שם משמואל, בהעלותך ה׳Shem MiShmuel, Beha'alotcha 5

א׳שנת תרע"ד

ב׳ברש"י למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה אז דעתו כשלא הי' עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו אמר לו הקב"ה חייך שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומיטיב את הנרות, והרמב"ן הקשה למה לא נחמו בקטורת ובכל הקרבנות ובחביתין ובעבודת יוה"כ, ופירש שרומז לחנוכה של נרות בימי חשמונאים ושהוא נוהגת אף לאחר החורבן בגלותינו, ונראה לפרש דהנה ידוע דשבעה גלגלים שבהם שבעה כוכבי לכת שצ"מ חלכ"נ הם משפיעים השבעה מדות בלב האדם כבש"ס שבת (קנ"ו.) האי מאן דבחמה וכו', וגלגל השמיני שעל גביהן הוא גלגל המזלות, ובודאי כמו השבעה גלגלים משפיעים השבעה מדות בלב האדם, כן נמי גלגל השמיני הוא המשפיע השכל במוח האדם, והנה כבר הגדנו במק"א שאהרן השפיע והיישר את ישראל במדות טובות שמשכנס בלב, וכמו שהוא עצמו נזכר ונשתבח בשבח מדותיו מדתו של אהרן, וכמו שאמרם ז"ל בפסוק והיו על לב אהרן לב ששמח בגדולת אחיו וכו' וכהנה רבות, וזהו שבמדרש ריש פ' אחרי לטהור זה אהרן שהי' עוסק בטהרתן של ישראל, וטהרה מתיחס ללב כמ"ש לב טהור ברא לי אלקים וגו', וכן עבודת הקרבנות וכפרת החטאים שתלוי הכל ברעותא דליבא:

ג׳והנה הנשיאים איתא במדרש שי"ב נשיאים הם לעומת י"ב מזלות, וע"כ יש לומר כמו שהמזלות משפיעים השכל במוח האדם, כן הי' נמי ענין הנשיאים להיישר את ישראל בבחי' השכל שבמוח, וכבר הגדנו שלשון נשיאים [ביו"ד אחר השי"ן] פירושו מנשאים את אחרים, עפ"י דברי הש"ס מגילה הוא אינו שש אבל אחרים משיש דיקא נמי דכתיב כן ישיש ולא כן ישוש, כן נמי באשר כתיב נשיאים ולא נשואים פירושו שהם מנשאים את ראש ישראל ונשיאת ראש הוא בשכל שמשכנו במוח שבראש, וע"כ נקראים ראשי אלפי ישראל:

ד׳ויש להוסיף ולומר שהיישרת המדות שבלב נקרא עבודה בהחלט, כי כל מדה ומדה ישנה בקדושה וישנה לעומתה בתמורה כידוע שיש חסד דקדושה ויש חסד בקליפה דהוא אהבות חיצוניות וכן כולם, וצריכין לעבודה להטותה הדרך דרך הקודש, אך היישרת השכל שבמוח אינו נקרא עבודה בהחלט, כי השכל הוא כולו טוב ואין ממנו בתמורה כלל, כי שכל מעוקם ומוטעה איננו שכל כלל, וכל שהוא שכל באמת הוא טוב, אלא שמ"מ יש שכל המונח בדברים נמוכים ובקטנת הדעת וצריכין להגביהו לנשאהו, וע"כ אהרן שהי' ענינו ותעודתו להיישר את ישראל במדות שבלב נקרא עבודה, אבל נשיאים שהי' ענינם ותעודתם להגביה ולנשא את השכל שבמוח ישראל ע"כ נקראו נשיאים כענינם:

ה׳ונראה דשתי ענינים אלו היינו היישרת המדות שבלב והגבהת השכל שבמוח, הי' נמי ענין שבעת ימי המלואים וענין יום השמיני, שבשבעת ימי המלואים הי' ענין אהרן ובניו להיישר את עצמם וכל ישראל עמהם בהיישרת שבע מדות שבלב, וע"כ ישבו פתח אוהל מועד שהי' דוגמא ללב האדם, ויום השמיני השיגו מעלת השכל, וזה הי' הענין דבכל שבעת ימי המלואים העמיד משה את המשכן ופירקו בכל יום, וביום השמיני העמידו ולא פירקו, כי שבעת ימי המלואים הי' להשלמת מדות שבלב לבד, ועדיין אין להם קיום, שכל ענין הקיום הוא מצד השכל כמבואר הרבה פעמים בספרי מהר"ל, וכשהגיע יום השמיני נעשה קיום לדבר ע"י שנשפע בישראל בחי' השכל, ונרמז זה הענין ביוסף הצדיק שהוא הי' הראש והשכל של ישראל כבמדרש פ' ויחי, והי' למעשיו קיום וכמו שפירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אהא שאמר יוסף לאחיו והנה קמה אלומתי וגם נצבה ובמדרש אתם כונסין פירות ואני כונס פירות שלכם מרקיבים ושלי אינו נרקב, היינו שמדתו של יוסף יש לו קיום, וע"כ ביום השמיני שהופיע עליהם שלימת בחי' השכל העמיד משה את המשכן ולא פירקו להורות שבהשלמת השכל יהיו גם לשלימות המדות קיום:

