שם משמואל, בהעלותך ו׳Shem MiShmuel, Beha'alotcha 6
א׳שנת תרע"ה
1
ב׳בהעלותך. ברש"י למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו שלא הי' עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו א"ל הקב"ה חייך שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות, והרמב"ן הקשה למה לא נחמו בקטורת ובכל הקרבנות וכו', ונראה לפרש עפי"מ שהגדנו כמה פעמים ענין החנוכה שהרמב"ן כתב שהיא מצוה לדורות, והוא לפמ"ש הרמב"ן בספר האמונה והבטחון דכשבא בלב האדם אהבה להש"י יניחו בחפץ של מצוה, ואם לא אינו מתקיים ולעומת שבא כן ילך, עכת"ד. וע"כ כל מצות מעשיות והקרבת התמידין כולם הם כלים וחפץ של מצוה לאהבה שבלב ישראל לאביהן שבשמים, וכך שיער חכמתו ית"ש שכלים האלו הם כפי מסת האהבה התדירית, אך בחנוכה שאז האהבה תגדל ביותר כמו שנראה בחוש בכל איש שמניח בפעם הראשונה תפילין וכדומה מרגיש התעוררת ורגש הנפש ביותר, ומה גם בחנוכת המשכן אחרי שהיו בעיני עצמם כחרסים נשברים מחמת חטא העגל, וכמ"ש וירא העם וירונו ויפלו על פניהם שהיתה האהבה עוברת כל חוק וגבול, ע"כ הוצרך לתוספות כלים וחפצי מצוה לאהבה ההיא, וזה הי' חנוכת הנשיאים, והנה אהרן שלא מצא עוז בנפשו להביא מעצמו קרבנות שיהיו כלים להאהבה כמו הנשיאים, ואח"כ כשראה שנתקבלה קרבנם חלשה דעתו בחשבו שהאהבה שלו ושל שבטו לעומת שבא כן ילך ולא יהי' קיום לה, וזה שנחמו הקב"ה בנרות, ויובן עפי"ד הש"ס ברכות (נ"ג.) שבנר הדולק מתוסף בכל עת אור חדש, ונרות המנורה היו פועל דמיוני שבכל עת נתוסף אור חדש באהבת הש"י, וע"כ היא גדולה מחנוכת הנשיאים שלא הי' אלא כלי להחזיק אהבה מאז שלא תקרר, אבל הנרות חדשים לבקרים באה אהבה חדשה, ומובן שאהבה חדשה היא רבותא יותר מחיזוק אהבה ישנה שלא תתקרר:
2
ג׳והנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד ששבת היא דוגמת המנורה תלת יומי דקמי שבתא ותלת יומי דבתר שבתא שכולם פונים אל שבת שהוא השביעי דוגמת שלשה קני המנורה שמכאן ושלשה שמכאן פונים אל האמצעי, עכ"ד, ואנן נענה אבתרי' שלפי דרכנו שהמנורה היא התחדשות אהבה בכל עת בין ישראל לאביהן שבשמים, כן נמי שבת שבכל שבת בפני עצמו יש בו אורות חדשים שעוד לא היו, וכמ"ש האור החיים שכל הבריאה לא היתה אלא עד השבת ובשבת חוזרת ונתחדשת הבריאה עוד הפעם על שבעה ימים עד שבת הבאה, וע"כ בכל שבת הוא חדש לגמרי, וביד כל איש להתחיל לגמרי מחדש ומה דהוה הוה מכאן ואילך חושבנא, וזה נטריקון שבת שבת בו תשוב, כי זהו עיקר התשובה להתחיל מחדש להיות כמו גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ואפי' על חטאים שאיתא בקצת מקומות בזוה"ק שאינו מועיל תשובה אלא בחילא סגיא, כבר הגדנו דתשובה כזו להתחיל לגמרי מחדש והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו אלא להיות כענין הכתוב ה' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך בהכרח שמועיל על הכל, וכה קורא שבת לכל ישראל, וכשהאדם משים זה אל לבו ומתחיל מחדש בלי ספק שכל עונות יהי' מה שיהי' כולם פורחים ממנו, וזהו שאני אומרים צווחין אף עקתין בטלין ושביתין, היינו העונות שהם הם עצמן הצווחין ועקתין בסוד תיסרך רעתך, ברם אנפין חדתין ורוחין עם נפשין היינו להתחיל לגמרי מחדש ופנים חדשות בא לכאן, וזה נמי שאנו אומרים בחמרא גו כסא ומדאני אסא לארוס וארוסה להתקפא חלשין, כמו ארוס וארוסה שהוא חדשות לגמרי, וידוע שישראל נקראו ארוסתו של הקב"ה ממילא הקב"ה הוא הארוס, והיינו שבאו אורות חדשים לגמרי כנ"ל, וישראל מתחדשין כנ"ל כקטן שנולד דמי כנ"ל:
3
ד׳במדרש אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות, אמר דוד באור פני מלך חיים אמ"ר יעקב בר' יוסי נמנעה השמחה מן הרשעים ונתנה לישראל שהוצרך הקב"ה לישב עם בו"ד בנר שא"ל אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות, עכ"ל, והמדרש הוא כחידה סתומה, ומה זה שהביא מקרא דאל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות, ולא מהכתוב בהעלותך את הנרות, וכבר נתקשו בזה גדולי המפרשים, ובעזה"י אפתח אנא פתחא לנפשאי:
4
ה׳ונראה דהנה במדרש ששלמה שבנה את בהמ"ק עשה חלונות צרות מבפנים ורחבות מבחוץ כדי שיהא האור יוצא מבהמ"ק ומאיר לחוץ, ובודאי אין הדברים כפשוטן, שהרי השמש ניתן לאור יומם, ועוד שהרי הארץ היא כדירית וא"א להאיר את כל צדדיו אלא בסיבוב, ואם לומר שרק שטח אחד הוא מאיר מה נשתנה חלק זה מזה למה יזכה שטח זה לאור היוצא מבהמ"ק ושטח זה יסתפק באור השמש לבד:
5
ו׳ונראה דהנה בב"ר פ' נ"ג סי' י"ב בפסוק ותאמר שרה צחוק עשה לי אלקים ר' לוי אמר הוסיפה על המאורות נאמר כאן עשיי' ונאמר להלן ויעש אלקים את שני המאורות, ויש לפרש דהנה בש"ס חגיגה (י"ב.) א"ר אלעזר אור שברא הקב"ה ביום ראשון אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו כיון שנסתכל הקב"ה בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלין עמד וגנזו מהם שנאמר וימנע מרשעים אורם ולמי גנזו לצדיקים לעת"ל וכו', וכן הוא בזוה"ק ח"ג (צ"ג.) תנינן אור דהוה בקדמיתא הוה נהיר מסייפי עלמא לסייפי עלמא כד אסתכל הקב"ה לחייבין דזמינן למיקם בעלמא גניז לי' לצדיקיא לעלמא דאתי הה"ד וימנע מרשעים אורם וכתיב אור זרוע לצדיק, וכבר דקדקנו הלוא הקב"ה היא מטיב לרעים ולטובים למה גנזו בשביל הרשעים וכי בשביל להמנע מהרשעים יפסידו הצדיקים, ומאי גריעותא הי' באם לא נגנז, אך הפירוש כי ידוע דבכל יום מימי בראשית שימשה מדה אחת בענין דביום הראשון שימשה מדת חסד ואור שנברא ביום הראשון הוא חסד ואהבה בשורשו, וכבר הגדנו בשם זקיני האדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק שנשאל למה אין אהבה כ"כ בין החסידים כמו שהי' בדורות הקודמים, והשיב שהקדוש ר' לו"י מבארדיטשוב פתח את היכל האהבה שבשמים ומשם נסתעף האהבה בין החסידים וכאשר נסתכלו צדיקי הדור שהרשעים השתמשו בה לאהבה חיצונית עמדו ונמנו עלי' וסגרוה, עכ"ד, כן הוא נמי ענין האור שנברא ביום הראשון שהוא אהבה וחסד ובשביל הרשעים שלא ישתמשו בו לחיצוניות עמד וגנזו לצדיקים לעת"ל:
6
ז׳והנה דוגמת בריאת העולם היתה בריאת האבות, וכמו בבריאת העולם היתה בריאת האור כן הי' אאע"ה שכתוב בו בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם, וידועין דברי הרמב"ן ריש מקץ שנהר הוא לשון אורה, והיינו שהיו יושבים מעבר האורה שהוא קודם האורה שהי' העולם חושך ואפילה ובא אברהם והאיר לעולם וכבב"ר שלהי פרשה ל', והי' אברהם דוגמת אור שנברא ביום הראשון שהוא חסד ואהבה וכמ"ש חסד לאברהם, וכן משמע בזוה"ק ח"א (מ"ה:), ולפי האמור יצא לנו טעם נכון למאמר לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, דהנה בזוה"ק ח"א (ע"ח:) וימנע מרשעים אורם דא נמרוד ובני דרי' דנפק אברהם מנייהו דהוה אורם וכו' ד"א וימנע מרשעים אורם דא תרח ובני ביתי' אורם דא אברהם האור לא כתיב אלא אורם דהוה עמהון, והנה מקרא זה עצמו נדרש על גניזת אור שנברא ביום הראשון כנ"ל, נראה מזה שענין אחד להם דכמו שנגנז האור שנברא ביום הראשון שלא ישתמשו בו הרשעים לחיצוניות כנ"ל, כן אאע"ה שמולדתו וארצו ובית אביו שהי' להם חיבור אליו הי' חסד אברהם מאיר עליהם ממילא והיו משתמשין באור החסד לחיצוניות ע"כ נצטוה ללכת משם להפסיק החיבור שבינו לבינם, והי' גר בארץ ישראל שלא הי' לו חיבור עמהם, וזה הי' מעין גניזה של אור הגנוז כנ"ל ובזוה"ק ח"ב (קמ"ט.) אלמלא אתגניז מכל וכל לא קאים עלמא אפי' רגעא חדא אלא אתגנז ואזדרע כהאי זרעא דעביד תולדין ואיבים ומיני' אתקיים עלמא ולית לך יומא דלא נפיק מיני' בעלמא ומקיים כלא דבי' זן קב"ה עלמא, וכן נמי הי' הענין באברהם דכתיב אלה תולדות שמים והארץ בהבראם ואמרו ז"ל אל תיקרי בהבראם אלא באברהם, והיינו שכל קיום העולם הוא מחמת המשכת החסד, ע"כ לא אתגניז לגמרי אלא הי' נמצא בא"י:
7
