שם משמואל, בראשיתShem MiShmuel, Bereshit

א׳שנת תרע"א.

ב׳במ"ר פ"י ר' חמא פתח הגו סיגים מכסף וגו' אמר ר"א בשם ר' יעקב משל לאמבטי שהיתה מליאה מים והי' בה שני דיוסקוסים נאים, כל זמן שהיתה מליאה מים לא היתה מלאכת דיוסקוסים נראית, כיון שפסקה ונער המים שבתוכה נראית מלאכת הדיוסקוסים, כך כ"ז שהיתה העולם תהו ובהו לא נראית מלאכת שמים וארץ, כיון שנעקר תהו ובהו מן העולם נראית מלאכת שמים וארץ ויצא לצורף כלי נעשו כלים הדא ה"ד ויכלו השמים והארץ וכל צבאם ע"כ:

ג׳הנה כל בריאה פרטית מבריאת שמים וארץ טרם בוא יום השבת הי' כל פרט ופרט בפני עצמו כי הי' חסר בהם כח המאחד אותם, אך כאשר בא יום השבת בא בכל בריאה פרטית רוח נפשיי והי' השבת כמו נפש באדם חי וכמ"ש שבת וינפש, וכמו רוח חי שבאדם שהנפש הוא התכללות כל האברים, וכל אבר משיג כח כללי ע"י. תדע שאין סומא מוליד סומא, ואם לא הי' בו רוח חיים הי' כל אבר בפ"ע, ואין זה חיבור כי חיבורי אוכלי כמאן דמפרתי דמי, וזהו הפירוש ויכולי שנעשה כל הבריאה כלל אחד, וז"ש במ"ר נעשה כלי, דכלי היינו כלל לא כשברי כלים שכל אחד בפני עצמו, וז"ש כיון שנעקר תהו ובהו מן העולם, דלכאורה אינו מובן הלא תהו ובהו נעקר תיכף בבריאת יום ראשון, ולמה כתב המדרש דווקא ביום השביעי, אך הוא הדבר שאמרנו דאז בא בו רוח חיים ושלימות הבריאה, וזהו היפך תהו ובהו, וא"כ עד שבת שפיר נקרא שלא נעקר תהו ובהו מן העולם:

ד׳והנה ידוע שעולם שנה נפש וכמו בכל העולם כללי כן בכל איש פרטי ומוח ולב הם כנגד שמים וארץ, מוח בחי' שמים ולב בחי' ארץ, וישוב הדעת הוא התכללות מוח ולב, שהמוח מאיר ללב והלב הוא מלך כל האברים וע"י ישוב הדעת נעשה הכל כלל אחד, ובלעדי ישוב הדעת נקרא שהוא תהו ובהו, ובמ"ר ובהו זו מלכות מדי ויבהילו להביא את המן, ובהלה היא היפוך ישוב הדעת, והנה בשבת כתיב לדעת כי אני ד' מקדישכם, וכמו בכלל הבריאה כשבא שבת נעקר תהו ובהו כמו כן הוא באדם הפרטי, ונראית שני דיוסקוסים נאים, וזהו מוח ולב:

ה׳ובזה יובן מאמר האר"י ז"ל דחטא אדה"ר הי' שלא המתין עד שבת, היינו דבאם הי' שבת, הי' חל עליו דעת דקדושה כי שבת היא דעת כנ"ל וכשלא המתין חל עליו דעת טוב ורע והוא כעין מה שכתב הזוה"ק לענין טומאת מת:

ו׳וכפי האמור יובן מה שאחז"ל שבת מביא גאולה לעולם דהנה המהר"ל ז"ל כתב החילוק בין גאל לגלה, דגלה בהא והד' שבהא מורה לפיזור שבד' רוחות, ואלף הוא חיבור שמאחד, ולהנ"ל ששבת הוא נפש הבריאה שמחבר כל הבריאה להיות כלל אחד ולכך מביא גאולה והבן:

ז׳במ"ר פי"א ר' יצחק אמר ויברך אלקים וגו' ברכו במן וקדשו במקושש:

ח׳להבין הדברים, דהנה לכאורה קשה למה נתחייב המקושש מיתה הלא לש"ש נתכוין והי' מלאכה שאצל"ג, אך באמת מיתתו לא הי' עונש רק עלי' שנתעלה על ידה וכדרך שבישר המגיד להב"י שעתיד לאיתוקד על קדושת שמו יתב' ומי שנהרג או נשרף על קדושת השם זכה להתכלל בקדושת השם, כמו כן המקושש שנהרג מחמת קדושת שבת זכה להתכלל בקדושת השבת, וא"כ מאחר שהמקושש שהי' אדם גדול כזה היתה עלייתו ע"י שנהרג על קדושת שבת ממילא חזינן מעלת וגדולת שבת עד היכן גדלה והבן:

ט׳להבין דברי האר"י ז"ל שהחטא של אדה"ר הי' שלא המתין בזיווגו עד שבת, הלא מפורש בכתוב חטאו שאכל מעץ הדעת. ונראה דהנה כל מי שזוכה לשער הנון בקדושה אי אפשר לו להתקלקל עוד כנודע וכ"כ להיפיך, ושבת הוא עץ החיים עץ הנטוע במקום חיים שהוא בינה, ע"כ מי שזוכה לקדושת שבת בשלימות בלתי אפשר לו להתקלקל עוד, אך מי הוא שיכול לזכות לקדושת שבת בשלימות, שאחר חטאו של אדה"ר אין האדם מוכן לקבל קדושת שבת בשלימות, אך אדה"ר קודם החטא הלא כתיב עשה את האדם ישר הוא הי' מוכן לקבל קדושת שבת בשלימות יבאם הי' מגיע שבת טרם שנפל ממדריגתו לא הי' אפשר לו להתקלקל עוד:

י׳והנה ארז"ל אפי' חסיד שבחסידים א"א שלא יהא בו צד א' של דופי, ועי"ז נפל ממדריגתו, ואם הי' ממתין על קדושת שבת לא הי' אפשר לו להשתנות, והי' עומד במדריגה שאלקים עשה את האדם ישר ולא הי' בו נטי' לצד הרע, והנה לכאורה יש להבין איך האמינו לדברי הנחש, אחר שהי' ישרים כמ"ש עשה את האדם ישר, אך אחר שלא המתין ונפל ממדריגת ישר והי' בו נטי' לצד הרע עי"ז הוטעה בדברי הנחש ואכל מעץ הדעת, ושפיר כתב האר"י שהחטא הי' שלא המתין, שבלעדי זה לא הי' לו נטי' לצד הרע, ולא נטה להאמין לדברי הנחש כלל, ולא הי' אוכל מעץ הדעת:

י״אולפי דברי האר"י ז"ל יובן מה שהיתה תשובת אדה"ר שפירש מאשת' ק"ל שנה, דהיתה תשובת המשקל מאחר שחטאו הי' מהירות, לכן היתה תשובתו מתונות:

י״בבמ"ר פי"א רבנן אמר לן כבודו עמו ומוצ"ש ניטל ממנו זיוו וטרדו מג"ע, והק' היפ"ת היאך לא חש הקב"ה פן ישלח ידו ויקח מעץ החיים בשבת, ונראה דהנה במדרש סוף פי"ט א"ר אבא בר כהנא ואכלתי אין כתיב כאן אלא ואוכל אכלתי ואוכל עוד, ועוד במדרש פכ"א ועתה וגו' אר"א ב"כ אין ועתה אלא תשובה פתח לו הקב"ה פתח של תשובה והוא אומר פן ואין פן אלא לאו, וקשה דבעירובין (י"ח:) הי' ר"מ אומר אדה"ר חסיד גדול הי' כיון שראה שנקנסה מיתה ע"י ישב בתענית ופירש מן האשה ק"ל שנה והעלה זרזי תאנים על בשרו ק"ל שנה, אך נראה דאחר שאכל מעץ הדעת נכנסו בו כוחות חיצוניות ורוחות רעות, וכעין מעשה ר' יוסף דיליזאנע הידוע רח"ל וארז"ל ג' דברים מעבירין את האדם על דעתו וע"ד קונו ואחד מהם רוח רעה, והי' מוכרח במעשיו שכוחות חיצוניות ורוחות רעות שנכנסו בו הכריחוהו רח"ל, אך לאחר שנתגרש מג"ע וקיבל עונשו במקצת, נחלשו כוחות הרע שבו ולא הי' מוכרח במעשיו, ע"כ אז"ל בעירובין חסיד גדול וכו' מאחר שהי' אחר שנתגרש מג"ע והי' בכחו לעשות תשובה, משא"כ במדרש מיירי קודם שחל עליו העונשין א"כ הי' בהכרח ולכך אמר אכלתי ואוכל עוד ועל התשובה אמר לאו כיון שהרגיש שאיננו ברשותו וכנ"ל:

י״גובזה יובן לשון הכתוב ועתה פן ישלח ידו מהו הלשון שליחות יד הול"ל בקיצור פן יאכל מעץ החיים, אך זקיני זצללה"ה מקאצק אמר דמ"ש באאע"ה וישלח ידו ויקח את המאכלת, כי אבריו של אאע"ה הי' נמשכין בעצמן לדבר מצוה וכענין שאמרו במדרש בחקותי בדהמע"ה חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך אמר דוד רבש"ע בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך והי' רגלי מביאות אותי לב"כ ולב"מ. וכתב באמרי יושר הפי' אפי' בלי כוונה ובלא מחשבה ודייק במלת רגלי הכלים לבד, ולא הי' שייך לשון שליחות יד בדבר מצוה באאע"ה כי אבריו בעצמן היו נמשכין לזה אף בלי כוונה אך בעקידת יצחק באמת לא הי' מצוה לשוחטו ולכן הוצרך להשלחת יד שהכריח את ידו עכתד"ק, וז"ש כאן פן ישלח ידו דהוא מצד עצמו לא הי' רוצה בזה ולא היתה ידו נמשכת לדבר איסור אך אחר שהי' מוכרח א"כ נקרא שפיר השלחת יד ובזה מיושב קו' היפ"ת דבשבת כוחות החיצוניות נחלשין דכלהו ערקין אתעברו מינה ומאדה"ר בעצמו לא הי' שום מורא דהוא בעצמו לא הי' רוצה לעבור את פי השם:

י״דוישמעו את קול ד' אלקים מתהלך בגן לרוח היום, מפשטות הכתובים נראה שהליכות השי"ת בגן לא הי' לצורך אדה"ר וחוה לדבר אליהם ולעונשם אך זה הי' דרך אגב ועי' ספורנו, שכתב בזה"ל לרוח היום לרצון היום לעשות הדברים הנרצים באותו יום כמו שעשה בשאר ימי בראשית וכמו שעשה באותו יום קודם חטאם ע"כ. ובמ"ר מתהלך מהלך אין כתיב כאן אלא מתהלך מקפץ ועולה עיקר שכינה בתחתונים היתה כיון שחטא אדה"ר נסתלקה השכינה לרקיע ראשון כו' נמי משמע שהדיבור לאדה"ר וחוה הי' דרך אגב, ונראה דהנה כל הדברים שאמר להם השי"ת ולא הי' עונשים רק תיקונים שרצה הקב"ה עי"ז להעלותם למדריגתם הראשונה ע"י שיקבלו עונשם לזככם וכמו שיהי' באמת לימות המשיח אך כל זמן שלא הי' התעוררות מצדם לא בא ג"כ לכלל זה לחפש תיקונים עבורם אך אחר שהתחבאו ובושו בעצמם מחמת חטאם ואחז"ל עובר אדם עבירה ומתבייש בה מוחלין לו כל עוונתיו, ואף שעתה לא היתה תשובה, אבל עכ"פ היתה גרם שיבואו עי"ז התעוררות רחמים למעלה לחפש תיקונים עבורם:

ט״וונח מצא חן בעיני ד' במ"ר פכ"ט אר"א ב"כ כי נחמתי כי עשיתים ונח אפי' נח שנשתייר מהם לא הי' כדאי אלא שמצא חן בעיני ד':

ט״זלהבין האיך שייך לומר שאינו כדאי עד שניחם הש"י גם עליו והתורה מעידה עליו צדיק תמים הי', ובמ"ר פ' נח פל"ב תאבד דוברי כזב מדבר בדור המבול כו' יתעב ד' שאינן לא חיין ולא נדונין ואני כאשר עשו כן עשיתי ומה ביני לבינם אלא שגמלתני טובה ואמרת לי בוא אתה וכל ביתך אל התיבה ע"כ. והוא יותר פליאה שלא מצא בעצמו הפרש בינו לבין דור המבול:

י״זונראה כוונת הדברים דבאמת כל אחד ואחד לפי מעלת נפשו ולפי הכנתו מתולדתו, ולפי מה שסיפק בידו לעשות הוא צריך להרבות בעבודת ד' וז"ש חז"ל וסביביו נשערה מאוד הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה וע"כ נח שהי' נפשו גבוה מאוד והיתה הכנתו מתולדה טובה, והי' לו סעד לתומכו כמ"ש את האלהים התהלך נח, לעומת כל אלה הי' חושב את עבודתו מועטת, והי' בעיני עצמו כמקצר בעבודה והתמרמר בעצמו על זאת עד שלא מצא בעצמו שום מעלה נגד אנשי דורו ונדמה בעיניו שכאשר עשו כן עשה ובשביל זה עצמו שלא הונה א"ע ולא התברך בלבבו אלא הי' דבק במדת האמת באשר כן הוא האמת לפי מעלת נפשו כנ"ל, מצא חן בעיני ד':

י״חוהנה נח הוא שבת ובשבת יכול כל אדם להגיע קצת לענין זה ע"י שידע האדם שאינו כדאי והוא רחוק מאוד משבת לפי מעלת נפשו ולפי מעלת שבת עי"ז יוכל למצוא חן כמו שנח מצא חן עי"ז והבן היטב:

י״טשנת תרע"ב.

כ׳במד"ר פ"א בית שמאי ובית הלל ב"ש אומרים השמים נבראו תחילה ואח"כ נבראת הארץ משל למלך שעשה לו כסא ומשעשאו עשה איפופירין שלו כך וגו' השמים כסאי והארץ הדום רגלי, וב"ה אומרים הארץ נבראת תחילה ואח"כ השמים משל למלך שבנה פלטין משבנה את התחתונים אח"כ בנה את העליונים וכו', ר' יוחנן בשם חכמים אמר לבריאה שמים קדמו לשכלול הארץ קדמה, אמ"ר שמעון בן יוחאי וכו' שניהם לא נבראו אלא כאלפס וכסוי' שנאמר קורא אני אליהם יעמדו יחדיו עכ"ל. הגם שאין דורשין במעשה בראשית בשנים, וכבוד אלקים [מבראשית עד ויכלון הסתר דבר, אך ידוע כי עולם שנה נפש הם על מתכונת אחת, וכל אלו ענינים כמו שהם בעולם כן הוא בשנה ובנפש, ועל זה שוב נאמר וכבוד מלכים חקור דבר, עיין במד"ר פרשה ט':

כ״אוהנה כמו שיש שמים וארץ בעולם, כן הוא בשנה היינו הזמן, ששבת והמועדים המסתעפים ממנו הוא בחי' שמים, וימי חול הם בחי' ארץ, שכמו ששמים משפיעים על הארץ, כן השבת משפיע על ששת ימי המעשה, וכן בנפש האדם, מוח החכמה והשכל הוא בחי' שמים, והלב היא בחי' הארץ, שהשכל הוא משפיע ומנהיג את הלב, וגם בהם יוצדק המחלוקת הנ"ל. וידוע דאלו ואלו דברי אלקים חיים, ולהבין הדברים יש לומר דהנה שבת יש בו שני בחינות, שהוא אחר ששת ימי המעשה כבריאתו של עולם, וגם הוא קודם ששת ימי המעשה הבאים, ומני' שתא יומין מתברכין, וכבר בארנו זה במק"א ויש לי להוסיף בזה דברים ולומר, כי שני הבחי' הי' גם בבריאתו של עולם, כי בש"ס סנהדרין [ל"ח.] אדם נברא בערב שבת כדי שיכנם למצוה מיד, פרש"י למצוה שבת, הגם שהוא נברא איזה שעות מבעוד יום, מ"מ המתכונת שהוא אחר התגרשו מג"ע [למ"ד דנתגרש מע"ש וכבש"ס סנהדרין הנ"ל דבשעה י"ב נטרד והלך לו שנאמר אדם ביקר בל ילין] שנתהוה סדר אחר מתחיל מיום השבת, והיינו הגם כי קודם החטא הי' הסדר שמקודם יהי' ששת ימי המעשה ואח"כ יבא יום השבת, כי לפי ערך עבודת האדם בכל ששת ימי המעשה בסור מרע ועשה טוב ובבירור הטוב מהרע, יהל אח"כ אור קדושת שבת, אך אחר החטא אין לקוות מאדם הזה שיהי' ביכלתו לעבוד עבודתו עבודת הקודש מעצמו טרם יהל עליו אור קדושת השבת וכולי האי ואולי בכח קדושת השבת יחליף כח לעבוד עבודתו בששת ימי המעשה הבאים, ומ"מ אחר שקדם השבת והחליף כח לעשות מעשהו בששת ימי המעשה, שוב בא השבת שאחריו והאיר ביתר שאת לרגלי עבודתו בימי המעשה הקדום, ומובן שע"י שבת השני שהאיר ביתר שאת, הוא החליף כח ביתר שאת בימי המעשה שאחריו, ושוב בא שבת השלישי בתוספת אורה קדושה וברכה, וכן חוזר חלילה עד התכלית שיתתקן העולם לעתיד לבא ויחזור העולם כמו אדה"ר קודם החטא שהשבת יהי' אחר ימי המעשה עד אלף השביעי שכולו שבת, והשבת יהי' הגמר והתכלית, ולא יהי' עוד בבחי' השני' שבת קודם לימי המעשה:

כ״בוע"כ ב"ש שמדתם מדת הדין אמרו שמים קדמו שהרי לולא שבת הראשון לא התחיל התיקון, וע"כ לפי שורת הדין לא נוכל לחשוב להאדם שהוא במעשיו ובזכותו עשה והמשיך קדושת שבת להעולם, וב"ה שמדתם מדת החסד אומרים ארץ קדמה, והיינו עפ"י מה שפירשו המפורשים בפסוק (תהילים ס״ב:י״ג) ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, שקרא הפסוק גמול מעשה הטוב חסד משום שכל מעשה הטוב שעשה האדם לעולם הקדים לו עזר אלקי, ואלמלא כן לא הי' יכול לעשות מאומה, ומ"מ הש"י חשבה לטבה כאלו האדם מעצמו הי' העושה מאליו, וזה ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו כאלו הוא בעצמו הי' העושה, וה"נ לב"ה שמדתם חסד נחשב כאלו הארץ קדמה ובזכות האדם ומעשיו בא קדושת שבת שאחריו, ור' יוחנן אמר לבריאה שמים קדמו היינו שבת הראשון כנ"ל, ולשכלול היינו אחר התיקון שאז יהי' עיקר וגמר השכלול ונזכה לעולם שכולו שבת אז יהי' השבת אחר ימי המעשה כנ"ל, ורשב"י ס"ל ששניהם יחד היינו משום דר"ש אזל בתר כוונה וסוף המעשה במחשבה תחילה, א"כ כל השתלשלות מראשית הבריאה עד יום שכולו שבת כאלו הכל הי' יחדיו:

כ״גוכעין זה יש לומר בנפש האדם דהשכל הוא בחי' שמים, והלב הוא בחי' ארץ, וברמב"ם פ"ב מהיסה"ת והאיך הוא הדרך לאהבתו ויראתו בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול כמ"ש דוד צמאה נפשי וכו' וכשמחשב בדברים אלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא ברי' קטנה שפילה אפילה עומדת בדעת קלה ומעוטה לפני תמים דעות כמ"ש דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו, הרי שאהבה ויראה שהם בלב האדם באים מכח התבוננות השכל, והרי זה שמים קודמים לארץ, ומצינו ג"כ להיפוך שאמר הכתוב (משלי י״ז:ט״ז) למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין, הרי שצריך להקדים בחי' הלב לבחי' החכמה והשכל, והרי זה ארץ קודמת לשמים, ואלו ואלו דברי אלקים חיים, אך עיקרן של דברים יתבאר עפ"י מה שאמר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהרב הקדוש ר"ב מפרשיסחא זצללה"ה שאל לזקיני זצלה"ה מקאצק מאין לקח התעוררות שלו לעבודת השם, והשיבו מפסוק (ישעיהו מ׳:כ״ו) שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, והשיב לו הלוא מזה יכול כל אדם ליקח התעוררות אפי' אינו יהודי, והתעוררות היהודי צריך להיות מיציאת מצרים עכת"ד ודבריו אלה הם בכוזרי ששאל לו מלך הכוזר מדוע נאמר אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים ולא נאמר אשר בראתי שמים וארץ שהוא יותר פלא, והשיב שמצד בריאת שמים וארץ הי' הכל שוים כגרמני ככושי ומה שהקב"ה מיחד שמו על ישראל לבדם שנא' אלקיך זהו רק מפאת שהוציא אותם מארץ מצרים, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אמר לישב דברי זקיני זצללה"ה, כי להתפעל מראית דבר תלוי באיזה לב מביטים, כי מי שיש לו לב רע לעולם יראה להיפוך, כמ"ש (ישעי' וא"ו) שמעו שמוע ולא תבינו וראו ראו ואל תדעו, ולראות נכוחות צריך להיות לו מקודם לב זך וישר, ולב זך וישר השיגו ישראל במצרים, ורק מאז והלאה יש לפני ישראל דרך ישר ליקח התעוררות מבריאת שמים וארץ, ומיושב דברי זקיני זצללה"ה, ובאמת דברים הללו מוכרחים מדברי הנביא עצמו שדיבר אל ישראל ואמר שאו מרום עיניכם, והנה אברהם אבינו ע"ה הוא לקח ראשון התעוררות מחכמתו הגדולה כבמדרש ריש לך שאמר תאמר שהבירה הזו בלי מנהיג, ובזוה"ק ע"ח מפורש עוד יותר דהא קוב"ה יהב לי' לאברהם רוחא דחכמתא והוה ידע ומצרף סטרי דישובי עלמא וכו', ובמדרש רב לא הי' לו אביו לא למדו אלא שתי כליותיו נובעות חכמה, אך לאו כל אדם זוכה לכך שלא יהפך חכמתו לרועץ, וע"ז נאמר למה זה מחיר ביד כנ"ל לקנות חכמה ולב אין, אך אנחנו בני ישראל שהוציאנו מארץ מצרים שהוא מעבה החומר וע"י הספירה נהפך כל תשוקות וחמדות עוה"ז להשתוקק להדבק בשם ה', אז קרבנו לפני הר סיני ונתן לנו את תורתו ובה נכלל כל חכמה וכל מדע, ומאז והלאה כל הדבק בהש"י ושומר מצותיו בכל לב, הוא יכול להסתכל וליקח התעוררות מפאת השכל כמ"ש הרמב"ם הנ"ל, ומ"מ צריך שלא יהי' חכמת מרובה ממעשיו כבמשנה אבות דאם חכמתו מרובה ממעשיו שוב הוא בכלל למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין, ומעתה אין סתירה ממקרא זה לדברי הרמב"ם:

כ״דובזה נבוא לביאור פלוגתת ב"ש וב"ה, דב"ש סברו שמים קדמו לארץ, שהשכל ינהיג את הלב ומצד התבוננות השכל יבוא לאהבה ויראה שהוא בלב כמ"ש הרמב"ם וכמ שאמר דהמע"ה לשלמה בנו (דברי הימים א כ״ח:ט׳) דע את אלקי אביך ועבדהו, הקדים הידיעה שהוא בשכל לעבודה שהוא בלב, וכמו שהי' הענין באאע"ה כנ"ל, וכן שורת הדין ניתנת שזיכוך הלב יבוא רק מפאת השכל, וב"ה שמדתם מדת החסד כנ"ל אמרו ארץ קדמה, היינו שהש"י בחסדו הגדול משפיע רוח טהרה בלב איש ישראלי עוד טרם יבוא לבחי' השכל, וכמו שהי' במצרים שהוציאם הש"י בחסדו הגדול והקדים להם רוח טהרה עוד טרם הבינו מצד השכל, ורק אחר שהשיגו הרוח טהרה באו לסיני ולעבוד הש"י מפאת השכל וכנ"ל, ור"י אמר לבריאה שמים קדמו היינו שתחלת בחירת ישראל שהוא כעין בריאה חדשה שהתחיל מאאע"ה, וכמו שכתב המהר"ל בענין לך אני פוטרך מכיבוד אב, שמים קדמו שאאע"ה התחיל מצד השכל כנ"ל, ולשכלול היינו שנשתכלל אומה ישראלית שהוא יציאת מצרים ומ"ת, ארץ קדמה כנ"ל, רשב"י ס"ל שניהם יחדיו, כי זה בלא זה א"א, כי רשב"י אזל בתר כוונה, וכמו שאי אפשר להסתכל בחכמה בלי לב זך, כן א"א שיהי' לו לב זך באמת רק מפאת הכוונה שבמעשים טובים:

כ״הבמד"ר ריש פ' ג' ר' יהודה אומר האורה נבראת תחילה משל למלך שבקש לעשות פלטין והי' אותו מקום אפל מה עשה הדליק נרות ופנסין לידע האיך הוא קובע תילמיוסים כך האורה נבראת תחילה, ור' נחמי' אמר העולם נברא תחילה משל למלך שבנה פלטין ועטרה בנרות ופנסין ע"כ. וכבר אמרנו שאין לדבר במעשה בראשית, רק כמו שהוא בעולם כן הוא בשנה ונפש, ובשנה ונפש הוא בגדר כבוד מלכים חקור דבר, ויש לפרש שבנפש אדם שייך נמי מחלוקות זו, אם ההארה אלקית מוקדמת לעשיות ועבודת האדם, או עבודת האדם מושך עליו ההארה אלקית, ואלו ואלו דברי אלקים חיים, ושניהם אמת שמבלעדי הארה אלקית אין אדם יכיל לעשות מאומה, וכן הוא בא"ע ופי' בזה את הכתוב ולו נתכנו עלילות, ומפורש בדברי האר"י ז"ל כי כל אתערותא דלתתא מוקדמת לו אתערותא דלעילא, אך בעבודת האדם מושך עליו הארה אלקית ביתר שאת, ומחלקותם אם ההארה המוקדמת חשובה יותר באשר באשר היא מוקדמת ובלעדה לא נוכל לעשות מאומה וגם אין בה תפיסת יד האדם וא"א להיות מזה יניקת ושליטת חיצונים, ומר אמר שההארה שאדם מושך עליו במעשיו חשובה יותר באשר זה בא ע"י זכות האדם במעשיו, ולתכלית זה באה הנשמה לעוה"ז כדי שתזכה ותאכל מפרי מעשיה:

כ״ווי"ל בשנה נמי שייך מחלקותם, דהנה בשבת כולהון מתעטרין בנשמתין חדתין כדין שרותא דצלותא, וידוע דשמור מדת לילה וזכור מדת יום, וזכור הוא במעלה עליונה יותר, וזכור הוא דכורא ושמור הוא נוקבא כדאיתא בזוה"ק, ושמור הוא רק להיות כלי לקבל ההארה האלקית שהיא הנשמה יתירה ולשמור את עצמו שלא יהא שוטה המאבד מה שנותנין לו, ובההארה אלקית זו צריך האדם להתעורר עצמו בתורה ובתפלה ובעונג שבת עד שיגיע לזכור שהוא ביום וסעודתא דעתיקא עבדינן, וא"כ מר אמר שההארה אלקית שהיא הנשמה יתירה הבאה לאדם בהכנסת שבת חשיב יותר באשר זה הוא יסוד הכל וכמשל המדרש לידע האיך הוא קובע תילמיוסין שפירושו יסודות, ואף שבעצם הארה זו קטנה משל יום מ"מ קודמת במעלה באשר הוא הראשון ויסוד הכל, ומר אמר דההארה של יום חשיב יותר באשר היא בעצם גדולה משל לילה:

כ״זבמד"ר (שם) והארץ היתה תהו אלו מעשיהן של רשעים ויאמר אלקים יהי אור אלו מעשיהם של צדיקים ויבדל וכו' בין החושך, בין מעשיהם של צדיקים ובין מעשיהם של רשעים, ויקרא אלקים לאור יום אלו מעשיהם של צדיקים וכו' בפ' ב' מסיים בה אבל איני יודע באיזה מהם חפץ אם במעשה אלו ואם במעשה אלו כיון דכתיב וירא אלקים את האור כי טוב הוי במעשיהם של צדיקים חפץ ואינו חפץ במעשיהם של רשעים, וכ"ת אבי אדמו"ר זצללה"ה אמר מעשיהן של רשעים היינו המעשים טובים שלהם, והי' ס"ד לומר שבזה עוד חפץ יותר באשר צריך כפיית היצה"ר יותר קמשל"ן דאינו כן רק במעשיהם של צדיקים חפץ יותר ודפח"ח. ולי נראה להוסיף עוד דברים דהנה המדרש מכנה מעשיהם של רשעים לחושך, והיינו משום שאינו נעשה באור והתלהבות ע"כ בלתי אפשר שיפעלו מעשיו הטובים להדליק ולהאיר למעלה כלל, וכעין זה יש לפרש מאמר הכתיב (משלי י״ג:ט׳) נר רשעים ידעך, ובזה תוכחת מגולה כמה צריך האדם לזהר במעשיו הטובים בתורתו ובתפלתו שיהי' באור והתלהבות שלא יהי' בכלל מעשה הרשעים ח"ו ונראה לי שזה מאזני משפט צדק ביד כל אדם לדעת מעמדו ומצבו ואם היא לרצון לפני אדון כל, שכמה מדריגות התלהבות ותשוקה שיש בעבודתי כמו כן הוא סימן שעלה במדרגות הטוב, ואם ח"ו עבודתו בקרירות זה הוא סימן שעדיין הוא עומד מבחוץ, ומאומה לא ישא בעמלו ח"ו, ומחויב בכל עוז לחוס על נפשו לעוררה ברשפי אש שלהבתי':

כ״חבמד"ת נראה ששבת בבריאת העולם הי' כעין חנוכת הבית, ונראה לבאר דהנה במד"ר פ"ט ר' לוי בשם רחבח"א מתחילת הספר ועד כאן כבוד אלקים הוא הסתר דבר מכאן ואילך [היינו מפרשת ויכולו] כבוד מלכים חקור דבר כבוד דברי תורה שנמשלו למלכים שנא' בי מלכים ימלוכו לחקור דבר, ויובן זה בהקדם דברי רש"י בראשית ברא אלקים ולא נאמר ברא ה' שבתחילה עלה במחשבה לברא תו במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים והקדים מדת הרחמים ושתפה למדת הדין, ואין הפי' ח"ו כפשוטו שראה אח"כ כשבראו שאינו מתקיים כאלו ח"ו בתחילה לא ידע, חס ושלום לומר כך, אלא הפי' הוא עפ"י מה שכתבו חכמי האמת כי באם לא הי' במדת הדין שהיא סוד הצמצום הי' העולם מתבטל במציאות, ורק מחמת הסתר והצמצום הי' מקום שלא יתבטל העולם במציאות עכת"ד, וע"כ כך עלה במחשבתו ית"ש שהבריאה תהי' במדת הדין אבל הקיום יהי' במדת הרחמים בשותף לו מדת הדין, והכל הי' מחשבה אחת קדומה, כי בלתי אפשר שיהי' באופן אחר שבאם הבריאה לא היתה במדת הדין הי' מתבטל במציאות, ואם לא הקדים מדת הרחמים להקיום לא הי' ראוי להתקיים, ובאותו רגע שעלה במחשבה לבראות במדת הדין אז ראה שאין מתקיים במדת הדין ושלהקיום יהי' מדת הרחמים בשותף לו מדת הדין, וזה פשוט בדברי רש"י:

כ״טוהנה הביט בתורה וברא את העולם והתורה אמרה אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה, ע"כ לומר שאותן פרשיות המדברות בבריאת העולם הם נמי בהעלם ובצמצום, שאם היו הפרשיות בהתגלות הי' הבריאה שנתהוה מכח פרשיות האלה נמי בכח התגלות ולא בהסתר וצמצום, והבן הדברים כי אי אפשר לפרש יותר, וע"כ הוא כבוד אלקים הסתר דבר, שבזה שהוא מסתיר דבר הוא מורה שכל הבריאה נעשה מכח ההסתר והצמצום, ואם לא, הי' מתבטל כל הבריאה במציאות, וזה כבוד אלקים שאין עוד מלבדו ושהכל אפס ואין ואינו נתפס בלשון נמצא רק מפאת ההסתר, ומכאן ואילך כבוד מלכים חקור דבר, היינו דכל ששת ימי המעשה שהי' הבריאה נמתח והולך ע"כ לומר שהי' נסתר ונצמצם והולך, אך בהגיע יום השבת בא חיות חדש להבריאה היפוך ההסתר וההעלם רק התגלות אלקית שהופיע בתוך הבריאה, והי' עליות העולמות כנודע, וע"כ הפרשיות בהתגלות, וזה כבוד התורה שכל ההתגלות שבשבת בא מכח התורה, וזה מורה מה שהוא חקור דבר, וי"ל עוד בפשיטות שזה כבוד של תורה שמדקדקין על קוץ וקוץ כל מה שבכחו לדקדק ומכאן ואילך שהפרשיות בהתגלות שוב זה כבוד להתורה שמחזיקין אותה שנכלל בה כוונות מכוונות שונות בכל קוץ וקוץ תלי תלין של הלכות כמו שהוא באמת והבן:

ל׳ובזה שאמרנו ששבת היא היפך ההעלם וההסתר רק התגלות אלקית שהופיע בתוך הבריאה נבוא לביאור דברי המד"ת הנצב פתח דברנו, דהנה בפסוק (דברים כ') אשר בנה בית ולא חנכו תרגום יונתן ולא קבע בה מזוזתא, הענין הוא דכל בנין הוא צמצום וגבול, ושורשו ממדת הדין וע"כ בשמאי הזקן איתא הלשון דוחפו באמת הבנין שבידו הפי' הוא במדתו מדת הדין שאין לומר ששמאי הזקן הי' בנאי, והיתה כ"כ מלאכתו קבע עד שתמיד היתה אמת הבנין בידו, אבל הפי' האמתי במדתו מדת הדין [אולי שמעתי זה הפי' מכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה או שראיתי באיזה ספר ואינני זוכר] והנה אמרו ז"ל כל העוסק בבנין מתמסכן ועיין מהר"ל ספר גבורות ה' פ' ט"ו שכתב כי הבנין הוא היפך הברכה כי בברכה אין גדר וגבול ולכך נאמר בברכה ופרצת וגו' והבנין הוא היפך זה שבונה גבולים וגדרים והעוסק בדבר שהוא היפך הברכה מתמסכן עכת"ד, ויש לי להוסיף בה דברים אולי הוא בכלל דבריו, כי מאחר שבנין הוא גדר וגבול מוצאו ממדת הדין ע"כ מעורר מדת הדין, ובהתעורר מדת הדין מתעורר לרגליו גם כחות מזיקים שמשכנם בצד שמאל מבחוץ שעומדין וצופין מתי יצא מן הדין אשר בצפון לחרוב להרוג ולאבד שיהי' הם גומרים הדין כי לכל תכלית הוא חוקר, ועיין שער אורה שער וא"ו, ועיין זהר ח"ב קפ"ד. ד"ה פתח ובפי' הרמ"ז שם, וע"כ העוסק בבנין מתמסכן, ולפי הדברים האלה יש לומר דהא דכתב הזוה"ק ח"ג רס"ג סמיך לפתחא אזדמן חד שידא ואית לי' רשו לחבלא, מהאי טעמא הוא שמחמת הבנין התעורר מדת הדין וכיון דאיהו אתער סטרא אחרא אתתקף בהדי', אבל הש"י זכנו במצות מזוזה כי בהופיע שם השם שמה אין עוד מקום להסט"א שהויתה מצד הצמצום והסתר אורו יתברך, וזהו שמתרגם יונתן שחנוכת הבית הוא קביעת המזוזה, ובזה יובן טעם המנהג שעושין סעודה בחנוכת הבית, שענין סעודה להנות אחרים הוא מדתו של אברהם אבינו ע"ה מדת החסד היפך מדת הדין והצמצום, ובזה מתקנין הענין דהעוסק בבנין מתמסכן, אבל עיקר חנוכת הבית היא קביעת המזוזה, וע"כ הי' דעת הריש גלותא [מנחות ל"ג.] לקביע מזוזה טרם העמיד הסיפין עיין פרש"י למען לא יתחיל המזיק להשים משכנו שמה:

ל״אובזה יובן דברי המד"ת ששבת הוא כעין חנוכת הבית, דמאחר דכל הבריאה הי' מחמת ההעלם וצימצום מדת הדין, ובהתעורר מדת הדין מתעורר גם חלקי הרע כנ"ל וזהו תהו ובהו שהי' בעולם, אך בהופיע אור קדושת שבת כולהו ערקין ואתעברו מינה, וזה שאיתא במדרש פ' יו"ד על יום השבת נעקר תהו ובהו מן העולם נראית מלאכת שמים וארץ ויצא לצירוף כלי נעשו כלים הה"ד ויכולו השמים והארץ וכל צבאם, וזה הוא ממש כעין בנין הבית שמתעורר חלקי הרע ונתבטל בהופיע שם השם ע"י המזוזה, כמו כן הי' בבריאת העולם שכל ששת ימי המעשה התגברו והתעוררו חלקי הרע, ונתבטלו ע"י הפעת אור קדושת שבת, והוא כעין חנוכת הבית:

ל״בולפי האמור שכל ששת ימי המעשה מאחר שהי' הבריאה נמתחין והולכין והי' ע"י ההעלם וההסתר, ע"כ נתגברו אז כח הסט"א וחלקי הרע, יובן מ"ש האר"י ז"ל שחטא אדה"ר הי' שלא המתין בזיווגו עד יום השבת, ולכאורה אינו מובן הלוא חטאו מבואר בכתוב שאכל מעץ הדעת טו"ר, ולהנ"ל יובן שמאחר שאז הי' זמן התגברות הרע הי' מקום לחלקי הרע להדבק עמו אז, וכעין זה יש לומר הטעם דאסור לשמש מטתו בשני רעבון כי עת רעה הוא, כי מאחר שאפי' חסיד שבחסידים אי אפשר שלא יהא בו צד אחד של דופי ע"כ הי' מקום לחלקי הרע להדבק עמו, והם הביאו לחטא בעץ הדעת טו"ר, וכענין עבירה גוררת עבירה, השם ישמרנו:

ל״גואולי יש לצרף בזה ולומר מחמת שהי' בגילוי דשמושא ומרומז בדברי רש"י ויהיו שניהם ערומים, ואולי זה טעם צורך צניעות בבית הכסא שהזהירו חכז"ל יותר מבשאר מקומות, כי מבואר בדברי הזוה"ק, כי כל לכלוכא וטנופא הוא משכן הסט"א, ובגמ' שד של בית הכסא, ע"כ צריך צניעות ביותר שלא יתדבק עמו כחות חיצונים:

ל״דשנת תרע"ב. ר"ח מרחשון

ל״ההנה לפי סדר הדגלים חודש הזה מיוחס למנשה, וכבר כתבנו במק"א שמנשה ואפרים הם בסור מרע ועשה טוב, שמנשה מלשון נשני אלקים את כל עמלי הוא בסור מרע ואפרים מלשון כי הפרני אלקים בארץ עניי הוא בעשה טוב, ולכן רצה יוסף שיתברך מנשה מקודם כפי סדר הכתוב סור מרע ועשה טוב, אך יעקב אבינו ע"ה חידש דרך אחר בעבודה להתחיל בעשה טוב מקודם וממילא נקל יהי' לסור מרע, כי להמתין בעשה טוב עד שיסור מקודם מהרע זה קשה מאד, וע"כ חדשים האלו שהם תשרי ומרחשון המתייחסים לאפרים ומנשה, תשרי הוא בעשה טוב, וע"כ יש בו הרבה מצות שופר יוה"כ סוכה לולב ערבה וניסוך המים, מרחשון הוא בסור מרע, וע"כ מזלו עקרב דהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אמר דהא די"ב שבטים הם כנגד י"ב מזלות היינו שבזכתם הגביהו את ישראל למעלה מהמזלות, דאף שהמזל מושך בטבעו לדברים בלתי ראוים כהא דפרק מי שהחשיך (שבת קנ"ו.) מאן דבחמה יהא גבר זיותן וכו' האי מאן דכוכב וכו', מ"מ ישראל בכוחם למשול על טבעם, ובשביל זה אין המזל פועל בענינם ומאותות השמים אל תחתו וגו' ודפח"ח:

ל״וולי יש להוסיף על הדברים שלא די שאינם נמשכים להוראת המזל, אלא שהם מגביהים הוראת המזל לשורשו להשתמש בו בקודש, ולמשל חודש מרחשון שאנו מדברים בו מזלו עקרב וידוע שעקרב הוא קרירות, היינו שטבעו מושך להתעצל ולישב בטל, וכל מה שיעשה יעשה בקרירות רוח, ולא ברוח חם והתלהבות, וישראל משתמשין במדה ההוא עצמה לסור מרע ולהתעצל במעשים בלתי ראוים, ואף דברים גשמיים המוכרחים יהי' בקרירות רוח, שכל אלו הם בכלל סור מרע, וזה עצמו הוראת השבט המתיחס לחודש הזה הא שבט מנשה כנ"ל:

ל״זובזה יש לפרש דברי הספר יצירה הובא בספר בני יששכר, המליך אות נ' בריח וקשר לו כתר וצר בו עקרב בעולם ומרחשון בשנה ודקין בנפש זו"נ. והיינו דידוע דסור מרע הוא כלל מצות ל"ת, ועשה טוב הוא כלל מצות עשה, ושורשם הוא יראת ה', ואהבת ה', טהרה, וקדושה, כי טהרה הוא בסור מרע כמ"ש (איוב י"ז) טהר ידים יוסיף אומץ, וקדושה היא בעשה טוב כמו שאנו מברכים על כל המצות אשר קדשנו במצותיו וצונו, והנה אות נ' כפופה מתיחס ליראת השם כידוע לחכמי האמת, ועל דרך הפשוט הוא מרמז שיהי' כפוף להש"י, ובש"ס שבת (קד.) נאמן כפוף נאמן פשוט, והוא טהרת הלב מגסות הרוח ומאהבות חיצוניות, ולפי הנ"ל יובן שהוא ענין חודש מרחשון, והנה בשלהי סוטה טהרה בטלה טעם וריח רב הונא אשכח תומרתא דחינונותא וכו' אתא רבה ברי' אמר מוריחנא ריחא דחינונותא אמר לי' בני טהרה יש בך ע"כ, הרי דטהרה מביאה ריח טוב, ומעתה יובן דברי הספר יצירה המליך אות נ' בריח, כי הריח תלוי באות נון וכנ"ל, וצר בו עקרב בעולם שהוא כח המושך לקרירות, ומרחשון בשנה, ודקין בנפש, כי הדקין אין בהם דם, ואין מחזיקין דם בבני מעים וכנראה בחוש שהם לבינים וזה מורה שטבעם קר:

ל״חהנה בשבת יש נשמה יתירה, וביו"ט רוח יתירה, ובר"ח נפש יתירה כידוע, והנה לשון נפש הוא חפץ ורצון כמ"ש (בראשית כ"ג) אם יש את נפשכם שפי' רצונכם, וע"כ הוא יו"ט של דוד המלך ומרומז בגמ' שלח לי' סימנא דוד מלך ישראל חי וקים, כי זה ענין דהע"ה (תהילים מ') קוה קויתי ה' וכל ספר תהילים מלא מזה והוא באר מים חיים הנובע ממטה למעלה מתרפקת על דודה, והנה תשוקתו של אדם הוא דבר הטמון בעומק הלב, עד שכמעט האדם עצמו אינו יכול לירד לסוף דעתו ותכליתו כי לפעמים ידמה האדם בנפשו שתשוקתו בלתי לה' לבדו, ומ"מ יתגנב בו שמץ תועלת עצמו, והוא אינו מבין, ובר"ח שנתוסף בהאדם נפש יתירה שהיא חפץ ותשוקה להש"י הנה היא לו לעזר מעט עכ"פ לחפוץ שיהי' תשוקתו בלתי לה' לבדו, וזה הוא השעיר של ר"ח שנאמר בו לה' שמכפר על חטא שאינו מכיר בו אלא ה', אך לעתיד שיעביר גלולים מן הארץ הם כחות זרים הסובבים ומקיפים את נקודה הפנימית שבלב, אז תגדל התשוקה בלתי לד' לבדו כמ"ש (ישעי' ב') ביום ההוא ישליך האדם את אלילי כספו ואת אלילי זהבו, הם תשוקות חיצוניות, כי בכל ענין שאדם השתדל ולא הי' יכול להשיג בשלימת, לעתיד לבא במהרה בימינו יבוא אל תכליתו, א"כ אז לא יצטרך שעיר עזים לכפר כנ"ל אלא ושעירי עזים נעשה ברצון שהרצון כבר בשלימות:

ל״טכתיב בירבעם (מלכים א' י"ב) שעשה את החג במרחשון החודש אשר בדא מלבו, הנה מלכות ישראל הוא דוגמת הירח המתחדשת בכל חודש, והירח נקרא חודש על שם התחדשות, כן מלכות ישראל מתחדש תמיד בתשוקה חדשה להש"י ובכל יום חביבה עליהם כשעה ראשונה, והוא באר מים חיים הנובע תמיד, וזה הי' דוד המלך המתרפק בכל יום באהבה בשירות ותשבחות, ובפרקי היכלות שעדיין דוד המלך אומר בכל יום שירות ותשבחות שלא שמעתן אוזן מעולם, וכאשר נטלה מלכות עשרה שבטים מזרע דוד ניתן המלכות לזרע יוסף צדיק יסוד עולם שהוא במדרגת חי כנודע, ונקרא מדה זו מקור מים חיים כמ"ש בשערי אורה שער ב', ולעומת שמדתו של דוד נקרא באר מים חיים נקרא מדתו של יוסף מקור מים חיים, אך ירבעם קלקל מדת התחדשות שבו, וחידש התחדשות רע וזה החודש אשר בדא מלבו, והנה כבר אמרנו בביאור דברי המדרש (שמות פ"א) בה' בגדו כי בנים זרים ילדו עתה יאכלם חודש את חלקיהם, כי ישראל במצרים כשמת יוסף הפרו ברית מילה, וע"כ בנים זרים ילדו עתה יאכלם חודש את חלקיהם מלך חדש שנא' ויקם מלך חדש, ואמרנו שבשביל שקלקלו מדתו של יוסף מדת התחדשות ע"כ לקחו המצרים את כח התחדשות מישראל ובכח זה חידשו עליהם גזירות יע"ש, וכמו כן נוכל לומר דבחטא ירבעם שקלקל מדת התחדשות נטלו אוה"ע כח התחדשות מישראל והגלנו מארצנו ותמיד הם גוזרים עלינו גזירות רעות גזירות חדשות, וידוע דברי הרה"ק רמ"מ זצללה"ה מרימינאב, שכל גזירות רעות המתחדשות על ישראל רח"ל וכל המסים וארנוניות שמוצצים דמי ישראל התחלתם תמיד בחודש מרחשון, ולפי מה שכתבנו יובן הדברים שבאשר על החודש זה נאמר החודש אשר בדא מלבו, בעוה"ר נהפך התחדשות חודש זה להם כנ"ל, ונראה שיש תיקון לזה ההתחדשות שבישראל בעת הזאת שקובעין שעורים תמידים כסדרם ללמוד וללמד איש ואיש חבורה וחבורה, ההתחדשות הזה מוציא מתחת ידיהם את כח התחדשות, אמן כי"ר:

מ׳בראשית שנת תרע"ג.

מ״אבש"ס חולין כ"ו: יו"ט שחל להיות בע"ש תוקעין ולא מריעין, ובע"ש דעלמא מפורש בש"ס שבת ל"ה: דתוקעין ומריעין, ולהבין הענין יש להקדים דברי המד"ר בראשית פ' יוד רבי חמא פתח הגו סיגים מכסף ויצא לצורף כלי וכו' כך כל זמן שהי' העולם תוהו ובהו לא נראית מלאכת שמים וארץ כיון שנעקר תוהו ובהו מן העולם נראית מלאכת שמים וארץ ויצא לצורף נעשו כלים הה"ד ויכולו השמים והארץ וכל צבאם ע"כ. ואמרנו לפרש דהנה לכאורה אינו מובן דמשמע דכשהגיעה שבת נעקר תוהו ובהו מן העולם ובפשטות נראה שתיכף ביום הראשון במאמר יהי אור נעקר תוהו ובהו, אך הפי' שהנה במדרש ששמים וארץ היו נמתחין והולכין, והפי' שהיו מתגשמים ומתרחקים מהשורש והגשמיות הי' מכסה על פנימית ענין שמים וארץ, וזהו הפי' כל זמן שתוהו ובהו הי' בעולם לא הי' נראית מלאכת שמים וארץ, שהגשמיות הוא התוהו ובהו שהי' מסתיר פנימית ורוחנית שמים וארץ, אך כשהגיע יום השבת וכל הבריאה שבה לשרשה שזהו תכלית הבריאה שתשיב לשורשה וישמח ה' במעשיו, אז נעקר תוהו ובהו מן העולם ונעשו כלים לקבל קדושה העליונה, וכדוגמא זו הוא בנפש האדם שהמוח והלב הם דוגמת שמים וארץ, שהשכל משכנו במוח, והנפש שהיא תשוקת האדם משכנה בלב, וכמו שהשמים משפיעים על הארץ, כן השכל משפיע על הנפש, והנה כמו שמים וארץ כל ששת ימי המעשה היו נמתחין והולכין ובהגיע יום השבת נעשו כלים לקבל קדושה העליונה, כן בנפש האדם, שבהגיע יום השבת נחשב דעתו של אדם היפוך התוהו ובהו שהוא השוטטת השכל והתשוקות בעניני עוה"ז:

מ״בובמדרש פ"ב רשב"ל פתח קריא במלכיות והארץ היתה תוהו זו מלכות בבל שנא' ראיתי את כל הארץ והנה תוהו, ובהו זו מלכות מדי שנא' ויבהילו להביא את המן, ומדברי המדרש האלו נעמיד על ענין תוהו ובהו בנפש האדם מהו, דהנה מלכות בבל נראה שהי' כח רע מתנגד למעלת השכל שבישראל ויראה טהורה הבאה מצד התבוננות השכל, וכח רע זה הי' מטיל פחד ואימה כבמדרש לך פ' מ"ד ואימה זו בבל, והי' רוצה להתגבר על ישראל להכניס בהם שכל חיצוני כמ"ש בדניאל א' ללמדם ספר ולשון כשדי, ובאשר השכל משכנו במוח ע"כ הוא הראש לד' מלכיות וכתיב בי' שם ב' אנת הוא רישא דדהבא, ומלכות מדי הי' כח רע המושך לתאוה ותשוקה רעה וסעודת אחשורוש לעד, ומתנגד לקדושת ישראל שאין להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים, וע"כ כתיב בי' חדוהי ודרעוהי די כסף שהוא לשון תשוקה כמ"ש (בראשית ל״א:ל׳) כי נכסוף נכספת, וידוע שתשוקה הוא בלב, וע"כ נשמע ממוצא דבר שתוהו הוא מלכות בבל ובהו הוא מלכות מדי, שתוהו ובהו הם כחות חיצונים לעומת מח ולב, תוהו לעומת המח, ובהו לעומת הלב, והם העדר הדעת והתשוקה הראוי', ובכל ימי החול הדעת מוטרד בפרנסה ובמלאכה והלב משתוקק לגשמיות, זהו זמן שתוהו ובהו בעולם, אך כשהגיע יום השבת זכור שהוא בשכל ושמור שהוא בלב כאשר הזכרנו זהו כמה פעמים אז נקרא שנעקר תוהו ובהו מהעולם:

מ״גוהנה אין ארור מדבק בברוך והגיד כ"ק אדומו"ר הרי"מ זצללה"ה מגור דכל זמן שאיש הוא בכלל ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם אי אפשר שידבק בשבת שהוא ברוך ונצרך לזה הכנה דרבה בהתעוררת המוח מהלב ובישוב הדעת וכולי האי ואולי יזכה שיעשו המוח והלב כלים לקבל ההארה אלקית:

מ״דוהנה לעורר את האדם להכין את שכלו ונפשו בהתישבות הדעת תקנו ז"ל התקיעות והתרועות שניהם יחדיו, התקיעות הם קול פשוט מתיחס לשכל שהוא פשוט וכמה דפשיט אינש דעתי' טפי מעלי, והתרועה מתיחס ללב כדכתיב (תהילים נ״א:י״ט) לב נשבר וגו' וע"י פשיטת השכל מכין את רעיוניו ושכלו שהיו מפוזרים בהל"ט מלאכות ולצמצם את מחשבתו להקדושה, וע"י שבירת הלב יכול להכין את לבבו לבטל כל תשוקות חיצוניות ולעורר בקרבו האהבה רבה להש"י ברשפי אש שלהבתי', ובלתי שבירת הלב מתשוקות חיצוניות א"א שיהי' לו תשוקה אלקית והנה כ"ז בע"ש דעלמא, אבל ביו"ט שחל להיות בע"ש שישראל דבקים בהש"י באהבה כמו שאנו אומרים בתפלה ותתן לנו ה' אלקינו באהבה מועדים לשמחה וכו' אין אנו צריכין לעורר האהבה ע"י שבירת הלב מתשוקות חיצוניות שבלא"ה התגבר תשוקה ואהבה אלקית על אהבה ותשוקה חיצוניות מפאת קדושת יו"ט, אין צריכין עוד לתרועה אלא לתקיעה לבדה מפאת היתר אוכל נפש שביו"ט:

מ״העוי"ל דהנה ידוע דבר"ח זוכין בנפש יתירה וביו"ט ברוח יתירה ובשבת בנשמה יתירה והיינו דבשבת זוכין לשלשתן, וביו"ט לרוח ונפש, ובר"ח לנפש בלבד, והנה להנפש יתירה שבר"ח אין צריכין להכנה מרובה, ודי בהא דבי דינא מקדשין לי', אך לרוח ונשמה שהן גבוהין תקנו בע"ש הכנה בתקיעה להנשמה יתירה ובתרועה להרוח יתירה, כי תרועה מתיחס לרוח שמורה על הכנעה רוח נמוכה, וליו"ט לבדו לא תקנו תרועה כי אין תרועה בלי פשוטה לפני' ולאחרי', ובעיו"ט דאין ענין לתקיעה שוב גם לתרועה לבדה לא תקנו, אבל לע"ש דישנו לתקיעה להכנת הנשמה יתירה, איתא נמי לתרועה להכנת הרוח, וממילא לפי זה ביו"ט שחל להיות בע"ש שכבר יש לו הרוח יתירה עוד מיו"ט ואין צריכין אלא להנשמה יתירה לבדה שוב די בתקיעה לבד:

מ״וולפי ב' הפירושים שאמרנו יש לפרש גם דברי האמוראי שם דלא עקרו לתרועה לגמרי אלא שנכללה עם תקיעה עיי"ש ודו"ק:

מ״זברש"י ב' ד' בהבראם בה' בראם וכו' ולמדך כאן שהעוה"ז נברא בה"א רמז שירדו רשעים למטה לראות שחת כה"א זאת שסתומה מכל צדדי' ופתוחה למטה לרדת דרך שם, ויש להבין דנראה מזה שהעוה"ז נברא רק עבור הרשעים ח"ו ולמה לא היתה צורת האות שנברא בו העולם לרמז אל הצדיקים שהוא התכלית, ונראה עפ"י מה שאמר אדומו"ר הכהן הגדול זצללה"ה מאלכסנדר דלשון טבע הוא כמו טובע בנהר, והיינו שהאדם העושה לפי הטבע הוא טובע אלא שצריך לעשות למעלה מן הטבע עכת"ד. והנה העוה"ז נברא שיתנהג בטבע וע"כ נברא בה"א פתוחה למטה לרמז שאדם המתנהג כפי טבע העולם יטבע למטה, אלא שיש להתנהג למעלה מן הטבע, וזה חזינא לספרי דווקנא דתלי לכרעא דה"א לרמוז שיאחוז אדם עצמו למעלה מטבע העולם ולילך דרך פתח הקטן למעלה, והנה דרש הזה מתאם עם דרש בהבראם באברהם, שאברהם נתנסה בעשר נסיונות נגד העשרה מאמרות שבהם נברא העולם ובכולם הי' הנהגתו למעלה מן הטבע וכמאמר המדרש פ' נ"ו חיצה כתיב למיכס את ברי', שהוא חוץ מטבע העולם, ואברהם ירש זה לזרעו אחריו שיהא ביכלתם להתנהג בלמעלה מן הטבע, כי בודאי שהצדיקים שקדמוהו ג"כ התנהגו למעלה מן הטבע כי בלא"ה הי' נטבעים בים הטבע כנ"ל, אלא צדיקים הקודמים לא הורישו זה לכלל העולם או לזרעם עכ"פ, אבל אברהם אבינו ע"ה הוריש זה לזרעו אחריו וגם כל הגרים שיתגיירו הכל הוא מכח אברהם שפתח זה הפתח לכל העולם להתנהג למעלה מן הטבע, וע"כ נקרא אב המון גוים שכמו אב המוריש לבניו כן הוריש הוא ע"ה גם לכל המון גוים וע"כ בשביל אברהם נברא העולם ובה"א כנ"ל והיינו שנברא בטבע ובשביל שיתנהג למעלה מן הטבע:

מ״חברש"י דחפה עד שנגעה בו אמר לה כשם שאין מיתה בנגיעה כך אין מיתה באכילה, וקשה דמה ראי' מאונס לרצון ואונס רחמנא פטרי', ועוד הא ביום אכלך ממנו כתיב ועוד היום גדול ואולי עוד תמית, ונראה דהנה הרמב"ם כתב דמצות הם עצות מרחוק, והיינו כי אין בטבע האוכל חלב שיכרות כי אין בחלב ארס שימיתנו אלא שבגלל הדבר הזה נתגלגל סיבות מסיבות שונות עד שיצא העונש לפועל, וכן ההיקש גם במצות עשה וכל מצות התורה לתקן כל הדיעות וליישר כל המעשים כולם על דרך זה, ולזה צריכין אמונה להאמין באמונת אומן שסוף כל סוף יצא הדבר לפועל הן לטוב והן למוטב, אך הנחש הכחיד תחת לשונו עיקר זה והראה לה פנים שהפירוש כפשוטו שהטמין בחיבו של המעשה ארס הממית, וע"כ בא להכחיש ולומר מה שאמר, וזהו שורש פורה ראש ולענה של כל הרשעים והמסיתים לאמור שוא עבוד אלקים ומה בצע כי שמרנו משמרתו, אבל לפי האמת שהוא עצות מרחוק כנ"ל אין להם פתחון פה מה לומר, ע"כ תחילת דברי פיהם שלפי התורה השכר והעונש כרוך בעצם המעשה, ונחזי אנן אם נאמר שהוא כרוך בעצם המעשה לא הי' נ"מ בין שוגג למזיד הלוא הנופל לאש ישרף ואחת הוא אם נפל בשוגג או במזיד, או האוכל סם המות ימות בין בשוגג בין במזיד, עוד זאת יש הבחנה בדבר אם הוא כמו ארס הממית הי' צריך להתחיל תיכף כח הממית ולהיות מתנונה והולך עד שימות, כמו הנופל לאש או האוכל סם המות שצריך להרגיש תיכף הכוי' או סם המות המכשכש במיעיו ומרורות פתנים בפיו, וע"כ בזה עצמו שדחפה עד שנגעה בו וכשאמר לה כשם שאין מיתה בנגיעה וכו' בזה עצמו הראה האפיקורסות שהעונש הוא כמו ארס הממית וממילא שאין נ"מ בין שוגג למזיד והיתה צריכה תיכף להרגיש כמו כוי' במקום הנגיעה:

מ״טובזה יתפרש בטוב הכתוב ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וגו', ויש להבין כי טובת המאכל נרגש בחוש הטעם ולא בחוש הראי', אבל להנ"ל יובן שהוא קבלה בפשיטות ותפסה כדברי הנחש שהעונש הוא כעין הארס כנ"ל, ולא הרגישה שבזה פרש רשת לרגלי', ע"כ יצדק ששפטה בחוש הראות שאין בו כח הממית כי דברים הממיתים נכרים במראה החיצונה שאין בהם כ"כ הוד והדר כידוע, וחשך משחור תארם, וזה טוב העץ למאכל היפך רע:

נ׳ובזה יובן דברי התרגום יונתן שנכלל בקללות הנחש ואריסא דמותא בפומך, שזה הי' לו מדה כנגד מדה מה שאמר שהציווי הי' לאמור שיש בזה ארס הממית ע"כ הושם ארס הממית בפיו ובודאי תמיד מרגיש מרורות פתנים בפיו, כי בלא"ה לא הי' זה קללה לנחש אלא לעולם:

