שם משמואל, מטות ז׳Shem MiShmuel, Matot 7
א׳שנת תרע"ח
1
ב׳ויקצוף משה על פקודי החיל וגו' החייתם כל נקבה, ועתה הרגו כל זכר בטף וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו, וברמב"ן שקצף על הנשים הגדולות בעבור שהן הנה היו לבנ"י וגו' והוסיף כל זכר בטף בעבור הנקמה, ויש להבין מה הי' דעת פנחס ויתר פקודי החיל שהחיו הנקבות שזהו מדין תורה כמ"ש והרגת את האשה ואת הבהמה, משום שבא לאדם תקלה על ידה, אף דאם אדם חטא בהמה מה חטאת, והנ' אף דהיו אנוסין ע"י אביהן כמ"ש המפרשים ז"ל, מ"מ יהרגו משום שבאה תקלה לישראל ע"י, וגם קשה על טף שבזכרים, למה לא הרגום לנקמה כמו שעשה מרע"ה אח"כ, והרי נאמר להם לשון נקמה לתת נקמת ה' במדין, ולא עוד אלא שמרע"ה לא קצף כלל על הטף שבזכרים, והרי היו צריכין להרגם לנקמה:
2
ג׳ונראה דהנה בודאי שניא הוא הרוגי נקמה, מהרוגי ב"ד מדין התורה, דהרוגי ב"ד מדין התורה צריך להיות עדה שופטת ועדה מצלת, והדין צריך להיות בקר רוח ובישוב הדעת יתירה ובמתינות, אבל הרוגי נקמה הוא מחמת כי יחם לבבו על גודל העולה שעשה, אין כאן מקום למתינות וישוב הדעת, שזה היפוך חמימות הלב, וכענין פינחס שכתוב בקנאו את קנאתי פירש"י בנקמו את נקמתי כי הבא לימלך אין מורין לו כן אלא כי יחם לבבו על גודל העולה מותר לנקום ולהרגו, ועוד דבהרוגים מן הדין צריכין להרגו דווקא במיתה הכתובה בו, אם יכולין לקיים בו מיתה הכתובה, אבל הרוגי נקמה מסתברא דמותר לברור להם מיתה היותר מצערת, ולא עוד אלא אפי' להחיותם כדי להגדיל צערם, שפעמים הריגתם נח להם מלחיות חיי צער כזה, בודאי אז מותר להחיותם כדי לצערם לנקום מהם עוד יותר, אבל בהרוגים מדין התורה אסור להניחם לחיות בחיי צער ונצטוינו להמיתם דווקא וכמ"ש ובערת הרע מקרבך:
3
ד׳עוד יש להקדים הקדמה כי מצד הסברא י"ל דזה שנתחייבו נשי מדין מחמת שבא לישראל תקלה על ידן, הוא דווקא באם עיקר הציווי של הריגת מדין הוא מחמת דיקו ועלבון של ישראל, א"כ גם נשי מדין אף שהיו אנוסין בדבר ואין עליהם עונש עצמיי כמ"ש המפרשים כנ"ל מ"מ לא עדיפי מבהמה שבא לאדם תקלה ע"י, אבל אי אמרת דהריגת מדין הוא מחמת דיקו ועלבון של הקב"ה שוב אין לנו לחייב את הנשים משום תקלה, דלא משום דיקו דישראל נעשית המלחמה ולא חמירי מן האנשים שהם היו המחטיאים מדעתם ואעפי"כ לא בשביל כך נתחייבו וכ"ש הנשים שהיו אנוסים בדבר, וכבר דברנו בזה:
4
ה׳ומעתה י"ל דהנה משה שינה ממה שנאמר לו נקום נקמת בנ"י והוא אמר להם לתת נקמת ה' במדין, וע"כ פקודי החיל שלא שמעו מאמר ה' שהמלחמה הוא לנקום נקמת ישראל אלא נקמת ה', הי' דעתם שמדין תורה אין לחייב את הנשים, אלא מ"מ יש לחייבם מצד נקמה, שענין נקמה הוא למעלה משורת הדין כי יחם לבבו כנ"ל, אבל אם באנו לחייבם מצד נקמה, שוב יש סברא שיותר יהי' נקמה להחיותם לשפחות מכודנות ביד ישראל שטוב מותם מחיים, וכענין שכתוב תהלים נ"ט י"ב אל תהרגם פן ישכחו עמי הניעמו בחילך והורידמו וכפירש"י שם, כן בנ"ד נשי מדין שהיו אמונים עלי תולע כבתרגום יונתן, ישובו להיות שפחות מכודנות ביד ישראל שנואי נפשם, והנה מד"ת במלחמת ישראל ביתר העמים מקיימים את הטף, וע"כ פקודי החיל נמי קיימו את הטף כד"ת, ואף שכאשר עושין מצד נקמה הוא למעלה משורת הדין, מ"מ הם כאשר קיימו את הנקמה בהנשים שעשאום שפחות מכודנות שוב לא היו צריכין לקיים הנקמה בהטף, מה גם שיש סברא לומר טף מה חטאו:
5
ו׳אך מרע"ה בידעו שהנקמה ודיקו של ישראל הוא, שוב הנשים מחוייבים מן הדין משום שבא לישראל תקלה ע"י, וכל המחויב מן הדין אי אתה רשאי להחיותו לחיות חיי צער אף שגרוע מן המיתה כנ"ל, וממילא הא דהוצרך לנקום בהם נקמה איננו הא דהריגת הנשים, דהרי הריגת הנשים היא מן הדין ואין שייך לקרותו נקמה, ובהכרח שנקמה אחרת יש לעשות בהם, והיינו הריגת הטף שבזכרים, ובהם אין שייך לומר דלהחיותם חיי צער גרע להם ממיתה, שזה דווקא שייך בגדולים שהושלכו מבית תענוגיהם להיות בזויי עם, אבל הטף שעוד לא ידעו מחיי תענוג אינם מרגישין כ"כ בחיי צער כמובן, וע"כ הריגה היא יותר נקמה בהם:
6
ז׳ומעתה מובן מה שמרע"ה לא קצף אלא על הנקיבות, שמ"מ באשר גם לפי סברת פקודי החיל דמם הי' מזור בידם להרגם לנקמה שוב הי' להם לחוש לכבוד ישראל שלא יאמרו זהו שנכשל פלוני על ידה והי' להם לברור להם הנקמה ע"י הריגה מהנקמה ע"י הקיום, אבל על הטף שבזכרים לא הי' לו לקצוף עליהם, שהרי לפי מה שאמר להם לתת נקמת ה' במדין, היו יוצאין מצוות הנקמה בקיום הנשים ולא הי' להם לידע שצריכין להרוג את הטף:
7
ח׳ולפי האמור מובן כפל לשון הרוגו בנשים לבד ובטף לבד, להורות ששני מיני הריגות הם, זה מדינא וזה לנקמה:
8
ט׳ויאמר משה אליהם אם יעברו בני גד ובני ראובן וגו' ונתתם להם את ארץ הגלעד לאחוזה, ובספורנו צוה שלא יתנו לאלה את ארץ סיחון ועוג אלא אחר שישובו מכיבוש הארץ, כמ"ש ונכבשה הארץ ואחר תשובו והיתה הארץ הזאת לכם, ולא קודם לכן, והם לא קיבלו זה ואמרו נחנו נעבור חלוצים ואתנו אחוזת נחלתינו שתהי' ברשותינו בעת שנעבור את הירדן, ויתן להם משה כדי שלא להכנם במחלוקת הסכים משה לדבריהם עכ"ל ודפח"ח, אך יש להבין טעמו של דבר מה נ"מ להם אם ינתן להם תיכף על תנאי או יזכו בהארץ אחר קיום התנאי, כי אין כאן חשש חזרה ח"ו, ובבנינות הערים והגדרות להצאן הסכים מרע"ה אפי' כשרצה מתחילה שיזכו אחר קיום התנאי כמפורש בכתוב, ואם הי' להם טעם מספיק מדוע לא פירשו הדברים לפני משה, ולמה העלימו דבריהם, עד שהי' נראה כהתרסה ח"ו בדברי משה, ושהוצרך משה להסכים לדבריהם שלא להחזיק במחלוקת:
9
י׳ונראה לפרש דהנה בפ' הברכה וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון, ובתרגום וברש"י שבנחלתו שם הוא קבורת משה, ואף שבפשוט מפורש בכתוב שהטעם משום שהיא ארץ מקנה, בהכרח לומר שטעם קבורת משה לא יכלו לומר מפורש למרע"ה, כי הסתלקותו מהעולם הי' בשביל חטא מי מריבה, והזכרת מיתתו הוא הזכרת חטאו ולא יתכן להזכיר למשה חטאתו, גם בפשיטות לאו אורח ארעא להזכיר למשה מיתתו כמובן, ע"כ העלימו דבריהם ותלו במקניהם הרב, ובפנימית דבריהם הי' רמז על תוכן הכוונה, וכמו שהגיד הרבי הקדוש מלובלין ז"ל בפסוק ומקנה רב, היינו שהי' להם קנין בהרב ולא יכלו להפרד ממנו עכת"ד, וכן יש לפרש ארץ מקנה הוא ולעבדיך מקנה, היינו ארץ שיש בה קנין היינו קבורת משה שהוריד התורה שנקראת קנין כאמרם ז"ל שהתורה נקראת קנין, ובאשר מרע"ה לא כהתה עינו ולא נס ליחה שפירושו שהתורה נשארה דבוקה בו ולא נפרדה ממנו, וע"כ באמצעות קבורת משה התורה דבוקה בארצם, וזהו ארץ מקנה הוא ולעבדיך מקנה, היינו שיש בהם התשוקה להקנין הזה והם מוכנים להקנין:
10
י״אוהנה בש"ס תמורה ולד טריפה בנתעברה ולבסוף נטרפה אסור דהיא וולדה נטרפה אבל נטרפה ולבסוף נתעברה מותר, ודייק מזה כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דה"ה בדבר קדושה שחל על האדם, וע"כ העלה בדין טבילת כלים מפני שנכנס לקדושת ישראל, בגר שנתגייר וכליו עמו אין הכלים צריכין טבילה שחלות הקדושה שעליו חל נמי על הכלים שלו, אף כשקנה כלים לאחר מכאן צריכים טבילה, למען יכנסו בטבילה זו לקדושת ישראל:
11
י״בולפי"ז י"ל דה"ה בנ"ד שבקבורת משה חלה באמצעותו קדושה וענין אלקי על הארץ הזאת, אם בעת חלות הקדושה היא ברשות בעלים מסתמא חלה גם על בעליו באמצעותה, אבל כשנעשה לה בעלים לאחר מכאן שלא בעת חלות הקדושה, אין הקדושה חלה גם על הבעלים, וע"כ הי' רצון בני גד ובנ"ר שהארץ תכנוס תיכף לרשותם, ואז בעת קבורת משה כשתחול הקדושה תחול גם עליהם, אבל אם יזכו בהארץ לאחר מכאן לא תחול עליהם הקדושה, אבל לא היו יכולין לפרש כוונתם, שלא יתכן לפניהם להזכיר ענין קבורת משה כלל כנ"ל:
12