שם משמואל, לך לך י״אShem MiShmuel, Lech Lecha 11

א׳שנת תרע"ח.

ב׳במדרש ר' יצחק פתח שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך א"ר יצחק משל לאחד שהי' עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת אמר תאמר שהבירה הזו בלא מנהיג הציץ עליו בעל הבירה אמר לו אני הוא בעל הבירה, כך לפי שהי' אבינו אברהם אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג הציץ עליו הקב"ה ואמר לו אני הוא בעל העולם, ויתאו המלך יפיך כי הוא אדוניך ויתאו המלך יפיך ליפותך בעולם והשתחוי לו הוי ויאמר ה' אל אברם:

ג׳ויש להבין דפשטא דלישנא מהא דמסיים הוי ויאמר ה' אל אברם משמע דעד אמירה זו הי' אברהם משוטט ברעיונותיו תאמר שהבירה הזו בלא מנהיג, והרי בן שלש שנים או בן מ"ח למר כדאית לי' הכיר אברהם את בוראו, ועוד שכבר מסר נפשו על קידוש השם ונשלך לכבשן האש, וכבר דברנו מזה, ולא נשנה אלא בשביל דבר שנתחדש בה:

ד׳ונראה דהנה במדרש ר' פ' חקת זש"ה מי יתן טהור מטמא לא אחד, כגון אברהם מתרח וכו' ישראל מאומות, העוה"ב מעוה"ז, ויש להבין דבפשיטות ישראל מאומות היינו הך דאברהם מתרח, דאין יחוס אחר לישראל מאומות אלא זה דאברהם מתרח, ונראה עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בשם רבו הקדוש הרי"ם זצללה"ה מגור בפירוש עוה"ב מעוה"ז היינו מחמת שמתרחקין מעוה"ז עכ"ד, ויש להוסיף בה דברים ולומר דלרגלי גודל מעלת עוה"ב אי אפשר שהאדם בשלימות מעשיו יזכה לו, אלא עפימ"ש הזוה"ק דמכל מה שהאדם בורח מהחיצונית בא לעומתו בקדושה, כגון ויברח משה מפני פרעה שהיא החיצוניות זכה לעומתו להא דוישב על הבאר, שידוע ענינו בזוה"ק, כן נמי בענין לזכות לעוה"ב, נוחלין רק בשביל מה שמתרחקין ובורחין מטנופא דהאי עלמא זוכין לעוה"ב, וי"ל דכן נמי הפי' אברהם מתרח שלרגלי גדלות המעלות שזכה בהן אברהם, נח הי' אפשר שיהי' בשביל שלימות מעשיו הטובים, אלא בשביל שהי' גדל בבית תרח דארתח לקב"ה בע"ז שלו ובמעשיו הרעים, ובהאריז"ל שבא על אשתו בימי נדתה ומזיווג הזה נולד אברהם, ומובן שהי' לו המשכה לצד הרע מאד, ומ"מ התאמץ על כל אלה וברח מטנופיו, זכה לעומתו בקדושה למעלתו הגדולה, וכן נמי ישראל מאומות נמי הפירוש כמוהו שישראל זוכין למעלתם הגדולה רק בשביל שהם הי' במצרים בין אנשים שבהם כל התועבות שבעולם וישראל ברחו מתועבותיהם זכו לעומתם למה שזכו, וכן בכל הגליות שישראל בורחים מתועבותיהם יזכו למה שיזכו, וכל שלשה דברים אלו מתפרשים בסגנון אחד, דכל מה שזוכין וזכה אברהם הכל הוא בשביל הבריחה מדבר ההיפוך ואלמלא יצוייר בלי עוה"ז לא הי' אפשר לזכות לעוה"ב, וכן אולי יצוייר בלתי תרח לא הי' אפשר שיזכה אברהם למה שזכה, וכן אולי יצוייר שלא הי' אומה"ע במציאות לא הי' אפשר שיזכו ישראל למה שזכו, וכבר פרשנו שזהו הענין דבכל מקום שנזכר שבת בתורה הקדים לו ששת ימי המעשה, שהוא להורות למעלת השבת שהוא מעין עוה"ב, ואי אפשר לזכות לו אלא בשביל הבריחה מששת ימי המעשה שיהי' כאלו כל מלאכתו עשוי' ושלא יהרהר אחר מלאכה:

