שם משמואל, האזינו ה׳Shem MiShmuel, Ha'Azinu 5
א׳שנת תרע"ח
1
ב׳האזינו השמים ואדברה, בספרי אמר לו הקב"ה למשה אמור להם לישראל הסתכלו בשמים ובארץ שבראתי לשמשכם שמא שינו את מדתם וכו' והרי דברים קו"ח ומה אלו שלא נעשו לא לשכר ולא להפסד וכו' ואין חסים על בניהם ועל בנותיהם לא שינו את מדתם, אתם שאם זכיתם אתם מקבלים שכר ואם חטאתם אתם מקבלים פרענות ואתם חסין על בניכם ובנותיכם עאכו"כ שאתם צריכים שלא תשנו את מדותיכם, והובא ברש"י סוף פ' נצבים בפסוק העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ, וכנראה שהספרי דורש האזינו השמים שלא לשמים דיבר אלא לישראל שיאזינו לשמים ויסתכלו בהם, וכן ותשמע הארץ, אבל גוף הקו"ח אינו מובן ששמים וארץ אינם בעלי בחירה משא"כ האדם:
2
ג׳ונראה דהנה בתחילת בריאתו של אדם אם הי' בעל בחירה, נראה לכאורה סתירה בדברי הראשונים ז"ל, שברמב"ן פ' נצבים כי לימות המשיח תהי' הבחירה בטוב להם טבע לא יתאוה הלב למה שאינו ראוי ולא יחפוץ בו כלל וכו' וישוב האדם בזמן ההוא לאשר הי' קודם חטאו של אדה"ר שהי' עושה בטבעו מה שראוי לעשות ולא הי' לו ברצונו דבר והיפוכו וכו' אבל יעשה בטבעו המעשה הראוי ולפיכך אין בהם זכות וחובה כי הזכות והחובה תלויין בחפץ עכ"ל, משמע דבזמן המשיח תתבטל הבחירה וכן אדה"ר קודם החטא, ובאמת שלפי"ז אינו מובן למה הוצרך הציווי לאדה"ר על עץ הדטו"ר וכל ז' מצוות אחרי שגם בלי הציווי הי' עושה בטבעו רק מה שראוי לעשות, וא"ת כדי שידע הראוי מבלתי ראוי שלא הי' נמשך מעצמו לדבר הראוי אלא בהקדם לו ידיעה, עדיין אינו מיושב, שא"כ לא נצרך להציווי אלא להודעה ולמה כתיב לשון צוואה, ועוד אחרי הצוואה איך בא לכלל חטא:
3
ד׳ובספורנו בפסוק בצלמנו כדמותנו פירש, שיהי' בעל בחירה, הרי שגם קודם החטא הי' בעל בחירה:
4
ה׳ונראה לפרש באופן שיהיו כל דברי חכמים קיימים, דהנה אף שהאדם הוא בעל בחירה לעשות דבר והיפוכו, מ"מ לא יתכן לומר שהוא בעל בחירה להושיט ידו לתוך להבת אש בוערה או לאכול גחלים בוערות, אף שהברירה בידו לעשות ככה, אבל באשר נפשו סולדת מזה איננו נחשב שיש בידו הבחירה לעשותו, ובאמת עוד יותר מזה היתה צריכה להיות העבירה בעיני האדם שזה שורף רק בעוה"ז, והעבירה בעוה"ז ובעוה"ב ובגיהנם אשר יסורי שעה אחת ממנו לא ישוו לו כל יסורי איוב כל ימי האדם כמ"ש הרמב"ן בשער הגמול, והיתכן לקרוא את זה בעל בחירה, אלא מ"מ באשר האדם יושב חושך וטח עיניו מראות וחדל להשכיל מה הוא לפניו, א"כ שוב הוא בעל בחירה, שהרי בידו להשים הדברים אל לבו ולהתבונן בדבר לא בהבנה שטחית אלא להעמיק בדבר פעם אחר פעם ואז ידע וישכיל עד שיהי' דבר עבירה נמנע ממנו כמו להושיט ידו לתוך אש בוערה, או לחדול מלהתבונן ולהעמיק בדבר ואז לא תהי' העבירה נמנעת ממנו, וע"כ לעתיד שתהי' הדעת מתרבה בעולם כמ"ש (ישעי' י"א ט') כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, והיינו שתהי' הדעת שופעת ממילא בלי שום התבוננות, שוב תהי' העבירה נמנעת ולא יהי' נקרא בעל בחירה כלל, וכן הי' אדה"ר קודם החטא שהיתה הדעת שופעת עליו בלי שום התבוננות, ומ"מ אם הי' מסיר ממנו שפע הדעת ברצונו שוב הי' חוזר להיות בעל בחירה, וע"כ צדקו דברי הרמב"ן והספורנו יחד, דצורת האדם היתה להיות הדעת שופעת עליו ואז הי' בלתי בעל בחירה, ומ"מ זה עצמו הי' בידו להסיר ממנו מחשבת דעת ולהיות נעשה בעל בחירה:
5
ו׳והנה באשר הי' מסור בידו לחדול מהדעת ע"כ נצרך להיות מצווה על עץ הדעת ועל שבע מצוות, וכן משמע במדרש, שבחטא אדה"ר מפיק לה בלשון שהניח דעתו של הקב"ה והלך אחר דעתו של הנחש, והוא כדברינו שהסיר ממנו שפע הדעת דקדושה, וע"כ נעשה בעל בחירה ובחר בעצמו לילך אחר דעתו של נחש, וכתיב ותפקחנה עיני שניהם, ובמדרש בראשית (פרשה י"ט ו') וכי סומים היו משל לעירוני וכו' א"ל ידע אנא דלית אנא מהני ממך כלום אלא בא ואראך כמה טובות אבדת כך הראה להם כמה דורות אבדו, ע"כ במדרש, ומדכתיב ותפקחנה מכלל דמעיקרא לא ראה, והרי בוודאי הי' משתמש ברוה"ק, דאדה"ר קודם החטא הי' כמו לעתיד כהרמב"ן הנ"ל ולעתיד כולם ישתמשו ברוה"ק כמפורש בכתוב והי' אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר, והיתכן שלא ראה את כל אלה, אך הוא הדבר, דמאחר שהניח דעתו של הקב"ה נפסק ממנו שפע הדעת ורוה"ק ושב להיות כמו אנחנו היום, בעלי בחירה, וטח מראות עינינו מהשכיל לבותנו, אלא מי שזכה להשתמש ברוה"ק והנביאים הם לנו לעינים בכל דבר, ומ"מ כשמשה אמר לישראל בשם ה' הסתכלו בשמים ובארץ וכו' דיבורו של הקב"ה עשה רושם, ושוב מי שנדבה לבו ובא להסתכל נפקחו עיניו לראות, וביכולת האדם להיות מעמיק והולך בהסתכלות עד אשר יראה העבירה לפניו כאש בוערה, ושוב איני שייך לומר שהוא בעל בחירה, וכל הבחירה היא שהרשות נתונה בידו אם יפנה להסתכל ולהעמיק להתבונן בדבר או לחדול, לעומת שמעיקרא קודם חטא אדה"ר הי' שפע הדעת שופע ממילא ולא הי' צריך לעמוק בדבר כי הי' הכל נגלה לפניו, וכל עוד שלא הסיר את הדעת ממנו בכוונה כמו אז שהניח דעתו של הקב"ה לא הי' נצרך להסתכלות, ועתה נהפוך הוא שבסתם הכל סתום אלא שע"י הסתכלות להתבונן בדבר נפקחו עיניו לראות, ומובן שפתיחת העינים היא לפי מסת ההסתכלות וההתבוננות בדבר:
6
ז׳ומעתה מדוקדק לשון הספרי א"ל הקב"ה למשה אמור להם לישראל הסתכלו וכו', ולכאורה בלתי מובן למה האריך בדבר שהקב"ה א"ל למשה ולא סגי בדברים אחדים אמר משה לישראל, ולעולם ישנה אדם לתלמידו בדרך קצרה:
7
ח׳אך הוא הדבר שבא להורות שלולא כי ה' אמר לא הי' ביכולת האדם להסתכל עד שתסתלק ממנו הבחירה, אלא כי ה' דיבר ועושה דיבורו רושם וכנ"ל, ועוד עפ"י מה שהגדנו במק"א שכל שבא עליו ציווי השי"ת הרי האדם עושה בשליחות ה' וכח המשלח בהשליח ע"כ אין דבר עומד בפניו וכברש"י פ' נצבים אלו אמר לנו עשו סולמות ועלו אחרי' לשמים ללמדה היינו צריכין לעשות כן אף שזה נמנע מבו"ד, מ"מ אלו היינו מצטוים ע"ז באמת היינו יכולין, וכן הוא בענין הסתכלות הזאת, ויהי' הקו"ח מה אלו שלא נעשו לא לשכר ולא להפסד וכו' ואין חסין על בניהם ועל בנותיהם וכו' אתם שאם זכיתם וכו' עאכו"כ וכו' היינו שהי' לכם להתאמץ ולהסתכל כנ"ל:
8
ט׳יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב, ובספרי ר"א בנו של ר' יוסי אומר אין יערוף אלא לשון הריגה שנאמר וערפו שם את העגלה בנחל מה עגלה מכפרת על שפ"ד כך ד"ת מכפרים על שפ"ד:
9
י׳ויש להבין דכיון דאמרת דיערוף הוא לשון הריגה א"כ תצטרך לומר שדברי תורה הם ההורגים ואיך תדרוש מינה שתורה מכפרת על שפ"ד, ואם באת לדרוש גז"ש כך הי' צ"ל מה עריפה שנאמרה להלן מכפרת על שפ"ד אף עריפה שנאמרה כאן מכפרת על שפ"ד, אבל כשבאת לדרוש משמעותי' דקרא משמע שד"ת הם ההורגים ואיך יתכן זה, ובש"ס תענית (דף ז'.) דורש כן על הלומד תורה שלא לשמה, ואינו מסיים כלל מה עגלה ערופה מכפרת, אבל דברי הספרי צריכים ביאור:
10
י״אונראה לפרש דהנה כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד מה שתורה נקראת לקח כמ"ש כי לקח טוב נתתי לכם, משום שד"ת מועילים לאדם כפי מסת הלקיחה שלוקח הדברי תורה, בכמה חיות והתלהבות ורגש הנפש עכ"ד, ובפשיטות גם תיבת לקחי הכתובה כאן נמי פירושה הכי, ויש עוד לומר עפ"מ שהגיד הוא זצללה"ה במק"א שתיבת לקיחה פירושה הגבהה ומייתי לה מדכתיב בלולב ולקחתם ובש"ס מדאגבהה עכ"ד, ועשיתי לו סמוכים מדברי המדרש בראשית (פט"ז) בפסוק ויקח את האדם ויניחהו בג"ע ויקח עילה אותו, וכן בפסוק ותקח האשה בית פרעה הנאמר בשרה, וכן הביא המדרש כמה פסוקים כמוהו, ובכולם הוא ענין הגבהה גשמית או רוחנית, וכן יש לפרש גם כאן לקחי הגבהתי, היינו שד"ת מגביהין את האדם ומעלין אותו, ומטעם זה עצמו ד"ת מכפרין, כי מן העוונות נבראו מלאכי משחית והם מטמטמין את לב האדם ומכבידים אותו ומוצצין ממנו את לשד חיותו ומזה כל חיותם, וכאשר ד"ת מגביהין ומעלין אותו, ומלאכי משחית אלו נשארים למטה [כי א"א להם לעלות ג"כ כי כתיב לא יגורך רע] וממילא נפסקה חיותם ונעשו כלא היו, וזהו ענין הכפרה שד"ת מכפרים, ובוודאי שהגבהה זו שד"ת מעלין ומגביהין אותו היא לפי מסת רגש וחיות הלימוד כפירוש כ"ק אבי זצללה"ה בתיבת לקח כנ"ל, והא והא איתא:
11
י״בולפי האמור יתפרשו בטוב דברי הספרי שאין יערוף אלא לשון הריגה, וד"ת מכפרין, חדא מילתא היא, שבמה שמעלין את האדם נעשין שתי פעולות יחד שכחות החיצונים ומלאכי משחית שנבראו בעוונותיו נפסקת חיותם ונהרגין, וזה עצמו היא הכפרה, כי כפרה היא לשון קינוח והסרה שכוחות הרעים האלו נעדרים ממנו:
12
י״גובזה יש לפרש דברי המדרש פ' נצבים לא לרעתכם נתתי לכם את התורה אלא לטובתכם שהרי מלאכי השרת נתאוו לה ונעלמה מהם, וכבר דקדקנו מה הי' הס"ד שניתנה התורה לרעתם, ועוד הרי כל טובות שבעולם בזה ובבא תלויין בתורה, ואיך אפשר שתהי' לרעתם ח"ו, ועוד מה ראי' ממלאכי השרת שהרי לא ידעו ערכה, ופרשנו לא לרעתכם היינו לדחות את חלק הרע מהאדם, אלא לטובתכם היינו להגביה את חלק הטוב, והראי' ממלאכי השרת שאין בהם חלק הרע לדחות, ועדיין אינו מובן, שהרי ד"ת מכפרין על האדם ומנקין אותו מחלק הרע, ובמדרש שד"ת נמשלו למים מה מים מעלין את האדם מטומאה לטהרה כך ד"ת, ובזוה"ק פ' קדושים לא אתדכי ב"נ לעלמין אלא במילי דאורייתא:
13
י״דאך לפי דברינו הנ"ל אין כאן קושיא כלל, דהא דד"ת מכפרין אין הפירוש שדוחין בעצם את חלק הרע, אלא שמעלין את האדם וממילא נעשה טהור, ופעולת התורה אחת היא בין שיש בו חלק הרע או לא, שאין בה פעולת הדחי' כלל אלא פעולת הגבהה והעלאה שזה שייך גם במלאכים אף שאין בהם רע כלל, ואף שהם עומדים ולא מהלכים מדרגא לדרגא, היינו משום שלא ניתנה להם התורה אבל לפי מה שנתאוו להתורה, אם היתה ניתנת להם היתה להם נמי עלי' דרגא בתר דרגא, כי אין שיעור וסוף להעליות, ושייך אפי' בגדול שבמלאכים:
14
ט״וולפי האמור יש לפרש הא דאיתא בש"ס ר"ה (י"ח.) בחטא בני עלי בהא דכתיב אם יתכפר עון בית עלי בזבח ומנחה, ואמרו ז"ל בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה, דהא דאינו מתכפר בזבח ומנחה משום גז"ד שיש עמו שבועה, והיינו שהיתה שבועה שלא יקנח ויסיר את החטא, שזה ענין כפרת זבח ומנחה שדוחין את החטא, ובזוה"ק שגם כחות חיצונים מסתפקים מעשן הקרבן ועי"ז מתפרשין, ובודאי יש כמה וכמה אנפי איך הם דוחין את העוונות ואין לנו עסק בנסתרות, ומ"מ דברי הכתיב ברור מללו שכתוב בהם לשון כפרה שהיא קינוח וסילוק, וע"ז היתה שבועה שלא ידחה את כוחות הרעים אלו שנתהוו ע"י העוונות אלו, אבל ע"י תורה שהאדם נתעלה ונגבהה וכחות החיצונים ממילא נעדרים משום שנפסקה לחיותייהו, ע"ז לא היתה שבועה כלל:
15
ט״זויש לומר דה"ה בכל מיני חטאים ואפי' באותם שקשה תשובתם ושבקצת מקומות שבזוה"ק שאינה מועילה להם תשובה, נמי ע"י תורה מכפרין, כי הא דאינו מועילה להם תשובה הוא משום דאסגי מסאבותא כ"כ לעילא עד שאין בכח התשובה לדחות החטא, וכ"ז כשבאין לדחות החטא, אבל ד"ת שאינן דוחין החטא אלא מגביהין את האדם שפיר מועילים ומועילים:
16
י״זובזה יתפרשו דברי הספרי הנ"ל מה עגלה ערופה מכפרת על שפ"ד, כך ד"ת מכפרים על שפ"ד, שהכיונה על חטא זה רח"ל דאמרו ז"ל בש"ס נדה (י"ג.) שהוא כאלו שופך דמים ומתכפר בתורה, והיינו לא כפרת קנוח והסרה, אלא הגבהת ועליית האדם כנ"ל:
17
י״חולפי האמור יש לפרש שיעור הכתוב יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי, דהנה ידוע דפעולת הטל היא לעורר ליחות עצמות, שהרי טיפי הטל עולין לקראת החמה ואינן נשארים מהם בזרעים, אלא דביני וביני עוררו את ליחות הזרעים שבהם בעצם, וכן הנמשל באדם לעורר בו חיות העצמית שנטועה בו, אך כל עוד שכוחות החיצונים מוצצין את לשד חיותו כנ"ל אינה מועילה התעוררות החיות, שהרי הולכת להחיצונים, וזה שאמר יערוף כמטר לקחי ברישא שהוא לשון הריגה לכחות חיצונים, אח"כ תזל כטל אמרתי:
18
י״טויש לפרש בזה גם סיום הכתוב כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בהא דפירש"י שלשון דשא הוא עטיפת הארץ בעשבים ועשב נקרא כל קלח לעצמו, שדוגמתו באדם מועילים ד"ת בכלל ובפרט עכת"ד, ולפי דרכינו יתפרש בטוב, והיינו ששני דברים אלו כשעורים עלי דשא וכרביבים עלי עשב מקבילין לשני דברים דלעיל מיני' יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי, דענין הגבהת ועליית האדם זהו דבר הכלל לכל אדם בין שהיו עליו חבילות של עבירות או לא כנ"ל, שהפעולה איננה בהפסולת רק בהאדם, אך מה שנותנין מהשמים התעוררות חדשה בלב אנשים זה אי אפשר לכולם בשוה אלא לכל איש ואיש כפי מה שהוא וכפי מה דמשער בלבי', וכידוע פירוש הזוה"ק בפסוק נודע בשערים בעלה:
19
כ׳ויובן עוד ביותר בהא דנמשל כטל שהוא רק לעורר חיות העצמית הנטועה בלבי, שלאו כל הלבבות נטועה בהם חיות על אופן אחד כמובן, שזה תלוי בתולדת האדם ובתורה ומצוות הקודמין, ע"כ לעומת שאמר הכתוב יערוף כמטר לקחי שפירושו הגבהתי כנ"ל שזה בא מצד השי"ת ועל מקום שמצא מקום לחול הוא חל, אמר ע"ז כשעירים עלי דשא הוא בכלל, וכלפי שאמר תזל כטל שהוא כל חד כפי דמשער בלבי', אמר כרביבים עלי עשב לכל פרט ופרט כמו שהוא, ובאמת שיש כלל ופרט בכל אדם ואדם מדות וכוחות בכלל שנתעלין ונגבהין ע"י ד"ת, וכל מדה ומדה וכח בפרטית שבאה בו התעוררות וחיות אלקית:
20
כ״אונראה עוד לומר שכלפי שני ענינים הנ"ל הם ימי ירחא שביעאה, דר"ה ויוהכ"פ הם כענין יערוף כמטר לקחי, וימי סוכות הם כענין תזל כטל אמרתי, דר"ה ויוהכ"פ מגביהין את האדם מבין כחות הרעים, וממילא הפסולת נדחה, ובסוכות ניתן באדם מוחין ודעת וחיות חדשה כבמדרש ועם נברא יהלל י"ק מתפרש על סוכות:
21
כ״בוי"ל דכן הוא בכל שבת, דבהכנסת שבת כל ישראל נגבהין ונתעלין מחומריות ששת ימי המעשה עד שנעשה כאלו כל מלאכתך עשוי', וזהו כענין יערוף כמטר לקחי, ובשבת דיממא הוא כענין תזל כטל אמרתי:
22
כ״גזכור ימות עולם בינו שנות דור ודור, נראה לפרש עפ"י דברי הא"ע דשם שנה נגזר מלשון שינוי, והנה ידוע עוד דכל דבר נבחן רק מצד ההיפוך, ולמשל אם לא הי' חושך בעולם לא היתה ניכרת מעלת האור, וכן להיפוך אם לא הי' אור בעולם לא הי' נודע רעת החושך, וכן הוא בענין מהות הדורות אם לא היו דורות טובים בעלי דיעה ומדות טהורות בעולם לא היתה ניכרת פחיתות דור טהור בעיניו ומצואתו לא רחץ, וז"ש זכור ימות עולם והוא כאמרם ז"ל שבת (קי"ב:) אם הראשונים כמלאכים אנו כבנ"א ואם הראשונים כבנ"א אנו כחמורים, ושניהם אמת ובדורות מתחלפים שיש דורות שהיו כמלאכים כפי ערך דורות שלאחריהם שנחשבים כבנ"א, וע"כ יש מקום לקרות לדורותינו בנ"א, ויש דורות שהיו נחשבים כבנ"א, ומ"מ כאשר נעריכם לעומת דורותינו מוכרחים לומר שאנו כחמורים:
23
כ״דאך הערכת דורותינו לעומת הקודמים אף שזאת לבד מביאה תועלת שלכל הפחות ידע שחסר לו משלימות האנושית ולא יהי' חכם וצדיק בעיניו כמ"ש (ירמי' ב' ל"ה) הנני נשפט אותך על אמרך לא חטאתי, אך אין זה מספיק אלא עוד צריכין להתבונן בשינוי הדורות מדוע נשתנה ולחפש אחר הסיבה שהביאה לזה, ואין לתלות הסיבה דווקא בראשי אלפי ישראל, כדמשמע ברש"י ר"ה (כ"ה:) דאם הדורות טובים וצדיקים יש להם ראשים ושופטים טובים עייש"ה, וכן הוא במדרש שהראשים הם לפי הדור והדור לפי הראשים, אלא יש לחפש אחר שינוי קל שנעשה בין הדורות שלא הרגישו שבשביל שינוי קל כזה ירדו פלאים, ויתאמצו לסלק את שינוי זה, וזה שאה"כ אחר זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור:
24
כ״הויאמר אליהם שימו לבבכם לכל הדברים וגו' הנה יש בדברים אלו תוכחת מגולה שלא יסתפק בידיעה גרידא, וכמו שהביא מקרא דיחזקאל (מ' ד') בן אדם ראה בעיניך ובאזניך שמע ושים לבך, הרי שאחר הראי' ואחר השמיעה אם לא ישים אליהם לבו אינו כלום, והלוא הדברים קו"ח אם דברי מרע"ה שהיתה שכינה מדברת מתוך גרונו וכחו הי' יפה שדבריו כחץ מקשת ירדו חדרי בטן, וכמו שהגיד כ"ק אדמו"ר הקדוש הרי"ם זצללה"ה מגור בפסוק וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תמם, שתיבת תמם קאי על ישראל שעשאן תמימים, ואעפי"כ הוצרך להזהיר אותם שישימו לבבם לכל הדברים האלה, ואם לאו לא ישאו מאומה בעמלם, עאכו"כ הרואה בספר או השומע בעצמו אם לא ישים לבו לכל הדברים להבחין בהם את לבו כמה הוא רחוק מדברים האלו ולאן הוא נוטה, אין טרחתו עולה לכלום וייגע לריק ח"ו, אלא ישים אליהם את לבו וכמ"ש וידעת היום והשבות אל לבבך שהידיעה בעלמא איננה מספקת וצריך עוד להשיב אל הלב, ודי באזהרה זו:
25