שם משמואל, בהעלותך ז׳Shem MiShmuel, Beha'alotcha 7
א׳שנת תרע"ו
1
ב׳והניף אהרן את הלוים תנופה וגו' וברש"י שלש תנופות נאמרו בפרשה ראשונה לבני קהת וכו' והשני' לבני גרשון וכו' והשלישית לבני מררי, ויש להבין למה חלקן הכתוב ולא כללן כולם בציווי אחת וכמו שכללן בכל הפרשה שכל מקום שנאמר הלוים סתם כל השלשה משפחות במשמע:
2
ג׳ונראה עפ"י מה שהגדנו בפרשת נשא בטעם שלא נאמר במררי נשיאת ראש כמו לבני קהת וגרשון, ובמדרש משום שבני קהת הי' להם נשיאת ראש מצד התורה ובני גרשון מצד הבכורה, משא"כ לבני מררי, ודקדקנו למה יגרעו מפשוטי ישראל שנאמר בהם נשיאת ראש, והגדנו שתעודת בני קהת היתה להכניס בישראל הגבהת הלב בדרכי הש"י ונשיאת ראש בכח התורה כמ"ש ה' עוז לעמו יתן, ובני גרשון להכניס בהם הגבהת ונשיאת ראש בכח הבכורה שנאמר בישראל בני בכורי ישראל, אבל בני מררי הוא להכניס בישראל כח התמרמרות הנפש לבל יהי' דרך כל איש ישר בעיניו, והא והא צריכי ולא סגי זה בלא זה, ע"כ לא נאמר בבני מררי נשיאת ראש שמדת התמרמרות הנפש הוא היפוך מנשיאת ראש:
3
ד׳ולפי האמור יש לפרש ענין שלשה התנופות, דהנה בכל מדה ומדה יש דבר והיפוכו, הגבהת הלב ונשיאת הראש בעבודה הוא יקר מאד ואי טב לית טב מיני', ומ"מ צריכה שמירה יתירה לבל יסתעף מזה גיאות וכעס ואי ביש לית ביש מני', והראשון בזה הי' קין ומה הי' סופו שבא לידי כפירה וג"ע ושפ"ד, וכן נמי ענין התמרמרות הנפש והכנעה אם הוא במקום שצריך להיות הוא טוב מאד שהיא מביאה לידי ענוה והכנעה לפני הש"י, ומ"מ צריכה שמירה יתירה לבל יקפץ עליו מחלת היאוש ומרה שחורה הגרוע מהכל, ונראה שזה הי' ענין התנופה שהניף אהרן את הלוים היינו שהגביה כל מדה ומדה שבהן לשורשה שתהי' במקום שצריך להיות ובזמן שצריך להיות כדי שהלוים יכניסו בישראל מדה זו בטהרתה שלא יגרום ח"ו להיפוך:
4
ה׳ולפי האמור יובן את חילוק התנופות שכל משפחה ומשפחה שהי' בה מדה מיוחדת היתה צריכה תנופה מיוחדת, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שקליפת התורה הוא גיאות, ונראה שגם כעס מסתעף מקליפת התורה וכאמרם ז"ל האי ת"ח דרתח אורייתא הוא דמרתחא לי', וקליפת היחוס הוא העדר הסבלנות, וקליפת התמרמרות הנפש הוא יאוש ומרה שחורה, ע"כ נצרך לכל משפחה ומשפחה תנופה מיוחדת בכוונה מותאמת לענינה:
5
ו׳והנה כבר הגדנו שענין כל שלשת משפחות הלוים הוא במעלי שבתא ובשבת, במעלי שבתא הוא ענין בני מררי כאמרם ז"ל שבת (ל"ה:) שהבבלים שובתין מתוך מריעין, שבת דליליא הוא כענין בני גרשון שישראל משליכין מהם כל טרדת המלאכה והפרנסה מחמת גודל הנפש שזוכין להיות משומרי שבת, שבת דיממא הוא כענין בני קהת שבאין בכח התורה, וזהו זכור ושבת יעשה כולו תורה, אך שבת איננו נצרך לתנופה כענין הלוים ששבת עצמה היא כענין התנופה, שבשבת הוא עליות העולמות, וכלהו ערקין ואתעברו מינה, וברכת ה' היא תעשיר ולא תוסיף עצב עמה הנדרש במדרש פ' ויחי על שבת, ומש"ה מאכל של שבת אינו מגשם כמ"ש האריז"ל:
6
ז׳אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע, האור החיים ז"ל הקשה הלוא טעמם בפיהם אנחנו טמאים ומה מבקשים ליתן להם תורה חדשה, ונראה דהנה יש לדקדק למה האריכו לומר לנפש אדם, כי לנפש סתם משמעותו נפש אדם כמ"ש לקמן כי יהי' טמא לנפש. ונראה עפ"י מאמרם ז"ל לנפש אדם זה יוסף, והטעם כי שם אדם הוא כולל, אות ד' מורה על ד' יסודות הגשמיים, ואות מם סתומה מורה על ד' יסודות הרוחניים שכל אחד כפול עשרה והם נגד ארבעים יום של יצירת הולד שבארבעים יום קונה הולד כחות הנפש שהם במספר ארבעים כמ"ש מהר"ל בטעם מלקות ארבעים, ואות א' רומז לאלופו של עולם שמחבר כל ההפכים, וע"כ כשנסתלק האלף מתפרדים החלקים ונשאר דם, ובאשר יוסף הי' צדיק יסוד עולם כנישו דכל נהורין יוצדק בו שם הכולל בהחלט זהו שם אדם, וזכה לזה מפני שמירת הברית שהוא כולל כל שייפי גופא, והנה הם פירשו דבריהם שאינם טמאים לאיש פרטי אלא לאדם והטיבו לראות [שאלת חכם הוא חצי תשובה] שאיש נדחה ואין ציבור נדחין אלא יעבדו בטומאה, והיתה טענתם שמאחר שיש חילוק בין כלל לפרט, אולי יש חילוק גם באיכות הטומאה והם שנטמאו לאיש כללי ג"כ יהי' רשאים לעשות בטומאה:
7
ח׳ויש להוסיף ולומר דהנה יוסף השבע השביע את כל ישראל להעלותו והי' מוטל הדבר על כל הקהל והם שנשאו ארונו הי' בשליחות כל ישראל וא"כ יש להם כח המשלח שהוא ציבור, וכמו שהציבור יעבדו בטומאה כן גם הם יעבדו בטומאה, ולפי השערתם צדקו בטענתם, אך כ"ז הוא בעוד לא נאמר פרשת פסח שני, דבאשר יש תקנה בפסח שני שוב אינו דוחה, וכמו חגיגה בשבת אף דקרבן ציבור הוא אינה דוחה את השבת משום דאפשר למחר, כן נמי הטמאים הללו הואיל ויש להם תשלומין בשני שוב אינו דוחה, ולא דמי לציבור ממש שדוחין את הטומאה, משום דאף אי אמרת שלא ידחו נמי אי אפשר שיעשו את השני וכמו ציבור שהיו זבין בראשון אינן עושין לא את הראשון ולא את השני, וע"כ ציבור דוחין את הטומאה, והם אף שיש להם כח הציבור מ"מ אין דוחין את הטומאה:
8
ט׳ובזה יש לפרש דברי המדרש פ' בשלח שפסח שני הוא בזכות יוסף, שלולא זכות יוסף הי' בדין שטמאין יודחו לגמרי, אבל בזכות יוסף אי לאו שניתנה מצות פסח שני הי' בדין שיעשו את הראשון בטומאה, ושאר הקהל לפי סוגיית הש"ס פסחים (ע"ט:) הי' בדין שיעשו בטהרה, שאף שהטמאין נידונין כציבור מ"מ הציבור ממש שהם הרוב אין בדין שיטפלו להטמאים, וא"כ בהכרח הי' קרבן ציבור חלוק היפוך ממדתו של יוסף שהוא לבדו הי' כלל ישראל ובזכותו אין קרבן ציבור חלוק, ע"כ בזכותו נתחדש הדין דפסח שני, ומאחר דנתחדש הדין שוב כל הטמאין הנדחין עושין את השני:
9