ו׳ומעתה יובן שהיישרת המדות ושלימות השכל נצרכים זה לזה, שמבלעדי היישרת המדות אין מקום לשלימות השכל כמו שאי אפשר לשמיני בלתי שתקדים לו שבעה, ובזה פרשתי לי מ"ש כשמן הטוב על הראש שיורד על הזקן זקן אהרן שיורד על פי מדותיו, היינו שכלפי מדות טובות שבו זכה לשמן המשחה, ששמן הוא בחכמה כאמרם ז"ל מתוך ששמן זית מצוי להם חכמה מצוי' בהם, והסמנים שבו המעלים ריח הם בבינה כמו שאמרנו במק"א, וזהו החכמה והשכל שנשפע על הראש יורד על הזקן זקן אהרן [ואין זקן אלא מי שקנה חכמה] והוא שיורד על פי מדותיו, פי' השלמת המדות שכפי מסת השלמת המדות אפשר להשפיע עליהם השלמת השכל, א"כ השכל צריך שתקדים לו היישרת המדות, והמדות נצרכים להשפעת השכל למען יהי' לו קיום, כנ"ל:

ז׳וזהו שכתוב ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל, היינו כענין אמרם ז"ל ריש פסחים ויקרא אלקים לאור יום וגו' קריא רחמנא לנהורא ופקדי' אמצותא דיממא וקריא רחמנא לליליא ופקדי' אמצותא דליליא, כן נמי הא דקרא משה פירושו נמי לשון התמנות כל אחד על משמרתו אהרן ובניו להיישר את ישראל תמיד בשבע מדות שבלב, ולזקני ישראל ואין זקן אלא זה שקנה חכמה והם נשיאי העדה להגביה ולנשאות את בחי' החכמה והשכל שבישראל, וזה הי' ענין קרבנות הנשיאים לקשר את ישראל בשרשם ולהמשיך להם בחי' השכל, וכוונתם היתה להקריב כולם ביום השמיני כמ"ש הרמב"ן, ולפי דרכנו שכוונתם היתה להיות מקביל לגלגל השמיני:

ח׳ולפי האמור יובן מה שחלשה דעתו של אהרן שלא זכה להיישר את ישראל ולהשפיע עליהם גם בבחי' המוח והשכל כמו כל הנשיאים, וע"ז אמר לו הקב"ה שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומיטיב את הנרות, היינו שידוע שהדלקה לאו עבודה הוא וכל עבודת המנורה הוא הערכה ונתינת שמן ופתילה, והענין יש לומר עפ"י המבואר במדרש פרשה זו ששבעת הנרות הם כנגד שבעה כוכבים המשוטטין בכל הארץ, שהם שבעה כוכבי לכת כך פי' המ"כ, ולפי האמור לעיל הם המשפיעים השבעה מדות בנפש האדם, א"כ ז' נרות המנורה הם מקבילין לשבעה מדות, והאור שעל גביהן הוא מקביל לשכל שעל המדות שלפי הערכת המדות בא עליהם אור השכל וכמו שפרשנו לעיל הכתוב שיורד על פי מדותיו, והנה עבודת כהונה היא המתיחסת ללב, וע"כ מצות כהונה היא רק בהערכה שהיא מקבלת לז' מדות אבל האור שעליהן אין בו ענין לכהונה, וזהו הפי' הדלקה לאו עבודה היא כי עבודה היא בלב וזהו בשכל, וע"כ לא נאמר כהן אלא בהערכה והטבה אבל לא נאמר כהן להדליק, ומ"מ ההדלקה הי' נמי בכהן כי אין הזר קרב אל ההיכל:

ט׳והנה כתב הרמב"ן שאהרן כל ימיו הוא הדליק אותם ולא בניו וזה שאמר לו בהעלותך את הנרות לרמוז לו שהוא יהי' המדליק כל ימיו, ואף שאין נצרך כהן להדלקה, והיינו משום שרצה הש"י שאהרן הוא יהי' המשפיע אור המנורה המקביל לשכל:

י׳ולפי האמור יובן הא דלא נחמו בקטורת ובכל הקרבנות ובחביתין ובעבודת יוה"כ כי כל אלה הם עבודות מתיחסים ללב, והוא חלש דעתו שלא היישר את ישראל בענין השכל והמוח, ע"כ לא הי' לו בהם תנחומין אלא בהדלקת הנרות דווקא וזה שדייק רש"י שאתה מדליק ומיטיב את הנרות מדליק ברישא, כי זה הוא הרבותא ובזה מצא תנחומין, כי מה שבכל יום מדליק כהן משום שאין זר קרב להיכל, אבל מה שאהרן עצמו הי' המדליק ולא סגיא שההדלקה תהי' ע"י אחד מבניו שיכולין לבוא אל ההיכל, ע"כ שהי' הצורך והתועלת שאהרן בעצמו יהי' המדליק אף דלאו עבודה היא, ומשום שהכוונה שאהרן יישיר את ישראל גם בבחי' השכל:

י״אובזה יש לפרש נמי דברי הרמב"ן דרומז על נרות חנוכה בגבולין דהנה מה שאין לנו שיור מעבודת כהנים בבהמ"ק אלא נרות חנוכה ולא בכהנים דווקא אלא נמי בכל ישראל, והטעם לפי מה שאמרנו לעיל שעבודת כהנים מתיחסים ללב, ע"כ אין לה מקום אלא בבהמ"ק שנקרא לבנון ע"ש לב כבמדרש, ובאיכה רבה זאת רעתך כי מר כי נגע עד לבך זה בהמ"ק, ע"כ אין לעבודת כהנים ענין בגבולין, אבל נר חנוכה דהדלקה עושה מצוה והדלקה במקדש איננה עבודת כהנים אלא מתיחסת למוח ושכל כנ"ל ע"כ אינו תלוי בבהמ"ק, וע"כ הוא בכל ישראל והוא תנחומין לאהרן שהיישר את ישראל גם בבחי' מוח ושכל:

י״בבמדרש קח את הלוים, הלכה כמה נימין היו בכנור שהיו הלוים מנגנין בו אמר ר' יהודה ז' נימין היו בכנור שנאמר שובע שמחות את פניך נעימות, אל תהי קורא שובע אלא שבע שמחות וכן דוד אומר שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך ולימות המשיח נעשית שמונה שכן דוד אומר בניגון למנצח בנגינות על השמינית ולעתיד לבוא נעשית עשר שנאמר אלקים שיר חדש אשירה לך בנבל עשור וכו', ויש להבין שלכאורה אין זה מענין הפרשה המדברת בטהרת הלוים ויותר הי' צודק לסדר מאמר זה בעיקר בחירת הלוים בפרשת במדבר או בפרשת נשא בפסוק לעבוד עבודת עבודה שהוא השיר ושם מדבר המדרש מחיוב השיר, וגם יש להתבונן בעיקר ענין הפרשה, שהיו טעונין הזאת מי חטאת מפני טמאי מתים שבהם, והלוא אף בישראל היו טמאי מתים והיו צריכין להטהר לעשות הפסח, ומוכרח שהטהרה היתה נצרכת לעיקר ענין הלוים, וגם צורך העברת תער על כל בשרם, וברש"י ובזוהר נתנו טעם לזה, ובודאי יש נמי טעם עפ"י פשוטו, וגם השני פרים אחד לחטאת ואחד לעולה וברש"י ששעיר לחטאת היו להם להביא אלא שעל פי הדיבור והוראת שעה היתה ומ"מ צריכין לחפש טעם לזה, וגם תנופת אהרן את הלוים הוא דבר שלא מצינו בשום מקום להניף אדם, וגם יש להבין בלשון קח את הלוים הגם שרש"י פירש קחם בדברים אשריכם שזכיתם להיות שמשים למקום, מ"מ הרי לא מצינו שיסרבו שיצטרך לפייסם, ומצינו הלשון קח באהרן וביהושע שמצינו בשניהם שלא הי' ניחא להם, אהרן הי' בוש ויהושע הי' אומר אדוני משה כלאם על שהיו מתנבאים משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ, הרי שלא הי' ניחא לי' בשררתן, מה שלא מצינו זה בלוים:

י״גונראה דהנה הרמב"ן כתב בפסוק כ"ה שעיקר עבודת הלוים הוא השיר וע"כ לא היו ממנים אותם לשיר אלא בראויין למשא שכל הממונים בשיר ראויין לעבודת כולם עי"ש, ונראה שענין השיר דאפסק הלכתא עיקר שירה בפה, עפ"י מ"ש מהר"ל שהדיבור שבאדם הוא חותם התקשרות הגוף והנפש, שהרי בהמה אף שיש בה גוף וכלי הדיבור אינה מדברת, והנפש לבדה אין בה כח הדיבור שהרי צריך לכלי הדיבור, ומוכרח שהדיבור מכח שניהם, ובכן יש לומר שהדיבור בשיר שהוא ענין רגש הנפש שמתדבקת בשורשה ומחמת קשר דיבוק זה יוצאים דברי השירה מכח שניהם היינו מכח גוף ונפש ומכח השורש שבעליונים, והוא ענין רוה"ק כמפורש בדברי הימים שכולם היו מתנבאים ברוה"ק, וכל ספר תהלים ברוה"ק נאמר, וע"כ אמרו ז"ל שמוחלין לו על כל עונותיו שהוא מחמת הדיבוק בשורש כענין מים שנטמאו משיקן והן טהורין, והנה מובן שדבוק הגוף והנפש בהשורש בעליונים עד שיהיו לאחדים צריך להיות מקודם האדם שלם בשבח מדותיו בלי פסולת כי השורש אינו סובל מטנופא דהאי עלמא כלום, וכן נמי צריך להיות השכל נקי ומצוחצח שיהי' ראוי להדבק בשורשו כדי שתצלח עליו רוח השיר:

י״דולפי האמור יש לפרש דברי הש"ס סוטה (למד:) בו ביום דרש רע"ק בשעה שעלו ישראל מן הים נתנו עיניהם לומר שירה כגדול המקרא את ההלל וכו' ר' אליעזר בנו של ריה"ג אומר כקטן המקרא את ההלל וכו' ור' נחמי' אומר כסופר הפורס על שמע וכו' דאמור כולהו בהדי הדדי לאמר דפתח משה ברישא, פירוש שכ"ע סבירא להו שישראל אז לא היו מצד עצמן ראוין לומר שירה אלא באמצעות משה וזש"ה אז ישיר משה ובנ"י אך מר סבר שמשה היישירם עד שהי' להם משה כגדול המקרא את ההלל והם ענו ראשי פרקים ויותר לא הי' בהם כח, ומר מוסיף לומר שפתח להם פתח עד שהיו יכולין לומר נמי כל דבר ודבר אחר משה, ומר סבר דאמור כולהו בהדי הדדי אלא שפתח משה ברישא, וכל אחד מוסיף בשבח ישראל שהיישירם משה, ומ"מ לדברי כולם זולת משה לא הי' אפשר שיאמרו השירה, והטעם כנ"ל שלשירה צריכין להיות שלמים במדות ובשכל, וישראל עדיין לא נשלמו עד הר סיני, אך באמצעות משה הי' ביכולתם להמשך עם משה, והיינו כי ידוע שמדתו של משה היתה שמסר נפשו עבור ישראל להיותם לעם ה' ומפורש בכתוב שאמר ואם אין מחני נא, וכבר אמרנו שזהו הפירוש שלא הי' משה פונה לעסקיו אלא מן ההר אל העם, וע"כ ישראל שנכנסו בים עד חוטמם ומסרו נפשם אפי' על מנת לטבוע אמרו אין לנו אלא דברי בן עמרם והי' להם במדה זו קצת השתוות עמו ע"כ הי' משה יכול להגביהם עמו מר כדאית לי' ומר כדאית לי', ומבלעדי קצת השתוות זה גם משה לא הי' יכול להגביהם כ"כ, ובאמת גם מה שראתה שפחה על הים וכו' הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שנמי מחמת מסירת נפש לא הי' הגוף והחומר מפסיק, עכ"ד, ולדרכנו זה הי' נמי הסיבה שנמשכו אחר משה עד שפתחו פיהם בשירה:

ט״וויש להוסיף עוד ולומר עפ"י מה שאמרנו כמה פעמים שמשה הוא המוח והשכל של ישראל, ולעולם היישרת השכל בא אחר היישרת המדות, וע"כ כשלא היו ישראל שלומי המדות לא הי' אפשר להם להתיישר בשכל ע"י משה, אך מפני שמסרו נפשם כנ"ל ולא הי' הגוף והחומר חוצץ מפני שהי' בטל כמאן דליתא ע"כ הי' יכול משה להיישירם גם בענין המוח והשכל וזכו לשירה:

ט״זוהנה כעין זה נמי היו צריכין להיות הלוים שלומי המדות שבלב ושלומי השכל והמוח שיהיו ראוין לשירה, ומובן אשר זה קשה מאד שיהי' כל השבט ככה וראיתי בני עלי' והם מועטין, אך יש לומר דהנה שבח המדות מצינו באהרן וכמו שהגדנו במאמר הקדום, והמדות מתיחסים ללב ואהרן הי' לב ישראל ומשה הי' המוח והשכל של ישראל כנ"ל:

י״זוהנה באהרן כתיב תומך ואורך לאיש חסידיך שהי' בו מדת התמימות ביותר, וברש"י שם סיום הכתוב תריבהו על מי מריבה נסתקפת לו לבוא בעלילה אם משה אמר שמעו נא המורים אהרן ומרים מה עשו, ובילקוט פ' חקת והי' אהרן יכול לומר אני לא חטאתי אלא שתק וכבש כחו ולא למד על עצמו סניגוריא ומשה מקלסו וכו'. והנה במדרש במדבר סוף פ' א' שהכתוב עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי נאמר על הלוים וסיומא דקרא הולך בדרך תמים הוא ישרתני, והנה מדת התמימות שהיתה בלוים בזה הי' להם השתוות קצת במדתו של אהרן, וכן בפסוק האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע הנאמר על הלוים איתא נמי בילקוט שם שנדרש על אהרן, ע"כ אע"פ שכל שבט לוי לא היו כ"כ מושלמים בכל שבע מדות, מ"מ הי' אהרן יכול להשלימם מפני קצת השתוות שבהם, וזה הי' ענין תנופת אהרן את הלוים שתנופה הוא מוליך ומביא לד' רוחות ומעלה ומוריד שהוא שש קצוות ונקודה הפנימית זהו הענין שהי' אהרן משלימם בכל שבע מדות טובות ועיין ברמ"ז פרשה זו, ובאמת שמדת התמימות היא מדה הכוללת הכל כמ"ש תמים תהי' עם ה' אלקיך ופרש"י עמו ולחלקו, וע"כ מאחר שהי' בלוים מדת התמימות מצורף לזה שאהרן הניפן והשלימם הנה הרי הם שלמים מצד המדות המתיחסים ללב:

י״חובזה יש לפרש נמי את הלשון קח את הלוים עפי"מ שהגיד כ"ק אאדומו"ר זצללה"ה שלשון קיחה הוא הגבהה והזכרתיו כמה פעמים, והיינו אחר שנשלמו בבחי' לב שוב הגביהם משה בבחי' המוח והשכל שמשה הוא המוח והשכל של ישראל, והנה הם שלמים בלב ובמוח ע"כ נעשו ראוין לשירה:

י״טולפי האמור יובן נמי הא דהזה עליהם מי חטאת והעבירו תער על כל בשרם שהיא לעומת שתי שלימיות אלה מוח ולב, עפ"י מה שהגדנו שטומאת המת גורמת טמטום השכל, ע"כ הוצרכו למי חטאת להשלמת השכל, וכמו שאיתא ברח"ו שמפני שאין לנו עתה אפר פרה לכן אין רוח הקודש כ"כ מצוי, וכבר דברנו מזה בפרשת אמור, וכן נמי העברת תער על כל בשרם, כי שער הוא מותרות הגוף כידוע בטבעים, והעברת שער הוא נטילת היתר שכחסר ע"כ העברת תער הוא שלימות הגוף, וכמו שבגשמיות כן ברוחניות הוא שלימות המדות שבלב:

כ׳ויש לומר שהיינו נמי הענין של השני פרים אחד לעולה ואחד לחטאת עולה מכפרת על המחשבה שבמוח וחטאת מכפרת על תשוקה שבלב, וכענין שהגדנו במק"א בטעם השוגגין שצריכין כפרה כי לולא זאת שהי' לו תשוקה בפעם אחרת לעבירה כזו לא הי' מזדמן לפניו דבר מכשול כזה והי' נתקיים בו רגלי חסידיו ישמור, אלא שבודאי כבר עבר עליו רוח תשוקה רעה וממנה נמשך הזדמנות העבירה לפניו והכפרה באה על תשוקה הקודמת, וע"כ כפרת החטאת באה להשלים את בחי' הלב, ובאשר שלהיישרת מוח ולב נתבקש שיהיו שוים בשלימות ע"כ הם שני קרבנות שוים ולא שעיר:

כ״אולפי האמור יובנו דברי המדרש הנצבים פתח דברינו שהם הקדמה שמתוכם נבוא להתבונן בכל ענין הפרשה שאמרנו, והיינו דעיקר עבודת הלוים הוא השיר, שהוא דבקות בגוף ונפש לשורשו וצריכין בראשונה להיות מושלמים בז' מדות ועליהם רומזים ז' נימין שבכנור, וזהו שבמדרש מדייק לה מהא דכתיב שובע שמחות אל תקרי שובע אלא שבע, ובפרשת אמור מדייק המדרש ממקרא זה שהם שבע כתות של צדיקים, ובודאי שבע כתות הצדיקים חלוקים לפי עבודתם בשבע מדותיהם, וא"כ הכל דרשא חדא שהיינו שבעה מדות שבנפש האדם, ואז כחו של משה משלים גם את כחות השכלי, ואף עד היום משה לא מת, וכידוע בספרים שהיינו דאמר בש"ס בהרבה מקומות משה שפיר קאמרת, שכל ת"ח שמדותיו מצוחצחות שורה בו כחו של משה כח השכלי, כי משה הוא המוח והשכל של ישראל, אך גם להיות כל השבעה מדות מצוחצחות לא נקל הוא והעצה ע"י מדת תמימות ואז נעשה האדם עמו ולחלקו ית"ש, כי אפי' אם האדם מצד עצמו עודנה יש לו נטי' בלבו אל אחד הצדדין מ"מ כשהוא הולך תמים ובטל להש"י הרי נטי' שלו בטלה וכמאן דליתא, ומדת התמימות תלוי' באמונה, כי כשהאדם מאמין שכל פרטי מאורעותיו הכל בהשגחה פרטית מאתו ית"ש והש"י הוא הטוב והמטיב לכל וחפץ להצדיק בריותיו, נקל להאדם לאחוז במדת התמימות ולמסור עצמו להנהגת הש"י ולהשליך עליו יהבו כמ"ש השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך, וזו היא שאמרו ז"ל בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר וצדיק באמונתו יחי', וזה הי' תנופת הלוים שאהרן הגביה את כל ז' מדות שלהם, ואז לעומתו הי' שורה עליהם כחו של משה כנ"ל, וע"כ הי' כל שבט לוי ראוין לשיר, וזה הי' הענין המי חטאת והגילוח, וכן שני הפרים אחד חטאת ואחד עולה, לשני שלימיות, שלימיות המדות שבלב שנשלם כל השבט ע"י אהרן, ושלימות כח השכל שנשלמו ע"י משה אח"כ ממילא, כאשר נשלמו בראשונה בשבע מדות שעליהם רומזים ז' נימין שבכנור, וזה שסיים המדרש ולימות המשיח יהיו שמונה כי שמיני הוא כח השכלי, שמה שעתה אין אלא שבעה וכח השכלי נשלם ע"י משה כנ"ל, לימות המשיח יגיע מעלתם בעצמם לכח השכלי שלא באמצעות משה, וידוע שמשה ומשיח הם אחד בסוד מה שהי' הוא שיהי' ר"ת משה, ובמדרש פ' ויחי אין ישראל צריכין לתורתו של מלך המשיח שנאמר אליו גוים ידרושו, גוים ולא ישראל, ולעת"ל יהיו עשרה נימין שאז ישלמו בכל עשר כחות הנפש שבעה מדות שבלב וכל השלשה מדות השכל חכמה בינה ודעת:

כ״בוהנה כמו שבכלל שהיו הלוים עומדים בשיר כן הוא בכל פרט ופרט, שכל איש המזכך את שבע מדותיו או ע"י מדת התמימות כנ"ל יצלח עליו רוח השירה לומר שירים ומזמורים לפני השי"ת, ולעומת שבעוה"ז משלים האדם עצמו בשבע מדותיו באותה מדה ומשקל זוכה לימות המשיח להארת כח השכלי ולעוה"ב להשלמת כח השכלי כנ"ל:

כ״גוהנה שבת הוא מעין עוה"ב, וע"כ כתיב מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון וגו' עלי עשור וגו' והוא כנור של עשרה נימין:

כ״דויעשו בנ"י את הפסח במועדו, ובא"ע וברמב"ן שבעבור שבפרשת בא כתיב בפסח והי' כי תבואו אל הארץ וגו' והי' כי יביאך וגו' לכן הוצרך לצוות עליהם במדבר, וכן ברש"י שם שתלה מצוה זו בביאתם לארץ ופסח שבמדבר על פי הדיבור הי', ויש להבין מה נשתנה מאשר היתה הכוונה בראשונה להצריכם עתה אף במדבר, ולכאורה יש לומר שאלמלא חטאו בעגל היו נכנסין תיכף לארץ עוד טרם הגיע ימי הפסח הראשון ולא הי' במציאות לעשות פסח במדבר, אך ממה שתלה הכתוב מצוה זו בביאתם לארץ משמע שאין ענין פסח אלא בארץ, ולמה נשתנה הדבר:

כ״הונראה דהנה פסח הוא ביעור ע"ז כבזוה"ק פ' בא, וכן רמוז בדברי רבותינו ז"ל משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה, והנה במצרים היו צריכין לבער הע"ז של מצרים וגם מתוך עומק הלב ישראל, אך בכלל העולם אין נעשה ביעור ע"ז מחמת פסח מצרים שאין כלל העולם תלוי במצרים, והנה במדבר ארץ לא עבר בה איש בודאי לא נצרך לביעור ע"ז שאין שם ע"ז כלל, ומעומק לב ישראל כבר נתבער עוד במצרים ועלו מעלה מעלה עד שפסקה זוהמתם וקבלו התורה, ובמאמר לא יהי' לך נעקר יצה"ר מלבם, ע"כ בודאי לא נצרך במדבר לפסח שהוא ביעור ע"ז, אך בבואם לארץ שוב הוצרכו לביעור ע"ז מא"י, ואפי' אחר שביערו הע"ז מא"י נמי יש לומר דהנה אמרו ז"ל מציון מכלל יופי אלקים הופיע שמציון משתיתו של עולם ושלמה המלך ע"ה הי' מכיר איזה גיד הולך לכוש ונטע בו פלפולין וכו', הרי כי בא"י שורש החיות וממנה מתפשט החיות לכל העולם, וע"כ יש סברא לומר דכמו שחיות כל העולם הוא מהתפשטות החיות מא"י, כן נמי כח ביעור ע"ז שע"י קרבן פסח בא"י מועיל נמי לעיין ביעור ע"ז בכל העולם, וע"כ מצות הפסח לעולם זאת על ישראל אף שנעדר הע"ז מא"י:

כ״וולפי האמור יובן שלאחר חטא העגל שחזרה הזוהמא להתפשט בלבות בנ"י שוב היו נצרכין לפסח גם במדבר לענין ביעור ע"ז מעומק לבות ישראל, וע"כ היא מצוה מחודשת שלא יתכן לומר להם מתחילה טרם חטאו כדי שלא יהיו מוכרחים להחטא והדברים עתיקים:

כ״זולפי האמור יש לפרש מאמרם ז"ל אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין, דהנה שבת יש בו שתי בחינות, א' שהוא אחר ששת ימי המעשה וכל ששת ימי המעשה הם הכנה דרבה לשבת, ולעומת המצב בששת ימי המעשה כן הוא בשבת, ומי שטרח בע"ש יאכל בשבת, ואם הששת ימי המעשה בתוספת קדושה לעומתו בשבת הוא קדושה שבקדושה, וימי המעשה כאלה הם נקראים שבתות של חול ות"ת נקראים שבת, והיינו שהם בחול כמו שאר אנשים בשבת, ומובן אשר באופן כזה כשבא שבת הוא שבת שבשבת קדושה שבקדושה רצון שברצון, והב' שהוא קודם ימי המעשה הבאים ומני' שיתא יומין מתברכין, וחיות של כל ששת ימי המעשה הוא התפשטות של שבת לכל ששת ימי המעשה הבאים, וכדמיון א"י וחו"ל שהחיות שבחו"ל הוא מהתפשטות החיות מא"י:

כ״חוהנה כמו שאמרנו לעיל שבאשר כל הארצות חיותם הוא מהתפשטות החיות שמא"י, ע"כ פסח שהוא ביעור ע"ז הנעשה בא"י יש בו תועלת לענין ביעור ע"ז שבכל העולם, כן נמי נאמר בשבת וששת ימי המעשה שהם כדמיון א"י וחו"ל, שמחמת שהחיות בששת ימי המעשה הוא התפשטות החוות משבת, כן נמי הא דכל הסט"א ערקין ואתעברו מינה שבשבת מועיל לששת ימי המעשה הבאים המקבלים חיות משבת שיהי' בהם דיחוי והעברת כחות חיצונים, ומובן אשר ששת ימי המעשה כאלו הם גבוהים מאד נעלה מעין קדושת שבת, ונאה לקראותם שבת של חול, ואם אינם מפסיקים מסדר הקדושה והבדלה מכחות חיצונים ואחריהם בא עוד הפעם שבת, אז השבת הוא בבחי' מאד נעלה שבת שבשבת, ואז נעשה ביטול כחות חיצונים לגמרי ע"כ מיד נגאלין, אכי"ר ב"ב:

כ״טעשה לך שתי חצוצרות כסף, במדרש אמר לו הקב"ה למשה מלך עשיתיך שנאמר ויהי בישרון מלך מה מלך כשהוא יוצא תוקעין לפניו אף אתה וכו' שנאמר ותקעו בהן, ועוד במדרש אתה משתמש בהם ואין אחר משתמש בהן תדע לך שהרי יהושע תלמידו לא נשתמש בהן אלא בשופרות וכו', עוד שם אתה משתמש בהן שאתה מלך ואין אחר משתמש בהן אלא דוד המלך שנאמר ויעמדו הלוים והחצוצרות מחצרים אמר רב החצוצרות שהיו במקדש אף הן נגנזו אבל דוד המלך הי' משתמש בכנור שנאמר עורה כבודי עורה הנבל וכנור, ופירשו בו שדהע"ה גנז החצוצרות לצורך המקדש והוא בעצמו שימש בכנור, ואף שכתיב שהכהנים היו תוקעים בחצוצרות על הקרבן וכן במשניות פ"ה דסוכה ובמדות שהיו הלוים משתמשים בחצוצרות, האי משום הקרבן והמקדש הוא אבל שימוש אחר אף לצורך הנהגת העם אין משתמשין אלא בשופרות לבד המלך שמשתמש לצורך ההנהגה נמי בחצוצרות, ויש להבין מהו הענין חצוצרות ומה טובם נגד שופרות ומהו התיחסות המלך לחצוצרות:

ל׳ונראה דהנה אמרו ז"ל שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ למנות עליהם מלך ולמחות זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה והיינו שידוע שבריאת העולם הוא ביוד שבשם הוי' כדכתיב ראשית ובתרגום ירושלמי בחוכמתא, יציאת מצרים בהא ראשונה ובזוה"ק דהאי יובלא אפיק לישראל ממצרים, מתן תורה והנהגת ישראל במדבר בואו, כניסת ישראל לארץ בהא אחרונה, והכל נרמז בכ"ו כי לעולם חסדו שבהלל הגדול דוק ותשכח וכן הוא בסידור האר"י, וע"כ בכניסתן לארץ המצוה למנות מלך להיות מרכבה למלכות שמים הנרמז בהא אחרונה, וכן בית הבחירה משום דבשער הקדושה להרח"ו שדומם צומח חי מדבר הם נגד ארבע אותיות הוי', והחילוק שבין משכן לבית הבחירה שמשכן עקרו מבע"ח והקרשים היו צומח, אבל בית הבחירה עקרו מאבנים שהם דוממים, וע"כ בכניסתן לארץ ישראל שהופיעה מדת הא האחרונה צריך לעשות בית האלקים מדומם שהוא נגד אות הא אחרונה, ולמחות מקודם זרע עמלק המתנגד להופעת מלכות שמים בארץ וידוע שזה הפירוש ואין הכסא שלם:

ל״אוהנה נגד ארבעה אלו הם נמי הארבעה יסודות ארמ"ע, ויסוד העפר הוא נגד הא האחרונה, והנה ידוע בזוה"ק שבקול נכללו שלש יסודות אש רוח מים, והכלי שעל ידו נעשה הקול הוא רביעי להם, ולפי האמור יתבאר ההפרש שבין חצוצרות לשופר, שחצוצרות שהוא כלי הרביעי לג' יסודות הוא נגד הא האחרונה שהרי הוא מתכת והוא דומם, ע"כ נשלם בו הרמז לד' אותיות הוי', אבל שופר שהוא מבע"ח אין בו ענין זה, והחילוק שביניהם הוא כהחילוק שבין משכן לבית הבחירה:

ל״בומעתה יובן הא דאין משתמש בחצוצרות אלא מלך שהוא מרכבה למלכות שמים הא האחרונה, זולת משה שהוא הי' כלול מהכל ונקרא נמי מלך כמ"ש ויהי בישרון מלך ע"כ משתמש בחצוצרות, אבל יהושע אינו משתמש אלא בשופרות, ולפי"ז מובן שכל אלה הוא בהנהגת המנהיג אבל כל שהוא לכבוד ה' כגון הלוים והכהנים על הקרבן שמורה על יחוד ד' אותיות הוי' כבזוה"ק שוב לעולם הוא בחצוצרות:

ל״גולפי"ז יובן טעם המחלוקת אם דוד המלך השתמש בחצוצרות, ורב סבר שעשאן וגנזן לצורך המקדש, היינו שדוד היתה כל מגמתו שיבנה הבית כמ"ש זכור ה' לדוד את כל ענותו וגו' ושמחתי באומרים לי בית ד' נלך וגו' ע"כ לא נתקרר דעתו במה שהוא הי' מרכבה למלכות שמים ונדמה בעיניו שבלתי יבנה בית הבחירה לשכון השכינה על הארץ בדומם עדיין לא עשה כלום ע"כ לא רצה להשתמש בחצוצרות:

ל״דבענין שהתאוו תאוה לאמר מי יאכלנו בשר, כבר אמרנו שבפשיטות הדברים תמוה מאד שהרי חשבו לכנוס תיכף לא"י כמו שפירש"י שחשבו בתוך שלשה ימים לכנוס לארץ ושם בודאי לא יחסר להם מן השלל צאן ובקר הרבה מאד, ולא יכלו להתאפק באכילת הבשר שלשה ימים אתמהה, ואפי' תאמר שהיו מבקשים עלילה כמ"ש רש"י, מ"מ מה יענו למשה אם ישאל להם קושיא זו, גם הא דמבקשים עלילה הוא פלא גדול שאין כמוהו, היתכן שלאחר שהשיגו כל משאלותם במשכן וכליו ודגלים שהיו להוטין אחריהם מאד כמבואר במדרשות, ובעוד שלשת ימים יכנסו לארץ צבי הוא לכל הארצות, ימחלו את כל אלה ויבקשו עלילה היאך לפרוש מאחר המקום וילכו לנוע במדבר אל נחש שרף ועקרב ולמות ברעב ובצמא כי בודאי לא ירד המן ולא יעלה הבאר לפורשים מאחרי המקום, ועוד למה אכלו מן הבשר אחר שהתרה בהם עונש מיתה כפירש"י בפסוק עד אשר יצא מאפכם והי' לכם לזרא, והמקראות נראין בעליל כדברי הברית מנוחה שרצו בהשגות גבוהות מאד ממדריגתם, והובא בלקוטי התורה מהאריז"ל פ' עקב כי על כתר חכמה ובינה נאמר במופלא ממך אל תדרוש, והפסוק ובתבערה ובמסה ובקברות התאוה רומז לשלשה אלה שכל מי שיקרב אליהם בכתר נאמר ותבערה, בחכמה נאמר ובמסה כי שם רצו לנסות את ה' היש ה' בקרבנו אם אין וחכמה נקרא יש, ונגד בינה ובקברות התאוה כי שם קברו את העם המתאוים בסוד שכר עוה"ב ונקרא קברות התאוה, עכ"ל, אך גם זה צריך להבין מה ענין זה לכאן ויותר הי' צודק הענין בהקמת המשכן לא בנסיעתן לא"י בדרך, ודור דעה כל מה שעשו בודאי בדעת עשו דבר בעתו, ובודאי היתה כיונה פנימית בזה:

ל״הונראה דהנה ידוע שא"י העבודה בעובדא ותחת אשר עד כה ישבו במדבר ברומו של עולם אוכלין מן ושותין מבאר של מרים המסוגל להשגות, כדאיתא שהאר"י השקה להרח"ו כוס מים מבאר של מרים להכינו לקבל ממנו הסודות, ילכו עתה לא"י לעסוק בדברים גשמים בחרישה זריעה וכדומה, ובאלו המעשים לקוים מצות התלויות בהם, והיו מתיראים שלא יתגשמו, היתה עצתם לבוא מקודם להשגות גבוהות כנ"ל כדי שזה יחזיק בידם שלא יתגשמו בעסקם בדברים גשמים, וכעין שפירש הזוה"ק בפסוק ויהי כאשר הקריב לבוא מצרימה הנאמר באברהם דאקריב גרמי' לקב"ה כדקא יאות לבוא מצרימה לאשגחא באינון דרגין ולאתרחקא מנייהו ולאתרחקא מעובדי מצרים, והיינו כמשל היורד לבור חשוך ועמוק מאד הוא נקשר מקודם בחבל חזק לבל יאבד בבור ההוא, וכדוגמא זו חשבו נמי לעשות ע"י ההשגות הגדולות, והוא ענין נאות לאנשים כמותם:

ל״ואך הי' חטא בזה והוא כענין אמרם ז"ל דמי שחכמתו מרובה ממעשיו וכו', כי אין לבוא לשערי השגה כי אם לפי מסת המעשים, ואדרבה צריכין מקודם לעסוק במעשה המצות בפועל בא"י כי שם הוא עיקר המצות כמ"ש הרמב"ן שהמצות הם משפט אלקי הארץ, ומן העשי' לבוא להשגות ומגו נגלאה לבוא לפנימאה, והם חשבו לעשות להיפוך, וע"כ לא התאפקו עד ביאתן לארץ כי הם חשבו זה מוקדם, וכן יש לפרש דהיו מבקשים עלילה לפרוש מאחרי המקום, היינו שהיו רוצים לפרוש מהעשי' שהי' נראה בעיניהם כבחי' אחוריים והיו מתאוים להשגות בבחי' פנים, וזה שדייק רש"י בתיבת "מאחרי" המקום, ואכילת בשר הי' פועל דמיוני לענין זה, ובזה יש לומר הטעם שאכלו אחר ההתראה, שהוא כענין הנאמר בנדב ואביהוא בקרבתם לפני ה' וימותו היינו שהרגישו ניתוק נפשם מעל גויתם ומ"מ מחמת נועם מתיקות עריבת הדיבוק לא עצרו כח להתאפק עצמם ולהפסיק מהדביקות כמו שפירש האור החיים, כן נמי הי' הענין בכאן שלא עצרו כח להתאפק כי הוא סוד שכר עוה"ב כנ"ל בדברי האר"י ז"ל וזה נקרא נועם כידוע:

ל״זוהנה ענין זה נוהג בכל איש להיות נזהר להיות מעשיו מרובה מה גם שלא יתגשם, וכן יתמיד בלימוד ובעיון הלכה ומגו נגלאה לבוא לפנימאה, ולא להפוך הסדר, כי אם עפ"י רופא נפשות בקי וחכם, כמו שברפואת גשמיות לפעמים צריכין ליתן להחולה דבר המזיק לבריא כן הדבר הזה, וכמו שאין סומכין בזה אלא על רופא מובהק כן בחולי נפשות ודי בזה אזהרה למבין: