שם משמואל, שלח ד׳Shem MiShmuel, Sh'lach 4

א׳שנת תרע"ד

ב׳בדבר בקשת ישראל לשלוח מרגלים, יש להבין הלא כתיב וה' הולך לפניהם יומם וגו', וא"כ מה זה שאמרו במשנה תורה ויחפרו לנו את הארץ את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבוא אליהן שפירש"י תחילה לכבוש, הלא אל כל אשר יהי' שמה הרוח ללכת ילכו אחר הענן, ואם כוונתם לידע אם טובה אם רעה לא יתכן כלל, כי כבר אמר להם הש"י בעודם במצרים ולהעלותם מן הארץ ההוא אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש, ולמה לא יאמינו באלקי אמן, ועוד וכי לא שמעו שצבי היא לכל הארצות, ונתנה במתנה עוד לאבות, ובודאי אם היתה זולתה טובה הימנה, הי' ניתן להם היותר טובה, ועוד כי אם הי' יושבין בארץ אחת והזקיקם לעזוב אותה וללכת לכבוש את ארץ כנען ובידם לברור להם את אשר יחפצו שייך לומר שחפצים לידע מי הטובה ומי הרעה, אבל מאחר שאין לפניהם אלא ארץ אחת, אין כאן מקום ספק, כי אפי' אם תמצו לומר שרעה היא מ"מ היא טובה מלא כלום, תדע שהרי יושבין בה הכנענים ולא ברחו ממנה ללכת באשר יתהלכו:

ג׳ונראה דהנה יש להבין מה נתחדש להם עתה כשהם קרובים לירש את הגבולים, ואם בעיקר ירושת הארץ הי' להם שום ספק יהי' מה שיהי' למה המתינו עד כה, ועוד מסיני הי' להם לשלוח מרגלים, אך נראה שעתה נתחדש להם מנבואת אלדד ומידד משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ, וידעו היטב שמעלת יהושע לא יהי' שוה לשל משה, פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה, ומה שזכות משה עשה לא יעשה זולתו, ובאשר שמעו מגודל כח הכנענים בגשמית וכח הטומאה ברוחנית, הבינו שבלתי כח משה לא יהי' כ"כ נקל לכבוש את הארץ כי לא יהי' עוד עמוד ענן ועמוד אש וכדומה נסים נגלים, וצריכין להתנהג בדרך ארץ לידע את הדרך אשר נעלה בה וגו', אך עדיין יש להבין למה הקדימו לשלוח בעוד משה קיים עמהם, ודי לצרה בשעתה, ונראה שאין הדברים כפשוטו לידע את מבוא הדרכים אלא שיצאו לבקש ולטכס עצה עמוקה, דהנה כתיב שמשרע"ה שלח אל מלך אדום שיניחם לעבור בארצו, ואיתא בספרים שבאם הי' עובר דרך ארץ אדום אף שלא הי' כובש את ארצו מ"מ הי' מכניע את כחות החיצונים אשר שם, והי' הכנה על לעתיד, וכן איתא בספרים שהאר"י ז"ל ביקש לילך לירושלים ואמר לו ס"ם אל תעבור בי פן בחרב וגו' ונמנע ולא הלך, והענין כי ירושלים הוא כדמיון פנימית הפרי ובגלות הס"ם מקיפה כקליפה הסובבת את הפרי ואי אפשר לבוא פנימה עד שיעבור מקודם דרך עליו, ואם הי' האריז"ל עובר עליו הי' מכניעו, ע"כ אמר אותו המקרא שאמר אז מלך אדום למשה, והנה בש"ס נדה (מ"ז.) אי בבואכם יכול משנכנסו לה שנים ושלשה מרגלים ת"ל בבואכם בביאת כולכם, ויש להבין מה ס"ד דמשנכנסו לה שנים ושלשה מרגלים סגי, ונראה דמשום שליח של אדם כמותו נגעו בה דבבוא שלוחי ישראל שמה הי' ס"ד דנחשב כאלו כל ישראל נכנסו בה, ע"כ הוצרך הכתוב למעט שדווקא ביאת כולכם ולא ביאת השליחים, ומ"מ מפורש שביאת השליחים מילתא הוא שהרי הוצרך הכתוב למעט:

ד׳ולפי"ז יש לומר שזה עצמו היתה כוונת בקשת שליחת מרגלים ע"י משה שבזה יחשב כאלו משה עצמו היא הנכנס לה ובזה יכנעו כחות החיצונים שבשם, ושוב יהי' נוח להם לכבוש ע"י יהושע, אך לא היו יכולין לגלות למשה את כוונתם זה שמשה לא ידע מנבואת אלדד ומידד כמו שאמרנו כבר שהרי הי' שלא באצילת משה ובש"ס סנהדרין דלא סיימו קמי', ואף דאיתא בזוה"ק (קנ"ז.) דמשה ידע דלא ייעול לארעא, היינו דידע מעצמו ולא מנבואת אלדד ומידד, וא"כ לא ידעו הם שהוא יודע והוא לא ידע שהם יודעים, וע"כ בהכרח העלימו הכוונה ואמרו ויחפרו לנו את הארץ וגו', ומשרע"ה באשר לא ידע כוונתם הפנימית הלוטה בדבריהם ושפט שהדברים כמשמעם לכן צוה את המרגלים וראיתם את הארץ מה היא הטובה היא אם רעה וגו' וברש"י דברים משל לאדם שאומר לחבירו מכור לי חמורך וכו' כך אני הודיתי לדבריכם שמא תחזרו בכם כשתראו שאיני מעכב, אבל באמת הם היו להם כוונה פנימית טובה ראוי' לדור המדבר דור דעה וע"כ הסכים הקב"ה עמהם ואמר לו שלח לך:

ה׳והנה הם לא החטיאו המטרה וכן הי' שכשנכנסו לה נכנעו אז כל כחות הטומאה ולא היו הכנענים יכולין לעשות להם דבר, והרי במרגלי יהושע כתיב ויגד למלך יריחו ואיתא בספרים שהתרפים שלו הגידו לו, ולמה לא נתודעו הכנענים בימי משה, אך הוא הדבר שכחו של משה שהי' עמם הכניע כל כחות החיצונים אז:

ו׳ויש לפרש הא דאמרו ארץ אוכלת יושבי' פירש"י בכל מקום שעברנו מצאנו קוברי מתים והקב"ה עשה לטובה כדי לטורדם באבלם ולא יתנו לב לאלו, ובמדרש כיצד היו נכנסים לעיר הדבר נוגף את הגדולים ומתעסקין בני העיר בקבורתם וברי' לא הי' רואה אותם, עכ"ל, ויש להבין כי לא הי' חסר להש"י עצות אחרות להטרידם זולת נגיפת הגדולים שבהם, והלוא אין בעל הרחמים נוגע בנפשות תחילה, ואפי' יהושע כשהלך לכבוש שלח מקודם להתרות בהם כל הרוצה להשלים או לפנות, וכאן הי' נגיפת הגדולים בלי שום התראה, ויש לומר דהנה בזוה"ק דארץ ישראל וישראל הם בסגנון אחד, ישראל לא היו זוכין למעלתם רק ע"י שהיו מקודם משועבדים לפרעה במצרים, וא"י לא הגיעה למעלתה אלא ע"י שהיתה תחילה תחת יד כנען, כי שניהם היו צריכין מירוק, וא"י היותה ביד כנען הוא המירוק אלי', והנה במצרים לעומת שהי' כל מכה ומכה למצרים נפתחו לעומתה לישראל אורות והשגות כמו שנתבאר במקומו, נגוף ורפוא, נגוף למצרים ורפוא לישראל, כן נמי הי' בארץ ישראל לעומת שנכנעו כחות חיצונים השולטים בה, הגיעה היא למעלות רמות, והנה ארץ ישראל אינה מקיימת עוברי עבירה וע"כ קאה את הגוי אשר לפניכם כבפרשת עריות, אך בודאי מעלתה זו שאינה מקיימת עוברי עבירה לא הי' לפנים טרם באו ישראל לתוכה, ותדע שלא קאה אותם מקודם, אף כי בודאי זרע חם המקולל מעולם עשו כל התועבות, אבל בעוד הי' יד הכנענים שולטת עלי' היתה מעלתה נסתרת בתוכה וסבלה את עוברי עבירות, אך כאשר נכנסו לה המרגלים בשליחת משה וישראל ונכנעו כחות החיצונים לעומתם נשאה היא ראש והשיגה מעלתה שלא לקיים עוברי עבירה, ובודאי גדוליהם של הכנענים היו שקועים ברעה יותר כי הי' יכולת בידם ביותר להיות שטופים בכל התועבות, וכבמדרש בראשית פרשה כ"ב בפסוק ויראו בני האלהים את בנות האדם כל פרצה שאינה מן הגדולים אינה פרצה, ע"כ קאה אותם הארץ ונגפו בראשונה, נמצא כי כניסת מרגלים לארץ היתה סיבה עצמית לנגיפת גדוליהם, ושוב ממילא הי' תועלת למרגלים כדי שיהיו טרודים באבלם ולא יתנו לב לאלו:

ז׳ואך המרגלים טעו בדבר ואחרת חשבו, אף שבעיקר הדבר הבינו שנגיפת גדוליהם הוא משום שא"י אינה מקיימת עוברי עבירה, דהנה בתרגום יונתן בפסוק וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות תרגם וכל עמא דגוה גבריא מרי מיכלן בישין, פירוש מדות רעות, ובודאי היו בתכלית הרוע מאד, כי בפשיטות מדות רעות אינו כ"כ רבותא באומה"ע מה גם כנענים זרע חם המקולל, אלא ודאי שמצאו אותם ברע מאד אשר לא שערו מקודם עד שהי' רבותא ביניהם. וע"כ התעוררה אצלם שאלה הלא א"י אינה מקיימת עוברי עבירה ומדוע לא נגפו אלו, ולא עלה על דעתם שגדוליהם הרעו לעשות עוד יותר שמטבע אנשי המעלה שקשה להם להאמין שנמצא כ"כ רע בעולם, ע"כ תלו הדבר בהיפוך שגדוליהם היו במעלה יותר מהמון עם, והיינו דהנה בירושלמי פ"ג דתענית הלכה ח' לוי בר סיסי באו הגייסות לעירו נטל ס"ת ועלה לראש הגג אמר רבון העולמים אין בטלית חדא מלה מן הדין ספר אורייתא ייעלון לון ואין לא ייזלון לון מיד אתבעון ולא אשתכחון, תלמידי' עבד כן יבשת ידי' ואזלון לון, תלמיד תלמידי' עבד כן לא יבשת ידי' ולא אזלון לון לומר שאין שוטה נפגע ולא בשר המת מרגיש באיזמל, עכ"ל. וממוצא הדבר שאדם שהוא במעלה יותר יש עליו השגחה ביותר לבקר פנקסו, וכענין שאמר הכתוב רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה ע"כ אפקוד עליכם את כל עונותיכם, וע"כ חשבו המרגלים שהמון עם מחמת גסותם אינם נפגעין ואין א"י עושה בהם דין אלא דווקא באנשים שיש בהם מעלה קצת להם הוא אש אוכלה דינא דמלכותא דינא ואין מרחמים בדין, ע"כ נפל פחד א"י עליהם שמא לא יהיו ישראל כ"כ זכאין יתקיים בהם ח"ו הכתוב ויהפך להם לאויב הוא נלחם בם כי אינה סובלת עוברי עבירה, ואף שידעו שכל העדה כולם קדושים, מ"מ ללכת ללחום עם ענקים ההם שאי אפשר עפ"י דרך הטבע אלא על צד הנס כענין אמרם ז"ל ש"ס ר"ה (ט"ז:) ג' מזכירין עונותיו של אדם אלו הן קיר נטוי וכו' פירש"י ועובר תחתיו מזכיר עונותיו שאומר כלום ראוי זה לעשות לו נס ומתוך כך הוא נבדק עכ"ל, ולפי האמור יתישב מה שהפליגו המרגלים בחוזק העם ליראם ולבהלם שלכאורה אינו מובן שהרי ברש"י דברים אלמלא שלחו המרגלים לא הוצרכו לכלי זיין, ומובן שהבאים להלחם לא בכלי זיין אלא בה' צבאו' אין נ"מ בין גבורים לחלשים כי כל הגוים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו לו, אך לפי פירושנו יבוא הדברים על נכון שהבינם שצריכין לנס מפורסם ושכיחי הזיקא, ויש חשש יותר שלא יתבקרו פנקסם, וזהו שאמרו המרגלים ארץ אוכלת יושבי' שאין הפירוש שהאויר שלה משחת או המים רעים או ארס במזונותי' שארץ כזו לא תגדל אנשי מדות גבורים וחזקים ולהיותם עם רב כחול אשר על שפת הים, וכבר עמד בזה הרמב"ן ופירש שאמרו שלא יסבלו כבדת הטבע שלה אלא בעלי כח העצומים, ע"כ תמית את הבינונים ותגדל את הענקים, אבל עדיין אינו מתורץ מה שהי' בה עם רב כחול אשר על שפת הים לרוב כמפורש בספר יהושע, ולדרכנו הפירוש יותר מרווח שלאו בטבע אוכלת את יושבי' אלא מצד כי היא אש אוכלה ואינה סובלת עוברי עבירה, ועד שנכנסו בה המרגלים היתה מדתה טמיר ונעלם ולא היתה משכלת אנשי' כלל, רק אחר כניסת המרגלים יצאה מתחת גלות הכנענים ואינה סובלת את עוברי עבירה כנ"ל:

ח׳ולפי האמור יובן מה שנאמר ביחזקאל ל"ו כה אמר ה' אלקים יען אומרים לכם אוכלת אדם את ומשכלת גוייך היית, פירש"י למודה היא הארץ הזאת להשחית את יושבי' האמוריים כלו בה והיהודים כלו בה, וזהו ממש דברי המרגלים ארץ אוכלת יושבי', אף שהאמוריים לא נכלו במגפה אלא נחרמו ביד ישראל וכן להבדיל ישראל נגלו ממנה ע"י נבוכדנצר, הרי מפורש שהא דאוכלת יושבי' לאו משום אויר משחת והמים רעים אלא כח עליון ששולט בה שאינה מקיימת עוברי עבירה:

ט׳ולפי דרכנו יובן מה שהוסיפו באחרונה אחר דברי כלב שאמר עלה נעלה וירשנו אותה וגו' הוסיפו הם לומר ארץ אוכלת יושבי' היא, והרמב"ן פירש שאמרו זה באהליהם אחר שהלכו מלפני משה ואהרן, וע"כ לא הזכירו העם בהתלוננם על משה ואהרן כי יסתירו זה ממשה ואהרן, כי משה ואהרן יכחישום מפני שלא אמרו כן בתחילה, עכת"ד. ויש להבין ישראל עצמם למה לא דקדקו אחר המרגלים למה לא אמרו כן תיכף בתחילה לפני משה ואהרן, אך יש לומר דהנה במשנה תורה איתא שמשה הוכיחם ואומר אליכם לא תערצון וגו' ה' אלקיכם ההולך לפניכם הוא ילחם לכם ככל אשר עשה אתכם במצרים לעיניכם ובמדבר אשר ראית וגו' ההולך לפניכם בדרך וגו' באש לילה וגו' ובענן יומם, והנה היא טענה נצחת ולמה לא השיבו לו ישראל כלל, ואם באמת לא מצאו תשובה לדבריו למה לא הודו לו ועשו תשובה, וכבר אמרנו שישראל ידעו היטב שהנהגה זו לא תהי' אחר מיתת משה ולא יתכן הי' שישיבו לו כן כי חשבו שאיננו יודע שלא יכנס לארץ ולאו אורח ארעא לאמור למשה בשורת מיתתו:

י׳ולפי דרכנו שהפחד מתושבי הארץ לא פחד טבעי הי' אלא מחמת שא"י אינה מקיימת עוברי עבירה ופחדו מדינא דמלכותא במקום דשכיח הזיקא א"כ אין ראי' מכל הנסים שהיו עד הנה אף במקום סכנה ושכיח הזיקא שאז עדיין לא היו בא"י, ומעתה יש לומר דהנה ידוע דברי היערות דבש שבקדושה דשחרית דר"ה הפייטן מסיים החרוזים שלו בתיבת אש, הטעם משום קודם תקיעת שופר כל הרקיעים מלאים אש הדין, ורק בהתקע שופר נמתקו כל הדינים ותשקע האש, עכת"ד, ויש להוסיף בה דברים, כי בקול שופר נכלל אש רוח ומים מקביל לשלש אותיות הראשונות שבשם הוי' ב"ה כמבואר ברח"ו, והשופר מקביל להא אחרונה, א"כ נקבצו באו יחדיו כל ד' אותיות הוי', וביחוד ד' אותיות הוי' שבו כל האנפין נהירין ודינין משתככין וכמ"ש בזוה"ק ריש פ' ויגש בפסוק כי הנה המלאכים נועדו עברו יחדיו עי"ש, וכ"כ נמי בנ"ד אם הי' משה נכנס לארץ והי' נעשה יחוד גדול כי משה הוא בעלה דמטרנותא ואז בודאי היו נמתקין כל הדינים ולא הי' עוד שום פחד מדינא דמלכותא אפי' במקום דשכיח הזיקא, והי' כמו שבמדבר לא היו מתיראין כנ"ל, ומעתה מובן אשר לא דקדקו ישראל אחר המרגלים מדוע לא אמרו בפני משה ארץ אוכלת יושבי' כי היתה התשובה בצדו שמשה הי' עונה אותם שהוא יהי' עמהם ואז יהי' מיתוק מדת הדין ותשקע האש, והם לא יכלו לענות אותו שהוא לא יכנס כנ"ל:

י״אומעתה מובן כל ענין המרגלים ובמה הי' פחדתם, אך באמת טעו בעיקרא דדינא, ויובן עפ"י מה שהגדנו בענין גאולת מצרים שהגאולה נעשית משום התגלות אלקית ונמס כל כח מצרים כהמס דונג מפני האש, וידוע שכל מכה היתה נגוף למצרים ורפוא לישראל, ובענין זה נמי שהי' נגוף למצרים שנמס כל כח מצרים הי' נמי בבחי' זו רפוא לישראל והיינו שחלקי הרע שהיו דבוקין בישראל מפאת הגלות נמס ונפרד מהם ונשארו נקיים, כי המצרים שהיו כולם כגוף מוקשה רע, ממילא כשנגלה עליהם ממ"ה הקב"ה שלא הי' הרע יכול לסבול נדחה כל הגוף מוקשה רע, אך ישראל שבעצם הם טובים והרע הוא במקרה כמו דבר חיצוני רוחף עליהם מלמעלה, א"כ כשנדחה הרע נדחה הרע לבדו וישראל נשארו נקיים, הא למה זה דומה למקוה טהרה שאמרנו כבר שהמים הוא מקום טהרה ואין מציאות להטומאה במים ע"כ כשאדם טמא נכנס למים בהכרח הטומאה פורחת ממנו, אבל שרץ או נבילה שהטומאה בעצמם ולא רחופה מלמעלה לבד אין מועיל להם טבילה, כן נמי ישראל שהעצם טהור והטומאה היתה רק רוחפת עליהם מבחוץ כשנתגלה האלקית פרחה הטומאה והלכה לה, אבל מצרים שהם עצם הטומאה נמסו ונדחו עם הטומאה יחדיו, וכ"כ נמי בענין א"י דינא דמלכותא אש אוכלה היא להעוברי עבירה כעריות וכל התועבות שנעשים הם והעבירה גוף אחד, וכ"כ כל האומות שישבו בה, להם היא כאש אוכלה, אבל ישראל שהם בעצם טהורים וקדושים אלא שהחטא הוא במקרה להם הוא מקוה טהרה שחלקי הרע נכלין, וכמו אמיטון שאין מגהצין אותן אלא באש האש מכלה הפסולת והוא יוצאה נקי כן הוא הארץ לישראל, והוא כענין שכתוב אם רחץ ה' את צואת בנות ציון, ולפי"ז נהפוך הוא שהארץ עצמה שהיתה מדיחה מישראל כל לכלוך וכל שום דבר רע, הרי היא עצמה מסייעת בכיבוש הארץ:

י״בויש לומר שזה מדה הנוהגת תמיד בישראל וביותר בשבת שכל דינין מתעברין ממנה וכל הרע נדחה לנוקבא דתהומא רבה, ממילא מפריד נמי מישראל כל חלקי הרע ונעשין נקיים, וזה שאנו אומרים בזמירות יחבק לה בעלה וביסודא דילה דעביד נייחא לה יהא כתיש כתישין, צווחין אף עקתין בטלין ושביתין וכו':

י״גויקרא משה להושע בן נון יהושע ובתרגום יונתן וכדי חמא משה ענותנותי' קרא משה להושע בר נון יהושע, והגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שמטבע הענו לבטל דעתו ע"כ הוצרך לחיזוק עכת"ד, ויש לי להוסיף בה דברים שהענין להיות לבו אמיץ בגבורים לא ישוב מפני כל ולהיות עם זה ענו ושפל ברך הם מדות מתחלפין, וכמעט שאין זה בטבע אנושי אלא ע"י כח עליון למעלה מכל התחלקות, ושתי מדות האלה יחד מצינו באאע"ה עם כל כל חוזק לבו שהי' איש אחד בכל העולם כחומת ברזל נגד כולם, ושע"כ נקרא איתן האזרחי מלשון חוזק וברמב"ם כיון שנגמל איתן הזה, הי' שפל ברך ואמר אנכי עפר ואפר, והיינו משום שנקרא אחד כמ"ש אחד הי' אברהם והוא למעלה מהתחלקות המדות, וכענין זה הי' נצרך ליהישע שהמרגלים בני אדם גדולים היו ובודאי היו מראין פנים לדבריהם שהצדק אתם, והרי כתיב אחרי רבים להטות, ובהכרח לומר שלבו הי' כ"כ איתן וחזק שביטל אותם במחשבתו לחשבם לרשעים ואז קיים ולא תהי' וגו' לנטות אחרי רבים לרעות, והוא רבותא עוד יותר מאאע"ה נגד רשעים מפורסמים, ויהושע הי' נגד בני אדם מוחזקים לצדיקים ראשי בני ישראל, עם כל ענותנותו ושפל ברך, שהוא בלתי מובן איך הי' זה בכח בו"ד, ע"כ הוסיף לו משה רבינו יוד בראשו שהוא אות ראשונה משם הוי' ב"ה רומז לבחי' חכמה ראשית הויות טרם התפשטות כמו יוד שהיא נקודה אחת כוללת הכל, כי אות ההא היא רומזת להתפשטות לאמצע וד' צדדין לאורך ורוחב ומשם התפשטות והתחלקות הקוין כידוע ליודעים, וע"כ הוסיף לו אות היוד, ובכח זה הגביה אותו למעלה מכל התחלקות המדות עד שהי' אפשר להיות לו שתי המדות יחד:

י״דוכעין זה יש לומר בשבת דהנה שבת הוא שכל הבריאה שבה למקורה, וידוע שזהו ע"י בחי' ביטול למה שלמעלה ממנו, אך שבת אין בו בחי' ביטול אלא להיות לבו מוגבה בדרכי ה' כמ"ש רמה קרני בה' כמו שדברנו הרבה מזה במק"א, וא"כ הוא שני בחי' מתחלפין כאחד, אך באשר שבת מאיר בחי' עתיקא שהוא למעלה מכל המדות ומכל התחלקות, כמו שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שהוא מלשון ויעתק משם שהוא נעתק וגבוה מכל סדר השתלשלות, מצד הארת בחי' זה יכול כל איש לבוא לידי שתי מדות המתחלפין יחד:

ט״ווישכימו בבוקר ויעלו אל ראש ההר וגו' כי חטאנו, ויש לדקדק למה המתינו עד הבוקר, ובעיקר הדבר למה לא נתקבלה תשובתם אחרי אשר התודו ואמרו חטאנו, ונראה דהנה כתיב בשעת הקלקלה ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא, ובמדרש זה שאמר הכתוב נתנה עלי בקולה על כן שנאתי', הפירוש דהנה ישראל בעצם הם קדושים וטהורים וכל החטא הוא במקרה הא למה זה דומה לבגד לבן שנתלכלך, וע"כ ע"י תשובה מעבירין את הכתם מה גם ע"י בכי' שהדמעות יורדין מן המוח ונקראים מים טהורים שמרחיצין כל טינוף וכל לכלוך, ונשארין לבנים ונקיים, אך אם הפגם בעצם שנתקלקל הפנימית ח"ו אין תקנה בשטיפה, והנה ידוע שקול הוא היוצא מהבל הלב טרם נתחלק בה' מוצאות הפה, ובאשר כתיב ויתנו את קולם הרי שהקילקול הי' בפנימית, וע"כ כתיב נתנה עלי בקולה ע"כ שנאתי' כי כל עוד שהפנימית לא נתקלקל לא שייך לומר לשון שנאה, וע"כ לא הי' בכח התשובה לתקן ולא בדמעות לרחוץ את הפגם אף כי שערי דמעות לא ננעלו, אבל באשר הם פגמו בפנימיות וגם בכו בכי' של חנם ע"כ פגמו בשערי דמעות, וע"כ כתיב במשנה תורה ותשיבו ותבכו לפני ה' ולא שמע ה' בקולכם, הנה לא הועיל לא קול ולא דמעות, והטעם משום שפגמו במקום שמשם בא לעולם התיקון וע"כ לא נתקבלה תשובתם, והם באשר היו דור דעה הבינו מה שפגמו ושמחלתם אנושה שאין להרפא, ע"כ המתינו עד הבוקר שהוא זמן החסדים בוקר דאברהם, אולי יעוררו חסד חנם ליתן להם מתנת חנם אעפ"י שאינם כדאי, וזה כי חטאנו והוא מלשון והייתי אני ושלמה בני חטאים פירושו חסרים, והיינו שהרגישו שמעתה הם חסרים מכל כי אבדו כל מעלתם שמעלתם הוא פנימית, ועתה אבדו הפנימית, ע"כ בקשו מאוצר מתנת חנם, אך לא הועיל שהי' גזר דין שיש עמו שבועה:

ט״זבמדרש כי תבואו אל ארץ מושבותיכם, כך פתח ר' תנחומא בר אבא זאת הפרשה של נסכים וכו' ומכאן ואילך והי' באכלכם מלחם הארץ וכו' הרי חלה למטה ונסכים למעלה וכו' אכול בשמחה לחמך זו פרשת חלה ושתה בלב טוב יינך זו פרשת נסכים, והנה כבר אמרנו ששני חטאים שהיו ביד ישראל חטא העגל וחטא מרגלים היו דומין לחטא של חורבן בית ראשון וחטא של חורבן בית שני עי"ש באריכות, וידועים דברי המדרש פ' יתרו שני כוסות מזגתם לי בסיני אחד נעשה ואחד נשמע שברתם נעשה ע"י חטא העגל שמרו נשמע, ויש לומר בחטא מרגלים שפגמו בכנסת ישראל כמו שאמרנו בשנים הקודמות הוא שבירת כוס השני נשמע כבזוה"ק ח"ג (ק"ח:) שמיעה בהאי שמטה תליא עיי"ש שכתב דשמיעה הוא בכנס"י, אך מחמת תשובתם הגדולה בבכי' ובמסירת הנפש אף שלא נתקבלה תשובתם שהי' גזר דין שיש עמו שבועה, מ"מ התשובה והדמעות לא הלכו לאיבוד, וניתן להם שתי פרשיות אלו נסכים וחלה שהם מקבילים נגד שתי מעלות עשי' ושמיעה שאבדו, נסכים שאין בהם נפש החיונית אלא צומחת מתיחסת ביותר לעשי', והיינו לקרב את כחות הנמוכין שבאדם נמי להש"י כמו שהגדנו כבר והוא תיקון לחטא העגל שאבדו בשבילו נעשה, ופרשת חלה שהיא מחמת קיבוץ קרטי סולת היא תיקון לחטא פגימה בכנסת ישראל שאבדו בשבילו נשמע, והיינו שניתן לישראל כח להתחיל מחדש ולתקן את אשר פגמו מכבר, אף שהימים הראשונים יפלו שהי' גזר דין שיש עמו שבועה:

י״זוממוצא הדברים הוא לימוד לכל אדם שבל יתיאש אף בעבירות שנאמר עליהם שאין להם תקנה בתשובה, הוא יעשה את שלו, והתשובה יביאנו להתחיל מחדש כגר שנתגייר וכקטן שנולד ויזכה להאמר לו בני אתה היום ילידתיך:

י״חיש להתבונן במצות ציצית, שלבן ותכלת איתא בספרים שהם אהבה ויראה, וידוע שיראה צריך להקדים וזה השער לה' צדיקים יבואו בו ולמה המצוה להקדים לבן לתכלת, ונראה דהנה אמרו ז"ל בשכר שאמר אברהם אם מחוט זכו בניו לחוט של תכלת, ביאור הדברים דהנה ידוע שמדתו של אברהם היא אהבה זרע אברהם אוהבו ומדתו של יצחק היא יראה כמ"ש ופחד יצחק הי' לי, וא"כ לכאורה הי' צריך להיות לבן בזכותו של אברהם ותכלת בזכותו של יצחק, ולמה אמרו שתכלת נמי בזכותו של אברהם, אך אית יראה ואית יראה, יראה שהוא מחמת דאיהו רב ושליטא, וזה נקרא יראת שמים וכמו ששמעתי בשם כ"ק אדמו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור פי' יראת שמים כמו שמים שעמדו מגערתו לא מחמת תקות שכר ויראת עונש, ודפח"ח, ויש יראה שלא יאבד כל הונו ורכושו ברגע אחד, היינו הונו ורכושו הרוחני הוא הדביקות והחיבור שיש בינו לבין קונו, שבודאי אם עושה מעשים בלתי נרצים להש"י הרי עי"ז יפסק החיבור והוא שוטה המאבד מה שנותנים לו, והנה יראת שמים כנ"ל היא מדת יצחק, אך יראה שלא יאבד את הדביקות היא נצמחת מכח האהבה והדביקות ומי שהוא אוהב ביותר יש לו יראה זו ביותר והיא מדתו של אברהם, ובדוגמא זו הי' טעמו של אאע"ה שלא רצה ליקח מרכוש מלך סדום אף שעפ"י הדין המציל מן הנהר ומן הגייס הרי אלו שלו מ"מ אמר אברהם ולא תאמר אנכי העשרתי את אברם פרש"י הקב"ה אמר לעשרני, ואף שכבר הי' עשיר מבלעדי זה ונתקיים מה שהש"י אמר לעשרהו מ"מ לא רצה לצרף לעשירות שלו את רכוש סדום, והיינו משום שהעושר הבא לו מהש"י הוא רק טוב וברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה וידוע שעצב הוא מסט"א, ואין לה שום אחיזה בברכת ה', אבל רכוש סדום שהתהותו הי' מסט"א בודאי יש בו עדיין אחיזה לסט"א, וא"כ באמצעות רכוש סדום יהי' להסט"א אחיזה בצד מה גם ברכושו ע"כ לא רצה לקבלו, מה גם שידוע עוד שעשירות של הצדיקים היא כלי להדביקות והאהבה שבין נותן להמקבל, וזולת זה מה יתרון בכל העושר שהמה מהבל יחד ואין הצדיקים להוטים אחר ההבל, וכל בשורה טובה של עשירות לאברהם היתה רק הדביקות והאהבה שהעשירות היא לבוש להם, ומובן אשר רכוש סדום שהתהוה מסט"א אין בו ענין זה ועוד יכול לקלקל את העשירות שלו מהש"י, וע"כ בזכות שאמר אם מחוט שהוא יראה שלא יקלקל את האהבה זכו בניו לחוט של תכלת, וממוצא דבר שתכלת הוא יראה שלא תקלקל את אהבה, ע"כ מצוה להקדים לבן שהוא אהבה שהיא היא המולידה את היראה: