שם משמואל, האזינו ב׳Shem MiShmuel, Ha'Azinu 2
א׳שנת תרע"ג האזינו ושב"ת
1
ב׳במד"ר הלכה אדם מישראל שהי' חושש באזנו מהו שיהא מתר לרפאותו בשבת כך שנו חכמים כל שספק נפשות דוחה את השבת וזו מכת האוזן אם סכנה היא מרפאים אותה בשבת, רבנן אמרו מבקש אתה שלא לחוש באזניך ולא אחד מאיבריך הטה אזניך לתורה ואתה נוחל חיים מנין שנאמר הטו אזנכם ולכו אלי שמעו ותחי נפשכם עכ"ל, ויש לדקדק מהו אתי המדרש לאשמעינן, מאחר שכתב אם סכנה היא הרי התנה תנאי שתהי' סכנה, וזה זיל קרי בי רב הוא, ואם אתי לאשמעינן שמכת האוזן לעולם סכנה היא הי' זה עצמו חידוש דין, אבל מאחר שכתב אם סכנה היא לא חידש כלל:
2
ג׳ונראה דהנה סכנת אבר פרטי אין מחללין עליו את השבת אלא היכי שהיא סכנת כל הגוף בכללו, וטעמו של דבר כבר ביאר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בהקדמה לספרו אגלי טל שמאחר ששבת היא כללא דאורייתא אינה נדחה בשביל אבר פרטי, אלא בסכנת נפש בכללה עיי"ש באריכות, וע"כ כשבא המדרש לדבר ממהות האוזן הרוחנית פתח לה פיתחא מגשמיות האוזן שדוגמא דידה, והנה האוזן עצמה היא אבר פרטי ומ"מ בפנימית האוזן הנה היא נוגעת במוח ויכול לבוא ממנה סכנת נפש בכללה, וזה שכתב המדרש אם סכנה היא כלומר שיש מציאות באוזן שיש בה סכנה וחשוב אבר הכללי ויש מציאות שאין בה סכנה ואינה נחשבת באופן זה אלא לדבר פרטי ודוגמא דבגשמיות היא ברוחניות, והוא עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בהא דבמשנה ר"ה אם קול הברה שמע לא יצא, וכן מי שהי' עובר וכו' אם כוון לבו יצא ועמדו ז"ל מהו לשון וכן, ומה ענין זה לזה, ופירש דתקיעת שופר צריכין לשמוע עצם הקול וקול הברה איננו עצם הקול אלא תולדה מהקול, וכמו שהוא בהקול שנדרש עצם הקול, כן נמי בהשמיעה שנדרש שעצם אדם יקבל השמיעה והיינו הלב שהוא עצם האדם, אבל שמיעת האוזן לבד בלי כוונה אינה נוגעת לעצם האדם והיא רק תולדת הלב ודומה ממש לקול הברה, אלא שזה בעצם הקול וזה בעצם השומע עכ"ד, והיוצא לנו מזה שיש שני מיני שמועות שמיעה החיצונית בלי כוונת הלב איננה מתיחסת לעצם האדם שהוא כלל האדם אלא לאוזן לבדה שהיא אבר פרטי, ושמיעה הפנימית בכוונת הלב מתיחסת לכלל האדם:
3
ד׳ויש עוד להוסיף ביאור בזה דכוונת הלב היא הרודף אחר כוונת המאמר ומה התורה מבקשת ממנו והיא פנימית הענין, וכעין שכתב הרמב"ן ריש קדושים שיכול להיות נבל ברשות התורה אם יתפוס הדברים בחיצונית המאמר אלא שצריך להבין ולרדוף כוונת התורה מה שכוונה התורה בזה, וזהו השמיעה שבעצם האדם ולא שמיעה שטחית, ויש לפרש שזאת נקרא הטית אוזן כאדם שמטה את אזנו לשמוע הדברים יותר בהירים וברורים, וזה שנקרא איזון מצות, וזאת היתה תחילת התנאים במרה דכתיב ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו, הנה אחר שכתב שמיעה ועשי' חזר וכתב והאזנת, שזה ענין רדיפת כוונת התורה:
4
ה׳וכן יש לפרש שמעי בת וראי והטי אזנך, שאחר השמיעה וראי' צריכין עוד להטות אוזן, שאחר שמיעה חיצונית צריכין עוד לשמיעה פנימית שהיא עצם האדם בכללו, וזהו שאמר המדרש מבקש אתה שלא לחוש באזניך ולא אחד מאבריך, היינו שתהי' תועלת לכל האברים בכללם הטה אזניך לתורה שלא תסתפק בשמיעה לבד שהיא רק פרטית, אלא הטה אזניך כנ"ל ואתה נוחל חיים שנאמר הטו אזניכם ולכו אלי ורק אז שמעו ותחי נפשכם, וכעין זה יש לפרש אשרי העם יודעי תרועה:
5
ו׳יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי, בפתח הכ' שהוא כעין הא הידיעה, כי כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה אמר שתורה נקראת לקח טוב, שהיא כמו שלוקחים אותה עכת"ד, והיינו שצריכין אתעדל"ת, וזה כמטר הידוע שהוא מטר הראשון בריאת העולם, כי לא המטיר וברש"י שם משום שעדיין לא הי' מי שיתפלל הרי שענין מטר שצריך לאתעדל"ת וכמ"ש ואד יעלה מן הארץ, והנה טל לא מעצר לעולם, וע"כ טל שעתיד להחיות בו את המתים שהוא בלתי האתעדל"ת, אך לכאורה שני המקראות סותרים זא"ז שבזה נאמר שצריך אתעדל"ת, ובזה נאמר שאין צריך:
6
ז׳ויש לומר דהנה תועלת התורה היא בכפלים לדחות חלק הרע כבזוה"ק לא אתדכי ב"נ אלא במילי דאורייתא, ועיקר התועלת הוא להפיח חיים חדשים ממקור החיים, והנה תועלת הראשונה מכונה בשם מטר להדיח טללים רעים כבמדרש, וכבר דברנו מזה, ולזה צריך האתעדל"ת וכמו היגיעה כן ממשיך הארה אלקית ממעלה לדחות ממנו חלק הרע ובכתבי האר"י ז"ל דביגיעת התורה מתיש כח הקליפות, אבל אחר שכבר שב הלב להיות טהור וכעין לעתיד אין צריך שוב ליגיעה ואז כטל שעתיד להחיות בו את המתים אמרתי:
7
ח׳כתב הרמב"ן שאין בשירה הזאת תנאי בתשובה ועבודה רק הוא שטר עדות שנעשה ונוכל ושהוא יתברך יעשה עמנו בתוכחות חימה אבל לא ישבית זכרנו וישוב ויתנחם ויפרע מן האויבים וכו', ויש להבין הלוא בפרשת נצבים מפורש שישראל יעשו תשובה ובסנהדרין (צ"ו:) ר' אליעזר אומר אם ישראל עושין תשובה נגאלין ואם לאו אין נגאלין אמר לו ר' יהושע אם אין עושין תשובה אין נגאלין אלא הקב"ה מעמיד להם מלך שגזירותיו קשות כהמן וישראל עושין תשובה ומחזירן למוטב:
8
ט׳ונראה לפרש דודאי אי אפשר לעשות תשובה רק כשהם דבוקים בהקב"ה וא"כ ישראל שהושלכו אל ארץ אחרת והסתיר פניו מהם והי' לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות, בלתי מובן איך יכולין לעשות תשובה, אך מחמת שבודאי עתידין לגאול עכ"פ כשיגיע הזמן של בעתה בין עושין תשובה בין אין עושין שוב הוא רק מחוסר זמן, ויומו של הקב"ה אלף שנים, וא"כ באלף הששי הו"ל מחוסר זמן לבו ביום ואין מחוסר זמן לבו ביום, וזמן ממילא קאתי ע"כ אף בגלותם המרה בפנימיותם כל אחד ואחד מישראל עודנו קשור ודבוק בהש"י ושוב יכולין לעשות תשובה:
9
י׳או יש לומר בלשון אחר דהנה ידוע שיטת התוס' בטעם סירכות הריאה שלא כסדרן דסופה להנקב באשר סופה שתתפרק הסירכה ותתקרע הריאה, וכל שסופו לנקוב כנקוב דמי, והנה בזוה"ק דעבירות הן כמו סירכות הריאה שאינן מניחין לעלות, ויש לומר כי כן ישראל בגלות שכח אומות המושלין עליהם היא כמו סירכות הריאה שאין מניחין אותם לשוב ולהתדבק בהש"י, אך באשר סוף כל סוף בין עושין תשובה בין אין עושין מוכרחים להגאל בעתה עכ"פ כמו שהוא בשירת האזינו כמ"ש הרמב"ן ושוב סופן של הסירכות להתפרק, כל העומד להתפרק כמי שנתפרק דמי, וקו"ח הדברים אם חשבינן בסירכות הריאה כמאן דנקובה שהיא תולדה דנתפרק, כש"כ דחשוב הפירוק גופא כמו שנתפרק מהשתא, ושוב אין כח האומות יכול לעכב את ישראל מלעשות תשובה:
10
י״אוא"כ שתי ההבטחות אמת דמאחר שהגאולה מוכרחת להיות אפי' בלי תשובה וכמו שהוא בשירת האזינו, ע"י כן שוב תהי' הגאולה ע"י תשובה כמ"ש בפ' נצבים:
11