ח׳והנה בלידת יצחק אמרה שרה כל השומע יצחק לי וברש"י ישמח עלי, ומדרש אגדה הרבה עקרות נפקדו עמה וכו' ורב שחוק הי' בעולם, ויש להבין הלוא ידוע שמדת יצחק הוא מדת הדין והיראה והפחד שהוא לכאורה היפוך השחוק והשמחה, ולמה הי' נמשך מלידת יצחק שחוק ושמחה בעולם, אך יש לומר דבאמת השחוק והשמחה הם פרי החסד והאהבה אך לא היתה יכולה האהבה להתגלות מפני הרשעים שלא ישתמשו בה לחיצוניות, אך כשנולד יצחק שהופיעה מדת הדין בעולם והוא שמאל דוחה את הרשעים שלא יקרב מי שאינו ראוי, שוב התחיל להופיע חסד אברהם בעולם וממנו נמשכה השמחה ורב צחוק בעולם:
8
ט׳והנה בזוה"ק ח"ב (קמ"ט.) הנ"ל דאור שנברא ביום הראשון אף דאתגניז מ"מ לא לגמרי אלא אתגניז ואזדרע כנ"ל, יש לומר שהשמש נמי אורה וקיומה הוא מתולדת אור הגנוז, ולפי"ז מובנים דברי המדרש שהוסיפה על המאורות, היינו שמחמת התגלית אור החסד הרוחני נתוסף נמי גם אור הגשמי, ואפי' אי אמרת שלא הי' ניכר בגשמית ג"כ לא תברא מאחר שהי' תוספות אור ברוחניות:
9
י׳ולפי האמור יובן נמי הא דמבהמ"ק אורה יוצא לעולם, דהנה ידוע דבהמ"ק נקרא ביתך דוד שהי' מרכבה למדת מלכות שמים, והוא צמצום הקדושה ואורות עליונים שלא יתפשטו לחוץ יותר מדי, ע"כ הי' בו מחיצות ממחיצות שונות חומת ירושלים חומת הר הבית חומת העזרה, וכותלי ההיכל שכולם הם לחוץ שלא יקרב מי שאינו ראוי, ויש לומר עוד שזה עצמו הוא הטעם דאל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות, היינו שכל אורותם נמשך להשביעי ומהשביעי מתפשט להלאה, והיינו עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שבנרות המנורה הי' שופע האור שנברא ביום ראשון, וע"כ הא דהאור מתפשט באמצעות השביעי שהוא הצמצום שלא יתפשט למי שאינו ראוי, והמחיצות הם עוד תוספת שמירה לשמירה שלא יתפשט אור הנרות שהוא מאור הגנוז למקום שאינו ראוי, וע"כ שוב בשביל זה עצמו שיש שמירה בפני הרשעים שלא ישתמשו בו לחיצוניות נתגלה האור הגנוז, וכעין מה שהוסיפה על המאורות הנ"ל, ע"כ מבהמ"ק אורה יוצאת לעולם שהוא מהאור הגנוז:
10
י״אומעתה מובן דברי המדרש נמנעה השמחה מן הרשעים שהשמחה היא תולדות אור הגנוז כנ"ל ונמנעה מהרשעים שלא ישתמשו בו לחיצוניות ונתנה לישראל והיינו האורה שיוצאה מבהמ"ק שהוצרך הקב"ה לישב עם בו"ד בנר, דלולא הרשעים הי' האור מתגלה להדיא ולא הי' צריכין לאמצעות הנר, אבל מחמת שנמנעה השמחה מהרשעים ומהחשש שלא יתפשט אליהם צריכין לאמצעות הנר, וזה שמסיים אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות כנ"ל שנמי לצורך זה הוא כנ"ל, ולא נשמע ממקרא דבהעלותך את הנרות:
11
י״בולפי האמור יש לפרש דברי הילקוט שבחד כללא כייל נרות המנורה ונרות של שבת, ועפ"י דברי כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שנר של שבת הוא משום שלום ביתו היינו שבימי החול החומר מושך לאחור והנפש לפנים ואין שלום ביניהם, אבל בשבת שאפי' ע"ה אימת שבת עליו נעשה שלום ביניהם והגוף מכונה בשם בית להנפש ודפח"ח, ולהנ"ל יש לומר דבשבת נמי יש בו מאור הגנוז, משום דאז כל דינים מתעברין מינה וכל כחות החיצונים ערקין לנוקבא דתהומא רבא, ע"כ אז מתגלה מאור הגנוז והוא הגורם התעוררת אהבה לאביהן שבשמים, ואין חשש שישתמשו בו הרשעים לחיצוניות שבשבת הכל קודש ובהאר"י דאפי' מאכל של שבת אינו מגשם, וממילא מבטל נמי אהבות חיצוניות, שכל אהבות חיצוניות הם מחמת השבירה אבל כשמתגלה האהבה מאור הגנוז נתבטל ממילא השתוקקות החומר למה שהוא, וע"כ נר של שבת שהוא כלי להאור הגנוז, וע"כ הוא משום שלום ביתו, והנה הוא ענין אחד עם נרות המנורה:
12
י״גולקחו פר בן בקר וגו' ופר שני בן בקר תקח לחטאת, וברש"י שהעולה והחטאת הם קרבן ציבור בע"ז וכתב ואומר אני שהוראת שעה היתה ששעיר הי' להם להביא לחטאת ע"ז עם פר העולה, עכ"ל, והנה למדנו מדברי רש"י שלולא ההוראת שעה הי' צריך להיות ממש כקרבן ע"ז, ויש לדקדק דהנה בקרבן ע"ז בפרשת שלח כתיב לחטת חסר אלף פירש"י שאינו כשאר חטאות שכל חטאות שבתורה הבאות עם עולה החטאות קודמות לעולה וזו עולה קודמת לחטאת, עכ"ל, וא"כ ה"נ שהוא ממש כקרבן ע"ז הי' צריך להיות עולה קודמת לחטאת, והלוא מפורש בכתוב ועשה את האחד חטאת ואת האחד עולה, ולמה לא דקדק רש"י גם בזה שהוראת שעה היתה:
13
י״דונראה דהנה הא דמשונה קרבן ע"ז להקדים העולה אף שהוא גזירת הכתוב יש ליתן בו טעם לשבח, דבכל מקום החטאת בא על המעשה בלי מחשבת חטא שהרי אינה באה אלא על השוגג, והעולה בכל מקום באה על הרהור הלב, ובכל מקום החטאות קודמות שבאות לכפר על המעשה אלא שהעולה שאח"כ דורן הוא, ומכפר נמי על המחשבה שא"א שמעשה העבירה בשוגג לא הכניסה בו מעט הרהור בסוד עבירה גוררת עבירה, ומ"מ מעשה העבירה מוקדמת וע"כ קודמות החטאות, ואפי' לפמ"ש במק"א שבלתי אפשר שהזדמן לפני איש ישראלי מעשה עבירה שיש בה כרת ולא נשמר מן השמים כמ"ש רגלי חסידיו ישמור, אלא א"כ קדם לו מעט הרהור שמעשה ההוא מצא חן בעיניו, והרי קדם המחשבה, מ"מ הלוא איתא בש"ס קידושין (מ'.) שאין מענישין על ההרהור אלא א"כ בא לכלל מעשה שוב מענישין גם על ההרהור ונאמר דגם השוגגין כן, וא"כ לעולם המעשה קדם בהכרח, והנה כ"ז הוא בשאר עבירות חוץ מע"ז, אבל בע"ז דאיתא בש"ס שם שמענישין על ההרהור דכתיב למען תפוש את בית ישראל בלבם, וא"כ לעולם המחשבה מוקדמת ע"כ העולה קודמת:
14
ט״ווהנה בחטא העגל כתבו כל הראשונים ז"ל שהיו לבם לשמים, ובכוזרי שהי' כענין הרואה בית ע"י וכסבור בית הכנסת הוא והשתחוה לה, ויש להבין א"כ למה נדונו למיתה כמ"ש ויפול מן העם ביום ההוא כשלשת אלפי איש, ועוד התינח השתחואה זביחה דכתיב ויזבחו לו מא"ל, ועוד הרי כתיב ויקומו לצחק דמשמע ע"ז ג"ע שפ"ד כבמדרש, והגדנו במק"א דתחילה הי' לבם לשמים אך מ"מ באשר נפלו ממדת התמימות שאלו היו מקיימים תמים תהי' עם ה' אלקיך ולא תחקור אחר עתידות, הי' להם להשיב אל לבם, לו יהי' כדברי השטן שמת משה מ"מ אם רצון ה' הוא שיהיו בלי משה בודאי כך טוב וכך יפה להם ואם יצטרכו למנהיג כמשה היפלא מה' להעמיד להם משה אחר או להחיותו, אך באשר נפלו ממדת התמימות באו לחקור ולהושיע להם זרועם, ולעומת התמימות שאבדו נשתאבו בהם כחות חיצונים והם הם הביאו מורך בלבבם לבקש להם מנהיג אחר במקום משה, ונשתאבו בהם בכל פעם יותר כחות חיצונים עד שהביאם לעבוד ע"ז בשוגג, ועי"ז נשתאבו בהם כחות חיצונים עוד יותר עד שקצת מהם עבדו במזיד ויקומו לצחק, ואף שהכל הי' מהערב רב מ"מ נשאר רושם החטא על כל ישראל שצריכים כפרה:
15
ט״זולפי האמור מובן אשר חטא המעשה הי' קודם חטא המחשבה שהרי בשביל החטא שבשוגג נשתאבו בהם כחות חיצונים למשכם להיות מזידין ולחטוא גם במחשבה, ע"כ בדין הוא שיהא קרבן הלוים שבא לכפרה על חטא העגל החטאת קודמת לעולה, כמו כל חטאות שבתורה הקודמות, לעולות כנ"ל ואינו דומה לקרבן ציבור בע"ז:
16
י״זיש לדקדק הרי כבר נרצו ישראל ונצטוו על מלאכת המשכן, ובמדרש ויהי ביום כלות משה מבואר שם בכמה מאמרים המספרים גודל ריצוי ישראל שהיו אז נרצים להקב"ה, למה הוצרכו, עוד לכפרה, וגם ישראל עצמם הקריבו את קרבנם בשביל חטא זה ביום שמיני למלואים, והקרבת הלוים הי' אח"כ שהרי בשני נשרפה הפרה ובשלישי גלחו והזו הזאה ראשונה, והרי הי' הכל מתוקן:
17
י״חונראה דאדרבה אחר שעלו ישראל למדריגה גבוה שוב אפי' פגם קטן לגדול יחשב כמ"ש וסביביו נשערה מאד, וכמו שידוע בספה"ק מענין יום שמת בו אדם אפי' מכמה שנים שאומרים בניו עליו קדיש, מפני שלרגלי העליות שעולה נתחשבו עליו חטאים אשר עד כה טרם הגיע למדריגה זו לא היו נחשבים לחטא כלל, ולפעמים מצריכין אותו לירד למטה להתמרק, כן נמי אחר ריצוי ישראל במשכן והקריבו את קרבנם ועלו במדריגות גבוהות ונגלה עליהם כבוד ה', היו צריכין לכפרה על פגמים דקים שנשאר עוד רושם מחטא ההוא, שארית דשארית מחטא שבמעשה וחטא שבמחשבה, ומכאן תוכחת מגולה אשר סוף כל סוף יהי' על כל איש דינים על פגמים היותר דקים ע"כ אל יקטין בעיניו עבירות שאדם דש בעקביו אפי' בעוד שיש עליו גדולים מאלה, כי אחר מירוק הגדולים יצטרך ליתן דין וחשבון על הקטנים, ואולי הוא בכלל דברי התנא ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנום לך, ודו"ק:
18
י״טבמדרש עשה לך שתי חצוצרות כסף זש"ה ירא את ה' בני ומלך וכו' וכל מי שירא מן הקב"ה נעשה מלך שנאמר כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה ומנין שנעשה מלך שנאמר אל עמק שוה הוא עמק המלך וכו' ולא תאמר אברהם בלבד אלא אפו' משה שנתיירא מן הקב"ה נעשה מלך וכו' עשה לך שתי חצוצרות כסף שיהיו תוקעין לפניך כמלך, ויש להבין מהו לשון אפי' משה שנתיירא מן הקב"ה נעשה מלך, דמה גריעותא דמשה מאברהם:
19
כ׳ונראה דהנה מה דיראת ה' מביא להעשות מלך יש לומר דהנה מהות המלך להיות משפיע להעם ואיננו נשפע מהם כבש"ס נדרים לאו מלכא אנא דקא מתהנית מינאי ולא קמתהני מינך, כי באשר המלך הוא בערך העם כמו ערך הראש להגוף, וכמו כל תשוקות הגוף עולין על הראש והמוח ומבלבלין את השכל, כן מחשבות ההמון עולין על מוח המלך ומבלבלין את שכלו, ובלתי אפשר הי' להמלך להחזיק מעמד נגד המון מחשבות העם שלא יפגמו אותו, והעצה לזה הוא במה שהמלך מובדל מהעם, והוא משפיע להם ואינו נשפע מהם [כי מה שנוטל מהם במשפט המלוכה איננו נחשב שנשפע מהם כי חלקו ושלו הוא נוטל אפי' על כרחם שלא בטובתם], ושום תשים עליך מלך שיהא אימתו עליך, זה לעזר מעט שלא יפגמו אותו במחשבותיהם, ומ"מ עיקר הדבר שלא יתפגם במחשבות העם תלוי ביראתו מהש"י, שבה במדה שהוא ירא את הש"י ועומד מרחוק באותה מדה עומדים העם מרחוק ממנו ואין מחשבתם פוגמים אותו, וע"כ כל מי שירא את ה' הוא ראוי להיות מלך, וכך הי' אברהם שהי' איש אחד בעולם והשפיע לכל העולם חסדים ולימד דעת את העם, ולא הי' העולם פוגמים אותו כלל, מפני שהי' ירא את ה', והנה לכאורה זה שייך באברהם שהשפיל א"ע אף לפחות אנשים להגביהם משפל מצבם כי הי' מתחבר עמהם ומאכילם ומשקם, והי' כמו ערך הראש להגוף והי' שייך לקרוא אותו מלך, אבל משרע"ה שהי' מובדל מכל עניני עולם, וכל צורתו היא קדושה והבדלה כמו ששמו מורה כן מן המים משיתיהו כלומר מובדל מעניני חומר כי מים הם חומרים כמ"ש מהר"ל, והי' הסברא נותנת שלגודל מעלתו והתרוממותו לא שייך לקרותו בשם מלך שהוא כערך הראש להגוף, שלגודל מעלתו הי' רחוק מהם כרחוק מזרח ממערב ואם הי' נקרא מלך להם הי' זה השפלה למעלתו, וידועים דברי מהר"ל דדבר גדול והוא חסר יותר מעותד להתקלקל מדבר קטן שלם, וכן נראה בחוש, ע"כ אם הי' משה נקרא מלך עליהם והי' נחשב אצלו חסרון, ואף שהוא צורך ישראל מ"מ לגבי עצמו הי' נחשב חסרון, וממילא הי' יכולין לפגמו במחשבתם ח"ו, לכן אמר אפי' משה מחמת שנתיירא מהשי"י הי' מלך ולא היו יכולין לפגמו כלל, אף כשהושפל מהתרוממותו אליהם לקרותו מלך עליהם, כי יראת ה' שהיתה על משה היתה נמי גדולה מאד כאמרם ז"ל יראה לגבי משה מילתא זוטרתא היא, והי' מועיל שלא יהיו יכולין לפגמו כלל וכלל, ויש לפרש עוד בפשיטות זה שאמר המדרש אפי' משה שנתיירא מן הקב"ה נעשה מלך, היינו שעם כל שבחו שלא קם כמוהו לא הי' ראוי להעשות מלך אלא בשביל שנתיירא, כי בכל שבח מדותיו עדיין היו יכולין ההמון לפגמהו במחשבתם, אלא מחמת היראה שבו נעשה בטוח מפגם ההמון ע"כ נעשה מלך, ויהי' כך שיעור דברי המדרש, ולא תאמר אברהם בלבד לא הי' ראוי אלא בשביל היראה אלא אף משה כן:
20
כ״אוהנה בספר פנים יפות פירש מאמר הכתוב בהמתאוים וישובו ויבכו גם בנ"י וכו' ויחר אף ה' מאד ובעיני משה רע, היינו שמחשבות הערב רב שהתאוו לבשר שבו ונפלו על בנ"י ופגמו אותם, וזה ויחר אף ה' מאד ובעיני משה רע שנתיירא שלא יפגמו גם אותו, עכת"ד, ויש להבין כי הערב רב בודאי גם עד הנה היתה מחשבתם לא מטוהרה ולמה לא פגמו את בנ"י במחשבתם עד הנה, אך לפי האמור יש לומר דהנה בליקוטי התורה מהאריז"ל פ' עקב הביא בשם ספר ברית מנוחה שבתבערה הי' החטא שבקשו השגות גדולות וגבוהות מאד שע"ז נאמר במופלא ממך אל תדרוש עיי"ש, [וכן משמע במדרש פרשה ט"ו סי' י"ט שהזקנים שמקודם באש תבערה מתו אלא שהי' שריפתם כשריפת נדב ואביהוא עיי"ש, והנה ידועין דברי אור החיים ריש פרשת אחרי שמיתת נדב ואביהוא היתה מחמת דביקות עצום שיצאה הנפש מנרתיק הגוף וידוע עוד שהחטא עצמו היא הממית, א"כ מוכרח לומר שהחטא הי' מעין זה דומה לחטא הראשון ויחזו את האלקים וגו'], ומובן שזהו מיעוט ביראת ה' שהירא עומד מרחוק ומתירא להתבונן אפי' במה שנרשה, וע"כ עד אז דכתיב במ"ת בעבור תהי' יראתו על פניכם, ע"כ לא היו מחשבות הערב רב נופלים עליהם וכנ"ל, אך אחר החטא של תבערה שהי' מיעוט ביראה ע"כ נפלו עליהם מחשבת הערב רב ופגמו אותם, והנה משה שהי' ענו מאד וכל היראה שהיתה לו לא חשב אותה מספיק נתיירא שלא יפגמו גם אותו:
21
כ״בוירד ה' בעמוד ענן,ברש"י יצא יחידי שלא כמדת מלך בו"ד כשיוצא למלחמה יוצא באוכלסין וכשיוצא לשלום יוצא במועטין ומדת הקב"ה יוצא למלחמה יחידי וכו' ויוצא לשלום באוכלסין וכו', ואינו מובן מה רבותא הוא זה, ומי לא ידע שהקב"ה אינו נצרך לסיוע מזולתו, ועוד שהכא הוא לגבי אהרן ומרים להודיעם סרחונם ולהעניש את מרים בצרעת, איך הי' הו"א שיצטרך לאוכלסין, ונראה לפרש דענין האוכלסין הוא להיות לאמצעי להוציא הגזירה לפועל, והיינו שמלך בו"ד היוצא למלחמה צריך לאוכלסין להוציא לפועל רצון לבו, באשר המלחמה הוא באכזריות חמה, ואיננו כבוד המלך, אלא הוא רק מצוה ואוכלסיו הם מוציאין האכזריות לפועל, ולשלום אינו נצרך לאמצעים שבעצמו מוציא לפועל מה שרוצה, אבל מדת הקב"ה אינו כן שאין שטף בדינו ואפי' העונשין הם רק תיקונים וברחמים כמ"ש ה' נתן וה' לקח ואמרו ז"ל שהזכיר שם של רחמים שכשנתן ברחמים נתן כן נמי כשלקח ברחמים לקח, וע"כ איננו נצרך לאמצעים ויוצא למלחמה יחידי, אבל לשלום שהוא הקירוב והחיבור א"א לשום נברא לקבל אלא ע"י אמצעים רבים:
22