שם משמואל, בהעלותך ד׳Shem MiShmuel, Beha'alotcha 4
א׳שנת תרע"ג
1
ב׳ופר שני תקח לחטאת וברש"י ואני אומר שהוראת שעה היתה ששעיר הי' להם להביא לחטאת ע"ז עם פר העולה, ויש ליתן טעם להוראת שעה זו, דהנה כתיב הזה עליהם מי חטאת פירש"י של אפר הפרה מפני טמאי מתים שבהם, ויש להבין מ"ש לוים מכל ישראל שכולם היו בהם טמאי מתים וצריכין לעשות הפסח, וכבר אמרנו שזה הי' מעכב במילוי יד הלוים שענין הלוים הי' דביקות בשיר ובחיות גדול רשפי' רשפי אש שלהבתי', וטומאת מת הוא היפוך מזה שהוא ענין טמטום הלב וגורם עצבות ומרה שחורה, ובתחילת החינוך הי' מעכב בהם טומאה, שצריך להיות ענין החיות שלהם ביתר שאת ויתר עז כענין שאמרו אין חוזק כחסידות בתחילתו:
2
ג׳ומעתה יש לומר דענין הקרבנות לעולם הוא לקשר את הבעלים בשורשם, והנה ידוע שבכל מדה ומדה יש דבר והפיכו, מדת השפלות וענוה אף שאין למעלה ממנה, מ"מ יש נמי שפלות הגרוע מהכל היינו כשהוא מסתפק בשפלותו ומתיאש מהשיג שלימות, וכמו כן מדת החוזק והתוקף להגביה לבו בדרכי הש"י ולעשות עבודתו בחיות ובהתלהבות אין מדה טובה המנה, ומ"מ יש מדה זו על צד הגרוע שמסתעף מזה עזות מצח שלא ישא פנים לזקן ונער לא יחון וכעס ונקימה ונטירה אש היא עד אבדון תאכל, והקרבן מקשר את בעליו בשורשו, ומחמת זה מחזיק את כל מדה טובה שלו בעצם טהרתה, וע"כ קרבן חטאת הוא מן הצאן כי חטאת בא על שוגג ששגג מחמת שפלות ידים, וצאן מורה על הכנעה כאמרם ז"ל מה צאן ראשו של זה בצד זנבו של זה וכו', ובזה הוא מגביה את מדת השפלות לשורשו שיהי' בו מדת הענוה והשפלות בטהרתם, וזהו כפרה על שפלות ידים שלא הי' נזהר ובא לידי חטא, והשוגג בע"ז קבע לו שעירה משום דשעיר נמצא בקדושה ולהבדיל בקליפה שגם מלכותא קדישא נקרא שעיר כמ"ש בזוה"ק ח"ג (רמ"ז:), והוא ג"כ בקליפה עשו איש שעיר, וע"כ חטא ע"ז הנוגע לכבוד מלכות שמים שנתן כבוד של הש"י לאחר והכניע עצמו לע"ז מתכפר בשעירה שבזה מתקשר בשורשו להיות נכנע למלכות שמים דווקא, וע"כ מדת הלוים נמי שהיתה מדתם החוזק וגבורות האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע צריך לראות שתהי' שמורה בעצם טהרתה, וע"כ קרבן חטאת שלהם הוא פר דווקא שהוא מדת הגבורה כנודע ופני שור מהשמאל, למען תתקשר מדת הגבורה שבהם בשורשן שתהי' שמורה בעצם טהרתה:
3
ד׳ולפי האמור יש ליתן טעם על מצות הפסח שבמדבר שלא עשו אלא בשנה ראשונה ועפ"י הדיבור, כי ישראל אחר מעשה העגל היו שבורי לב מאד ונכנעים ונדכאים ושפלים בעיני עצמם, אך גם מדה זו צריכה שמירה שתהי' בעצם טהרתה כנ"ל, וזהו מצות הפסח הבא מן הצאן דווקא, המקשר את נפש בעליו בשורשו שהשפלות יהי' בעצם טהרתו, וזה עצמו הוא נמי מה שאמרו ז"ל משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה שלא יהיו נכנעים אלא להש"י לבדו, ובאמת שענין השפלות והכנעה זה הוא מדתן של ישראל כי אתם המעט מכל העמים ופרשו ז"ל שהם ממעטין עצמן, וע"כ כמו שהלוים שמדתם גבורה הוצרכו פר להתקשר שתהי' מדתם בתכלית הטהרה, כן נמי ישראל שמדתם שפלות והכנעה הוצרכו לפסח להתקשר שתהי' מדתם בתכלית הטהרה:
4
ה׳זאת אשר ללוים פירש"י שנים פוסלין בהם ואין המומין פוסלין בהם, הנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד שעבודת כהנים הוא להמשיך מלמעלה למטה, ועבודת הלוים ממטה למעלה להלהיב לב ישראל לאביהן שבשמים, עכת"ד, וע"כ כהנים שמושכין אור האלקי ממעלה למטה והם צינוריות להמשכה זו ע"כ צריכין להיות תמימין והמומין פוסלין בהם שלא יהי' בהם פגם כמ"ש הזוה"ק שהש"י לא שריא באתר דפגים, אבל לוים שעבודתם בהשתוקקות מלמטה למעלה אין המומין והחסרון פוסל בהן, כי מי שגופו חסר משתוקק עוד יותר להשלמה של נפשו כמ"ש הזוה"ק בפסוק וה' חפץ דכאו, ואין פוסל בהם אלא שנים שאז נתקרר רתיחות דמו ואינו עוד כ"כ בהתלהבות יתירה אלא בישוב הדעת ביותר, ואין זה מדת הלוים מדת השיר ומשא בכתף כבש"ס ערכין בכתף ישאו אין ישאו אלא שירה, שזה ענין התלהבות, ועם זה יובן הטעם דחוזר לעבודת בני גרשון ובני מררי לטעון העגלות שאין זה מענין מדה הנ"ל אלא בהתישבות הדעת ובדקדוק שיהי' הכל בסדר נכון:
5
ו׳ויאמר משה וגו' למה הרעות לעבדך וכו' לשום את כל משא העם הזה עלי וגו' לא אוכל אנכי לבדי וגו', משמע שכוונת משה היתה לשתף עמו הזקנים ושע"ז השיבו אספה לי שבעים איש וגו' כמו שפירש"י, וכבר תמהו כל המפרשים מה תועלת יהי' למשה בשיתוף הזקנים כי הזקנים לא יכלו לעזרהו בנתינת הבשר, והעם לא יתלוננו אלא על משה שהוציאם ממצרים לא על הזקנים, ועיין רמב"ן וספורנו. ונראה דהנה יש לתמוה על שאלתם ובכייתם לאכול בשר הלוא חשבו לכנוס תיכף לא"י כמו שאמר משה נוסעים אנחנו אל המקום וגו', וברש"י שלולא שחטאו הי' נכנסין לארץ בעוד שלשה ימים, והיתכן שלא היו יכולין לעצור עצמן באכילת בשר שלשה ימים, וכמה וכמה בני אדם עוצרין את עצמן יותר ויותר מזה, וח"ו לומר על דור דעה כהם שהדברים כפשוטן שהתאוו לטעם בשר, מה גם שזה יותר משנה היו יכולין להסתפק בלי בשר, ובשלשה ימים האחרונים אפס מהם כח המעצור, וזה מראה בעליל אף לטרוטי עינים שהיתה בזה כוונה פנימית, והנה כבר אמרנו כי שאלת הבשר היתה שיהי' אמצעי בין מה שהיו נזונים מן המן לבד, לבין המזונות מתבואות הארץ, וחשבו שבמקום תבואות הארץ שהיא מדת הדין רפה יהי' להם בשר ששורשו מדת הדין וזה יהי' להם בצירוף המן, למען יתרגלו להיות נזונים אח"כ מתבואות הארץ לבד, וכמו עוגות שהוציאו ממצרים טעמו בהם טעם מן, היו אמצעי בין לחם מצרים לבין המן, כי השינוי הפתאומית לא יסבלנו הטבע, והם חשבו לכנוס תיכף בעוד שלשה ימים לארץ ע"כ דחקו את השעה לאכילת הבשר, והנה משה הי' סבור שהוא יכנוס לארץ, אף שבודאי ידע שא"י במדריגה למטה המינו כמ"ש בזוה"ק, מ"מ חשב שיתוקן זה במינוי הזקנים, שהם יהי' כמו לבנה וכוכבים המקבלים מאור השמש ומאירים לארץ, וא"כ יותר טוב למנותם תיכף וכאשר תהי' ההנהגה באמצעית הזקנים, אז בודאי גם המזונות יהיו באופן אחר לא כ"כ רוחני כמו שהיתה ההנהגה בלתי אמצעי, ואולי המן עצמו יתגשם יותר, או אולי בפשיטות יהי' להם בשר ששורשו ממדת הדין כנ"ל ע"י ההנהגה שע"י האמצעי, ובזה יבואו הפסוקים בדקדוק כי תאמר אלי שאהו בחיקך וגו' על האדמה וגו', שלכאורה על האדמה מיותר, וגם בלתי מובן מה שאמר מאין לי בשר, הלוא ממקום שהי' לו מן יהי' ג"כ בשר, והיפלא מה' דבר, ועוד שיותר נקל להאכילם בשר מלהאכילם מן שהוא כעין ברי' חדשה יוצא מהיקש הטבעי, אך להנ"ל יובן שלולא שהוא יביאם לא"י לא הי' נצרך כלל למינוי הזקנים, וכמו שהי' באמת ביהושע שאמר לו טול מקל והך על קדקדם דבר אחד לדור וכו', שיהושע עצמו פניו כפני לבנה, אבל מאחר שאמרת לי שאהו בחיקך על האדמה שבהכרח יהי' נצרך למינוי הזקנים מוטב למנות תיכף ויתוקן כל שאלתם כנ"ל, כי אנכי לא אוכל לתקן זה שהבשר איננו ממדתי שהיא מדת הרחמים לבד, והבשר הוא ממדת הדין ועיין בזוה"ק, וע"כ נאמר לו אספה לי שבעים איש כמו שביקש, אך כאשר שמע סיום הדברים ואל העם תאמר שמשמעו שהוא יאמר ולא באמצעות הזקנים ומינוי הזקנים יהי' אח"כ וכמ"ש וידבר ואח"כ ויאסוף והבין משה שהוא כענין שאמרו ז"ל רשעים מהפכין מדת הרחמים לרוגז, ובאמת שעד כה לא שמענו שמשה יתנבא עליהם פרענות, [ובמה שאמר אחר מעשה העגל הורד עדיך וגו' הי' לטובתם כמפורש שם] וזה שהתרגש ואמר שש מאות אלף רגלי וגו' והש"י השיבו שהוא מוכרח למען לא יהי' ח"ו חילול השם בדבר, אלא הבשר יהי' ממדריגה גבוה הכולל כל הפכים וע"כ הי' ג"כ שמן מאד כמו שספרו ז"ל ביומא, אלא הם מחמת החטא לא סבלוהו ונהפך להם לזרא:
6
ז׳בש"ס סנהדרין (י"ז.) ומה נבואה נתנבאו [אלדד ומידד] אמרו משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ וכו' ר' נחמן אמר על עיסקי גוג ומגוג היו מתנבאין וכו', וצריך להבין מה שייכות נבואה זו לכאן וכבר דברנו מזה, ונראה עוד לומר עפי"מ שהגדנו בענין שהיו מתאוין לאכול בשר הי' בתוכו כוונה פנימית שיהי' אמצעי בין אכילת המן לאכילת תבואת הארץ, ומ"מ הי' זה חטא אף שלפי סברתם צדקו בחשבונם, הי' להם להיות תמימים שלא לחקור אחר עתידות ולבטוח בהש"י היודע יותר מהם מה הם צריכין, ובודאי יהי' הכל לטובה, ואם כך צריך להיות בודאי יהי' כך מעצמו אף בלי שאלתם, ובאמת לדור המדבר שהיו דור דעה הי' זה נסיון גדול, ואם עמדו בנסיונם הי' נעשה בזה יחוד גדול למעלה כמו שהם התאחדו את מוחם ולבם כאחד, כי הדעת הוא במוח והוא נעלם, והתמימות מתיחס ללב שפעולותיו נגלים, והי' מתאחד עולם הנגלה ועולם הנסתר ושמים וארץ על מכונם, והי' ארץ ישראל נתעלה מאד, והי' בה מקום גם למשה, שבזוה"ק שארץ ישראל הוא נחות דרגא למשה, אבל באם נתעלתה ארץ ישראל, היתה ראוי' גם למשה, וכמו שיהי' לעתיד שמשה יכנס לארץ ישראל, כי הנגלות והחיצוניות היו נעשים במדריגת הנעלמות והפנימיות, ובקיצור יש לומר שמשה הוא המוח והשכל של ישראל וא"י הוא בחי' הלב ולמה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה כמו שאמרו ז"ל, והחפץ והרצון מתיחסים ללב, ובאם הדור דעה הי' ג"כ במדת התמימות והי' היחוד מוח ולב היו זוכים שמשה יכנוס עמהם לארץ יחוד מוח ולב, ואף שכבר נאמר לו עתה תראה, מ"מ הי' נכנס בזכות ישראל ולתועלתם אך כשלא עמדו בנסיון והי' פירוד בין המוח והלב נפרדו כל אלה ושוב אין ארץ ישראל ראוי' למשה ומשה מת ויהושע מכניס וכו', ור' נחמן שאמר על עיסקי גוג ומגוג נתנבאו יש לפרש בהקדם דברי הש"ס שבת פרק כל כתבי דף (קי"ח.) כל המקיים שלש סעודות בשבת ניצל משלש פרעניות מחבלו של משיח ומדינה של גהינם וממלחמת גוג ומגוג, ויש לפרש דשלש סעודות שבשבת ידוע שהם כנגד אברהם יצחק יעקב, והנה אברהם יושב על פתחה של גהינם ואינו מניח אדם מהול לירד לתוכה, והטעם בזה כי אברהם הוא עיקר מציאות העולם כמ"ש בהבראם באברהם, והגהינם הוא העדר המציאות ע"כ אברהם מציל מגהינם, וע"כ המקיים הסעודה שכנגד אברהם הוא דבק במדתו וזה מצילו מגהינם, וחבלו של משיח ידוע שהוא המלחמה האחרונה שלנו עם עמלק וזרע עשו, וכל כחם מברכת יצחק, וע"כ המקיים סעודה שכנגד יצחק הוא דבק במדתו של יצחק, ושוב אין לכחות אלו שליטה נגדו, ומלחמת גוג ומגוג הוא מחמת אחיזה שהי' ליפת שנאמר ויקח שם ויפת את השמלה, ומזה נסתעפה השליטה של בני יפת שהם גו"מ לשלוט על ישראל, והנה אחיזה שלו הוא רק בחיצוניות כמו השמלה שהוא לבוש של האדם בחיצוניותו, אבל בפנימיות אין לו שום אחיזה, והנה יעקב איש תם והי' תם בחיצוניות כמו בפנימיות והחיצוניות שלו נעשה כמו פנימיות, וע"כ תיקן תפילת ערבית כנגד אברים ופדרים שהם חיצוניות הקרבן שהדם הוא הפנימיות והאברים הם חיצוניות, ובאשר הוא קידש את החיצוניות שלו כמו הפנימיות, ע"כ תיקן תפילה כנגד אברים ופדרים שהם חיצוניות הקרבן, וכבר דברנו מזה, וע"כ המקיים הסעודה שכנגד יעקב הוא דבוק במדתו מדריגת התמימות, ע"כ אין כח גוג ומגוג יכולין לשלוט בו שהם אין להם שליטה אלא בחיצוניות ולא בפנימיות והתם הכל הוא פנימית אצלו:
7
ח׳ומעתה מובן אלו היו ישראל אז עומדים בנסיונם והיו במדריגת התמימות והי' נעשה גם החיצוניות פנימיות לא הי' עוד אחיזה ושליטה לגוג ומגוג, אלא מחמת שקלקלו ונפרד החיצוניות מהפנימית עי"כ יש שליטה לגוג ומגוג עד עת קץ שישובו שמים וארץ על מכונם כנ"ל, וע"כ התנבאו אז על עסקי גוג ומגוג:
8