נ״אהן האדם הי' כאחד ממנו וגו' ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם וישלחהו ה' אלקים מגן עדן לעבוד את האדמה אשר לקח משם ויגרש את האדם וגו', ויש לדקדק כי אחר שכתב וישלחהו חזר וכתב ויגרש דהיינו הך, ובתדב"א ויגרש את האדם מלמד שנתן לו הקב"ה גירושין כאשה עדיין איננו מיושב כי שילוח נמי הוא לשון גירושין, כי בגירושי אשה לא נאמר כלל לשון גירושין אלא לשון שילוח, ונראה דהנה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פי' דברי התדב"א שנתן לו גירושין כאשה היינו כי גירושי אשה אף שעודנה עמו בבית מ"מ נקראה גרושה ולשון גרושה הוא שנפסק החיבור שבינה לבין בעלה, וזה שאמר התדב"א שמקודם הי' להאדם דביקות וחיבור להש"י, ועתה נתגרש כאשה ונפסק החיבור, ופי' בזה דברי המדרש פ' נ"ו שמדמה נסיונות של אאע"ה לגירושין, והיינו שאאע"ה בהיותו דבוק בהש"י לא הי' שייך לקרוא נסיון כי כל דברים שבעוה"ז לא הי' לו שום תפיסת מקום נגד דביקותו בהש"י, וע"כ בכל נסיון הי' נלקח ממנו החיבור והדביקות וזהו וירא את המקום מרחוק, היינו שראה את הש"י שנקרא מקום, מרוחק ממנו, וזה נקרא גירושין ודפח"ח:

נ״בוהנה האריז"ל מקשה הלא לא גלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים היינו הנוצוצות קדושות המפוזר בכל העולם, וא"כ מה הי' אלו לא חטא ישראל איך היו הניצוצות קדושות מלוקטים, ותי' שבאם לא חטאו ישראל הי' כחם יפה להמשיך אליהם מרחוק כל חלקי הקדושה המפוזר מסוף העולם עד סופו, אך אחר שחטאו צריכין לגלות לילך ולחזר עליהם במקומם:

נ״גוהנה ידוע במדרשים שגלות ישראל דומה לגירושי אדה"ר מג"ע, והנה הוא בא ללמד ונמצא למד, שידוע שבבריאת העולם הי' ניצוצות קדושות מפוזר בכל העולם משבירת הכלים כידוע ליו"ח, והנה כתיב ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה היינו שבעבודתו בג"ע במ"ע ול"ת וקרבנות כבמדרש, הי' כחו יפה להמשיך אליו לג"ע את כל חלקי הקדושה מכל העולם, אך אחר החטא כתיב וישלחהו ה' אלקים מג"ע לעבוד את האדמה אשר לקח, כי נברא עפר מן האדמה שפרש"י שצבר עפרו מכל האדמה מארבע רוחות, והיינו שאחר החטא הוא צריך לחזור בארבע רוחות העולם וללקט משם ניצוצי הקדושה, וכמו שישראל בגלות ע"י הרדיפות והמניעות שהגוים מציקים לישראל בארצות אויביהם וישראל מתחזקים באמונה ועומדים בנסיונם למרות כל המניעות בזה מוציאים את כל חלקי הקדושה כידוע בסוד אשר שלט האדם באדם לרע לו, היינו שליטת אדם בליעל באדם דקדושה לרע לו לאדם בליעל שע"י שליטה זו מוציאין ממנו את כל חלקי הקדושה, ובדוגמא זו הי' אדה"ר נצרך לחזור בארבע רוחות עולם, אך לעיל אמרנו דבעוד שהאדם דבק בהש"י לא שייך לקראותו נסיון שהכל אפס ואין נגדו, מה גם אדה"ר יציר כפיו של הקב"ה, ע"כ לא הי' אפשר להתקיים הוצאת חלקי הקדושה כנ"ל בעוד הוא דבוק, וע"כ הי' העצה ויגרש את האדם היינו שנוסף שהוא צריך לחזור בד' רוחות העולם כנ"ל נצרך נמי שיהי' מגורש כאשה להפסיק החיבור כנ"ל, והשליחות והגירושין יתמיד בזרעו אחריו עד שיתוקן ב"ב החטא ההוא, והיינו שכל חלקי הקדושה המפוזרים יתלקטו ויתוספו על קדושה הכללות, ובזה יש לפרש ענין עץ החיים שנראה מהכתוב שמקודם לא נאסר עליו העץ החיים עד אכלו מעץ הדעת, והיינו כי מטבע עץ החיים להשפיע באדם דביקות בהש"י שהוא חיים האמיתים היפוך עץ הדעת שנתן בו דעת חיצוני, ואכילת עץ החיים גורם היפוך הגירושין כנ"ל א"כ אם יאכל מעץ החיים ולא יתגרש עוד לא יהי' אפשר לו ללקט את חלקי הקדושה כנ"ל שזה הוא תכלית בריאתו:

נ״דוממוצא הדבר שכל השליחות מג"ע והגירושין איננו לעונש רק לתיקון שבלתי אפשר בלעדו, ומכאן תשובה להמתאוננים על המניעות, שצריכין להבין ולהשכיל שזה כל תיקונם וצריכין לקבל זה באהבה, ובזה יש לפרש מאמר המדרש פכ"א ועתה פן ישלח ידו אין ועתה אלא תשובה, היינו שזה עצמו שלא יאכל מעץ החיים כדי שיתקיים בו הגירושין זהו התשובה וכענין ישראל אחר מעשה העגל שהתנצלו את עדים מהר חורב שהי' להם חירות ממה"מ ומשעבוד מלכיות והם קבלו על עצמם באהבה, אלא שאדה"ר לא הי' שליט ברוחו מפאת כחות רעות שנשתאב בתוכו כמו שכבר אמרנו בזה, וע"כ השיב פן היינו לאו כבמדרש, והיינו שידע שאין בכוחו להתאפק מלאכול מעץ החיים להציל עצמו מכל רע, אז אמר הקב"ה שבודאי ישלח ידו ויקח מעץ החיים, וכבר אמרנו שזה ענין שליחות שהיד אינו עושה מעצמו עד שמכריחו, ובזה שאדם מקבל על עצמו לעמוד נגד כל המניעות והנסיונות הן נסיון עושר לטוב והן למוטב בזה הוא תיקון כללי על חטא אדה"ר כנ"ל, ויש לומר עוד דבאם קיבל אדה"ר על עצמו שלא לאכול מעץ החיים שזה הי' תשובתו כנ"ל [היינו שבאם הי' ביכלתו לקבל כנ"ל] בודאי הי' נפטר מהרבה צרות בקבלתו לבד, כעין מיום שנתת אל לבך להבין ולהתענות לפני ד' אלקיך נשמעו דבריך (דניאל י'), וכ"כ זה נוהג בכל האדם שהאיש המקבל על עצמו באמת לעבוד את הש"י נגד כל המניעות שבעולם, בזה עצמו נחשב לו כאלו כבר עבר עליו, ויסורין בדילין הימנו וישוב לאור באור החיים אמן:

נ״השנת תרע"ד.

נ״ובמדרש פ' יוד ט' ויכל אלקים ביום השביעי אתמהא פרש"י וכי אפשר דבר זה שעשה מלאכה בשביעי וכו' גניבא אמר משל למלך שעשה לו חופה וציירה וכיירה ומה היתה חסרה כלה שתכנס לתוכה כך מה הי' העולם חסר שבת, נראה לפרש דהנה בכל ששת ימי המעשה הי' הבריאה נמתח והולך כבמדרש, והנה בש"ס ר"ה כל מעשה בראשית לדעתן נבראו וע"כ שניתן לה הכח והרצון להתפשט, ולהתרחק ולהתגשם, והנה לשון כלה פי' המפרשים מלשון כלתה נפשי אל ה', והיא השתוקקות מלמטה למעלה והיינו שניתן בשבת כח הרצון בהבריאה לשוב להמקור היפוך הרצון שהי' לה בכל ששת ימי המעשה להתרחק מן המקור ולרדת מלמעלה למטה, נמצא כך היא הפי' ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, היינו שמלאכתו אשר עשה השיג כח השתוקקות מלמטה למעלה הנקרא כלה, ולשון ויכל הוא שעשאה כלה:

נ״זובזה יש לפרש דברי המדרש לעיל מיני' פי' ב' הגו סיגים מכסף ויצא לצורף כלי משל לאמבטי שהיתה מליאה מים והיו בה שני דיוסקוסים נאים כל זמן שהיתה מליאה מים לא היתה מלאכת הדיוסקוסים נראית כיון שפסקה וניער המים שבתוכה נראית מלאכת הדיוסקוסים, כך כל זמן שהי' העולם תהו ובוהו לא נראית מלאכת שמים וארץ כיון שנעקר תהו ובהו מן העולם נראית מלאכת שמים וארץ ויצא לצורף כלי נעשו כלים הה"ד ויכולו השמים והארץ וגו', והיינו דכל זמן שהיו נמתחין והולכין ומתרחקין מהשורש נקרא תהו ובהו, שהי' נחשב קלקול להבריאה שנתרחקה ממקור החיים, ואלו הי' מי שראה זה הי' בעיניו תהו ובהו, כי לא הי' ניכר שבח שמים וארץ, אך כשהגיע יום השבת והשיג רצון לשוב למקורו זה נקרא שנעקר תהו ובהו מן העולם אז ניכר שבח שמים וארץ, וזהו הפי' נעשו כלים מלשון כלה כנ"ל שנעשה מהם טבע השתוקקת למעלה:

נ״חואפשר עוד לומר דהנה כל הבריאה הי' צריך להעשות ע"י צמצום למען לא יתבטל למקורו כמבואר במקובלים, ומחמת כח הצמצום ניתן בהם הרצון להתרחק כנ"ל, והנה אין זה כ"כ רבותא, אבל כאשר פסק זה וניתן בהם הרצון לשוב להמקור כנ"ל ואעפי"כ אינם מתבטלין במציאות זה רבותא יותר, ומובן שהריחוק הי' צורך הקירוב, כדי שאח"כ כשישיבו למקורם לא יתבטלו, וזהו הפי' שנראית מלאכת שמים וארץ כי זה תכלית הכוונה ועיקר בריאת שמים וארץ, אבל הריחוק שמקודם אין זה תכלית הכוונה, א"כ עדיין לא נראה מלאכת שמים וארץ, רק אח"כ נראה למפרע שהי' הכנה אל התכלית:

נ״טובדוגמא זו הוא באדם ששמים וארץ הוא המוח והלב ובכל ששת ימי המעשה כשהוא טרוד בעסקי העולם הוא תהו ובהו, והמשכיל יתפלא ע"ז, אך כשהגיע יום השבת והאדם מתישב בדעתו ומשיג רצון וחשק לשוב ולאור באור החיים, המוח משכיל והלב משתוקק, אז נראה שבח האדם מוחו ולבו ומובן אשר כל ימי המעשה הי' הכנה וצורך לבוא לשבת, שמאל דוחה כדי שאח"כ ימין מקרבת:

ס׳במשנה סוף סוכה יו"ט הסמוך לשבת בין מלפני' בין מלאחרי' היו כל המשמורות שוין בחילוק לחם הפנים, נראה בטעם מלפני' אף דמה דהוה הוה, כי הנה בזוה"ק פ' אמור משמע דביו"ט יש הארה מאור שנברא ביום הראשון שגנזו לצדיקים לעתיד, וכן שמעתי בשם אדומו"ר זצללה"ה מגור, והנה אור שנברא ביום הראשון הוא חסד אפי' לאיש שאינו כדאי, וע"כ גנזו מפני הרשעים, שאלמלא כן היו גם הרשעים מקבלים ומסתפקים ממנו לטנופת אהבת חיצוניות, אך ברגל שיש עלי' לכל ישראל יהי' מי שיהי' שהכתוב עשאום כולם חברים ברגל וטומאת ע"ה טהורה ברגל, אין לחוש, וע"כ כל המשמורות שוין בחילוק לחם הפנים שלחם הפנים הוא השפעת העושר בישראל והי' צריך להיות בצמצום שיהי' שייך דווקא למשמורה של שבת זו ולא לזולתם כדי שיהי' בו ענין מוגבל שלא יתפשט למקום שאינו ראוי, ויהי' ח"ו עושר שמור לבעליו לרעתו, אבל ביו"ט שיש עלי' לכל ישראל ואפי' עם הארץ כנ"ל שוב אין לחוש:

ס״אוהנה מובן שכל דבר הניתן מצד החסד לבד איננו מתמיד וכשעבר הרגל שוב חוזר וגונזו לאותו אור, וע"כ מעבירין על טהרת העזרה כבמשנה סוף חגיגה, אך יו"ט שחל להיות בע"ש שאינו יוצא לימי חול רק לשבת שוב יש לומר דצורת השבת שמקיים כל מה שנברא בששת ימי המעשה וכמ"ש ויכולו השמים והארץ וכל צבאם ובתרגום ואשתכללו, ע"כ נעשה קיום אף לאור הזה הניתן ביו"ט וע"כ שוב כל המשמורות שוין בחילוק לחם הפנים, ואולי יש לומר דמהאי טעמא נמי חל להיות אחר השבת נמי, דהנה בחצות יום ע"ש מתחיל הארות שבת ובודאי כן הוא ביו"ט, וא"כ מתחיל בחצות יום השבת להתנוצץ אור שנברא ביום הראשון וע"כ לומר שמתחיל אז העלי' של כל ישראל, ומאז כל ישראל חברים, ע"כ שוים נמי בחילוק לחם הפנים:

ס״בולפי האמור דשבת שאחר יו"ט הוא קיום האור שנברא ביום הראשון הניתן ביו"ט, יש לפרש טעמא דש"ס סוף פ"ק דחולין יו"ט שחל להיות ע"ש תוקעין ולא מריעין, דענין תרועה בע"ש הוא להיות לבו נשבר בקרבו באיזה פנים באים לקבל שבת, וזה שבתקה"ז ירא שבת ירא בשת, שיש לו להיות מלא בושה בהעריך את עצמו איך הוא ראוי לקבלת שבת, אבל כשבאים עם הארה גדולה מאור שנברא ביום הראשון, והשבת יהי' לו לקיום שוב איננו שייך להתריע, ומ"מ מסיק בש"ס שם שיש תרועה אבל היא נכללת בתוך התקיעה, שאף כ"ז יכניס בק"ו, איך יש לו פנים אפי' שיש בו מאור שנברא ביום הראשון ודו"ק:

ס״גואירא כי עירום אנכי ואחבא, ויש להבין הלוא כבר כסו מערומיהם כמ"ש ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות, ונראה דהנה יש להבין איך שייך ענין כיסוי לפני הש"י, הלוא גלוי לפניו אחר הכיסוי כמו קודם הכיסוי, אך יש לומר דמחמת הציווי שיהי' הערוה מכוסה אז חשיב כיסוי, כענין שכבר אמרנו כמה פעמים בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דהאדם שליח במצות ושליח של אדם כמותו והנה נחשב מעשה הש"י, וכמו בריאת העולם שהי' ע"י צמצום והסתרת פנים כענין שכתוב והסתרתי פני מהם, אף שאין שום דבר נברא חוצץ בפניו ית"ש, מ"מ הוא עצמו ית"ש כל יכול, והוא עצמו יכול להסתיר פניו שלא יראה, וכן הוא הענין בכיסוי הערוה אחר שנצטוינו עלי', וכמו בכהנים ועשו להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה בשרתם במקדש, אך אדה"ר קודם החטא שלא הי' כלל ערוה וכמ"ש הרמב"ן שהי' האברים האלו אצלם כמו הפנים והידים, וא"כ לא הי' ציווי כלל לכסות בשר ערוה, שוב לא הועילו מה שהם עצמם כסו מערומיהם בחגורת עלה תאנה, ורק אח"כ שכתוב ויעש ה' לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, זה הי' כיסוי, ומאחר שנראה רצון הש"י שיהי' מכוסים שוב כל כיסוי הוא מצוה ע"כ מועיל:

ס״דצבו לחדא בהאי ועדא בגו עירין וכל גדפין, נראה דבסעודה שלישית מקבלין התעוררת על כל השבוע, וכענין בנעילת יוה"כ פתח לנו שער בעת נעילת שער, כי כאשר משים אל לבו שבעוד זמן מועט ילך ממנו קדושת שבת, גורם התעוררת, ומשתוקקים ביותר אחר קדושת השבת, ובאשר שימי החול הבאים לקראתינו הם הגורמים ההתעוררת ע"כ יש להם חלק בזה וממשיכין התעוררת לכל השבוע, וזהו צבו לחדא בהאי ועדא בגו עירין וכל גדפין, כי המלאכים נקראים עירין מלשון עֵר שהם תמיד בחיות ובהתעוררת גדול בלי שינה וליאות, וכמדומה לי שכן הוא ברבינו בחיי בשם הרמב"ן, והגדפין הם אהבה ויראה, ובאשר אז זמן התעוררת כמדתן של המלאכים הוא זמן להתחבר ולהתועד עמם ליקח מהם עוד ענין התעוררת ואהבה ויראה על כל השבוע:

ס״הלמה חרה לך ולמה נפלו פניך הלוא אם תיטיב שאת וגו' וכבר דקדקנו למה לא יפלו פניו, האם יותר טוב הי' ח"ו שלא יצטער ולא יפלו פניו ולא יתבייש, הלוא אמרו ז"ל כל העושה דבר עבירה ומתבייש בה מוחלין לו על כל עוונותיו וגם לשון אם תיטיב שאת יש להבין, ואמרנו שהי' ענין יאוש שגרוע מהכל, ונראה לבאר יותר דהנה כבר אמרנו שקין מלשון קנין ויש, אך חוה אמרה קניתי איש את ה' היינו לעבודתו ית"ש צריך שאדם יהי' יש בעיני עצמו כאמרם ז"ל חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם, ולעולם יראה אדם את עצמו כאלו הוא חציו זכאי וחציו חייב וכל העולם כולו כאלו הוא חציו זכאי וחציו חייב עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, ולהיפוך ח"ו הוא להיפוך, אבל מבלעדי זה צריך אדם להיות שפל בעיני עצמו ויבטל עצמו בתכלית הביטול לרצון הש"י, ומי שהוא יש בעיני עצמו הוא שורש פורה ראש ולענה ונתהוה ממנו גס רוח, ומעותד לכל רע ע"ז ג"ע וש"ד, כי כל המתגאה כאלו עובד ע"ז, וכל המתגאה כאלו בא על אשת איש ומביא לידי שפ"ד, והנה קין לעומת שהי' לו להיות כנ"ל הי' להיפוך שבעניני העולם הוא יש וקנין בעיני עצמו וגם רוח כמו שהי' ענינו שעבר על ע"ז שאמר לית דין ולית דיין, ובא על תאומתו של הבל, והרג את הבל, והבל הי' היפוך ממנו שהי' בעיני עצמו כהבל ואפס ואין, אבל גם זה אין שבח שהרי הי' גם בענין עבודה כן שהרי לא עלה על דעתו להרהיב עוז בנפשו להקריב קרבן עד שראה את קין מקריב הביא גם הוא טפל לקין, כמ"ש והבל הביא גם הוא שחשב שבאמצעות קין יתקבל גם קרבנו ואם שבצד אחד השפלות הוא מדה טובה, וע"כ נתקבל קרבנו, מ"מ מצד אחד היא מדה חסרה שחסר לו להיות לבו מוגבה בדרכי ה' וע"כ נהרג:

ס״ווהנה כה דרך כל המתגאים כאשר נדחף לאחור, תחילה היטב חרה לו, ואח"כ בראותו כי אבד תקותו להשתרר כמקודם הוא נופל ומתיאש, כי השליך משמים ארץ, וזה שאמר לו הש"י למה חרה לך, היינו למה אתה מתגאה לומר שלך הי' ראוי לירד אש מן השמים שכאשר ראית שלא נתקבל מנחתך חרה לך, וגם בצד השני למה נפלו פניך, נפלו הוא לשון עבר ולא אמר נופלים לשון הוה כי באמת זה מדה טובה שהאדם יתמרמר בכל עת על קוצר עבודה, אבל נפלו הוא לשון עבר כלומר כבר נתייאשת ונפלת נפילה שאין אחרי' נפילה כמתיאש לגמרי, הלוא אם תיטיב שאת היינו שידוע שאם האדם עשה תשובה מחזירין לו כל עבודתו שעבד מקודם תשובתו, כמו שאמר הרמב"ם ז"ל בה' תשובה עושה מצוה וטורפין לו בפניו, וידוע הפי' שהחיצונים טורפין אותה מצוה, וכאשר עושה תשובה מגביה את המצוה משאול תחתי' שהיתה ביד החיצונים, וא"כ למה זה אתה נרדם קים קרא אל אלקיך, ועוד יש לפרש אם תיטיב שאת היינו שאתה יש בעיני עצמך בלתי בדרך טוב, לא כן הדבר אלא בדרך טובים שם תהי' נשא וגבוה כמו שם קין קניתי איש את ה' כנ"ל כי אין שאת אלא לשון גבוה כאמרם ז"ל מלשון על ההרים הגבוהים ועל הגבעות הנשאות, ושם תקיים ויגבה לבו בדרכי ה', וא"כ למה חרה לך על העבר ולמה נפלו פניך כמתיאש על העתיד:

ס״זשנת תרע"ו.

ס״חבענין חטא אדה"ר איתא בספרים הקדושים שהחטא הי' שלא המתין בזיווגו ליום השבת, ויש להבין הלוא מפורש בתורה שהחטא הי' שאכל מעץ הדעת, ונראה דהנה שבת הוא חותם הבריאה וכבמדרש משל למלך שעשה לו טבעת מה היתה חסירה חותם כך מה הי' העולם חסר שבת, והנה ענין חותם הוא קיומו של דבר שלא ישתנה לעולם כמ"ש כי כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתם בטבעת המלך אין להשיב, וכן הוא שבת שהוא מעין עוה"ב ששם האדם נשאר בקיומו בלי שינוי, כן שבת לאיש הזוכה לו, הי' בדין שלא יהי' ביכולת להשתנות, אך אם הי' כן בעוה"ז הי' תקנתו קלקלתו שמאחר שהכל בעירוב טוב ורע אם הי' נשאר בקיומו בלי השתנות הי' הרע נשאר תמיד דבוק בו לא יפרד ממנו לעולמים, וכמו שאיתא בספרים הקדושים הא דפן ישלח ידו ואכל מעץ החיים וחי לעולם, היינו דשוב לא יהי' אפשר להתתקן ע"י מיתה ועיכול הרע בקבר, וכ"כ הוא בשבת וחסד ה' הוא שלא יזכה בו האדם בשלימות בעודנו בעוה"ז שעודנה בלתי מבורר, אך כ"ז הוא אחר חטא אדה"ר שנתערב טו"ר בכל פרטי פרטים אבל קודם החטא אם הי' זוכה לשבת הי' נשאר בקיומו טוב לעולם בלי אפשרות ליפול ממדרגתו:

ס״טוהנה בענין זיווג אמרו ז"ל אפי' חסיד שבחסידים אי אפשר שלא יהי' בו צד אחד של דופי וכמ"ש הן בעון חיללתי, כי הדבר אי אפשר בלתי יצה"ר וכבש"ס יומא בהאי דחבשוהו ליצה"ר ולא אשתכח ביעא בת יומא בכל ארץ ישראל, ומ"מ באשר אי אפשר בלתי יצה"ר אין זה נחשב לחסרון ונפילה ממדריגה כי כך הוא המצוה וקרינן בי' כי שבע יפול צדיק וקם, ואיננו מעכב עליו לחזור אל המקום אשר הי' שם אהלו בתחילה, וכ"ז מפני שכך הוא המצוה וא"א להיות באופן אחר:

ע׳והנה אדה"ר אם הי' ממתין עד יום השבת ואז אם לא אכל מעץ הדעת טו"ר הרי הי' נעשה מקויים בלתי שינוי עוד, ושוב לא הי' הזיווג גורם בו דופי אפי' לשעתו ובהכרח שאז הי' אפשרות הזיווג בלתי דופי, וא"כ מאחר שהי' אפשר לו לקיים המצוה בלי דופי שוב המצוה ע"י תערובת דופי גורם נפילה:

ע״אולפי האמור יובן איך הי' אפשר שאדה"ר הי' בא לכלל חטא עץ הדעת טו"ר הלוא כתיב רגלי חסידיו ישמור ואדה"ר אפי' לאחר החטא חסיד גדול הי' כבש"ס עירובין, אך יש לומר דהוא הדבר שגרם לו היינו הזיווג שא"א בלי דופי במקום שהי' אפשר לו להמתין עד שבת ואז לא הי' בו דופי וגרם לו נפילה ממדריגתו עד שהי' בלתי נשמר מלבוא חטא אל ידו:

ע״בומעתה מובן שכל החטא נמשך מפאת שלא המתין בזיווגו עד שבת שאלמלי הי' ממתין לא הי' בו דופי שיהי' אפשר לבוא חטא אל ידו והי' מגיע יום השבת והי' נשאר בקיומו לעולמים בלי שינוי עוד:

ע״גהן האדם הי' כאחד ממנו וגו' ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם וישלחהו וכו' והיפ"ת הקשה לפי דברי המדרש שבמוצאי שבת שלחו מג"ע א"כ חשש זה פן ישלח ידו הי' כל השבת, ולמה לא נעשה תקנה לזה עיי"ש, ובאמת שיש לתמוה למה לא אכל מעץ החיים עד כה, ומה גם שלא נצטווה עליו, ויותר הי' צריך להיות להוט לעץ החיים המביא חיים לעולם מלהיות להוט לעץ הדעת אף לפי דברי הנחש להיות בורא עולמות, וגם אחר שפתה אותה הנחש ואמר לא מות תמותון עכ"פ למיחש מבעי והי' לה לאכול מעץ החיים מקודם, גם יש להבין דברי המדרש ועתה פן ישלח ידו א"ר אבא בר כהנא מלמד שפתח לו המקום פתח של תשובה אין ועתה אלא תשובה שנא' ועתה ישראל מה ה"א וגו' והוא אומר פן ואין פן אלא לאו וכו', ויש להבין למה לא פתח לו פתח של תשובה תיכף והמתין לו עד השילוח והגירושין:

ע״דונראה לומר דמתחילה לא הודיעו הש"י פעולת עץ החיים שהאוכל ממנו חי לעולם, ואולי גם פעולת עץ הדעת שגורם יצה"ר נמי לא הודיעו, אלא בגזירה וחוקה שלא יאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו תמות, אך עתה במוצאי שבת בעת הגירושין נתודע לו מהות עץ החיים שהאוכל ממנו חי וקים לעולם והטעם שהודיעו עתה שבאם יסכים בדעתו שאעפ"כ לא יאכל ממנו למען יתקיים בו העונש מיתה בכדי לכלה פשע ולהתם חטאת ע"י עיכולו בקבר הי' זה תשובה, וכעין תשובת ישראל אחר מעשה העגל כמ"ש ולא שתו איש עדיו עליו וגו' ויתנצלו בנ"י את עדים מהר חורב, והוא השני כתרים חירות ממלאך המות חירות משעבוד מלכיות והם קבלו על עצמם ברצונם להיות דייש למלאך המות ולהשתעבד למלכיות וכל זה שוה להם למען יטהרו מהחטא והבינו כי החטא בעצמו הוא יותר רע ומר מהעונש, וכל העונשים הן בזה והן בבא הוא רק תיקונים כאמרם ז"ל כלי ינתנו לכובס, הא למה זה דומה לחולה הנוטה למות ובא רופא ונתן לו סם מר או ניתוח בבשרו שע"י תרופה זו יחי', הרי הוא מקבל באהבה סם מר זה או יסורי הניתוח כי בזה הוא קונה את חייו, ולפי המשל זה יובן מה שגינו ז"ל את יראת העונש כי באם חושש ומתירא מהעונש יותר ממרירת העבירה עצמה הוא חלק רע, והוא מראה בעצמו כי באם ניתן לו לבחור לעצמו אחת משתי אלה או להתחטא ע"י יסורי העונש או להשאר עונותיו חקוקים על עצמותיו בלי העונש הי' בוחר להשאר בטומאתו, וזה טפשות גדולה כמו תינוק שאינו רוצה לשתות סמים שאינם ערבים לחכו לקנות בהם חייו, אבל המשכיל בוחר יותר ביסורי העונש רח"ל יותר מטומאת העבירה כאמרם ז"ל מוטב דלידייני' וליתי' לעלמא דאתי, וזה השכילו ישראל בתשובתם אחר מעשה העגל, וזהו דברי המדרש באדה"ר שפתח לו פתח של תשובה, היינו בהודיעו שהאוכל מעץ החיים חי לעולם ובידו לדחות מעליו את עונש המיתה, ואעפ"כ יקבל עליו שלא יאכל ויפל עצמו לדעת להיות דייש למלאך המות למען יתחטא מעונו זה הי' תשובה שלימה ולא הי' נתגרש מג"ע כלל, אך הוא אמר פן ואין פן אלא לאו היינו שבחן את לבבו שאין לו כח המעצור זה, וע"כ גרשהו תיכף למען לא יאכל, ומעתה מיושב למה לא פתח לו פתח של תשובה תיכף והמתין לו עד סמוך לגירושיו, כי באם פתח לו ולא הי' מקבל עליו הי' חשש שיאכל מעה"ח:

ע״הוממילא מיושב למה לא אכל מקודם מעץ החיים, כי אז טרם ידע פעולתו הטובה ולא נתודע מזה הסוד עד סמוך לגירושין, וא"כ מיושב קושית היפ"ת שכל השבת נמי לא ידע מזה ואין בו חשש אכילה:

ע״ושנת תרע"ז.

ע״זבמדרש פ' יו"ד רב חמא פתח הגו סיגים מכסף וגו' א"ר אליעזר בשם ר' יעקב משל לאמבטי שהיתה מליאה מים והיו בה שני דיוסקוסים נאים כל זמן שהיתה מליאה מים לא היתה מלאכת הדיוסקוסים נראית כיון שפסקה וניער המים מתוכה נראית מלאכת הדיוסקוסים כך כל זמן שהי' העולם תהו ובהו לא נראית מלאכת שמים וארץ, כיון שנעקר תהו ובהו מן העולם נראית מלאכת שמים וארץ ויצא לצורף כלי נעשו כלים הה"ד ויכולו השמים והארץ וכל צבאם:

ע״חונראה לפרש דהנה במדרש שהי' שמים וארץ נמתחין והולכין עד שגער בהם הקב"ה ואמר די, ובודאי שכל מה שהי' נמתחין ונתרחקו מהשורש הי' מתגשמין והולכין, והנה לגודל מעלת השבת שהיא יומא דנשמתא ולאו דגופא, לא הי' ביכולת עולם הגשם לקבל, והי' העולם כמו דבר מה שמכסה האבניי מקיפו מכל צד ואין אור השמש יכול להגיע אליו מחמת הכיסוי החוצץ, והטעם שנברא העולם בסדר הזה מפני הצימצום שהי' נצרך להבריאה, דבלא"ה הי' מתבטל ממציאותו, ומחמת צימצום אורו ית"ש שלא יופיע, נתהוה כל הבריאה בבחי' יש ונתגשם והלך ונתהוו בחי' כחות חיצוניות, וכענין שכ' והסתרתי פני מהם והי' לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות, וזהו תהו ובהו שהי' בעולם כאמרם ז"ל תוהו קו ירוק בהו אבנים מפולמת ולא הי' העולם ראוי לאור קדושת שבת:

ע״טאך הנה כתיב וירא ה' את כל אשר עשה והנה טוב מאוד בסיום גמר הבריאה טרם שקידש היום, ובמדרש והנה טוב מאוד, הנה טוב זה העולם הזה, והנה טוב מאד זה העולם הבא, וכן דורש מהוא"ו של והנה, זה המות, שינה, יצה"ר, מדת יסורין, מדת הפרענות, מלכות הארץ, גיהנום, שבכולן יש בהם טובה היינו שסוף ואחרית דבר יהי' טוב, ועתיד ה' לשמיח במעשיו, וע"כ במדרש שאמר הקב"ה עולמי עולמי הלואי תהי' מעלה חן לפני כל עת כשם שהעלית חן לפני בשעה זו, והיינו מפני שהקב"ה הי' צופה ומביט עד סוף כל הדורות ואיך כל הנ"ל מביאה סוף כל סוף לתכלית נכבד, ע"כ העלה תן לפניו, וע"כ במדרש שם הקב"ה הביט בעליונים ובתחתונים ראי' אחת, העולם הזה והעולם הבא הביט בהם הקב"ה ראי' אחת, והנה היא היפך מה שהי' עד אז בצמצום והסתרת פנים, אלא האיר פניו והביט בהעולם וערבה לו, ע"כ נסתלק הצימצום ולא הי' מתגשם והולך, וזה שאמר לעולמו די ונסתלקו כוחות החיצונים שנתהוו מחמת הצמצום, וזה שנעקר תהו ובהו מן העולם ואז נעשו שמים וארץ כלים לקבל אור קדושת שבת, וזה שאמר המדרש נעשו כלים שנא' ויכולו, היינו שזה הוא סמיכת ויכולו לוירא וגו' והנה טוב מאד שמחמת הראי' זו נעשו כלים לחול עליהם קדושת שבת:

פ׳והנה כדוגמת עולם הגדול כן הוא עולם הקטן זהו האדם שכל ששת ימי המעשה אדם עוסק בגשמיות בטורח המלאכה וטרדת הפרנסה הוא מתגשם והולך, והמניעות רבו כמו רבו, עד שנחשך מאור השכל ונתטמטם הלב, ששני אלה באדם דוגמת השמים והארץ בעולם הגדול, ומחמת תהו ובהו שהוא חשכת עיני השכל וטמטום הלב, אין מלאכת שני דיוסקוסים אלה נראים, ואין האדם ראוי לקבל אור קדושת השבת, אך הנה ידוע שמחצות יום ערב שבת מופיע אור החוזר משבת והוא המעורר את האדם ומגלה את עיניו ולהרגיש כי מתוק האור, וכל המניעות והטורח והטרדות הכל הוא לצורך תכלית נכבד, שלעומת המניעות שאדם דוחה מאליו, ובורח מן הגשמיות זוכה לעומתו בקדושה והוא ממש דוגמת וירא את כל אשר עשה, זה עוקר התהו ובהו משכל ולב האדם עד שנתרגש ונתפעל לקבלת שבת באהבה ורצון בשירות ותשבחות, ועי"כ נעשה האדם מוחו ולבו כלים לקבל אור קדושת שבת וכולם מתעטרין בנשמתין חדתין:

פ״אויגרש את האדם וגו' וכבר דקדקנו והלא כבר כתיב וישלחהו ובתנדב"א ויגרש מלמד שנתן לו הקב"ה גירושין כאשה, אבל וישלחהו נמי משמע כן וכל ענין גירושין שבתורה נכתב רק בלשון שלוח, ונראה דהנה במדרש פ' ט"ו בפסוק ויטע ה"א גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר, ר' יהודה אומר עילה אותו היאך מה דאת אמר שום תשים עליך מלך, וכן בפסוק ויקח ה"א את האדם ויניחהו בג"ע, ר"י אומר עילה אותו כמד"א ולקחום עמים והביאום, ולכאורה אינו מובן דנפקא לי' מקרא קמא. ויש לפרש דהנה אדה"ר נברא עפר מן האדמה של זה העולם כברש"י צבר עפרו מן כל האדמה מארבע רוחות, וידוע שהאדמה היא גשם התחתון מכולם, וע"כ שיהי' משכנו בג"ע ולהיות ניזון מפירותי', וג"ע בהכרח לומר שהוא רוחני או קרוב לרוחני שהרי הוא משכן לנפשות שנסתלקו מעוה"ז ונתערטלו מלבוש הגוף, ע"כ הי' נצרך אדה"ר שיתעלה גופו מגשמי לרוחני וכמו גוף אלי' שנזדכך, וזה שאמר וישם שם שעילה אותו כד"א שום תשים עליך מלך היינו שהמליך כח לשכלו על גופו עד שגופו נטפל לשכלי ונזדכך כמהו, ואח"כ הגביהו מעולם השפל לג"ע, וזהו שחזר ואמר ויקח שפירושו הגבהה כמו שאמרנו כמה פעמים בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה, והנה נעשה באדה"ר שני ענינים הזדככות והגבהה, וע"כ נצרך לשני המקראות ומעתה יש לפרש, דאחר שחטא ניטל ממנו שני מעלות האלו, והורידהו לעולם השפל לעבוד את האדמה אשר לוקח משם, שהוא עוה"ז שצבר משם עפרו כנ"ל וחזר ואמר ויגרש שנתן לו גירושין כאשה, היינו שאשה היא טפילה לאיש, ובהגירושין חלקה רשות לעצמה, כן דוגמא זו הי' גופו נעשה נפרד ואיננו עוד טפל להשכל כמוהו אלא נעשה חומר חולק רשות לעצמו בלתי מזוכך:

פ״בשנת תרע"ח.

פ״גבמדרש פ' ט' ד' רבי חמא בר חנינא ורבי יונתן, רחבח"א משל למלך שבנה פלטין ראה אותה וערבה לו אמר פלטין פלטין הלואי תהא מעלת חן לפני בכל עת כשם שהעלית חן לפני בשעה זו, רבי יונתן אמר משל למלך שהי' משיא את בתו ועשה לה חופה ובית וסיידה וכיירה וציירה וראה אותה וערבה לו אמר לה בתי הלואי תהא החופה הזאת מעלת חן לפני בכל עת כשעה זו, כך אמר הקב"ה לעולמו, עולמי עולמי הלואי תהא מעלת חן לפני בכל עת כשם שהעלית חן לפני בשעה זו, ויש להבין מהו ענין השינוי שבין שני המשלים ובמה פליגי:

פ״דונראה דהנה יש מדרשים חלוקים בענין ישראל והתורה איזה מהן התכלית וקדים בבריאה או במחשבה, ועיין בפ' א' סי' ד' די"א מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר, ובב"ר פ' י"ד סי' וא"ו וכן הוא בתדב"א שהמשיל את התורה לעבד זקן המלמד את בן המלך, ומובן דבן המלך הוא התכלית וקדום, ור' בנאי ס"ל העולם ומלואו לא נברא אלא בזכות התורה, וכן ברש"י בזכות התורה ובזכות ישראל, הרי שהקדים לזכות התירה, משמע נמי שהתורה היא התכלית וישראל נבראו בשביל התורה:

פ״הויש לפרש דאלו ואלו דברי אלקים חיים, ולא פליגי, דהנה בזוה"ק דאורייתא סתים וגליא כמה דשמא קדישא סתים וגליא, והנה בזוה"ק דתרי"ג מצות נקראין תרי"ג עיטין דאורייתא, וברמב"ם סוף הלכות תמורה שרוב הלכות התורה אינן אלא עצות מרחוק מגדול העצה לתקן הדיעות וליישר כל המעשים, וע"כ הנגלות שבתורה הוא בשביל ישראל וכדברי התדב"א שהתורה היא כמשל עבד זקן המלמד את בן המלך שזה יוצדק בלבושי התורה, אבל פנימית התורה יוצדק לומר להיפוך שישראל בלמדם את התורה למטה אפי' בנגלות משפיעים אלקית בתורה, וכן פי' הרב, הלשון תורה לשמה בשביל התורה, וכמו שפי' כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בהא דאמרו ז"ל כל היושב ושונה הקב"ה יושב ושונה כנגדו, והדברים עתיקים, וזהו נמי הענין דהמצות הם צורך גבוה כמ"ש הרמב"ן וא"ע וכל חכמי האמת שישראל מתקנים בזה את כל העולמות, וכל זה כשנעריך את התורה נגד חיצוניות ישראל, אבל בפנימית ישראל שהוא חלק אלקי ממעל לא יוצדק לומר אם פנימית התורה קדמה או ישראל קודמים שהרי אורייתא וקוב"ה וישראל כולא חד:

פ״ווהנה פלטין של מלך הוא המקום שדר בו המלך עם בניו וב"ב, וידוע שבניו וב"ב של הקב"ה הם ישראל, וכדברי תדבא"ר פ"א בפסוק ימים יוצרו ולא אחד בהם זה יום השבת וכו' ונח בשביעי נתרצה עם בניו ועם ב"ב עי"ש, ולפי"ז זה שהמשיל את העולם לפלטין ואמר עולמי עולמי הלואי תהא מעלת חן לפני וכו' הכוונה על היישרת ישראל, כי הכל נברא בשביל ישראל וישראל הם התכלית, וזה שהמשיל לחופה הנעשית לבתו של מלך, וידוע שהתורה נקראת בתו של הקב"ה כבמדרש פ' תרומה בתי שנתתי לך יחידית היא עי"ש, והוא נקראת מאורשה לישראל, וכמו מלך שנוטל חתן לבתו, כוונתו לתועלת בתו, כן העולם ומלואו לתועלת התורה והתורה היא התכלית ושניהם אמת כנ"ל:

פ״זוהנה זה שאמר הלואי תהא מעלת חן לפני בכל עת כשם שהעלית חן לפני בשעה זו כידוע שדבר חדש מעלה חן, ולהיפוך כשנתיישן והורגל בדבר ואין בו חדשות נתמעט החן מיום ליום, וע"כ כשאמר הלואי תהא מעלת חן לפני כל עת וכו' הכוונה שתהי' עבודתם של ישראל בחיות והתלהבות חדשה בכל יום, וכמ"ש אשר אנכי מצוה אתכם היום ופירש"י שיהי' עליכם חדשים כאלו שמעתם בו ביום, וכן נמי בתורה שלעומת שלומד בחיות ורגש והתלהבות חדש, מושך נמי אלקית בתורה, וע"כ מוצא בה תמיד חדשות, וכאמרם ז"ל מה דד כ"ז שמושך בו מוציא בו טעם ובין למ"ד שהכוונה שתכלית העולם הוא ישראל, ובין למ"ד שתכלית העולם הוא התורה הכוונה על ההתחדשות, ושניהם אמת שבשביל ההתחדשות ישראל בעבודתם ובשביל חידוש שבתורה העולם מעלת חן כל עת:

פ״חבמדרש פ' יו"ד ב' רבי חמא פתח וכו' כך כל זמן שהי' העולם תהו ובהו לא נראית מלאכת שמים וארץ, כיון שנעקר תהו ובהו מן העולם נראית מלאכת שמים וארץ, ויצא לצורף כלי נעשו כלים הה"ד ויכולו השמים והארץ וכל צבאם, משמע שעד שקידש יום של שבת לא חשיב שנעקר תהו ובהו מן העולם, ואינו מובן שבפשטות הכתוב נעקר עוד מיום ראשון, וכבר דברנו מזה:

פ״טונראה עוד לומר דהנה רש"י פי' תהו ובהו תהו לשון תמה ושממון שאדם תוהא ומשתומם על בהו שבה, והנה במדרש כל ששת ימי המעשה היו שמים וארץ נמתחין והולכין ופי' כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהיו מתגשמים ומתרחקים מהשורש, וע"כ המלאכים שנבראו ביום השני [וכבר פרשנו שהמלאכים שהם אמצעים להורדת השפע כ"ע מודים שנבראו ביום השני, ור' חנינא דאמר שנבראו בחמישי משום דכתיב ועוף יעופף, הכוונה על מלאכי השיר דהלשון בשתים יעופף פירש"י ז"ל שאומרים שירה, א"כ הא דועוף יעופף דפי' על המלאכים נמי הכוונה על מלאכי השיר] והי' רואים התגשמיות הרוחניות יום אחר יום וגם המלאכים שנבראו ביום ה' נמי עד כלות כל מלאכת הבריאה הי' דומה בעיניהם זר מאוד וכמו המפזר עפרות זהב באשפה ורפש ועוד זר יותר מזה, והיו עומדין תוהין ומשתוממין על דבר הזה כי לא ידעו מראשית אחרית, שתכלית הכוונה היא על העלי' שאח"כ ואיננו כמפזר עפרות זהב באשפה, אלא כמשל הזורע גרעין של פרי בארץ ומתרקב ומתבלה, שאין התכלית הרקבון של הגרעין אלא שיצמיח אילן עם פירות טובים, כן התגשמות של הרוחניות הוא לכוונה נכבדת מאד, ותכליתו יהי' ניכר לעוה"ב וישמח ה' במעשיו, וכבזוה"ק שמח לא כתיב אלא ישמח שעתיד לשמוח, אבל המלאכים לא ידעו מזה והי' בעיניהם תהו ובהו, וי"ל שגם שפע שירד באמצעותם כמו שהם הי' תוהין ומשתוממין, כן הי' השפע יורד לעולם, וע"כ לא הי' מלאכת שמים וארץ נראין, אך כשהגיע יום השבת ושבת הוא מעין עוה"ב, התנוצץ מעט הכרה מהו תכלית הבריאה, וזהו נחשב שנעקר תהו ובהו מן העולם, ונראית מלאכת שמים וארץ שהכל היא לתכלית נכבד מאד, וסוף המעשה במחשבה תחילה, וזהו שנעשים כלים, היינו אמצעים, שכלי הוא אמצעי להביא לו את הנדרש:

צ׳והנה דוגמא זו הוא באדם שטרוד בפרנסתו ויתר הדברים המטרידין ומבהילין ומפריעין אותו מקניות השלימות שרבים מתאוננין ותוהין ומשתוממים למה תהי' כזאת, אך באמת זה דומה לכלל הבריאה התגשמות הרוחניות שכל אלה לתכלית נכבד, ומי יתן טהור מטמא לא אחד, ותורתי שלמדתי באף היא שעמדה לי, ובזוה"ק י"א: אמר וי דחמיתיך בכך אמר דכאה חלקי דחמית לי בכך דאלמלא לא חמיתא לי בכך לא הוינא בכך, וכן הוא בש"ס פ' במה מדליקין, וכשהגיע שבת שהוא מעין עוה"ב ישראל מרגישין מעט מאור קדושת השבת ומתנחמין, ונחשב שנעקר תהו ובהו מהם ונראית מלאכת שמים וארץ שדוגמתן באדם המוח והלב שנתיישב הדעת ונעשו כלים להארה אלקית:

צ״אבמדרש פ' י"א ז' ר' יוחנן בשם ר' יוסי בר חלפתא אמר אברהם שאין כתיב בו שמירת שבת ירש את העולם במדה שנאמר קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה וגו' אבל יעקב שכתוב בו שמירת שבת שנא' ויחן את פני העיר נכנס עם דמדומי חמה וקבע תחומין מבע"י ירש את העולם שלא במדה שנא' והי' זרעך כעפר הארץ וגו' [והכוונה ירש את הארץ וכן הוא בפסיקתא]:

צ״בונראה לפרש דהנה הארה אלקית אי אפשר לאדם להשיג אלא כמסת שהוא נקי מפסולת דאל"כ הי' גם הפסולת שבו נתחזק מכח זה, והנה א"י הוא מעלה גדולה, ובא"ע פ' וישלח שמי שיש לו בה חלק חשוב הוא כחלק עוה"ב, וע"כ אברהם אבינו שהי' בו עוד פסולת ישמעאל וכל בני קטורה אי אפשר לו לרשת את הארץ אלא במדה, היינו במדה שבנפשו, דאברהם לקח את צד ימין בטהרה, והיא מדת חסד שהי' באברהם בעצם טהרתה, ולעומת מדתו זה, ירש את הארץ ולא יותר:

צ״גוי"ל דמש"ה לא נכתב בו שמירת שבת להדיא, אף שאברהם אבינו שמר את כל התורה כולה כמ"ש וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורותי, ואמרו ז"ל ששמר אפי' עירובי תחומין, מ"מ לא נכתב זה בהדיא, כי שבת היא כללא דאורייתא כולה, ובזוה"ק מה שבת שמא דקוב"ה, ואם הי' נכתב זה להדיא בתורה שבכתב שנגלה גם לאוה"ע ונכתבה על האבנים בהר גריזים, וכתוב בצדו כל הרוצה ללמוד יבא וילמוד, הי' לצד הפסולת שהי' בו דהיינו ישמעאל ובני קטורה, והי' להם נמי אחיזה בקדושת שבת, ע"כ איננו נגלה זה אלא בתורה שבע"פ שהיא נסתרת מהאומות ואינה אלא לישראל לבדם:

צ״דאך יעקב שהיתה מטתו שלימה בלי שום פסולת, אחר שכתוב ויבא יעקב שלם אחרי שנשלם בכל בחינותיו, כמו שהגדנו במקומו, נכתב תיכף שמירת שבת להדיא, וכמו שהוא הי' כליל ושלם מכל צד, כך נכתב בו שמירת שבת שהיא כללא דאורייתא, וכמו שיסד האר"י ז"ל בזמירות צרורא דלעילא דבי' חיי כולא ויתרבי חילא ותיסק עד רישא, וע"כ ירש נמי את הארץ שלא במדה, היינו לא במדה מיוחדת אלא למעלה מכל גבול וגדר, כי הוא נקרא בריח התיכון מבריח מן הקצה אל הקצה:

צ״הוהנה יעקב ירש את הארץ גם לזרעו אחריו אף שאינם במעלה כמותו, וע"כ זוכין נמי לקדושת שבת, אם אך פורשין מדבר שהוא מתנגד לקדושת שבת וזהו רבו יתיר יסגי לעילא מן דרגי', היינו אע"פ שאינן בדרגין גבוהין, ויסב בת זוגי', היינו כאמרם ז"ל כנס"י יהי' בן זוגך, אימתי, דהוות פרישא, אף שאין לה מעלות רמות אחרות, אלא זה לבד שהם פורשין א"ע מדבר שהוא להיפוך, והיינו כמו שהגדנו במק"א ששבת היא ברית עולם ביני ובין בנ"י ופגם בברית מתנגד לקדושת שבת, וצריכין לזה חרטה על לשעבר וקבלה על להבא:

צ״ואלה תולדות השמים והארץ בהבראם וברש"י בהא בראם וכו' ולמדך כאן שהעוה"ז נברא בהא רמז שירדו למטה לראות שחת כהא זאת שסתומה מכל צדדי' ופתוחה למטה לרדת דרך שם, ויש להבין א"כ כלל צורת הבריאה הוא פחותה ולרעתם ח"ו, והיתכן לומר כן, והרי במדרש בוראן משבחן ומי מגנאן בוראם מקלסן ומי נותן בהם דופי אלא נאין הן ומשובחין הן וכו' ואם הי' צורת כלל הבריאה לבאר שחת לא יתכן לשבחן ולקלסן:

צ״זונראה לפרש דהנה במצוות קדושים תהי' כבר אמרנו שהיא מצוה כוללת, הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו, ויתכן למעשה אחת שלזה יקרא פחיתות לפי מצבו ימעלתו, ולזה יקרא קדושה לפי שפלות מצבו, והפירוש קדושים מובדלים ממה שהוא, ולאדם שהוא בשפל המצב יבדל ממצבו שהוא עומד בה, ואם יזכה לעמוד במצב יותר טוב אז עליו המצוה להבדל גם מזה, וכן הוא הולך ומתעלה עד אין שיעור וחקר, עד שאפי' למרע"ה שהי' בתכלית קדושת מין אנושי נמי יש עליו מצות קדושים תהיו להבדל עוד יותר גם ממצבו, ואף שאין אתנו יודע עד מה, וזה שמסיים כי קדוש אני ה' אלקיכם, היינו כשם שאין שיעור לקדושתי, כן לא יהי' שיעור לקדושתכם, וכך הוא צורת אדם המעלה להיות הולך למעלה מדרגא לדרגא, ואם אינו הולך ומתעלה בהכרח הוא הולך ויורד, וע"כ נקרא האדם מהלך כלפי שהמלאכים נקראים עומדים והדברים עתיקים:

צ״חולפי"ז מה שנברא העולם בהא רמז שירדו למטה לראות שחת, לאו מפני פחיתות הבריאה, שאפי' תצייר שהי' הבריאה באלפי מדריגות גבוהות ממה שהיא, נמי כך היא המדה שמ"מ צריכין להתקדש ולילך גם ממצב הגבוה הזה, ואם לא יעלו בהכרח שירדו, וכן הוא נמי כשנבראת במצבה הנוכחי איננה בריאה פחותה ח"ו, ובוראן משבחן ומקלסן, ומ"מ האדם צריך להיות מתקדש והולך ועולה במעלותיו, ואם ח"ו לא יעשה כן בהכרח שירד למטה בכל עת יותר ויותר עד שיפול לבאר שחת ר"ל, וכך היתה אפי' היתה נבראת באלפי מדריגות גבוהות ממה שהיא, וא"כ לא יתכן לומר שזה פחיתות הבריאה, אלא פחיתות האדם שהוא מתעצל במלאכתו:

צ״טומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון, וברש"י הוסיפה על הציווי לפיכך באה לידי גרעון, הוא שאמר שלמה אל תוסף על דבריו, ויש להבין הלוא כך חובותינו וכך יפה לנו וכך נצטוינו לעשות משמרת למשמרת, ושפיר הוסיפה נגיעה כדי שלא תבא לידי אכילה, וכן הדין בחמץ, בש"ס פסחים (י"א.) דגזר ר' יהודה וביטל מצות בדיקה וביעור חמץ במועד דילמא אתי למיכל מיני' משום דלא בדיל מיני' כולי' שתא, ורבנן דלא גזרו משום דהוא עצמו מחזר עליו לשרפו, ור' מאיר אפי' היכא דבדיל מיני' כגון חדש נמי גזר עיי"ש, וא"כ מה חטא חטאה כשהוסיפה על הציווי, ובאמת באדר"נ פ"א הל' ה' בהא דאמרו אנשי כנה"ג ועשו סייג לתורה, ועשה סייג לדבריך כדרך שעשה הקב"ה סייג לדבריו ואדה"ר עשה סייג לדבריו וכו' איזהו סייג שעשה אדה"ר לדבריו הרי הוא אומר וכו' ומעץ הדעת לא תאכל ממנו וכו' לא רצה אדה"ר לומר לחוה כדרך שאמר לו הקב"ה אלא כך אמר לה ועשה סייג לדבר יותר ממה שא"ל הקב"ה ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלקים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון, שרצה לשמור א"ע ואת חוה מן העץ אפי' בנגיעה עכ"ל ודוחק לומר שמדרשים חלוקים הם, ושמ"מ יקשה מתני' דאבות על הא דרש"י, ולהיפוך נמי יקשה קרא דאמר שלמה אל תוסף על דבריו:

ק׳ונראה לפרש באופן שיהי' כל דברי חכמים קיימים, בהקדם דברי הפנים יפות דהא דאמרה פן תמותון בלשון ספק, היינו שכך שמעה מאדה"ר וכוונתו שמתוך הנגיעה תתאוה לאכול וחשש שמא תבא לידי אכילה שיש בו מיתה והגרעון הי' לאדה"ר שהיל"ל בנגיעה פן ובאכילה מיתה ממש, והי' מקום לאשה לטעות דלשון פן קאי נמי אאכילה, כי כל עצמה של אכילה לא נאסרה אלא שמא יבואו ע"י לידי ע"ז ג"ע ש"ד, שהעץ הדעת טו"ר הי' מביא בהם יצה"ר המושך לדברים אלו, וזה שאמר הנחש לא מות תמותון ודאי אלא ספק כנ"ל, אבל מ"מ הברירה נשאר בידכם אף שתאכלו מ"מ תהי' נזהרים שלא תבואו לידי עבירות ודפח"ח, ויש להוסיף על דבריו שהנחש אמר להם שעוד יוסיפו מעלה כאמרם ז"ל ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה, והנ"מ כשיצרו מתגבר עליו, אבל בלא"ה לא, וכן במהר"ל ששכר שמקבל על מ"ע ולא על שמירה ממצות ל"ת עכ"ד, אלא כשיצרו מתגבר עליו והוא לוחם עם היצה"ר חשוב כעושה מעשה, וזהו שאמר להם הנחש כי עתה שאין לכם יצה"ר אין אתם מקבלין שכר על פרישתכם מע"ז ג"ע ושפ"ד, אבל כשתאכלו וישתאב בכם יצה"ר ומ"מ תזהרו מזה אז יהי' לכם שכר משלם:

100

ק״אאך מדברי האדר"נ שהביא הקרא כדכתיב, ומ"מ נאמר שעשה כשורה וקיים ועשו סייג לתורה עדיין אינו מיושב, ועוד שלדבריו אדה"ר הי' המוסיף גורע, וברש"י וכן הוא במדרש שחוה הוסיפה, וע"כ עדיין נראו כחלוקין:

101

ק״בונראה לפרש שכפי שאמר אדה"ר הי' כשורה וחוה שגגה שגגה קלה בנגינות הטעמים והיינו דבכתוב ולא תגעו מוטעם באתנחתא, ולפי"ז קאי פן תמותון אכל מה דכתיב לעיל מיני' בין אאכילה בין אהנגיעה, אבל אדה"ר הי' כוונתו להטעים האתנחתא בתיבת לא תאכלו ממנו, ועל איסור אכילה לא הי' בדעתו לומר לה שים טעם, שבאמת העבירה עצמה לעבור את פי ה' היא יותר גרוע מכל מיני עונשין, שהעונשין הם רק תיקונים, הא למה זה דומה לרופא המשקה להחולה סם מר לרפואתו, שטוב יותר לסבול המרירות של המשקה מנאבד את כל חייו, אבל העבירה עצמה היא מר ממותו, וע"כ לא רצה לומר לה העונש, ודי במה שאמר הש"י צוה שלא יאכלו, אלא על הנגיעה שהוא עצמו עשה סייג לדבריו אמר לה פן תמותון, שהנגיעה תסבב מיתה רח"ל, וחוה שגגה בשמעה וחשבה שהאתנחתא היא על תיבת לא תגעו בו כמו שכתוב לפנינו, א"כ הפן תמותון אאכילה נמי קאי, והנחש כשמעו שהטעימה את האתנחתא ולא תגעו בו מיהר והחליט ממנה לא מות תמותון ודאי אלא שמא וכנ"ל:

102

ק״גומעתה האדר"נ שהביא הכתוב כצורתו יפה הביא, שבאמת כך אמר אדה"ר וכך יפה לו, לעשות סייג לתורה, ולא חטא בזה מאומה, כי הוא הטעים האתנחתא על לא תאכלו ממנו, וברש"י ובהמדרש שחוה הוסיפה על הציווי, היינו שכללה הנגיעה עם האכילה והעמידה האתנחתא על הנגיעה, וזה שברש"י לפיכך בא לידי גרעון הוסיפה לכלול הנגיעה בכלל האכילה, ובאה להחמיר על הנגיעה שתהי' בכלל האכילה, גרעה את החומר מהאכילה ועשתה רק לגדר ולא לגוף העבירה:

103

ק״דוי"ל עוד עפ"י דברי הרמב"ם סוף פ"ב מהל' ממרים דכל הגזירות והסייגים אם יאמר שהוא מן התורה הרי זה עובר משום בל תוסיף, אלא צריך שיאמר ויפרש שזה מן התורה וזה משום סייג, כיצד אם יאסר בשר עוף בחלב ויאמר שהוא בכלל הגדי והוא אסור מה"ת הר"ז עובר משום בל תוסיף, אבל צריך שיאמר ויבאר שבשר עוף בחלב מותר מן התורה, אבל אנו נאסר אותו ונודיע לעם שהיא גזירה שלא יבא לידי עבירה, לומר כשם העוף שלא נתפרש מותר כך בשר החי' וכו', ולפי"ז אדה"ר שהעמיד האתנחתא בתיבות ולא תאכלו ממנו והפריש הנגיעה מהאכילה, אין זה בכלל בל תוסיף, אבל חוה, שכללה הנגיעה עם האכילה עברה על בל תוסיף:

104

ק״הותרא האשה כי טוב העץ למאכל, וכי תאוה היא לעינים, ונחמד העץ להשכיל וגו' נראה דפרט כאן שלשה דברים, דהנה בפסוק ויצו ה' אלקים על האדם לאמור מכל עץ הגן וגו' איתא במ"ר פט"ז ר' לוי אמר צוהו על שש מצות, ויצו על ע"ז כמד"א כי הואיל הלך אחרי צו, ה' זו ברכת השם וכו' אלקים אלו הדיינים, על אדם זו שפ"ד, לאמר זו ג"ע, מכל עץ הגן אכול תאכל צוהו על הגזל, ונראה דשש מצות אלו הם פרטים משלש עבירות, ע"ז ג"ע ש"ד, ברכת ה' היא בכלל ע"ז, גזל הוא בכלל שפ"ד, כמ"ש כן אורחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח, וצריכים דיינים לברר זה א"כ כל השש מצות נכללים באלו השלשה וידוע שהם תוצאות קנאה, תאוה, וכבוד, שפ"ד היא קנאה ושפ"ד הראשון הי' קין מחמת שקינא בהבל, תאוה מביא לידי ג"ע, וכבוד מביא לידי ע"ז, וכל המתגאה כאלו עובד ע"ז, וכתיב וכבודי לאחר לא אתן ותהלתי לפסילים, הם פגם בגוף ונפש ושכל, תאוה בגוף, קנאה ושפ"ד בנפש, וכבוד וע"ז בשכל, והנחש בהסתתו שאמרנו במאמר הקדום שאמר שטוב להם שישתאב בהם יצה"ר לשלשה דברים אלו למען יכופו את יצרם ויקבלו שכר כעושה מצוה, הזכיר נמי שלשה דברים, ונפקחו עיניכם, והייתם כאלקים יודעי טו"ר, פקחי עינים יוצדק בהמקנא שמביט בצרות עין על מה שיש לחברו, והוא השתאבות יצה"ר בנפש, והייתם כאלקים, הוא השתאבות יצה"ר של כבוד בשכל להיות כמלאכים או יוצרי עולמות, יודעי טו"ר טוב הוא תאוה הנטוע בגוף כמ"ש הא"ע כי הנער כאשר ידע טו"ר אז יחל לתאוות המשגל, וע"כ כתיב נמי ותרא האשה וגו' שכללה בכאן את שלשה דברים הנ"ל כי טוב העץ למאכל הוא תאוה, וכי תאוה היא לעינים הוא קנאה שמתייחס לעינים כנ"ל, ונחמד העץ להשכיל הוא בשכל:

105

ק״ווראיתי בפנים יפות שלעומת שגרם הנחש לאדם וחוה חטא בשלשה אלה נגזר עליו ג' קללות על גחונך תלך, ועפר תאכל, ואיבה אשית, על גחונך שהוא שפלות הוא לעומת חטא הכבוד ועפר תאכל שכל מעדנים טועם בהם טעם עפר הוא לעומת חטא התאוה, ואיבה אשית לעומת חטא הקנאה, ולאדם נגזר מיתה ע"י מה"מ ואמרו ז"ל שמטיל בו שלשה טיפין הוא נמי לעומת שלשה אלה, וזה כי ביום אכלך ממנו מות תמות היינו שביום שיטעם לו מה"מ שלש אלה שמעץ הדעת טו"ר מוצאם אז מות ימות עכ"ד:

106

ק״זויש לומר ולכוין את שלשה טיפין לעומת שלשה הנ"ל דהנה אמרו ז"ל ממנו מת ממנו מסריח, ממנו פניו מוריקות, ממנו מת עונש בקשת הכבוד שהמיתה הוא בזיון וע"כ באה המצוה לא תלין בכל המתים ובספרי מה עץ מיוחד שהוא ניוול לו אף כל שהוא ניוול לו והוא לעומת חטא ע"ז שנקרא זבחי מתים, מסריח הוא עונש התאוה והוא לעומת ג"ע, וידוע דברי הש"ס ב"ק כל המריח בהם בא לידי זימה, פניו מוריקות הוא עונש הקנאה שהי' פניו משתנות בקנאתו על חבירו, והוא לעומת שפ"ד דאזיל סומקא ואתי חיורא:

107

ק״חשנת תרע"ט.

108

ק״טויצא קין וגו' וישב בארץ נוד קדמת עדן וברש"י ומצינו רוח מזרחית קולטת בכל מקום את הרוצחים שנאמר אז יבדיל משה וגו' מזרחה שמש, ויש להבין מה ראי' משם, ששם עדיין לא נכנסו לעבר הירדן מערבה, ובהכרח הי' לו להבדיל רק מעבר המזרחי, והרי אח"כ כשעברו את הירדן הפרישו גם שלש ערים בעבר הירדן מערבה, ואולי משום דעבר המזרחי לא הי' אלא של שני שבטים וחצי ומ"מ הפריש שלש ערים כמו מעבר המערבי שהי' גדולה של תשעת וחצי המטה, ואמרו הטעם משום דמזרח ראוי ביותר לקליטה, אך בטעמו של השויית ערי מקלט אמרו ז"ל משום דבגלעד נפישי רוצחים וא"כ אין ראי' משם:

109

ק״יונראה דלוטה בזה טעם פנימי עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בענין ערי מקלט של רוצח מחמת שחטא בחיים אבד את חיותו ומש"ה אין לו דמים ותקנת ערי מקלט היא שעכ"פ ישיג חיים חדשים באמצעות הלויים שמהותם כשמם דבקים ונלוים לשמים וכל עבודתם היא בשיר ודבקות, והוא באשר נטפל אליהם שואב באמצעותם חיים חדשים, וע"כ כשיצא מעיר מקלטו שוב אין לו דמים עכ"ד, וממוצא הדברים ששורש חיים שהי' לו מכבר נסתלק ממנו והוא שצריך לשאוב חיים חדשים משורש אחר וכאלו נעשה ברי' חדשה, ובזה פרשנו דברי הזוה"ק שבקצת מקומות שלחטא הידוע אינו מועיל תשובה, היינו משום דאמרו ז"ל שהוא כאלו שפך דמים, וא"כ תשובה בפשיטות שהוא לשוב למקומו הראשון זהו שאין לו, אבל מ"מ יש לו תקנה להתחיל מחדש כאלו היום נולד, זה ודאי מועיל, ולא גרע מגר שנתגייר שהוא כקטן שנולד דמי, וא"כ זה שהתחיל מחדש טל תורה מחייהו ושואב חיים חדשים באמצעות התורה, וזהו שבאריז"ל שעיקר תשובה היא עסק התורה:

110

קי״אונראה שגם זהו מסגולת שבת עפ"י דברי אור החיים בראשית, שכל הבריאה הי' רק עד לשבת, ובשבת חוזרין לשורשם ומתחדש הבריאה עוד לכל השבוע וכך נוהג כל ימי עולם, א"כ כל שבת שב הכל לשורשו וחוזר ומתחדש עכ"ד, ויש להוסיף ולומר שלדבר זה רומז הלחם הפנים והבזיכין שמסלקין הישן ומסדרין החדש, ותוכפין שלא יהי' השלחן רגע אחד בלי לחם ולת"ק אלו מושכין ואלו מניחין טפחו של זה בצד טפחו של זה, שלחם הפנים ממנו ימצא המזונות וחיות לכל העולם, ובשבת שהכל שב למקורו ע"כ מסלקין הלחם שהוא המזונות והחיים, אבל מסדרין תיכף החדשים, שהוא רומז לחידוש החיים, ואם הי' השלחן רגע אחד בלי לחם, הי' פסיקת החיות לגמרי, ובאשר שבשבת לעולם הוא חידוש הבריאה והחיות ע"כ שמירת השבת היא תיקון גם לחטא ההיא:

111

קי״בולפי האמור יש לפרש הא דרוח מזרחית קולטת את הרוצחים, דהנה במדרש ואתחנן מהו מזרחה שמש אמר ר' יוסי בר חנינא א"ל הקב"ה למשה הזרח שמש לרוצח ונתת לו מקלט שיגלה לשם שלא יאבד בעון הרציחה כשם שהשמש הזה מאיר לעולם עכ"ל, פי' כמו השמש מאיר אחר אפיסת האור שבלילה שמתחיל לסבב מחדש ואיננו נסתייע מאור של אתמול כלל, כן יהי' ענין הרוצח וכנ"ל, והנה באשר הארץ היא כדורית בכל מקום תחילת זריחת השמש הוא מזרח לו ובכל מקום שבעולם הוא מזרח למה שלפניו ומערב למה שלאחריו, וא"כ לא יצדק לומר רוח מזרחית אלא בכל מקום ומקום תחילת זריחת השמש, והיא היא הקולטת את הרוצח, הכוונה התחלה חדשה לראות א"ע כאלו יוצא מתוך אפילה ושואב אור חדש, וזה שמביא ראי' ממשה שכתב שמה "מזרחה שמש" שבפשיטות תיבות הללו מיותרים שמאחר שהזכיר את שמות הערים ולאיזה שבט הם, הרי הם נודע שהם בעבר הירדן מזרחי, אלא תיבות הללו באין לרמוז כדברי המדרש הנ"ל שיזרח שמש לרוצח וכפי' הנ"ל, וזה עצמו הוא הענין כאן שכתב קדמת עדן היינו להתחיל לגמרי לחיות מחדש וזה עצמו הי' רמז לאדה"ר שנתגרש לשם, היינו אעפ"י שנאמר כי ביום אכלך ממנו מות תמות, ואף שלא מת באותו יום ממש, פירשו ז"ל שהוא בן מות, והיינו שאבד את שורש חיותו, ונרמז לו תקנתו שיתחיל מחדש חיים חדשים, ולו השכיל קין לעשות כן, הי' לו ג"כ תקנה כאדה"ר שאמרו ז"ל שחסיד גדול הי' ונתתקן בסוד אדם ר"ת אדם דוד משיח כנודע, אבל קין לא נתתקן שהרי יצא בהכנעה כגונב דעת העליונה כברש"י:

112

קי״גשנת תר"פ. בראשית מוצאי שמח"ת

113

קי״דבמשנה יו"ט הסמוך לשבת בין מלפני' בין לאחרי' הי' כל המשמרות שוות בחילוק לחם הפנים, ובגמ' מ"ט כיון דהני מקדמי והני מאחרי תקינו רבנן מילתא כי היכא דניכלי בהדי הדדי, ונראה דהנה מנורה בדרום ושלחן בצפון, מנורה הוא המשפיע בחינת חכמה בישראל כמ"ש ז"ל הרוצה להחכים ידרים ושלחן בחינת עושר כמ"ש הרמב"ן ז"ל מעין שלחן מלכים והרוצה להעשיר יצפין, ואף שודאי הוא נמי בפשיטות, מ"מ אי אפשר שיהי' לבד על הון מהבל ירבה, אלא עיקר עשירות היא תלוי בלב כמאמרם ז"ל איזה עשיר השמח בחלקו, ובכלל זה כל מדות טובות התלוים בלב, וידוע שהלב הוא בצד שמאל, וע"כ דוגמתו שלחן בצפון כי צפון ושמאל מקור אחד לשניהם, ושלחן שהוא בחי' עושר היא עשירות ברוחניות, וממנו נמי גם עשירות בגשמיות:

114

קי״הוהנה שבת ויו"ט כבר הגדנו במק"א ששבת היא בחי' מוח ושכל וע"כ אין בו מצות שמחה, כי שמחה הוא מכוחות הלב והמוח הוא קר, וע"כ בו הוא מצות עונג, ויו"ט הוא בחי' לב, לב שמח, והנה לחה"פ שהגדנו לעיל שממנו שפע עשירות המתייחס ללב, אף שהוא מצות שבת היינו משום דשבת כלול הוא ומיני' שתא יומין מתברכין, אבל מכ"מ מאחר שלחה"פ מתייחס ללב אם הוא יו"ט או יו"ט הסמוך לשבת נמשך נמי אחר יו"ט לענין זה שיהי' כל המשמרות שוין באכילתו כמו כל קרבנות החג:

115

קי״וברש"י עוה"ז נברא בהא, והנה כתיב בהבראם ואמרו ז"ל באברהם, הענין, דהנה אדומו"ר זצללה"ה הכהן הגדול מאלכסנדר הגיד בלשון טבע שהוא טביעה כמו אדם הטובע בנהר, אלא איש הרוצה לזכות שלא לטבוע בנהרי חושך עוה"ז צריך להתאמץ למעלה מן הטבע עכ"ד, וזהו בהא בראם שהוא פתוח לגמרי למטה לרדת שחת אם הוא מתנהג בטבע הבריאה, אלא חזינא לסופרי דווקני דתלי לכרעי דהא, והוא רמז לאותם דווקני החפצים בחיים לאחוז למעלה מן הטבע ולכנוס בפתח קטן זה שהוא רחבה ונסבה למעלה דרך מפולש לחיי עוה"ב, וזהו בהבראם באברהם שאברהם פתח זה הדרך לאחוז למעלה מן הטבע וחלק על כל העולם וכולם בקשו להרגו והשליך מנגד את כל מציאותיו דרך הטבע, ע"כ זכה נמי לחיים למעלה מן הטבע בכבשן האש ובמלכים, וזכה להעמיד בנים למעלה מן הטבע שבדרך הטבע לא הי' ראוי להוליד, ע"כ זיכה נמי לזרעו אחריו, דכמו שכל מציאותם הוא למעלה מן הטבע כן יהי' בכחם להתאמץ להתנהג בכל עניניהם למעלה מן הטבע לכנוס בפתח קטן שלמעלה בהא דרך מפולש לחיי עוה"ב:

116

קי״זועתה פן ישלח ידו ואכל גם מעץ החיים וחי לעולם, והיפ"ת הקשה הרי לא נתגרש רק אחר השבת וא"כ כל השבת הי' חשש זה, ולמה לא נעשה תקנה לזה בשבת, וכבר הגדנו שכנראה שלא נאמר לאדה"ר בתחילה מהות עץ החיים שהאוכל ממנו חי לעולם, אלא עתה הודיעו למען ידע שיש בידו להציל את עצמו מן המיתה, ומ"מ יתרצה לקבל על עצמו עונש המיתה למען יהי' תיקון על חטאו, כי גוף החטא רע ומר מעונש החטא, הא למה זה דומה לאיש השותה סמים מרים לרפואתו להציל את חייו, וזהו שבמדרש אין ועתה אלא תשובה מלמד שפתח לו המקום פתח של תשובה והוא אמר פן שהוא לשון לאו, והיינו שהרגיש בעצמו שכחות החיצונים שנשתאבו בקרבו יתקפוהו בע"כ שלא בטובתו, וע"כ שוב לא קשה קו' היפ"ת, כי בשבת עדיין לא נודע לו מהות עץ החיים:

117

קי״חונראה שישראל אחר חטא העגל שאיתא במדרשות שהי' בהתדמות חטא אדה"ר וישראל עשו תשובה וכתיב ויתנצלו בנ"י את עדים מהר חורב, ועדים הוא השני כתרים שהי' חירות ממה"מ וחירות משעבוד מלכיות וקבלו על עצמם ברצונם להיות מרמס למה"מ ודיש לשעבוד מלכיות, וע"כ לעומת שאדה"ר נתגרש מג"ע זכו ישראל לא"י שבא"ע שהוא דוגמת ג"ע, ולולא חטא המרגלים הי' נכנסין לארץ מיד, אך מחמת חטא המרגלים נתקלקל הענין:

118

קי״טונראה שמרע"ה במה שקיבל על עצמו למות, כמש"כ הא"ע בפסוק ומות בהר, דהיינו שהוא בעצמו יקבל עליו המיתה, תיקן בשביל כל ישראל, וכענין יחיד ששב מוחלין לכל העולם כולו, וזולת זה לא הי' אפשר לישראל לכנוס לארץ שהוא מקום ג"ע, וזהו שבמדרש שאמר הקב"ה למשה את אוחז החבל בתרין ראשין אם אעברה נא את מבקש למה אתה מבקש סלח נא ואם סלח נא את מבקש למה אתה מבקש אעברה נא, והמפורשים נדחקו בפירושו, ולפי דרכינו הדברים כפשוטן שמרע"ה תיקן חטא מרגלים ויומתק יותר לפמ"ש במק"א שחטא העגל ומרגלים הכל נמשך ונסתעף מחטאו של אדה"ר, והוא הי' המעכב ביאתן של ישראל לארץ, ומרע"ה תיקן זה בקבלתו המיתה על עצמו, ובודאי כמו שהי' תיקון על הענף המסתעף מחטאו של אדה"ר הי' נמי תיקון על חטא אדה"ר עצמו:

119

ק״כוזה לימוד לאדם שלא יהי' רובץ תחת משא המניעות והדברים המצערים ח"ו, אלא יקבל באהבה וידע וישכיל עד כמה זה טוב לו ממשא עוונות שעל שכמו שכמשא כבד יכבדו ממנו, וזה הקבלה עצמו מועיל לו לפטור מן הדין כמו שרמזו ז"ל הואיל והאמינתינו עליך דימוס פטור אתה:

120

קכ״אשנת תרפ"א.

121

קכ״בבמדרש פרשה יוד רבי חמא פתח הגו סיגים מכסף וגו' א"ר אליעזר בשם ר' יעקב משל לאמבטי שהיתה מליאה מים והיו בה שני דיסקוסים נאים כל זמן שהיתה מליאה מים לא היתה מלאכת דיסקוסים נראית כיון שפסקה וניער המים שבתוכה נראית מלאכת דיסקוסים, כך כל זמן שהי' העולם תוהו ובוהו לא נראית מלאכת שמים וארץ כיון שנעקר תוהו ובוהו מן העולם נראית מלאכת שמים וארץ ויצא לצירוף כלי נעשה כלים, ובאסיפת אמרים נעשו כלים דרש ויכולו לשין כלי, ועדיין אינו מובן מהו שנעשו כלים, ומת"כ פירש הכ' קמוצה ודרוש כלי לשון תכלה, וגם זה אינו מובן ומה ענינו להמשל:

122

קכ״גונראה דהנה משמע דויכולו נאמר אחר עקירת תוהו ובוהו, והרי עקירת תוהו ובוהו הי' עוד ביום ראשון, ולמה המתין לקרותם כלים עד יום השביעי, אך נראה דהנה במדרש לקמן ויכל אלקים ביום השביעי אתמהה, פירש"י וכי אפשר דבר זה שעשה מלאכה בשביעי וכו' גניבא אמר משל למלך שעשה לו חופה וציירה וכיירה ומה היתה חסירה כלה שתכנס לחופה כך מה הי' העולם חסר שבת, ונראה לפרש עפ"י מאמר הש"ס ר"ה (י"א.) כל מעשה בראשית לדעתן נבראו, פרש"י שאלן אם רוצים להבראות ואמרו הן, ואף שקודם שנבראו לא הי' למי לשאול, צ"ל הפירוש דהנה אמרו ז"ל שהי' שמים וארץ נמתחין והולכין עד שגער בהם הקב"ה, והגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהיו מתרחקין מהשורש ומתגשמין והולכין, ומשמע שהי' מעצמן מתגשמים והולכים עד שהוצרכו לגערה, והיינו שניתן בהם רצון להיות מתרחקים והולכים, וזהו הפירוש לדעתן נבראו שהרי בהם הי' תלוי אם להתרחק אם לא, וזהו הכוונה דרך מליצה ששאלן ואמרו הן, והנה כשהגיע יום השבת זמן עליית העולמות נשתנה מהותם והשיגו רצון לחזור לשורשם והי' מתאוין ומשתוקקים לזה, וזהו לשון כלה מלשון כלתה נפשי אל ה', וזהו שאמר גניבא מה היתה חסירה כלה שתכנס לחופה, כי קודם השבת הי' חסר ענין זה שתהי' הבריאה כלתה נפשה לשוב ולהתדבק בשורשה, וזהו הפירוש ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה שלשון ויכל הוא נמי מלשון כלתה נפשי וגו' היינו שנתן האלקים ביום השביעי במלאכתו אשר עשה בכל ששת הימים בחי' זו שיהי' משתוקקין ומתאוין לחזור לשורשם, וכך שיעור הכתוב "ויכל אלקים" שעשה להיות בבחי' ויכל [שהוא מלשון כלתה] אימתי "ביום השביעי" ואת מי עשה להיות בבחי' זו "מלאכתו אשר עשה" בכל ששת הימים:

123

קכ״דולפי האמור יש לפרש הלשון ויכולו נמי הכי מלשון כלתה שהשמים והארץ וכל צבאם כלתה נפשם דהיינו רצונם לשורשם, והדר מפרש דאיך הי' זה שכלתה נפשם היפוך מששת ימי המעשה שלדעתם נבראו שהי' להם רצון להיות נמתחים והילכים ויכל אלקים ביום השביעי וגו' שהאלקים נתן בהם בחי' זו, והיינו שלעומת שהקב"ה הביט בכל מה שברא וערבה לו מזה עצמו נתעורר בכל הבריאה בחי' זו להתאוות ולהשתוקק לשורשם, וכענין שכתוב כמים פא"פ וגו' שהרצון למעלה בהבריאה עורר רצון למטה בהבריאה, ומובן שזה לא נחשב שעשה מלאכה בשבת:

124

קכ״הולפי האמור יתבאר דברי המדרש שבפתח דברינו דהנה בכל ששת ימי המעשה שהי' שמים וארץ נמתחין ונתרחקין משורשם, ולא עוד אלא שהי' מתאוין להיות נמתח אם הי' אז אדם עומד ורואה הי' משתומם על המראה, וכן מלאכים שנבראו בשני ובחמישי שלא ידעו מראש אחרית דבר שיהי' שבת והבריאה תכלה נפשה לשוב לשורשה, היו משתוממים למה תהי' כזאת שהרוחניות תתאוה להתגשם היפוך השכל, וזה נקרא תוהו ובוהו כמו שפירש"י תוהו מלשין תמה ושממון שאדם תוהא ומשתומם על בוהו שבה, וכך הי' כל ששת ימי המעשה כל הרואה הי' תהא ומשתומם על מה שהי' שמים וארץ נמתחין, אך כשהגיע יום השבת וכל הבריאה השתוקקה וכלתה נפשה נקרא שנעקר תוהו ובוהו מן העולם, שהרי הכל מבינים שסוף המעשה הי' במחשבה תחילה, וכל הירידה הי' צורך עלי', ע"כ אז נראית מלאכת שמים וארץ היינו מה ששמים וארץ הי' נמתחין מאליהן למה היתה כזאת, ויצא לצירוף כלי כפי' מת"כ שהכף קמוצה ודרש כלי לשון תכלה, היינו שכלתה נפש הבריאה לשורשה:

125

קכ״ובמדרש פרשה כ"א על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב וכו' על שדה איש עצל עברתי זה אדה"ר על כרם אדם חסר לב זו חוה וכו' והנה עלה כולו קמשונים וקוץ ודרדר תצמיח לך, ויש להבין הא עצלות הוא שלילות המעשה וזה יתכן במ"ע שהי' עצל ולא עשה, אבל חטא אדה"ר הי' שעבר על ל"ת בפועל ובמעשה וזה לא יתכן לקרות עצל, והמת"כ פירש שנתעצל מלעשות תשובה, אבל פירוש זה לא יתכן שהרי מסיים ע"ז והנה עלה כולו קמשונים וקוץ ודרדר תצמיח לך, ועונש זה נאמר תיכף על האכילה ולא על מה שנתעצל מלעשות תשובה לאחר מכאן עד אחר תשובת קין:

126

קכ״זונראה דהנה בליקוטי תורה מהאר"י ז"ל שחטא אדה"ר הי' שלא המתין בזיווגו עד שבת, ואף שחטאו מפורש בכתוב שהוא אכילת עץ הדטו"ר, י"ל שלאו גוף החטא הי' הקדמת הזיווג אלא כי אמרו ז"ל כשראה הנחש עסוקין בתשמיש ונתאוה לה, וכ"ז הי' מחמת הקדמה זו, אבל אם הי' ממתין על שבת שהי' עליית עולמות וכל בחי' הרע ערקין לנוקבא דתהומא רבא א"כ לא הי' בו כח לראות וממילא לא הי' נזדווג להם, ויש עוד טעם בהאריז"ל דכתיב ולא יתבוששו ושבת הוא אותיות בשת, משמע דבשבת אותיות בשת הי' ניתן בו דעה ליבוש להיות משמשים ערומים ולא הי' הנחש רואה ולא הי' מזדווג להם, ויש עוד לומר דהנה אדה"ר חכם גדול הי' והי' יודע את מעלת הזיווג ביום השבת לעומת יום החול אם הי' אך שם אל לב להתיישב בדבר, אבל הוא לא שם על לב שלא לעשות דבר בלתי ישוב הדעת, ועשה בלתי ישוב הדעת במהירות ע"כ נעלם ממנו גודל הצורך להמתין עד שבת:

127

קכ״חוהנה בעיקר חטא מאכילת עץ הדטו"ר יש לתמוה איך הי' עושה נגד ציווי השי"ת ואזהרת מיתה ולמה לו להכניס עצמו לזה להניח דעתו של הקב"ה וללכת אחר דעתו של נחש שכאשר יאכל מן העץ יברא עולמות, האם עולמות הי' חסר, ויצה"ר לא הי' לו שיתקפהו בכח אלא פיתוי בעלמא, והיתכן לבר דעת להיות נשמע לפיתוי זו, וכי ח"ו שוטה ופתי הי' להיות מאמין לכל דבר, ונראה שזה הי' מחמת מהירות ובלתי ישוב הדעת שבאם הי' מתיישב בדעתו בודאי אי אפשר שהי' עושה דבר הזה, אך גם זה פלא שלעבור על ציווי השי"ת יהי' עושה במהירות ובלתי ישוב הדעת, וי"ל שמהירות בלתי מתינות וישוב הדעת בענין הזיווג שלא המתין על שבת, שע"ז לא הי' ציווי מאת השי"ת אלא מעצמו הי' לו להיות מבין אם אך הי' מתיישב בדעתו ומ"מ מאחר שעשה בלתי ישוב הדעת פגם בענין ישוב הדעת עד שאח"כ גם בענין אכילת עהדטו"ר לא התיישב בדעתו ועשה במהירות כענין עבירה גוררת עבירה כמו שאמרו ז"ל שאפי' עבירה שוגג גורר לעבירה מזיד, שמה"ט גם שוגג צריך כפרה, וע"כ פגם ישוב הדעת בענין הזיווג אף שלא הי' עבירה שנצטוה עלי', מ"מ באשר לא טיב עשה, משך להעדר ישוב הדעת אפי' בדבר שנצטוה עליו ועשה מה שעשה:

128

קכ״טוהנה כ"ק זקיני האדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק הגיד בהפרש שבין עצל למתון שלכאורה לפי שטחיות הדברים בני בקתא חדא נינהו, והגיד הוא זצללה"ה שמתון הוא העושה בישוב הדעת ע"כ איש ממהר לעשות דבר, ועצל הוא להיפוך שמתעצל להתיישב בדעתו ועושה בלי התישבות הדעת:

129

ק״לולפי האמור יתבאר דברי המדרש שקרא לאדה"ר עצל היינו ששורש החטא בא מחמת שהי' עצל בישוב הדעת בענין זיווגו להמתין על שבת, ומזה נמשך כל הרעה הזאת לעשות בלא ישוב הדעת עד שאפי' במה שנצטוה עליו עשה בלי ישוב הדעת:

130

קל״אונראה ששבת הוא בחי' דעת כמ"ש לדעת כי אני ה' מקדשכם וזה מביא באדם בחי' ישוב הדעת, הוא תיקון על חטא אדה"ר, וע"כ בשבת אין משתמשין באילן שבזוה"ק שהוא עץ הדטו"ר, [א"ה עי' רש"י חגיגה (י"ב.) ד"ה דעת דמפרש לדעת ישוב]:

131

קל״בשנת תרפ"ב.

132

קל״גבמדרש כשבא שבת נעקר תוהו ובוהו מן העולם, ואינו מובן דמשמע דתיכף ביום א' נעקר תו"ב, ונראה עפ"י מאמר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בהא דאם לא יקבלו את התורה אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו, שתורה הוא מברר, ואם לאו יחזיר הכל לכמו שהי' קודם הבירור שהי' הכל מעורב עכ"ד, והפירוש שבחומר היולי שכתב הרמב"ן הוא עירוב כל הבריאה יחד, וזהו שברש"י שהכל נברא בראשון אלא שהוציא כל אחד בזמנו, וממוצא הדברים שטרם השלים כל המציאות כולו כל אחד בזמנו שהי' עדיין חיסור בירור נקרא שעדיין תו"ב, והנה הבירור נעשה ע"י בחי' דעת כמ"ש בדעתו תהומות נבקעו, ומכאן שאם אין דעת הבדלה מנין, ותו"ב שהוא עירוב הוא היפוך בחי' הדעת, וע"כ בשבת דכתיב ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה נקרא שנעקר תוהו ובוהו מן העולם, ולעומתו הופיע בחי' הדעת, וידוע דשבת הוא דעת, ולעומתו באדם הפרטי הוא ישוב הדעת, וזהו לדעת כי אני ה' מקדשכם:

133

קל״דשנת תרפ"ג.

134

קל״הבמדרש פרשה יוד ר' חמא פתח הגו סיגים מכסף וגו' אר"א בשם ר' יעקב משל לאמבטי שהיתה מליאה מים והי' בה שני דיוסקוסים נאים וכו' כך כל זמן שהי' העולם תוהו ובוהו לא נראית מלאכת שמים וארץ כיון שנעקר תוהו ובוהו מן העולם נראית מלאכת שמים וארץ ויצא לצורף כלי נעשה כלים הה"ד ויכולו השמים והארץ וכל צבאם, ויש להבין דתוהו ובוהו מתורגם צדיא וריקניא, א"כ הרי נעקר זה תיכף ביום ראשון שהתחיל הבריאה, ומדברי המדרש משמע שנעקר בסוף ערב שבת שהרי אמר שעד אז לא הי' נראית מלאכת שמים וארץ, ועוד מהו הענין שאז נעשו כלים מכלל דמעיקרא לא הי' כלים, הרי שמים וארץ הם כלים למה שבתוכם, וכבר דברנו מזה ולא נשנה אלא בשביל דבר שנתחדש בה:

135

קל״וונראה דהנה במדרש לקמן גניבא אמר משל למלך שעשה לו חופה וציירה וכיירה ומה היתה חסירה כלה שתכנס לחופה כך מה הי' העולם חסר שבת עכ"ל, משמע שכל ששת ימי המעשה נברא רק חיצוניות העולם כמשל חופה שהיא רק חיצוניות וביום השבת ניתן בה הפנימיות, וכדמיון צורת העולם הקטן שהוא האדם תחילה נברא עפר מן האדמה והי' מוטל כגולם ואח"כ ויפח באפיו נשמת חיים, כך הי' בריאת כלל העולם גולם הבריאה בששת ימי המעשה וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בהא שהי' שמים וארץ נמתחים והולכים דהיינו שהי' מתרחקים משורשם הרוחני והולכים ומתגשמים עכ"ד, ובשבת ניתן בה בחי' הנפש, וזה המשל כלה שנכנס לחופה, וכן יש לפרש לשון וינפש שאור אלקי נעשה בחי' נפש בהבריאה:

136

קל״זוהנה בש"ס ר"ה (י"א) כל מעשה בראשית לדעתן נבראו לצביונן נבראו פירש"י לדעתן שאלום אם חפצים להבראות ואמרו הן, ובוודאי הפירוש מלאך הממונה על כל דבר ודבר, ואף שהבריאה לכאורה הי' השפלה מן רוחני לגשמי לעשות כגולם כנ"ל, מ"מ בוודאי ניתן בהם הרגש שאח"כ ביום השבת יאיר בהם אור האלקי כנפש בגוף, והנה כ"ז הי' בגוף הבריאה, אבל המלאכים זולתם בוודאי עדיין לא הרגישו שיבוא אח"כ יום השבת, וא"כ הי' בעיניהם כל הבריאה תוהו ובוהו כפירוש התרגום צדיא וריקניא, שהרי נראה בעיניהם כגולם ריק מכל ענין אלקות, והגשמות לעומת הרוחנית שהי' מקודם בשורשם הי' בעיניהם כדבר בטל ואפס ואין, אך כשהגיע יום השבת נראית מלאכת שמים וארץ, ונעקר תוהו ובוהו מן העולם, שהכל נראה לתכלית נכבד, מחמת אור האלקי שנעשה בחי' נפש בהם: ומעתה יש לפרש הא דנעשו כלים, דהנה צורת הכלי מקיף וסובב לפנימית שבו, ולשון כלי הוא מלשון אלפים בת יכיל ואותיות דדין כאותיות דדין, וזהו ענין דכלי שרת שיש להם תוך מקדשין ושאין להם תוך אין מקדשין, שהרי אין בהם מהות וענין כלי, וע"כ כל ששת ימי המעשה שהי' כגולם תיצוני בלי תוך ופנימית לא הי' נתפס בהם שם כלים, אך ביום השבת שהופיעה בתוכה בחי' נפש והי' מכיל בקרבה הפנימית אז נתפס השם כלים:

137

קל״חוהנה כבר אמרנו ששמים וארץ שבאדם הם המוח והלב ושפגם השכל שבאדם נקרא תוהו ופגם תשוקת הלב נקרא בוהו, והוא מדברי המדרש תוהו זה מלכות בבל דכתיב בי' ראיתי את הארץ והנה תוהו וידוע שמלכות בבל הי' קליפה המושכת לע"ז שהוא פגם השכל וכתיב בה ללמדם ספר ולשון כשדי שהוא פגם השכל בטנופת ספריהם, ובוהו זה מלכות מדי דכתיב ויבהילו להביא את המן, וידוע שמלכות מדי הי' קליפה מושכת לתאוה, שהוא פגם תשוקת הלב, וכל ששת ימי המעשה שאדם תועה מדרך השכל ומתשוקת הלב לדבר הראוי זה נקרא תוהו ובוהו, ואולי הי' זולתו מסתכל בו הי' מתמה עליו, ולא עוד אלא אפי' על השלמים שמתאמצים ללחום עם טבעם מלחמת מצוה שלא להניח לפגום את בחי' השכל ובחי' הלב, הי' מתמה על עיקר בריאתם באופן הזה לבלות ימיהם לדחות את התוהו ובוהו שעדיין הם צדיא וריקניא, אך כשהגיע יום השבת וישראל זוכין לבחי' זכור ושמור זכור במוחא ושמור בליבא, וכבר הגדנו במק"א שכל מקום שנכתב שבת בתורה הוקדם לו זכירת ששת ימי המעשה שלרגלי רוממות קדושת שבת שהוא מעין עוה"ב אין לזכות בו אלא מחמת שיש במציאות ששת ימי המעשה ואדם מתרחק מהם לחשוב כאילו כל מלאכתו עשוי' זוכה לעומתו לקדושת שבת שבזוה"ק שכל מה שאדם בורח מחיצוניות בא לעומתו בקדושה, א"כ אז נקרא נעקר תוהו ובוהו מן העולם ונראית מלאכת שמים וארץ שכל ששת ימי המעשה הוא לתכלית נכבד היא יום השבת ונעשים כלים לקבלת הארת קדושת שבת:

138

קל״טברש"י ולמדך כאן שהעוה"ז נברא בהא רמז שירדו למטה לראות שחת כהא זאת שסתומה מכל צדדים ופתוחה למטה לרדת דרך שם עכ"ל, ויש להבין דא"כ הי' צורת הבריאה לרעה וח"ו לומר כן, והרי מפורש והנה טוב מאד, ובמדרש בוראן משבחן ומי מגנן בוראן מקלסן ומי נותן בהם דופי:

139

ק״מונראה עפ"מ שהגדנו במק"א בהא דבמדרש ריש פרשת חקת מי יתן טהור מטמא לא אחד כגון וכו' העוה"ב מעוה"ז, דלרגלי רוממות עוה"ב אי אפשר לאדם לזכות בו אלא ע"י עוה"ז המושך לחומרית וטנופא דהאי עלמא והאדם מתאמץ ומתגבר לברוח ממנו, עי"ז בא לעומתו לעוה"ב, וכבזוה"ק דמדבר חיצוני שהאדם בורת ממנו בא לעומתו בקדושה כענין ויברח משה מפני פרעה שהוא חיצוניות זכה לעומתו לישב על הבאר דהוא באר מים חיים, ע"כ אם יצוייר בלתי עוה"ז שלא הי' דבר חיצוני לברוח ממנו לא הי' אפשר לזכות לעוה"ב, וכמו שהגדנו במאמר הקדום הטעם שבכל מקום שנכתב שבת בתורה הוקדם להזכיר ששת ימי המעשה, א"כ זה עצמו נרמז במה שנברא בהא שסתומה מכל צדדי' ופתוחה למטה, היינו שהטבע עצמה מושכת לכל רע כדי שיהי' בזה סיבה להאדם לזכות לעוה"ב, א"כ קלקלתו של עולם זה תקנתו, ומעתה יוצדק בו הלשון וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, שאילו זולתו ראה והסתכל בו שראייתו הוא בשטחית לא הי' רואה בו שהוא טוב מאד שהטובה הוא רק פנימית נעלמת שהוא טוב לזכות ע"י לעוה"ב, אבל השי"ת שלפניו הנעלם כגלוי הוא ראה את כל אשר עשה והוא מצאו שהוא טוב מאד:

140

קמ״אאיתא במדרשות שהמקטריגים קטרגו בבריאת האדם בלשון זה, אדם זה שאתה רוצה לברוא עתיד הוא שיכעיסך וכו' ויש להתבונן בעיקר בריאת המקטריגים למה נבראו כל עיקר, ובש"ס סנהדרין (ל"ח:) שהושיט אצבעו ביניהם ושרפן, והרי הכל גלוי מראש לפניו שכך יהי' שיקטרגו וישרפו, א"כ למה בראן כל עיקר, ונראה דהנה במדרשות בהבראם אותיות באברהם לומר שבזכות אברהם נברא העולם, ויש לפרש דהנה כתיב עולם חסד יבנה, וידוע דכל אתערותא דלעילא בא ע"י קדימת אתערותא דלתתא, אך בריאת העולם, עדיין לא הי' מי שיקדים אתערותא לתתא, אבל צפה הקב"ה מראשית אחרית והעמיד לפניו צורת אברהם שעשה חסד עם כל באי עולם, זה הי' מעורר אתערותא דלעילא מדת חסד לברוא את העולם, וזהו ענין בזכות אברהם נברא העולם:

141

קמ״באך גם זאת לצייר לפניו העתיד לבוא שעתיד להיות אברהם בעולם, גם זה הוא אתערותא דלעילא שצריך שיקדים לו אתעדל"ת, ויש לומר שמדה זו התעוררו המקטריגים באמרם אדם הזה שאתה רוצה לברוא עתיד הוא להכעיסך, והיינו שיצוייר לפניו העתיד, וא"כ עוררו לצייר לפניו העתיד, וצייר לפניו את חסד אברהם:

142

קמ״גומעתה מובן צורך בריאת המקטריגים שהיו סיבה לבריאת האדם, ואולי בזה יש לפרש הלשון הושיט אצבעו ביניהם ושרפן, כי אש של מעלה אוכלת אש, היינו שנהפך ענין קטרוגם לטוב והוא כענין אכילה שבא ממנה עוד תועלת לאוכל, ולא כליון להנאכל לבד:

143

קמ״דבחטא אדה"ר איתא בהאר"י ז"ל משום שלא המתין בזווגו ליום השבת, ויש להבין הרי חטאו מפורש בכתוב שאכל מעהדטו"ר, ונראה לפרש דהנה איתא במהר"ל דהנברא באשר הוא נברא אי אפשר שיהי' בשלימות בלי פסולת ולאו משום חסרון הפועל אלא משום חסרון הנפעל, ובמקובלים בלשון אחר שבהכרח ניתן בהבריאה בחי' ההסתר, דאל"ה הי' מתבטל במציאות ולא הי' אפשר להבראות, וי"ל שמטעם זה הי' סדר הבריאה ששת ימי המעשה צורת גוף בלי נפש, אלא שבשבת ניתן בה בחי' נפש כמ"ש במאמר המוקדם בפירוש דברי המדרש נעקר תוהו ובוהו מן העולם ונעשו כלים, ולא נבראו גוף ונפש שבו ביום אחד דאלמלי כן הי' בו כח תיכף להתפשט, ובאשר שבהכרח הי' בו פסולת או כח ההסתר הי' גם זה מתפשט ואסגי מסאבותא בעלמא ע"כ הי' סדר הבריאה כל יום ויומו כגוף בלי נפש, וע"כ לא הי' בו כח להתפשט כענין אבר מת שאינו מוליד, אלא שביום השבת שאז נתעלה הבריאה לשורשו, ומובן שחלק הפסולת לא נתעלה אדרבה הם ערקין לנוקבא דתהומא רבה, וחלקי הטוב שמתאוין לדבוק בשורשם הם הנקראים כלה מלשון כלתה נפשי אל ה' הם השיגו בחי' נפש וכח וחיות להתפשט ושבת עצמו הי' בחי' בורר כבורר אוכל מתוך פסולת בגווני דמותר, וזהו הגו סיגים מכסף ויצא לצורף, שלאחר שנעשה פירוד בין חלקי הטוב לבין חלקי הרע כבין סיגים לבין הכסף אז נעשו כלים להתפשט מהם כח העולם, אך כל זה הי' באם לא הי' חטא אדה"ר ואז ביום השבת הי' נעשה כל תיקון הבריאה וכמו שיהי' לעתיד שרוח הטומאה יעביר מן הארץ והרשעה כולה כעשן יכלה:

144

קמ״הוהנה בעיקר הסתת הנחש יש להתבונן מאחר שאז הי' אדה"ר ברום המעלה גדול ממלאכי השרת שהי' צולין לו בשר ומסננין לו יין, איך הי' אפשר להנחש להזדווג לו, ואפי' אדם שהוא יותר במעלה מהנחש שהי' אז, אי אפשר להתחבר למלאכי מעלה ואשתו של מנוח בראתה את המלאך אמרה מות נמות כי אלקים ראינו, והנחש הי' ביכולתו להתקרב לאדם או לחוה, איך יתכן זה, מה גם אז שכולם הי' כגוף בלי נפש כנ"ל ובלי כח התפשטות, מאין בא כח התפשטות להנחש להתקרב לאדם, אך י"ל דהנה אדה"ר הי' מלך על כל הנבראים ומלך לבו כלב העם, והמלך משפיע מכחו לכל העם, ככה הי' אז אדה"ר, ובמדרש שאמר להם בואו ונשתחוה וגו' והוא באשר ניתן בו תיכף הנפש כמ"ש ויהי האדם לנפש חי', הי' בו תיכף כח התפשטות, ובזיווגו שהוא כח התפשטות לפרות ולרבות השפיע כח זה בכל הנבראים, וזה שבמדרש שהודיע דרך ארץ לכל, והפירוש כנ"ל שבזיווגו הודיע דר"א לכל, וזה הי' סיבה שגם הנחש השיג כח התפשטות להתקרב אל אדם וחוה ולהסית, אך אם הי' ממתין בזיווגו ליום השבת לא הי' לכחות החיצוניות שום התפשטות ולא הי' מקום להסתת הנחש ולא הי' מקום לבוא לתטא עהדטו"ר כלל:

145