שם משמואל, פורים ז׳Shem MiShmuel, Purim 7
א׳שנת תרע"ד
1
ב׳ר' יהושע בן לוי פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא והי' כאשר שש ה' עליכם להיטיב אתכם כן ישיש וגו' עד הוא אינו שש אבל אחרים משיש, פירש"י וכשנתחייבו כליי' בימי המן היו אויביהן שמחין להן, ויש להבין מה נ"מ לנו אם היו שמחין או לא, ומאי פתחא הוא זה לכל הענין, ועוד הרי גוף הגזירה היתה רק כדי להחזירן למוטב כאמרם ז"ל ואלו הסרת טבעת החזירן למוטב, וא"כ זה שהיו אויבינו שמחין לנו בודאי לא הי' ממנו תועלת בענין חזרתן למוטב, וא"כ למה היתה כל עיקר, ולשמחה מה זה עושה כלל, והלוא עוד נוגע הדבר לחילול כבוד ה' שהשמחים לצרת ישראל עוד הם מחרפין ומגדפין כלפי מעלה, וכמו שאמר המן ימ"ש כביכול הזקין אלה שלהם כבמדרש, ולמה עשה ה' ככה, שכנראה שבכיוון היתה כזאת כמשמע מלשון אחרים משיש ולא שנעשה כך מאליו:
2
ג׳ונראה דהנה כבר אמרנו ששורש חטא שהי' ביד ישראל אז הוא התקררות בעבודה ויאוש הנורא [ומזה נסתעף חטא ההשתחואה לצלם, ומה שנהנו מסעודתו של אותו הרשע, שהיתה משום שאמר השתא ודאי תו לא מיפרקי, ובזה משכו עליהם את קליפת עמלק שצננך והפשירך עוד יותר עד ששלכו עליהם לגזור גזירה זו] וכמו שאמרו ז"ל שאמר המן ישנו מן המצות, שהיו בבחי' שינה בלי התעוררות אלא בקיסטא דחיותא, וכמו שהי' כן באמת כאמרם ז"ל מושל רשע על עם דל אלו ישראל שהם דלים מן המצות, וכן בעצלתים ימך המקרה בשביל עצלות שהי' להם לישראל שלא עסקו בתורה, ועצלות הוא מפאת העדר החיות והשמחה:
3
ד׳והנה כבר אמרנו בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פירוש דברי המדרש שהיו מלאכי השרת מדדין פתקין לפני הקב"ה בהמ"ק חרוב ורשע זה יושב ועושה מרזיחין והשיב להם הקב"ה שהוא בשביל חילול שבת, ופירש הוא ז"ל שהיו מלאכי השרת מתמיהין מאין הי' נמצא אז בעולם מנוחה שיושב ועושה מרזיחין אחר ששבת משוש כל הארץ, והשיב להם הקב"ה, כי שבת היא מנוחה וכשישראל פגמו במנוחה זו נטלו הרשעים המנוחה עכ"ד, ואף אנו נאמר שמצד העדר השמחה והחיות בעבודת ה' נטלו אומה"ע השמחה, וזהו הענין אחרים משיש שהיו אומה"ע שמחים בצרתינו, אך גם זו לטובה היתה כמו כל ענין המגילה שאיגלאי מילתא למפרע שהכל היתה לטובה שלולא הגזירה לא היו באין לידי תשובה הגדולה ולידי מחיית עמלק שהי' צריך להקדים לפני בנין בית שני, ואלמלא זה לא הי' אפשר בית ה' להבנות, כן נמי בענין זה שהיו אומה"ע שמחים לנו ונטלו הם השמחה, והיינו כי אח"כ נהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם, ובית המן נתן לאסתר המלכה ולמרדכי היהודי, שבה השמחה לישראל, וא"כ כל צורך השמחה לאומה"ע הי' כדי שאח"כ יבואו ישראל ויטלוה אחר שהי' בבחי' שינה, ובזה נתקן עיקר ושורש החטא, ומזה נסתעפה שמחת פורים, וא"כ מובן שזה פתיחה טובה לכל ענין המגילה שמזה נעמוד על שורש החטא והעונש והתיקון, וכן נשאר לדורות פורים קודם ניסן שישראל נוטלין מאומה"ע חיות ושמחה ורגש הנפש להתחיל בעבודה מחדש בימי ניסן אחר שהי' מעט נתישן ונתקרר כמו מאז מעשה פורים קודם בנין בית שני:
4
ה׳ר' יוחנן פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא ראו כל אפסי ארץ וגו' אימתי ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלקינו בימי מרדכי ואסתר, נראה אף שהי' מקום להכופרים להתעקש ולומר שהי' כל הענין דרך הטבע ואהבת אסתר ולא הי' נס מאת ה' כלל, ובאמת הי' נחשב נס נסתר, מ"מ ראו כל אפסי ארץ שמאת ה' היתה זאת, כי אחר ביטול קליפת עמלק נסתלק החושך המחשיך פני העולם לומר על הכל מקרה הוא, ובמדרש שכל זמן שזרעו של עמלק בעולם כביכול כאילו פנים של מעלה מכוסה נעקר זרעו של עמלק מן העולם נתגלה הפנים כמ"ש ולא יכנף עוד את מוריך, נראה הפי' שכל זמן שזרעו של עמלק בעולם אינו נראה שהש"י מושל בגבורתו עולם ויש מקום לכופר, אך בביטול קליפת עמלק נתראה שהש"י מנהיג עולמי ולא הניחו למקרים, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שמלחמת עמלק הי' קודם מתן תורה כי אלמלא נחלש קליפת עמלק לא היו רואים מתן תורה אף שכל העם היו רואים ושומעים את הקולות, קליפת עמלק הי' מכסה על הכל, והיו מוצאים במה לתלות, עכ"ד, מה גם בנס נסתר כזה, וע"כ בביטול קליפת עמלק נתגלה ונראה לכל אפסי ארץ את ישועת אלקינו, וזו מדה מהלכת בכל מקום ובכל זמן שלעומת שהאדם משרש ממנו קליפת עמלק, בה במדה הוא רואה מה דתחות כנפא דלבושא:
5
ו׳בש"ס מגילה (ט"ו:) ותעמוד בחצר בית המלך הפנימית אמר ר' לוי כיון שהגיעה לבית הצלמים נסתלקה הימנה שכינה אמרה אלי אלי למה עזבתני שמא אתה דן על שוגג כמזיד ועל אונס כרצון או שמא על שקראתיו כלב שנאמר הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי חזרה וקראה אותו ארי' שנאמר הושיעני מפי ארי', ויש לדקדק דמשמע סילוק שכינה הי' מחמת שהגיעה לבית הצלמים, ובודאי שהוא כענין שאיתא במשרע"ה שלא הי' נגלה עליו הש"י בתוך פלטין של פרעה וכן לא הי' מתפלל בתוך הכרך מפני שהיתה מלאה גלולים, חוץ בפעם האחרונה שלא ימצא משה בדאי במה שאמר לפרעה לא אוסיף עוד ראות פניך כביכול קפץ עליו הדיבור בתוך פלטין של פרעה, כעין זה נמי באסתר כשהגיעה לבית הצלמים נסתלקה הימנה שכינה, ולמה לא תלתה הוא בזה אלא יצאתה לחפש טעמים אחרים בשביל שאתה דן וכו', או בשביל שקראתו כלב, ותו דמשמע דבמה שחזרה וקראתו ארי' תיקנה שחזרה עלי' שכינה שהרי הצליחה בהליכתה שלענין זה לבשתה מעיקרא מלכות שאמרו ז"ל שלבשתה רוה"ק, אך בלתי מובן הלוא מפני הצלמים נסתלקה שכינה ולמה חזרה:
6
ז׳ונראה דהנה ר' נחמן בר יצחק פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא שיר המעלות לולא ה' שהי' לנו וגו' בקום עלינו אדם אדם ולא מלך, ויש להבין מאי נ"מ אם אדם או מלך, ונראה דכל אחד יש לו מעלה וחסרון, דהנה באמת כל הגזירה היתה תחבולה מאתו ית"ש להחזירן למוטב, ובמדרש פרשה ה' אמר רבי תנחומא ולא דבר ה' למחות את ישראל אלא כך דבר כי מחה אמחה את זכר עמלק, פירוש שהכל הי' תחבולה שתתקיים מחיית עמלק, וע"כ מלך שיש לו שר למעלן שאליו דבר יגונב מהכוונה העליונה אי אפשר שיגזור גזירה כזו, אך יש במלך צד חסרון שבאשר יש לו שר למעלה ע"כ יש לגזירותיו יותר חוזק ויותר קיום, ואדם בלתי מלך הוא להיפוך שיש בו מעלה שאין לגזירותיו כ"כ קיום, אך יש בו חסרון שגזירותיו הם בתכלית הרוע, והנה כאן נזדווג מלך ואדם יחד היינו שחידוש הגזירה היתה ע"י אדם, וע"כ הי' יכול להמציא גזירה רעה כזו שלא הי' אפשר ע"י מלך, ומ"מ קיום וחיזוק הי' ע"י מלך שאמר והעם לעשות בו כטוב בעיניך, והנה הוא תרתי לריעותא, וזה שאמר הכתוב בקום עלינו אדם היינו שקימה הוא המצאת וחידוש גזירה זה הי' ע"י אדם, ואלו הי' קם עלינו מלך לא הי' יכול לגזור כ"כ רע כנ"ל, ובזה יש לפרש הלשון שנראה לכאורה כפול לולא ה' שהי' לנו יאמר ישראל ולולא ה' שהי' לנו בקום עלינו אדם, היינו שהשבח למקום שהי' לנו בצרה כפולה כזו, א' שהצילנו מחוזק וקיום הגזירה שהי' ע"י אחשורוש מלך גדול, ועוד זאת שהיתה בתכלית הרע שהממציא אותה הי' אדם ולא מלך:
7
ח׳והנה במה שנסתלקה ממנה שכינה כשהגיעה לבית הצלמים אף שמצינו כעין זה במשרע"ה כנ"ל, יש להבין הלוא כל הגוים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו לו, ולמה הצלמים יתפסו מקום למנוע השראת השכינה, והרי כתיב ומלכותו בכל משלה, ונראה דהנה ענין השראת השכינה הוא זיו והארה בעלמא מכבודו ית"ש, כמו שביאר זה הרב ז"ל, ומובן אשר יש בזה אלפים ורבבות מדריגות יש זיו והארה מועטת ויש מרובה הימנה, ולעומת זה מצד המקבלים יש חושך מעט שאינו אלא העדר האור ומאיר במעט אור כענין שאמרו בספרים מעט אור ידחה רב חושך, ויש חושך עב וגם שצריך רב אור להאיר בתוך חושך זה, ויש עוד גם ממנו פנים מפנים שונים, ובזוה"ק שיש חושך אשר שום אור אינו מאיר אותו והוא נקרא עננין חשוכין וכעין שבע פרות הרעות שראה פרעה בחלומו דכתיב בהו ולא נודע כי באו אל קרבנה, וע"כ כשהגיעה לבית הצלמים מקום החושך גם הזיו והארה מועטת שהי' די מקודם לכן לא הי' מספיק עתה, וע"כ כשנסתלק זיו והארה זו אחר שהי' לא להועיל:
8
ט׳ולפי האמור יובן הא דמשרע"ה שבשביל שלא יהי' משה בדאי כביכול קפץ עליו הדיבור בתוך פלטין של פרעה, דהיינו שבא עליו זיו והארה עוד יותר גדולה משל הרגיל להדחות את חושך העב והגס הזה:
9
י׳ומעתה נבוא לדברי הש"ס הנצב פתח דברינו שאסתר חשבה ליחס את הגזירה להמן כמאמר הכתוב בקום עלינו אדם, והנה המן הוא קליפת עמלק שהוא קליפת כלב כבזוה"ק פ' בשלח, וזהו שאמרה מיד כלב יחידתי שהיא קליפת עמלק שעומד לשטן עלי דרכה, והנה קליפה זו של המן אף שהיא קשה קליפת עמלק, מ"מ אין בה כ"כ חוזק וקיום ככח המלכיות שהמלכיות נמשלים כחיות ועמלק ככלב, וכח עמלק בערכם הוא ככח כלב בערך החיות, והוא רק חצוף יותר מכחו וחוצפה מלכותא בלא תגא, וע"כ להדחות קליפה זו ולהאיר את החושך הי' לדעתה די בזיו והארה בעלמא כנ"ל, וע"כ כשהגיעה לבית הצלמים נסתלקה הימנה שכינה שאין די בזיו והארה זו להאיר את חושך עב וגם כזה, וזהו שאמרה שמא אתה דן על השוגג היינו שהיא איננה ראוי' או בשביל שקראתיו כלב והקטנתי את צורך גודל האור שצריך לדחות את חושך כזה, וזהו טעם האמת שאף שהגזירה מתיחסת להמן קליפת כלב מ"מ מתיחסת נמי לאחשורוש כנ"ל שהיא גזירה כפולה תרתי לריעותא, וצריכין לזיו והארה יותר גדולה, ע"כ חזרה וקראתו ארי', היינו שמשכה עלי' זיו והארה אלקית יותר גדולה להדחות גזירה שיש לה חוזק וקיום בכח המלוכה ושוב לא נסתלק ממנה מחמת שהי' המקום טמא בית הצלמים כנ"ל, והוא כעין שקפץ הדיבור על משרע"ה בתוך פלטין של פרעה, וממוצא הדברים מובן כמה הי' גדול כחו של נס זה שהי' נצרך להארה גדולה כמו משרע"ה בעת נבואתו על מכת בכורות, וזה נשאר לדורות בפורים מתגלים כ"כ אורות גדולים אשר מאירים בכל אופני החושך והאלילים כליל יחלוף, אם אך האדם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו, אז הזמן ישועה וקומי אורי כי בא אורך:
10
י״אענין מה שהי' נצרך לשני גואלים מרדכי ואסתר, יש לומר עפ"י מה שהגדנו בשבת זכור שעמלק יש בו הסתר כפול, הסתרת פנים של מעלה שלא יאיר למטה, כבמדרש שכל זמן שזרעו של עמלק בעולם כביכול כאלו הפנים של מעלה מכוסה, והסתר בפני עלמא תתאה שלא יקבל הארה מלמעלה, והדוגמא באדם הסתר בפני המוח שלא יאיר ללב, והסתר בפני הלב שלא יקבל הארת המוח והשכל, וזהו שבפסיקתא עמלק דומה לזבוב, ולשון זה עצמו אמרו ז"ל יצה"ר דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב, שפרשנו כבר שאינו מניח לכנוס דבר קדושה ללבו של אדם, ויש לומר שלזה היו השני גואלים מרדכי ואסתר לסלק את שני הסתרות, מרדכי הי' מסלק ההסתר שבפני עולם העליון, ואסתר היתה מסלקת ההסתר בפני עולם התחתון, וע"כ המגילה שכתבו שניהם כמ"ש ותכתוב אסתר המלכה בת אביחיל ומרדכי היהודי וגו' נקראת ספר ונקראת אגרת, ספר הוא לשון זכר כברש"י דברים כ"ט כ', וע"כ נאמר ספר הזה לשון זכר, ונקראת אגרת לשון נקבה כמ"ש האגרת הזאת, מקביל לעולם העליון בחי' זכר משפיע, ועולם התחתון נקבה בחי' מקבל, ועוד זאת שאסתר ברישא והדר מרדכי מענין לעתיד אשת חיל עטרת בעלה, ושניהם משתמשים בכתר אחד כידוע:
11
י״בונראה שלעומת שתי אלה מיוסדים המצות שבפורים מצות קריאת המגילה שהיא התגלות אורות גדולים ממעלה מעלה עד מטה מטה כידוע בכתבי האר"י ז"ל, ובכלל זה הוא מתנות לאביונים שהוא דוגמא לשפע אלקי שהכל עניים אצלו, וע"כ תלוי לעולם במקרא מגילה כבש"ס גובין בו ביום ומחלקין בו ביום, והשמחה ומשלוח מנות הוא ממטה למעלה, שהשמחה היא בלב ישמח ישראל בעושיו בני ציון יגילו במלכם, ומ"מ בכל מצוה ומצוה כלול נמי כח מרדכי ואסתר, שבמקרא מגילה ומתנות שהוא ממעלה למטה, כח מרדכי גורם פתיחת עולם עליון להשפיע, וכח אסתר פתיחת עולם התחתון לקבל, וכ"כ להיפוך מצות השמחה ומשלוח מנות, שהיא מלמטה למעלה, אך בפרטות אלו מתיחסים למרדכי ואלו לאסתר, אלו דכורין ואלו נוקבין:
12
י״גוהנה כתיב והימים נזכרים ונעשים, ובש"ס דלא ליקדים עשי' לזכירה, והנה נזכרים הוא קריאת המגילה, ונעשים הוא השמחה, ואף שלעולם צריך שתקדים אתערותא דלתתא ברישא בסוד נוקבין מעוררין דכורין, ובפורים נהפוך הוא מלמעלה למטה ברישא, והוא רמז שנותנין מן השמים בפורים לכל מי שפושט יד לבוא להטהר אף שעדיין איננו ראוי אם אך מקבל על עצמו על להבא, ונראה דכמו שבכל שנה מתעורר הנם כן נמי מתעורר הא דקיימו וקבלו, והימים בעצמם מסייעים שנהי' בכח לקבל על להבא באמת ובלב שלם:
13
י״דובבזה לא שלחו את ידם, כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד שבזה תקנו חטא שאול שנאמר בו ותעט אל השלל, נראה לבאר הדברים, דהנה שם כתיב שחמל העם על מיטב הצאן והבקר למען זבוח לה', והיתה כוונתם להפוך חושך לאור ומרירא למיתקא, אך לא כן הי' רצון הש"י, וכבר אמרנו הטעם שבכל מדות רעות יש דוגמתם בקדושה, והיינו שהמדה בעצמה טובה אלא שבהשתלשלות העולמות וריבוי העולמות ומסכים נתהוה ממנה מדה רעה, כמו חסד דקדושה בהשתלשלות נתהוה ממנו חסד דקליפה וכדומה, וע"כ כאשר עובדים באותה מדה לעצמה להש"י כגון לעומת תאוה רעה מתאמצים בכח האהבה שבו לאהוב את הש"י, א"כ חזרה האבדה לבעלי', וכן מצינו שהקדיש דוד המע"ה שלל כל הגוים שכבש לבנין בהמ"ק, כי האהבה חיצונית שהיתה מפוזרת בין הגוים החזירה לקדושה, ולפועל דמיוני הי' השלל כסף זהב ונחושת, וחזרו חלקי הטוב והקדושה אל המקום אשר הי' שם אהלו בתחילה, אבל קליפת עמלק שהיא התקררות ויאוש הנורא, זה אין דוגמתו בקדושה, כי הקדושה עוז וחדוה במקומה, ואין לזה תקנה אלא למחות את שמו, וכבר דברנו מזה, והנה במלחמה זו שהיו צריכין להכין לבנין בית שני והיו עניים, הי' היצה"ר מסית אותם לעשות מצוה ליקח מהשלל לצורך בנין בית שני, והוא ממש חטא שאול אך הם נזהרו מיצה"ר וממצותיו ולא רצו ליקח משלל זה כלום, כי אינו דומה לשלל שאר האומות כנ"ל:
14
ט״וואף שלכאורה נראה שבימי שאול לא נצטוו על שלל מטלטלין אלא על מלקוח, אולי הי' אז כל רכושים במקנה, ועתה הוסיפו בעצמם שלא ליקח אף מהמטלטלין כמשפט בע"ת לנטות לקצה האחרון כמ"ש הרמב"ם:
15
ט״זאך עדיין יש להבין מדוע לקח מרדכי את בית המן כמ"ש הנה בית המן נתתי לאסתר המלכה ולמרדכי היהודי, ותשם אסתר את מרדכי על בית המן, ובתרגום שמרדכי מסרהו לבנין בית המקדש, ונראה שהי' כעין שאמרו ז"ל עמון ומואב טהרו בסיחון, וה"נ הרי המן הי' מהרוגי המלך ונכסיהם למלך, ומידו של אחשורוש בא להם:
16
י״זומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה, ואיתא בספרים שעשה פעולות שבמתכוין בא לנגד פניו שהכל יראו שאיננו משתחוה לו, וכה"ג מצינו בחנני' מישאל ועזרי' בצלמו של נבוכדנצר שאיתא במדרש שהיו יכולין להטמין עצמן ובמכוון הלכו שם לקדש שם שמים, ונראה בזה לפרש מאמר המדרש מה מור ראש לכל הבשמים כן מרדכי ראש לכל הצדיקים, והיינו כי מור הוא דם חי' אלא שנהפך לבשמים, וכן הי' ענין מרדכי שהוא תיקן חטא שאול, ואולי בא בו שאול בעצמו, וה' הוא היודע, כי איתא בגמ' וירב בנחל על עסקי נחל מה על נפש אחת אמרה תורה להביא עגלה ערופה על כל הנפשות עאכו"כ אם אדם חטא בהמה מה חוטאת וכו', ואף שהיתה נבואה מאת ה' צריכין לומר שהי' בזה לשאול טעות נסתר, ויש לומר שטעותו הי' עפ"י מאמר הש"ס מוטב שתעקר אות אחת מן התורה, כדי לקדש שם שמים בפרהסיא, וחשב שאול שבזה שיחרים מעולל ועד יונק משור עד שה מגמל ועד חמור יתראה בעיני עולם כאכזריות נוראה, כי טף מה חטאו בהמה מה חוטאת כענין ק"ו הנ"ל, ויהי' ח"ו חילול שם שמים בדבר, ע"כ מוטב להעביר ע"ד הנביא כנ"ל ק"ו ממצות התורה, וזה הפי' שדרש ק"ו לא שבאמת הוא עצמו סבר כך שהרי הוא שמע מהנביא, והנביא שמצוה אפי' לעבור על דברי תורה לשעתו מחויבים לשמוע לו, מה גם שא"א להדחות דברי הנביא בשביל ק"ו, אלא חשב שהעולם ידונו ק"ו זה ויהי' ח"ו חילול שם שמים בדבר שהש"י יצוה לעשות אכזריות כזו, אך באמת טעה שאול שהא דמוטב לעקור אות אחת מן התורה כדי שיתקדש שם שמים בפרהסיא שייך רק במצוה כללית כגון התורה אמרה לא תלין נבלתו על העץ ודוד הלין את נבלת המומתים ע"י הגבעונים ששה חדשים, בזה שייך לומר שבפרט הזה לא צוה תורה, אבל באם הש"י צוה על דבר זה בפרטות לא שייך לומר מוטב לעקר וכו', שהרי הש"י אמר בפי' לעשות כן, א"כ הוא עצמו צוה שלא יחושו לקידוש ש"ש במקום זה, וזה שיצאה בת קול ואמרה אל תצדק הרבה, היינו שהי' חושש לקידוש ש"ש במקום שהש"י צוה ע"י הנביא שלא לחוש, וזה הי' חטא שאול והותיר נמי את אגג מה"ט כי חשב שיהי' ח"ו חילול הש"י שלא יכמרו רחמיו על תחנוני אגג, ומזה נתהוה שצץ המטה פרח זדון הוא המן אך מרדכי במה שקידש שם שמים שלא יכרע ולא ישתחוה, ממנו נסתעף כל מעשה פורים שהי' נס מפורסם בכל העולם, כאמרם ז"ל אימתי ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלקינו בימי מרדכי ואסתר, וא"כ איגלאי מילתא למפרע שממעשה שאול ומטעותו ע"י שחש לקידוש השם במקום שלא הי' ראוי לו לחוש נסתעף קידוש השם בכל העולם, ונתקיימה מחשבתו של שאול לקדש שם שמים באופן הראוי, ומהחטא עצמו נעשה מצוה, ע"כ נתקן החטא, וזהו ממש כענין מור שמהדם עצמו שהוא דבר של איסור וי"א עוד שהוא חי' טמאה נהפך להיות ראש לכל הבשמים:
17
י״חבמדרש שמרדכי שקול כמשה בדורו מה משה עמד בפרץ כמ"ש לולא משה בחירו עמד בפרץ לפניו, וגו' אף מרדכי שנאמר דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו, נראה לפרש דהנה משרע"ה אמר מחיני נא מספרך אשר כתבת, ופירש הספורנו שימחה זכיותיו ממנו ויצטרפו לזכות ישראל, כן יש לומר במרדכי שמסר את כל זכיותיו לישראל, וזה יש לפרש דורש טוב לעמו היינו שדרש את הטוב שבו דהיינו מעשים טובים שלו לעמו שיתחשבו על חשבון עמו, ונראה עוד לומר שזה קיים לדורות שדורש הוא לשון הוה, וכן ודובר שלום לכל זרעו פירושו לדורות, דאל"ה הם בכלל עמו והוא כמ"ש וזכרם לא יסוף מזרעם דרשו מזה שימי הפורים לא יתבטלו אפי' לימות המשיח, כן נמי יש לפרש דובר שלום לכל זרעו לדורות בכל שנה בעת הזאת שכל מי שנותן א"ע להטהר ולהתקדש ולהיות שומר הברית הרמוז במלת שלום כידוע ליודעים זכותו של מרדכי עומדת לו ומסייעהו:
18
י״טויקצוף המלך מאד וחמתו בערה בו, יש לדקדק בכפל הלשון, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פירש שמטבע הכועס כאשר יוציא את חמתו בהתגלות ישכך מעט חמתו וכאן לא הי' כן שאף שקצף מאד היינו שהראה את כעסו לחוץ, מ"מ חמתו בוערה בו עוד, וזהו שבמדרש שאמר הקב"ה למלאך הממונה על החימה חות פח זיקא בכרסי' ונפח בקיטמי' וזרוק גופריתא באתוני' עכ"ד, ולי נראה לפרש עפ"י דברי המדרש כל מקום שנאמר במגילה מלך סתם פעם הכוונה על מלכו של עולם ופעם באחשורוש, ע"כ יש לפרש ויקצוף המלך זה מלכו של עולם על שפושטת בנות ישראל ערומות ועושה בהן מלאכה בשבת, ומחמת קצף מלכו של עולם חמתו בערה בו באחשורוש:
19
כ׳זכר את ושתי ואת אשר עשתה ואת אשר נגזר עלי', ובגמ' כאשר עשתה כן נגזר עלי', נראה לפרש שמה שכאשר עשתה כן נגזר עלי' נמי זכר אחשורוש, היינו שהרגיש שמאת ה' היתה זאת לה על חטאתה, הש"י שילם לה מדה במדה, ויש לומר שבשביל זה זכה שנפלה אסתר בגורלו, שמדתה להרגיש האלקית בכל מיני הסתרות, וע"כ נקראת אסתר ע"ש ואנכי הסתר אסתיר, וכבר דקדקנו למה נקרא שמה ע"ש הגלות, ולהנ"ל יובן שזהו מדתה וזה מעלה גדולה מאד, כענין שנאמר גם חושך לא יחשיך ממך, היינו לא יחשיך בפני מהיותי עמך:
20