שם משמואל, ראה ו׳Shem MiShmuel, Re'eh 6
א׳שנת תרע"ו
1
ב׳במדרש הלכה אדם מישראל מהו שיהא מותר לו לקרות התוכחות בקריות הרבה, כך שנו חכמים אין מפסיקין בקללות אלא אחד קורא את כולם, לימדונו רבותינו למה אין מפסיקין בקללות וכו' אל תעשה את התוכחות קוצין קוצין אלא אחד קורא את כולם, וכו', רבנן אמרו אמר הקב"ה לא לרעתם נתתי להם ברכות וקללות אלא להודיען איזה דרך טובה שיבחרו אותה כדי שיטלו שכר, מנין ממה שקרינו בענין ראה אנכי נותן לפניכם היום:
2
ג׳ויש להבין איך הי' הו"א שלרעתם נתן להם העונשין, ולא עוד אלא שאמר לא לרעתם נתתי להם ברכות וקללות משמע שהיתה סברא לומר שגם הברכות ניתנו לרעתם אתמהה, ועוד מהו זה שאמר רבנן אמרו, דלשון זה משמע שרבנן פליגי אדלעיל, ואינו מובן במה ולמה, ועוד מה זה שמסיים אלא להודיען וכו' מנין ממה שקרינו בענין ראה אנכי, ואינו מובן איך דייק מזה שלא לרעתם וכו', דאם היתה הסברא החיצונה ניתנה להאמר דלרעתם נתן להם ברכות וקללות, הי' יכול לפרש גם זה דהוא לרעתם:
3
ד׳ונראה לפרש ע"פ מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה לפרש דברי המדרש אל תעשה את התוכחות קוצין קוצין, היינו שאין התוכחות והעונשין תכלית הכוונה אלא אל הפרי היוצא ממנם להחזיר את ישראל למוטב, ואם הי' מסיים באמצע התוכחות הי' במשמע שזה הסוף והתכלית ואין הדבר כן עכ"ד, ומ"ה במשמע שהתוכחות והעונשין באין לנקות את ישראל אחר שנתלכלכו בחטא, ע"ז פליגי רבנן ואמרו שיש בהן כוונה יותר נכבדת, דלדברי ת"ק הי' זה נקרא לרעתם היינו לתקן את הקלקול והרע שעשו עד שיהיו ראוים לבסוף לקבל הברכות, וא"כ הן הברכות הן הקללות באין לאחר עשייתם את הרע בעיני ה', אלא הכוונה היא להודיעם איזה דרך טובה שיבחרו אותה כדי שיטלו שכר:
4
ה׳ויתבאר ע"פ מה דאיתא בזוה"ק ח"ב (ס'.) בפסוק וילכו שלושת ימים במדבר ולא מצאו מים, ואין מים אלא תורה וכו' ואין תורה אלא קב"ה, אמ"ר שמעון עד דהוו אזלי במדברא אתגלי עלייהו רשותא אחרא דשאר עמין ההוא דשליט במדברא ואערעו בהו תמן, חמו ישראל דלא הוה ההוא זיוא יקרא דמלכיהון הה"ד ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה, מ"ט כי מרים הם לא אתבסם נפשייהו כקדמיתא עכ"ל, ומשמע דסט"א התחפש בלבוש קדוש להטעותם ולמשכם אחריו, אבל ישראל הרגישו כי לא זה הוא, והנה ישראל שהיו אז כ"כ בדרגין עלאין תיכף אחר השירה שעל הים שאמרו זה אלי ואנוהו, וראתה שפחה על הים וכו', אין כ"כ רבותא שהכירו שאין זה מסטרא דקדושא, אך חשש השי"ת לישראל לעתים העתידים שלא יהיו כ"כ במעלה, מה גם להנחשלים שנכשלו בחטא ר"ל אשר עבירה מטמטמת לבו של האדם וטח מראות עיניו, נקל יהי' להסט"א להטעותם, לאמור לאור חושך ולחושך אור, וכמאמר נשים הארורות ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים וגו' חסרנו כל (ירמי' מ"ד י"ח), לזה היתה עצת ה' ליתן לפניהם ברכות וקללות, היינו שבצד הטוב תהי' דבוקה ברכה, ובצד הרע