ה׳ולפי האמור יש לפרש הא דהי' אאע"ה אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג עד שהשי"ת הציץ עליו ואמר לו אני הוא בעל העולם, אין הפירוש שהי' אברהם מסופק חלילה בהשגחה ושכר ועונש, אלא כלפי שראה שהעולם הולך ומתמוטט ונסתלקה השכינה בכל עת יותר ויותר מרקיע לרקיע, הי' חושב אולי מחמת רשעת הדורות הסתיר ה' פניו מהם ועזבם, למקרה בלי השגחה עליהם כלל, וזהו שחשב תאמר שכלל העולם בלי מנהיג, ומ"מ ידע שפיר שהצדיקים כל עניינם בהשגחה אף בעוה"ז ומה גם לעוה"ב, אלא הרשעים בעוה"ז סילק מהם השגחתו, והניח להפרע מהם לעוה"ב אבי חוטרי מילי ואבי דרי חושבנא, וזהו שדקדק ואמר תאמר שהעוה"ז בלי מנהיג, עוה"ז דווקא, וכמשל הבירה דולקת, אף שידוע שלא נעשית מאלי' ובהכרח שיש לה בעלים אלא שעזב אותה ואינו משגיח עלי' לכבות את הדליקה, אבל השי"ת השיב לו אני הוא בעל העולם, היינו שכל הנעשה בעולם הכל הוא בהשגחה מאתי, כי כך הוא רצוני שיהיו הדורות כ"כ מקולקלים למען שיהי' לך ממה לברוח כדי לזכות למה שתזכה, ואין זה עולה בחוק ההנהגה, מאחר שמעצמם התחילו לקלקל ומרעה אל רעה יצאו, נתחייבו במשפט צדק להזדמן לפניהם ענינים שבשבילם יתקלקלו עוד יותר ויותר ומעלם יהי' לתועלת זולתם, וגדולה מזה הי' בפרעה, שבמדרש ר' פ' בא אתה הקשית את ערפך והכבדת את לבך הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך, ועיין רמב"ן וארא ז' ג', ומ"מ אין הרצון והידיעה סותר הבחירה כלל כמו שאין רצונו וידיעתו בהצדיקים שולל הבחירה מהם, כן להיפוך אין רצונו שיהיו מקולקלים שולל מהם הבחירה, והדברים עתיקים, [ואפי' בפרעה כתבו המפרשים שעדיין לא ניטל ממנו הבחירה עיין עליהם] והטעם שמאתי נהיתה כזאת כדי ליפותך בעולם והשתחוי לי וזה שמסיים המדרש הוי ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, שכל עצמו של קילקול הדורות בכלל ומולדתך ובית אביך בפרט, הכל הוא בכוונה ובשבילך למען תנתק עצמך ותעזוב אותם ותלך מהם, ובשביל זה תזכה למה שתזכה:

ו׳ולפי האמור יש לפרש דברי הת"כ בפסוק כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו מנין שלא הי' אומה באומות שהתעיבו מעשיהם יותר מן המצריים ת"ל כמעשה ארמ"צ לא תעשו וכו' ומנין שישיבתן של ישראל גרמה להם לכל המעשים הללו ת"ל אשר ישבתם בה לא תעשו, וכל המפרשים יצאו לפרש מדוע ישיבת ישראל גרמה להם להתקלקל שבפשיטות הי' צריך להיות להיפוך כי מקום שיפול העץ שם יהו, ולדרכינו הפירוש כי בכוונה ובהשגחה מאת ה' היתה כזאת למען יזכו ישראל בבריחתם מכל תועבותיהם ומנהגיהם כנ"ל בפירוש מי יתן טהור מטמא לא אחד שבמדרש ישראל מאומות:

ז׳והנה אמר השי"ת לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, וכבר אמרנו שהם מקבילים לגוף ונפש ושכל, היינו להיות נבדל מהם בבחי' הגוף ובבחי' הנפש ובבחי' השכל, וזהו הפתיחה מקרא שמעי בת וראי והטי אזנך, אמר כאן שלשה דברים, שמיעה, ראי', הטיית אוזן, וכבר הגדנו באריכות איך מקבילים אלה מול אלה, ששמיעה ראי' והטיית אוזן הוא נמי בגוף ונפש ושכל ואין מהצורך לכפול הדברים:

ח׳ונראה דלעומת שלשה אלה זכה לעומתם בקדושה, והיינו השלשה מזבחות שבנה, ראשונה בשכם, ושני' בין בית אל ובין העי, השלישי בחברון [והרביעי שבהעקידה לא הי' בזכות לך לך, ושם כתיב נמי לך לך שנית, ובמדרש אין אנו יודעין איזה חביבה עיי"ש] לעומת היציאה מארצך שהוא בחי' הגוף שהוא נראה בפועל, זכה למזבח לה' הנראה אליו, והא בשכם ר"ת שם כבוד מלכותו והבן, ולעומת מולדתך שהוא בבחי' הנפש שהוא בהעלם בתוך האדם זכה למזבח השני' בין בית אל ובין העי בית אל מים וגו', והנה המזבח מזרח לבית אל והוא בדרגא היותר גבוה, ובזוה"ק שמזבח הראשון נגד דרגא דאתגליא והשני נגד דרגא דאתכסיא, ולעומת מבית אביך שהוא בבחי' השכל זכה להמזבח השלישי בחברון מלשון חיבור, שחיבור האדם בהשי"ת הוא רק באמצעות השכל שהוא הנשמה כידוע:

ט׳וי"ל עוד דהנה כתיב אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך נשבעה בטוב ביתך קדוש היכלך, ובזוה"ק (צ"ד:) בקדמיתא חצריך לבתר ביתך לבתר היכלך דא פנימאה מן דא ודא לעילא (נ"א לגו) מן דא וכו' קדוש היכלך לבתר דא הוא שלימו דכלא דהכי תנינן מהו היכל כלומר ה"י כ"ל האי והאי וכלא אשתלים כחדא, וי"ל דשלשה אלו זכה אברהם והם השלשה מזבחות בזכות הליכתו מארצו וממולדתו ומבית אביו, בזכות הליכתו מארצו זכה להמזבח הראשון לה' הנראה אליו דרגא דאתגליא והוא מקביל אל חצריך, דכל חצר הוא עדיין בחוץ ובהתגלות, רמז לדבר נ"ח שמצותה להניח אל פתח ביתו מבחוץ, שדעת רש"י שמניחה על הפתח שמביתו להחצר, ובזכות הליכתו ממולדתו זכה להמזבח השני דרגא דאתכסיא, וזה מקביל לביתך, ובזכות הליכתו מבית אביו זכה להמזבח השלישי שבחברון מלשון חיבור, וזה מקביל להיכלך כבזוה"ק הנ"ל מהו היכל כלומר ה"י כ"ל האי והאי כלא אשתלים כחדא:

י׳והנה לעיל אמרנו בדברי המדרש מי יתן טהור מטמא לא אחד, אברהם מתרח ישראל מאומות ועוה"ב מעוה"ז, והגדנו שכן הוא שבת מששת ימי המעשה, והנה הם עולם שנה נפש, וידוע דעולם שנה נפש הם בסגנון אחד, אברהם מתרח, וכן ישראל מאומות הם בנפש, שבת מששת ימי המעשה הוא בשנה, עוה"ב מעוה"ז הוא בעולם:

י״אובכן י"ל שכמו באברהם מתרח שהי' הבריחה והתרחקות בשלשה דברים מארצך וממולדתך ומבית אביך שהם בגוף ונפש ושכל, וזכה לעומתו בשלשה מזבחות, והם חצר ובית והיכל כנ"ל, כן י"ל בשבת תלת יומי קמי שבתא הוא ההכנה בגוף ונפש ושכל לסלק את חומרית ששת ימי המעשה, וי"ל עוד ששלשה זמנים הם המבדילים את השבת מששת ימי המעשה, וכבר אמרנו שיש שלשה זמנים חלוקים, והם חצות יום ערב שבת שאז מתחיל אור השבת להתנוצץ, ובכתבי האריז"ל חושב מחצות יום ערב שבת עד שעה אחת במוצ"ש הם ל"א שעות גימטריא שם אלף למד, זמן מנחה קטנה משם ואילך יש בו התנוצצות אור השבת עוד יותר, שאם רצה לעשית כולו תוספות שבת עושה, ותוספות שבת ממש שהוא בחיוב, ויש להוסיף ולומר שלעומתם הם שלשה זמנים שבין התקיעות שתוקעין בע"ש כבש"ס שלהי במה מדליקין תקיעה ראשונה נמנעו העומדים בשדה וכו' תקיעה שני' נסתלקו התריסין וננעלו החניות, תקיעה שלישית סילק המסלק והטמין המטמין והדליק המדליק, ותוקע ומריע ותוקע ושובת, ויש לכוון את שלשה זמנים אלה להיות מקבילים נגד ארצך ומולדתך ובית אביך, המניעה מעבודה שבשדות הוא נגד מארצך, סילוק התריסין ונעילת החניות שהם עבודה שבבית נגד מולדתך, הדלקת הנר שכבר אמרנו בשבת העבר שהוא נגד השכל שכולו אור הוא נגד בית אביך:

י״בולעומתם זוכין בשבת לשלשה זמנים חלוקים, שבת דליליא והוא שמור כבזוה"ק ששמור הוא מדת ליליא שהסעודה הוא של חקל תפוחין והוא בזכות הבדלה, והבריחה הראשונה שהוא מעבודות שבשדות, מקביל למזבח שעשה אאע"ה בראשונה לה' הנראה אליו, והוא בחי' חצר כנ"ל, שבתא דיממא הוא זכור זוכין לדרגא נעלמת יותר, והסעודה הוא סעודתא דעתיקא מקביל למזבח השני דרגא דאתכסיא כנ"ל, ושני זמנים אלו הם בחי' חצר בליליא דשבתא ובחי' בית ביממא, ועליהם אנו אומרים במזמור שיר ליום השבת שתולים בבית ה' בחצרות אלקינו יפריחו, ולעומת סילוק עבודות שבבית זוכין בשבתא דיממא לבחי' בית, במנחתא דשבתא זוכין לבחי' היכל, וזה שאנו אומרים אז בזמירות בני היכלא דכסיפין ואז הוא זמן הדביקות ובהאי רעותא אסתלק משה, מקביל למזבח השלישי שבחברון מלשון חיבור:

י״גוכן י"ל בעולם שיש שלשה זמנים חלוקים שישראל זוכין, ימות המשיח, ותחיית המתים, ועוה"ב, וישראל זוכין להם בשביל שבעוה"ז הוא מלא כוחות רעות המושכין לכל רע, ושלשה אבות נזיקין ע"ז ג"ע ושפ"ד, ורמיזין בכתוב אחד נשאו נהרות ה' נשאו נהרות קולם ישאו נהרות דכים, הנה כתיב שלשה פעמים נהרות בכתוב זה, וידוע דנהרות הם כחות האומה"ע כמ"ש מים רבים לא יכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה וברש"י שנהרות הם האומות, ובאשר מתאמצין ואינם מניחים א"ע להמשך אחריהם ובשביל אותן הנהרות עצמן מתרבה כבוד ה', דאם לא הי' כ"כ כוחות מושכין לרע, לא הי' כ"כ רבותא ולא הי' במה לזכות כנ"ל, ולא הי' כ"כ מתרבה כבוד ה', וזהו שמסיים הכתוב מקולות מים רבים אדירים משברי ים אדיר במרום ה', ופירוש מחמת קולות מים רבים אדירים שהוא התגברות כח האומות, אדיר במרום ה', ובשביל שלשה אלה שישראל בורחים מהם זוכין לעומתם לשלשה זמנים, ימות המשיח, ותחה"מ, ועוה"ב, ויש לכוון השלשה זמנים לשלשה מזבחות של אברהם חצר בית והיכל, ואין להאריך עוד ישמע חכם ויוסף לקח:

י״דואגדלה שמך יש להבין מה ברכה הוא זה לאברהם וכי ח"ו לשם בעולם הי' צריך, וזהו ענין דור הפלגה שאמרו ונעשה לנו שם, ובשלמא ואברכך בממון הוא כעין שכתב הרמב"ם בכל יעודים הטובים שהצורך בהם כדי שיהיו בלתי טרודים על המחי' ועל הכלכלה שיהי' לבם פנוי לתורה ועבודה, לזכות בהם לעוה"ב, אבל הגדלת השם למה לו, ובפשיטות י"ל שזה הי' לו לסיוע להמשיך את העולם ולהביאם תחת כנפי השכינה, אבל א"כ עיקר ברכה הוא להש"י:

ט״וונראה לפרש דהנה ידוע דמלת גדול הוא התפשטות כמו דאיתא בספה"ק בפירוש מ"ש גדול ה' שהוא התפשטות כבוד ה' מטה מטה, וידוע עוד דשם של דבר הוא מהותו ושם של האדם הוא מהות האדם, וזהו הברכה ואגדלה שמך, שמהות אברהם יהי' מתפשט לזרעו אחריו אפי' כשיהיו ח"ו מטה מטה, וכאמרם ז"ל שלש מדות טובות הם בזרעו של אברהם ביישנים רחמנים גומלי חסדים, והגם שפירשנו במק"א דשלשה מדות אלו בישראל הם משלשה אבות, ומ"מ ידוע שאברהם הי' הראשית, ובהראשית נכלל הכל, וזהו הפירוש אצלי בך חותמין ולא בכולם באשר הוא הראשית לכולם ובו הכל:

ט״זוה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו וגו' וברש"י כל זמן שהרשע עמו הי' הדיבור פורש ממנו (ולעיל שהי' לוט אצלו וכתיב וירא ה' אל אברם באותה שעה כשר הי'), ויש להבין מה ראה על ככה להתקלקל אחר העלי' ממצרים, אדרבא בראותו הנסים שנעשו לשרה במצרים הי' לו להכשיר מעשיו עוד יותר, ואפי' פרעה נתפעל בדבר כמו שפירש"י בפסוק ולה שפחה מצרית ושמה הגר, בת פרעה היתה, כשראה נסים שנעשו לשרה אמר מוטב שתהא בתי שפחה בבית זה ולא גבירה בבית אחר, ובלוט נהי' להיפוך אתמהה וכבר דברנו בזה:

י״זונראה עוד לומר דהנה כתיב וגם ללוט ההולך את אברם הי' צאן ובקר ואוהלים, ובמדרש ר' טובי בר' יצחק אמר שני אוהלים רות המואבי' ונעמה העמונית, ומשמע דממצרים הי' לו כברש"י ההולך את אברהם מי גרם לו זאת הליכתו עם אברם, ואינו מובן מה ענין נשמות אלו למצרים, שהרי מתולדתו הי' לו את אלו, וזה איננו דבר הניתן במתנה בשביל שרה:

י״חונראה דהנה עליית אברם ממצרים הי' פועל דמיוני על יצי"מ כבמדרש צא וכבוש הדרך לפני בניך וכו' והענין פועל דמיוני כתב הרמב"ן כי גזירת עירין כאשר תצא מכח גזירה על פועל דמיון תהי' הגזירה מתקיימת עכ"פ עכ"ל, ואף שכבר נתבשר בהגלות ובהגאולה עוד בברית בין הבתרים, שהי' ביציאה הראשונה בהיותו בן שבעים שנה כברש"י, מ"מ עדיין הי' יכול להשתנות ולהיות באופן אחר, מה גם שלא הזכיר אז מצרים בפירוש, וע"כ באה הפועל דמיוני שלא ישתנה עוד באשר נחשב כאלו כל ענין יצי"מ הוא בפועל ממש ואינו רק מחוסר זמן, ונראה דהי' כענין אמרם ז"ל בש"ס מגילה אין הקב"ה מכה את ישראל אא"כ בורא להם רפואה תחילה כמ"ש כרפאי לישראל ונגלה עון אפרים, וכבר פרשנו שהקב"ה לא הניח את ישראל אפי' רגע אחד ביד רשות אחרים ע"כ הקדים להם הרפואה, ובזה מאמץ ידי ישראל שיהי' בכחם לסבול כל הבא עליהם, וה"נ עוד טרם בא יצחק לעולם שממנו התחיל הגרות להתקיים, נעשה פועל דמיוני זה להיות נחשבים גאולים בפועל טרם התחיל הגלות:

י״טוהנה ידוע שנשמות ישראל הי' שקועים וכלואים ובאשר החיצונים עוד מחטא אדה"ר, וזאת ידוע שהנשמה שהיא יותר גבוה הי' נתונה בעומק יותר בידי החיצונים וכמו שהמשיל משל כ"ק זקיני האדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק שכל אבן טוב לפי מסת גדלו וחשיבותו ובהירותו כן מסת גודל מכסה האבניי שבסביביו, ולפי זה מובן אשר נשמת דהמע"ה ומשיח שהוא הפנימית מכל ישראל, וכמו שאמרו ז"ל מלך לבו לב העם, וכמו לב הוא פנימית האדם, כן מלך הוא פנימית ישראל, וע"כ נשמת דוד ומשיח שהוא פנימית ישראל הי' טמון בתכלית העומק אחר עומק עד שהי' כלא הי' ולא ניכר ממנו שום הרגש וכרחל לפני גוזזי' נאלמה, אך בעליית אברהם ממצרים שאז נחשב ישראל גאולים ואינם אלא כמחוסר זמן, התעורר אתם גם נשמת דוד ומשיח ונחשב כאלו היום ילדתהו:

כ׳והנה כל ענין לוט ומעלתו נראה שהי' רק מפאת ביטולו לאברהם וכל המחובר לטהור טהור, אך כאשר עלו ממצרים והתעורר נשמת דהמע"ה נעשה הרגש בלבו של לוט שהי' נשמתו של דהמע"ה מקשקשת בקרבו של לוט, ומעתה יובן דהא שהי' ללוט שני אוהלים נשמת רות ונעמה העמונית נחשב שאז בעלייתם ממצרים השיגם, שעד שעלו ממצרים לא הי' נחשבים במציאות ולא הי' ללוט שום רגש מהם מאומה, ואף שמתולדתו הי' טמינים בקרבו, מ"מ אינם נחשבים שהי' ללוט, וז"ש וגם ללוט ההולך את אברם הי' צאן ובקר ואוהלים, שמעתה הי' ללוט הרגש מהם, והי' לו באמת עושר אמיתי, אך לוט לא ידע להזהר, וכמו שהגיד הרה"ק ר"ב זצללה"ה מפרשיסחא שבהשגת נשמה צריכין לידע ולהזהר מאד, עכ"ד, ובפשיטות י"ל שיכול לצמוח מזה גיאות ח"ו, כי נשמה גבוה מגבהת את האדם ויכול לבוא מזה לגבהות הלב וכתיב תועבת ה' כל גבה לב, וכך הי' הענין בלוט שלא ידע להזהר, וכאשר התעורר בקרבו נשמת דהמע"ה הי' רואה א"ע בטכסיסי מלכות והתגאה ויצא לידון שבודאי ממנו יהי' כל בנין עולם וכל יעודים הטובים שנאמר לאברהם אליו תסוב, כברש"י אברם אין לו בן והוא יורשו, נתקיים בלוט עושר שמור לבעליו לרעתו, וכבר הגדנו במק"א שזה שנוטל דבר קדושה לחיצוניות נחשב גזל, וע"כ לוט שהתגאה בעושר הזה שהוא נשמת דהמע"ה, הנה נהפך לו הקדושה לחיצוניות נחשב גזל, וזה הבאתו לידי גזל ממון בפועל ממש, והי' רועה בהמותיו בשדות של אחרים, והנה בזוה"ק כל מאן דאזיל בתר דלאו דילי' אף דילי' אזיל מיני', וע"כ כל מה שהי' לו מצד היותו מחובר לאברהם אזיל מיני' ונשאר ריק משום ליחלוח טוב, וע"כ תחת שעד כה הי' בטל וטפל לאברהם באשר הי' מקבל ממנו, עתה כאשר אזיל מיני' כל מה שהי' לו ע"י החיבור לאברהם נעשה נפרד לעצמו והתגאה ועשה מריבה בעצמו באברהם כבמדרש כשם שהי' מריבה בין הרועים כך הי' מריבה בינו לבינו, ולעומת כשהי' מחובר לאברהם האיר בו מקדושת וצניעת אברהם דאפי' בדידי' לא הוה מסתכל, וכאשר נסתלק ממנו זה הי' שורה בו כחות חיצונים בהיפוך מזה כענין טומאת המת, שידוע טעם הזוה"ק שמפני שנסתלק נשמה הקדושה שורה לעומתו טומאה, כן הי' בלוט שלעומות הקדושה והצניעות, שורה לעומתו כחות מושכים לערוה ונעשה להוט אחר בולמס של עריות ובחר לו את סדום לשכינתו:

כ״אומעתה הדברים מובנים, שקודם עלייתו ממצרים כשר הי', והעלי' עצמה הי' לו כענין עושר שמור לבעליו לרעתו:

כ״בוי"ל דהא דסמיך לי' מלחמת ארבעה מלכים שנשבה לוט ואח"כ התגבר אברהם עליהם ונצחום, ובמדרש שניצוח ד' מלכים אלה הוא רמז לארבע מלכיות שינצחום זרעו של אברהם בסוף, אך למה הי' לוט הסיבה לכל המלחמה, דבמדרש שכוונת המלכים הי' על אברהם, לא באו להזדווג אלא לתוך גלגל עינו של עולם, והי' יכול להיות שיבואו על אברהם למלחמה להדיא וינצח אותם, ובודאי שדבר זה לא הי' במקרה, שהסיבה יהי' לזה לוט וכמ"ש מהר"ל ז"ל שדברים גדולים אינם במקרה:

כ״גונראה דהנה ידוע שמלחמה האחרונה תהי' ע"י זרעו של יוסף ומשיח בן יוסף יהי' אוסר את המלחמה, ובזוה"ק שבעת מלחמה האחרונה יהי' יחד הארבע מלכיות, היינו שיבואו בגלגול, וכן מפורש בדניאל ב' מ"ד וביומיהון די מלכיא אנון וגו', וכולם יחדיו יערכו המלחמה ויפלו ביד משיח בן יוסף, והטעם שניצוח המלחמה יהי' ביד זרעו של יוסף, משום זכות שמירת הברית שזה מדת יוסף, והוא המשפיע מדה זאת בכל ישראל כבמדרש יוסף גדר עצמו מן הערוה ונגדרו כל ישראל בזכותו, וע"כ כמו שנינוח המלכים באחרונה היא בזכות שמירת הברית, כן נמי בראשונה, וע"כ י"ל שכל עצמה של המלחמה לא הי' אפשר להתחיל באברהם, שהוא אפי' בדידי' לא הוה מסתכל, ולא הי' שום מקום שיתקוממו על אברהם כלל, אלא מחמת שלוט נפגם בענין זה ונעשה להוט אחר בולמוס של עריות, ע"כ הי' מקום שיתחיל בו המלחמה, והיתה נוגע לנשמת דוד שהי' בקרבו, ובאמת מחמת פגם ברית שבלוט נפל שדוד לפני המלכים ונשבה בידם, ואברהם בכח הקדושה והצניעות שבו התגבר עליהם ונצחם, וא"כ הכל בסדר נפלא ובמאמר שאח"ז נתננו עוד טעם לשבח בזה שלא באו על אברהם בהדיא:

כ״דומכאן לימוד בגלות המר הזה, מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים, הלא הכל הוא כפי מסת פגם ברית הנמצא בישראל רח"ל, ובזה יובן הא דאמרו ז"ל אלמלי שמרו ישראל שבת אחת לא שלטו בהם אומה ולשון, ואלמלי שמרו שתי שבתות מיד נגאלין, כי שמירת שבת הוא תיקון על פגם ברית כמו שהגדנו באריכות במק"א, וכמ"ש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בהקדמה לספרו אגלי טל שבתיקון פגם זה אין מקום לשליטת או"ה כלל וכלל:

כ״הומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין, וברש"י רמז לו על המנחות ועל הנסכים שיקריבו שם בניו, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דקדק למה לא רמז לו על עיקר הקרבנות מבעלי חיים, וכבר הגדנו שבישר בדבר של חידוש, שקרבן מצמחים לא מצינו עדיין אלא בקין שהקריב מפרי האדמה מנחה ולא נתקבלה, אבל קרבנות מבע"ח שכך הוא מעולם לא שייך לבשרו, אך הוא גופא טעמא בעי למה לא הקריבו מעולם מצמחים, ולמה מעתה נשתנה הדבר, דבודאי מאחר שבשרהו בזמן ההוא מוכח שמלחמת המלכים גרם זה, ולמה, וכ"ק אדומו"ר זצללה"ה הגיד דאברהם זכה לזה במסירת נפשו ששם נפשו בכפו ללחום עם המלכים ואמר אצא ואפול על קדושת שמו של מקום, ע"כ זכה לקרב גם נפש הצומחת להש"י, וע"כ עד כה לא קרבו אלא מבע"ח שיש בהם נפש החיונית לכפר על נפש החיונית שבאדם, ומעתה זכה להקריב גם מצמחים שאין בהם אלא נפש הצומחת לכפר גם על נפש הצומחת שבאדם עכת"ד, ועדיין אינו מובן, הרי כבר מסר נפשו לכבשן האש, ומה רבותא דמסירת נפש על קידוש השם זה מזה, דבפשיטות שם הי' קידוש השם יותר ושלא הי' לו שם גם ספק הצלה, תאמר במלכים שעכ"פ הי' לו ספק לנצחם, דבלא"ה למה הלכו אתו הנערים שלא הי' כמוהו במעלה למסור נפשם על קדושת ה':

כ״וונראה להוסיף בה דברים דהנה מחטא אדה"ר כתיב ארורה האדמה בעבורך וגו' ובעשרה מאמרות לרמ"ע ז"ל מפאנו דחטה של עכשיו הוא כמו חנטה של חטה דמעיקרא, ושם חטה הוא חנטה בחסרון נ' ונשלם בדגוש שבאות ט' עכ"ד, והיינו דהקללה דבק בהאדמה ואינה מניחה לגדל הצמחים עד גמירא, וע"כ לעתיד שיתוקן החטא לגמרי ויסתלק הקללה שוב תוציא הארון גלוסקאות שלימים, שלא. יהי' צריכין תיקון כלל, אבל עכשיו הארס של נחש דבק בהם שאין מניח להתבשל וצריכין תיקון ע"י האש, שטבע האש להוציא הארס של נחש כמ"ש היע"ד, והמינים שנאכלים חיים הוא מחמת מיעוט ארס שנשתאב בהם, ומ"מ פטור בלא כלום אי אפשר וצריכין לתיקונים קלים:

כ״זולפי זה י"ל דמה"ט לא מצינו קרבנות מצמחים מאז מפני שהארס של נחש שבו חוצץ בפני הקדושה שלא יתקדש הקרבן אלא מבע"ח שהארס נחש שבהם איננו כ"כ מרובה, שהרי הם רק שני לטומאה שהם ניזונים מצמחי האדמה, ואין דבק בהם הקללה וארס של נחש כמו בצמחי האדמה עצמם, אך ממתן תורה ואילך התחיל קרבנות מצמחים, והטעם מפני שאז נעשו חירות ממה"מ שנסתלק אז הזוהמא והקללה, ואלמלי עמדו בנסיון הי' נגמר התיקון כמו לעתיד, ואף שלא עמדו בנסיון מ"מ נחלשה כח הזוהמא כאמרם ז"ל ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן גוים שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן, ואף שמחמת החטא העגל חזרה ונתפשט הזוהמא, מכלל שאף שחזר ונתפשט, מ"מ איננה עוד מגושם ומזוהם כבראשונה, ואף שמ"מ בעצם אינם ראויין עדיין לקרבן מ"מ עכ"פ מקבלין אור החזר מן לעתיד שיהי' גמר התיקון ותוציא הארץ גלוסקאות כנ"ל, וע"כ אין הארס שבהם חוצץ עוד בפני הקדושה הנשתאב בהקרבן:

כ״חוהטעם שמאיר אור החוזר מן לעתיד, י"ל דהנה במדרש שארבעה מלכים הם דוגמת הארבעה מלכיות, וברמב"ן שהי' פועל דמיוני על לעתיד שעתידין ליפול ביד ישראל, ואמרנו במאמר הקדום שמאחר שנעשה פועל דמיוני ובלתי אפשר עוד להשתנות, נחשב שאינו אלא מחוסר זמן וכאלו כבר יצא לפועל, וע"כ משל במדרש את המלכים כקוצים שנכלה מן הכרם, והיינו כמו קוצים המכחישים כחו של כרם ואינם מניחים להוציא פירות טובים, כן כח האומות שמוצאם משורש נחש הקדמוני שמעכב בעד בישול הפירות כנ"ל, ובהריגת המלכים שהוא פועל דמיוני על לעתיד שיסתלק כח זה המעכב חשיב כמכלה קוצים מן הכרם, ובשביל זה עצמו אין בכח ארס של נחש לחצוץ בפני אור החוזר של לעתיד, ובשביל זה ישראל מקריבין קרבנות מצמחים, וא"כ שפיר תלוי הקרבן מצמחים בניצוח מלחמה זו, וע"כ בישר לו מלכי צדק מעתה שיקריבו ישראל מנחות ונסכים:

כ״טולפי האמור יש לפרש דברי המדרש פרשה י"א בפסוק ויברך אלקים את יום השביעי, ברכו במטעמים, רבינו עשה סעודה לאנטונינוס בשבת וכו' אכל מהם וערב לו, עשה לו סעודה בחול וכו' א"ל אותן ערבו לי יותר מאלו, א"ל תבל אחד הם חסירין א"ל וכי יש קלוסין של מלך חסר כלום, א"ל שבת הם חסירין אית לך שבת והיינו כי הארס של נחש פוגם טעם המאכל, אך בשבת שאין הטבע כ"כ מגושם ואין לכחות החיצונים שליטה כ"כ, אדרבא ערקין לנוקבא דתהומא רבא, שוב מאיר אור החוזר מן לעתיד, ונשתנה הטעם לשבח מעין העתיד, וזהו הענין שברכו במטעמים:

ל׳ולפי האמור יש לפרש דברי כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הנ"ל, דהנה איתא בחכמי האמת שמרע"ה זכה לבחי' חי' ומשיח יזכה לבחי' יחידה ואמרו עוד שבחי' יחידה אי אפשר בלתי מסירת הנפש עכ"ד, והנה אברהם שזכה לנצח את המלכים ולכלות את הקוצים מן הכרם, ולעשות פועל דמיוני על לעתיד, בודאי לא הי' אפשר כי אם ע"י שהאיר בו מנשמת משיח שהיא יחידה, וע"כ בכח זה נצח הארבע מלכים שהם יוצאין מן היחוד ומתנגדים לו כמ"ש המהר"ל, ומספר ארבע הוא לעד, ובאשר להשיג זה א"א מבלתי מסירת הנפש על קידוש ה', הי' סיבה מאת השי"ת שיבואו תחלה וישבו את לוט ולא באו להדיא על אברהם שזה הי' כוונתם כבמדרש, וכבר דברנו מזה במאמר הקדום, ולפי דרכינו זה י"ל עוד כי באם באו על אברהם להדיא לא הי' המלחמה במסירת נפש על קידוש ה' אלא להציל את עצמו, ולא הי' משיג הארה מבחי' יחידה, ושוב לא הי' אפשר לעשות פיעל דמיוני על לעתיד:

ל״אולפי האמור הרי הוא כמבואר שמה שזכו ישראל להקריב מנחות ונסכים הוא מפני מסירת הנפש על קידוש ה' שבמלחמה זו, ולא מחמת מסירת נפשו בכבשן האש, שאינו ענין עם עתיד: