שם משמואל, בהעלותך ג׳Shem MiShmuel, Beha'alotcha 3
א׳שנת תרע"ב
1
ב׳במדרש כשראה אהרן קרבנן של נשיאים חלשה דעתו וכו' אוי לי שמא בשבילי אין הקב"ה מקבל שבטו של לוי, אמר לו הקב"ה לגדולה מזה אתה מתוקן שאתה מטיב ומדליק את הנרות, והקשו ז"ל למה לא נחמו בכל הקרבנות וקטורת:
2
ג׳ונראה דהנה בפרשת עשיית המנורה בפ' תרומה כתיב לשון עלי' בצרות, והעלה את נרותי', וכן בסוף פ' תצוה בפ' קטורת כתיב ובהעלות אהרן את הנרות, וכן כאן בהעלותך את הנרות, אבל בכל מקום שמדבר בציווי שנצטוה אהרן לא כתיב לשון עלי' רק לשון יערוך אותו אהרן ובניו, והטעם פשוט שהדלקה לאו עבודה היא וכשירה בזר, רק שאי אפשר שהיאך זר קרב אל המנורה שהיא בהיכל, וע"כ כל מקום שמדבר בהציווי כתיב רק לשון הערכה, שהוא סידור המנורה שעבודה היא רק כשהזכיר דרך אגב הזכיר אהרן שהרי אי אפשר העלאה בלתי אהרן, וכן בפרשה זו לא נאמר העלה את הנרות אל מול פני המנורה רק כאשר תעלה את הנרות אל מול פני המנורה יאירו:
3
ד׳הענין הדלקה לאו עבודה הוא יש לומר, דהנה במדרש ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר אמר לו הקב"ה למשה לא בשביל שאני צריך לנרות הזהרתיך על הנרות אלא לזכותם, וכתיב גם חושך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר כחשיכה כאורה וכו', וצריך להבין מי לא ידע שהקב"ה אין צריך לנרות כי לא ח"ו עיני בשר לו, ואפי' טיפש שבטיפשים א"א לטעות בזה, ועוד מאי איריא נרות כל קרבנות נמי, ונראה דהנה כל המצות הם צורך גבוה לתקן כל עולמות עליונים כידוע, ובקרבנות מפורש קרבני לחמי לאשי שאשים נזונין ממנו ואפי' עשן הקרבן ניזונין ממנו החיצונים כמבואר בזוה"ק, וזה שאמר המדרש לא שאני צריך לנרות היינו שהדלקת הנרות איננו נצרך לתקן עולמות העליונים ואינו צורך גבוה רק צורך ישראל לזכותם, ואינו דומה להערכת הנרות שעבודה היא, ויובן עפ"י דברי הכוזרי שענין אלקי חל ממילא על כל מקום שראוי לחול, וע"כ אין לומר שצורך הדלקת הנרות הוא להיות מושך אור מלמעלה למעלה על מקום הראוי לחול, שזהו בא ממילא ואינו בא ע"י התעוררות התחתונים, ואין התחתונים מעוררים אלא עשיית הכלי, והיינו סידור המנורה שזה מעורר שהעולמות העליונים נעשים כלים וראויים לחול עליהם אור האלקי, וזהו עבודה כי עבודה הוא מלשון עבד שעושה לצורך רבו אבל לא לצורך עצמו, וע"כ על עריכת וסידור המנורה שזה מעורר בעליונים והוא צורך גבוה יוצדק לשון עבודה וצריך כהונה אבל הדלקה שאינה צריכה לעורר בעליונים אלא לזכותם אינה נקרא עבודה ואינה צריכה כהונה, והענין לזכותם הוא שיהי' לבב ישראל כדמיון להב אש בוער באהבתו ית"ש כמ"ש רשפי' רשפי אש שלהבתי' ואינו פונה אלא למעלה, וכמו שמן הנמשך אחר הפתילה ליכלל בלהב האש עד שתכלה, כן יהי' לבב ישראל וכמ"ש כי עליך הרגנו כל היום:
4
ה׳והנה כבר אמרנו במק"א הטעם דגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה עפ"י דברי קדשו של כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שמה שבו"ד פועל במצותיו כ"כ הוא משום שהוא שליח הש"י ושליח של אדם כמותו והרי הוא כאלו הש"י בעצמו הוא העושה המצוה, עכ"ד, וזה יוצדק רק במצווה ועושה אבל לא באינו מצווה אלא שעושה מעצמו:
5
ו׳והנה קרבנות הנשיאים לא נצטוו עלי' אדרבה מרע"ה הי' מסופק אם יקבל מהם עד שאמר לו הקב"ה קבל מהם כמפורש בכתוב, וא"כ קרבנם הי' כעין אינו מצווה ועושה, ולכאורה לא הי' במעלה הגדולה, אבל באמת הרי במדרש פ' צו חביב קרבנם של נשיאים לפני הקב"ה כשירה שאמרו ישראל על הים וחד אמר כשני לוחות הברית, וכבר פירשנו עפ"י דברי המדרש שם מתאוה הי' דוד לקרבנן של נשיאים שנאמר עולת מחים אעלה לך וכו' חיזהו קרבן שיש בו פרים ואילים וכבשים אלא קרבנן של נשיאים, ע"כ, והנה פרים ואלים וכבשים הם נגד אברהם יצחק ויעקב שכל אחד הי' לו מדה ידועה אברהם בחסד וכו', וקרבנן של נשיאים שהי' כנגד כולם הוא בשביל האהבה שהיתה בוערת בלבם למעלה מכל גדר וגבול ומדה, שהי' מחמת החינוך, וכן בחנוכת הבית מחמת גודל השמחה שכחו ואכלו ביוהכ"פ שזה הוא אהבה יוצאה מגדר וגבול חק אנושי [ויובן זה עם מה שכתב בהקדמת תקה"ז שראשי אלפי ישראל הם בכתר] והנה קרבן נשיאים אף שכל אחד הקריב משלו מ"מ הי' קרבן ציבור שהוא דוחה שבת וטומאה כמ"ש בספרי, וע"כ הי' הו"א לומר שגבה משבטו והקריב והוצרך למיעוט, ומובן שהנשיאים השפיעו ממדתם לכל כלל ישראל שהיתה האהבה יוצאת מכל גדר וגבול, וע"כ הי' כ"כ חביב לפני המקום, וברש"י שה"ש, בפסוק אכלתי יערי עם דבשי מרוב החיבה קבלתי את שאינו ראוי עם הראוי קטורת נדבה על מזבח החיצון וחטאת נדבה, כי כמים פנים אל פנים כמו שישראל נתגברה אצלם האהבה כ"כ שיצאה מכל גדר וגבול, לעומת זה נתקבל קרבנן אף שהי' בלתי גדר וגבול הדין, וע"כ חביב כשירת הים שהיתה למעלה מהכלים וע"כ ראתה שפחה על הים וכו' וכן שני לוחות שהם למעלה מגדר הגשם, ואפי' מקום ארון אינו מן המדה:
6
ז׳ולפי"ז יובן מה הי' חלישת דעת אהרן כ"כ, שהרי אהרן בענותנותו הגדולה לא מלאו לבו לכך ואפי' מה שנצטוה הי' בוש עד שאמר לו משה קרב אל המזבח, ועתה שראה שנתקבל קרבנן, את שאינו ראוי עם הראוי מצא בעצמו חסרון שאיננו מגיע לידי מדה זו לזכות כ"כ את ישראל, ושפט בעצמו שבודאי הוא מחמת חטא העגל שהביא עליהם חטאה גדולה, ע"כ אינו יכול להביא עליהם זכות גדול כל כך, ובחטאו כל השבט לא נתקבל אף שהם מנוקים מחטא זה, וזה נחמו הש"י בנרות היינו הדלקת הנרות דלאו עבודה הוא והטעם כנ"ל אלא כדי לזכותם היינו שיהי' לבבם בוער כאש באהבתו ואינו פונה אלא להש"י, וכמו ששמן נמשך אחר הפתילה ליכלל באור הדלוק כן נשמת ישראל נמשכים אחר הש"י עד כלות הנפש כמו שכתבנו לעיל, והוא עוד יותר מקרבן הנשיאים שלא הי' אלא לשעתו, אבל מה שהכניס אהרן בלב ישראל להיות נמשך אחר הש"י עד כלות הנפש קיים לעולם ואפי' בגלות, וזה עצמו הוא ענין נרות חנוכה שזכו במסירת נפשם בימי יוונים, וע"כ לא נחמו בקרבנות וקטורת שאין בהם מענין זה אלא עבודה צורך גבוה כנ"ל:
7
ח׳ועפ"י הדברים האלה יובנו עוד דברי המדרש שמסיים וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינם בטלים לעולם, שנחמו ג"כ בברכת כהנים שהיא לזכות ישראל אינה מעין העבודה צורך גבוה, ונוהגת אפי' בגלות:
8
ט׳ובזה יש לפרש דברי הילקוט שכלל נר של שבת בנרות המנורה עי"ש, עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בפי' הש"ס שבת דנר של שבת משום שלום ביתו, היינו כי כל ימות החול אין שלום בחלקי האדם שכחות הנפש מושכים למעלה וכחות הגוף למטה, וכעין שכתוב אין שלום בעצמי מפני חטאתי, כי החטאות מכבידים על האדם ומושכים אותו למטה היפוך כח הנשמה המושכתו למעלה, ובשבת מחמת האור כי טוב כחות הגוף נכנעים לכחות הנשמה ואפי' ע"ה אימת שבת עליו וזהו שלום ביתו ודפח"ח, ויש להוסיף בה דברים דהנה שבת קבוע וקיימא ואינו צריך לקידוש ב"ד ונעשה שבת וכל תיקוני עולמות העליונים בלתי התעוררות התחתונים, וההכנה לשבת הוא רק כעין הדלקת המנורה לזכותם כנ"ל שיתלהב לבבו כרשפי אש שלהבתי' עד שיהי' מעצמו נמשך אחר אור השבת, וזה נר של שבת משום שלום ביתו, שיהיו גם כחות הגוף נמשכים אחר אור השבת, והכל ענין אחד:
9
י׳ואתנה את הלוים וגו' ולכפר על בני ישראל וגו', ויש לדקדק שלא מצינו שעבודת הלוים תכפר, ועיין א"ע וספורנו, ונראה דהנה משה העמידם, וישראל סמכו את ידיהם עליהם, ואהרן הניפן, והלוים סמכו את ידיהם על הפרים כמפורש בכתוב, ויש להתבונן סמיכת ישראל על הלוים מה טובה, ובכל מקום מצינו שהנכבד סומך על הפחות ממנו במעלה כמו משה שסמך ידיו על יהושע, וכאן הוא להיפוך:
10
י״אובפשיטות יש לומר שהי' נמצא אז מעלה בישראל שלא הי' נמצא בלוים, שישראל היו אז שבורי לב במה שנתרחקו מעבודת אוהל מועד אחרי שהיו סבורים שכבר נרצה עונם ועשו המשכן באהבה ובחיבה ובנדבת הלב גדול מאד, ובא הקב"ה לשכון כבוד בארצם ובכל אלה נאמר להם שיתרחקו, וכתיב אני את דכא אשכון, והלוים שלא טעו בעגל ונתקרבו הי' חסר להם שבירת הלב כזה, ועוד זאת שנית שישראל הראו טובת עין עד מאד שנתרחקו ונתנו מקום ללוים, ועזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה, וידוע שעין טובה היא מדה שאין למעלה המנה, ובאשר עבודת אוהל מועד צריכה להיות באנשים שיהיו בתכלית השלימות, וזה השלימות לא הי' נמצא בפועל בלוים, ובפרט זה הי' ישראל נכבדים מהם, ונתקן בהסמיכה כעין שמצינו במרע"ה ביהושע ונתת מהודך מעליו:
11
י״בועוד יש לומר דהנה בסמיכת שעיר המשתלח נאמר והתודה וגו' ונתן אותם על ראש השעיר ונשא השעיר עליו את כל עונותם וגו', ובמדרש ונשא השעיר זה עשו את כל עונותם, עונות תם זה יעקב, וכבר אמרנו הטעם שישראל בעצם קדושים וטהורים ועונות שנמצאים בישראל הם בגרם עשו בגשמיות כמ"ש ויתערבו בגוים וגו', או ברוחניות שעשו במעשיו הרעים מקלקל את האויר וזה מושך גם את ישראל לחטאים:
12
י״גוהנה זה מובן בסמיכת שעיר משתלח שעונות נתנים על ראש השעיר זה עשו, אך בסמיכת קרבנות הנקרבים על המזבח יש להבין מהו, ונראה שהענין הוא ג"כ שהחטא נדבק על ראש הקרבן. וכאשר נקרב הקרבן ועולה למעלה עולים גם העונות וזה עצמו הוא הטהרה, וכעין שאמרו ז"ל מים שנטמאו משיקן והן טהורים, כי לא יגורך רע, ובהכרח נתברר מהם מה שיש להתברר והשאר נעשה אפס ואין, אך איך החטא נפרד מהאדם ונדבק על ראש הקרבן, יש לומר שזה נעשה ע"י שבירת לב המביא את הקרבן כדכתיב זבחי אלקים רוח נשברה, וכלי חרס שבירתן מטהרתן, אבל עדיין נצרך לרצות עונו, זה נעשה ע"י הסמיכה וכנ"ל, וזה הפירוש ונרצה לו לכפר עליו:
13
י״דוכעין זה יש לומר ענין סמיכת ישראל על ראש הלוים שמאחר שע"י שבירת לבם של ישראל נפרד מהם עונותם, והיו חסרים שיהי' לרצון כנ"ל, הי' התיקון ע"י הסמיכה ואח"כ כשהניפן אהרן הי' כענין הקרבת והעלאת הקרבנות, וגם הלוים סמכו את ידיהם על ראש הפרים, ועם זה יובן שהלוים כפרו על ישראל במה שנתעלו הלוים:
14
ט״וויאמרו האנשים ההמה אליו אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקריב וגו', ופירש הספורנו מאחר שהי' טומאתנו לדבר מצוה למה תהי' גוררת עבירה ודפח"ח, ויש לדקדק א"כ כל קבורת מתים דמצוה היא נמי נימא למה תהי' גוררת עבירה, והרי מקרא מלא דיבר הכתוב שטמא אסור בקדשים, ונראה דהנה אמרו ז"ל נושאי ארונו של יוסף היו, והנה יוסף השביע את ישראל שיעלו את עצמותם עמהם, והם שנשאו את ארונו הי' במקום כל ישראל ע"כ חשבו שיהי' הדין אצלם כמו בכל ישראל שטומאה דחוי' בציבור, ואולי הטעם שלא הסכים עמהם הש"י הוא מפני שעדיין יש להם תקנה בפסח שני, וכמו חגיגה שאינה דוחה שבת, אבל ציבור ממש שדוחין הוא משום דאין להם תקנה בשני דאי אמרת שאין דוחין ולא עבדי ציבור בראשון שוב לא עושין את השני כלל וכמו שהי' הציבור זבין בראשון, ודו"ק:
15
ט״זובזה יש לפרש דברי המדרש פ' בשלח שבזכות יוסף עושין פסח קטן, דהנה אמרו ז"ל יוסף שהודה בארצו נקבר בארצו, ובזכותו היו כל ישראל משועבדים להעלותו, והי' הדין נותן שידחה טומאה ויעשו בראשון כנ"ל, אלא שנעשה להם תקנה שיעשו בשני, אבל בשאר טמאים אי לא היתה נתחדשה ההלכה לעשות פסח שני ע"י נושאי ארונו של יוסף היו נדחין לגמרי אבל כשנתחדשה הלכה ע"י נושאי ארונו של יוסף שוב גם שאר הטמאים עושין פסח שני, א"כ כל ענין פסח שני הוא רק בזכות יוסף, ודו"ק:
16
י״זענין קברות התאוה ששאלו בשר והקשו הלוא המן נשתנה לטעם כל המינים שרצו, א"כ הרי הי' להם גם טעם בשר מאחר שרוצים בבשר, ונראה דהנה ברש"י בפרשת המן שכשמת משה בז' אדר פסק המן מלירד ונסתפקו ממן שלקטו בו ביום עד שהקריבו העומר בששה עשר בניסן ואכלו מעבור הארץ, ע"כ, וכ"כ אמרו עוגות שהוציאו ממצרים טעמו בהם טעם מן, והענין יש לומר דהנה ידוע שלכל שני דברים רחוקים זה מזה צריך להיות ממוצע שיש בו מעט מענין זה ומעט מענין זה, ובמצרים היו נזונים מלחמן של מצרים, וכדי להיות ניזון ממאכל שהמלאכים אוכלין שהוא בתכלית הריחוק מלחם של מצרים הי' צריך להיות מזון ממוצע זמן מה, והוא העוגות שהוציאו ממצרים שטעמו בהם טעם מן, וכ"כ אחר שפסק המן שהוצרכו להיות נזונין מתבואת הארץ, שהי' ג"כ דבר רחוק מזונות המן ממזונות תבואת הארץ, הי' זמן מה ממוצע שפסק המן לירד ונסתפקו ממן שבכליהם לבד, ומובן אשר מזונות של מצרים ערות הארץ הי' יותר רחוק ממן, ממה שהי' ריחוק המן מתבואת ארץ ישראל, ע"כ להיות ממוצע בין המן לתבואת הארץ, הי' די במאכל יותר דק ממה שהי' צריך להיות ממוצע בין מזונות מצרים, ע"כ אז הי' עוגות מתבואת ארץ מצרים אלא שהי' בו טעם מן לבד, וטעם הוא דבר פחות עד שטעם כעיקר לאו דאורייתא, אבל אחר שפסק המן מלירד היו המזונות ג"כ ממן אלא שלא הי' דבר יום ביומו שבלי ספק לא הי' בו כ"כ שבח:
17
י״חוהנה ישראל סברו שתיכף יכנסו לארץ במסע הראשון, כמ"ש מרע"ה נוסעים אנחנו אל המקום וגו', היו יראים מהשינוי הפתאומיית היינו מאכילת המן לאכילת תבואת הארץ, ע"כ בקשו מאכל בשר צירוף להמן, וזה שהתרעמו בלתי אל המן עינינו, לא כמו שכתוב להלן ונפשינו קצה בלחם הקלוקל שמאסו בהמן, וכאן נאמר רק שלא רצו בהמן לבדו, והנה מראה המן הוא לבן שמורה שאין בו תערובת דין, ובאשר תבואת הארץ ידוע שבאה ממדה המנהגת את התחתונים שיש בה תערובות דין עם הרחמים, ע"כ למען יתרגלו להיות ניזונין מאוכל שיש בו תערובות דין ורחמים בקשו בשר בצירוף המן, היינו כי בשר הוא ממדת הדין כנודע וע"כ מראהו אדום, וכשיאכלו את המן בצירוף הבשר יתרגלו במאכל כעין תבואת הארץ, והנה לפי כוונתם היתה עצה טובה, והחטא הי' רק לפי גודל מעלתם שהי' להם לבטוח בה' ובמשה עבדו ולאמור לנפשם אילו הי' צריך להיות כך בוודאי הי' כך, והי' להם לבטל דעתם כתינוק היונק שדי אמו, אבל הם באשר היו דור דעה היו כל מעשיהם בהבחנת שכלם, וזה הי' נחשב להם לחטא, והי' הדבר הזה לנסיון גדול אצלם שעם כל דעתם הרחבה יהיו תמימים בלי חקור דבר, ובאשר הי' בהם חטא הי' מקום לכחות הרעות שבמדבר שהיו מתנקשים עליהם למצוא בהם עילה לדבוק בהם, וע"י חטא זה נדבקו בהם כחות אלו שמשכו אותם לתאוה ממש לבשר ואח"כ בכה למשפחותיו על עסקי עריות, אף שישראל בעצם קדושים וטהורים ואינן להוטים אחר דברים אלה, נשתאב בקרבם כח רע מחמת חטא הקל הקדום:
18
י״טובזה יש לפרש מאמר הכתוב ויחר אף ה' מאד ובעיני משה רע, היינו שהש"י היודע מחשבות ידע שעיקרו הוא חטא קל שלא עמדו בנסיון וכוונתם היתה לטובה, וכל מה שנסתעף מזה לא ממנם הי' אלא כחות הרעות שמחוץ, ואין עליהם כ"כ אשם, אבל בעיני משה רע שמשה נתיירא שהם עצמם נעשו ח"ו רע, וידוע בלקוטי התורה מהאר"י ז"ל שרע הוא גרוע יותר מרשע שאות שי"ן מפסיק בין רי"ש לעי"ן:
19
כ׳ולפי הדברים האלה יתיישב קושיא גדולה הוא עלי שאחר התראת משה שאמר להם ונתן ה' לכם בשר ואכלתם וגו' עד אשר יצא מאפכם והי' לכם לזרא וברש"י בשם ר"מ הדרשן שהוא לשון חרב, איך לא חסו על נפשם ואכלו אח"כ הבשר, ולא טפשים היו שהתרה בהם וקבלו עליהם התראה זו, אבל לפי הנ"ל יש לומר שכחות הרע שנשתאבו בקרבם המה הכריחו אותם לזה וכאמרם ז"ל ג' דברים מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו ואחד מהם הוא רוח רע, הש"י יצילנו:
20