תהי' דבוקה קללה, למען יהי' ההפרש בולט וניכר אפי' לטרוטי עינים, וכמו בגשמית שמרבית סמים הממיתים חשך משחור תוארם, ולהיפוך דברים שטוב למאכל נראים יפין, וכמ"ש ותרא האשה כי טוב העץ למאכל, אף שעדיין לא טעמה אותו שפטה למראות עיני' שאין בו סף רעל, אדרבה מראית הפרי העידה עליו כי הוא טוב למאכל, כמו שכתבו המפרשים במקומו, כי ככה הי' בעת הבריאה שהיתה הבחירה חפשית לגמרי בלי שום נטי' לשום צד, כי באם הי' אז היכר בדבר, לא היתה נקראת בחירה חפשית מאחר שיצה"ר עוד לא ניתן בהם, אך לדורות הוא להיפוך שמאחר שיצה"ר ניתן, אם לא הי' היכר בדבר לא הי' נקרא שהבחירה חפשית, כי הי' צד ההוא מכריע ביותר, ע"כ הדביק השי"ת בצד הטוב הברכה והיא המאירה לעבר פני', ולצד הרע הדביק הקללה למען תחשוך משחור תוארה, עד שלולא יצה"ר לא הי' מקום לטעות כנ"ל, ע"כ בזה עצמו הודיעם איזה דרך טובה, וזה שאמר מנין ממה שקרינו בענין ראה אנכי, שלכאורה בפשיטות ענין זה נופל יותר בלשון ידיעה והי' לו לומר דע אנכי נותן וגו' או עכ"פ שמע, אבל לשון ראי' אין כאן מקומו, אך לפי האמור ימתק בו לשון ראי', שמעתה הוא ניכר ובולט ונראה מהו קדושה ומהו חיצוניות:
5
ו׳ובזה יש לפרש הכתוב הנאמר לקמן (י"ג י"ד) דמיירי במתנבא בשם ה' לעבוד ע"ז כמ"ש הרמב"ן שם, לא תשמע אל דברי הנביא ההוא או אל חולם החלום ההוא כי מנסה ה' אלקים אתכם לדעת הישכם אוהבים את ה' אלקיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם, וכבר דקדקנו דמאחר שזה נתנבא בשם ה', א"כ השומע חשב לעשות מצוה, וא"כ איך יוכר מזה האוהב, מבלתי אוהב, אך לפי דרכנו יובן שמאחר שהדביק הקללה בצד הרע הנה נחשך משחור תוארה ובלתי אפשר עוד להתחפש ולהתדמות לדבר קדושה, אלא למי שיצה"ר תקפו בכח והחשיך עיניו מאד, ומובן שזה א"א להיות לאיש אוהב ה' בכל לבו ובכל נפשו, א"כ הוא נסיון גדול לדעת הישכם אוהבים וגו':
6
ז׳ועם דברינו אלה ימתקו דברי קודש שהגיד כ"ק זקיני האדומו"ר הגדול זצלה"ה מקאצק בהא דמתחיל הכתוב בלשון יחיד ראה ומסיים בלשון רבים לפניכם, והגיד ז"ל דכשנותנין נותנין לפני כולם בשוה, אך כל אחד ואחד רואה לפי מה שהוא עכ"ד, ולפי דרכנו הנ"ל ימתקו הדברים דבודאי לאיש ישר הולך ולא נשתאב בו היצה"ר לתקפו בכח, הכל גלוי לפניו ואין עוד מקום לטעות, אך לפי מה שנשתאב בו היצה"ר לתוקפו בכח כאמרם ז"ל ברכות (ס"א:) רשעים יצה"ר שופטן, נשתנה הראי', וא"כ הראי' בהכרח איננה לכל בשוה אלא לכל פרט ופרט לפי מה שהוא:
7
ח׳ולפי האמור יתפרשו עוד דברי המדרש לקמן אמ"ר אלעזר משאמר הקב"ה הדבר הזה בסיני באותה שעה מפי עליון לא תצא הרעות והטוב, אלא מאלי' הרעה באה על עושה הרעה, והטובה באה על עושה הטובה, והיינו כנ"ל שמאחר שהדביק תיכף הברכה בצד הטוב והקללה בצד הרע, שוב אין צורך עוד לעונשין מיוחדין אלא הרע עצמו הביא את הקללה בחיקו, וכמו שפירשו ז"ל בפסוק תיסרך רעתך כידוע:
8
ט׳ויתפרשו עוד דברי המדרש א"ר חגי ולא עוד שנתתי לכם שני דרכים, אלא שנכנסתי לפנים משה"ד ואמרתי לכם ובחרת בחיים, והיינו דבמה שהדביק הברכה בצד הטוב הוא די להאיר עיניהם, בלי אומר ובלי דברים, עד שהבחירה חפשית א"כ זה שאמר להם ובחרת בחיים הוא לפנים משה"ד:
9
י׳והנה בשבת דכתיב ויברך אלקים את יום השביעי, אין צריכין עוד להכיר בין סטרא דקדושה לסט"א משני צדדין היינו שתהי' דבוקה הקללה בצד הרע, אלא גודל הברכה שבצד הטוב שמאירה אור גדול היא די', ואין צריכין להקללה בצד הרע, שיתרון האור מן החושך הוא גדול מאוד, וכענין האמור במזמור שיר ליום השבת ותבט עיני בשורי בקמים עלי מרעים תשמענה אזני, היינו שיראה וישמע שזה שונא מוחלט, והם לדמו יארבו, ולא תהי' לו טעות בהם, וזהו שאנו אומרים בזמירות צווחין אף עקתין בטלין ושביתין ברם אנפין חדתין ורוחין עם נפשין, וע"כ אפי' יורדי גיהנם יש להם מנוחה בשבת:
10
י״אבמדרש שמעו והאזינו ואל תגבהו וכו', שמעו לדברי תורה והאזינו לדברי תורה מהו ואל תגבהו, אל תגבהו את הטובה מלבוא בעולם, ויש להבין מה חידש לנו המדרש, ומי לא ידע שכל יעודים הטובים תלוים בקיום התורה ומצות, וכל הכתובים מפורשים ומלאים מזה:
11
י״בונראה לפרש דהנה שמועה והאזנה אף שלכאורה נראה שיש להם פירוש אחד והם שמות נרדפים, המדקדק ימצא אותם שונים זה מזה, שמיעה נופלת על שטחית הקול כמו השומע קול עוף הפורח שאין בו שום תוכיות וכוונה פנימיות, אבל האזנה נופל רק על הטית האוזן להבין פנימית הקול וכוונה נעלמת הצפון בתוכו, וזהו כפל הלשון שמעו והאזינו שמעו לדברי תורה והאזינו לדברי תורה, שמעו לדברי תורה הוא שטחיית המאמר המודיע את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון, אך עדיין אין זה מספיק וצריך להאזנה וזהו והאזינו לדברי תורה הוא להטות את האוזן להבין פנימית הכוונה, וכלשון הרמב"ם לרדוף אחר כוונת התורה, וכמ"ש הרמב"ן ריש קדושים שיכול להיות נבל ברשות התורה, אלא שצריך להשכיל מה שכוונה התורה ומה ה' דורש:
12
י״גוהנה דוגמת שתי אלה יש נמי בשפע הניתן מהשמים, שבשטחיית הוא להחיות את התחתונים במאכל ומשתה ובכל דברים הנצרכים, אבל תכלית הכוונה היא למען יתרבה כבוד שמים כמו שאנו מברכים שהכל ברא לכבודו, וכמ"ש (משלי ט"ז ד') כל פעל ה' למענהו, היינו כדי שיכיר האדם את טובת בוראו ויודה לו עליהם, ובזה מעלין את כל העולם, וכמו שהגיד אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, כדי לעשות מהם שמים:
13
י״דוהנה משטחיית השפע יכולה להיות חיות גם לחיצונים אף גם להתחזק ולהרשיע עוד יותר, אבל כשנתגלה פנימית הכוונה שהיא למען יתרבה כבוד ה', אז אין להחיצונים שום נגיעה שהרי הם בהיפוך:
14
ט״וונראה דאף דכל השפעות וכל יעודים הטובים תלוים בתורה ומצות, מ"מ שונים הם באיכות קיומם, דאם קיום תורה ומצות הוא רק בשטחיית המאמר שזהו בבחי' שמיעה שנופלת על שטחיית כנ"ל, אז לעומתו א"א לעורר נמי אלא שטחיית השפע, ובאשר שמשטחיית השפע נוטלין גם החיצונים להרשיע עוד יותר, ע"כ בהכרח הוא בצמצום גדול רק כדי קיום העולם, ומרבית הטובה נעצרת ונגבה למעלה מקום שאין החיצונים שולטין, אך בקיום תורה ומצות בפנימית הכוונה מה שה' דורש, שזה נקרא האזנה כנ"ל, מעוררים נמי שתהי' תכלית וכוונת השפע בהתגלות שבזה אין שום נגיעה ויניקה לכחות חיצונים, וע"כ יורד השפע בריבוי בלי צמצום כנ"ל, וזה עצמו הוא מאמר המדרש שמעו לדברי תורה והאזינו לדברי תורה, היינו שלא יסתפק בשמיעה לבד אלא שנתבקשה גם האזנה, וזהו ואל תגבהו את הטובה מלבוא בעולם, שבשמיעה לבד הטובה מוגבהת למקום שאין יד החיצונים שולטת כנ"ל:
15
ט״זבמדרש מהו את כל המצוה הזאת, א"ר לוי זו קריאת שמע, רבנן אמרו זו השבת שהיא שקולה כנגד כל המצות שבתורה, והמ"כ פירש מפני שאמר מצוה לשון יחידה ואמר כל משמע כלל הכל עכ"ל, ונראה לפרש פלוגתתם, דהנה בק"ש יש רמ"ח תיבין כמספר רמ"ח מ"ע שהם כנגד רמ"ח איברי האדם, מורה שמצות ק"ש היא התאספות והתאחדות כל הרמ"ח אברים לאתכללא בהאי יחודא, וכלשון הכתוב כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוכה, והיא תכלית הדביקות, שהרי אין בו שאלת הצרכים אלא תכלית הביטול עד שלא יחשב יש ודבר בפני עצמו, והנה כל המצות הן עצות מרחוק לתקן כל הדיעות וליישר כל המעשים, כמ"ש הרמב"ם סוף ה' תמורה, ובלשון הזוה"ק הם תרי"ג עיטין דאורייתא, והיינו דתכלית המצות היא לדבקה בו ית"ש, ובלשון הזוה"ק לאשתאבא בגופא דמלכא, ויש לומר שזהו נמי כוונת הרמב"ם במ"ש שהם עצות מרחוק לתקן את כל הדיעות וליישר כל המעשים, היינו נמי כי שם ה' לא שריא באתר פגים, והכל עולה בקנה אחד, שתכלית כוונת המצות היא הדביקות והביטול שלא יחשב יש ודבר נפרד בפ"ע, והנה רמ"ח תיבין דק"ש שהם כנגד כולם, הם תמצית וכלל כל המצות כולם שיש על האדם לעשותם, וע"כ א"ר לוי שאת כל המצוה הזאת היינו מצוה יחידית והיא כוללת הכל, זו ק"ש:
16
י״זורבנן אמרו זו השבת, ששבת היא כללא דאורייתא כבזוה"ק פ' יתרו, וכמו שאנו אומרים בזמירות זכרו תורת משה במצות שבת גרוסה, והיינו דבכל מצוה שורה על האדם קדושה עליונה, וכמו שאנו אומרים אשר קדשנו במצותיו, וקדושת שבת היא כנגד כולם, וזהו שאמרו רבנן שהיא שקולה כנגד כל המצות שבתורה, היינו האור שבא ממעלה למטה שהשי"ת מתדבק בישראל וכמ"ש בתנדב"א שבשבת אדם מתרצה עם בניו וב"ב, וכבר פרשנו שזה רמז על השי"ת שבניו וב"ב הם ישראל כמ"ש בנים אתם לה' אלקיכם:
17
י״חולפי האמור ק"ש היא תמצית וכלל כל עשיית המצות שעל האדם לעשותם והיא ממטה למעלה, ושבת היא כללא דאורייתא ממעלה למטה, ובאמת שבכל אחת מהן יש לה מעלה מיוחדת, ק"ש יש לה מעלה מיוחדת שהדביקות באה מכח האדם, וידוע שכל דבר הבא מכח האדם יש לו להאדם בו יותר קנין ואינו מסתלק כ"כ מהרה, וכמ"ש הרמב"ן בס' האמונה והבטחון בטעם שאין צורך בבשמים במוצאי יו"ט כמו במוצאי שבת, מפני שנשמה יתירה שביו"ט אינה מסתלקת מפני שיו"ט יש בו תפיסת יד האדם שב"ד מקדשי לי', משא"כ בשבת דקביעא וקיימא, ושבת יש לה מעלה מיוחדת שמתפשטת הקדושה בכל חלקי האדם ואפי' על גופו ובשרו מבלעדי השכל והראי', שאפי' מחלל שבת בשוגג צריך כפרה, משא"כ ק"ש שאחר כוונת הלב הן הן הדברים, ועוד ידוע מ"ש הרמב"ם בפי' המשניות אבות פ"ב מ"א שמעונשין של עבירות יובן מתן שכרן של מצות, ששבת המחללו מחויב סקילה וכרת, מזה עצמו יובן שכר המשמרו, מה גם שמובן שאין ערך לקדושה הבאה מחמת האדם עצמו שמושך אותה עליו, להקדושה הבאה על האדם ממילא:
18
י״טובאמת דתרוייהו צריכי דכפי מסת התאחדות והתאספות כל רמ"ח איברי האדם בששת ימי המעשה זוכין אח"כ לשבת רזא דאחד, ובלתי התאספות והתאחדות האדם בששת ימי המעשה א"א שיקלט באחדות קדושת השבת, וע"ז אמרו מי שטרח בע"ש יאכל בשבת, כי שבת היא מעין עוה"ב שאין עולין לה אלא הראוין לה, וזהו שאמרו ז"ל שבת (קי"ח:) כל השומר שבת כהלכתו מוחלין לו כל עונותיו, ולכאורה היא תרופה קלה, ובכלל כל ישראל הם שומרי שבת, אבל במה שאמר כהלכתו, מורה שיש בו כוונה פנימית, היינו כפי מסת הליכתו והכנתו אליו, שיהי' השבת וימי המעשה שלפניו מותאמים, בענין האחדות כנ"ל, וא"כ א"א להיות שומר שבת כהלכתו אלא כפי מסת ההתאחדות בק"ש כנ"ל:
19
כ׳ולפי"ז יש לומר דר' לוי ורבנן לא פליגי אלא דמר אמר חדא ומר אמר חדא, מר מדבר מענין עשיית האדם ממטה למעלה שהיא הכנה להיות כלי לקבל את קדושה עליונה, כי באשר אמר שמור תשמרון מורה על השמירה להיות כלי לקבל הקדושה, וזהו ק"ש, ומר מדבר מענין קבלת קדושה העליונה שזה התכלית, וזהו שבת:
20
כ״אבמדרש הנפש והתורה נמשלו בנר, הנפש דכתיב נר ה' נשמת האדם, והתורה דכתיב כי נר מצוה ותורה אור, אמר הקב"ה לאדם הזה נרי בידך זו התורה ונרך בידי זו הנפש אם שמרת את נרי אני משמר את נרך:
21
כ״בנראה לפרש דכמו נר המשלח את קוי האור על דבר הנראה ובאמצעות קוי האור יתחבר כח הראי' שבעין עם דבר הנראה, ויתראה דבר הנראה לעין הרואה, כן הדברים האלקיים אינם נראין לאדם אלא באמצעות התורה, והיינו שידוע שחושך של מעלה הוא מחמת רב האור ובהירתו שא"א לשום נברא להסתכל בי כמו טרוטי עינים אינם יכולין להסתכל בהשמש, אך באמצעות התורה יש לשכל האדם קצת השגה בו, ע"כ הוא כדמיון נר המועיל לחושך הגשמי, שבאמצעותו כח הראות שבעין מתחבר לדבר הנראה, כן הוא נר התורה שמועיל לחושך של מעלה שבאמצעותו אפשר לשכל האדם לדבק בו בצד מה, והדמיון אחד אלא שזה לשפלותו וזה לרוממותו, וזה הוא נרי בידך והנפש היא נר האדם שביד ה', היינו כי לפי שפלת האדם וגשמיותו אין השגחת ה' דבקה בו כ"כ כמ"ש (חבקוק א' י"ג) טהור עינים מראות רע, וכידוע מה שהסכימו הרמב"ם והרמב"ן שהשגחת ה' באדם בפרט היא לפי מסת הדביקה בו, וע"כ השגחת ה' בפרטות בכל חלקי האדם איננה אלא באמצעות הנפש וכמו קוי האור המכים על דבר הנראה מתוך החושך שבאמצעותו ידבק בק כח ראיית העין כן הדבר הזה, כי באמצעות הנפש שטהורה היא דבוקה השגחת השי"ת בכל חלקי האדם:
22
כ״גכי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה, ואמרו ז"ל מנוחה זו שילה, נחלה זו ירושלים, יש לפרש ענין שילה וירושלים עפ"י מה דאיתא בזוה"ק שכל אדם צריך שיהי' בו שני אותות אות ברית מילה ואות תפילין, ובשבת במקום אות תפילין אות שבת, וכבר פרשנו שאות ברית מילה מתיחס למוח שהרי זה אות ברית השמירה למוח שהזרע נמשך ממוח, ואין קישוי אלא לדעת, ואות תפילין מתיחס ללב כאמרם צריך שתהי' שימה כנגד הלב, וכן אות שבת הכוונה על שבת דלילא נוקבא אות היא לעולם כדאיתא בתקה"ז (ב'.) והוא שמור מדת ליליא ושמירה היא בלב כברש"י כמ"ש במשלי (כ"ב י"ח) כי נעים כי תשמרם בבטנך, ושני האותות מעידים על האדם שהוא עבד ה', כאמרם תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצרנה (משלי כ"ג כ"ו) אם אתה נותן לבך ועיניך לי אנא ידע שאת שלי, ואם לאו אין אתה שלי, עיניך מתיחס למוח כמו סנהדרין שהם המוח והשכל של ישראל, נקראים עיני העדה, וכתיב ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם ואמרו ז"ל זו מינות שהיא במוח ושכל, ולבך כמשמעו דהיינו תשוקת הלב, והנה אמרו ז"ל לישנא קולמוסא דליבא, והיינו דלכל מה שהאדם משתוקק הוא רגל על לשונו, והנה באדם שני פתחים, פתח המוח הוא אבר המילה ופתח הלב היא הלשון, ושני האותות הם ברית המעור וברית הלשון שהם מכוונין, שהן שמירה לשני הפתחים:
23
כ״דוהנה במדרש קהלת דכמו שיש ראש לאדם כך יש ראש לארץ, וכן לב וכל האברים, וע"כ כמו שאדם נצרך לשני האותות, כן הוא ארץ ישראל, והם שילה וירושלים, שילה בחלקו של יוסף שומר הברית, מתיחס לראש והוא נגד ברית המעור, וע"כ במעט פגם של חטא בני עלי שהיו משהין את קניהם, שמעלה עליהם הכתוב כאילו שכבוס, נחרבה שילה, וירושלים נקראת ביתך דוד שריוה להקב"ה בשירות ותשבחות, ובתנדב"א שהשי"ת כרת עמו ברית שיהי' בקי בתורה, וע"ז כתיב (ש"ב כ"ג ה') ערוכה בכל ושמורה, ומזה דרשו שהלימוד יהי' בפה, שהוא שלימת כח הדיבור מתיחס ללב, והוא נגד ברית הלשון, וע"כ אמרו ז"ל בשבת (נ"ו:) אלמלא קיבל דוד לה"ר לא נתחלקה מלכות בית דוד ולא הי' נחרב הבית, ובודאי שהכל מודים שלא הי' חטא לשון הרע ממש שהרי דברים נכרים חזו בי', אלא לפי גידל מעלתו של דוד שלימות הברית הלשון הי' גם זה נחשב לחטא, ומזה נמשך אח"כ פגם הדיבור ממש, ובמדרש ריש פתיחתא איכה צהלי קולך בת גלים, אמר ישעי' לישראל עד שאתם אומרים שירים ומזמורים לפני ע"ז, צהלי קולך בדברי תורה צהלי קולך בבתי כנסיות, וכן אמרו ז"ל יומא, ט':) מגורי אל חרב הי' עמי, אלו בני אדם שאוכלין ושותין זה עם זה ודוקרין זא"ז בחרבות שבלשונם:
24
כ״הוממוצא הדברים ששילה וירושלים הן לעומת שני האותות שבאדם, ואף שחרבה שילה, כבר אמרנו שציון היא במקום שילה וציון בגמטריא יוסף, ובתנחומא סוף פרשת ויגש שכל מה שאירע ליוסף אירע לציון, א"כ כמו ששני האותות תמידים באדם כן בארץ ישראל שילה או ציון וירושלים:
25
כ״וובזה יש לפרש הלשון מנוחה ונחלה, היינו דבשמירת הברית המעור, מביא מנוחה לאדם מכחות חיצונים, וכענין שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בענק נר של שבת משום שלום ביתו, היינו דבכל ימות השבוע יש קטטה בביתו של אדם זה הגוף דכחות החומר מושכים למטה, וכחות הנפש למעלה, ובשבת אפי' ע"ה אימת שבת עליו מפני הארת קדושת שבת שנרמזת בנר של שבת כענין שכתיב (תהלים קי"ט ק"ה) נר לרגלי דבריך, וע"כ אין החומר מושך כ"כ למטה ונסתלקה הקטטה וזהו שלום ביתו עכ"ד, ויש לומר שמהאי טעמא נמי נקראה שבת יום מנוחה, ובאשר ידוע שמוסף שבת הוא יוסף ע"כ שניהם נקראים מנוחה, וע"כ בשילה אוכלין בכל הרואה שהוא מנוחה:
26
כ״זאך ירושלים נקראת נחלה והיינו שירושלים היא בבחי' לב כנ"ל דיבור בתורה ובשירות ותשבחות, ובודאי בלתי שמירת הברית אי אפשר, אלא שזה נוסף על שמירת הברית, והוא נוסף על מנוחה במה שירושלים היא לעולם, האומנם כי שלימות מעלת ירושלים תהי' לעת"ל ואז כתיב (זכרי' ב' ט') ואני אהי' לה נאום ה' חומת אש סביב, מ"מ ההתחלה היתה בימי דוד, ואין לה הפסק אלא רחבה ונסבה למעלה אכי"ר ב"ב:
27
כ״חוהנה בחרבן כתיב (איכה ב' ט') טבעו בארץ שערי', שערי' תרתי משמע, הם השני שערים לעומת שבאדם שני פתחים פתח המוח ופתח הלב, כן השני שערים שער ציון ושער ירושלים, ונראה שלעומת זה יהיו השני משיחים, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, זה יחזיר ויבנה את שער ציון, וזה יחזיר ויבנה את שער ירושלים אכי"ר ב"ב:
28
כ״טבמדרש כי ירחיב ה' את גבולך זש"ה מתן אדם ירחיב לו וכו' א"ר אבוהו מה לי למקום אחר למוד ממקומו מה כתיב למעלה השמר לך פן תעזוב את הלוי ואח"כ כי ירחיב ה' את גבולך וגו', ובשמות רבה פרשה מ"א מתן אדם ירחיב לו אלו ישראל בשעה שאמר להם משה להביא נדבה למשכן מה כתיב והם הביאו אליו עוד נדבה בבוקר בבוקר, א"ר יוחנן לשני בקרים הביאו כל מלאכת המשכן, מה זכו, להרחיב הקב"ה את גבולם שנאמר כי ירחיב ה' אלקיך את גבולך גבול של כל אחד ואחד, ובתנחומא פרשה זו הוסיף לאמר בזכות מה הוא מרחיבו כאשר דבר לך בזכות עשרת הדיברות שקבלתם, ד"א כאשר דבר בזכות אבותיך, והנה מבואר שבזכות ד' דברים זכו להרחיב את גבולם, בזכות צדקה כמ"ש השמר לך פן תעזוב את הלוי וגו' ואח"כ כי ירחיב, ועוד בזכות ג' דברים, בזכות נדבת המשכן, ובזכות עשרת הדיברות שקבלו, ובזכות אבות:
29
ל׳ונראה לפרש דהנה ענין הרחבת גבול של כל אחד ואחד, וכן מה שאמרו ז"ל גטין (נ"ז.) שהיא גמדה ופשטה, שהוא ענין יוצא מגדר וגבול הגשם, יובן ע"פ מה שהגיד כ"ק זקיני האדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק בפסוק ולהביאם אל הארץ אשר הכינותי, שהיא תמיד לפי ההכנה, עכ"ד. והיינו כי מציאותה היא כפי מסת התפשטות קדושה וענין אלקי בתוכה, וכשישראל מכינים את לבבם אלי' בזה ממשיכים לתוכה הקדישה וענין האלקי שמכין אותה אליהם לפי הצטרכותם, וזהו שבמדרש שהרחבתה היא בזכות מה שאמר השמר לך פן תעזוב את הלוי, שפירש"י אם אין לך מעשר ליתן לו הזמינהו על שלמיך, והיינו שכשהנתינה היא יותר מהחיוב והגבול שהגבילה התורה ליתן לו מתנותיו, בזה ממשיך להארץ קדושה וענין אלקי יותר מהגבול ושטח הארץ, וע"כ מתרחבת והולכת:
30
ל״אאך מה שאמרו ז"ל בשביל ג' הנ"ל, נדבת המשכן, ועשרת הדברות, וזכות אבות, יש לומר שהם לעומת שלשה חלקי האדם, גוף, ונפש, ושכל, כי ענין עשרת הדברות אף שבפשיטות תורה היא בשכל. עוד יש דברים בגו, כי עשרה כחות הנפש, הם שבעה במדות, ושלשה בשכל, וידוע שהשכל כולל הכל כמו שאנו רואין בחוש שבעמקות השכל מתבטלין כל החושים, עד שאדם המעמיק אינו רואה בעיניו אף העומד לפניו, וע"כ ישראל בעמדם לפני הר סיני שהיו מבטלין כל כחות נפשם להשי"ת ואמרו נעשה ונשמע, והם עשרה כחות נפשם בצירוף השכל, שהרי אף השכל שלהם בטלו להשי"ת והקדימו עשי' לשמיעה, זכו לעומתם להדברות במספר עשר שהוא השלמת כל כחות נפשם יחד והיו נעשים כל כחות שלהם שכליים, והוא תכלית השלמת השכל עד שכל החושים בטלים אליו ונעשים שכליים:
31
ל״בוכן נמי מה שאמרו בזכות נדבת המשכן, יש לומר שזה הי' השלמת הנפש, שנפש פירושו רצון, כמ"ש אם יש את נפשכם שפירושו רצונכם וכברש"י חולין (ק"כ.) בהא דנפש לרבות את השותה, והיינו כי השי"ת הי' יכול לברוא כל י"ג דברים הנצרכים למשכן, כמו שהראה למשה מחצב של סנפירין בתוך אהלו לצורך הלוחות, אלא שהי' נתבקש רצון של ישראל ותוקף האהבה שזה הי' כלי להשראת השכינה ותוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים כמו שהגדנו זה במקומו, ותוקף האהבה והרצון עבר כל חוק וגבול, עד שלשני בקרים הביאו את כל הנדבה:
32
ל״גוכן נמי מה שאמרו בזכות אבות, דהנה טבע המולידים בנולדים יוכר ביותר בענין דקות וזכות הגוף והחומר, וכן אמרו ז"ל ביבמות (ע"ט.) שישראל הם ביישנים ורחמנים וגומלי חסדים, וכבר הגדנו שזה מכח ג' אבות אחת לאחת למצוא חשבון ואין כאן מקום לכפול הדברים, והנה ענין קדש עצמך במותר לך מדה זו אינה אלא בישראל כי אפי' מובחר שבאומות אי אפשר לעשות אלא מה שנצטוה בפירוש, וכמו שאמר בלעם לא אוכל לעבור את פי ה', והגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הפירוש היינו מה שנאמר לו בפירוש, אלא ישראל יש בהם דקות וזכות החומר מן האבות, והיא שלימות הגוף עד שיוצא מטבעו:
33
ל״דוע"כ יש לומר דזה הענין התרחבות ארץ ישראל בפועל שהיא יציאה מגדר וגבול הגשם, זכו ישראל מפאת מהותם, שהם יוצאים מגדר מהותם ומתבטלין לרצון השי"ת, הן מפאת שכלם שע"ז מורה מספר עשרת הדברות, והן מפאת נפשם שהיתה יציאה מגדר הרצון ועבר כל חוק וגבול, שהי' ניכר בנדבת המשכן כנ"ל, והן מפאת גופם וזכות חומרם שיש להם ירושה מהאבות, וזהו הכוונה זכות האבות, שהעושה כמעשיהם מתקיים עליהם:
34
ל״הויש לומר עוד שג' דברים הנ"ל והרביעי הוא מצות צדקה מקבילים לד' אותיות הוי' ב"ה וב"ש, דוק ותשכח, ובזה קנתה הארץ הוי' חדשה יוצאת מגדר הגשם, ודי למבין:
35