שם משמואל, ראה ז׳Shem MiShmuel, Re'eh 7
א׳שנת תרע"ז ראה ור"ח אלול
1
ב׳במדרש הלכה אדם מישראל מהו שיהא מותר לו לקרות התוכחות בקריות הרבה, כך שנו חכמים אין מפסיקין בקללות אלא אחד קורא את כולם, למדונו רבותינו למה אין מפסיקין בקללות וכו' אר"י דסכנין בשם ר' לוי אמר הקב"ה אני כתבתי על כבודי עמו אנכי בצרה אין שורת הדין שיהיו בני מתקללין ואני מתברך כיצד אם יקראו את התוכחות קריות הרבה אין קרוי וקרוי שאין מברך ב' פעמים לפני' ולאחרי' אלא אחד קורא את כולן, ע"כ, ויש להבין שהרי משנה שלימה שנינו כשם שמברכין על הטובה כך מברכין על הרעה:
2
ג׳ונראה דהנה ענין הברכות ידוע שהוא להמשיך ממקור הברכה, ובפשיטות כבש"ס ברכות (ז'.) ישמעאל בני ברכני, והיתה הברכה לרחם על ישראל עיי"ש, שברכת השי"ת היא חיבור השי"ת בהנבראים ושישפיע כל טוב לעולם ויהיו שמים וארץ מחוברים כמו שהיתה כוונת הבריאה וישמח ה' במעשיו, והנה בתוכחות כתיב והסתרתי פני מהם והי' לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות, כי ה' הטוב חפץ לעיולם להיטיב וצופה בטובה ואינו צופה ברעה, וכאשר בא ההכרח לענוש, הוא בהכרח ע"י הסתרת פנים ואז כשנסתלקה השמירה, ממילא באה הרעה ונדבקה בעושה הרעה, וגם זה הוא ברחמים רבים ובמדה ובמשקל, כי באם הי' סילוק השמירה לגמרי לא הי' נשאר משונאיהם של ישראל שריד ופליט, וכבמדרש שאין לך בית רובע בחללו של עולם שאין בו כמה אלפים מזיקין וכו' ומ"מ כמסת הסתרת פנים וסילוק השגחה באין העונשין, והנה הוא היפוך ענין הברכה שהיא חיבור השי"ת בהנבראים, והתוכחות והעונשין הם סילוק השי"ת מהנבראים, וא"כ הם שני הפכים בנושא אחד, וכ"ז קודם העונשין, אבל אחר שכבר נעשה מעשה העונש, אז אדרבה מתעוררת למעלה חמלה יתירה על האדם וכמ"ש (ישעי' ס"ג ט') בכל צרתם לו צר, ועמו אנכי בצרה, א"כ נאותה הברכה לעניינו, וזהו שמברכין על הרעה:
3
ד׳ולפי זה יובן מה שאמרו ז"ל תענית (כ"ט:) כשחרב בהמ"ק מוצ"ש הי', והפי' שכל החרבן בא מחמת העדר וסילוק השבת, כי שבת היא מקור הברכה כמ"ש ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו, ברכה היא ממעלה למטה, קדושה היא הבדלה מגשמיות והיא ממטה למעלה, ובפנימית העולמות שבים למקורם, והנה הוא היפוך העונשים והחרבן, ולא הי' אפשר לצאת לפועל בשבת, וכן נמי יובן הא דאמרו ז"ל שבת (קי"ח:) כל השומר שבת כהלכתו מוחלין לו כל עוונותיו, כי עוונות הם מבדילין כמ"ש (ישעי' נ"ט ב') כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם, ובשמירת שבת שגורמת חיבור כנ"ל ממילא מסלקת את דבר המבדיל:
4
ה׳וזהו צווחין אף עקתין בטלין ושביתין, כי העוונות עצמם הם הצווחין והעקתין בסוד תיסרך רעתך, ובפשיטות שהם מבדילים וגורמים הסתרת פנים וסילוק השמירה מפני המזיקין, ובשבת נסתלק המבדיל, ע"כ הצווחין והעקתין בטלין ושביתין, ברם אנפין חדתין, כי אחר סילוק המבדיל נתקיים בישראל יאר ה' פניו אליך ויחנך, והם האנפין חדתין, ורוחין עם נפשין, כי כמו שנסתלק המבדיל למעלה כן נמי נסתלק למטה המבדיל בין חלקי האדם רוח ונפש, וע"כ הרוחין עם נפשין כאחד מתאחדים:
5
ו׳במדרש תנחומא ראה אנכי, אנכי שבתרתי בטובה ראה האיך אנכי משונה מכל העולס, ויש להבין הלא איש משה הי' ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה, ולא מצא בעצמו שום מעלה, וברמב"ן שלח נא ביד תשלח, שכל מי שתשלח יהי' מי שיהי' הוא יותר הגון וראוי ממני, וא"כ איך יתכן שירגיש ושיתפאר במעלתו שהוא משונה מכל העולם:
6
ז׳ונראה דהנה ברש"י נותן לפניכם היום ברכה וקללה האמורות בהר גריזים ובהר עיבל, ויש להבין שלכאורה פרשה זו מיותרת שהרי בסמוך כתיב מפורש והי' כי יבואך וגו' ונתת את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל, ובפ' תבוא מבואר כל הסדר אלה יעמדו לברך את העם וגו' וכל הארורים שפתחו תחילה בברכה, ומה הוסיף לומר בפרשה דראה אנכי:
7
ח׳וי"ל דהנה ברש"י את הברכה אשר תשמעו וברש"י על מנת שתשמעו, וידוע דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי, א"כ הברכה ניתנה מעכשיו, אלא שנצרך לקום התנאי לבסוף, והתועלת תובן עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דכל שפע וברכה מביא חיבור השי"ת בהנבראים כחיבור נותן ומקבל באמצעות המתנה, וישראל עושין את החיבור לעיקר יותר מגוף השפע, וקרבת אלקים יקרה אצלם מכל השפע שמקבלים עכתדה"ק:
8
ט׳ובזה יש לפרש מאמר המשנה (אבות פ"א) אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס וכו' היינו שאינן מתכוונין לקבלת השפע ולילך לו שזהו ענין פירוד [שלשון פרס הוא לשון פירוד וחלק כמ"ש בדניאל (ה' כ"ח) פריסת מלכותך] אלא הכוונה על החיבור היפוך לשון פרס, וא"כ כאשר ניתנה הברכה תיכף וישראל מתאחדים בהשי"ת, אז בנקל יותר לעבדו בכל לב ונפש, משהי' עודם עומדים מבחוץ כמובן:
9
י׳וי"ל עוד דהנה כתיב את הברכה אשר תשמעו וגו' ולא פרט בכאן עשי' בפועל, וידוע דשמיעה היא קבלת דברים, ובתרגום "די תקבלוך" וא"כ הרי אין בתנאי הברכה העשי' בפועל אלא הקבלה בלב, אבל בהקללה הוסיף לומר וסרתם וגו' ללכת וגו' שהיא עשי' בפועל, וע"כ כאשר קבלו ישראל על עצמם בהר גריזים ובהר עיבל לשמור את מצוות ה' הרי נתקיים התנאי, ואפי' אם ח"ו לא הי' בא לכלל מעשה נמי כבר זכו בהברכה, ומעתה מובנה תועלת העצומה שבפרשה הזאת, שזכו תיכף בהברכה עכ"פ ונעשו ישראל דבוקים בהשי"ת, ומעתה ה' אתנו ובלב מלא בטחון הם באים לרשת את הארץ, ואין לך חיזוק ידים רפות יותר מזה:
10
י״אונראה שפרשה זו אף שעל הר גריזים והר עיבל קאי היא נוקבת ויורדת לדורות, שכל איש אשר נדבה רוחו לקבל על עצמו לשמור התורה והמצוה הוא זוכה תיכף בהברכה וזה מסייעתו להוציא קבלתו אל הפועל:
11
י״בולפי האמור יתפרשו יפה דברי התנחומא שבראש דברינו, דהנה בפ' ואתחנן ברש"י אעפ"י שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים אינן מבקשים מאת המקום אלא מתנת חנם, והדבר תמוה, הלא במדרש שם מלמד שאין לכל ברי' אצל הקב"ה כלום, וידוע דכל שהוא צדיק ביותר רואה א"ע כאלו לא עשה עדיין מאומה וכל מעשיו כאפס ואין בעניו, מה גם מרע"ה הענו מאד, וכ"ק זקיני האדמו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק הגיד שלתלות במעשיהם הטובים היינו העתידים לעשות עכדה"ק, וגם זה איננו מובן וצריך פירוש כי כתיב (משלי כ״ז:א׳) אל תתהלל ביום מחר, ובמדרש שיעקב אבינו ע"ה אמר וענתה בי צדקתי ביום מחר נאמר לו אל תתהלל ביום מחר, וכבר דברנו בזה:
12
י״גאך לפי דרכינו הנ"ל יובן עפ"י דברי הש"ס סוטה (י"ד.) שמרע"ה התחבט לכנוס לארץ כדי לקיים מצוות התלויות בה, והנה מהתפלה עצמה ששפך תפלות כמנין ואתחנן כדי לכנוס לארץ ולקיים מצוות התלויות, יובן עד כמה גדלה אצלו ע"ה התשוקה למצוות וגודל הקבלה על עצמו כל אשר יצווה, ולפי האמור שבקבלת המצוות זוכין תיכף לברכה והתאחדות והדיבוק באלקים חיים, א"כ שפיר הי"ל למשרע"ה לתלות במעשיו הטובים שהוא מקבל ע"ע ומשתוקק לעשות להתחטא כבן על אביו לעשות את בקשתו:
13
י״דומעתה יובנו דברי התנחומא שמרע"ה אמר ראה אנכי שבחרתי בטובה האיך אנכי משונה, שלא אמר שעשיתי, אלא שבחרתי בטובה [שבאמת מעשיותיו של מרע"ה לא הי' כ"כ ראי', כי מי הוא שוטה שיאמר שיעשה כמעשהו מיום הוולדו והנסיונות שעברו עליו ומסירת נפשו באמת עבור ישראל, אבל מרע"ה לא אמר שעשיתי, כי בעיני עצמו עדיין לא עשה כלום לעומת חובת נפשו להשי"ת] ואדרבה מחמת ענוותנותו היתירה לא מצא בעצמו שום מעלה, וכל מה שנעשה משונה מכל אדם וקרן עור פניו אשר לא הי' כמוהו בעולם לא תלה אלא בשביל תשוקתו היתירה ובחרתו במצוות וקבלתו על עצמו לעשות, ע"כ ממני תראו ותעשו גם אתם שתבחרו בטובה ותזכו כנ"ל:
14
ט״וולפי דרכינו יש לפרש הא דבש"ס זבחים (צא.) דמוספי חודש מקודשין משל שבת, וכבר הגדנו בזה הרבה טעמים, וי"ל עוד דהנה שבת היא אחר ששת ימי המעשה, והיינו דכפי תהלוכת האדם בששת ימי המעשה באותה מדה זוכה לאור קדושת שבת, ומשלו משל מי שטרח בע"ש יאכל בשבת, אך ר"ח הוא בראשית ימי החודש, ואף שעדיין לא עשינו בחודש הזה דברים שע"י נזכה להארת ר"ח, מ"מ יום זה הוא הבא אחר מיעוט הירח, והרמז באדם שידע וישכיל שעדיין אין לו אור כלל, ואם לא יתאמץ ויקבל עליו על להבא, בחושך בא ובחושך ילך ומאומה לא ישא בעמלו, וכענין שהגיד אדמו"ר הכהן הגדול זצללה"ה מאלכסנדר בפירוש דברי הש"ס ברכות (ה'.) יזכיר לו יום המיתה, שאין הפירוש יראת העונש, אלא שילך מהעולם ריקם, ואם לא עכשיו הרי הוא אבוד מהכל כי אין דעת וחשבון בשאול אשר הוא הולך שמה עכדה"ק, ככה הוא ענין התשובה בער"ח, וע"ז מיוסד הכיפור קטן, ובר"ח היא השמיעה והקבלה על להבא אחר שנתאמת אצלו שאם לא יעשה כן הרי אין לו חיים כלל, מחמת זה ישתוקק ויתאוה ויקבל עליו מחדש להתאמץ בתורה ובמצוות, והוא יו"ט של דהמע"ה שהי' בעיני עצמו תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם, אלא שכל עניינו הי' צמאון ותאוה לאלקות כמ"ש צמאה נפשי לאלקים וגו' וכן צמאה לך נפשי כמה לך בשרי, והי' מקבל ע"ע תמיד מחדש, וכל ספר תהלים מלא מזה, ע"כ ר"ח הוא יו"ט שלו, באשר הוא כמהותו וכענינו, ובשביל קבלה זו על להבא זוכין תיכף להארת ר"ח, ובזה מחליפין כח לעשות כל ימי החודש, והוא ממש כענין את הברכה אשר תשמעו כנ"ל, והוא יו"ט של ר"ח קודם ימי החודש, משא"כ בשבת שהיא אחר ששת ימי המעשה ומי שטרח בע"ש יאכל בשבת:
15
ט״זויובן ביותר עפי"מ שהגיד כ"ק אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור שבשבת צריך שיהא כאילו כל מלאכתך עשוי', אפי' בעניני שמים, עכדה"ק, וא"כ אין הזמן בשבת להתעורר מחמת הידיעה שהוא נעור וריק מכל ויצא מעולמו ריקם כמו בר"ח, וע"כ גם הקבלה על להבא איננה באותו אומץ כמו בר"ח כמובן, וע"כ מוספי ר"ח קדישי ממוספי שבת באותו פרט:
16
י״זולפי האמור י"ל דזהו ענין ר"ה וחודש אלול, דר"ה דהוא ראשית השנה, ובאותו יום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים, והי תורה והי מצוה דקא מגנא עלן, אלא כמ"ש הרמב"ם פ"ג מהל' תשובה ה"ד דתקיעת שופר רמז יש בדבר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וכו', והוא הוא שמיעת קול שופר, היינו לשמוע ולקבל עליו מחדש את כל מצוות ה' ואמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, וכבר אמרנו בשם כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דכמו בראשות הבריאה דכתיב ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חי', כן הוא קול השופר בכל שנה מעורר חיים חדשים בלב ישראל וכאילו באותו יום מתחילין לחיות עכדה"ק, וכפי מסת השמיעה והקבלה מחדש זוכין להברכה כבזוה"ק פ' תצוה דכל חדו וכל חדוה בשביעאה תליין, וכענין את הברכה אשר תשמעו, ובשביל זה יוצאין בדימוס ומחליפין כח על כל השנה כולה, וכמו ענין הר"ח לכל ימי החודש הבאים, כן ר"ה לכל ימי שנה הבאה, אך הקבלה מחדש אמרנו לעיל שהיא כפי מסת הידיעה מקודם, איך הוא נעור וריק מכל ומעותד לצאת מעולמו ריקם ובחושך ילך ח"ו, לעומתו הוא חוזק השמיעה והקבלה מחדש ושע"ז מיוסד ער"ח ותפלת הכיפור קטן, כן הוא אלול לפני ר"ה הזמן לחפש בכל סדקי לבו בשקידה עצומה עד שיתברר לו באמת מצבו כי ברע הוא, וכפי מסת ימי האלול שהוא מלשון אליל שהוא לשון אפס ואין כמ"ש (איוב י"ג ד') רופאי אליל כולכם, לעומתו היא השמיעה בר"ה, ודי בזה אזהרה למבין:
17
י״חבמדרש אמר בר קפרא הנפש והתורה נמשלו בנר הנפש דכתיב נר ה' נשמת אדם והתורה דכתיב כי נר מצוה ותורה אור, אמר הקב"ה לאדם הזה נרי בידך ונרך בידי, נרי בידך זו התורה ונרך בידי זו הנפש אם שמרת את נרי אני משמר את נרך ואם כבית את נרי אני מכבה את נרך, ע"כ:
18
י״טיש לפרש, דהנה הרכבת הנשמה שהיא רוחנית וחלק אלקי ממעל בגוף העכור קרוץ מחומר, נלאו המחקרים להבין איך יצמדו, כי הרוחני אינו יכול לסבול אפי' מדא דהאי עלמא כמ"ש בהקדמת הזוה"ק, אך י"ל שהרכבה נעשית באמצעיות והרבה אמצעים ביניהם, כמו איד הדם שעל הדם ונפש החיונית נשוא על איד הדם ועדיין מותר אדם מן הבהמה אין, ומ"מ נפש החיונית זו איננה עוד גשם עב כי איננה נתפסת ונרגשת בחוש האדם ואין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח, ובאשר היא דקה מן הדקה נעשית כלי שתשרה עלה נפש העיונית ועלי' השכליות, וישראל זוכין שתשרה עלי' נפש הקדושה ועלי' הרוח ועלי' הנשמה חלק אלקי ממעל:
19
כ׳ובזה נבין מה שנמשלה הנפש לנר, שכמו נר הנעשה מקיבוץ חלקים, נר שהוא הכלי לקבל את השמן ועליו השמן ועליו הפתילה ועלי' נאחז האור ומבלי אמצעית שמן ופתילה א"א שתאחז האור בהכלי ואין להאור שום שייכות להכלי מבלעדי האמצעים האלו, כן אין להנפש שייכות להגוף אם לא ע"י אמצעים האלו, וכמו הנר שבאם תכבה את האור אין הכלי והשמן והפתילה משמשים כלום, כן הנפש אם תשוב הרוח אצל האלקים אשר נתנה שוב אין להגוף וכל האמצעים מציאות מאומה ונעדר המציאות:
20
כ״אוכן י"ל נמי הא דנמשלה התורה לנר, כי אורייתא וקב"ה כולא חד, ואין לה מקום להנתן לתחתונים, אבל יש אמצעים רבים לבושים מלבושים שונים לפי ערך השתלשלות העולמות והמלאכים עד עוה"ז שמלבשת בענינים דעוה"ז, וע"כ המלאכים שנתאוו לה א"א שתנתן להם בלבושא דהאי עלמא, דאין ענינים אלו שייכים אצלם כלל, ובהכרח שנתאוו לה בלבוש של עולם ההוא, אבל לא ניתנה להמלאכים, שכל עצמו של סדר ההתלבשות הוא רק צורך לבוש האחרון בעוה"ז, והוא כמו נר שכל האמצעים הם לתכלית הכוונה שיאחז בו האור ומבלעדי האור אינה כלום, כן ההרכבה והתלבשות של כל אמצעים הוא למען תנתן למטה, וישראל יהיו שומרי התורה, ובזה מוסיפין אור בהתורה כידוע מענין תורה לשמה שכתב הרב שהיא לתועלת התורה, ואם יצוייר שתשאר בעולם המלאכים בלבוש של אותו העולם אינה כלום וכמו נר ושמן ופתילה מבלעדי האור:
21
כ״בומעתה מובן איך ששניהן התורה והנפש נמשלו בנר, אלא שהתורה היא ממעלה למטה והנפש היא ממטה למעלה, וזה שאמר נרי בידך זו התורה כמו שביד האדם להאחיז ולשמור את האור של הנר, שהוא תכליתו של הנר, כן ביד האדם לשמור תכלית ותועלת התורה, ונרך בידי זה הנפש להאחיז בהמרכבים את הנשמה חלק אלקי ממעל, אם אתה משמר את נרי אני אשמור את נרך:
22
כ״גבמדרש אמר הקב"ה אם שמרתם ד"ת אני משמר אתכם מן המזיקים א"ר אבא בר זעירא אין בית רובע בחללו של עולם שאין בו כמה אלפים מזיקים וכל אחד פרמא נתונה בפניו שלא יביט באדם ויזיק, ובשעה שעוונותיו של אדם גורמין מעביר את הפרמא מפניו והוא מסתכל בו ומזיקו מנין שנא' פדה בשלום נפשי מקרב לי וגו' אימתי כי ברבים היו עמדי ומי הם אלו המלאכים שהם משמרים את האדם אריב"ל אקוניא מהלכת לפני האדם והכרוזות כורזין לפניו וכו':
23
כ״דהנה מפורש בדברי המדרש שלשה מיני שמירות, אחת הפרמא שהיא נתונה בפני המזיק שלא יביט בהאדם, והשנית המלאכים שהם משמרים את האדם, השלישית אקוניא מהלכת לפניו שפירושו צלם האלקים:
24
כ״הונראה לפרש דהנה ידוע שיש באדם שלשה חלקים והם גוף ונפש ושכל, ובאשר את זה לע"ז עשה האלקים, בוודאי יש כנגדם כחות חיצוניים המקבילים לעומת שלשה אלו, והם הם המזיקים, יש מהם מתנקשים להזיק את הגוף ויש מזיקים דקים מאלה שמתנקשים להזיק בנפש ויש שמתנקשים להזיק את שכל האדם:
25
כ״וונראה שלעומתם יש שלשה מיני שמירות, והיינו היות ידוע כח ראיית העין לפעול פעולה ממשית כמו שסיפרו חכמי הטבע שיש עופות המחממים את ביציהם בהבטת עיניהם עד שיצא מהם האפרוח, והיינו מפני שקווי הראות יוצאין מהעין ומכים על דבר הנראה עד שפועל בו פעולתו, וא"כ קווי האור הם אמצעים המחברים את הרואה והנראה, וע"כ כשהמזיקים מביטים באדם ח"ו, הנה נעשים מחוברים לחלק אדם הנראה והוא הגוף, ומובן שהתחברותם גורמת נזק, והוא כענין חולי המתדבק ויותר מזה, אך לזה ניתנה הפרמא בפני המזיקים שלא יביטו באדם והיא שמירה לגוף האדם, ויש מזיקים דקים מאלה שמזיקים בהתקרבותם אל האדם ומזיקים את הנפש, והם א"צ להבטת העין כי העין היא צמצום כח הנפש בכלי העין, ומזיקי הנפש אלו באשר הם דקים והם דוגמת עצם הנפש אינן נזקקין לכלי העין ומתקרבין מבלעדי כלי העין, ומובן שלהם אינה מועלת הפרמא שבפניהם אלא נגדם יש מלאכים השומרים כשבאין להתקרב אל האדם פוגעים תחילה במלאכים, הסובבים את האדם, והם. נמסים כהמס דונג מפני האש, וכמ"ש (תהלים ק"ד) משרתיו אש לוהט, וזהו הפירוש פדה בשלום נפשי מקרב לי, הפירוש שלא יהי' להם קירוב והתחברות עמי, הן ע"י מבט עיניהם המזיקות והן ע"י קירוב לעצם הנפש מבלעדי כלי העין, וע"ז מסיים אימתי כי ברבים היו עמדי, ואז האדם יש לו שתי שמירות שמירת הפרמא ושמירת המלאכים, וריב"ל הוסיף שמירת צלם אלקים, שזו שמירה בפני כחות החיצונים עוד דקים מאלה המזיקים את כח השכל:
26
כ״זונראה שישראל זוכין לשלשה מיני שמירות בשלשה סוגי וחלקי מצוות, בשביל מצוות שבמעשה הגוף זוכין לשמירת הגוף והיינו דהנה כתיב מצות ה' ברה מאירת עינים, וכשזה קם זה נופל גורם חשכת עינים למזיקין, וזה הפרמא בפניהם שמירת הגוף כנ"ל, ובשביל רעותא דליבא ורגש הנפש שבעשיית המצוות זוכין לשמירת הנפש, והיינו דהנה אמרו ז"ל אבות (פ"ד מי"א וברע"ב) מכל מצוה נברא מלאך, ומצד הסברא, שמלאך הנברא מהמצוות הוא מרעותא דליבא ורגש הנפש שבמצוה, שכמו שהרגש הוא דבר פנימי נעלם שאינו נראה לעיני בשר, כן נברא ממנו מלאך שהוא פנימי נעלם שאינו נראה לעיני בשר, והם הסובבים ושומרי הנפש בפני המזיקין כנ"ל, ובשביל שהאדם מתחכם במצוות ורודף אחר כוונת התורה מה ה' דורש ממנו ובכלל זה הוא קדש עצמך במותר לך כמ"ש הרמב"ן ריש קדושים שלא יהי' נבל ברשות התורה וביותר בשמירת הברית בזה זוכין לצלם אלקים בשלימות כמו שהגדנו בזה כמה פעמים והיא שמירה להשכל כנ"ל:
27
כ״חוהנה ת"ת כנגד כולם יש בה שלש שמירות הנ"ל, א', ידיעת התורה כתיב בה כי נר מצוה ותורה אור שקאי על הידיעה וכמ"ש (תהלים קי"ט ק"ה) נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי, גורם חושך בפני המזיקים על דרך הנ"ל, וזהו שמירת הפרמא שבפניהם שהיא שמירת הגוף, ב', יגיעה ועמל התורה בנפש וכמ"ש (משלי ט"ז כ"ו) נפש עמל עמלה לו וכמ"ש מהר"ל שכל יגיעה היא בנפש, זהו גורם שהמלאכים מקשיבים לקולו וכמ"ש (שה"ש ח' י"ג) חברים מקשיבים לקולך שהם המלאכים, וכלשון הזוה"ק דיתבו ולעו באורייתא והיו מלאכי השרת מסבבים אותם, ולשון לעי פירושו יגיעה, ואף שלאו כל אדם חבירי דרשב"י אינון ולא כל אפין שווין, מ"מ מדקאמר לעי משמע שהיגיעה גורמת, וא"כ הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו, כי נמי לאו כל המלאכים שוין, וכל איש היגע בתורה, המלאכים בערכו מסבבים ומשמרים אותו, וזהו שמירת המלאכים את הנפש, ובשביל מה שמשכיל בתורה ומתענג בהשכל שבה, ומה גם המחדש בעצמו חידושים וכלשונם ז"ל פלפלת בחכמה שבת (ל"א.), זה גורם שחכמת אדם תאיר פניו וכמו שאמר ר"ל חמיתין אורייתא דנהירא באנפאי, וזהו שלימת צלם אלקים והוא שמירת השכל כנ"ל:
28
כ״טוכן בשבת יש שלשה ענינים הנ"ל, כי שבת היא כללא דאורייתא כולא, נר של שבת גורם חושך למזיקין וכבזוה"ק ובתיקונים שאז שפחה בישא יושבת בחושך, וזהו הפרמא שבפניהם שהיא שמירת הגוף, והמלאכים המלוים את האדם שאליהם אנו אומרים שלום עליכם וכו' ובוודאי שהם נמי מחמת רעותא דליבא ורגש הנפש מקדושת שבת ועל דרך הנ"ל, אלו הם הסובבים את האדם ושומרי הנפש, קדושא והבדלתא ועונג שבת שהוא בשכל ובמוח כמו שדברנו בזה כמה פעמים, מזה בא מה שברכו במאור פנים, זהו שלימת צלם אלקים שמירה להשכל:
29