שם משמואל, ראהShem MiShmuel, Re'eh

א׳שנת תרע"א

ב׳במ"ר (פרשה ד') שמור תשמרון וגו', מהו את כל המצוה הזאת, אמר ר' לוי זו קריאת שמע, רבנן אמרי זו השבת שהיא שקולה כנגד כל המצוות שבתורה ע"כ, הנה ק"ש היא קבלת עול מלכות שמים באהבה וצריכה כוונת הלב, והיינו שמסלק א"ע מכל עניני עוה"ז וחמדת שעשועיו רק לדבק א"ע באהבת השי"ת, ובאמת זו כלל התורה כי כל מצוות התורה הן עצות מרחוק לדבק א"ע לשמים כמ"ש הזוה"ק תרי"ג מצוות הן תרי"ג עיטין דאו', היינו שהכל הוא עצה לבוא אל התכלית, והתכלית היא הדביקות, וזו דביקות ממטה למעלה, וז"ש כל המצוה הזאת זו ק"ש שענינה הוא כלל כל המצוות כולן, וחד אמר זו שבת ששבת היא קביעא וקיימא, והקדושה באה מלמעלה למטה והאדם צריך להשתדל רק שיהי' כלי מוכשר לקבל, והוא כעין כלל כל המצוות כולם שיקדש אדם את כל רמ"ח אבריו ע"י רמ"ח מ"ע להיות כלי לשרות עליו שם ד':

ג׳וז"ש במדרש ששבת היא כנגד כל התורה כולה, שהתכלית כולם היא להשיג קדושה מלמעלה למטה וכעין זה היא שבת, וזה הוא עיקר מחלוקתם דר' לוי סובר דעיקר התכלית הוא להיות האדם דבוק בשם השי"ת, ורבנן סברי דעיקר התכלית הוא מה שנותנין לו מן השמים:

ד׳עוד שם במ"ר שמור תשמרון אמר בר קפרא הנפש והתורה נמשלו בנר, הנפש דכתיב (משלי כ' כ"ז) נר ה' נשמת אדם, והתורה דכתיב (שם ו' כ"ג) כי נר מצוה ותורה אור, אמר הקב"ה לאדם הזה נרי בידך ונרך בידי וכו', אם שמרת את נרי אני משמר את נרך, ע"כ הנה הנפש היא בדוגמת הנר, שהוא כדי לקבל את השמן, והשמן נמשך אחר הפתילה, והאור נתלה בפתילה, וכדוגמת זה היא הנפש, שנפש הצומחת נתלית על אד הדם, ונפש החיונית על הצומחת, ונפש המדברת על החיונית, ורוח בנפש והנשמה ברוח, והנשמה מקבלת אור מזיו השכינה, נמצא שע"י ההרכבה והתלויות זו בזו יכול אף הגוף לשאוב חיים ממקור החיים ע"י הנשמה, וזה הוא נר מלמטה למעלה, וזהו נרך בידי ולהיפוך מזה היא התורה שהתורה בשורשה היא רמה ונשאה וגבוהה מאוד ואורייתא וקוב"ה כולא חד רק ע"י מסכים וצמצומים בכל עולם ועולם יותר ויותר וכל עולם נתלה בעולם שלמעלה הימנו, ובכל עולם מתלבשת התורה בענינים השייכים לזה העולם עד שבזה העולם מתלבשת התורה בענינים השייכים לזה העולם, דיני שור ובור וכו', וכאשר אדם משמר את התורה בעוה"ז ולומד לשמה מגיע הדבר עד למעלה למעלה ונמצא האדם משפיע בהתורה כמו שביאר הרב זצ"ל מלאדי בסידור בדרושים לחתונה והכל ע"י תליית עולם בעולם, יש כח ביד האדם למטה, שגם התורה מלמעלה תקבל תועלת מלימוד האדם למטה, והוא ג"כ כדמיון נר ונפש, רק הוא להיפוך שהנפש היא מלמטה למעלה עד הנשמה ומשם מקבלים תועלת עד בחי' התחתונה מלמטה, ועי' בכוזרי בפירוש את קרבני לחמי לאשי, אך התורה היא להיפוך, שהיא הרכבה ותלי' מלמעלה למטה עד אדם התחתון, וזה נרך בידי היא הנפש להאיר את כח הנשמה, ונרי בידך היא התורה להביא תועלת להתורה ע"י הלימוד לשמה, והוא כדמיון ק"ש ושבת הנ"ל שזו מלמטה למעלה, וזו מלמעלה למטה, וק"ש מתיחסת לנפש, שהנפש תדבק בשורשה באהבה, ושבת לתורה, ושבת יעשה כולו תורה והבן:

ה׳במ"ר למה אין מפסיקין בקללות אמר רבי חייא בר גמדא לפי שכתוב מוסר ה' בני אל תמאס וגו' אל תעש את התוכחות קוצין קוצין ע"כ, הענין הגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דהקללות אינן תכלית רק הן פתח שפותחין להאדם לבוא לתשובה עי"ז כמ"ש (איוב ל"ו י') ויגל אזנם למוסר, וא"כ אחר שאינן תכלית השלימות אין שייך להפסיק באמצע ודומה כאדם שבא לאיזה מקום ונשאר עומד באמצע הפתח, והנה שבת שהיא התעוררות לתשובה כמ"ש שבת בו תשיב, איננו בדרך ויגל אזנם למוסר כנ"ל רק ע"י קדושת שבת נתגלים לו ממילא הקלקולים שעשה ועד היכן הוא רחוק מהשי"ת, וזהו צווחין אף עקתין וכו', ברם אנפין חדתין, היינו פתחים חדשים ואנפין היינו פתחים כענין שכתוב על פני המזבח:

ו׳רצה והחליצנו, י"ל שהוא מלשון ועצמותיך יחליץ (ישעי' נ"ח י"א), ובתרגום שם וגופך יחי' בחיי עלמא שהוא אחר תחיית המתים בגופות, וכמו שעוה"ב הוא תחה"מ בגופות כמו כן שבת היא תחיית הנפשות, וע"י התחי' באין לעבודה להתחיל בעבודה כראוי וכמו כן בר"ה, שמצינו בפ"ג דעירובין (ל"ט ע"א) שבר"ה אומרים והחליצנו כי אז בריאה חדשה כמ"ש זכרון ליום ראשון, יוצדק ג"כ הלשון והחליצנו:

ז׳כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה, מנוחה זו שילה, נחלה זו ירושלים, לכאורה נראה שקדושת שילה גדולה משל בית עולמים שנאכלים קדשים קלים ומעשר שני בכל הרואה וא"צ חומה, אך מדשילה נקראת רק מנוחה וירושלים נחלה, נראה שבית עולמים יתר על שילה:

ח׳והענין הוא דהנה במשכן היו קרשים ויריעות מלמעלה שכולן מדבר הצומח ומדבר החי קרשים מצומח ויריעות שמצמר הן דבר הבא מן החי רק חלק שש שבו שהוא מצומח, ורק האדנים שהם מתכות הם דומם, ומשכן שילה הי' בית של אבנים מלמטה ויריעות מלמעלה, הרי שהיו הכתלים שהם דוגמת הקרשים שבמדבר ג"כ נעשים מדבר הדומם כאבנים, רק היריעות נשארו כמו שהיו במדבר מבע"ח, ובבית עולמים היו גם התקרות מצומח ואמה מעזיבה מדומם, הרי שבכל הג' מקדשות משכן שבמדבר ושילה, ובית העולמים, בכל אחת היתה השראת השכינה במקום היותר חמרי, והנה תכלית המכוון במקדש היתה כדי שתהי' השראת שכינה למטה כמאה"כ מ"א ח' כ"ז האמנם ישב אלקים על הארץ, ובזה יובן האיך הקדושה משתלשלת ויורדת שבמשכן היו מעט מדברים הדוממים כגון האדנים, ובשילה היו יותר דוממים, והקדושה היתה משתלשלת ויורדת עד בית העולמים שהיו עוד יותר דוממים ונתקדשו כל חלקי הדוממים, וזהו תכלית המכוון שתהי' השראת השכינה מטה מטה, ולכך נקראת נחלה שאין לה עוד הפסק, וזה הי' דווקא עצם התכלית, והי' בית עולמים יותר גדולה כנ"ל, משא"כ לענין אכילת קדשים הי' בהיפוך, שמחמת שהקדושה לא היתה כל כך בלבוש דומם רק בדבר הבא מן החי, א"כ היתה הקדושה בהתגלות יותר, וכעין שבת שכל דינין ערקין ואתעברו מינה, ולכך היו נאכלים בכל הרואה:

ט׳כי מנסה ד' אלקיכם אתכם, להבין הלא הוא סבר שמצוה היא, כי הוא מתנבא בשם ד', וא"כ מה ראי' היא זו שאינו אוהב השי"ת, אדרבא כוונתו לעשות רצון השי"ת:

י׳והענין דכשעובד בשלימות איני בא לידי טעות כזה שיסבור שזאת מצוה, וכדרך שאמר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה על הגמ' חולין (צ"א.) שח"א שליעאע"ה השטן נדמה לו כגוי, וחד אמר שכת"ח נדמה לו, שהענין שהיצה"ר הוא בב' אופנים, א' כגוי שמראה לו שאיסור הוא ואעפי"כ מפתהו לעשות האיסור, וכגוי שאין בו כח המעצור, והשני כת"ח שמטעהו שזאת מצוה, ויעאע"ה הכניס בכלל ישראל שלא יטעו כלל, והבן:

י״אבגמ' ב"ב (ע"ה ע"א) ושמתי כדכד שמשוחיך אמר ר' שמואל בר נחמני פליגי תרי מלאכי ברקיעא גבריאל ומיכאל וכו' חד אמר שוהם וח"א ישפה, אמר להו הקב"ה ליהוי כדין וכדין, הנה שוהם וישפה הם מאבני חושן, שוהם משל יוסף וישפה משל בנימין ובזוה"ק יוסף נקרא צדיק לעילא, ובנימין צדיק דלתתא, ויש לפרש שיוסף קידש הברית שהיא מקור לכל שייפין דגופא, ובזה שעמד בנסיון קידש כל רמ"ח אברים שלו להיות כולם מרכבה לשכינה, ומשך את הקדושה מעילא לתתא, גם על כל כלל ישראל, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא, זהו פי' צדיק דלעילא, ובבנימין מצינו שעבודתו היתה בתשוקה עצומה ממטה למעלה וז"ש חז"ל (יומא י"ב ע"א) רצועה היתה יצאה מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין ובה הי' מזבח בנוי, ובנימין הצדיק הי' מצטער עלי' לבלעה בכל יום שנאמר חופף עליו כל היום, וזהו הפי' צדיק דלתתא שהוא ממטה למעלה וזהו שוהם וישפה, ולזה פליגי מיכאל וגבריאל, כי מיכאל הוא חסד ממעלה למטה, וגבריאל גבורה מלמטה למעלה, וע"ז אמר הקב"ה להוי כדין וכדין דמחמת התשוקה של ישראל ממטה למעלה עי"ז באה אח"כ מלמעלה למטה, וכמו שיוסף הי' תחילה בהעלם במצרים והי' במקומו בנימין צדיק דלתתא כמבואר בזוה"ק להמשיך ממטה למעלה ואח"כ בא יוסף באתגליא להמשיך ממעלה למטה, והיו שניהם כאחד טובים, וכמו כן אלול בראשונה הוא אני לדודי ובשביל זה בא אח"כ ודודי לי והבן:

י״בבתיקוני זוה"ק ברוך שכמל"ו שחרית וערבית, הענין שמתפללין על התגלות אלקות שמלכותו תהי' ברוכה באתגליא, שחרית לשון ביקור, שכשמאיר לאדם יוכל לבקר ולבדוק א"ע, וערבית היא מלשון חושך, שאף שהוא באפילה וחושך שתהי' לו תשוקה עזה וחזקה עכ"פ, וזהו אמת ואמונה בערבית מלשון (ישעי' כ"ב כ"ג) ותקעתיו יתד במקום נאמן, והבן:

י״גשנת תרע"ג

י״דבמדרש (פרשה ד' ד') אמר בר קפרא הנפש והתורה נמשלה בנר, הנפש דכתיב נר ה' נשמת אדם, והתורה דכתיב כי נר מצוה ותורה אור וכו' נרי בידך זו התורה, ונרך בידי זו הנפש, נראה דענין נר המאיר מפני ששורש האש למעלה מכל דבר משתוקק לשורשו, ע"כ הוא זקוף ועומד ומתלהב למעלה, כי זהו שלימותו להגיע לשורשו ומתפשטים ממנו קוי אור ומאיר, ובדמיון זה נקראת הנפש נר שבאשר הנפש היא מהעליונים היא מתלהבת להשלמתה להדבק בעליונים לכן מתפשטים ממנה כחות נפשיים במצוות ובמעשים טובים, ע"כ נמשלה הנפש לנר:

ט״ווכן יש לומר שנמשלה התורה בנר כי הנה דרשו ז"ל (מד"ר שמות פרשה מ"א ה') ויתן אל משה ככלותו שנמסרה התורה ככלה לחתן, ומוכח כי זה שלימות התורה שנמסרה לישראל, ובפייט של שבועות שהיתה התורה מתאוה ומשתוקקת להמסר לישראל, ויש לומר שמהאי טעמא נקראת כלה בערך ישראל מלשון כלתה נפשי כמו שפירשו ז"ל במה שישראל נקראו כלה של הקב"ה, כן נמי התורה משתוקקת לשלימותה דהיא נתינתה לישראל, ובמדרש בראשית שהתורה נבראת בשביל ישראל, ובתדב"א המשיל את התורה לעבד זקן המלמד דעת לבן המלך, הרי שזה שלימות התורה, ובהתפשטות התורה מלמעלה למטה מתפשטים ממנה קוי אור להאיר לעולם, וע"כ נקראת נר כמו הנפש אלא שזו מלמטה למעלה וזו ממעלה למטה:

ט״זויש לומר שזה הענין נר של שבת, כי הנה כתיב וביום השביעי שבת וינפש, ויש לפרש כי נפש היא לשון רצון כמ"ש אם יש את נפשכם שפירושו רצונכם, והיינו שבשבת רוצה ה' בעמו ישראל ונעשין נרצין אליו ית"ש וכמו שאנו אומרים בקידוש ורצה בנו, וכמים פנים אל פנים נתעורר ג"כ בישראל רצון להש"י, וע"כ בהאיר קדושת שבת ישראל מרגישין את האור כי טוב, ומשתוקקין לאביהן שבשמים ומשליכין מעליהם כל טרדות דהאי עלמא המעכבין את הדביקות, וע"כ ישראל נקראים אז כלה כמו שאנו אומרים לכה דודי לקראת כלה, ולזה רמז נר של שבת:

י״זבמדרש (פרשה ד' ה') רבנן אמרין אתה מוצא יש שומע [לאשתו] ומפסיד ויש שומע ומשתכר כיצד אדה"ר שמע לאשתו והפסיד וכו' אמר לי' מארי הרי שפחתך נתנה לי וכו' ויש ששמע לאשתו ונשתכר זה אברהם מנין שנאמר ותאמר שרי אל אברם הנה נא עצרני ה' מלדת בוא נא אל שפחתי וגו' והיתה אומרת לו לאברהם גרש את האמה הזאת ואת בנה והרע לו נגלה עליו הקב"ה ואמר לו אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה וגו', שמע בקולה ונשתכר שנקרא זרעו לשמו של יצחק וכו' אמר הקב"ה ומה אם מי ששמע לאשתו כך עשה שכר, מי ששומע לי עאכו"כ וכו':

י״חויש להבין הלא היתה נביאה כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, וא"כ הרי שמע בקול הש"י, ומה זה שמביא ששמע לאשתו ונשתכר, ובגוף הדבר יפלא שבא ללמד ק"ו שומע בקול ה' משומע בקול אשתו, ונראה דהנה יש לדקדק בכתוב וירע הדבר מאד בעינו אברהם על אודות בנו, והשי"ת אמר לו אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך, הלוא לא הרע בעיניו על אמתו כלל, אלא על בנו, עוד יש לדקדק בדברי המדרש שהביא הא דבוא נא אל שפחתי, שלכאורה הוא למותר ומדוע לא סגי לי' הא דגרש את האמה הזאת ואת בנה ומי לא ידע מי המה אלה:

י״טונראה דהנה אברהם קיים כל התורה, והנה שפחה אסורה מן התורה מלאו דלא יהי' קדש כמ"ש התרגום והרמב"ן, והנה שרה שאמרה לאברהם בוא נא אל שפחתי ולא אמרה מפורש שתשחררה מקודם, הי' לכאורה לאברהם למאן בזה, ועיין באור החיים במקומו, ובאמת נראה שלא שחררה כמ"ש אח"כ הנה שפחתך בידך, אך אברהם בידעו את צדקת שרה בטח בה לב בעלה שבודאי נבואה או רוח הקודש דובר בה, וע"כ כתיב וישמע אברהם לקול שרי שפירש"י לרוח הקודש שבה, והיינו משום דבלאו הכי אסורה לו, ובמד"ת פ' חיי שרה דורש כל פרשת אשת חיל על שרה, ויצדק לאמור בה בטח בה לב בעלה, והוא בכלל אמונת חכמים אפי' יאמרו לך על שמאל שהוא ימין:

כ׳והנה כעין דוגמא זו היתה התנצלות אדה"ר במה שאמר האשה אשר נתת עמדי, דקדק לומר אשר נתת עמדי, אף שלא היתה אשה אחרת בעולם, אלא שרמז התנצלות, שחשב שבאשר היא מתנה מהש"י בודאי מיעצתו לטובה, וזהו שבמדרש במשל הרי "שפחתך" נתנה לי, אך שמע לאשתו והפסיד, שבאשר לא הוחזקה אצלו לנבואה, לא הי' לו לשמוע אלי', אך אברהם שמע לאשתו לבוא אל שפחתה באשר הוחזקה אצלו לנבואה ונשתכר, וזה שהביא המדרש המאמר בוא נא אל שפחתי ומיושב דקדוק האחרון, אך כשאמרה לו שרה גרש את האמה הזאת ואת בנה, הנה רמזה שאיננו בנו אלא בנה, וע"כ יצא לתרבות רעה, והוא כדין הבא על השפחה, הרע בעיניו על אודות בנו, היינו שחשב מקודם שהוא בנו מתיחס אחריו, ולא בנה, שחשב שבאשר הי' מותר בה עפ"י נבואת שרה, אינו בדין שיוצא חלציו יהי' עבד מתיחס לה ולא לו, וע"כ נולד לו ספק, אולי לא היתה מתחילה נבואה כלל, וא"כ עשה איסור בביאת השפחה, וכ"ז נמשך אודות בנו וע"כ לא כתיב שהרע בעיניו על אמתו, שבאמת לא על שילוח אמתו הרע בעיניו, אלא על ביאתו, וזה נכלל במה שאמר על אודות בנו, שהכל הוא אודות בנו, ומיושב דקדוק אודות בנו ולא נאמר בפשיטות על בנו, אלא לרמז על כל הנמשך מזה:

כ״אע"ז השיב לו השי"ת אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך, היינו על הנער במה שאינו מתיחס אליך אלא כנער מן השוק ושע"כ יצא לתרבות רעה, ועל אמתך במה שבאת אלי' כל אשר תאמר אליך שמע בקולה, כל הוא לרבות, היינו שהכל הי' נבואה, הן תחילת ביאתו על השפחה, והן הגירושין, כי ביצחק יקרא לך זרע, וזה שבמדרש ששמע לאשתו ונשתכר, שנקרא זרעו לשמו של יצחק, שאלמלא קיבל דברי' של שרה בתמימות בבחי' אפי' אומר לך על שמאל שהוא ימין, הי' משחררה מקודם וא"כ שוב הי' ישמעאל בנו מתיחס אחריו, א"כ במה ששמע לאשתו ולא שחררה נשתכר שנקרא זרעו לשמו של יצחק:

כ״בויש לומר עוד שזה הי' תיקון על חטא אדה"ר בעץ הדטו"ר שהי' היפוך מדת התמימות, שלא הי' לו לחקור כלל הטוב הוא אם רע, וק"ו אם אפי' לחכמים מצוה לשמוע אפי' על שמאל שהוא ימין עאכו"כ למאמר הש"י בעצמו, ובמה ששמע לאשתו ונפסד הי' התיקון במה ששמע לאשתו על שמאל שהוא ימין כנ"ל ונשתכר, ומעתה יובן הק"ו של המדרש אם מה מי ששמע לאשתו כך עושה שכר היינו אמונת חכמים כנ"ל השומע לי במה שהיא מצוה מפורשת אף שמתנגדת לשכלו עאכו"כ:

כ״גר"ח אלול

כ״דיש להבין מדוע נזכרה סעודת ר"ח בכתוב בשאול יותר מכל סעודות המועדים, שלא נזכרו בקרא מפורש אלא נתרבה מתיבת לכם וגם לא מצינו בהם קיבוץ רבים לסעודה, ונראה דהנה י"ב חדשים כנגד י"ב שבטים כל חודש מיוחד לשבט אחר ומ"מ יו"ט של ר"ח הוא לכל ישראל ולא לשבטו לבד, והטעם אמר כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה עפ"י דברי המדרש נשא שיעקב אע"ה עשה אותם יונקים זה מזה, וא"כ השבט שאליו מתיחס החודש הוא צינור אשר דרך בו עובר היו"ט לכל ישראל וא"כ עיקר מציאות יו"ט של ר"ח הוא התאחדות ישראל ויונקים זה מזה, והנה בש"ס ע"ז (ל"ו:) שגזרו על פתם וכו' משום בנותיהם היינו שמביא לידי התקרבות הדעת, וע"כ ר"ח שהעיקר היא ההתאחדות והתקרבות ישראל כנ"ל דבלא"ה הרי הוא רק יו"ט של יחיד, ע"כ באה בו הסעודה בכנופיא מפורש להורות שלענין ר"ח נצרך ענין הסעודה אבל בחגים ובמועדים שאין מציאותם מצד האחדות לא נאמרה בו סעודה מפורש, ואין בו ענין קיבוץ רבים לסעודה:

כ״השנת תרע"ד

כ״ובמדרש למה אין מפסיקין בקללות וכו' אל תעשה את התוכחות קוצין קוצין [סי' המת"כ חתיכות מקוצצות] אלא אחד קורא את כולן, וכבר הגדנו בשם כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה לפרש שאין התוכחות והעונשין לנקמה ואין זה התכלית אלא לחסר ולהדחות את חלק הרע למען ישובו להטותם לתחי', וכבמדרש לא לרעתם נתתי להם ברכות וקללות אלא להודיעם איזו דרך טובה שיבחרו אותה וכו', ואם הי' מפסיק בהם הי' מורה שזהו התכלית, ע"כ אין מפסיקין להורות שאין זה התכלית אלא כל פרטי העונשין כולם מסבבין לתכלית אחת וע"כ אחד קורא את כולם עכת"ד:

כ״זוזה הפי' קוצין קוצין חתיכות מקוצצות, שאין בהם חיבור אל העיקר והשורש, וזה עצמו הי' ענין קללות הר עיבל, כי ארץ היא לשון רצון כאמרם ז"ל במדרש בראשית (פ"ה ח') למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה, ויש רצון נכבד הוא הרצון לאלקות, ויש רצון מקולקל לטנופי דהאי עלמא וארץ ישראל היא כינוי לרצון נכבד וארץ עמים כינוי לרצון מקולקל, וע"כ לירושת ארץ ישראל היו צריכין מקודם לדחות חלקי הרע, שחלק הרע שבאדם מושכו לרצוניות זרים, וזהו הענין שגדוע אשירה קודם כבש"ס ע"ז (מ"ה:) וע"כ בו ביום שעברו את הירדן עברו ששים מיל עד הר גריזים והר עיבל טרם חנו בגלגל כבש"ס סוטה (דף ל"ו.):

כ״חועפ"י הדברים האלה מובנת השמחה שהיתה שם עד שכל אין שמחה אלא בבשר שלמים נלמד משם, והיינו עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בפי' הפסוק (תהלים נ"א י"א) תגלנה עצמות דכית שלשון דכית היא טהרה בלשון תרגום, היינו שמצד טהרת עצמות הם ששים ושמחים, כי חלקי הרע הם מכבידים על האדם ומונעים ממנו השמחה, עכ"ד, וע"כ ברכות וקללות הר גריזים והר עיבל שנאמרו בתורה רק הקללות לבד שמורה שתכלית הכוונה בהם היו הקללות אלא שתחלה פתחו בלשון ברכה, והיינו כנ"ל שכוונת הקללות היתה, לחסר ולהדחות את חלקי הרע, זה עצמו הביא השמחה:

כ״טבמדרש מה כתיב למעלה מן הענין כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת מהו את כל המצוה הזאת א"ר לוי קריאת שמע רבנן אמרי זו השבת שהיא שקולה כנגד כל המצות שבתורה:

ל׳ביאור הדברים דהנה לקמן במדרש אם שמרתם דברי תורה אני משמר אתכם מן המזיקין וכו' עד ומי הם אלו המלאכים שהם משמרין את האדם אמר רבי יהושע בן לוי אוקוניא מהלכת לפני האדם והכרוזות כורזין לפניו וכו' תנו מקום לאיקונין של הקב"ה ע"כ, נראה שריב"ל הוסיף לומר שצלם אלקים שעל האדם הוא השומר ואינו צריך למלאכים לשמירה וזהו הפי' איקוניא היינו האיקונין של האדם שהוא צלם האלקים, דוגמא לדבר תינוק בן יומו חי אין צריך לשומרו מן העכברים וכו', אך אין מחוסר אבר יוצא למלחמה כברש"י (דברים כ' א') והגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הטעם כי ישראל נוצחי המלחמות מחמת הצלם אלקים שעליהם ונופל על אויביהם אימה ופחד, אבל כשהוא מחוסר אבר שוב אין צלם האלקים שורה עליו בשלימות ע"כ אין יוצא למלחמה, עכת"ד:

ל״אוהנה ידוע שרמ"ח איברי הנפש אינם נשלמים אלא ברמ"ח מצ"ע וא"כ כל עוד שאינו מקיים כל המצות עדיין אין הצלם אלקים עליו בשלימות, ק"ו ממחוסר אבר הגשמי, וזה שדקדק המדרש כי אם שמור תשמרון את כל המצוה היינו שהשמירה מהמזיקין היא מחמת שמירת כל המצוה, ובאשר אמר הכתוב המצוה הזאת משמע מצוה יחידית, וזה סתירה מיני' ובי', ע"כ יצא לדרוש שהכוונה למצוה אחת כוללת, ע"כ אמר ר"ל זו ק"ש שיש בה רמ"ח תיבין כמספר רמ"ח אברים שבאדם, ויתבאר עפ"י דברי ת"כ פ' שמיני כשם שהוא יחיד כך תהי' עבודתכם מיוחדת לפניו, וע"כ ק"ש שהיא יחוד הש"י צריכים להיות כל החושים מותאמים יחד, והעצה לזה להיות בכל פעם בהתחדשות גמורה כמ"ש אשר אנכי מצוך היום כפירש"י לא יהיו בעיניך כדיוטגמא ישנה אלא כחדשה שהכל רצין לקראתה, ואין חוזק כחסידות בתחילתו, ומחמת זה יכול לצמצם לה כל החושים וכל הרמ"ח אברים ובזוה"ק ח"ג (רס"ג.) מאן דמייחד שמי' דקב"ה ישוי לבי' ורעותי' בההוא יחודא דקאמרן ויחבר כל שייפוי בההוא יחודא בההוא רעותא למהוי כלהו אחד וכו' ולכן נעשים כלים מוכנים לקבל את צלם אלקים והיא לו לשמירה, וזה עצמו הוא הענין דרבנן אמרו זה יום השבת שכל שבת ושבת היא חדשה לגמרי וכמ"ש האור החיים שלעולם כל הבריאה אינה אלא לשבעה ימים וחוזר חלילה, א"כ בבריאה זו היא שבת הראשונה, ועיין בספר אור ישראל סוף תיקון ואו, וזה שאנו אומרים בזמירות לארוס וארוסה להתקפא חלשין והבן, וע"כ בכח האדם לצמצם כל החושים מוח ולב, וזה זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו והוא רזא דאחד, ושלימות צלם אלקים, וזהו שבמדרש ברכו במאור פנים, וע"כ כורזין לפניו תנו מקום לאיקונין של הקב"ה:

ל״בשנת תרע"ה

ל״גבמדרש (ד' א') רבנן אמרי אמר הקב"ה לא לרעתם נתתי להם ברכות וקללות אלא להודיען איזו דרך טובה שיבחרו אותה כדי שיטלו שכר, ודברי המדרש צריכין ביאור מה צריכה למימר שלא לרעתם וכו' מה הו"א הי' שלרעתם נתנו, ועוד שאמר ברכות וקללות כאילו הי' הו"א שגם הברכות נתנו לרעה ח"ו אתמהה:

ל״דונראה דהנה במדרש לקמן א"ר חגי ולא עוד שנתתי לכם שני דרכים אלא שנכנסתי לפנים משורת הדין ואמרתי לכם ובחרת בחיים, ויש להבין למה נקרא זה לפנים משורת הדין דמה ויתור יש בזה שנתן עצה לבחור בחיים, ובאמת בגוף הדבר אינו מובן מה שייך בזה נתינת עצה כי מי לא יבין מעצמו לבחור בחיים אלא באם אינו מאמין שזה דרך החיים או מסתפק ולזה לא שייך לומר ובחרת בחיים שהרי אינו מאמין כלל שזה דרך החיים:

ל״הונראה לפרש עפי"מ שכתב האריז"ל בליקוטי התורה פרשת בראשית ד"ה וישלחהו וז"ל לפי שנאמר כי ביום אכלך ממנו מות תמות וכיון שיצא מפיו בהכרח יעשה וימות כד"א נורא עלילה על בני אדם, עכ"ל, ואף שהבחירה נשארה אצלו חפשית דאל"ה לא הי' שייך לענוש אותו היינו שבאותו רגע נשארה אצלו הבחירה חפשית לעשות או לחדול, אבל מ"מ סוף כל סוף הי' מוכרח דיבורו של הקב"ה לצאת לפועל אם לא עכשיו יהי' לאחר זמן, וע"כ על מה שאכל עתה שלא הי' מוכרח שוב שייך לענוש אותו:

ל״וויש לומר שכן הוא במאמר הש"י ובחרת בחיים, מאחר שיצא מפיו ית"ש בהכרח שכן יהי' שישראל יבחרו בחיים, ואם לא עכשיו יהי' לאחר זמן וסוף כל סוף מוכרח מאמר זה להתקיים, ומ"מ מקבלין שכר על הבחירה בחיים שאינן מוכרחין על אותה העת דווקא, אבל מ"מ באשר היא הבטחה על העתיד ואיננו אלא מחוסר זמן לבד לאו כמחוסר מעשה דמי ונקלה להם הבחירה בחיים יותר מאם לא היתה הבטחה כלל, שאחר ההבטחה שוב אין לצד הרע דביקות בהם:

ל״זובזה יש לפרש מה שאמרו ז"ל במדרש בראשית (פ"כ כ') אין תשוקתו של יצה"ר אלא לקין וחביריו, אף דאמרו ז"ל סוכה (נ"ב.) כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו, מ"מ אין היצה"ר דבק בהם מאחר שהוא רק לזמן, ותשוקה היא דביקות, ובאשר אין לו דביקות בהם אינה נקראת תשוקה, ובזה מובן הא דנכנס עמהם לפנים משורת הדין שעשה להם סיוע במאמרו ובחרת בחיים, ומ"מ חושב להם כאלו בחרו בחיים מעצמם בלי שום סיוע:

ל״חובזה יש לפרש את הברכה אשר תשמעו ולא כתיב אם תשמעו, היינו שזה עצמו היא הברכה שישמעו בודאי, וימתקו הדברים עפ"י דברי זוה"ק ח"ג (כ"ג.) בהפרש שבין מלת "אם" למלת "אשר" דמלת "אם" הוא ספיקא ותווהא הוא אם יהי' כך, אבל "אשר" הוא ודאי שודאי יהי' כך עי"ש, וע"כ ה"נ שבזה שנתן לפניהם ברכות וקללות ואמר להם ובחרת בחיים שנכתב בפרשת נצבים זה עושה שישמעו בודאי וכנ"ל:

ל״טומעתה יובן הא דלא לרעתם נתתי להם ברכות וקללות, דהנה בש"ס מגילה (דף כ"ה ע"ב) לפי גירסת רש"י ברכות וקללות נקראין ומתרגמין פשיטא מהו דתימא ניחוש דלמא אתו למעבד מאהבה ומיראה [פירש"י מאהבה של ברכות, ומיראה של קללות ואין לבן לשמים] קמ"ל, ויש לומר הטעם דלא חיישינן להכי מה"ט הוא דמאמר ובחרת בחיים מועיל שתהי' העשי' בשלימות כמו שנצטוו, וזה שבמדרש לא לרעתם נתתי להם ברכות וקללות היינו שיסתעף מזה רע דיעשו מאהבה ומיראה, אלא להודיען איזה דרך טובה שיבחרו אותה. היינו שיבחרו אותה בודאי וכנ"ל:

מ׳ויש לומר נמי שענין זה הוא בכלל ברכת שבת, דבתקה"ז נטריקן שבת ש' בת וש' רומז לתיבת שמעו, והוא כלשון הכתוב שמעו בת, וזה גורם נטי' בלב ישראל לטובה, וממנו נמשך שאפי' ע"ה אימת שבת עליו:

מ״אכי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה, וברש"י מנוחה זו שילה נחלה זו ירושלים, נראה לפרש ענין שילה וירושלים שבשניהם נאמר אל המקום אשר יבחר ה', ובאשר האדם הוא עולם קטן, מן עולם הקטן נבוא להבין עולם הגדול ומהגדול את הקטן, כי עולם שנה נפש הם בבחי' אחת:

מ״בונראה דכמו באדם המובחר שבו הוא המוח והלב, כן בשנה מובחר הזמנים הם שבת ומועדים, ובעולם שילה ובהמ"ק, והיינו כי מוח ולב שבנפש המוח להשכיל והלב להשתוקק להתדבק בשורשו, והוא בכלל תורה ומצות, תורה מתיחסת להמוח והשכל, ומצות מתיחסין ללב באשר עיקרם שיהיו נעשים ברעותא דליבא, וכבר דברנו מזה ובאמת שבת רה עצמה נכלל הכל, כי לימוד תורה הוא מצוה מתרי"ג מצות, ומ"מ היא כנגד כולם באשר היא כוללת מוח ולב, שהשכלה שבתורה מתיחסת למוח, וגוף הלימוד ביגיעת בשר והתמדת הקריאה הוא עבודה ככל המצות שבתורה המתיחסין ללב, ודוגמא דידהו בשנה היא שבת ויו"ט שבת הוא במוח ושכל, וממנו עונג שבת, ושבת יעשה כולו תורה, ואין בו מצות שמחה, כי שמחה בהתפעלות ורגש הנפש היא מכחות הלב, ויו"ט הוא בלב וע"כ ביו"ט הוא מצות השמחה והלל:

מ״גודוגמא דידהו היא שילה וירושלים כי שילה היא בחלקו של יוסף ויוסף הוא ראש של ישראל, ויעקב כל מה שלמד משם ועבר מסר לו ותורה מתיחסת למוח ושכל כנ"ל, וכבמדרש בראשית (פרשה ק' סי' ט') שאמר יוסף לשבטים אתם הגוף ואני הראש תבואתה לראש יוסף, ובמק"א פרשנו שיוסף הצדיק הכניס בחי' הראש והשכל בכל ישראל, והיינו דהא דיוסף נקרא ראש משום דמדתו היתה שמירת הברית שנוגע במוח, ובמדרש ויקרא (ל"ג ה') יוסף ירד למצרים וגדר עצמו מן הערוה ונגדרו כל ישראל בזכותו, וע"כ כמו שנגדרו כל ישראל בזכותו כן נמי הכניס בהם שלימות המוח והשכל דהא בהא תליא, ע"כ שילה שבחלקו של יוסף היא בחי' הראש שבעולם, וירושלים היא בחלקי של בנימין ויהודה הוא בבחי' הלב כי בנימין הצדיק צדיק דלתתא היתה מדתו השתוקקת למעלה וכדאיתא ביומא (י"ב.) רצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין וכו' והי' בנימין הצדיק מצטער עלי' לבלעה, ולשון לבלעה מורה על גודל התשוקה כמ"ש (ישעי' כ"ח ד') בעודה בכפה יבלענה, וכן יהודה שממנו מלכות ב"ד שהי' כל ענינו תשוקה וצמאון להש"י וכל ספר תהלים מלא מזה, והוא בחי' לב דירושלים היא ליבא דכל עלמא, ובמדרש איכה זאת רעתך כי מר כי נגע עד לבך זה בהמ"ק והיכן נקרא בהמ"ק לבן של ישראל כמ"ש והי' עיני ולבי שם כל הימים ע"כ במדרש, וע"כ נקרא ביהמ"ק ביתך דוד כי המלך לבו לב כל העם ע"כ בהמ"ק מתיחס לדוד המלך:

מ״דוהנה נתבאר כי שילה וירושלים הן המוח והלב שבעולם, ומ"מ ירושלים היא יותר במעלה משילה, אף שלכאורה נדמה שמעלת שילה שהיא בחי' ראש היא יותר במעלה, מ"מ ענין מקומות אלו שבהן היתה התגלות אלקית, רבותא יותר שנתפשטה הקדושה והתגלות אלקית אף במקום שהוא בחי' לב מהרבותא שנתפשטה הקדושה במקום שהוא בחי' ראש, שלבחי' ראש נקל יותר התפשטות הקדושה, וע"כ בראשונה זכו ישראל לשילה היינו התפשטות הקדושה בבחי' ראש, והלכו מדרגא לדרגא עד שזכו לירושלים התפשטות הקדושה אף בבחי' לב:

מ״הונראה שאף שחרבה שילה מ"מ היתה לעומתה ציון, ולעולם זאת על ישראל שתי בחי' האלה בחי' ראש ובחי' לב, וציון היא בחי' ראש, וידוע שציון גמטריא יוסף, ובמדר"ת סוף ויגש מחשב והולך כל מה שאירע ליוסף אירע לציון:

מ״ווהנה מנוחה זו שילה ונחלה זו ירושלים, כי מנוחה היא שאין לו עוד מלחמה ואין צריך עוד להגנה וכמ"ש והי' בהניח ה"א אותך מסביב, כן לא הוצרכה שילה לחומה ואוכלין קדשים בכל הרואה, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שכל הרואה את שילה הי' נופל פחד ואימה עליו, וע"כ אין צריכין לחומה לשמירה מהחיצונים, עכת"ד, ויש להוסיף בה דברים כי כמו שהי' פחד אלקים לנגד עיניו של יוסף כמ"ש ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלקים, וכמו שאמר אח"כ לאחיו את האלקים אני ירא, כן נמי הי' שכרו שנפל פחדו על כל כחות החיצונים וכלהו ערקין מפחדו, ונחלה זו ירושלים כלשון התוס' יבמות (פ"ב:) מה נחלה אין לה הפסק כן ירושלים אין אחרי' היתר, כי באשר היתה התפשטות הקדושה למטה יותר אפי' בבחי' לב ונתקדש אפי' הדומם שוב אין לזה ביטול כי ביטול הוא שייך רק בדבר בלתי נשלם, וכבר דקדקנו במק"א שבבהמ"ק שגם התקרה שהיא מדבר הצומח הי' עלי' מעזיבה שהיא טיט ועפר, עי"ז נתקדשו גם חלקי הדומם, לעומת שבשילה היו יריעות מלמעלן שהן עיקרן מבעלי חיים, וע"כ אין לקדושת ירושלים ביטול לעולם:

מ״זונאמר דוגמא זו גם בשנה, שבת היא מנוחה כאמרם ז"ל (רש"י בראשית ב' ב') באה שבת באה מנוחה, וכל שלטני רוגזא ומארי דדינא כולהו ערקין ואתעברו מינה, וידוע שמוסף שבת הוא יוסף, וכמו שנפל פחד יוסף על כל חיצונים כן ענין שבת, ומזה נסתעף שגם ע"ה אימת שבת עליו, וזהו הענין דברכו במאור פניו, וכבר דברנו מזה, מועדים הם נחלה שאין לה הפסק, וידוע טעם הרמב"ן דבשמים למוצאי שבת ולא למוצאי יו"ט, כי במוצאי שבת הנשמה יתירה מסתלקת, ורוח יתירה של יו"ט אינה מסתלקת במוצאי יו"ט:

מ״חוכן דוגמא דידהו בנפש האדם מוח ולב נקראים נמי מנוחה ונחלה, שלימות המוח והשכל נקראת מנוחה, כי בהתגברות כח השכלי באדם יש לו מנוחה מכחות החומר והתאוה כמ"ש הרמב"ם שאין מחשבת התאוה מתגברת אלא בלב הפנוי מן התורה וחכמה, וכן רוה"ק שהוא שלימות השכל נקרא מנוחה כמ"ש (ירמי' מ"ה ג') בברוך בן נרי' שהתאונן על שלא השיג רוה"ק יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי, ושלימות הלב נקראת נחלה, והיינו כי נחלה היא דבר הקיים לעולם כאמרם ז"ל ראש השנה (י"ב:) מה נחלה אין לה הפסק, והיינו כי השכל בלתי אפשר שיאיר בבשר ודם בלי שינוי והפסק, וכענין שאמרו ז"ל הרבה פעמים בש"ס כד ניים ושכיב אמר להא שמעתתא, כי השכל לפעמים הוא בהיר ולפעמים בלתי בהיר ונקרא בלשון חכמי האמת מוחין דגדלות ומוחין דקטנות, אבל הלב לעולם צריך להיות משתוקק לאביו שבשמים וכענין שכתוב (שה"ש ה' ב') אני ישנה ולבי ער וכמ"ש בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך וכמ"ש הרמב"ן סוף פרשת עקב (י"א כ"ה) בפסוק ולדבקה בו ויתכן שתכלול הדביקה לומר שתהי' זוכר ה' ואהבתו תמיד לא תפרד מחשבתך ממנו בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך עד שיהיו דבריו עם בני אדם בפיו ובלשונו ולבו איננו עמהם אבל הוא לפני ה' עכ"ל:

מ״טהרי כי עולם שנה ונפש הם בחי' אחת שבכל אחד מהם יש בחי' מנוחה ובחי' נחלה, שילה ובהמ"ק או ציון וירושלים הם בעולם, שבת ויו"ט בשנה, מוח ולב בנפש:

נ׳והנה כתיב לשכנו תדרשו ובאת שמה ובספרי כי אם אל המקום אשר יבחר ה"א מכל שבטיכם דרוש עפ"י נביא יכול תמתין עד שיאמר לך נביא ת"ל לשכנו תדרשו ובאת שמה דרוש ומוצא ואח"כ יאמר לך נביא, וכן אתה מוצא בדוד זכור ה' לדוד את כל ענותו אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב אם אבוא באוהל ביתי אם אתן שנת לעיני עד אמצא מקום לה' משכנות לאביר יעקב, מנין שלא תעשה אלא עפ"י נביא שנאמר ויבוא גד ביום ההוא אל דוד, עכ"ל, ונראה שהמציאה היא לעומת הדרישה, ובאשר לא התעורר בדבר זולתו ע"כ בלתי אפשר הי' שימצאו את המקום וכמ"ש הרמב"ן (במדבר ט"ז פסוק כ"א) וז"ל ואלו היו ישראל חפצים בדבר ונתעוררו בו מתחילה הי' נעשה בימי אחד מהשופטים וכו' עיי"ש, ולפי דרכנו שמפני שלא דרשו לא היו מוצאים, ובאמת שיש בזה פלא גדול הלוא מפורש בתורה מקום העקידה ושם כתיב מפורש ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה ופירש"י ה' יבחר ויראה לו את המקום הזה להשרות בו שכינתו ולהקריב כאן קרבנות וכו' בהר זה יראה הקב"ה לעמו, עכ"ל, א"כ הי' המקום ידוע להם, ודוחק לומר שידעו רק את ההר ולא את המקום מצומצם, ומוכרח לומר כי מאת ה' היתה זאת שלא יהי' המקום נגלה אלא לפי מסת הדרישה וע"כ אף שהי' מפורש לא התבוננו בה בינה, דוגמא לדבר איתא בזוה"ק דזמן הקץ מפורש בתורה ולעתיד הכל יהיו רואין אותו מפורש בתורה ועתה הוא סתום ואין אתנו יודע עד מה, וכן הי' בענין ציון וירושלים:

נ״אוכן הוא נמי דוגמא דידי' בשנה ובנפש שלעומת הדרישה בכל לב ונפש לשבת ויו"ט זוכין להתגלות הארה מהן, שאף בפשיטות שבת ויו"ט הם לכל אחד מישראל, מ"מ נועם מתיקות עריבות קדושתם אינו מתגלה אלא כמסת הדרישה והשתוקקת אליהם כל ימות החול והשגחה על עצמו שיהי' ראוי לקבל זמן המקודש וישים את הדברים אל לבו איך אשא פנים לקבל את השבת בבגדים צואים האלו, מה גם ח"ו בקלקול העבירות שהנשמה מסתלקת כמ"ש האריז"ל שקודם העבירה מסתלקת כדי שלא תתפגם בהתפגמו, וכמו שצעק יהודה במר נפשו כי איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי, כן יהי' האדם צועק לנפשו איך אעלה בעליות השבת ויו"ט והנשמה הקדושה איננה אתי, זהו הדרישה באמת, וכשמגיע שבת ויו"ט אז יתגלה לו מה שלא נגלה אליו מקודם:

נ״בוכן בנפש שהוא המוח והלב בלתי אפשר שיאיר באדם המוח והלב אלא לעומת הדרישה והיינו ע"י יגיעת התורה ומצות זוכין להארה במוח ובלב וע"ז נאמר יגעתי ומצאתי תאמין שלעומת היגיעה זוכין להמציאה, ומציאה היא דבר שאינה קנינו ורכושו של אדם הבא ע"י מעשיו ואינה שייכת אליו, כן לעומת היגיעה זוכין להארה יתירה במוח ולב אף שאיננה שייכת אליו כלל:

נ״גבמדרש (פרשה ד' סי' ח') כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך זש"ה (משלי י"ח ט"ז) מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו, ודורש על מתנת צדקה, א"ר אבוהו מה לי למקום אחר למוד ממקומו מה כתיב למעלה השמר לך פן תעזוב את הלוי ואח"כ כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך וגו', נראה לפרש בהקדם מ"ש החובת הלבבות בפסוק מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונות ידלנה, שכמו מים עמוקים שהם לעולם במציאות בבטן הארץ אלא שמעבה האדמה מכסה עליהם, ואין צורך אלא לסלק את הכיסוי ואז ממילא יתגלו המים, כן עצה בלב איש שלעולם יש מציאות העצה בלב האדם אלא שצריכין לסלק את המונע עכת"ד:

נ״דויש לומר עוד שלאו דווקא מציאות המים היא במציאות אלא גם התפשטות המים שממקור מוצא מים נובעים ומתפשטים חוץ למקומם ומעבה האדמה הוא מונע ועוצר לבל יתפשט המקור, כן העצה בלב איש היא כמקור הנובע ומתפשט חוץ לגבולו היינו להחכים גם את גופו ואבריו שיהיו מעצמם נמשכים אחר הטוב, וזה נקרא התפשטות חוץ לגבולו היינו כמו חפירת הבאר שבסילוקו האדמה נותן מקום להמקור להתפשט ולהתרחב, כן הצורך לאדם לסלק הגשמיות, וזה מתן אדם ירחיב לי, דמה שאדם מתקדש עצמו במותר לו הוא נקרא מתנה שדבר האיסור שאדם פורש ממנו אינו נקרא מתנה אלא חיוב אבל הקדושה בדבר רשות זה נקרא מתנה, והוא דומה למתנות עניים שאין להעני חוב עליו אלא הוא נותן לו בנדבת לבו, והנה הוא התרחבות והתפשטות גבול הקדושה, וזה גורם שגם העצה שבלבו תתפשט חוץ לגבולה ותתרחב דעתו כנ"ל, ושניהם כאחד טובים בפשיטות נתינת הצדקה וברוחניות הקדושה בדבר הרשות, גורמים נמי התפשטות ההצלחה בגשמיות וברוחניות כנ"ל, וכענין שכתוב במשלי (כ"ד ד') ובדעת חדרים ימלאו, כי העדר הצלחה בגשמיות נמי הוא מפאת כחות הרעים שיש להם שליטה לעצור בעד התפשטות והתרחבות הצלחה, כמו שליטתם ברוחניות כאבן מונח על הלב, ובשני דברים הנ"ל גוללין את האבן מעל פי הבאר הגשמי והרוחני:

נ״הוז"ש ר' אבוהו ללמוד ממקומו דהנה במדרש שארץ ישראל עצמה נתרחבת ולא יעצרנה הגשם, וזה נמשך ממה שישראל מוסיפין על מתנות המחויבין כמו שפירש"י בפסוק והלוי אשר בשעריך לא תעזבנו אם אין לך לתת לו מחלקו וכו' הזמינהו על שלמיך על דרך הנ"ל:

נ״ובנים אתם לה' אלקיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת, ובש"ס יבמות (י"ג:) לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות, ויש להבין מה ענין זה עם בנים אתם לה' אלקיכם ועם לא תשימו קרחה בין עיניכם למת, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פירש עפ"י דברי הרמב"ן בטעם המצוה שאסור גדידה ושריטה על מת משום עם קדוש אתה שהיא הבטחה בקיום הנפשות לפניו ית"ש יאמר אחרי שאתה עם קדוש וסגלת ה' ולא ישא אלקים נפש וחשב מחשבות לבל ידח ממנו נדח אין ראוי לכם להתגודד ולהקרח על נפש ואפי' ימות בנוער, עכ"ל, ובזוה"ק הוסיף לאמר שאני מעייל יתהון לעלמין טבין ושפירין:

נ״זאך עדיין יש להבין תינח נפש אבל הגוף יורד לקבר, והרי הוא קורח וגודד על אבדון הגוף ולמה אסרה תורה, והתירוץ לזה דהאדם צריך שלא ישגיח על הגוף שאין להגוף מעלה מצד עצמו אלא שהוא נרתיק וצורך הנפש, ומאחר שאין מגיע היזק לנפש אדרבה מתעלה בתוספת מעלה בעלמין עלאין טבין ושפירין אין להראות צער יותר מדאי ע"י קרחה וגדידה על העדר הגוף, והנה ענין אגודות אגודות נתהוה מפאת פירוד לבבות, והלוא נפשות ישראל בשורשם הם אחד, ובהכרח שזה נתהוה בשביל מיעוט הליכה אחר הנפש ותופס את עניני הגוף לעיקר, וא"כ הוא טעמו כטעם איסור גדידה וקרחה למת, ע"כ שניהם נכללין בדיבור אחד, ודפח"ח:

נ״חאך עדיין יש להבין התינח אגודות אגודות שבאין מפאת פירוד לבבות שמוצאם מעניני הגוף, אבל אי פלג מורין כב"ש ופלג כב"ה מאי איכא למימר, ונראה דהנה ידוע מענין מחלוקת ב"ש וב"ה שנמשך מפאת שורש נשמתם ב"ה מקו הימין חסד ע"כ נוטים תמיד להקל, וב"ש מקו השמאל גבורה נוטים להחמיר, חוץ ממקומות מועטים שהוא להיפוך ונחשב לרבותא מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה, ומ"מ בב"ד אחד או בעיר אחת למר כדאית לי' ומר כדאית לי' אסור להם להתחלק אלא לעמוד למנין ולהתבטל המיעוט מפני הרוב, והוא כענין מיכאל וגבריאל אף שזה של מים וזה של אש מ"מ מחמת עוצם ביטולם להש"י אינם חולקים רשות לעצמם ובטלים ממהותם, וכן בב"ד של מטה צריכין להיות בטלים ממהותם וחוזרין ללכת אחר הרוב:

נ״טוהנה ידוע מה דאיתא בזוה"ק דמה שאנו אומרים אם כבנים אם כעבדים, דיש שהם בבחי' בן ויש שהם בבחי' עבד, ואלו ואלו צדיקים גמורים נינהו, וההפרש בין בחי' בן לבחי' עבד יש לומר מדברי הזוה"ק ח"ג (רפ"א.) אמר אליהו וכל ראשי מתיבתאן רעיא מהימנא אנת הוא ב"נ אנת הוא בר מן מלכא ומטרוניתא דאשתדלותא דילך לגבי קב"ה לאו כמאן דעביד חסד עם קונו אלא כברא דמחוייב לשווי' גרמי' ותוקפי' למפרק אבא ואימא ומסר גרמי' למיתה עלייהו דמאן דלאו איהו ברא דמלכא ועבד טיבו עם מלכא ועם מטרוניתא ודאי האי אתחשיב דעביד חסד עם קונו עכ"ל, מבואר מדברי זוה"ק אלו דעבודת בחי' בן היא שאיננו נפרד להיות יש בפני עצמו כלל עד שאין לומר אפי' שהתחסד עם קונו כי טובתו היא טובתו, כמו שאין לומר שהתחסד עם עצמו, ומכ"ש שאינו מתכוין לטובתו ותועלת לגרמי' אפי' לירש עוה"ב או להשיג קרבת אלקים אלא כמ"ש (תהלים מ' ט') לעשות רצונך אלקי חפצתי והוא עצם הביטול לרצון הש"י, ובחי' עבד היא כשחושב וזוכר את עצמו עדיין ושייך לומר בו דעביד חסד עם קונו והוא עבד הנוטל פרס מרבו והולך לו ופרס הוא מלשון פריסת מלכותך שהוא דבר נפרד, וע"כ יתכן באדם אחד שפעם הוא בחי' בן ופעם הוא בחי' עבד, שבו"ד איננו עומד תמיד על מתכונת אחת פעם לובש מלאכות והוא בתכלית הביטול, ופעם איננו כ"כ בטל:

ס׳והנה כשהוא בבחי' עבד עדיין שייך מחלוקת שכל אחד נמשך אחר שורש נשמתו, אבל כשהוא בבחי' בן ובטל ממהותו כמלאך שוב אין שייך מחלוקת וע"כ מחלוקת ב"ש וב"ה נמי אף שכל אחד נוטה אחר שורש נשמתו כנ"ל מ"מ כשיושבין בדין יחד או אפי' בעיר אחת צריכין ללבוש מלאכות ולהיות בתכלית הביטול כנ"ל:

ס״אוזה הוא מאמר הכתוב בנים אתם לה"א מאחר שכל ישראל הם בנים למקום ובכחם להפשיט עצמם ממהותם וללבוש מלאכות להיות בתכלית הביטול ע"כ המצוה היא שלא תתגודדו לעשות אגודות אגודות, וזה עצמו הוא טעם איסור גדידה וקרחה למת מאחר שישראל בעצם הם בנים למקום בטלים להש"י כנ"ל ע"כ כשפושטין לבוש הגוף נשתאבין בשורשם כבן מלך השב אל אביו אחרי היותו במרחקים, אין מקום להתאבל על התפרדו מעוה"ז יותר מדאי:

ס״בוהנה שבת וימי החול הם בחי' בנים ועבדים, דבימי החול הם בבחי' עבדים, וכמו שבפשיטת איתא בב"ר עשאו עבד מכודן לעצמו דאי לא לעי לא נגיס, כן הוא נמי ברוחניות, אך בשבת נעשים בבחי' בן להיות בטל לרצון הש"י כנ"ל וכלשון שבת ששב למקורו:

ס״גויש לומר עוד דהנה בתקה"ז (דף ב':) דבשית יומי דחול היחוד הוא ע"י שליח והוא מט"ט והוא הנקרא עבדו זקן ביתו כידוע ליודעים אבל בשבת מתיחדין בצדיק חי עלמין, ע"כ דוגמתן מתעורר בנפשות ישראל שבכל ימי החול הם בבחי' עבד, ונעשים בשבת בבחי' בן, [ובאור ישראל על התיקונים שם שהצדיקים שמטהרין מחשבתם לשבות מכל מלאכה ודבק ושובת בהקב"ה ממש נקראו שבתות דחול כי יכולין גם בששת ימי המעשה ליחד בצדיק ממש, ומכלל דאפי' מי שהוא במדריגה פחותה מזה מ"מ בשבת כל איש ישראל יכול לזכות להיות בבחי' בן] וע"כ שבת היא רזא דאחד דוגמת מצות לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות כנ"ל:

ס״דוהנה כמו עבד עברי היוצא בשש, כן העבד ישראל בששת ימי המעשה הוא כדמיון שש שנים יעבוד ובהכנסת שבת נתקיים בו ובשביעית יצא לחפשי חנם, והוא יוצא מבחי' עבד לבחי' בן, וע"כ שבת פטור מתפילין שהוא כדמיון כבלא דעבדא המוזכר בש"ס שבת (נ"ז:) שפירש"י חותם שעושין לעבד בכסותו לסימן הוכחה שהוא עבד, ובשבת פטורין מזה שיוצאים מבחי' עבד, וזהו לכל ישראל יהי' מי שיהי' אם אך רוצה יכול לצאת בשבת מבחי' עבד לבחי' בן, וכמו היוצא בשש שאפי' גנב שמכרוהו ב"ד בגניבתו מ"מ יוצא בשש אם אך איננו רוצה להיות עבד נרצע, כן בשבת כל איש ישראל בידו לקבל ע"ע להיות בטל לרצון הש"י ולעזוב את חשבנותיו הרבים, אלא לסמוך על הש"י בכל עניניו כמ"ש (תהלים ל"ז ה') גול על ה' דרכך ובטח עליו והוא יעשה, ואז יוצא מבחי' עבד לבחי' בן ונעשה כבן המתחטא לפני אביו, והכל יוצאין מבחי' עבד לבן הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו:

ס״הוהנה ידוע שהש"י שומר בעצמו מצותיו, ע"כ כמו מצות הענקה לע"ע היוצא בשש, כן הקב"ה מעניק את ישראל היוצאין בשבת מבחי' עבד, והנה הענקה היא מצאן גורן ויקב, גורן הוא אכילה, יקב הוא שתי', צאן הם בע"ח, וידוע שאכילה שורשה בקו ימין ואין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעום טעם דגן, וע"כ אאע"ה שמדתו חסד בסעודתו להמלאכים לא מצינו אלא אכילה ולא שתי' אף שבודאי לא הי' חסר גם שתי', וכנטריקון אשל אכילה שתי' לוי', מ"מ השתי' לא קנה שם בפ"ע והשתי' היתה בכלל אכילה, וע"כ הענקת גורן היא בזכות אברהם, ושתי' הוא מקו השמאל מדתו של יצחק ובסעדתו המפורשת בתורה מפורשת גם שתי' כדכתיב ויבא לו יין וישת, חמרא דמנטרא, וע"כ הענקת יקב בזכות יצחק, צאן הם מדתו של יעקב כברש"י פ' פנחס משום דכתיב והכשבים הפריד יעקב, ומה צאן אין להם אלא קול אחד אף ישראל אין להם אלא קול אחד לאביהן שבשמים, ודוגמת הענקת ג' דברים אלו לע"ע זוכין ישראל בשבת לג' סעודות אתכא דרחמנא שהן בזכות ג' אבות כידוע:

ס״וויש לומר עוד דהנה בויכולו מוזכרים ג' דברים, יחוד, ברכה, קדושה, ויכולו הוא התכללות שמים וארץ וכל צבאם שנתיחדה כל הבריאה ונכללת בשורשה ובמקורה ואין עוד מלבדו הרי יחוד, ברכה דכתיב ויברך אלקים את יום השביעי, קדושה דכתיב ויקדש אותו:

ס״זויש לומר היות בזוה"ק שבת נוטריקון שין ב', ש' הוא ג' אבות, וע"כ בענין שבת נכללו שלשת האבות, יחוד הוא מדתו של אברהם שהודיע יחוד ה' בעולם ושאיחה את כל באי העולם להש"י, ברכה היא מדתו של יצחק כי ברכה היא ענין ריבוי שנתרבה בכמות כאמרם ז"ל בב"מ (מ"ב.) ההולך למוד את גורנו אומר וכו' יהי רצון שתשלח ברכה בכרי הזה מדד ואח"כ בירך הר"ז תפילת שוא, וכתיב ביצחק ויזרע יצחק וכו' וימצא בשנה ההוא מאה שערים ויברכהו ה', וידועים דברי מהר"ל בספר הנצח פרק ה' בהא דאתרנגולא ואתרנגולתא חריב טור מלכא שטור מלכא הי' לו כח שמאל אשר מן שמאל יבוא הריבוי והרוצה להעשיר יצפין כי צפון הוא השמאל ומשם העושר שהוא ריבוי הממון וכו' כי הימין אין שם ריבוי כלל כי הוא ראשון ואין בראשון ריבוי כלל אבל השמאל הוא השני ומשם הריבוי עכ"ל, מצינו זה נרמז בתיבת ברך שהיא מאותיות הכפולים ב' ביחידיות כ' בעשיריות ר' במאות:

ס״חויש לומר עוד הלוא ידוע שיצחק הוא היפוך ע"ז שמסר א"ע לקרבן לה' וע"ז הוא שניות, ויצחק הי' היפוך זה בקדושה ע"כ הי' לו ברכה אותיות הכפולים בקדושה, ואין להאריך בזה כי ידוע הוא למבינים, קדושה היא מדתו של יעקב כמ"ש והקדישו את קדוש יעקב, והנה נרמז בויכולו יב"ק מדת ג' אבות ולכולם זוכין ישראל בשבת:

ס״טשנת תרע"ו

ע׳במדרש הלכה אדם מישראל מהו שיהא מותר לו לקרות התוכחות בקריות הרבה, כך שנו חכמים אין מפסיקין בקללות אלא אחד קורא את כולם, לימדונו רבותינו למה אין מפסיקין בקללות וכו' אל תעשה את התוכחות קוצין קוצין אלא אחד קורא את כולם, וכו', רבנן אמרו אמר הקב"ה לא לרעתם נתתי להם ברכות וקללות אלא להודיען איזה דרך טובה שיבחרו אותה כדי שיטלו שכר, מנין ממה שקרינו בענין ראה אנכי נותן לפניכם היום:

ע״אויש להבין איך הי' הו"א שלרעתם נתן להם העונשין, ולא עוד אלא שאמר לא לרעתם נתתי להם ברכות וקללות משמע שהיתה סברא לומר שגם הברכות ניתנו לרעתם אתמהה, ועוד מהו זה שאמר רבנן אמרו, דלשון זה משמע שרבנן פליגי אדלעיל, ואינו מובן במה ולמה, ועוד מה זה שמסיים אלא להודיען וכו' מנין ממה שקרינו בענין ראה אנכי, ואינו מובן איך דייק מזה שלא לרעתם וכו', דאם היתה הסברא החיצונה ניתנה להאמר דלרעתם נתן להם ברכות וקללות, הי' יכול לפרש גם זה דהוא לרעתם:

ע״בונראה לפרש ע"פ מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה לפרש דברי המדרש אל תעשה את התוכחות קוצין קוצין, היינו שאין התוכחות והעונשין תכלית הכוונה אלא אל הפרי היוצא ממנם להחזיר את ישראל למוטב, ואם הי' מסיים באמצע התוכחות הי' במשמע שזה הסוף והתכלית ואין הדבר כן עכ"ד, ומ"ה במשמע שהתוכחות והעונשין באין לנקות את ישראל אחר שנתלכלכו בחטא, ע"ז פליגי רבנן ואמרו שיש בהן כוונה יותר נכבדת, דלדברי ת"ק הי' זה נקרא לרעתם היינו לתקן את הקלקול והרע שעשו עד שיהיו ראוים לבסוף לקבל הברכות, וא"כ הן הברכות הן הקללות באין לאחר עשייתם את הרע בעיני ה', אלא הכוונה היא להודיעם איזה דרך טובה שיבחרו אותה כדי שיטלו שכר:

ע״גויתבאר ע"פ מה דאיתא בזוה"ק ח"ב (ס'.) בפסוק וילכו שלושת ימים במדבר ולא מצאו מים, ואין מים אלא תורה וכו' ואין תורה אלא קב"ה, אמ"ר שמעון עד דהוו אזלי במדברא אתגלי עלייהו רשותא אחרא דשאר עמין ההוא דשליט במדברא ואערעו בהו תמן, חמו ישראל דלא הוה ההוא זיוא יקרא דמלכיהון הה"ד ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה, מ"ט כי מרים הם לא אתבסם נפשייהו כקדמיתא עכ"ל, ומשמע דסט"א התחפש בלבוש קדוש להטעותם ולמשכם אחריו, אבל ישראל הרגישו כי לא זה הוא, והנה ישראל שהיו אז כ"כ בדרגין עלאין תיכף אחר השירה שעל הים שאמרו זה אלי ואנוהו, וראתה שפחה על הים וכו', אין כ"כ רבותא שהכירו שאין זה מסטרא דקדושא, אך חשש השי"ת לישראל לעתים העתידים שלא יהיו כ"כ במעלה, מה גם להנחשלים שנכשלו בחטא ר"ל אשר עבירה מטמטמת לבו של האדם וטח מראות עיניו, נקל יהי' להסט"א להטעותם, לאמור לאור חושך ולחושך אור, וכמאמר נשים הארורות ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים וגו' חסרנו כל (ירמי' מ"ד י"ח), לזה היתה עצת ה' ליתן לפניהם ברכות וקללות, היינו שבצד הטוב תהי' דבוקה ברכה, ובצד הרע תהי' דבוקה קללה, למען יהי' ההפרש בולט וניכר אפי' לטרוטי עינים, וכמו בגשמית שמרבית סמים הממיתים חשך משחור תוארם, ולהיפוך דברים שטוב למאכל נראים יפין, וכמ"ש ותרא האשה כי טוב העץ למאכל, אף שעדיין לא טעמה אותו שפטה למראות עיני' שאין בו סף רעל, אדרבה מראית הפרי העידה עליו כי הוא טוב למאכל, כמו שכתבו המפרשים במקומו, כי ככה הי' בעת הבריאה שהיתה הבחירה חפשית לגמרי בלי שום נטי' לשום צד, כי באם הי' אז היכר בדבר, לא היתה נקראת בחירה חפשית מאחר שיצה"ר עוד לא ניתן בהם, אך לדורות הוא להיפוך שמאחר שיצה"ר ניתן, אם לא הי' היכר בדבר לא הי' נקרא שהבחירה חפשית, כי הי' צד ההוא מכריע ביותר, ע"כ הדביק השי"ת בצד הטוב הברכה והיא המאירה לעבר פני', ולצד הרע הדביק הקללה למען תחשוך משחור תוארה, עד שלולא יצה"ר לא הי' מקום לטעות כנ"ל, ע"כ בזה עצמו הודיעם איזה דרך טובה, וזה שאמר מנין ממה שקרינו בענין ראה אנכי, שלכאורה בפשיטות ענין זה נופל יותר בלשון ידיעה והי' לו לומר דע אנכי נותן וגו' או עכ"פ שמע, אבל לשון ראי' אין כאן מקומו, אך לפי האמור ימתק בו לשון ראי', שמעתה הוא ניכר ובולט ונראה מהו קדושה ומהו חיצוניות:

ע״דובזה יש לפרש הכתוב הנאמר לקמן (י"ג י"ד) דמיירי במתנבא בשם ה' לעבוד ע"ז כמ"ש הרמב"ן שם, לא תשמע אל דברי הנביא ההוא או אל חולם החלום ההוא כי מנסה ה' אלקים אתכם לדעת הישכם אוהבים את ה' אלקיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם, וכבר דקדקנו דמאחר שזה נתנבא בשם ה', א"כ השומע חשב לעשות מצוה, וא"כ איך יוכר מזה האוהב, מבלתי אוהב, אך לפי דרכנו יובן שמאחר שהדביק הקללה בצד הרע הנה נחשך משחור תוארה ובלתי אפשר עוד להתחפש ולהתדמות לדבר קדושה, אלא למי שיצה"ר תקפו בכח והחשיך עיניו מאד, ומובן שזה א"א להיות לאיש אוהב ה' בכל לבו ובכל נפשו, א"כ הוא נסיון גדול לדעת הישכם אוהבים וגו':

ע״הועם דברינו אלה ימתקו דברי קודש שהגיד כ"ק זקיני האדומו"ר הגדול זצלה"ה מקאצק בהא דמתחיל הכתוב בלשון יחיד ראה ומסיים בלשון רבים לפניכם, והגיד ז"ל דכשנותנין נותנין לפני כולם בשוה, אך כל אחד ואחד רואה לפי מה שהוא עכ"ד, ולפי דרכנו הנ"ל ימתקו הדברים דבודאי לאיש ישר הולך ולא נשתאב בו היצה"ר לתקפו בכח, הכל גלוי לפניו ואין עוד מקום לטעות, אך לפי מה שנשתאב בו היצה"ר לתוקפו בכח כאמרם ז"ל ברכות (ס"א:) רשעים יצה"ר שופטן, נשתנה הראי', וא"כ הראי' בהכרח איננה לכל בשוה אלא לכל פרט ופרט לפי מה שהוא:

ע״וולפי האמור יתפרשו עוד דברי המדרש לקמן אמ"ר אלעזר משאמר הקב"ה הדבר הזה בסיני באותה שעה מפי עליון לא תצא הרעות והטוב, אלא מאלי' הרעה באה על עושה הרעה, והטובה באה על עושה הטובה, והיינו כנ"ל שמאחר שהדביק תיכף הברכה בצד הטוב והקללה בצד הרע, שוב אין צורך עוד לעונשין מיוחדין אלא הרע עצמו הביא את הקללה בחיקו, וכמו שפירשו ז"ל בפסוק תיסרך רעתך כידוע:

ע״זויתפרשו עוד דברי המדרש א"ר חגי ולא עוד שנתתי לכם שני דרכים, אלא שנכנסתי לפנים משה"ד ואמרתי לכם ובחרת בחיים, והיינו דבמה שהדביק הברכה בצד הטוב הוא די להאיר עיניהם, בלי אומר ובלי דברים, עד שהבחירה חפשית א"כ זה שאמר להם ובחרת בחיים הוא לפנים משה"ד:

ע״חוהנה בשבת דכתיב ויברך אלקים את יום השביעי, אין צריכין עוד להכיר בין סטרא דקדושה לסט"א משני צדדין היינו שתהי' דבוקה הקללה בצד הרע, אלא גודל הברכה שבצד הטוב שמאירה אור גדול היא די', ואין צריכין להקללה בצד הרע, שיתרון האור מן החושך הוא גדול מאוד, וכענין האמור במזמור שיר ליום השבת ותבט עיני בשורי בקמים עלי מרעים תשמענה אזני, היינו שיראה וישמע שזה שונא מוחלט, והם לדמו יארבו, ולא תהי' לו טעות בהם, וזהו שאנו אומרים בזמירות צווחין אף עקתין בטלין ושביתין ברם אנפין חדתין ורוחין עם נפשין, וע"כ אפי' יורדי גיהנם יש להם מנוחה בשבת:

ע״טבמדרש שמעו והאזינו ואל תגבהו וכו', שמעו לדברי תורה והאזינו לדברי תורה מהו ואל תגבהו, אל תגבהו את הטובה מלבוא בעולם, ויש להבין מה חידש לנו המדרש, ומי לא ידע שכל יעודים הטובים תלוים בקיום התורה ומצות, וכל הכתובים מפורשים ומלאים מזה:

פ׳ונראה לפרש דהנה שמועה והאזנה אף שלכאורה נראה שיש להם פירוש אחד והם שמות נרדפים, המדקדק ימצא אותם שונים זה מזה, שמיעה נופלת על שטחית הקול כמו השומע קול עוף הפורח שאין בו שום תוכיות וכוונה פנימיות, אבל האזנה נופל רק על הטית האוזן להבין פנימית הקול וכוונה נעלמת הצפון בתוכו, וזהו כפל הלשון שמעו והאזינו שמעו לדברי תורה והאזינו לדברי תורה, שמעו לדברי תורה הוא שטחיית המאמר המודיע את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון, אך עדיין אין זה מספיק וצריך להאזנה וזהו והאזינו לדברי תורה הוא להטות את האוזן להבין פנימית הכוונה, וכלשון הרמב"ם לרדוף אחר כוונת התורה, וכמ"ש הרמב"ן ריש קדושים שיכול להיות נבל ברשות התורה, אלא שצריך להשכיל מה שכוונה התורה ומה ה' דורש:

פ״אוהנה דוגמת שתי אלה יש נמי בשפע הניתן מהשמים, שבשטחיית הוא להחיות את התחתונים במאכל ומשתה ובכל דברים הנצרכים, אבל תכלית הכוונה היא למען יתרבה כבוד שמים כמו שאנו מברכים שהכל ברא לכבודו, וכמ"ש (משלי ט"ז ד') כל פעל ה' למענהו, היינו כדי שיכיר האדם את טובת בוראו ויודה לו עליהם, ובזה מעלין את כל העולם, וכמו שהגיד אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, כדי לעשות מהם שמים:

פ״בוהנה משטחיית השפע יכולה להיות חיות גם לחיצונים אף גם להתחזק ולהרשיע עוד יותר, אבל כשנתגלה פנימית הכוונה שהיא למען יתרבה כבוד ה', אז אין להחיצונים שום נגיעה שהרי הם בהיפוך:

פ״גונראה דאף דכל השפעות וכל יעודים הטובים תלוים בתורה ומצות, מ"מ שונים הם באיכות קיומם, דאם קיום תורה ומצות הוא רק בשטחיית המאמר שזהו בבחי' שמיעה שנופלת על שטחיית כנ"ל, אז לעומתו א"א לעורר נמי אלא שטחיית השפע, ובאשר שמשטחיית השפע נוטלין גם החיצונים להרשיע עוד יותר, ע"כ בהכרח הוא בצמצום גדול רק כדי קיום העולם, ומרבית הטובה נעצרת ונגבה למעלה מקום שאין החיצונים שולטין, אך בקיום תורה ומצות בפנימית הכוונה מה שה' דורש, שזה נקרא האזנה כנ"ל, מעוררים נמי שתהי' תכלית וכוונת השפע בהתגלות שבזה אין שום נגיעה ויניקה לכחות חיצונים, וע"כ יורד השפע בריבוי בלי צמצום כנ"ל, וזה עצמו הוא מאמר המדרש שמעו לדברי תורה והאזינו לדברי תורה, היינו שלא יסתפק בשמיעה לבד אלא שנתבקשה גם האזנה, וזהו ואל תגבהו את הטובה מלבוא בעולם, שבשמיעה לבד הטובה מוגבהת למקום שאין יד החיצונים שולטת כנ"ל:

פ״דבמדרש מהו את כל המצוה הזאת, א"ר לוי זו קריאת שמע, רבנן אמרו זו השבת שהיא שקולה כנגד כל המצות שבתורה, והמ"כ פירש מפני שאמר מצוה לשון יחידה ואמר כל משמע כלל הכל עכ"ל, ונראה לפרש פלוגתתם, דהנה בק"ש יש רמ"ח תיבין כמספר רמ"ח מ"ע שהם כנגד רמ"ח איברי האדם, מורה שמצות ק"ש היא התאספות והתאחדות כל הרמ"ח אברים לאתכללא בהאי יחודא, וכלשון הכתוב כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוכה, והיא תכלית הדביקות, שהרי אין בו שאלת הצרכים אלא תכלית הביטול עד שלא יחשב יש ודבר בפני עצמו, והנה כל המצות הן עצות מרחוק לתקן כל הדיעות וליישר כל המעשים, כמ"ש הרמב"ם סוף ה' תמורה, ובלשון הזוה"ק הם תרי"ג עיטין דאורייתא, והיינו דתכלית המצות היא לדבקה בו ית"ש, ובלשון הזוה"ק לאשתאבא בגופא דמלכא, ויש לומר שזהו נמי כוונת הרמב"ם במ"ש שהם עצות מרחוק לתקן את כל הדיעות וליישר כל המעשים, היינו נמי כי שם ה' לא שריא באתר פגים, והכל עולה בקנה אחד, שתכלית כוונת המצות היא הדביקות והביטול שלא יחשב יש ודבר נפרד בפ"ע, והנה רמ"ח תיבין דק"ש שהם כנגד כולם, הם תמצית וכלל כל המצות כולם שיש על האדם לעשותם, וע"כ א"ר לוי שאת כל המצוה הזאת היינו מצוה יחידית והיא כוללת הכל, זו ק"ש:

פ״הורבנן אמרו זו השבת, ששבת היא כללא דאורייתא כבזוה"ק פ' יתרו, וכמו שאנו אומרים בזמירות זכרו תורת משה במצות שבת גרוסה, והיינו דבכל מצוה שורה על האדם קדושה עליונה, וכמו שאנו אומרים אשר קדשנו במצותיו, וקדושת שבת היא כנגד כולם, וזהו שאמרו רבנן שהיא שקולה כנגד כל המצות שבתורה, היינו האור שבא ממעלה למטה שהשי"ת מתדבק בישראל וכמ"ש בתנדב"א שבשבת אדם מתרצה עם בניו וב"ב, וכבר פרשנו שזה רמז על השי"ת שבניו וב"ב הם ישראל כמ"ש בנים אתם לה' אלקיכם:

פ״וולפי האמור ק"ש היא תמצית וכלל כל עשיית המצות שעל האדם לעשותם והיא ממטה למעלה, ושבת היא כללא דאורייתא ממעלה למטה, ובאמת שבכל אחת מהן יש לה מעלה מיוחדת, ק"ש יש לה מעלה מיוחדת שהדביקות באה מכח האדם, וידוע שכל דבר הבא מכח האדם יש לו להאדם בו יותר קנין ואינו מסתלק כ"כ מהרה, וכמ"ש הרמב"ן בס' האמונה והבטחון בטעם שאין צורך בבשמים במוצאי יו"ט כמו במוצאי שבת, מפני שנשמה יתירה שביו"ט אינה מסתלקת מפני שיו"ט יש בו תפיסת יד האדם שב"ד מקדשי לי', משא"כ בשבת דקביעא וקיימא, ושבת יש לה מעלה מיוחדת שמתפשטת הקדושה בכל חלקי האדם ואפי' על גופו ובשרו מבלעדי השכל והראי', שאפי' מחלל שבת בשוגג צריך כפרה, משא"כ ק"ש שאחר כוונת הלב הן הן הדברים, ועוד ידוע מ"ש הרמב"ם בפי' המשניות אבות פ"ב מ"א שמעונשין של עבירות יובן מתן שכרן של מצות, ששבת המחללו מחויב סקילה וכרת, מזה עצמו יובן שכר המשמרו, מה גם שמובן שאין ערך לקדושה הבאה מחמת האדם עצמו שמושך אותה עליו, להקדושה הבאה על האדם ממילא:

פ״זובאמת דתרוייהו צריכי דכפי מסת התאחדות והתאספות כל רמ"ח איברי האדם בששת ימי המעשה זוכין אח"כ לשבת רזא דאחד, ובלתי התאספות והתאחדות האדם בששת ימי המעשה א"א שיקלט באחדות קדושת השבת, וע"ז אמרו מי שטרח בע"ש יאכל בשבת, כי שבת היא מעין עוה"ב שאין עולין לה אלא הראוין לה, וזהו שאמרו ז"ל שבת (קי"ח:) כל השומר שבת כהלכתו מוחלין לו כל עונותיו, ולכאורה היא תרופה קלה, ובכלל כל ישראל הם שומרי שבת, אבל במה שאמר כהלכתו, מורה שיש בו כוונה פנימית, היינו כפי מסת הליכתו והכנתו אליו, שיהי' השבת וימי המעשה שלפניו מותאמים, בענין האחדות כנ"ל, וא"כ א"א להיות שומר שבת כהלכתו אלא כפי מסת ההתאחדות בק"ש כנ"ל:

פ״חולפי"ז יש לומר דר' לוי ורבנן לא פליגי אלא דמר אמר חדא ומר אמר חדא, מר מדבר מענין עשיית האדם ממטה למעלה שהיא הכנה להיות כלי לקבל את קדושה עליונה, כי באשר אמר שמור תשמרון מורה על השמירה להיות כלי לקבל הקדושה, וזהו ק"ש, ומר מדבר מענין קבלת קדושה העליונה שזה התכלית, וזהו שבת:

פ״טבמדרש הנפש והתורה נמשלו בנר, הנפש דכתיב נר ה' נשמת האדם, והתורה דכתיב כי נר מצוה ותורה אור, אמר הקב"ה לאדם הזה נרי בידך זו התורה ונרך בידי זו הנפש אם שמרת את נרי אני משמר את נרך:

צ׳נראה לפרש דכמו נר המשלח את קוי האור על דבר הנראה ובאמצעות קוי האור יתחבר כח הראי' שבעין עם דבר הנראה, ויתראה דבר הנראה לעין הרואה, כן הדברים האלקיים אינם נראין לאדם אלא באמצעות התורה, והיינו שידוע שחושך של מעלה הוא מחמת רב האור ובהירתו שא"א לשום נברא להסתכל בי כמו טרוטי עינים אינם יכולין להסתכל בהשמש, אך באמצעות התורה יש לשכל האדם קצת השגה בו, ע"כ הוא כדמיון נר המועיל לחושך הגשמי, שבאמצעותו כח הראות שבעין מתחבר לדבר הנראה, כן הוא נר התורה שמועיל לחושך של מעלה שבאמצעותו אפשר לשכל האדם לדבק בו בצד מה, והדמיון אחד אלא שזה לשפלותו וזה לרוממותו, וזה הוא נרי בידך והנפש היא נר האדם שביד ה', היינו כי לפי שפלת האדם וגשמיותו אין השגחת ה' דבקה בו כ"כ כמ"ש (חבקוק א' י"ג) טהור עינים מראות רע, וכידוע מה שהסכימו הרמב"ם והרמב"ן שהשגחת ה' באדם בפרט היא לפי מסת הדביקה בו, וע"כ השגחת ה' בפרטות בכל חלקי האדם איננה אלא באמצעות הנפש וכמו קוי האור המכים על דבר הנראה מתוך החושך שבאמצעותו ידבק בק כח ראיית העין כן הדבר הזה, כי באמצעות הנפש שטהורה היא דבוקה השגחת השי"ת בכל חלקי האדם:

צ״אכי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה, ואמרו ז"ל מנוחה זו שילה, נחלה זו ירושלים, יש לפרש ענין שילה וירושלים עפ"י מה דאיתא בזוה"ק שכל אדם צריך שיהי' בו שני אותות אות ברית מילה ואות תפילין, ובשבת במקום אות תפילין אות שבת, וכבר פרשנו שאות ברית מילה מתיחס למוח שהרי זה אות ברית השמירה למוח שהזרע נמשך ממוח, ואין קישוי אלא לדעת, ואות תפילין מתיחס ללב כאמרם צריך שתהי' שימה כנגד הלב, וכן אות שבת הכוונה על שבת דלילא נוקבא אות היא לעולם כדאיתא בתקה"ז (ב'.) והוא שמור מדת ליליא ושמירה היא בלב כברש"י כמ"ש במשלי (כ"ב י"ח) כי נעים כי תשמרם בבטנך, ושני האותות מעידים על האדם שהוא עבד ה', כאמרם תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצרנה (משלי כ"ג כ"ו) אם אתה נותן לבך ועיניך לי אנא ידע שאת שלי, ואם לאו אין אתה שלי, עיניך מתיחס למוח כמו סנהדרין שהם המוח והשכל של ישראל, נקראים עיני העדה, וכתיב ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם ואמרו ז"ל זו מינות שהיא במוח ושכל, ולבך כמשמעו דהיינו תשוקת הלב, והנה אמרו ז"ל לישנא קולמוסא דליבא, והיינו דלכל מה שהאדם משתוקק הוא רגל על לשונו, והנה באדם שני פתחים, פתח המוח הוא אבר המילה ופתח הלב היא הלשון, ושני האותות הם ברית המעור וברית הלשון שהם מכוונין, שהן שמירה לשני הפתחים:

צ״בוהנה במדרש קהלת דכמו שיש ראש לאדם כך יש ראש לארץ, וכן לב וכל האברים, וע"כ כמו שאדם נצרך לשני האותות, כן הוא ארץ ישראל, והם שילה וירושלים, שילה בחלקו של יוסף שומר הברית, מתיחס לראש והוא נגד ברית המעור, וע"כ במעט פגם של חטא בני עלי שהיו משהין את קניהם, שמעלה עליהם הכתוב כאילו שכבוס, נחרבה שילה, וירושלים נקראת ביתך דוד שריוה להקב"ה בשירות ותשבחות, ובתנדב"א שהשי"ת כרת עמו ברית שיהי' בקי בתורה, וע"ז כתיב (ש"ב כ"ג ה') ערוכה בכל ושמורה, ומזה דרשו שהלימוד יהי' בפה, שהוא שלימת כח הדיבור מתיחס ללב, והוא נגד ברית הלשון, וע"כ אמרו ז"ל בשבת (נ"ו:) אלמלא קיבל דוד לה"ר לא נתחלקה מלכות בית דוד ולא הי' נחרב הבית, ובודאי שהכל מודים שלא הי' חטא לשון הרע ממש שהרי דברים נכרים חזו בי', אלא לפי גידל מעלתו של דוד שלימות הברית הלשון הי' גם זה נחשב לחטא, ומזה נמשך אח"כ פגם הדיבור ממש, ובמדרש ריש פתיחתא איכה צהלי קולך בת גלים, אמר ישעי' לישראל עד שאתם אומרים שירים ומזמורים לפני ע"ז, צהלי קולך בדברי תורה צהלי קולך בבתי כנסיות, וכן אמרו ז"ל יומא, ט':) מגורי אל חרב הי' עמי, אלו בני אדם שאוכלין ושותין זה עם זה ודוקרין זא"ז בחרבות שבלשונם:

צ״גוממוצא הדברים ששילה וירושלים הן לעומת שני האותות שבאדם, ואף שחרבה שילה, כבר אמרנו שציון היא במקום שילה וציון בגמטריא יוסף, ובתנחומא סוף פרשת ויגש שכל מה שאירע ליוסף אירע לציון, א"כ כמו ששני האותות תמידים באדם כן בארץ ישראל שילה או ציון וירושלים:

צ״דובזה יש לפרש הלשון מנוחה ונחלה, היינו דבשמירת הברית המעור, מביא מנוחה לאדם מכחות חיצונים, וכענין שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בענק נר של שבת משום שלום ביתו, היינו דבכל ימות השבוע יש קטטה בביתו של אדם זה הגוף דכחות החומר מושכים למטה, וכחות הנפש למעלה, ובשבת אפי' ע"ה אימת שבת עליו מפני הארת קדושת שבת שנרמזת בנר של שבת כענין שכתיב (תהלים קי"ט ק"ה) נר לרגלי דבריך, וע"כ אין החומר מושך כ"כ למטה ונסתלקה הקטטה וזהו שלום ביתו עכ"ד, ויש לומר שמהאי טעמא נמי נקראה שבת יום מנוחה, ובאשר ידוע שמוסף שבת הוא יוסף ע"כ שניהם נקראים מנוחה, וע"כ בשילה אוכלין בכל הרואה שהוא מנוחה:

צ״האך ירושלים נקראת נחלה והיינו שירושלים היא בבחי' לב כנ"ל דיבור בתורה ובשירות ותשבחות, ובודאי בלתי שמירת הברית אי אפשר, אלא שזה נוסף על שמירת הברית, והוא נוסף על מנוחה במה שירושלים היא לעולם, האומנם כי שלימות מעלת ירושלים תהי' לעת"ל ואז כתיב (זכרי' ב' ט') ואני אהי' לה נאום ה' חומת אש סביב, מ"מ ההתחלה היתה בימי דוד, ואין לה הפסק אלא רחבה ונסבה למעלה אכי"ר ב"ב:

צ״ווהנה בחרבן כתיב (איכה ב' ט') טבעו בארץ שערי', שערי' תרתי משמע, הם השני שערים לעומת שבאדם שני פתחים פתח המוח ופתח הלב, כן השני שערים שער ציון ושער ירושלים, ונראה שלעומת זה יהיו השני משיחים, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, זה יחזיר ויבנה את שער ציון, וזה יחזיר ויבנה את שער ירושלים אכי"ר ב"ב:

צ״זבמדרש כי ירחיב ה' את גבולך זש"ה מתן אדם ירחיב לו וכו' א"ר אבוהו מה לי למקום אחר למוד ממקומו מה כתיב למעלה השמר לך פן תעזוב את הלוי ואח"כ כי ירחיב ה' את גבולך וגו', ובשמות רבה פרשה מ"א מתן אדם ירחיב לו אלו ישראל בשעה שאמר להם משה להביא נדבה למשכן מה כתיב והם הביאו אליו עוד נדבה בבוקר בבוקר, א"ר יוחנן לשני בקרים הביאו כל מלאכת המשכן, מה זכו, להרחיב הקב"ה את גבולם שנאמר כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך גבול של כל אחד ואחד, ובתנחומא פרשה זו הוסיף לאמר בזכות מה הוא מרחיבו כאשר דבר לך בזכות עשרת הדיברות שקבלתם, ד"א כאשר דבר בזכות אבותיך, והנה מבואר שבזכות ד' דברים זכו להרחיב את גבולם, בזכות צדקה כמ"ש השמר לך פן תעזוב את הלוי וגו' ואח"כ כי ירחיב, ועוד בזכות ג' דברים, בזכות נדבת המשכן, ובזכות עשרת הדיברות שקבלו, ובזכות אבות:

צ״חונראה לפרש דהנה ענין הרחבת גבול של כל אחד ואחד, וכן מה שאמרו ז"ל גטין (נ"ז.) שהיא גמדה ופשטה, שהוא ענין יוצא מגדר וגבול הגשם, יובן ע"פ מה שהגיד כ"ק זקיני האדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק בפסוק ולהביאם אל הארץ אשר הכינותי, שהיא תמיד לפי ההכנה, עכ"ד. והיינו כי מציאותה היא כפי מסת התפשטות קדושה וענין אלקי בתוכה, וכשישראל מכינים את לבבם אלי' בזה ממשיכים לתוכה הקדישה וענין האלקי שמכין אותה אליהם לפי הצטרכותם, וזהו שבמדרש שהרחבתה היא בזכות מה שאמר השמר לך פן תעזוב את הלוי, שפירש"י אם אין לך מעשר ליתן לו הזמינהו על שלמיך, והיינו שכשהנתינה היא יותר מהחיוב והגבול שהגבילה התורה ליתן לו מתנותיו, בזה ממשיך להארץ קדושה וענין אלקי יותר מהגבול ושטח הארץ, וע"כ מתרחבת והולכת:

צ״טאך מה שאמרו ז"ל בשביל ג' הנ"ל, נדבת המשכן, ועשרת הדברות, וזכות אבות, יש לומר שהם לעומת שלשה חלקי האדם, גוף, ונפש, ושכל, כי ענין עשרת הדברות אף שבפשיטות תורה היא בשכל. עוד יש דברים בגו, כי עשרה כחות הנפש, הם שבעה במדות, ושלשה בשכל, וידוע שהשכל כולל הכל כמו שאנו רואין בחוש שבעמקות השכל מתבטלין כל החושים, עד שאדם המעמיק אינו רואה בעיניו אף העומד לפניו, וע"כ ישראל בעמדם לפני הר סיני שהיו מבטלין כל כחות נפשם להשי"ת ואמרו נעשה ונשמע, והם עשרה כחות נפשם בצירוף השכל, שהרי אף השכל שלהם בטלו להשי"ת והקדימו עשי' לשמיעה, זכו לעומתם להדברות במספר עשר שהוא השלמת כל כחות נפשם יחד והיו נעשים כל כחות שלהם שכליים, והוא תכלית השלמת השכל עד שכל החושים בטלים אליו ונעשים שכליים:

ק׳וכן נמי מה שאמרו בזכות נדבת המשכן, יש לומר שזה הי' השלמת הנפש, שנפש פירושו רצון, כמ"ש אם יש את נפשכם שפירושו רצונכם וכברש"י חולין (ק"כ.) בהא דנפש לרבות את השותה, והיינו כי השי"ת הי' יכול לברוא כל י"ג דברים הנצרכים למשכן, כמו שהראה למשה מחצב של סנפירין בתוך אהלו לצורך הלוחות, אלא שהי' נתבקש רצון של ישראל ותוקף האהבה שזה הי' כלי להשראת השכינה ותוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים כמו שהגדנו זה במקומו, ותוקף האהבה והרצון עבר כל חוק וגבול, עד שלשני בקרים הביאו את כל הנדבה:

100

ק״אוכן נמי מה שאמרו בזכות אבות, דהנה טבע המולידים בנולדים יוכר ביותר בענין דקות וזכות הגוף והחומר, וכן אמרו ז"ל ביבמות (ע"ט.) שישראל הם ביישנים ורחמנים וגומלי חסדים, וכבר הגדנו שזה מכח ג' אבות אחת לאחת למצוא חשבון ואין כאן מקום לכפול הדברים, והנה ענין קדש עצמך במותר לך מדה זו אינה אלא בישראל כי אפי' מובחר שבאומות אי אפשר לעשות אלא מה שנצטוה בפירוש, וכמו שאמר בלעם לא אוכל לעבור את פי ה', והגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הפירוש היינו מה שנאמר לו בפירוש, אלא ישראל יש בהם דקות וזכות החומר מן האבות, והיא שלימות הגוף עד שיוצא מטבעו:

101

ק״בוע"כ יש לומר דזה הענין התרחבות ארץ ישראל בפועל שהיא יציאה מגדר וגבול הגשם, זכו ישראל מפאת מהותם, שהם יוצאים מגדר מהותם ומתבטלין לרצון השי"ת, הן מפאת שכלם שע"ז מורה מספר עשרת הדברות, והן מפאת נפשם שהיתה יציאה מגדר הרצון ועבר כל חוק וגבול, שהי' ניכר בנדבת המשכן כנ"ל, והן מפאת גופם וזכות חומרם שיש להם ירושה מהאבות, וזהו הכוונה זכות האבות, שהעושה כמעשיהם מתקיים עליהם:

102

ק״גויש לומר עוד שג' דברים הנ"ל והרביעי הוא מצות צדקה מקבילים לד' אותיות הוי' ב"ה וב"ש, דוק ותשכח, ובזה קנתה הארץ הוי' חדשה יוצאת מגדר הגשם, ודי למבין:

103

ק״דשנת תרע"ז ראה ור"ח אלול

104

ק״הבמדרש הלכה אדם מישראל מהו שיהא מותר לו לקרות התוכחות בקריות הרבה, כך שנו חכמים אין מפסיקין בקללות אלא אחד קורא את כולם, למדונו רבותינו למה אין מפסיקין בקללות וכו' אר"י דסכנין בשם ר' לוי אמר הקב"ה אני כתבתי על כבודי עמו אנכי בצרה אין שורת הדין שיהיו בני מתקללין ואני מתברך כיצד אם יקראו את התוכחות קריות הרבה אין קרוי וקרוי שאין מברך ב' פעמים לפני' ולאחרי' אלא אחד קורא את כולן, ע"כ, ויש להבין שהרי משנה שלימה שנינו כשם שמברכין על הטובה כך מברכין על הרעה:

105

ק״וונראה דהנה ענין הברכות ידוע שהוא להמשיך ממקור הברכה, ובפשיטות כבש"ס ברכות (ז'.) ישמעאל בני ברכני, והיתה הברכה לרחם על ישראל עיי"ש, שברכת השי"ת היא חיבור השי"ת בהנבראים ושישפיע כל טוב לעולם ויהיו שמים וארץ מחוברים כמו שהיתה כוונת הבריאה וישמח ה' במעשיו, והנה בתוכחות כתיב והסתרתי פני מהם והי' לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות, כי ה' הטוב חפץ לעיולם להיטיב וצופה בטובה ואינו צופה ברעה, וכאשר בא ההכרח לענוש, הוא בהכרח ע"י הסתרת פנים ואז כשנסתלקה השמירה, ממילא באה הרעה ונדבקה בעושה הרעה, וגם זה הוא ברחמים רבים ובמדה ובמשקל, כי באם הי' סילוק השמירה לגמרי לא הי' נשאר משונאיהם של ישראל שריד ופליט, וכבמדרש שאין לך בית רובע בחללו של עולם שאין בו כמה אלפים מזיקין וכו' ומ"מ כמסת הסתרת פנים וסילוק השגחה באין העונשין, והנה הוא היפוך ענין הברכה שהיא חיבור השי"ת בהנבראים, והתוכחות והעונשין הם סילוק השי"ת מהנבראים, וא"כ הם שני הפכים בנושא אחד, וכ"ז קודם העונשין, אבל אחר שכבר נעשה מעשה העונש, אז אדרבה מתעוררת למעלה חמלה יתירה על האדם וכמ"ש (ישעי' ס"ג ט') בכל צרתם לו צר, ועמו אנכי בצרה, א"כ נאותה הברכה לעניינו, וזהו שמברכין על הרעה:

106

ק״זולפי זה יובן מה שאמרו ז"ל תענית (כ"ט:) כשחרב בהמ"ק מוצ"ש הי', והפי' שכל החרבן בא מחמת העדר וסילוק השבת, כי שבת היא מקור הברכה כמ"ש ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו, ברכה היא ממעלה למטה, קדושה היא הבדלה מגשמיות והיא ממטה למעלה, ובפנימית העולמות שבים למקורם, והנה הוא היפוך העונשים והחרבן, ולא הי' אפשר לצאת לפועל בשבת, וכן נמי יובן הא דאמרו ז"ל שבת (קי"ח:) כל השומר שבת כהלכתו מוחלין לו כל עוונותיו, כי עוונות הם מבדילין כמ"ש (ישעי' נ"ט ב') כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם, ובשמירת שבת שגורמת חיבור כנ"ל ממילא מסלקת את דבר המבדיל:

107

ק״חוזהו צווחין אף עקתין בטלין ושביתין, כי העוונות עצמם הם הצווחין והעקתין בסוד תיסרך רעתך, ובפשיטות שהם מבדילים וגורמים הסתרת פנים וסילוק השמירה מפני המזיקין, ובשבת נסתלק המבדיל, ע"כ הצווחין והעקתין בטלין ושביתין, ברם אנפין חדתין, כי אחר סילוק המבדיל נתקיים בישראל יאר ה' פניו אליך ויחנך, והם האנפין חדתין, ורוחין עם נפשין, כי כמו שנסתלק המבדיל למעלה כן נמי נסתלק למטה המבדיל בין חלקי האדם רוח ונפש, וע"כ הרוחין עם נפשין כאחד מתאחדים:

108

ק״טבמדרש תנחומא ראה אנכי, אנכי שבתרתי בטובה ראה האיך אנכי משונה מכל העולס, ויש להבין הלא איש משה הי' ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה, ולא מצא בעצמו שום מעלה, וברמב"ן שלח נא ביד תשלח, שכל מי שתשלח יהי' מי שיהי' הוא יותר הגון וראוי ממני, וא"כ איך יתכן שירגיש ושיתפאר במעלתו שהוא משונה מכל העולם:

109

ק״יונראה דהנה ברש"י נותן לפניכם היום ברכה וקללה האמורות בהר גריזים ובהר עיבל, ויש להבין שלכאורה פרשה זו מיותרת שהרי בסמוך כתיב מפורש והי' כי יבואך וגו' ונתת את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל, ובפ' תבוא מבואר כל הסדר אלה יעמדו לברך את העם וגו' וכל הארורים שפתחו תחילה בברכה, ומה הוסיף לומר בפרשה דראה אנכי:

110

קי״אוי"ל דהנה ברש"י את הברכה אשר תשמעו וברש"י על מנת שתשמעו, וידוע דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי, א"כ הברכה ניתנה מעכשיו, אלא שנצרך לקום התנאי לבסוף, והתועלת תובן עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דכל שפע וברכה מביא חיבור השי"ת בהנבראים כחיבור נותן ומקבל באמצעות המתנה, וישראל עושין את החיבור לעיקר יותר מגוף השפע, וקרבת אלקים יקרה אצלם מכל השפע שמקבלים עכתדה"ק:

111

קי״בובזה יש לפרש מאמר המשנה (אבות פ"א) אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס וכו' היינו שאינן מתכוונין לקבלת השפע ולילך לו שזהו ענין פירוד [שלשון פרס הוא לשון פירוד וחלק כמ"ש בדניאל (ה' כ"ח) פריסת מלכותך] אלא הכוונה על החיבור היפוך לשון פרס, וא"כ כאשר ניתנה הברכה תיכף וישראל מתאחדים בהשי"ת, אז בנקל יותר לעבדו בכל לב ונפש, משהי' עודם עומדים מבחוץ כמובן:

112

קי״גוי"ל עוד דהנה כתיב את הברכה אשר תשמעו וגו' ולא פרט בכאן עשי' בפועל, וידוע דשמיעה היא קבלת דברים, ובתרגום "די תקבלוך" וא"כ הרי אין בתנאי הברכה העשי' בפועל אלא הקבלה בלב, אבל בהקללה הוסיף לומר וסרתם וגו' ללכת וגו' שהיא עשי' בפועל, וע"כ כאשר קבלו ישראל על עצמם בהר גריזים ובהר עיבל לשמור את מצוות ה' הרי נתקיים התנאי, ואפי' אם ח"ו לא הי' בא לכלל מעשה נמי כבר זכו בהברכה, ומעתה מובנה תועלת העצומה שבפרשה הזאת, שזכו תיכף בהברכה עכ"פ ונעשו ישראל דבוקים בהשי"ת, ומעתה ה' אתנו ובלב מלא בטחון הם באים לרשת את הארץ, ואין לך חיזוק ידים רפות יותר מזה:

113

קי״דונראה שפרשה זו אף שעל הר גריזים והר עיבל קאי היא נוקבת ויורדת לדורות, שכל איש אשר נדבה רוחו לקבל על עצמו לשמור התורה והמצוה הוא זוכה תיכף בהברכה וזה מסייעתו להוציא קבלתו אל הפועל:

114

קי״הולפי האמור יתפרשו יפה דברי התנחומא שבראש דברינו, דהנה בפ' ואתחנן ברש"י אעפ"י שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים אינן מבקשים מאת המקום אלא מתנת חנם, והדבר תמוה, הלא במדרש שם מלמד שאין לכל ברי' אצל הקב"ה כלום, וידוע דכל שהוא צדיק ביותר רואה א"ע כאלו לא עשה עדיין מאומה וכל מעשיו כאפס ואין בעניו, מה גם מרע"ה הענו מאד, וכ"ק זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק הגיד שלתלות במעשיהם הטובים היינו העתידים לעשות עכדה"ק, וגם זה איננו מובן וצריך פירוש כי כתיב (משלי כ״ז:א׳) אל תתהלל ביום מחר, ובמדרש שיעקב אבינו ע"ה אמר וענתה בי צדקתי ביום מחר נאמר לו אל תתהלל ביום מחר, וכבר דברנו בזה:

115

קי״ואך לפי דרכינו הנ"ל יובן עפ"י דברי הש"ס סוטה (י"ד.) שמרע"ה התחבט לכנוס לארץ כדי לקיים מצוות התלויות בה, והנה מהתפלה עצמה ששפך תפלות כמנין ואתחנן כדי לכנוס לארץ ולקיים מצוות התלויות, יובן עד כמה גדלה אצלו ע"ה התשוקה למצוות וגודל הקבלה על עצמו כל אשר יצווה, ולפי האמור שבקבלת המצוות זוכין תיכף לברכה והתאחדות והדיבוק באלקים חיים, א"כ שפיר הי"ל למשרע"ה לתלות במעשיו הטובים שהוא מקבל ע"ע ומשתוקק לעשות להתחטא כבן על אביו לעשות את בקשתו:

116

קי״זומעתה יובנו דברי התנחומא שמרע"ה אמר ראה אנכי שבחרתי בטובה האיך אנכי משונה, שלא אמר שעשיתי, אלא שבחרתי בטובה [שבאמת מעשיותיו של מרע"ה לא הי' כ"כ ראי', כי מי הוא שוטה שיאמר שיעשה כמעשהו מיום הוולדו והנסיונות שעברו עליו ומסירת נפשו באמת עבור ישראל, אבל מרע"ה לא אמר שעשיתי, כי בעיני עצמו עדיין לא עשה כלום לעומת חובת נפשו להשי"ת] ואדרבה מחמת ענוותנותו היתירה לא מצא בעצמו שום מעלה, וכל מה שנעשה משונה מכל אדם וקרן עור פניו אשר לא הי' כמוהו בעולם לא תלה אלא בשביל תשוקתו היתירה ובחרתו במצוות וקבלתו על עצמו לעשות, ע"כ ממני תראו ותעשו גם אתם שתבחרו בטובה ותזכו כנ"ל:

117

קי״חולפי דרכינו יש לפרש הא דבש"ס זבחים (צא.) דמוספי חודש מקודשין משל שבת, וכבר הגדנו בזה הרבה טעמים, וי"ל עוד דהנה שבת היא אחר ששת ימי המעשה, והיינו דכפי תהלוכת האדם בששת ימי המעשה באותה מדה זוכה לאור קדושת שבת, ומשלו משל מי שטרח בע"ש יאכל בשבת, אך ר"ח הוא בראשית ימי החודש, ואף שעדיין לא עשינו בחודש הזה דברים שע"י נזכה להארת ר"ח, מ"מ יום זה הוא הבא אחר מיעוט הירח, והרמז באדם שידע וישכיל שעדיין אין לו אור כלל, ואם לא יתאמץ ויקבל עליו על להבא, בחושך בא ובחושך ילך ומאומה לא ישא בעמלו, וכענין שהגיד אדמו"ר הכהן הגדול זצללה"ה מאלכסנדר בפירוש דברי הש"ס ברכות (ה'.) יזכיר לו יום המיתה, שאין הפירוש יראת העונש, אלא שילך מהעולם ריקם, ואם לא עכשיו הרי הוא אבוד מהכל כי אין דעת וחשבון בשאול אשר הוא הולך שמה עכדה"ק, ככה הוא ענין התשובה בער"ח, וע"ז מיוסד הכיפור קטן, ובר"ח היא השמיעה והקבלה על להבא אחר שנתאמת אצלו שאם לא יעשה כן הרי אין לו חיים כלל, מחמת זה ישתוקק ויתאוה ויקבל עליו מחדש להתאמץ בתורה ובמצוות, והוא יו"ט של דהמע"ה שהי' בעיני עצמו תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם, אלא שכל עניינו הי' צמאון ותאוה לאלקות כמ"ש צמאה נפשי לאלקים וגו' וכן צמאה לך נפשי כמה לך בשרי, והי' מקבל ע"ע תמיד מחדש, וכל ספר תהלים מלא מזה, ע"כ ר"ח הוא יו"ט שלו, באשר הוא כמהותו וכענינו, ובשביל קבלה זו על להבא זוכין תיכף להארת ר"ח, ובזה מחליפין כח לעשות כל ימי החודש, והוא ממש כענין את הברכה אשר תשמעו כנ"ל, והוא יו"ט של ר"ח קודם ימי החודש, משא"כ בשבת שהיא אחר ששת ימי המעשה ומי שטרח בע"ש יאכל בשבת:

118

קי״טויובן ביותר עפי"מ שהגיד כ"ק אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור שבשבת צריך שיהא כאילו כל מלאכתך עשוי', אפי' בעניני שמים, עכדה"ק, וא"כ אין הזמן בשבת להתעורר מחמת הידיעה שהוא נעור וריק מכל ויצא מעולמו ריקם כמו בר"ח, וע"כ גם הקבלה על להבא איננה באותו אומץ כמו בר"ח כמובן, וע"כ מוספי ר"ח קדישי ממוספי שבת באותו פרט:

119

ק״כולפי האמור י"ל דזהו ענין ר"ה וחודש אלול, דר"ה דהוא ראשית השנה, ובאותו יום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים, והי תורה והי מצוה דקא מגנא עלן, אלא כמ"ש הרמב"ם פ"ג מהל' תשובה ה"ד דתקיעת שופר רמז יש בדבר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וכו', והוא הוא שמיעת קול שופר, היינו לשמוע ולקבל עליו מחדש את כל מצוות ה' ואמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, וכבר אמרנו בשם כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דכמו בראשות הבריאה דכתיב ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חי', כן הוא קול השופר בכל שנה מעורר חיים חדשים בלב ישראל וכאילו באותו יום מתחילין לחיות עכדה"ק, וכפי מסת השמיעה והקבלה מחדש זוכין להברכה כבזוה"ק פ' תצוה דכל חדו וכל חדוה בשביעאה תליין, וכענין את הברכה אשר תשמעו, ובשביל זה יוצאין בדימוס ומחליפין כח על כל השנה כולה, וכמו ענין הר"ח לכל ימי החודש הבאים, כן ר"ה לכל ימי שנה הבאה, אך הקבלה מחדש אמרנו לעיל שהיא כפי מסת הידיעה מקודם, איך הוא נעור וריק מכל ומעותד לצאת מעולמו ריקם ובחושך ילך ח"ו, לעומתו הוא חוזק השמיעה והקבלה מחדש ושע"ז מיוסד ער"ח ותפלת הכיפור קטן, כן הוא אלול לפני ר"ה הזמן לחפש בכל סדקי לבו בשקידה עצומה עד שיתברר לו באמת מצבו כי ברע הוא, וכפי מסת ימי האלול שהוא מלשון אליל שהוא לשון אפס ואין כמ"ש (איוב י"ג ד') רופאי אליל כולכם, לעומתו היא השמיעה בר"ה, ודי בזה אזהרה למבין:

120

קכ״אבמדרש אמר בר קפרא הנפש והתורה נמשלו בנר הנפש דכתיב נר ה' נשמת אדם והתורה דכתיב כי נר מצוה ותורה אור, אמר הקב"ה לאדם הזה נרי בידך ונרך בידי, נרי בידך זו התורה ונרך בידי זו הנפש אם שמרת את נרי אני משמר את נרך ואם כבית את נרי אני מכבה את נרך, ע"כ:

121

קכ״ביש לפרש, דהנה הרכבת הנשמה שהיא רוחנית וחלק אלקי ממעל בגוף העכור קרוץ מחומר, נלאו המחקרים להבין איך יצמדו, כי הרוחני אינו יכול לסבול אפי' מדא דהאי עלמא כמ"ש בהקדמת הזוה"ק, אך י"ל שהרכבה נעשית באמצעיות והרבה אמצעים ביניהם, כמו איד הדם שעל הדם ונפש החיונית נשוא על איד הדם ועדיין מותר אדם מן הבהמה אין, ומ"מ נפש החיונית זו איננה עוד גשם עב כי איננה נתפסת ונרגשת בחוש האדם ואין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח, ובאשר היא דקה מן הדקה נעשית כלי שתשרה עלה נפש העיונית ועלי' השכליות, וישראל זוכין שתשרה עלי' נפש הקדושה ועלי' הרוח ועלי' הנשמה חלק אלקי ממעל:

122

קכ״גובזה נבין מה שנמשלה הנפש לנר, שכמו נר הנעשה מקיבוץ חלקים, נר שהוא הכלי לקבל את השמן ועליו השמן ועליו הפתילה ועלי' נאחז האור ומבלי אמצעית שמן ופתילה א"א שתאחז האור בהכלי ואין להאור שום שייכות להכלי מבלעדי האמצעים האלו, כן אין להנפש שייכות להגוף אם לא ע"י אמצעים האלו, וכמו הנר שבאם תכבה את האור אין הכלי והשמן והפתילה משמשים כלום, כן הנפש אם תשוב הרוח אצל האלקים אשר נתנה שוב אין להגוף וכל האמצעים מציאות מאומה ונעדר המציאות:

123

קכ״דוכן י"ל נמי הא דנמשלה התורה לנר, כי אורייתא וקב"ה כולא חד, ואין לה מקום להנתן לתחתונים, אבל יש אמצעים רבים לבושים מלבושים שונים לפי ערך השתלשלות העולמות והמלאכים עד עוה"ז שמלבשת בענינים דעוה"ז, וע"כ המלאכים שנתאוו לה א"א שתנתן להם בלבושא דהאי עלמא, דאין ענינים אלו שייכים אצלם כלל, ובהכרח שנתאוו לה בלבוש של עולם ההוא, אבל לא ניתנה להמלאכים, שכל עצמו של סדר ההתלבשות הוא רק צורך לבוש האחרון בעוה"ז, והוא כמו נר שכל האמצעים הם לתכלית הכוונה שיאחז בו האור ומבלעדי האור אינה כלום, כן ההרכבה והתלבשות של כל אמצעים הוא למען תנתן למטה, וישראל יהיו שומרי התורה, ובזה מוסיפין אור בהתורה כידוע מענין תורה לשמה שכתב הרב שהיא לתועלת התורה, ואם יצוייר שתשאר בעולם המלאכים בלבוש של אותו העולם אינה כלום וכמו נר ושמן ופתילה מבלעדי האור:

124

קכ״הומעתה מובן איך ששניהן התורה והנפש נמשלו בנר, אלא שהתורה היא ממעלה למטה והנפש היא ממטה למעלה, וזה שאמר נרי בידך זו התורה כמו שביד האדם להאחיז ולשמור את האור של הנר, שהוא תכליתו של הנר, כן ביד האדם לשמור תכלית ותועלת התורה, ונרך בידי זה הנפש להאחיז בהמרכבים את הנשמה חלק אלקי ממעל, אם אתה משמר את נרי אני אשמור את נרך:

125

קכ״ובמדרש אמר הקב"ה אם שמרתם ד"ת אני משמר אתכם מן המזיקים א"ר אבא בר זעירא אין בית רובע בחללו של עולם שאין בו כמה אלפים מזיקים וכל אחד פרמא נתונה בפניו שלא יביט באדם ויזיק, ובשעה שעוונותיו של אדם גורמין מעביר את הפרמא מפניו והוא מסתכל בו ומזיקו מנין שנא' פדה בשלום נפשי מקרב לי וגו' אימתי כי ברבים היו עמדי ומי הם אלו המלאכים שהם משמרים את האדם אריב"ל אקוניא מהלכת לפני האדם והכרוזות כורזין לפניו וכו':

126

קכ״זהנה מפורש בדברי המדרש שלשה מיני שמירות, אחת הפרמא שהיא נתונה בפני המזיק שלא יביט בהאדם, והשנית המלאכים שהם משמרים את האדם, השלישית אקוניא מהלכת לפניו שפירושו צלם האלקים:

127

קכ״חונראה לפרש דהנה ידוע שיש באדם שלשה חלקים והם גוף ונפש ושכל, ובאשר את זה לע"ז עשה האלקים, בוודאי יש כנגדם כחות חיצוניים המקבילים לעומת שלשה אלו, והם הם המזיקים, יש מהם מתנקשים להזיק את הגוף ויש מזיקים דקים מאלה שמתנקשים להזיק בנפש ויש שמתנקשים להזיק את שכל האדם:

128

קכ״טונראה שלעומתם יש שלשה מיני שמירות, והיינו היות ידוע כח ראיית העין לפעול פעולה ממשית כמו שסיפרו חכמי הטבע שיש עופות המחממים את ביציהם בהבטת עיניהם עד שיצא מהם האפרוח, והיינו מפני שקווי הראות יוצאין מהעין ומכים על דבר הנראה עד שפועל בו פעולתו, וא"כ קווי האור הם אמצעים המחברים את הרואה והנראה, וע"כ כשהמזיקים מביטים באדם ח"ו, הנה נעשים מחוברים לחלק אדם הנראה והוא הגוף, ומובן שהתחברותם גורמת נזק, והוא כענין חולי המתדבק ויותר מזה, אך לזה ניתנה הפרמא בפני המזיקים שלא יביטו באדם והיא שמירה לגוף האדם, ויש מזיקים דקים מאלה שמזיקים בהתקרבותם אל האדם ומזיקים את הנפש, והם א"צ להבטת העין כי העין היא צמצום כח הנפש בכלי העין, ומזיקי הנפש אלו באשר הם דקים והם דוגמת עצם הנפש אינן נזקקין לכלי העין ומתקרבין מבלעדי כלי העין, ומובן שלהם אינה מועלת הפרמא שבפניהם אלא נגדם יש מלאכים השומרים כשבאין להתקרב אל האדם פוגעים תחילה במלאכים, הסובבים את האדם, והם. נמסים כהמס דונג מפני האש, וכמ"ש (תהלים ק"ד) משרתיו אש לוהט, וזהו הפירוש פדה בשלום נפשי מקרב לי, הפירוש שלא יהי' להם קירוב והתחברות עמי, הן ע"י מבט עיניהם המזיקות והן ע"י קירוב לעצם הנפש מבלעדי כלי העין, וע"ז מסיים אימתי כי ברבים היו עמדי, ואז האדם יש לו שתי שמירות שמירת הפרמא ושמירת המלאכים, וריב"ל הוסיף שמירת צלם אלקים, שזו שמירה בפני כחות החיצונים עוד דקים מאלה המזיקים את כח השכל:

129

ק״לונראה שישראל זוכין לשלשה מיני שמירות בשלשה סוגי וחלקי מצוות, בשביל מצוות שבמעשה הגוף זוכין לשמירת הגוף והיינו דהנה כתיב מצות ה' ברה מאירת עינים, וכשזה קם זה נופל גורם חשכת עינים למזיקין, וזה הפרמא בפניהם שמירת הגוף כנ"ל, ובשביל רעותא דליבא ורגש הנפש שבעשיית המצוות זוכין לשמירת הנפש, והיינו דהנה אמרו ז"ל אבות (פ"ד מי"א וברע"ב) מכל מצוה נברא מלאך, ומצד הסברא, שמלאך הנברא מהמצוות הוא מרעותא דליבא ורגש הנפש שבמצוה, שכמו שהרגש הוא דבר פנימי נעלם שאינו נראה לעיני בשר, כן נברא ממנו מלאך שהוא פנימי נעלם שאינו נראה לעיני בשר, והם הסובבים ושומרי הנפש בפני המזיקין כנ"ל, ובשביל שהאדם מתחכם במצוות ורודף אחר כוונת התורה מה ה' דורש ממנו ובכלל זה הוא קדש עצמך במותר לך כמ"ש הרמב"ן ריש קדושים שלא יהי' נבל ברשות התורה וביותר בשמירת הברית בזה זוכין לצלם אלקים בשלימות כמו שהגדנו בזה כמה פעמים והיא שמירה להשכל כנ"ל:

130

קל״אוהנה ת"ת כנגד כולם יש בה שלש שמירות הנ"ל, א', ידיעת התורה כתיב בה כי נר מצוה ותורה אור שקאי על הידיעה וכמ"ש (תהלים קי"ט ק"ה) נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי, גורם חושך בפני המזיקים על דרך הנ"ל, וזהו שמירת הפרמא שבפניהם שהיא שמירת הגוף, ב', יגיעה ועמל התורה בנפש וכמ"ש (משלי ט"ז כ"ו) נפש עמל עמלה לו וכמ"ש מהר"ל שכל יגיעה היא בנפש, זהו גורם שהמלאכים מקשיבים לקולו וכמ"ש (שה"ש ח' י"ג) חברים מקשיבים לקולך שהם המלאכים, וכלשון הזוה"ק דיתבו ולעו באורייתא והיו מלאכי השרת מסבבים אותם, ולשון לעי פירושו יגיעה, ואף שלאו כל אדם חבירי דרשב"י אינון ולא כל אפין שווין, מ"מ מדקאמר לעי משמע שהיגיעה גורמת, וא"כ הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו, כי נמי לאו כל המלאכים שוין, וכל איש היגע בתורה, המלאכים בערכו מסבבים ומשמרים אותו, וזהו שמירת המלאכים את הנפש, ובשביל מה שמשכיל בתורה ומתענג בהשכל שבה, ומה גם המחדש בעצמו חידושים וכלשונם ז"ל פלפלת בחכמה שבת (ל"א.), זה גורם שחכמת אדם תאיר פניו וכמו שאמר ר"ל חמיתין אורייתא דנהירא באנפאי, וזהו שלימת צלם אלקים והוא שמירת השכל כנ"ל:

131

קל״בוכן בשבת יש שלשה ענינים הנ"ל, כי שבת היא כללא דאורייתא כולא, נר של שבת גורם חושך למזיקין וכבזוה"ק ובתיקונים שאז שפחה בישא יושבת בחושך, וזהו הפרמא שבפניהם שהיא שמירת הגוף, והמלאכים המלוים את האדם שאליהם אנו אומרים שלום עליכם וכו' ובוודאי שהם נמי מחמת רעותא דליבא ורגש הנפש מקדושת שבת ועל דרך הנ"ל, אלו הם הסובבים את האדם ושומרי הנפש, קדושא והבדלתא ועונג שבת שהוא בשכל ובמוח כמו שדברנו בזה כמה פעמים, מזה בא מה שברכו במאור פנים, זהו שלימת צלם אלקים שמירה להשכל:

132

קל״גשנת תרע"ה

133

קל״דבמדרש רבנן אמרי אמר הקב"ה לא לרעתם נתתי להם ברכות וקללות אלא להודיען איזה דרך טובה שיבחרו אותה כדי שיטלו שכר מנין ממה שקרינו בענין ראה אנכי, ואונו מובן מה הוה ס"ד דלרעתם נתן להם ברכות וקללות, ויותר יש לתמוה שנראה שהי' מקום לומר שגם ברכות ניתנו לרעתם אתמהה:

134

קל״הונראה דהנה כתיב (משלי ג' ט"ז) אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד, ופירשו ז"ל בימינה זה העושה לשמה בשמאלה זה העושה שלא לשמה דהעושה לשמה יש לו אורך ימים לעולם שכולו ארוך וגם עושר וכבוד בעוה"ז, אבל העושה שלא לשמה אין לו אלא עושר וכבוד בעוה"ז עכ"ד ז"ל, ונראה דהא דעושר וכבוד אין הכוונה עושר וכבוד גשמי לבד, שהוא הבל הבלים, ועוד העושה לשמה שיש לו עושר וכבוד נמי, הלוא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, ובשלמא העושה שלא לשמה הי' מקום לומר שמאחר שאין שכרו מגיע לעוה"ב א"כ בהכרח אוכל שכרו בהאי עלמא, אבל העושה לשמה שמגיע שכרו לעוה"ב מוטב שגם הפירות שמהם הוא העושר והכבוד בעוה"ז כבמדרש ריש פרשת עקב, הי' יותר טוב שיצניע לו הכל לעוה"ב ולא ילך להבל שבהבלים שבעוה"ז:

135

קל״ואשר ע"כ נראה דעושר וכבוד שבעוה"ז הוא כמ"ש הרמב"ם סוף הל' מלכים בכל יעודים הטובים שאין הכוונה לתכלית עוה"ז אלא כדי להסיר המניעות ויהי' לבם פנוי לעסוק בתורה ומצות לזכות בהם לעוה"ב, וכן י"ל בעושה שלא לשמה שעכ"פ מגיע שכרו להסיר ממנו המניעות ושמתוך שלא לשמה יבוא לעשות לשמה לזכות בו לחיי עוה"ב:

136

קל״זויש להוסיף ולומר עפ"י דברי המדרש לקמן אין בית רובע בחללו של עולם שאין בו כמה אלפים מזיקים, ובוודאי כל מיני צרות שבעולם הן בגשמיות הן ברוחניות מינייהו הן, וכמו בגשמיות כן ברוחניות מבלבלים את האדם, ומכניסים בו מחשבות לא טובות לטרדהו מתורה ועבודה, ולזה באים כל יעודים הטובים לסלק את כחות הרעים בכללם וממילא יסתלקו כל הצרות וכל הבלבולים הן בגשמיות והן ברוחניות, הגשם לא יעצרהו עוד והבלבולים ומחשבות לא טהורות רוח עברה וטהרם, ויהי' הלב והשכל פנוי לעבודת השי"ת לזכות בו לחיי עוה"ב, וכמו שבכלל לעתיד שיתקיימו בישראל כל יעודים הטובים, כן בפרט דאפי' העושה שלא לשמה מ"מ זוכה שעכ"פ יסתלקו ממנו המזיקין שמהם צרות הגשמיות והרוחניות, וזהו העושר והכבוד:

137

קל״חויובן עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הטעם שהפליגו חז"ל כ"כ בכבוד המת, דלכאורה אינו מובן מה איכפת לי' להמת, ומה תועלת לו בזה, והגיד כי באשר כחות הרעים והטומאה מתנקשין לדבוק בגוף המת כידוע, ומובן שזה מעיק להנפש והבלא דגרמי, ע"כ היתה עצת חכז"ל בכבוד המת שכבוד הוא מעולם העליון עולם הקדושה, והאי סטרא אחרא מנוולא הוא, וכענין עבודת פעור, וממנו תקיש על השאר, ע"כ בהכבוד שעושים להמת מסלקין את כחות החיצונים שאינם יכולין לסבול מה שהוא מעולם העליון עכ"ד, וע"כ י"ל נמי בנ"ד בשכר מצוות שניתן לו מן השמים בשכרו כבוד, וזה מסלק ממנו המזיקין הנ"ל, וכן י"ל נמי בעושר שלבד מתועלת הכבוד שמביא בכנפיו, אלא עוד זאת שיש להאדם באמצעות העושר והשפע חיבור לעולם העליון ששפע ישראל איננו מכוכבים ומשטרי המזלות אלא מהשי"ת, ובאמצעות השפע יש להאדם חיבור להשי"ת כחיבור מקבל מתנה להנותן באמצעות המתנה, וחיבור נכבד זה מובן שהוא מסלק את חיבור המזיקים:

138

קל״טקיצור הדברים שכר העשי' לשמה הוא אריכות ימים בעולם שכולו ארוך וגם הסרת חלקי כחות הרעים, ושכר העשי' שלא לשמה הוא הסרת כחות הרעים לבד:

139

ק״מוהנה בש"ס מגילה (כ"ה:) קללות וברכות נקראין ומתרגמין פשיטא מהו דתימא דילמא אתי למיעבד מאהבה ומיראה [כך גירסת רש"י] פירש"י מאהבה של ברכות ומיראה של קללות, ואין לבם לשמים קמ"ל עכ"ל, והא דלא חיישינן להכי, י"ל כמ"ש הרמב"ם פ"ב מה' גירושין הל' כ' בענין כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, דבאמת נפשות ישראל רוצים לעשות רצון קונם אלא שאור שבעיסה מעכב, ומאחר שע"י כפי' מוכרח לעשות ונסתלק השאור שבעיסה שוב ממילא מצד עצמו מתרצה, כן י"ל נמי דלא חיישינן שמא יעשו שלא לשמה אלא מאהבת הברכות ומיראת הקללות, דמאחר שיעשו שוב מעצמם ימשך לבם לעשות לשמה:

140

קמ״אולפי האמור יתפרשו דברי המ"ר לא לרעתם נתתי להם ברכות וקללות, היינו לאיים עליהם שיעשו עכ"פ מאהבת הברכות ומיראת הקללות, ששכר העשי' שלא לשמה הוא הסרת כחות רעים לבד כנ"ל דבשמאלה עושר וכבוד דזה נקרא לרעתם, היינו שהתועלת היא סילוק כחות הרעים לבד, "אלא להודיען איזה דרך טובה שיבחרו אותה", היינו שהעשי' תהי' לשמה שזהו התכלית ויבחרו דרך הטובה מפני שהיא טובה "כדי שיטלו שכר", היינו תוספת טובה שיצדק בו הלשון נטילת שכר שהוא נוטל דבר מה, ולא הסרת המונע לבד שבזה לא יוצדק לשון נטילת שכר אלא שיהי' להם שכר:

141

קמ״בוכעין זה יתפרשו נמי דברי המדרש ריש עקב לא לרעתכם נתתי לכם את השבת אלא לטובתכם, דהנה ידוע ששמור הוא שמירה מלעשות דבר אשר לא תעשינה, והנה המהר"ל בס' התפארת כתב שאין מקבלין שכר על מצוות ל"ת, ומ"מ נראה שעכ"פ שכרו הסרת המונע, כי דרכיו של הקב"ה מדה במדה, שכמו שהוא שומר ידו מעשות כל רע שלא יתקרב להסט"א לעומתו השי"ת שומר אותו מן המזיקין [שמהם תוצאות כל הצרות והמניעות בגשמיות וברוחניות] שלא יתקרבו אליו, וכאמרם ז"ל זבחים (קי"ח:) ביוסף הצדיק עין שלא רצתה ליזון ממה שאינה שלה תבוא ותאכל בכל הרואה, ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שכמי שלא רצה להתקרב ולהתדבק במה שאינו ראוי לו זכה לעומתו ששים דבר רע לא יוכל להתקרב אליו, ע"כ בכל מקום שהיו רואין משם את שילה הי' נופל פחד ואימה על כחות החיצונים ובורחין, וע"כ הי' מקום זה ראוי לאכילת קדשים דבעלמא צריכין למחיצה בפני כחות החיצונים, וכן מסתברא לומר בכל מצות ל"ת לדעת מהר"ל שאין מקבלין שכר עליהן, דהיינו תכלית השכר שהוא עוה"ב, אבל הסרת וסילוק המונע יש ויש, ויש לזה כמה ראיות מדברי הכתובים ומדברי חכז"ל, והדברים ברורים:

142

קמ״גוהנה בשבת הוא זכור ושמור, והי' ס"ד שתכלית מצות שבת היא שמירה מלעשות מלאכה, ושמזה נסתעף השכר דכל דינין מתעברין וכו' וכולהו ערקין לנוקבא דתהומא רבה, וזה הי' נקרא לרעתכם נתתי לכם את השבת, ע"ז אמר שאינו כן שתכלית כוונת מצות שבת הוא זכור ושבת היא מעין עוה"ב, ומצות שמור היא רק הכנה לזכור, והוא כעין העושה לשמה ששכרו אורך ימים בעולם שכולו ארוך וגם בשמאלה עושר וכבוד שהוא הסרת וסילוק המונע כנ"ל, כן הוא בשבת שתכלית מצות שבת היא זכור וזוכין לעונג מעין עוה"ב ושכר מצות שמור הוא הסרת המונע שיהי' ביכולת לזכות לעונג שבת שכר מצות זכור:

143

קמ״דוכן יש לפרש נמי דברי המדרש נצבים לא לרעתכם נתתי לכם את התורה אלא לטובתכם, והיא עפ"י מאמרם ז"ל כל העוסק בתורה מזיקים בדילין ממנו, וכל זה נקרא לרעתכם היינו להסיר ולסלק את כחות הרעים הרעים, וזה שאמר שאין סוף הכוונה אלא לטובתכם שלימוד התורה עצמה מביאתו לחיי עוה"ב, א"א שיש בה נמי הסרת המונע ועל דרך הנ"ל:

144

קמ״השנת תרע"ט

145

קמ״ובמדרש מהו את כל המצוה הזאת [במת"כ, שאמר מצוה לשון יחידה ואמר כל משמע כלל הכל] א"ר לוי זו ק"ש, ורבנן אמרי זו השבת שהיא שקולה כנגד כל המצות שבתורה, ויש להבין שהרי יש עוד מצות ששקולין נגד כל המצות שבתורה, ובש"ס נדרים (ל"ב:) גדולה מילה ששקולה כנגד כל המצות שבתורה, ולמה לא חשב להו:

146

קמ״זונראה לפרש דהנה רמ"ח איברים יש באדם ורמ"ח מ"ע וכל אבר ואבר אומר עשה בי מצוה, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד דכמו איברי האדם יש בהן שהנשמה תלוי' בו ויש שאין הנשמה תלוי' בו, כן הuא בהמצות יש בהן שכל חיות האדם מצד הקדושה תלוי' בה, ויש שבהעדרה הוא כמחוסר אבר לבד עכ"ד, ובזה יש לפרש הא דמצוה אחת יש ששקולה כנגד כל המצות כי כל רמי"ח מ"ע הנ"ל הם להשלמת רמ"ח איברים, ומצוה זו שהיא כמי אבר שהנשמה תלוי' בו, ע"כ היא שקולה ככל המצות, שהרי בהעדרה לא יועילו שוב יתר המצות כמו שאינן מועילין יתר האיברים בהעדר אבר שהנשמה תלוי' בו:

147

קמ״חוהנה במאמר הכתוב כל המצוה הזאת דמשמע מצוה אחת כוללת כל המצות היא עוד יותר ממצוה ששקולה ככל המצות, דמצוה ששקולה ככל המצות מ"מ היא מצוה פרטית אלא ששקולה וכו' כמו אבר שהנשמה תלוי' בו שהוא אבר פרטי אלא שהנשמה תלוי' בו, אבל מצוה כוללת משמע שיש בה כל המצות ממש, וע"ז א"ר לוי שהיא ק"ש, והיינו דבאמרו ה' אחד הפירוש שבלעדו אין מציאות לשום נמצא, וע"כ מובן לשון הזוה"ק לאכללא נפשי' בהאי יחודא, היינו שגם מציאות האדם עצמי איננה מציאות נפרדת אלא נמצאה מאמיתת המצאו, וא"כ מצות ק"ש שהיא יחיד ה' היא עושה בכל איברי גופו יחד, שהרי כל אבר ואבר הוא נכלל בהאי יחודא ואינו דומה לכמו אבר פרטי שהנשמה תלוי' בו, וע"כ אף שאין בהעדר ק"ש עונש מיתה או כרת ואיננה שקולה כנגד כל המצות שבתורה, מ"מ הרי היא עוד יותר, שהיא כוללת ממש כל הרמ"ח איברים כנגד כל רמ"ח מצות התורה, וע"כ יש בה רמ"ח תיבין כנגד כל רמ"ח מ"ע ורמ"ח איברי האדם:

148

קמ״טורבנן אמרו זו השבת שהיא שקולה כנגד כל המצות שבתורה, והיינו שכל מצוה מקדשת את האבר שעושה בו המצוה, אבל שבת מקדשת את כל פרטו האדם וכלל כל חומר גופו ממש, וע"כ אפי' ע"ה אימת שבת עליו, ואיננה כמו אבר פרטי שהנשמה תלוי' בו, אלא הhא כוללת ממש כל מצות התורה, וכמו שבזמירות זכרו תורת משה במצות שבת גרוסה, וע"כ יש בה כח לקדש את האיברים הפרטיים, ואפי' מאכל שבת נמי שורה עליו קדושת שבת, וע"כ אינו מגשם כבכתבי האריז"ל, ויוצדק בו נמי לומר עליו את כל המצוה הזאת שהיא מצוה אחת הכוללת בתוכה כל מצות התורה:

149

ק״נשנת תר"פ

150

קנ״אבמדרש זש"ה שמעו והאזינו ואל תגבהו וכו' ד"א שמעו לדברי תורה והאזינו לד"ת מהו ואל תגבהו אל תגבהו את הטובה מלבוא בעולם, כי ה' דיבר והיכן דיבר אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו ואם תמאנו ומריתם חרב תאכלו:

151

קנ״בנראה לפרש ששמעו היא שמיעה שטחית כפי שהדיבור מפורש, והאזינו הוא להיות רודף אחר כוונת התורה וכברש"י בשלח והאזנת למצותיו תטה אזנים לדקדק בהם, והיינו שלא תספיק עצמך בהמפורש אלא תדקדק להבין תכלית הכוונה וכמ"ש הרמב"ן ריש קדושים עיי"ש, והנה ידוע שהטובה שבאה לעולם הוא כמסת מעש"ט שלמטה, וברמב"ן שמות בשם מדרש אגדה ומהו אקי"ק אשר אקי"ק כשם שאתה הווה עמי כך אני הווה עמך וכו' וע"כ אם ישראל שומעים ומאזינים, היינו שעם השמיעה רודפים אחר כוונה הפנימית של התורה, נותנים להם ממעלה טובה כפולה בהתגלות ובפנימית שיש בטובה ההיא פנימית קדושה וכמ"ש האריז"ל בפסוק כי על כל מוצא פי ה' יחי' האדם, היינו מוצא פי ה' שבהמאכל, וכדמיון אדם הוא גוף חיצוני ונשמה פנימית, לעומתי הטובה היא כפולה, אך כשעושין רק כפי שטחיות הדיבור בלי האזנה לכוונה הפנימית, לעומתו הטובה נמי היא רק בחיצונית בלי פנימית כמו גוף בלי נשמה, והנה ידוע טעם הזוה"ק בטומאת מת שהסט"א מתאוה לדבוק בכלי ריקן מהקדושה, והנה לא לבד במקום שהי' בו ונתרוקן, שהרי אפי' נפל מבטן מטמא, אלא הפירוש במקום שהי' ראוי להיות בו קדושה, וכטעם הכוזרי בטומאת קרי, וע"כ נמי הטובה שהיא רק בחיצונית בלתי פנימית שהיתה ראוי' שתהי' פנימית ואין, נמי דכוותה ומתדבקים כחות חיצונים ומתגשם ביותר ונהפכת הטובה למרורות פתנים, וכענין שאה"כ (קהלת ה' י"ב) עושר שמור לבעליו לרעתו, ע"כ טוב העדרה מהיותה, וזהו ואל תגבהו את הטובה מלבוא לעולם, וזה שמסיים בפסוק אם תאבו ושמעתם וגו' חרב תאכלו, היינו אף שלשון קללה הוא רק חיסור מ"מ באופן זה גורם נמי שחרב תאכלו ח"ו:

152