שם משמואל, בהעלותך ב׳Shem MiShmuel, Beha'alotcha 2
א׳שנת תרע"א
1
ב׳במד"ר לגדולה מזו אתה מתוקן שאתה מטיב ומדליק את הנרות, ופי' הרמב"ן שרומז לנרות המנורה, ביאור הדברים דהנה לכאורה קשה מדוע באמת לא הקריב, ואם נצטוו כולם והוא לא נצטוה או מעצמו הקריב ולא נתקבל הי' לו טענה וחלישת הדעת, אבל אם גם אחרים לא נצטוו והוא לא הקריב כלל מעצמו מה טענה הי' לו להוכיח שבשבילו אין שבטו נתקבל, ועוד מה סברא הוא זה שבשבילו לא יתקבל שבטו, ואם הוא חטא שבטו מה חטאו אך נראה דאיתא במ"ר שכולם כוונו ברוה"ק להקריב במספר אחד, א"כ הרי הי' להם רוה"ק והתעוררות מן השמים, והוא לא נתעורר יצא לידון טעם ההתעוררות מפני שישראל היו בע"ת ממעשה העגל והי' לבם נשבר בקרבם, ובע"ת משכן עלייהו ברעותא דלבא ובחילא יתיר, והלוים שלא חטאו בעגל לא היו במדרגת בע"ת ע"כ לא נתעוררו, רק אהרן באם היתה תשובתו כראוי הי' ראוי להתעורר, וכל השבט היו זוכין בשבילו כי באם רישא דעמא זכאי כולם זכאים, מה גם כי בלא זה כולם היו בעלי רוה"ק, ע"כ חשב שבודאי לא היתה תשובתו כראוי, וע"כ לא נתקבל שבטו ממ"נ לא מצד עצמם ולא מצדו, וע"ז בא המאמר שלך גדולה משלהם, דהנה ענין החנוכה כבר כתבנו במק"א שהקרבנות היו כלים להאהבה רבה רשפי אש שלהבתי' שבהתחלת העבודה האהבה גדולה ביותר כידוע ואין חוזק כחסידות בתחילתו, והנה התלהבות הוא התפעלות הלב, אך אהרן הוא במדריגת המוח והמוח טבעו קר בלי התפעלות, וזה עבודה יותר גדולה, והנשיאים הם במדריגת הלב דכל ישראל, והם לעומת שבת ויו"ט, וביו"ט יש מצוות שמחה שהוא בהתפעלות הלב, ושבת הוא יומא דנשמתא במדריגת המוח, ע"כ אין בו שמחה רק מצות עונג, והוא בבחי' תורה ומצוות, כי שבת יעשה כולו תורה, ובאמת כי בשבת לבד יש שני הבחי' שבת דמעלי שבתא ושבת דיממא, כי שבת דמעלי שבתא הוא בבחי' הלב בהתפעלות שכשאדם מתיישב בדעתו באיזה פנים הוא מקבל שבת וכי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק ומתבייש מקדושת שבת ומכניס חרטה בלבו על לשעבר ומקבל על להבא, והרי הוא בע"ת שמושך עליו ברעותא דלבא ובחילא יתיר ומעוררין אותו מן השמים כנ"ל, ושבת דיממא הוא בבחי' מוח אין אומר ואין דברים בהתפעלות רק בישוב הדעת לבד וזהו זכור, וכן הוא בעבודת אהרן הכהן שעבודת הקרבנות הוא בבחי' נפש כאמרם ז"ל תבוא הנפש ותכפר על הנפש, והנפש משכנה בלב ובהכרח הוא בהתפעלות בצד מה, והקטורת אף שהוא דבר שבחשאי, מ"מ עדיין הוא בבחי' מצה אבל הנרות הרומזים לחכמה, והרוצה להחכים ידרים, זהו הוא בחי' תורה, וזהו עיקר מדתו של אהרן כנ"ל שהוא בחי' מוח, והנה זהו שנמדה להם בימי יוונים שהשבו להשכיחם תורתיך וכו', שעיקר התנגדות היוונים הי' מצד החכמה אלקית שבישראל כמו שביאר המהר"ל, וע"כ נעשה להם הנס במנורה, וזהו שלך לעולם קיים כמו שאמר אדומו"ר רר"ב זצללה"ה מפרשיסחא שלהכל בא השפלה בחורבן הבית חוץ מתורה עכת"ד, וכמו שעינינו רואות כל התנאים והאמוראים ורשב"י וחביריו הכל היו לאחר החורבן, אבל התפעלות הלב באהבה איננה באותה בחי' עצמה שהיתה בזמן הבית, ועי' בסידור הרב בתיקון חצות:
2
ג׳הזה עליהם מי חטאת פרש"י מפני טמאי מתים שבהם, וכבר הקשינו דגם ישראל היו צריכין להזאה זו, ונראה דבהזאה זו היו צריכין להשיג מעלת הלוים דעיקר מעלת הלוים הי' דביקות מלשון לוי שהוא חיבור, ועיקר עבודת הלוים הי' שיר, וההיפוך מטומאת מת שענינה עצבות וטמטום הלב הפוך החיות, והם שכל עבודתם בחיות והשתוקקת רשפי אש שלהבתי' ע"כ היתה מזקת להם טומאת מת להשיג מעלתם, אך אח"כ לא נצטוו על טומאת המת ואינם דומים לכהנים, כי הכהן אפי' בשעה שאינו עובד כהן הוא ומוזהר על מצוות יתירות משא"כ הלוי, וע"כ בגולה אינך מוזהר עליו יותר מעניי ישראל, אבל להשיג מעלתם היו צריכין להיות טהורים מט"מ:
3
ד׳ברש"י שלש פעמים נאמרה תניפה ללוים ובכולם נאמר תנופה לה' חוץ מבני מררי שכולם משאם קודש יותר משל מררי, והקשה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הלא עיקר עבודת הלוים הי' השיר ולשיר כולם כשרים, ותי' שהשיר הוא דביקות ולזה לא הי' צריך תנופה עכ"ד, ונראה לבאר דבריו הקדושים דהנה אהרן הוא פנימי ביותר כמ"ש המהר"ל כי ההא הוא באמצע אותיות האחדים והר' באותיות המאות והנ' באותיות העשיריות והנה מדתו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום ועושה שלום בין איש לרעהו ובין איש לאשתו, אף שהי' תמיד דבוק בעליונים והי' מרכבה לשכינה השפיל עצמו ממדריגתו להגביה שפלים, ע"כ הי' שכרו שיהי' בכחו להגביה גם מעשים ופעולת ידים לעשותם פנימים, וזה הי' ענין התנופה שהניף את הלוים, וע"כ מובן שלשיר אין ענין תנופה כלל:
4