שם משמואל, שלח א׳Shem MiShmuel, Sh'lach 1
א׳שנת תר"ע
1
ב׳להבין ענין מרגלים ששלחו ישראל ומאין בא טעותם, ומדוע שלח אח"כ יהושע מרגלים אחר שכבר ראה העונש הנצמח ממרגלים הראשונים, וכבר האריכו המפרשים וכבר כתבנו במק"א בזה באריכות, ונראה עוד דהנה הרמב"ן ז"ל כ' שכוונת ישראל היתה לתור ולחפור את הארץ באיזה מקום נוחה לכבוש ואם יצטרך לבנות דיק וסוללות כי התורה לא תסמוך על נס יע"ש, והוא פליאה כי מבואר בספרי והובא ברש"י דברים כי אלמלא שלחו המרגלים לא הי' נצרך לכלי זיין, וי"ל דהענין הוא עפי"מ שמבואר במ"ר וז"ל אמר הקב"ה לישראל בעוה"ז ע"י שהי' שלוחי ב"ו נגזר עליהם שלא יכנסו לארץ, אבל לעוה"ב אני משלח לכם מלאכי פתאום ויפנה את הדרך שנא' הנני שולח מלאכי ופנה דרך לפני ע"כ, מבואר דעבודתם הי' לפנות את הדרך, והיינו דכמו דמסעות שבמדבר היו להכניע את כל כחות הסט"א שמשכנם במדבר כמ"ש בזוה"ק כמו כן היו צריכין להכניע את כל כח קליפות מלכי כנען מקודם, ואח"כ ממילא היו נכבשים בקל, וכמאה"כ יפקוד ה' על צבא מרום במרום ואח"כ על מלכי האדמה באדמה, והנה ידוע דעיקר חיות החיצונים הוא ממה שנמצא בישראל עבירות ומעשים בלתי מזוככים, ומובן שלהכניעם צריך להיות אנשים קדושים וטהורים מכל עניני תיעוב, ואם ימצא אף באחד מעשים לא מטוהרים שוב יש להם אחיזה ע"י לינק מן הכלל כולו שכל ישראל הם כאיש אחד, וע"כ מצורע משולח חוץ למחנה ישראל למען לא יניקו החיצונים על ידו מכל הכלל, ומובן דכל זה הוא אחר שעברו ישראל את הירדן ונתערבו זע"ז ונעשו כולם כאיש אחד חברים אבל מקודם זה לא הי' להם אחיזה באמצעות הפרט בכל הכלל:
2
ג׳ולפי האמור יובן היטב כל ענין המרגלים שהיו הראשים שבכל ישראל וגדוליהם, ויהושע לעֵד, למען בכח קדושתם ובמה שהם שלוחי מרע"ה ושליח ש"א כמותו, הי' נחשב כאלו מרע"ה בעצמו הלך לשם, ובכתבי האריז"ל שנתעברה בהם נשמת הי"ב שבטים, ע"כ היו צריכין להכניע את כל קליפות מלכי כנען, כנ"ל, ולא המתין עד ביאת כולם כאחד לכבוש את הארץ כי בכל הכלל א"א שלא ימצא אף איש אחד בלתי מזוכך ובאמצעותו יהי' בכחם עוד לינק מהקדושה ולהתחזק יותר ולא יתכנעו, כי כאשר יבואו כולם לא"י יתערבו כולם ויהי' כולם נחשבים כאיש אחד כנ"ל, ואינו דומה לבמדבר שנסעו כולם יחד להכניע את הסט"א שעדיין לא נתערבו ולא הי' להם אחיזה בהכלל כולו באמצעית הפרט כנ"ל, ע"כ היתה העצה לשלוח מרגלים למען יהי' בכחם להכניע, וז"ש ותקרבון אלי ותאמרו נשלחה אנשים וגו' ויחפרו וישיבו וגו' את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבוא עליהם, אין דרך אלא תורה כמ"ש ז"ל היינו בכח הששה סדרי משנה, ואת הערים וגו' זהו התעוררות, איזהו התעוררות יעשו אהבה או יראה וכדומה וז"ש ויטב בעיני הדבר ואקח מכם וגו' שהיתה באמת עצה טובה ונכונה, והנה כ"ק אאמו"ר ז"ל אמר דש"צ שטעה סי' רע לשולחיו, דהחסרון מחמת המשלח, ולכן אמר השי"ת למרע"ה שלח לך, ואז לא הי' חסרון בהמשלח, משא"כ המרגלים נעשו שלוחים של כל ישראל כמ"ש וישובו דבר את כל העדה עכתדה"ק, ויש ליתן טעם מדוע שינו המרגלים ולא רצו להיות שלוחי משה רק שלוחי כל ישראל, וי"ל דכבר שמעו מאלדד ומידד שמשה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ, וא"כ חשבו שלכיבוש א"י נצרך דווקא כח כנס"י ולא כח משה, אך לא הי' יכולים לאמור זה למשה כמובן וכנראה שמשה לא ידע מנביאת אלדד ומידד שהרי התנבאו שלא מאצילת משה ובש"ס סנהדרין דלא סיימו קמי' ואולי זה הוא עצת מרגלים שכלב ביקש רחמים שלא יהא ניסת לעצתם והיינו שהם חשבו שעצתם טובה שיהיו שלוחי ישראל ולא הי' לכלב טעם לדחותם רק בפשיטות שלא רצה לשנות מכפי אשר נשתלח, ולזה הי' צריך חיזוק גדול כמובן, ולכאורה עדיין אינו מובן אלה העם מה עשו ומה חסרון הי' בהם, הן לפימ"ש הרמב"ן ז"ל והן לפמ"ש אנחנו, אך להנ"ל יובן שפיר דבשלמא אם הי' מרע"ה המשלח ובו לא הי' חסרון נמצא, וא"כ שלוחו ש"א כמותו, א"כ היו יכולין לפעול הפעולה שהי' מרע"ה עושה אם הי' הולך שמה, והיו יכולין להכניע הכל, משא"כ שהלכו בשליחות ישראל ובהם הלא הי' נמצא הרבה שעדיין לא תקנו כל המדות רעות שיהי' ביכולתם לעמוד נגדם, דהלא הי' נמצא בהם דתן ואבירם וע"ר, ומי שרוצה לעמוד וללחום מלחמה כזאת, הלא צריך להיות בעצמו נקי מכל פסולת, ובכן כיון שהי' חסרון בהמשלח, לכן כשנכנסו לארץ כנען והי' אז אתקדרותא דשחרית שנעשה אפל, כ"כ התאספו כל הכחות ממדות רעות ועמדו נגדם, והם באשר נעשו שלוחי כל הקהל אף מאנשים הבלתי מטוהרים לא הי' ביכולתם להכניעם, ולכן הי' מוכרח יהושע לשלוח מרגלים להכניע אותם, ובחר בפינחס וכלב שהי' צדיקים גמורים, והם כיון שהיו אצל רחב הזונה שהיא היתה הקליפה העיקרית זהו לילית ושמעו שאמרה נמוגו כל יושבי הארץ שכבר נכנעו, לא הי' להם עוד מה לעשות שמה, וכ"ז הי' להם מה שעשה שליחותם כראוי היינו שיהושע שלחם ואליו לבד חזרו בשליחותם כמו שמבואר בפסוק יע"ש, משא"כ המרגלים של י"ב שבטים שנעשו שלוחי כל ישראל כנ"ל:
3
ד׳במ"ר ר"א הגדול פתח יבש חציר וגו' ודבר אלקינו יקום לעולם מלה"ד למלך שהי"ל אוהב א"ל בוא לך עמי ואני נותן לך מתנה ומת, אמר המלך לבנו של אוהבו אעפ"י שמת אביך איני חוזר בי במתנה כו' המלך זה ממ"ה הקב"ה אוהב זה אברהם, א"ל הקב"ה בוא לך עמי שנא' לך לך מארצך וגו' התנה עמו שנותן לו במתנה ארץ כנען, מת אברהם אמר הקב"ה אעפ"י שמת אברהם אינני חוזר בי וז"ש ודבר אלקינו יקום לעולם ע"כ, והוא פלאי איך ס"ד שיחזור בו הלא מפורש שנתנה הארץ לו ולזרעו אחריו, ועוד הלא בתנאי זה הוציא אותם ממצרים להעלותם אל ארץ זבת חלב ודבש, ומה הי' צריך המדרש להביא המשל, ומה שייכת כאן, וכ"ק אאמו"ר זלל"ה אמר כי כל זמן שהי' נמצא אצל ישראל תמימות מדתו של אאע"ה שקיבל מאמר לך לך אל הארץ אשר אראך בתמימות ולא שאל אנה ילך הי' נקרא שעוד אברהם קיים, ועתה שאמרו נשלחה אנשים לפנינו ואבדו מדת התמימות נחשב שמת אברהם, והי' ס"ד לחזור במתנה כי המתנה לא היתה רק כשיהיו ישראל בתמימות, ע"ז אמר הקב"ה אינני חוזר בי וז"ש ודבר אלקינו וגו' עכתדה"ק, ויראה לי שזו היא שאיתא בספרי והובא ברש"י דברים ובואו אל הר האמורי ואל כל שכניו שהם קיני וקניזי וקדמוני, ולכאורה אינו מובן שהרי ישראל לא ירשו אלא ז' אומות וג' אלו נשארו על לעתיד, אך להנ"ל מובן היטב דקיני קניזי וקדמוני פרש"י דברים שהם עמון ומואב ושעיר באים מכח הירושה מאאע"ה עי"ש, וכ"ז הוא לאחר חטא המרגלים שישראל ירשו את הארץ רק מכח ירושת האבות, ע"כ יש לקיני וקניזי וקדמוני זכות מה מכח ירושה, אבל באם לא שלחו המרגלים הי' נחשב כמו שאברהם עודנו בחיים חיותו וישראל הם בעצמם נחשבים אברהם וזוכין בארץ מכח עצמם לא מכח ירושה, ע"כ לא היו יורשין הג' אומות אלו כלל, וי"ל עוד שמפני טעם זה ירשו לעתיד הג' אומות אלו, שהרי אז יתעלו ישראל למדריגה גבוה מאוד ואז שוב יחשב שאברהם הוא בחיים ולא ירשו ארץ מכח ירושה, ע"כ ירשו גם קיני קניזי וקדמוני, ולפי האמור יש לימוד גם לאדם הפרטי, שהרי כל המניעות והמצירים שיש לאדם שורשם בקליפת עשו וישמעאל קו ימין וקו השמאל, והנה מה שכחם כ"כ גדול הוא מחמת שיש להם אחיזה באברהם ויצחק, ואם האדם עושה בתמימות ומשליך את נפשו מנגד לעשות רצון קונו ואינו חושב חשבונות רבים אשר חישבו בנ"א, אז העיר בו הארה מהאבות בעצמם ולא מכח ירושה, ואז אין לכחות עשו וישמעאל שליטה עליו כנ"ל:
4
ה׳בגמ' כל הקורא ק"ש בלא תפילין כאלו הקריב עולה בלא מנחה זבח בלא נסכים ביאור הדברים, דהנה זבח הוא קרבן מבע"ח ומקרב ג"כ נפש האדם להשי"ת כמ"ש רש"י תבא נפש ותכפר על הנפש שהנפש החיונות שבבהמה מכפר על נפש השכליות שבאדם, והנסכים הם צמחים שאין להם רק נפש הצומחת, וכאשר נעשה מזה ג"כ קרבן להשי"ת נאמר תבא נפש הצומחת שבנסכים ותכפר על נפש הטבעית שבאדם, שע"י הנסכים גם נפש הטבעית שבאדם מתקדשת להיות נמשך ברצון השי"ת מעצמה אף בלתי כח השכלית, וממילא כאשר הקריב זבח בלא נסכים הרי נפש השכלית לבדה מתקדשת לא נפש הטבעית, והנה ק"ש היא אהבת השם ועול תורה ומצוות רק במחשבה ודיבור, ותפילין הם גם במעשה היינו שתפילין ש"י מקשרין את הלב ותפילין ש"ר את המוח שיהיו מעצמם נמשכין אחר רצון השי"ת שלא יצטרך אדם ללחום עם כחות המחשבה וכחות הלב לשעבדם לעשות רצונו יתב' רק להיות בטבעם כן כמאה"כ צמאה לך נפשי כמה לך בשרי, ובמדרש כשם שנפשי צמאה לך כך רמ"ח אברים שיש בי צמאים לך, וע"כ הקורא ק"ש בלא תפילין כאילו הקריב קרבן מבע"ח לבדם לא מן הצמחים, ולפי האמור יובן מה שפרשת נסכים נאמר אחר פ' המרגלים שישראל זכו לכך מחמת מסירת נפשם שהי' להם אחר שילוח מרגלים שהתוודעו שחטאו כמ"ש ויתאבלו העם מאוד, ומסרו נפשם וירדו למלחמה אף ליהרג כי מרע"ה הזהיר להם אל תעלו כי אין ד' בקרבכם ולא תנגפו לפני אויביכם, כי חשבו לתקן חטאם במה שקודם לא רצו למסור נפשם להשי"ת ולא רצו ללכת למלחמה, ובמשנה תורה נאמר ותשובו ותבכו לפני ד', ודמעות נקראים מים טהורים שירדו מן המוח, והבכי' הי' כעין תש"ר והעלי' למלחמה הי' כעין תש"י וחשבו להתקשר להיות נמסך אחר רצון השי"ת בלא שום בחי' ודעת, ואף שלא הועיל להם, שהי' גז"ד שיש עמה שבועה, מ"מ מחשבתם הטובה לא נאבד, וזכו עבור זה לפ' נסכים, וכנ"ל, ולפי האמור יובן מה שהוצרך לרבות הגרים, דבשלמא בשעירי ע"ז כ' הרמב"ן משום שהגרים נכשלים יותר בחטא הזה תמיד, אבל בפ' נסכים לכאורה צריך טעם, ולהנ"ל יובן משום דגרים שגופם ונפשם הטבעית נולד שלא בקדושה מעם קשי קדל כמ"ש הזוה"ק הוצרך הכתוב לומר שגם הם ביכולת לזכך נפשם הטבעית וכנ"ל, וכן י"ל בפ' חלה, דהנה כל ראשית לד', ותרומה הוא ראשית הויות התבואה, וחלה הוא ראשית הרכבה, כי בעשיית העיסה נעשה הרכבה, והנה כ"מ שמצינו ראשית לד' הוא ראשית הויות הדבר שנעשה ע"י שמים כענין בכור ותרומה ראשית התבואה, אבל חלה שהויית הרכבה נעשה בידי אדם לא זכו לזה עד עתה שנתקדשו אף בכלי המעשה לבד, ובכן יש גם במעשיהם חלק קדושה המורם לד' שהוא חלה:
5
ו׳להבין למה נגנז התכלת כי ודאי לא זה במקרה ח"ו, הענין כי לבן הוא אהבה ותכלת יראה כנודע, היינו שחוט שבלבן מושך אהבה לאדם מהיכל אהבה, ותכלת מושך יראה לאדם, וכמו שאמר זקיני זצוקלל"ה מקאצק דהרבי ז"ל מברדיטשוב פתח ההיכל אהבה עד שנמצא אהבה גדולה בין החסידים, ואח"כ בראות צדיקי הדור שמאהבה ההוא נפל גם למטה ונתרבה גם אהבת חיצוניות, נמנו וסגרו את ההיכל, וע"כ אין כעת כ"כ אהבה בין החסידים כמו בין החסידים של בעש"ט ז"ל עכלה"ק:
6
ז׳ולפי"ז נוכל לומר שזו מצוות התכלת על הלבן למען שהיראה שע"י התכלת תעצור האהבה המשוכה ע"י הלבן שלא תצא לחיצוניות, ולפי"ז יובן מה שמצוה להקדים הלבן לתכלת, שבכל מקום היראה קודמת לאהבה ולהנ"ל ניחא מה שנגנז התכלת עפ"י מ"ש בסידור הרב בהערה לתיקון חצות, כי מצד חורבן ירושלים ירא שלם לא שכיח שתפול אימה ויראה על האדם, עי"ש, וכמו"כ אחר החורבן נגנז התכלת בחי' יראה והבן:
7