ״טוהנה בים אף דכתיב וייראו העם את ה', מ"מ הרי היו בתכלית האהבה ובדביקות עד ששרתה עליהם רוה"ק ואמרו שירה, והיו מראין באצבע ואמרו זה אלי ואנוהו:

199

ר׳וי"ל שכל ענין אהבה ודביקות שנוהג בישראל משם מוצאו, שזה הי' הפתח שנפתח לישראל היכל האהבה, ואף שחזר ונסתם מ"מ נשאר רשימה ממנו, ע"כ ביד ישראל להתעורר באהבה יותר בקל, מאשר להתעורר ביראה, ועי' בסידור הרב בתיקון חצות, וע"כ מהות ישראל נקרא ע"ש שעברו בים סוף כאמרם ז"ל שנקראו עברים עברו ים:

200

ר״אומעתה מבואר דיחוס השקלים לקרבנות שהוא דביקות אהבה להא דעברו בים, ויחוס השקלים להאדנים שהיא יראה וקבלת עומ"ש למנין של ישראל במדבר:

201

ר״בולפי האמור יתבארו המקראות שנאמרו בענין השקלים לקרבנות והשקלים להאדנים, עפימ"ש הרמב"ן דהשקלים לקרבנות הם מבן י"ג ומעלה ולהאדנים מבן עשרים ומעלה, והטעם י"ל כי ענין אהבה מתייחס בהיותו בן י"ג שנים כמספר אותיות אהבה, והיינו כי בהיות האיש בן י"ג מתחילים להתפעם כחות אהבה בתוך לבו אבל יראת ה' היא נצמחת מפאת השלמת הדעת, שלעומת גודל דעת האדם, כן תגדל בו היראה, וכבר הגדנו דברי הרה"ק הרבי ר"ב זצללה"ה מפרשיסחא שהי' מתמה על הרב ראב"ע איך הי' יכול לחיות חמשה מינוטין מחמת יראת שמים לגודל חכמתו, וע"כ אמרו ז"ל ולמכור בנכסי אביו עד שיהי' בן עשרים, והדברים ידועין עוד למבינים, ע"כ לקרבנות שהוא מענין דביקות אהבה הוא מבן י"ג והשקלים להאדנים שהוא ענין יראה וקבלת עומ"ש הוא מבן עשרים:

202

ר״גומעתה המקראות מבוארין, זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה לה', הנה במקרא זה לא התנה כלל שיהי' בן עשרים, אך בקרא תנין כל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה יתן תרומת ה', ולכאורה קרא יתירה הוא ולמה לא הזכיר בקרא קמא כל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה, ולא הי' נצרך קרא תנין כלל, אך לפי האמור ניחא דקרא קמא מיירי לקרבנות והעובר על הפקודים כל דעבר בימא, ולזה א"צ להיות בן עשרים אלא בן י"ג, וקרא תנין מיירי להאדנים וכל דעבר על מניניא ע"כ התנה שיהי' בן עשרים:

203

ר״דויעש את שמן המשחה קודש ואת קטורת הסמים טהור מעשה רוקח, ויש להבין דאידי ואידי קודש ואידי ואידי טהור וכמ"ש בקטורת להדיא ממולח טהור קודש, וברש"י טהור יהי' וקודש יהי':

204

ר״הונראה לפרש עפ"י דברי המדרש פ' אמור וילבש שאול את דוד מדיו וכתיב בשאול משכמו ומעלה גבוה מכל העם כיון שהלבישו בגדיו וראה שעשויין לו וכו' הא למדת שאפי' יהא אדם קצר ונתמנה מלך נעשה ארוך כ"כ למה שבשעה שנמשח בשמן המשחה נעשה משובח מכל אחיו אמר דוד בשמן המשחה שנמשחתי בו אני שמח שנא' לכן שמח לבי ויגל כבודי אף בשרי ישכון לבטח, ונראה שזהו מפני שנעשה כברי' חדשה ונהפך ממה שהי' בתחילה וע"כ נשתנה גם הגוף, ומובן מאחר שכן הוא בגשמיות מכל שכן שכן הוא ברוחניות ונהפוך חשוכא לנהורא ומרירא למיתקא, וע"כ הבשר אף שבא לעולם בתערובות טו"ר וכמ"ש ובחטא יחמתני אמי נמי ישכין לבטח, ע"כ שמן המשחה נקרא קודש שהוא מלה בגרמי', יש בו כח זה לפעול מדת אתהפכא, ונחשב כאלו אין כאן צד הרע כלל, אך קטורת היא מלשון קישור שמקשרת צד הטוב בשורשו, וממילא סטרא דרע נדחה משם, וע"כ עוצרת המגפה, ומ"מ נחשב שעדיין במציאות אלא דאתכפיא, והנה זה נקרא טהור וכמו טהרת הטמאים שהטומאה פורחת ממנו, אבל אין לומר שנהפך אלא דאתכפיא, ומעתה הכתוב מבואר:

205

ר״וויקהל ופרה שנת תר"פ

206

ר״זבמדדש פ' חקת אמר ר"י דסכנין בשם ר' לוי על כל דבר ודבר שהי' אומר הקב"ה למשה אומר לו טומאתו וטהרתו כיון שהגיע לפרשת אמור אל הכהנים א"ל משה רבש"ע אם נטמא זה במה תהא טהרתו לא השיבו באותה שעה נתכרכמו פניו של משה כיון שהגיע לפרשת פרה אדומה וכו' זו טהרתו ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת, הדקדוקים ידועין, וכבר דברנו בו בכמה אנפי בעזה"י ולא נשנה אלא בשביל דבר שנתחדש בו:

207

ר״חונראה דהנה בפסיקתא ג' א"ר אלעזר בשם ר' סימון כל מה שעשה אברהם למלאכים פרע הקב"ה לבניו וכו' א"ר יהושע הכהן ב"ר נחמי' הוא הביא לפני המלאכים מים שנאמר יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם וכן ואל הבקר רץ אברהם א"ל הקב"ה הוא טהרתן של בניך יהיו נותנים מן אפר פרה לתוך המים ומזים ומטהרים, ויש להבין השייכות זה לזה, ונראה דהנה עיקר טומאת המת יש לומר, היות שאדה"ר נברא שלם מכל צד הן בחלק השכל שבו שהוא מן העליונים, כאמרם ז"ל שאמר הקב"ה למלאכים חכמתו מרובה משלכם, ובהרח"ו שמחצב נשמות ישראל גדול ממחצב נשמת המלאכים, והן בבחי' גופו שהוא מן התחתונים כמ"ש כי ברא את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים, מכלל דענין ישר הוא היפוך מחשבונות רבים, והיינו שלא הי' לו אלא לב אחד לאביו שבשמים, וכל תשוקתו היתה רק להתדבק ביוצרו השכל משכיל והלב מתאוה ומשתוקק, וכמו אש שמתנענע למעלה והדומם נמשך מעצמו למטה כל אחד לשורשו, וכך היתה מהותו של אדה"ר, וע"כ מחמת מהותו שהי' בו התאחדות חלקי השכל שמהעליוני' ובחי' הלב שמתחתונים היתה תעודתו נמי ליחד ולחבר עליונים ותחתונים בתפילתו ועבודתו, כברש"י כי לא המטיר וגו' עד שבא אדם וידע שהם צורך לעולם התפלל עליהם וירדו, וכמ"ש לעבדה ולשמרה, ובמדרש מ"ע ומל"ת או קרבנות, וכמו מהותו שהי' מאחד ומקשר כל חלקיו מכל צד הן מצד השכל להגוף, ובחי' הלב ליישרו ולתקנו [שלצורך זה נשלחה נשמת האדם למטה כבזוה"ק וכן הוא בפייט של ר' יהודה הלוי שקודם תפילת נעילה] והוא הקשר ממעלה למטה והן מצד הלב שהוא מתאחד ונקשר בהשכל ממטה למעלה, ושני קשרים זע"ז הוא נקרא קשר שחייבין עליו בשבת, כן היתה תעודתו לקשר את כל העולמות מכל צד, העליונים יפנו ויתקשרו למטה והתחתונים למעלה, וזה היתה סיבת חיותו לעד בלי מיתה אלא היו כל חלקיו קשורים זה בזה, והי' כשהגיע זמן הסתלקו למעלה הי' עולה בגוף ונפש קשורים, והי' לו שתי מדורות מדור העליון ומדור התחתון, וכמו שמשלו משל לאדם שיש לו דירה למטה ודירה בעלי' והוא עולה ויורד כרצונו:

208

ר״טאך בחטאו של אדה"ר הי' פירוד לשני הקשרים וכמ"ש בחוה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה היא לעינים ונחמד העץ להשכיל, טוב למאכל ותאוה לעינים היא חטא התאוה הנטוע בלב, ונחמד העץ להשכיל, הנה בקשה השכלה אחרת, וכן במדרש אדה"ר הניח דעתו של הקב"ה והלך אחר דעתו של נחש, וכמו שמפורש ותתן גם לאישה עמה ויאכל, וכבר הגדנו בלשון עם דמשמע בשוה לו, כאמרם ז"ל עמך במאכל עמך במשתה, וא"כ כאן דכתיב עמה משמע בשוה לה, דכמו שהיא פגמה בבחי' השכל שבמוח ובבחי' תשוקה שבלב כן נמי גם הוא, ומעתה נפסקו שני הקשרים ונפרד החיבור שבין הנשמה שמהעליונים והגוף שמתחתונים:

209

ר״יובזה יש לפרש מאמר הש"ס יומא (פ"ג:) כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו הותרה לו ס"ד אלא אימא נעשית לו כהיתר, וידועין דברי הרמ"ע דבכל מקום שהש"ס משנה הלשון רמז יש בו על ענין אחר כפי הלשון הנאמר, וכאן נמי מדלא קאמר נעשית לו כהיתר אלא הותרה לו יש לפרש רמז לדברינו הנ"ל, שמאחר שעבר עבירה ולא נשמר להלאה ושנה בה גורם שגם השכל שבמוח הסכים עמו, א"כ הותר הקשר לגמרי גם מצד השכל, אחרי שבפעם הראשונה הותר רק מצד תאות הלב:

210

רי״אולפי האמור יתפרש עונש מיתה בחטא אדה"ר, שבאשר הותרו שני הקשרים שהיו סיבת חיותו לעד כנ"ל, ממילא בעת זמן עלייתו אל המקום אשר הי' שם אהלו בתחילה אין להגוף שום קשר עמו לא מצד הנשמה ממעלה למטה ולא מצד הלב ממטה למעלה, ע"כ עולה הנשמה לבדה והנפש לבדה, והגוף נשאר בחרפה כי עפר הוא ואל עפר ישוב:

211

רי״בולפי הנ"ל יובן ענין טומאת מת שהיא אבי אבות הטומאה מה שלא מצינו כן בשאר אבות הטומאה, כי כבר הגדנו שלשון טומאה טמטום כבש"ס יומא (ל"ט.) תנא רבי ישמעאל עבירה מטמטמת לבו של אדם שנא' ונטמתם בם אל תקרא ונטמאתם אלא ונטמטם בם, פירש"י מטמטמת אוטמת וסותמת מכל חכמה, וי"ל נמי דענין טומאת המת לעומת דתעודת האדם להיות מקושר בשני קשרים הנ"ל המוח והשכל להלב והלב להמוח והשכל, ובחטאו הותרו הקשרים, שורה שם לעומתם כח שהוא אוטם וסותם בכפלים אוטם וסותם בפני המוח שלא יפנה למטה להאיר את הלב, ואוטם וסותם בפני הלב שלא יפנה בתשוקתו כ"כ להשכל והמוח להיות נמשך אחריו, ע"כ היא טומאה כפולה ונעשית אבי אבות הטומאה, משא"כ בכל הטומאות שהיא אוטמת את הלב בלבד כלשון הש"ס הנ"ל:

212

רי״גולפי האמור יש ליתן טעם שהכהן מוזהר על טומאת מת ולא על שאר אבות הטומאה, שכהנים הם פנימיים וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שכהנים נזקקים לבגדי כהונה, משא"כ לוים שלא הי' להם בגדים מיוחדים, שהכהנים הם פנימיים וכל עבודתם בחשאי, ע"כ נזקקים לבגדים להורות עליהם שהם פנימיים, אבל הלוים שכל עבודתם בהתגלות ולארמא קלא ע"כ אין להם ענין עם כסוי הבגדים עכ"ד, והנה ידוע שהיותר פנימית שבאדם היא השכל, וע"כ שאר אבות הטומאה שאינם אוטמים אלא את הלב בלבד עדיין אינו נוגע לקדושת וענין הכהונה, ובזה אין בינם ובין כל קהל ישראל, אבל טומאת המת שהיא פגם גם בשכל שהיא פנימית האדם זה פוגם גם הענין וקדושת כהונה:

213

רי״דולפי האמור יש לגעת בקצה המטה בענין טהרת מי חטאת, שכלפי שהטומאה היא אוטמת וסותמת בכפלים צריך שתהא הטהרה בהיפוך קישור בכפלים, ועוד זאת שהקישור יחול בשני הצדדים כאחד ולא בזה אחר זה, דאל"כ היתה הטומאה גוברת, כי הטומאה היא בכפלים כאחד [ולעומת הקישור שהי' אדה"ר מעותד לו כנ"ל] ואם הי' חזר הקישור זה אחר זה הי' קמא קמא בטל ונטבע בתוך הטומאה, ואף כי בלא"ה נמי אין הטהרה גורמת הקישור לגמרי עד עת קץ שרוח הטומאה יעביר מן הארץ וישוב האדם כמו אדה"ר קודם החטא, מ"מ עכ"פ ענין טומאת המת הנוספת באדם הנטמא ששורה במקום שצריך להיות קשור בכפלים זה נדחה מחמת טהרה שהיא קישור בכפלים כאחת, והנה שיהי' ענין קישור בכפלים בעוד שרוח הטומאה טרם עבר מן הארץ, ובעוד שהעונש מיתה שהוא ענין הפירוד עדיין נוהג, הוא דבר קשה מאד, ואינו דומה כלל לטהרה משאר אבות הטומאה שאינו זקוק לענין קישור בכפלים, כי עיקר שאר אבות הטומאה שורשם ומוצאם מבחי' טמטום הלב ולתאוה יבקש נפרד, וע"כ טהרתם במים כבהרח"ו ששורש התענוגים מיסוד המים, ובקשת התענונים היא יסוד כל חטא ועון, וממנו מסתעפים כחות הטומאה, וע"כ מקוה מים ומה גם מים חיים שהם מקומות הטהרה וכמ"ש אך בור ומקוה מים יהי' טהור, שבפשיטות הפי' שאינו מקבל טומאה, ויובן עפ"י דברי הש"ס סנהדרין שכישוף אינו שולט במים, ובזוה"ק שהנבואה אינו שורה בחו"ל אלא על המים שהוא מקום טהרה וכמ"ש על נהר כבר, ע"כ יש בכחו לטהר את הטמא משורשו מיסוד המים בקשת התענוגים, ונמתק בשורשו, אבל טהרה מטומאת מת שהיא בכפלים כנ"ל אי אפשר שנטהר במים אפי' במים חיים:

214

רי״הומעתה יש לפרש דברי הפסיקתא שטהרה זו באה בזכות אברהם, יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם, ואל הבקר רץ אברהם, דהנה אברהם קסבר שהם ערביים שמשתחוים לאבק שברגליהם, מורה שהם נמשכים אחר תכלית הפחיתות כעין אבק שברגלים, שרגלים הם פחיתות והשפל שבצורת האדם, והאבק שברגלים הוא עוד פחות ושפל מהרגלים, והיינו שהיו נמשכים אחר תאוות מטונפות שנאמר בהם תועבה, ומ"מ אאע"ה השפיל א"ע ממעלתו הגבוה שהי' אז טרוד במראה השכינה וכואב במילתו, להביא את אלו תחת כנפי השכינה, וע"כ אמר יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם היינו מטנופת ע"ז, כי באשר חשבם פגומי לב מתאוות המטונפות שהיא בקשת התענוגים שמוצאם מיסוד המים, חפץ לטהרם במים, ובזוה"ק ח"א (ק"ב:) משמע שהי' כענין מקוה מים וכטעם הנ"ל ששאר אבות הטומאה מתטהרים במים:

215

רי״ווי"ל עוד דהא דואל הבקר רץ אברהם נמי הי' לא לטובת אכילתם הגשמי לבד אלא שהי' לוטה בו ענין רוחני לתקנם ולטהרם, כי במדרש שד' גאים נבראו בעולם ואחד מהם שור בבהמות, והנה גסות הרוח הוא פגם השכל, וכדאיתא בספר הישר לר"ת שלעומת השכל שבאדם עומד לעומתו לקלקלו בקשת הכבוד והגאוה, [ולעומת הגוף הקנאה והתאוה] וזהו מדת השור בקילקולו, וע"ז מורה קרני השור ראש לאבות נזיקין, רמז למ"ש וכל קרני רשעים אגדע, ולעומתו בתיקונו ידע שור קונהו, ונעשה מלומד לסבול עליו עול אדוניו, כאמרם ז"ל יעשה אדם עצמו כשור לעול, והנה בזה שאל הבקר רץ אברהם היתה כוונתו בזה להפוך מדת השור שבקילקולו אל מדתו בתיקונו, ועי"ז יכניס בהאורחים מדת פגם השכל כנ"ל:

216

רי״זובזה פרשתי לי מאמר המדרש ואל הבקר רץ אברהם רץ לקדם אותה אומה שכתוב בה ואפרים עגלה מלומדה אוהבתי לדוש, היינו שזכותו זה הכניס בזרעו אחריו שיהיו כעגלה מלומדה לסבול עול תורה ומצות, והעול לא יהי' באונס אלא ברצון ואהבה, וזהו אהבתי לדוש וכלשון המכילתא יתרו ובתנדב"א שישראל קבלו עליהם עול מלכות שמים בשמחה:

217

רי״חוהנה אאע"ה עשה להאורחים שני התיקונים הללו, יוקח נא מעט מים, ואל הבקר רץ אברהם שניהם כאחד, שבעוד הם רחצו רגליהם רץ הוא אל הבקר, וע"כ כתיב רץ בזריזות שיהיו שני התיקונים נעשים כאחת, כדי לתקן את פגמיהם הן במוח ושכל והן בתשוקה שבלב, כדי להכניסם תחת כנפי השכינה, וזהו שזכה בזה לבניו לטהרת מי חטאת שיהיו נותנים מן אפר הפרה לתוך המים ומזים ומטהרים, כי אפר הפרה נסתעף מהא דרץ אל הבקר, והוא רומז לתיקון של מדת השור, שהוא תיקון פגם השכל, והמים נסתעף מיוקח נא מעט מים רומז לתיקון פגם תשובה שבלב, ונעשה משניהם הגמוניא אחת, זהו טהרה לטומאת מת:

218

רי״טונראה שטהרת מי חטאת היא בכפלים כנ"ל מרומז בהפטרה של פרשת פרה שהמשיל את טהרת ישראל לעתיד כמו טהרת מי חטאת, כמ"ש וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר ואת רוחי אתן בקרבכם ועשיתי וגו', ובתרגום ואשבוק לחוביכון כמה דמדכן במי אדיותא ובקטם תורתא דחטאתא ותדכון מכל סאבתכון ומכל טעותכון אדכי יתכון וכו', הנה התרגום מפרש מים טהורים את המים לבד ואת האפר לבד מי אדיותא ובקטם תורתא, כי כלפי שהכתוב מונה והולך כפל לשונות מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם, וסתם טומאה הוא המשכה אחר התאוה ובקשת התענוגים שמסתעף מכחות הלב, וגלולים הוא ע"ז המסתעף מפגם השכל, ולעומת שתי אלה כתיב ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה, לב חדש הוא כמשמעו לב מתוקן, ורוח חדשה הוא שכל מתוקן, וכתיב והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר, ואת רוחי אתן בקרבכם, ובתרגום וית רוח קדשי וכו' הרי דרוח הוא בשכל שהוא רוח נבואה, ע"כ הקדים התרגום לחלק את טהרת מי חטאת לשתים כדי שיהא המשל מתאים לנמשל:

219

ר״כויש לומר שלעומת טהרה מטומאה, ומגלילים, זוכין ללב חדש ורוח חדשה, תקנו לישראל קריאת הפרשיות, פרה, וחודש, פרה היא הטהרה מטומאה הכפולה במוח ולב, וחודש הוא קישור של ישראל באביהן שבשמים במוח ולב, כי ענין פסח הוא שזוכין ישראל לישב על פתורא דאבוהון באהבה ובתשוקה ובדביקות שזה שלימות בחי' הלב, ומזה בא מצות הסיפור ביצי"מ כי האי לישנא קולמוסא דליבא, ועוד שזוכין להשגות גבוהות יותר מכפי הראוי כמבואר בספה"ק כי כל מה שזוכין בעצרת אחר ספירת העומר שבעה שבועות לדכיותא זוכין מקודם לכן בליל פסח, וע"ז מורה שם פסח מלשון דילוג וקפיצה יותר מכפי המדה, וכענין שהי' במצרים בליל היציאה שהי' לילה כיום יאיר כחשיכה כאורה, ובזוה"ק דהאי יובלא אפיק לישראל ממצרים, וכעין שזכו אח"כ אחר שמנו חושבנא לדכיותא, וזה שלימות המוח והשכל, ויש לומר שזה הי' ענין שתי מצות שניתנו אז לישראל, פסח ומילה, קרבן פסח הוא שלימות תשוקת הלב כנ"ל, ומילה גורמת לשלימת השכל כבמדרש שהשיב אונקלוס לאדריינוס שאפי' חכם וזקן שבמלכותך חינו יכול ללמוד תורתם אם לא ימול, הרי שמילה מביאה לשלימת השכל, וכאמרם ז"ל בכתוב מי יעלה לנו השמימה שר"ת מילה וס"ת הוי', וידוע ששם זה מאיר בבחי' השכל, ולדורות משלים זה אכילת מצה שאין התינוק יכול לקרות אבא עד שיטעום טעם דגן וארבע כוסות שהם נגד ד' אותיות הוי' ובחי' מוחין כידוע ליודעים:

220

רכ״אונראה שכעין זה הוא מצות שבת ומצות מלאכת המשכן, שבת יומא דנשמתא שהוא בשכל, והמשכן תוכו רצוף אהבה בחי' לב, ובודאי שכלולים הם ובא זה ולימד ע"ז, בשבת הוא זכור ושמור, זכור במוח ושמירה בלב, וכן במשכן העדות שהיא התורה שהיא שלימת השכל ויתר הכלים שעליהם נאמר תוכו רצוף אהבה, ע"כ סמוך ענין לו שבת ומלאכת המשכן, בין מאחרי' בפ' תשא ובין מלפני' בפ' ויקהל, ומ"מ שבת הוא עיקרו בשכל יומא דנשמתא ומלאכת המשכן בלב מאת כל איש אשר ידבנו לבו:

221

רכ״בובזה יש ליתן טעם למה בפ' תשא כתוב שבת לאחרי' ובפ' ויקהל לפני', דהנה ישראל במ"ת היו שלימים במות ולב, ובחטא העגל נפגמו שניהם, תחילה נתהוה הטעות בשכל עד שבקשו העגל למנהיג במקום משה ונפגם השכל, ואח"כ ויקומו לשחק, וכמ"ש וירא את העגל ומחולות, היינו שהיו שמחים לפניו ושמחה היא בלב ע"כ נפגם גם הלב, וע"כ בפ' תשא שלפי דעת הזוה"ק והרמב"ן ציווי השי"ת למשה הי' קודם מעשה העגל הקדים המשכן שהוא מעשה ישראל למצות שבת דקבוע וקיימא, והעשי' קדמה כמו שאמרו נעשה ונשמע, אך צוואת משה לישראל שהי' אחר מעשה עגל שנפגם תחילה בחי' השכל ואח"כ בחי' הלב, ראוי שהתיקון יהי' על סדר הקילקול, וע"כ הקדים שבת שעיקרו בשכל יומא דנשמתא ואח"כ נדיבת הלב של מלאכת המשכן:

222

רכ״געתה אחר אריכת הדברים נחזור לדברי המדרש שבתחילת מאמרינו, שעל כל דבר ודבר שהי' אומר הקב"ה למשה הי' אומר לו טומאתו וטהרתו, כי כל שאר אבות הטומאה שפוגם בבחי' הלב לבד ע"כ עיקר טהרתו במים, אך בבואו לפ' אמור אל הכהנים כששמע משה שטומאת המת פוגם ענין וקדושת הכהונה, וע"כ הכהן מוזהר עליו, והבין מזה שהטומאה נוגעת בפנימית שהוא השכל כנ"ל, השכיל מעצמו וידע שזה אי אפשר שיהי' טהרתו במים שאינן מתקנין אלא פגם הלב לבד כנ"ל, ע"כ שאל אם נטמא זה היינו שנפגם הפנימית במה תהא טהרתו, לא השיבו הקב"ה עד שהגיע לפ' פרה אדומה ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת ונתן עליו מים חיים אל כלי, שהוא תיקון השכל ותיקון הלב יחד אמר לו זה טהרתו:

223

רכ״דעוד י"ל בענין הקדמת שבת למלאכת המשכן בפרשה זו משא"כ בפ' תשא, עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דענין המשכן לא הי' אפשר מצד הפרט אלא מצד הכלל, וע"כ כתיב בראשית הציווי ויקהל משה את כל עדת בנ"י וגו' והתחיל במצות השבת כי שבת היא רזא דאחד ואחר שהתאחדו הי' יכול לצוותם במלאכת המשכן, עכ"ד, וכבר הקשינו ע"ז מדברי המדרש תרומה שאמר לפני הקב"ה רבש"ע יכולין הם ישראל לעשותו א"ל הקב"ה אפי' אחד מישראל יכול לעשותו שנא' מאת כל איש אשר ידבנו לבו, א"כ הרי מפורש שהמשכן איננו מצד הכלל דווקא, וכבר תרצנו עפ"י דברי הזוה"ק שפ' תרומה קודם חטא העגל נאמרה ואז היו נרצים גם מצד הפרט, אבל פ' ויקהל שנאמרה אחר החטא לא היו נרצים אלא מצד הכלל עד כאן דברינו:

224

רכ״הויש להוסיף ולומר דהנה בזוה"ק ות"ח מה כתיב בקדמיתא מאת כל איש אשר ידבנו לבו לאכללא כלא וכו' ובגין דהוו אינון ערב רב בגווייהו אתמר מאת כל איש וגו' לבתר סטא זינא לזיני' ואתי ערב רב ועבדו ית עגלא וכו' אמר הקב"ה מכאן ולהלאה עובדא דמשכנא לא יהא אלא מסטרא דישראל בלחודייהו וכו' מאתכם ודאי ולא כקדמיתא וכו' ויקהל משה וגו' מאן אתר כניש לון אלא בגין דהוו ערב רב בינייהו איצטרך משה לאכנשא לון וליחדא לון מבינייהו עכ"ל, ויתבאר במה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דאם בתוך האגוד והתאחדות אחד שאינו ראוי מקלקל את כל האגד ומייתי לה מדברי הש"ס סנהדרין דאי לולב צריך אגד מין חמישי גרוע ועומד הוא עכ"ד, ולפי דרכינו שאחר חטא העגל לא הי' נרצים אלא מצד הכלל, וע"כ בעוד דהוה הערב רב בינייהו גרוע ועומד הוא ולא הי' נחשב התכללות, וזהו לשון הזוה"ק מאן אתר כניש לון וכו' דמשום דהוה ע"ר בינייהו לא הוו כנישין:

225

רכ״וובזה יש ליתן טעם אהא דנכרי ששבת חייב מיתה ובמדרש משל למלך ומטרונה שהיו יושבין ומסיחין כל מי שהכניס ראשו ביניהם חייב מיתה, כי באשר שבת הוא רזא דאחד ונכרי ששומר שבת הרי הוא מכניס א"ע בכללא דאחד, וא"כ הוא מקיף את כל התאחדות והו"ל כאלו חילל את השבת שנא' מחללי' מות יומת ובזוה"ק דאכניס נכראה בחלל דילה:

226

רכ״זולפי האמור יתבאר דבהציווי השי"ת על מלאכת המשכן לא הקדים את השבת, שאז הי' הערב רב בינייהו, ואם הי' מקדים את השבת הי' מורה שנחוץ מעלת הכלל שנתאחד ע"י שבת, והרי אז הי' הע"ר בינייהו, ואפי' עוד קודם שעשו את העגל לא היו ראויין להתאחד בכלל ישראל כבזוה"ק (קצ"א:) א"כ הכלל גרוע ועומד הוא, אלא שלא נצרך אז מעלת הכלל כי היו נרצים גם מצד הפרט, ע"כ במכוון לא הקדים להם שבת למלאכת המשכן, ודי במה שנא' אח"כ ובלשון אך את שבתותי להורות שאינו דוחה שבת, אבל בפ' ויקהל שהי' אחר החטא ונצטרכו למעלת הכלל וע"כ כניש לון מאת הע"ר והקדים להם את השבת:

227

רכ״חבמדרש פ' י"ט יהי לבי תמים בחקיך זה חקת הפסח וחקת פרה אדומה למה ששניהן דומות זי לזו וכו' ואי אתה יודע איזו חוקה גדולה מזו משל לשתי מטרונות דומות וכו' מי גדולה זו אותה שחברתה מלוה אותה עד ביתה וכו' ומי גדולה הפרה שאוכלי הפסח צריכין לה:

228

רכ״טנראה לפרש דהנה מצד הסברא פשוטה חקת הפסח הוא התכלית למיכל על פתורא דאבוהון, וחקת הפרה הוא הכנה להתטהר להיות ראוי להזדמן לפתורא דמלכא, והתכלית בכל מקום נכבד מהכנה, וזהו שחידש המדרש דמ"מ חקת הפרה גדולה, ויתבאר עפ"י דברי הכוזרי שענין האלקי חל ממילא על מקום הראוי, עכ"ד, וא"כ העבודה מצד ישראל העיקר הוא הכנתם להיות ראוי וכענין שאמר הכתוב פתחי לי אחותי רעיתי כאמרם ז"ל פתחו לי כחודה של מחט, וענין פתיחה הוא רק הכנה לקבל, אך במצרים שהיו ישראל כעובר במעי בהמה, וכמו עובר בגשמיות אין ביכולתו אפי' לפתוח פיו לקבל כי עדיין הוא סתום אלא מקבל ממילא דרך הטבור, כך ישראל לא הי' אז בכחם אפי' לעשות פתיחה בעלמא, וכמ"ש ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה, והשי"ת ברוב רחמיו האיר עליהם אור גדול אף בהיותם בלתי ראוים, וכמו שהגיד הקדוש הרבי ר' ברוך זצללה"ה בפסוק ופסח ה' על הפתח היינו שדלג על אותה פתיחה כחודה של מחט הנדרשת לעולם עכ"ד, אלא כענין שכתוב בבריאת אדה"ר ויפח באפיו נשמת חיים, ובתרגום לרוח ממללא כן היתה פרשת החודש הזה לכם לישראל ונפתח פיהם של ישראל, כאמרם בנוטריקון פסח פה סח, ובודאי יש לדורות נמי הארה מזה בקריאת פרשת החודש, וזה שאמר המדרש שיש לספק מי היא הגדולה ואינו דומה לכל מקום שהכנה נחשבת ביותר לעבודה, אבל פשט לי' שגדולה פרה שאוכלי פסח צריכין לה, א"כ נראה שלדורות צריכין להכנה, ומינה שאין מקבלין מפרשת החודש לדידן ומענין גופו של פסח בזמן שביהמ"ק קיים אלא לפי מסת הטהרה שמקודם, ודי בזה אזהרה למבין:

229