שם משמואל, דברים ד׳Shem MiShmuel, Devarim 4

א׳שנת תרע"ו

ב׳במדרש אלה הדברים, הלכה אדם מישראל מהו שיהא מותר לו לכתוב ספר תורה בכל לשון וכו', כך שנו חכמים, אין בין ספרים לתפילין ומזוזות אלא שהספרים נכתבים בכל לשון, רבן גמליאל אומר אף הספרים לא התירו שיכתבו אלא יוונית, ומה טעמו של רב"ג וכו' אמר בר קפרא דכתיב יפת אלקים ליפת וישכון באהלי שם, שיהיו דבריו של שם נאמרים בלשונותיו של יפת לכך התירו שיכתבו בלשון יוונית, אמר הקב"ה ראה לשונה של תורה מה חביבה שמרפאה את הלשון, מנין שכן כתיב מרפא לשון עץ חיים. ואין עץ חיים אלא תורה שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה, ולשונה של תורה מתיר את הלשון, תדע לך לעת"ל הקב"ה מעלה מג"ע אילנות משובחים ומהו שבחן שהן מרפאין את הלשון וכו' שנאמר והי' פריו למאכל ועלהו לתרופה וכו' ר' לוי אמר מה לנו ללמוד ממק"א נלמוד ממקומו הרי משה עד שלא זכה לתורה כתיב בו לא איש דברים אנכי כיון שזכה לתורה נתרפא לשונו והתחיל לדבר דברים מניין ממה שקרינו בענין אלה הדברים אשר דבר משה:

ג׳ויש לדקדק במאמר זה כמה דקדוקים, וכבר דברו בזה המפרשים, ובעיקר הדבר מהו ענין שמרפא את הלשון, הלוא תורה היא רפואה לכל איברי האדם כמ"ש ולכל בשרו מרפא, ומשמע שיש תוספות רפואה בלשון, ומהו זה, ומה הלימוד מאילני ג"ע מהו ענין זה לזה, ועוד במה דקאמר אמר הקב"ה ראה לשונה של תורה מה חביבה שמרפאה את הלשון, מה ראי' היא זו, הלוא אמרת דהיתר יוונית משום קרא דיפת אלקים ליפת, ולא משום רפואת הלשון, אך בזה יש לומר דאת"ק קאי, אבל עדיין לא שמענו איסור עד שתצטרך לומר שמשום שהתורה מרפאה את הלשון הותרה:

ד׳ונראה דהנה בש"ס קידושין (כ"ה.) דאבר הלשון לכ"ע גלוי הוא אצל שרץ מ"ט כי יגע אמר רחמנא והאי בר נגיעה הוא, ולענין טבילה כטמון דמי, לא נחלקו רבי ורבנן אלא לענין הזאה, מר מדמי לי' לטבילה ומר מדמי לי' לטומאה, וכן חולקים לענין ראשי אברים שהעבד יוצא בהן לחירות אי חשוב גלוי עי"ש, ונראה לפרש פלוגתתם עפ"י מה דאמרו ז"ל לישנא קולמוסא דליבא, היינו שמגלה את מה שטמון בלבו של אדם שהוא פנימיותו, ובאמצעות הלשון מתגלה ונראה לחוץ, א"כ נראה שאבר הלשון הוא ממוצע בין פנימית האדם לחיציונותו וע"כ בקצת ענינים הוא כגלוי ובקצת כטמון כמשפט כל ממוצע שיש בו קצת ענין מזה וקצת ענין מזה, ויש לומר דכמו אבר הלשון כן היא דיבור האדם שהוא פעולת הלשון ונקרא בשמו, וע"כ בש"ס ב"מ איפלגי ר' יוחנן ורשב"ל בחסמה בקול, ר"י מחייב עקימת פיו הויא מעשה ור"ל פוטר דקלא לא הוי מעשה, וידוע דגדר המעשה שיהי' נגלה ונראה, א"כ מר אזיל בתר קצת הענינים דהוא כגלוי, ומר אזיל בתר קצת הענינים דהוא כטמון, וכ"ע ס"ל דהוא ממוצע בין פנימית האדם לחיציונותו, ואבר הלשון ודיבור הלשון ענין אחד להם:

ה׳ולפי האמור יובן דהתפשטות הפנימית לחיצוניות האדם ולמשכהו אחר הפנימית, וכן ח"ו להיפוך התפשטות החיצונית להפנימית למשכהו אחר החיצונית, הכל הוא באמצעות הלשון שהוא עלול ביותר להמשך לכאן או לכאן, וכאשר נתפשט ומשך אחריו את הלשון נקל לו להתפשט ולמשוך את האידך גיסא, וכן מצינו בחטא הראשון בעץ הדעת טו"ר שהתחיל מפגם הלשון שהוסיפה על הציווי, ונמשך מפגם זה פגם יותר גדול כענין עבירה גוררת עבירה וקיבלה לה"ר של הנחש, עד שנעשה מה שנעשה, כי אדם וחוה יצורי כפיו של הקב"ה ותכלית ופנימית הבריאה, וע"כ נבראו באחרונה כמ"ש בספה"ק, לא הי' יכולת בנחש הקדמוני לחדור אל פנימית לבם להטיל בו אדם של פיתוי להיות נמשך אחר החיצונית, אלא באמצעות פגם הלשון שנחשב קצת כגלוי כנ"ל, ויש לומר עוד היות הי' לשונם לשון הקודש שהיא פנימיות שבלשונות שבה נברא העולם ובה דיבר הקב"ה עם הנביאים ונחשבת פנימיות יותר משאר לשונות שהם רק מהתפשטות לשון הקודש, הי' נצרך עוד לאמצעי בכדי להביאה לפגם הלשון, והיינו כברש"י ראה אותם עסוקים בדרך ארץ לעין כל כי עדיין לא ניתן בו יצה"ר ולא ידע מדרכי הצניעות, ומחמת גילוי דבר זה שאינו ראוי לו הגילוי, נמשך פגם הלשון דכגלוי הוא אצל טומאה, דברית המעור וברית הלשון מכוונים, ומחמת גילוי זה נמשך גילוי זה עד שנעשה בו פגם ובאמצעותו חדר לתוך פנימית לבם להטיל בו ארס של פיתוי להיות נמשך אחר החיצונית:

ו׳ולפי האמור יובן ההפרש שבין לשון הקודש לבין לשונות העמים אף דכל מיני הלשונות הם אמצעים בין פנימית לחיצונית, מ"מ לשון הקודש נוטה לפנימית וכל מיני לשונות העמים נוטין לחיצונית, באופן שבהתפשטות הפנימית מתפשטת תחילה ללשון הקודש וממנה ליתר הלשונות עד שמתפשטת גם לחיצונית למשוך אותו אחר הפנימית, ובהיפוך בהתפשטות החיצונית מתפשטת תחילה ללשונות הגוים ומהם ח"ו ללשון הקודש עד שמתפשטת גם לפנימית ומושכת את תשוקת פנימית הלב לחיצונית שהיא מהות האומה שמדברת באותו לשון, וכמו שהגיד כ"ק אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור שלשון צרפית מושכת לניאוף ר"ל, ולדעתי הטעם משום דאומה הצרפית משוקעת בטינוף זה יותר מכל אומות כידוע, ע"כ שפתה מושכת לטבעה ומהותה, וממנה תקיש ליתר לשונות הגוים שכולם מתפשטות מהותם וטבעם בלשונותיהם ומושכין את תשוקת לב האדם לטבעם ומהותם בחיצוניות, ובזה הנני מבין שסיפר כ"ק זקיני האדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק היות שבימי קטנותו הי' גזירה במדינתו שלא לישא אשה טרם ידע שפת המלכות ע"כ הי' אז המנהג ללמד את הקטנים לשון ההיא, וסיים שהוא ז"ל הי' משגיח על עצמו שלא יזיק לו, עכ"ד, ולפי האמור דבריו מובנים, ומכאן אזהרה יתירה להלומדים לשונות העמים לצורך פרנסתם שידעו להזהר ולשמור את עצמם כנ"ל:

ז׳והנה ר"ג התיר בספרים לכתוב יוונית מקרא דיפת אלקים ליפת וגו' וחכמים לא דרשו קרא להכי אלא דס"ל שלשונה של תורה מרפאה את הלשון, והטעם דלא דרשו הקרא כמו שדרש ר"ג, יש לומר ע"פ מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דכל זכותו של יפת מהא דכתיב ויקח שם ויפת את השמלה וגו', ובמדרש שם מדכתיב ויקח ולא ויקחו הטעם משום ששם לבדו נתאמץ במצוה ויפת הי' נגרר אחריו ומסייע שאין בו ממש, ע"כ, ולפי"ז הי' עשיית יפת רק בחיצונותו ולא מפנימית רעותא דליבא, ע"כ שכרו נמי הוא בחיצונות, ובמדרש שזכה לפיווילא ופרשו בו מלבוש נאה, וזכה נמי לקבורה של חיל גוג ומגוג שכל אלה הוא בחיצונות האדם, ואין זכותו נוגע לפנימית כלל, אבל שם שנתאמץ במצוה זכו בניו לטלית של ציצית שהוא נוגע לפנימית האדם ורומז לחלוקא דרבנן לעת"ל, ועוד כפי מה שאנו אומרים ינצלו נפשי ורוחי ונשמתי ותפילתי מן החיצונים והטלית יפרוש כנפיו עליהם ויצילם, עכ"ד, וע"כ לשון יפת נשאר בחיצונותו ואין בו מעלה פנימית על יתר לשונות העמים, אלא שגם כל הלשונות כשרים לתורה שלשונה של תורה מרפאה את הלשון, והיינו לא די שאינה מושכת לחיצונות כטבע לשונית העמים כנ"ל, אלא כמו חולה שנתרפא שמחליף כח, ולא לבד שאינו מת לשחת אלא נתעלה מחולה לבריא, כן דברי תורה בלשונות העמים, כי באשר היא צורך לתורה נגררת אחר התורה שהיא פנימית, וכמו שאתה אומר שהתפשטות חלקי הרע מחיצונות לפנימית הוא באמצעות הלשון, כן הוא נמי להיפוך שהתפשטות הטוב שהיא התורה שמתפשטת גם לחיצונות האדם לזככו ולהכשירו הוא באמצעות הלשון, וזה עצמו הוא שביאר המדרש ואמר שלשונה של תורה מתירה את הלשון, היינו כלפי שמחטא אדה"ר ואילך שתחילת הקילקול הי' בלשון כנ"ל ועדיין לא הטהרנו ממנו, ולשונות העמים נוטין ביותר לחיצונות ונקשרין לחלק הרע שבאמצעותו חודר לפנימית האדם למשכהו לחיצונות כנ"ל, לשונה של תורה מתירו ממאסרו והתיר הקישורין שהי' לו לחיצוניות, ואדרבה הוא נעשה אמצעי להתפשטות חלקי הטוב והפנימי אל חיצוניות האדם לטהרו ולזככו כנ"ל, ולפי האמור הא דאמר ראה לשונה של תורה מה חביבה שמרפאה את הלשון לאו אדר"ג אלא אחכמים קאי:

ח׳ואמר עוד ק"ו מאילני ג"ע דכתיב ועל הנחל [הוא הנמשך ממעין היוצא מבית ק"ק] יעלה על שפתו מזה ומזה, היינו אף שהאילנות הללו על שפת הנחל יהיו ולא בג"ע, מ"מ מאחר שמימיו של הנחל מן המקדש הם יוצאין, יש בהם השפעת ג"ע, והאילנות והעלין הם אמצעים בין שפע ג"ע להפירות הגדלין בהם, מגיע להעלין נמי ענין זה של ג"ע להיות מרפאין את הלשון, כי התפשטות ענין ג"ע מגיע להעלין והעץ, אף שסתם עלין אין בהם ענין זה, באשר הם אמצעים, עולה ענינם לרפאות את אמצעי שהיא הלשון, ק"ו לתורה שהיא עץ חיים, היינו כמו עץ שהוא אמצעי לגידול הפירות כן התורה היא אמצעי להמשיך חיים ממקיר החיים שהוא הש"י לכל הנבראים, אינו דין שתהא מרפא את אמצעי שהוא הלשון:

ט׳והנה לעיל מיירי ברפאות הלשון ברוחניות שלא יהא מושך לחיצונית כנ"ל, ובק"ו מהאילנות הוסיף לאמר שגם בגשמית ובפועל ממש היא מרפאה את הלשון באשר הרוחנית והגשמית בחד מתקלא סלקא, כאשר דברנו בזה כמה פעמים, וכל כבידת הפה והלשון מנייהו הוא שיש לכח חיצוני רשות לאטום את גידי הפה והלשון, ובהתהפכו להיות מקום מעבר ואמצעי להתפשטות הפנימית נסתלק כח החיצוני, ועמו נסתלק גם האוטם:

י׳ואמר ר' לוי מה לנו ללמוד ממק"א נלמוד ממקומו שמשרע"ה עד שלא זכה לתורה כתיב בי' לא איש דברים אנכי ומשזכה לתירה התחיל לומר דברים והיינו ע"פ דברי מהר"ל שמה שמשרע"ה הי' כבד פה משום שכח הדיבור בא מהתאחדות גוף ונפש ומשרע"ה היתה נפשו נבדלת מהגוף ע"כ לא הי' לו כח הדיבור כ"כ בשלימות, אך כשזכה לתורה באמצעותה התפשט כח הפנימי שבו על הגוף לעשותו במדריגת נפש, וכבמדרש זאת הברכה שגופו של משה מקודש יותר מהמלאכים, והכל בכח התורה, ושוב לא היתה ירידה לנפשו להתאחד עם גופו, ע"כ הש"ג כח הדיבור בשלימות, ואם יש בכח התורה להפוך את הגוף שהוא חיצוניות האדם לעשותו במדריגת הנפש, כ"ש שיש בכח התורה למשוך את הלשון שהא ממוצע בין חיצוניות האדם לפנימיותו ולעשותו פנימי לגמרי:

י״אויש לומר דכעין זה הוא שבת שלגידל מעלת השבת אין לו שום שייכות לעוה"ז, והתחתונים רחוקים מאד מלקבל קדושת שבת, ורק באמצעות הדיבור שהוא ממוצע כנ"ל מתפשטת קדושת שבת בתחתונים, וזהו מצות קידוש היום, וע"כ ליכא מצוה שתהי' בעשי' בשבת, וכל מצות עשה של שבת היא שביתה לבד, ואין בכח העשי' בפועל למשוך קדושת שבת אלא כל המשכת קדושת שבת היא באמצעות כח הדיבור של קידוש היום, וימתקו הדברים עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בהא דכתיב וקראת לשבת עונג, שענין קריאה הוא כמו הקורא לחבירו ממקום למקום, כן קורין ישראל את השבת ממעלה למטה, עכ"ד, והנה ידוע שהקריאה היא הקידוש כאמרם ז"ל שקידוש צריך להיות במקום סעודה שבמקום קריאה שם תהי' עונג:

י״בולפי האמור הדיבור בתורה, וקידוש היום בשבת, הם בסגנון אחד, הדיבור בתורה מושך חיים ממקור החיים, והוא אמצעי לבין מקור החיים שהוא עצם התורה ובין אדם המקבל, וכמו כן קידוש היום הוא אמצעי בין עצם קדושת השבת ובין התחתונים. ששניהם אין בכח התחתונים לקבל אלא באמצעות כח הדיבור, וגם חיצוניות העולמות מקבלים באמצעות כח הדיבור כנ"ל את התפשטות עצם התורה וקדושת השבת:

י״גולפי האמור יובן שבשביל פגם שתי אלה חרבה בית מקדשנו והגלנו מארצנו כמ"ש על מה אבדה הארץ וגו' על עזבם את תורתי, וגו' ובירמי' י"ז מבואר שחרבן הארץ הי' בשביל חילול שבת, כי קיומם של ישראל הוא רק מהתפשטות בהם כח עליון פנימי, ובלעדי זה אין להם מציאות כלל, ע"כ בהסתלק האמצעים נעשה החרבן, ואולי לזה אמרו ז"ל כשחרב בהמ"ק מוצאי שבת הי', רמזו ז"ל שבשביל סילוק השבת הי' החרבן, וכשישמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין הרחמן יזכנו לזה מהרה:

י״דאחרי הכותו את סיחון מלך האמורי ואת עוג מלך הבשן וגו', ויש להבין מדתלה בהכאת עמים האלה מכלל שזה סיבה למשנה תורה, וברש"י אמר משה אם אני מוכיחם קודם שיכנסו לקצה הארץ יאמרו מה לזה עלינו וכו', לפיכך המתין עד שהפיל סיחון ועוג לפניהם, ועדיין אינו מובן למה הזכירו הכתוב בפירוש, שמאחר שכתיב בעשתי עשר חודש הרי ידוע שהי' אחר הכות שני המלכים האלה שהי' עוד קודם מעשה בלק ובלעם, ובמדרש שי"א שמלחמות סיחון באלול ועשו את החג בתשרי ואחר החג הי' מלחמת עוג, ודעת אחרת שמעשה בלעם ובלק הי בעשרת ימי תשובה, וא"כ גם מלחמת עוג בהכרח שהי' קודם תשרי, ומ"מ אין לספק שקדום הרבה לחודש העשתי עשר, א"כ למה הי' צורך להזכירו, ומוכרח לומר שזה סיבה למשנה תורה, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד בשם רבו הקדוש הרי"ם מגור זצללה"ה ששני מלכים האלה היו קליפות גדולות זה במחשבה וזה במעשה ובעודם קיימים לא הי' אפשר למשרע"ה לבאר את התורה עכת"ד, והדברים צריכים פירוש שבפשיטות אינו מובן שהרי במשנה תורה לא נתחדשו להם מצות, אלא חזר ושנה להם את אשר נשנו כבר, כאמרם ז"ל כל התורה נתנה מסיני ונשנו באוהל מועד ונשתלשו בערבות מואב, ואם לא היו קליפות שני המלכים מונעים את לימוד התורה ששנה להם משרע"ה כל ימי המדבר וכבתדב"א בטעם עכיבת ישראל במדבר כדי שיהיו דברי תורה מובלעים בדמם, ק"ו שלא הי' ביכולתם למנוע החזרה, וידוע כי קשה לימוד מהחזרה, ואם לא יכלו למנוע הלימוד כ"ש שלא יכלו למנוע את החזרה:

ט״וונראה לפרש דבריו הקדושים דהנה כתיב הואיל משה באר את התורה הזאת, ופירש"י בשבעים לשון פרשה להם, ויש להבין מה צורך הי' לבאר בע' לשון, שזה יתכן רק באם היו ישראל מקובצין משבעים אומות ולא היו יודעין לשון אחר אלא של אומה הדרין בתוכם הי' צורך לבאר בע' לשון כדי שיבינו כולם, אבל יוצאי מצרים שעם אחד הם ושפה אחת לכולם, וישראל לא שינו את לשונם במצרים מה תועלת להם בביאור ע' לשון שלא היו מכירין בהן, ואפי' בשפת מצרים לא הי' להם צורך אחר שהיו מכירין בלשון הקודש, מכ"ש שלא הי' להם צורך בשבעים לשון שלא היו מכירין בהם, ומעמים אין איש אתם במדבר שישמעו וילמדו, ועוד שאסור ללמדם דכתיב תורה צוה לנו משה מורשה אל תקרי מורשה אלא מאורסה וכו':

ט״זונראה דהנה כתיב יצב גבולות עמים למספר בני ישראל, שבעם אומות לעומת מספר שבעים נפש שבישראל, והנה במדרש ויקרא (פרשה למ"ד) שובע שמחות את פניך אלו ז' כתות של צדיקים שעתידים להקביל פני השכינה ע"כ, ונראה שמספר שבעה הוא עישור של מספר שבעים נפש, והיינו כמו מעשר של תבואה שהוא קיבוץ כל חלקי הקדושה שמפוזרים בכל התבואה, והמעשר הוא התמצית קדושה מכל התבואה, כן שבע כתות צדיקים הם התמצית של כל השבעים נפש, שהם כל בית ישראל, והנה ידוע שזל"ז עשה אלקים, ע"כ נמי בטומאה תמצית השבעים אומות הם שבעה אומות הכנענים שהם תמצית הרע של כל העולם, וע"כ נצטוינו להחרימם, ויתר האומות באשר יש בהם תערובות טו"ר עדיין נצרכים לברר מהם את חלקי הטוב, וע"כ איתא במדרש נשא אלו כתיב ואבדיל העמים מכם לא הי' תקנה לאומה"ע אלא ואבדיל אתכם מן העמים כזה שבורר וחוזר ובורר, ועוד איתא במדרש אם רואה הקב"ה צדיק באוה"ע הוא עוקרו מהם ושתלו בישראל:

י״זוהנה בש"ס שבת (פ"ח) אמר ר' יוחנן מה דכתיב ה' יתן אומר המבשרת צבא רב, כל דיבור ודיבור שיצא מפי הגבורה נחלק לשבעים לשונות, והגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שכל קדושה שבכל העולם נמשכו אחר הדיבור של הקב"ה, ונשארו האומות רקנים מכל קדושה, וזה הר חורב שאמרו ז"ל שירדה חורבה לאומה"ע עליו עכ"ד, ונראה להוסיף בה דברים דלכאורה קשה לפי"ז הלשון המבשרת צבא רב דמשמע דבשורה וטובתא עביד בהדייהו ולהנ"ל הוא להיפוך:

י״חאך יתבאר עפ"י מאמר הכתוב רות א' ט' ותשק להן [לערפה ורות] ובפסוק י"ד ותשק ערפה לחמותה ורות דבקה בה, ובש"ס סנהדרין יבוא בן נשיקה [גלית הפלשתי שהוא בנה של ערפה] ויפול ביד בן הדבוקה [דוד המלך שבא מרות], ויש להבין שמתחילה גם ברות כתיב נשיקה ותשק להן, ולמה לא נקרא בן רות נמי בן נשיקה, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד שנשיקין הראשונים היו נעמי להן, והיינו שנשיקין הם התדבקות רוחא ברוחא, ונעמי הדבוקה את רוחה ברוחן והכניסה בהן ניצוצין מרוחה שהם יכשכשו במעיהן ויעוררן לטוב, ורות התעוררה להתגייר, אך ערפה שלא התעוררה כתיב ותשק ערפה לחמותה, היינו שהדביקה רוחה ברוחה וחזר ונדבקו ניצוצי נעמי וגם מעט ניצוצין שהיו בה מכבר בנעמי, והיא נשארה ריק מכל קדושה, וזהו שאמרו ז"ל שנקראת ערפה שהפכה עורף לחמותה, היינו ששוב לא הי' לה שום קירוב לנעמי, כי קצת קדושה שהיתה בה מקודם נסתלקה ממנה ונדבקה בנעמי, ע"כ נקראת נשיקה ע"ש הנשיקין שהחזירה לנעמי את הקדושה שבה, אבל נשיקין הראשונים של נעמי להן, מתיחסים רק לנעמי ולא להן עכ"ד, ויש להוסיף ולומר שנעמי בכוונה ולנסיון עשתה מה שעשתה דאם ניצוצי הקדושה מתאחדין עמהם ונפשה מתדבקת בקדושה אז בהכרח כאשר יתעוררו הניצוצין קדישין לצאת מטומאה לטהרה. יתעוררו עמהם גם יתר החלקים שבנפשה העצמיים באשר נקשרים והיו לאחדים עם ניצוצי הקדושה וישתוקקו כולם להתגייר, ובאם ניצוצי הקדושה אינם מתאחדין עמהם אלא שהם בתוכם כמו שבוי בבית השבי', אז בהתעוררות חלקי הקדושה עוד יתרחקו ויתפרדו מיתר החלקים ולא ידבקו בהם אלא חלקי הקדושה שמאז, ויהיו כמו שבוי בהתעוררותו לצאת ממאסרו ישבור הדלת ויצא, וכך הוה שרות התעוררו בה כל החלקים באשר היו מכבר מתאחדין עם חלקי הקדושה וחזרה להתגייר, אבל ערפה שהקדושה היתה בה רק בשבי', כאשר נעמי נתנה בה ניצוצי קדושה התעוררו בה רק חלקי הקדושה ונפרדו ממנה ונתדבקו בניצוצות שהכניסה נעמי בה וכולם נתדבקו בנעמי ע"י הנשיקין והיא נשארה נוער וריק מכל טוב:

י״טובדוגמא זו יש לומר שהיו הדברות שנתחלקו לשבעים לשון, כי הדברות נקראים נשיקים כמ"ש ישקני מנשיקות פיהו כברש"י, והיו כדמיון נשיקין הראשונים של נעמי להן, ואע"ג דאינהו לא שמעו ולא ראו, מזלייהו חזו, וע"כ נתעוררו אז כל חלקי הקדושה שבכל האומות והיו מכשכשין במעיהן וכל מי מהן שהי' כדמיון רות הביאתם להתגייר ולדבוק בקהל ישראל עכשו או לאחר זמן, ומי שהי' כדמיון ערפה נמשכה מהם הקדושה עם הדברות ונשארו נוער וריק מהכל, ולפי"ז מובן הכתוב המבשרת צבא רב שאותן שהיו בבחי' רות והם נקראין צבא רב כבש"ס סנהדרין שהטובים נקראים רב, וקשר של רשעים אינם מן המנין ונקראים מועטין, להם הי' הדבר לטובה ובשורה, אבל לאותן שהיו בבחי' ערפה ירדה חורבה להן שהרי נשאב מהם לחלוח של טובה ונשארו חרבין:

כ׳ולפי האמור יש לומר היות מחמת חטא המדבר חזרו ונשתאבו הרבה נצוצי קדושה ביד השבעים אומות, ושבעה מלכי כנען היו תמצית מהן כנ"ל, וידוע דכל חוזק האומות מחמת שיש בידם מניצוצי קדושה, וכשנשתאבו מהם חלקי הקדושה נשארו פגרים מתים ואין בהם עוד כח, ע"כ היתה עצת משרע"ה לבאר התורה בשבעים לשון והוא כעין ענין נשיקין הנ"ל והביא התעוררות בכל האומות בכדי שמי שהוא בבחי' רות יבוא וישלים עם ישראל או יתגייר לגמרי, ומי שהוא בבחי' ערפה ישתאבו ממנו כל חלקי הקדושה ולא יהי' להם עוד כח לעמוד נגד ישראל. וכמו הדברות שנחלקו לשבעים לשון מה"ט, וכמו ששם ירדה חורבה לאומה"ע, כן נמי הי' הענין מה שביאר משרע"ה את התורה בשבעים לשון, ובזה יובנו דברי המדרש אלה הדברים שדרשו בו דבורים, מה הדבורה זו דבשה לבעלי' ועוקצה לאחרים כך דברי תורה וכו', ולכאורה אינו מובן למה המתין הכתוב מלהודיע זה עד כאן, ולהנ"ל מובן שכאן דווקא הוא במה שפירש בע' לשון כנ"ל, ומה מאוד יומתקו הדברים שנמשלו כדבורה שמוצצת את מתיקת הפרחים, כן הדברים האלה מושכים את כל חלקי הטוב מכל האומות, וזה פתח טוב ועצה נכונה למלחמת שבעה אומות, ולפי האמור יובן נמי מ"ש אחרי הכותו את סיחון מלך האמורי ואת עוג מלך הבשן, דהנה ברש"י שכל מלכי כנען היו מעלין לו מס כדי לשמרם שלא יעברו אליהם גייסות, ובודאי כמו בגשמית כן ברוחניות היו משמרן שלא יעברו אליהם ניצוצין קדישין כי היו קליפות קשות, וכבר אמרנו שסיחון ועוג בטומאה היו לעומת משה ואהרן בקדושה, ע"כ בעודם קיימים לא היו דיבורו של משרע"ה בלשונם, פועל בהם לעוררם כנ"ל, ע"כ המתין אחרי הכותו וגו':

כ״אואומר אליכם בעת ההוא לאמר לא אוכל לבדי שאת אתכם וגו' הבו לכם אנשים וגו', ויש לדקדק מה ראה להפסיק בכאן בענין מינוי השופטים בין הדביקים, שלמעלה הימנו כתיב בואו ורשו את הארץ, ולמטה הימנו כתיב מאמר משה באתם עד הר האמורי עלה רש וגו', ומה ענין למינוי השופטים בנתיים, שלא הי' באותו זמן כלל, וכבר דברני בזה:

כ״בונראה עוד לפרש דזה הקדמה לתוכחת חטא מרגלים שהיו מתייראים מפני חוזק העם, והנה כתיב עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעושקי, שבמשפט צדק מעוררים למעלה מדת המשפט מי ראוי ומי שאינו ראוי, ומה שייך לזה ומה שייך לזה, ואפי' אם בעליו אינם ראוים, מ"מ אינו בדין המשפט לעשוק אותו ממנו, וע"כ ארץ ישראל שמוחזקת היא להם מאבותיהם, והכנענים שיושבין בה ומחזיקים בה שלא כדין ועוד שמטמאין את הארץ במעשיהם הרעים. וכל יכולת הכנענים לשלוט בה הוא רק מצד הסתרת פנים וכמ"ש בישראל והסתרתי פני מהם והיו לאכול כן הי' בענין הארץ שהיתה ביד הכנענים, ובזוה"ק שהי' מירוק לארץ, וע"כ כמו שבעשיית משפק וצדק מסלקים את עושק אדם, כן מסלקים נמי את עושק הארץ, וא"כ מה שנתייראו לעלות אף שאמדו את עצמם בלתי ראוים כמו שדברנו בזה במקומו, מ"מ אחר עשיית משפט וצדק הי' לכם לבטוח שיהי' איך שיהי' מ"מ לא יניח לעושקם ולעשוק את הארץ, ובזה ניחא מה שבכל הפרשה מזכיר את הארץ אשר נשבע ה' לאבותיכם, וכן עלה רש כאשר דבר ה' אלקי אבותיך, היינו אף לפי שיטתכם שמצד עצמיכם אינכם ראוים לה, מ"מ הרי אתם מוחזקים בה מצד אבותיכם, והכנענים מחזיקים בה בעושק, ועיין ספורנו בפסוק אלקיכם ואלקי אבותיכם נתן לכם מטמון באמתחותיכם, שכתב אם אין זכותכם כדאי, נתן לכם בזכות אבותיכם, כן נמי יש לפרש בכאן, ומשום שמוחזקת היא כנ"ל:

כ״גועוד יש לומר עפ"י דברי המדרש שצריכין הדיינים להיות בהם שבע מדות, ויש לומר טעם מספר שבע, היות ידוע כי שבע מדות הנה, וכולם כמו שיש בקדושה כן יש כנגדם בתמורה, כמו שיש חסד בקדושה, כן יש חסד דקליפה, וכן כולם, וכל מדה ומדה צריכה שמירה שלא יסתעף ממנה לחיצוניות, וע"כ לעומתם שבע מדות הדיינים שמשפיעים בעם מדת המשפט להיות דן את כל מדה ומדה שתהי' כראוי, ובמקום הראוי, ובזמן הראוי, שלא יסתעף ממנה לחיצוניות, ובזה גורמים ריחוק סטרא אחרא מסטרא דקדושה, ויש לומר עוד עפ"י מה שהגדנו לעיל מענין שבעה מלכי כנען שהם תמצית הרע ועישור של שבעים אומות, וכל חיותם הוא מניצוצי קדושה שנפלו ביניהם, וע"כ יש לומר ששבע מדות הדיינים מעוררין המשפט שלא יהיו הניצוצין האלו נותנים חיות לכחות האומות, אדרבה מדת המשפט נותנת שלא יהיו ניצוצות אלו עוד במאסר כח האומות ונמשכין מהם, והם נשארין פגרים מתים, והנה המרגלים אמרו כי חזק ממנו, ופי' המפרשים שכל חזקם הוא ממנו דייקא מניצוצי קדושה שנפלו בהם, וע"כ מאחר שנתמנו הדיינים שוב אין לכם פחד מהם:

כ״דה' אלקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דבר לכם, ברש"י מהו שוב ויברך אתכם כאשר דבר לכם, אלא אמרו לו משה אתה נותן קצבה לברכותינו כבר הבטיח הקב"ה את אברהם אשר אם יוכל איש למנות וגו', אמר להם זו משלי היא, אבל הוא יברך אתכם כאשר דבר לכם, ויש לדקדק שהרי בכלל מאתים מנה ומה תועלת בברכתו משלו כלל, ועוד למה קימץ בברכתו ונתן להם קצבה, ומדוע לא ברך אותם בלי גבול וקצבה, ונראה עפ"י מה שאיתא בספרים בהא דשאל אלישע מאליהו ויהיו נא לי פי שנים ברוחך אלי, והשיבו הקשית לשאול אם תראה אותי לוקח מאתך יהי' לך כן, ואם לא לא יהי' לך כן, ואמרו ז"ל בטעמו של דבר כי המברך היא צנור להברכות, וא"כ א"א שתחול הברכה יותר מכפי מסת מדריגת המברך, וזהו שאמר לו אליהו הקשית לשאול פי שנים, שזה שאין בי לא אוכל להשפיע עליך בברכתי, אלא אם תראה אותי לוקח מאתך, שאז תהי' מדריגתי גדולה מאוד, אז אוכל להשפיע עליך כמבוקשך עכת"ד: וכן יש לומר נמי שמשרע"ה באשר הי' מלובש בגוף הי' בעל גבול וקצבה, ע"כ לא הי' אפשר לו להשפיע עליהם בברכתו מה שהוא בלי גבול וקצבה, אלא ברך אותם שהשי"ת יוסף עליכם ככם אלף פעמים, היינו דהנה לקבל ברכות צריכין להיות כלי המקבל, וכבמדרש ויתן לך האלקים יתן לך הברכות ויתן לך כבושיהון, ופרשו בו שתהי' כלי לקבל הברכות, והנה לקבל ברכות בלי גבול וקצבה צריכין נמי להיות כלי בלי גבול וקצבה, ואיך אפשר זה, אך אם האדם מחליף כח בכל עת ברגש חדש, ומתחיל בכל פעם מחדש כאילו לא טעם טעם עבדות ה' מעולם, זה עצמו היא דבר שאין לו קצבה, כי לכל תכלה ראיתי קץ, אבל כשמתחיל בכל פעם, זה דבר שאין לו קץ וגבול, שלעולם יתחיל מחדש, וזה עצמו עשא' נמי כלי לקבל ברכות בלי גבול וקצבה:

כ״הוהנה ידוע שאלף היא תכלית כל המספר, כמו שאיתא בספרים כי כשהגיע המספר לאלף חוזר לאחד, אלף אחד, שני אלפים וכו' עד אלף אלפים, ואין בלה"ק שם מספר יותר מאלף, ורבבה איננה שם המספר אלא מלשון רב, וכשהגיע המספר לאלף חוזר חלילה, אלף אותיות דדין כאותיות דדין, וזהו שרמז משרע"ה בברכתו יוסף ה' עליכם ככם אלף פעמים, היינו תחזרו ותתחילו מחדש כאלו לא הייתם מימיכם ותחליפו כח כנ"ל, ובזה תהיו כלים לקבל ברכת ה' בלי גבול וקצבה כנ"ל, וזה עצמו היתה מדתו של משה, שהי' בכל עת כאילו היום התחיל, וזה שאמר אתה החילות להראות את עבדך, שהכל הי' התחלה אצלו, וכאילו לא טעם טעם עבודה מימיו, וגם שמו משה מורה על זה שהוא לשון הוה שהוא תמיד משוי ממים דהיינו חומרית כידוע בספרי מהר"ל, והיינו שבכל עת הי' רואה את עצמו כאילו לא התחיל כלל בעבודה, וכידוע ממעשה דרב סעדי' גאון, וזהו משה בחולם המם ולא משה בקמץ, וזהו שאמר להם זו היא משלי היינו מדתי:

כ״ובשנאת ה' הוציאנו ממצרים לתת אותנו ביד האמורי להשמידנו, ובספורנו בשביל ע"ז שעבדו במצרים, ויש להבין איך חשבו כזאת הלוא גם אהרן ומשה וכל צדיקי הדור עמהם ועליהם לא הי' שום שנאה, ואם ינתנו ח"ו ביד האמורי להשמידם, גם על אלו יעבור כוס כזה, גם יש לדקדק הלוא ידעו משבועת האבות וא"א בשום אופן להשמיד את כל ישראל, ומי לא ידע שבמעשה העגל כתיב ואעשה אותך לגוי גדול כברש"י וא"ת מה אעשה לשבועת האבות, והיתכן לחשוב שהוציא אותם ממצרים לתתם ביד האמורי, ונראה דהנה כתב הרמב"ם סוף פ"ז מהלכות מלכים, וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהי' כוונתו לקדש את ה' בלבד, מובטח לו שלא ימצאהו נזק ולא תגיעהו רעה וכו', ומשמע בהרמב"ם שם דה"ה להיפוך שכתב לעיל מיני' וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו, עובר בל"ת, שנאמר אל ירך לבבכם וגו' ולא עוד אלא דמי ישראל תלוים בצוארו וכו', משמע שעבירה זו מביאתו שישפך דמו, ע"כ י"ל שזה היתה טענת מרגלים אנה אנחנו עולים אחינו המסו את לבבנו, שמאחר שאנו מתיראין שוב קרוב הדבר שנהי' מנוצחים:

כ״זולפי"ז יש לומר שהם ידעו בודאי שלא כולם יפלו ביד האמורי להשמידם אלא אותם שיש עליהם שנאה עוד ממצרים, סיבב השי"ת שהמרגלים יביאו מורך בלבבם כדי שישמידו, והשאר ינצלו ויתקיים בהם שבועת האבות:

כ״חבמדרש מהו פנו לכם צפונה, א"ר חייא אמר להם אם ראיתם אותו שמבקש להתגרות בכם אל תעמדו כנגדו, אלא הצפינו עצמיכם ממנו עד שיעבור עולמו, א"ר יהודה ב"ר שלום אמרו לו ישראל רבש"ע אביו מברכו על חרבך תחי' ואתה מסביר עמו ואומר לנו הצפנו עצמיכם מפניו ולהיכן נברח, אמר להם אם ראיתם שמזדווג לכם ברחו לתורה, ואין צפונה אלא תורה שנאמר יצפון לישרים תושי':

כ״טנראה לפרש דקשה לי' להמדרש שעדיין הי' להם להלוך למזרח כל צד דרומי של מואב עד בואם מזרח שמש לארץ מואב, ואיך אמר פנו לכם צפונה, ע"כ מפיק לי' מפשוטו ומפרש מלשון הצפינו עצמיכם ובתורה, והענין יובן עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה כי כחו של עשו הוא רק בחיצוניות, ובפנימיות אין לו כלום, וזהו סימן טהרה של חזיר רק בחיצוניות פושט טלפיו ומראה שהוא טהור עכת"ד. וזהו שאמר להם ברחו לתורה ואין צפונה אלא תורה, והיינו שהתורה היא פנימית, ואף שהתורה היא נגלית להודיע את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון, מ"מ לפי היגיעה והתפעלות ורגש הנפש שיש בהלימוד, לעומתו זוכה לפנימית התורה, אך הלומד בדיבור לבד אפי' בצירוף המחשבה, עדיין אינו נוגע בפנימית, כי מחשבה דיבור ומעשה הם רק לבושי הנפש, וזה שאמר אין צפונה אלא תורה שנא' יצפון לישרים תושי', מכלל שקודם שהגיע למדריגת ישרים איננו זוכה להצפונה שבתורה, והיינו שרק עצם הנפש שבאדם היא במדריגת ישר, שעצם נפש הישראלי אין בה שום תערובות רע, אבל במחשבה דיבור ומעשה שהם לבושי הנפש יש עדיין תערובות רע ואינם במדריגת ישרים, וע"כ א"א לזכות בפנימית התורה אלא בהתפעלות ורגש הנפש, וע"כ להנצל מכחו של עשו הן בגשמית והן ברוחניות הוא ע"י שזוכין לפנימית, והוא ע"י התאמצות בתורה בהתפעלות ורגשת הנפש, ודי למבין: