שם משמואל, ראה ה׳Shem MiShmuel, Re'eh 5

א׳שנת תרע"ה

ב׳במדרש (ד' א') רבנן אמרי אמר הקב"ה לא לרעתם נתתי להם ברכות וקללות אלא להודיען איזו דרך טובה שיבחרו אותה כדי שיטלו שכר, ודברי המדרש צריכין ביאור מה צריכה למימר שלא לרעתם וכו' מה הו"א הי' שלרעתם נתנו, ועוד שאמר ברכות וקללות כאילו הי' הו"א שגם הברכות נתנו לרעה ח"ו אתמהה:

ג׳ונראה דהנה במדרש לקמן א"ר חגי ולא עוד שנתתי לכם שני דרכים אלא שנכנסתי לפנים משורת הדין ואמרתי לכם ובחרת בחיים, ויש להבין למה נקרא זה לפנים משורת הדין דמה ויתור יש בזה שנתן עצה לבחור בחיים, ובאמת בגוף הדבר אינו מובן מה שייך בזה נתינת עצה כי מי לא יבין מעצמו לבחור בחיים אלא באם אינו מאמין שזה דרך החיים או מסתפק ולזה לא שייך לומר ובחרת בחיים שהרי אינו מאמין כלל שזה דרך החיים:

ד׳ונראה לפרש עפי"מ שכתב האריז"ל בליקוטי התורה פרשת בראשית ד"ה וישלחהו וז"ל לפי שנאמר כי ביום אכלך ממנו מות תמות וכיון שיצא מפיו בהכרח יעשה וימות כד"א נורא עלילה על בני אדם, עכ"ל, ואף שהבחירה נשארה אצלו חפשית דאל"ה לא הי' שייך לענוש אותו היינו שבאותו רגע נשארה אצלו הבחירה חפשית לעשות או לחדול, אבל מ"מ סוף כל סוף הי' מוכרח דיבורו של הקב"ה לצאת לפועל אם לא עכשיו יהי' לאחר זמן, וע"כ על מה שאכל עתה שלא הי' מוכרח שוב שייך לענוש אותו:

ה׳ויש לומר שכן הוא במאמר הש"י ובחרת בחיים, מאחר שיצא מפיו ית"ש בהכרח שכן יהי' שישראל יבחרו בחיים, ואם לא עכשיו יהי' לאחר זמן וסוף כל סוף מוכרח מאמר זה להתקיים, ומ"מ מקבלין שכר על הבחירה בחיים שאינן מוכרחין על אותה העת דווקא, אבל מ"מ באשר היא הבטחה על העתיד ואיננו אלא מחוסר זמן לבד לאו כמחוסר מעשה דמי ונקלה להם הבחירה בחיים יותר מאם לא היתה הבטחה כלל, שאחר ההבטחה שוב אין לצד הרע דביקות בהם:

ו׳ובזה יש לפרש מה שאמרו ז"ל במדרש בראשית (פ"כ כ') אין תשוקתו של יצה"ר אלא לקין וחביריו, אף דאמרו ז"ל סוכה (נ"ב.) כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו, מ"מ אין היצה"ר דבק בהם מאחר שהוא רק לזמן, ותשוקה היא דביקות, ובאשר אין לו דביקות בהם אינה נקראת תשוקה, ובזה מובן הא דנכנס עמהם לפנים משורת הדין שעשה להם סיוע במאמרו ובחרת בחיים, ומ"מ חושב להם כאלו בחרו בחיים מעצמם בלי שום סיוע:

ז׳ובזה יש לפרש את הברכה אשר תשמעו ולא כתיב אם תשמעו, היינו שזה עצמו היא הברכה שישמעו בודאי, וימתקו הדברים עפ"י דברי זוה"ק ח"ג (כ"ג.) בהפרש שבין מלת "אם" למלת "אשר" דמלת "אם" הוא ספיקא ותווהא הוא אם יהי' כך, אבל "אשר" הוא ודאי שודאי יהי' כך עי"ש, וע"כ ה"נ שבזה שנתן לפניהם ברכות וקללות ואמר להם ובחרת בחיים שנכתב בפרשת נצבים זה עושה שישמעו בודאי וכנ"ל:

ח׳ומעתה יובן הא דלא לרעתם נתתי להם ברכות וקללות, דהנה בש"ס מגילה (דף כ"ה ע"ב) לפי גירסת רש"י ברכות וקללות נקראין ומתרגמין פשיטא מהו דתימא ניחוש דלמא אתו למעבד מאהבה ומיראה [פירש"י מאהבה של ברכות, ומיראה של קללות ואין לבן לשמים] קמ"ל, ויש לומר הטעם דלא חיישינן להכי מה"ט הוא דמאמר ובחרת בחיים מועיל שתהי' העשי' בשלימות כמו שנצטוו, וזה שבמדרש לא לרעתם נתתי להם ברכות וקללות היינו שיסתעף מזה רע דיעשו מאהבה ומיראה, אלא להודיען איזה דרך טובה שיבחרו אותה. היינו שיבחרו אותה בודאי וכנ"ל:

ט׳ויש לומר נמי שענין זה הוא בכלל ברכת שבת, דבתקה"ז נטריקן שבת ש' בת וש' רומז לתיבת שמעו, והוא כלשון הכתוב שמעו בת, וזה גורם נטי' בלב ישראל לטובה, וממנו נמשך שאפי' ע"ה אימת שבת עליו:

י׳כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה, וברש"י מנוחה זו שילה נחלה זו ירושלים, נראה לפרש ענין שילה וירושלים שבשניהם נאמר אל המקום אשר יבחר ה', ובאשר האדם הוא עולם קטן, מן עולם הקטן נבוא להבין עולם הגדול ומהגדול את הקטן, כי עולם שנה נפש הם בבחי' אחת:

י״אונראה דכמו באדם המובחר שבו הוא המוח והלב, כן בשנה מובחר הזמנים הם שבת ומועדים, ובעולם שילה ובהמ"ק, והיינו כי מוח ולב שבנפש המוח להשכיל והלב להשתוקק להתדבק בשורשו, והוא בכלל תורה ומצות, תורה מתיחסת להמוח והשכל, ומצות מתיחסין ללב באשר עיקרם שיהיו נעשים ברעותא דליבא, וכבר דברנו מזה ובאמת שבת רה עצמה נכלל הכל, כי לימוד תורה הוא מצוה מתרי"ג מצות, ומ"מ היא כנגד כולם באשר היא כוללת מוח ולב, שהשכלה שבתורה מתיחסת למוח, וגוף הלימוד ביגיעת בשר והתמדת הקריאה הוא עבודה ככל המצות שבתורה המתיחסין ללב, ודוגמא דידהו בשנה היא שבת ויו"ט שבת הוא במוח ושכל, וממנו עונג שבת, ושבת יעשה כולו תורה, ואין בו מצות שמחה, כי שמחה בהתפעלות ורגש הנפש היא מכחות הלב, ויו"ט הוא בלב וע"כ ביו"ט הוא מצות השמחה והלל:

י״בודוגמא דידהו היא שילה וירושלים כי שילה היא בחלקו של יוסף ויוסף הוא ראש של ישראל, ויעקב כל מה שלמד משם ועבר מסר לו ותורה מתיחסת למוח ושכל כנ"ל, וכבמדרש בראשית (פרשה ק' סי' ט') שאמר יוסף לשבטים אתם הגוף ואני הראש תבואתה לראש יוסף, ובמק"א פרשנו שיוסף הצדיק הכניס בחי' הראש והשכל בכל ישראל, והיינו דהא דיוסף נקרא ראש משום דמדתו היתה שמירת הברית שנוגע במוח, ובמדרש ויקרא (ל"ג ה') יוסף ירד למצרים וגדר עצמו מן הערוה ונגדרו כל ישראל בזכותו, וע"כ כמו שנגדרו כל ישראל בזכותו כן נמי הכניס בהם שלימות המוח והשכל דהא בהא תליא, ע"כ שילה שבחלקו של יוסף היא בחי' הראש שבעולם, וירושלים היא בחלקי של בנימין ויהודה הוא בבחי' הלב כי בנימין הצדיק צדיק דלתתא היתה מדתו השתוקקת למעלה וכדאיתא ביומא (י"ב.) רצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין וכו' והי' בנימין הצדיק מצטער עלי' לבלעה, ולשון לבלעה מורה על גודל התשוקה כמ"ש (ישעי' כ"ח ד') בעודה בכפה יבלענה, וכן יהודה שממנו מלכות ב"ד שהי' כל ענינו תשוקה וצמאון להש"י וכל ספר תהלים מלא מזה, והוא בחי' לב דירושלים היא ליבא דכל עלמא, ובמדרש איכה זאת רעתך כי מר כי נגע עד לבך זה בהמ"ק והיכן נקרא בהמ"ק לבן של ישראל כמ"ש והי' עיני ולבי שם כל הימים ע"כ במדרש, וע"כ נקרא ביהמ"ק ביתך דוד כי המלך לבו לב כל העם ע"כ בהמ"ק מתיחס לדוד המלך:

י״גוהנה נתבאר כי שילה וירושלים הן המוח והלב שבעולם, ומ"מ ירושלים היא יותר במעלה משילה, אף שלכאורה נדמה שמעלת שילה שהיא בחי' ראש היא יותר במעלה, מ"מ ענין מקומות אלו שבהן היתה התגלות אלקית, רבותא יותר שנתפשטה הקדושה והתגלות אלקית אף במקום שהוא בחי' לב מהרבותא שנתפשטה הקדושה במקום שהוא בחי' ראש, שלבחי' ראש נקל יותר התפשטות הקדושה, וע"כ בראשונה זכו ישראל לשילה היינו התפשטות הקדושה בבחי' ראש, והלכו מדרגא לדרגא עד שזכו לירושלים התפשטות הקדושה אף בבחי' לב:

י״דונראה שאף שחרבה שילה מ"מ היתה לעומתה ציון, ולעולם זאת על ישראל שתי בחי' האלה בחי' ראש ובחי' לב, וציון היא בחי' ראש, וידוע שציון גמטריא יוסף, ובמדר"ת סוף ויגש מחשב והולך כל מה שאירע ליוסף אירע לציון:

ט״ווהנה מנוחה זו שילה ונחלה זו ירושלים, כי מנוחה היא שאין לו עוד מלחמה ואין צריך עוד להגנה וכמ"ש והי' בהניח ה"א אותך מסביב, כן לא הוצרכה שילה לחומה ואוכלין קדשים בכל הרואה, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שכל הרואה את שילה הי' נופל פחד ואימה עליו, וע"כ אין צריכין לחומה לשמירה מהחיצונים, עכת"ד, ויש להוסיף בה דברים כי כמו שהי' פחד אלקים לנגד עיניו של יוסף כמ"ש ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלקים, וכמו שאמר אח"כ לאחיו את האלקים אני ירא, כן נמי הי' שכרו שנפל פחדו על כל כחות החיצונים וכלהו ערקין מפחדו, ונחלה זו ירושלים כלשון התוס' יבמות (פ"ב:) מה נחלה אין לה הפסק כן ירושלים אין אחרי' היתר, כי באשר היתה התפשטות הקדושה למטה יותר אפי' בבחי' לב ונתקדש אפי' הדומם שוב אין לזה ביטול כי ביטול הוא שייך רק בדבר בלתי נשלם, וכבר דקדקנו במק"א שבבהמ"ק שגם התקרה שהיא מדבר הצומח הי' עלי' מעזיבה שהיא טיט ועפר, עי"ז נתקדשו גם חלקי הדומם, לעומת שבשילה היו יריעות מלמעלן שהן עיקרן מבעלי חיים, וע"כ אין לקדושת ירושלים ביטול לעולם:

ט״זונאמר דוגמא זו גם בשנה, שבת היא מנוחה כאמרם ז"ל (רש"י בראשית ב' ב') באה שבת באה מנוחה, וכל שלטני רוגזא ומארי דדינא כולהו ערקין ואתעברו מינה, וידוע שמוסף שבת הוא יוסף, וכמו שנפל פחד יוסף על כל חיצונים כן ענין שבת, ומזה נסתעף שגם ע"ה אימת שבת עליו, וזהו הענין דברכו במאור פניו, וכבר דברנו מזה, מועדים הם נחלה שאין לה הפסק, וידוע טעם הרמב"ן דבשמים למוצאי שבת ולא למוצאי יו"ט, כי במוצאי שבת הנשמה יתירה מסתלקת, ורוח יתירה של יו"ט אינה מסתלקת במוצאי יו"ט:

י״זוכן דוגמא דידהו בנפש האדם מוח ולב נקראים נמי מנוחה ונחלה, שלימות המוח והשכל נקראת מנוחה, כי בהתגברות כח השכלי באדם יש לו מנוחה מכחות החומר והתאוה כמ"ש הרמב"ם שאין מחשבת התאוה מתגברת אלא בלב הפנוי מן התורה וחכמה, וכן רוה"ק שהוא שלימות השכל נקרא מנוחה כמ"ש (ירמי' מ"ה ג') בברוך בן נרי' שהתאונן על שלא השיג רוה"ק יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי, ושלימות הלב נקראת נחלה, והיינו כי נחלה היא דבר הקיים לעולם כאמרם ז"ל ראש השנה (י"ב:) מה נחלה אין לה הפסק, והיינו כי השכל בלתי אפשר שיאיר בבשר ודם בלי שינוי והפסק, וכענין שאמרו ז"ל הרבה פעמים בש"ס כד ניים ושכיב אמר להא שמעתתא, כי השכל לפעמים הוא בהיר ולפעמים בלתי בהיר ונקרא בלשון חכמי האמת מוחין דגדלות ומוחין דקטנות, אבל הלב לעולם צריך להיות משתוקק לאביו שבשמים וכענין שכתוב (שה"ש ה' ב') אני ישנה ולבי ער וכמ"ש בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך וכמ"ש הרמב"ן סוף פרשת עקב (י"א כ"ה) בפסוק ולדבקה בו ויתכן שתכלול הדביקה לומר שתהי' זוכר ה' ואהבתו תמיד לא תפרד מחשבתך ממנו בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך עד שיהיו דבריו עם בני אדם בפיו ובלשונו ולבו איננו עמהם אבל הוא לפני ה' עכ"ל:

י״חהרי כי עולם שנה ונפש הם בחי' אחת שבכל אחד מהם יש בחי' מנוחה ובחי' נחלה, שילה ובהמ"ק או ציון וירושלים הם בעולם, שבת ויו"ט בשנה, מוח ולב בנפש:

י״טוהנה כתיב לשכנו תדרשו ובאת שמה ובספרי כי אם אל המקום אשר יבחר ה"א מכל שבטיכם דרוש עפ"י נביא יכול תמתין עד שיאמר לך נביא ת"ל לשכנו תדרשו ובאת שמה דרוש ומוצא ואח"כ יאמר לך נביא, וכן אתה מוצא בדוד זכור ה' לדוד את כל ענותו אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב אם אבוא באוהל ביתי אם אתן שנת לעיני עד אמצא מקום לה' משכנות לאביר יעקב, מנין שלא תעשה אלא עפ"י נביא שנאמר ויבוא גד ביום ההוא אל דוד, עכ"ל, ונראה שהמציאה היא לעומת הדרישה, ובאשר לא התעורר בדבר זולתו ע"כ בלתי אפשר הי' שימצאו את המקום וכמ"ש הרמב"ן (במדבר ט"ז פסוק כ"א) וז"ל ואלו היו ישראל חפצים בדבר ונתעוררו בו מתחילה הי' נעשה בימי אחד מהשופטים וכו' עיי"ש, ולפי דרכנו שמפני שלא דרשו לא היו מוצאים, ובאמת שיש בזה פלא גדול הלוא מפורש בתורה מקום העקידה ושם כתיב מפורש ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה ופירש"י ה' יבחר ויראה לו את המקום הזה להשרות בו שכינתו ולהקריב כאן קרבנות וכו' בהר זה יראה הקב"ה לעמו, עכ"ל, א"כ הי' המקום ידוע להם, ודוחק לומר שידעו רק את ההר ולא את המקום מצומצם, ומוכרח לומר כי מאת ה' היתה זאת שלא יהי' המקום נגלה אלא לפי מסת הדרישה וע"כ אף שהי' מפורש לא התבוננו בה בינה, דוגמא לדבר איתא בזוה"ק דזמן הקץ מפורש בתורה ולעתיד הכל יהיו רואין אותו מפורש בתורה ועתה הוא סתום ואין אתנו יודע עד מה, וכן הי' בענין ציון וירושלים:

כ׳וכן הוא נמי דוגמא דידי' בשנה ובנפש שלעומת הדרישה בכל לב ונפש לשבת ויו"ט זוכין להתגלות הארה מהן, שאף בפשיטות שבת ויו"ט הם לכל אחד מישראל, מ"מ נועם מתיקות עריבות קדושתם אינו מתגלה אלא כמסת הדרישה והשתוקקת אליהם כל ימות החול והשגחה על עצמו שיהי' ראוי לקבל זמן המקודש וישים את הדברים אל לבו איך אשא פנים לקבל את השבת בבגדים צואים האלו, מה גם ח"ו בקלקול העבירות שהנשמה מסתלקת כמ"ש האריז"ל שקודם העבירה מסתלקת כדי שלא תתפגם בהתפגמו, וכמו שצעק יהודה במר נפשו כי איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי, כן יהי' האדם צועק לנפשו איך אעלה בעליות השבת ויו"ט והנשמה הקדושה איננה אתי, זהו הדרישה באמת, וכשמגיע שבת ויו"ט אז יתגלה לו מה שלא נגלה אליו מקודם:

כ״אוכן בנפש שהוא המוח והלב בלתי אפשר שיאיר באדם המוח והלב אלא לעומת הדרישה והיינו ע"י יגיעת התורה ומצות זוכין להארה במוח ובלב וע"ז נאמר יגעתי ומצאתי תאמין שלעומת היגיעה זוכין להמציאה, ומציאה היא דבר שאינה קנינו ורכושו של אדם הבא ע"י מעשיו ואינה שייכת אליו, כן לעומת היגיעה זוכין להארה יתירה במוח ולב אף שאיננה שייכת אליו כלל:

כ״בבמדרש (פרשה ד' סי' ח') כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך זש"ה (משלי י"ח ט"ז) מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו, ודורש על מתנת צדקה, א"ר אבוהו מה לי למקום אחר למוד ממקומו מה כתיב למעלה השמר לך פן תעזוב את הלוי ואח"כ כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך וגו', נראה לפרש בהקדם מ"ש החובת הלבבות בפסוק מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונות ידלנה, שכמו מים עמוקים שהם לעולם במציאות בבטן הארץ אלא שמעבה האדמה מכסה עליהם, ואין צורך אלא לסלק את הכיסוי ואז ממילא יתגלו המים, כן עצה בלב איש שלעולם יש מציאות העצה בלב האדם אלא שצריכין לסלק את המונע עכת"ד:

כ״גויש לומר עוד שלאו דווקא מציאות המים היא במציאות אלא גם התפשטות המים שממקור מוצא מים נובעים ומתפשטים חוץ למקומם ומעבה האדמה הוא מונע ועוצר לבל יתפשט המקור, כן העצה בלב איש היא כמקור הנובע ומתפשט חוץ לגבולו היינו להחכים גם את גופו ואבריו שיהיו מעצמם נמשכים אחר הטוב, וזה נקרא התפשטות חוץ לגבולו היינו כמו חפירת הבאר שבסילוקו האדמה נותן מקום להמקור להתפשט ולהתרחב, כן הצורך לאדם לסלק הגשמיות, וזה מתן אדם ירחיב לי, דמה שאדם מתקדש עצמו במותר לו הוא נקרא מתנה שדבר האיסור שאדם פורש ממנו אינו נקרא מתנה אלא חיוב אבל הקדושה בדבר רשות זה נקרא מתנה, והוא דומה למתנות עניים שאין להעני חוב עליו אלא הוא נותן לו בנדבת לבו, והנה הוא התרחבות והתפשטות גבול הקדושה, וזה גורם שגם העצה שבלבו תתפשט חוץ לגבולה ותתרחב דעתו כנ"ל, ושניהם כאחד טובים בפשיטות נתינת הצדקה וברוחניות הקדושה בדבר הרשות, גורמים נמי התפשטות ההצלחה בגשמיות וברוחניות כנ"ל, וכענין שכתוב במשלי (כ"ד ד') ובדעת חדרים ימלאו, כי העדר הצלחה בגשמיות נמי הוא מפאת כחות הרעים שיש להם שליטה לעצור בעד התפשטות והתרחבות הצלחה, כמו שליטתם ברוחניות כאבן מונח על הלב, ובשני דברים הנ"ל גוללין את האבן מעל פי הבאר הגשמי והרוחני:

כ״דוז"ש ר' אבוהו ללמוד ממקומו דהנה במדרש שארץ ישראל עצמה נתרחבת ולא יעצרנה הגשם, וזה נמשך ממה שישראל מוסיפין על מתנות המחויבין כמו שפירש"י בפסוק והלוי אשר בשעריך לא תעזבנו אם אין לך לתת לו מחלקו וכו' הזמינהו על שלמיך על דרך הנ"ל:

כ״הבנים אתם לה' אלקיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת, ובש"ס יבמות (י"ג:) לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות, ויש להבין מה ענין זה עם בנים אתם לה' אלקיכם ועם לא תשימו קרחה בין עיניכם למת, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה פירש עפ"י דברי הרמב"ן בטעם המצוה שאסור גדידה ושריטה על מת משום עם קדוש אתה שהיא הבטחה בקיום הנפשות לפניו ית"ש יאמר אחרי שאתה עם קדוש וסגלת ה' ולא ישא אלקים נפש וחשב מחשבות לבל ידח ממנו נדח אין ראוי לכם להתגודד ולהקרח על נפש ואפי' ימות בנוער, עכ"ל, ובזוה"ק הוסיף לאמר שאני מעייל יתהון לעלמין טבין ושפירין:

כ״ואך עדיין יש להבין תינח נפש אבל הגוף יורד לקבר, והרי הוא קורח וגודד על אבדון הגוף ולמה אסרה תורה, והתירוץ לזה דהאדם צריך שלא ישגיח על הגוף שאין להגוף מעלה מצד עצמו אלא שהוא נרתיק וצורך הנפש, ומאחר שאין מגיע היזק לנפש אדרבה מתעלה בתוספת מעלה בעלמין עלאין טבין ושפירין אין להראות צער יותר מדאי ע"י קרחה וגדידה על העדר הגוף, והנה ענין אגודות אגודות נתהוה מפאת פירוד לבבות, והלוא נפשות ישראל בשורשם הם אחד, ובהכרח שזה נתהוה בשביל מיעוט הליכה אחר הנפש ותופס את עניני הגוף לעיקר, וא"כ הוא טעמו כטעם איסור גדידה וקרחה למת, ע"כ שניהם נכללין בדיבור אחד, ודפח"ח:

כ״זאך עדיין יש להבין התינח אגודות אגודות שבאין מפאת פירוד לבבות שמוצאם מעניני הגוף, אבל אי פלג מורין כב"ש ופלג כב"ה מאי איכא למימר, ונראה דהנה ידוע מענין מחלוקת ב"ש וב"ה שנמשך מפאת שורש נשמתם ב"ה מקו הימין חסד ע"כ נוטים תמיד להקל, וב"ש מקו השמאל גבורה נוטים להחמיר, חוץ ממקומות מועטים שהוא להיפוך ונחשב לרבותא מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה, ומ"מ בב"ד אחד או בעיר אחת למר כדאית לי' ומר כדאית לי' אסור להם להתחלק אלא לעמוד למנין ולהתבטל המיעוט מפני הרוב, והוא כענין מיכאל וגבריאל אף שזה של מים וזה של אש מ"מ מחמת עוצם ביטולם להש"י אינם חולקים רשות לעצמם ובטלים ממהותם, וכן בב"ד של מטה צריכין להיות בטלים ממהותם וחוזרין ללכת אחר הרוב:

כ״חוהנה ידוע מה דאיתא בזוה"ק דמה שאנו אומרים אם כבנים אם כעבדים, דיש שהם בבחי' בן ויש שהם בבחי' עבד, ואלו ואלו צדיקים גמורים נינהו, וההפרש בין בחי' בן לבחי' עבד יש לומר מדברי הזוה"ק ח"ג (רפ"א.) אמר אליהו וכל ראשי מתיבתאן רעיא מהימנא אנת הוא ב"נ אנת הוא בר מן מלכא ומטרוניתא דאשתדלותא דילך לגבי קב"ה לאו כמאן דעביד חסד עם קונו אלא כברא דמחוייב לשווי' גרמי' ותוקפי' למפרק אבא ואימא ומסר גרמי' למיתה עלייהו דמאן דלאו איהו ברא דמלכא ועבד טיבו עם מלכא ועם מטרוניתא ודאי האי אתחשיב דעביד חסד עם קונו עכ"ל, מבואר מדברי זוה"ק אלו דעבודת בחי' בן היא שאיננו נפרד להיות יש בפני עצמו כלל עד שאין לומר אפי' שהתחסד עם קונו כי טובתו היא טובתו, כמו שאין לומר שהתחסד עם עצמו, ומכ"ש שאינו מתכוין לטובתו ותועלת לגרמי' אפי' לירש עוה"ב או להשיג קרבת אלקים אלא כמ"ש (תהלים מ' ט') לעשות רצונך אלקי חפצתי והוא עצם הביטול לרצון הש"י, ובחי' עבד היא כשחושב וזוכר את עצמו עדיין ושייך לומר בו דעביד חסד עם קונו והוא עבד הנוטל פרס מרבו והולך לו ופרס הוא מלשון פריסת מלכותך שהוא דבר נפרד, וע"כ יתכן באדם אחד שפעם הוא בחי' בן ופעם הוא בחי' עבד, שבו"ד איננו עומד תמיד על מתכונת אחת פעם לובש מלאכות והוא בתכלית הביטול, ופעם איננו כ"כ בטל:

כ״טוהנה כשהוא בבחי' עבד עדיין שייך מחלוקת שכל אחד נמשך אחר שורש נשמתו, אבל כשהוא בבחי' בן ובטל ממהותו כמלאך שוב אין שייך מחלוקת וע"כ מחלוקת ב"ש וב"ה נמי אף שכל אחד נוטה אחר שורש נשמתו כנ"ל מ"מ כשיושבין בדין יחד או אפי' בעיר אחת צריכין ללבוש מלאכות ולהיות בתכלית הביטול כנ"ל:

ל׳וזה הוא מאמר הכתוב בנים אתם לה"א מאחר שכל ישראל הם בנים למקום ובכחם להפשיט עצמם ממהותם וללבוש מלאכות להיות בתכלית הביטול ע"כ המצוה היא שלא תתגודדו לעשות אגודות אגודות, וזה עצמו הוא טעם איסור גדידה וקרחה למת מאחר שישראל בעצם הם בנים למקום בטלים להש"י כנ"ל ע"כ כשפושטין לבוש הגוף נשתאבין בשורשם כבן מלך השב אל אביו אחרי היותו במרחקים, אין מקום להתאבל על התפרדו מעוה"ז יותר מדאי:

ל״אוהנה שבת וימי החול הם בחי' בנים ועבדים, דבימי החול הם בבחי' עבדים, וכמו שבפשיטת איתא בב"ר עשאו עבד מכודן לעצמו דאי לא לעי לא נגיס, כן הוא נמי ברוחניות, אך בשבת נעשים בבחי' בן להיות בטל לרצון הש"י כנ"ל וכלשון שבת ששב למקורו:

ל״בויש לומר עוד דהנה בתקה"ז (דף ב':) דבשית יומי דחול היחוד הוא ע"י שליח והוא מט"ט והוא הנקרא עבדו זקן ביתו כידוע ליודעים אבל בשבת מתיחדין בצדיק חי עלמין, ע"כ דוגמתן מתעורר בנפשות ישראל שבכל ימי החול הם בבחי' עבד, ונעשים בשבת בבחי' בן, [ובאור ישראל על התיקונים שם שהצדיקים שמטהרין מחשבתם לשבות מכל מלאכה ודבק ושובת בהקב"ה ממש נקראו שבתות דחול כי יכולין גם בששת ימי המעשה ליחד בצדיק ממש, ומכלל דאפי' מי שהוא במדריגה פחותה מזה מ"מ בשבת כל איש ישראל יכול לזכות להיות בבחי' בן] וע"כ שבת היא רזא דאחד דוגמת מצות לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות כנ"ל:

ל״גוהנה כמו עבד עברי היוצא בשש, כן העבד ישראל בששת ימי המעשה הוא כדמיון שש שנים יעבוד ובהכנסת שבת נתקיים בו ובשביעית יצא לחפשי חנם, והוא יוצא מבחי' עבד לבחי' בן, וע"כ שבת פטור מתפילין שהוא כדמיון כבלא דעבדא המוזכר בש"ס שבת (נ"ז:) שפירש"י חותם שעושין לעבד בכסותו לסימן הוכחה שהוא עבד, ובשבת פטורין מזה שיוצאים מבחי' עבד, וזהו לכל ישראל יהי' מי שיהי' אם אך רוצה יכול לצאת בשבת מבחי' עבד לבחי' בן, וכמו היוצא בשש שאפי' גנב שמכרוהו ב"ד בגניבתו מ"מ יוצא בשש אם אך איננו רוצה להיות עבד נרצע, כן בשבת כל איש ישראל בידו לקבל ע"ע להיות בטל לרצון הש"י ולעזוב את חשבנותיו הרבים, אלא לסמוך על הש"י בכל עניניו כמ"ש (תהלים ל"ז ה') גול על ה' דרכך ובטח עליו והוא יעשה, ואז יוצא מבחי' עבד לבחי' בן ונעשה כבן המתחטא לפני אביו, והכל יוצאין מבחי' עבד לבן הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו:

ל״דוהנה ידוע שהש"י שומר בעצמו מצותיו, ע"כ כמו מצות הענקה לע"ע היוצא בשש, כן הקב"ה מעניק את ישראל היוצאין בשבת מבחי' עבד, והנה הענקה היא מצאן גורן ויקב, גורן הוא אכילה, יקב הוא שתי', צאן הם בע"ח, וידוע שאכילה שורשה בקו ימין ואין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעום טעם דגן, וע"כ אאע"ה שמדתו חסד בסעודתו להמלאכים לא מצינו אלא אכילה ולא שתי' אף שבודאי לא הי' חסר גם שתי', וכנטריקון אשל אכילה שתי' לוי', מ"מ השתי' לא קנה שם בפ"ע והשתי' היתה בכלל אכילה, וע"כ הענקת גורן היא בזכות אברהם, ושתי' הוא מקו השמאל מדתו של יצחק ובסעדתו המפורשת בתורה מפורשת גם שתי' כדכתיב ויבא לו יין וישת, חמרא דמנטרא, וע"כ הענקת יקב בזכות יצחק, צאן הם מדתו של יעקב כברש"י פ' פנחס משום דכתיב והכשבים הפריד יעקב, ומה צאן אין להם אלא קול אחד אף ישראל אין להם אלא קול אחד לאביהן שבשמים, ודוגמת הענקת ג' דברים אלו לע"ע זוכין ישראל בשבת לג' סעודות אתכא דרחמנא שהן בזכות ג' אבות כידוע:

ל״הויש לומר עוד דהנה בויכולו מוזכרים ג' דברים, יחוד, ברכה, קדושה, ויכולו הוא התכללות שמים וארץ וכל צבאם שנתיחדה כל הבריאה ונכללת בשורשה ובמקורה ואין עוד מלבדו הרי יחוד, ברכה דכתיב ויברך אלקים את יום השביעי, קדושה דכתיב ויקדש אותו:

ל״וויש לומר היות בזוה"ק שבת נוטריקון שין ב', ש' הוא ג' אבות, וע"כ בענין שבת נכללו שלשת האבות, יחוד הוא מדתו של אברהם שהודיע יחוד ה' בעולם ושאיחה את כל באי העולם להש"י, ברכה היא מדתו של יצחק כי ברכה היא ענין ריבוי שנתרבה בכמות כאמרם ז"ל בב"מ (מ"ב.) ההולך למוד את גורנו אומר וכו' יהי רצון שתשלח ברכה בכרי הזה מדד ואח"כ בירך הר"ז תפילת שוא, וכתיב ביצחק ויזרע יצחק וכו' וימצא בשנה ההוא מאה שערים ויברכהו ה', וידועים דברי מהר"ל בספר הנצח פרק ה' בהא דאתרנגולא ואתרנגולתא חריב טור מלכא שטור מלכא הי' לו כח שמאל אשר מן שמאל יבוא הריבוי והרוצה להעשיר יצפין כי צפון הוא השמאל ומשם העושר שהוא ריבוי הממון וכו' כי הימין אין שם ריבוי כלל כי הוא ראשון ואין בראשון ריבוי כלל אבל השמאל הוא השני ומשם הריבוי עכ"ל, מצינו זה נרמז בתיבת ברך שהיא מאותיות הכפולים ב' ביחידיות כ' בעשיריות ר' במאות:

ל״זויש לומר עוד הלוא ידוע שיצחק הוא היפוך ע"ז שמסר א"ע לקרבן לה' וע"ז הוא שניות, ויצחק הי' היפוך זה בקדושה ע"כ הי' לו ברכה אותיות הכפולים בקדושה, ואין להאריך בזה כי ידוע הוא למבינים, קדושה היא מדתו של יעקב כמ"ש והקדישו את קדוש יעקב, והנה נרמז בויכולו יב"ק מדת ג' אבות ולכולם זוכין ישראל בשבת: