שם משמואל, שלח ו׳Shem MiShmuel, Sh'lach 6

א׳שנת תרע"ה

ב׳במדרש ר' אחא הגדול פתח יבש חציר נבל ציץ ודבר אלקינו יקום לעולם למה"ד למלך שהי' לו אוהב וא"ל לך עמי ואתן לך מתנה הלך עמו ומת אמר המלך לבנו של אוהבו אעפ"י שמת אביך איני חוזר בי במתנה בוא וטול אתה כך הדבר המלך זה ממ"ה הקב"ה והאוהב זה אברהם א"ל לך עמי לך לך מארצך וגו' מתנה קום התהלך בארץ וגו' א"ל הקב"ה אעפ"י שהתניתי עם האבות ליתן להם את הארץ ומתו איני חוזר בי אלא ודבר אלקינו יקום לעולם:

ג׳וצריך להבין שירושת הארץ לאברהם הי' לזרעו אחריו וא"כ מהו רבותא, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה תירץ דכל זמן שהיו ישראל במדת התמימות הי' נחשב כאלו אברהם קיים, ובאופן זה היתה המתנה, אך כשאמרו נשלחה אנשים לפנינו ופגמו במדה זו נחשב כאלו עתה מתו האבות, והרבותא שאעפי"כ נותן להם עכ"פ מכח ירושה, ודפח"ח, ויש להוסיף בה דברים דהנה אמרו ז"ל למה נקרא שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה וזה הי' קודם חטא אדה"ר ומחמת החטא שנתערב טוב ורע נמצא בארץ גם רצוניות אחרות, אך ארץ ישראל נשארה בטהרתה, וזהו ארץ ישראל היינו רצון של ישראל שמהותם שאין להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים, והיינו להיות נמשך בטבע אחר רצון הש"י אף בלי התחכמות, וע"כ מתיחסת מתנת הארץ לאברהם בשביל זכות התמימות שבו ולא בשביל זכות אחר שלא הי' חסר לאברהם זכותים אחרים, ומ"מ מיחס המדרש מתנת הארץ רק בשביל הליכתו עמו היינו שקיבל מאמר הש"י ללכת ולהתנודד מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר ולא ידע אנה הולך וכמ"ש ויהי כי התעו אותי אלקים מבית אבי, הרי שהי' נחשב אצלו כאלו הולך ותועה, ומ"מ לא שאל אלא קיבל מאמר הש"י בתמימות, ע"כ הי' שכרו ליתן לו את הארץ היינו שעם ירושת הארץ בגשמיות יהי' נמי טבע ישראל להמשך אחר רצון הש"י מתאים לענין ארץ ישראל, ולפי"ז מובן שאחר שפגמו במדת התמימות שהרי הי' להם ללכת אחר הענן אל כל מקום אשר יהי' שמה הרוח ללכת ק"ו מאברהם שלא הי' עמוד ענן הולך לפניו, והם לא עשו כן, א"כ הי' בדין למנוע מהם המתנה, שהרי שוב אינם מותאמים לענין הארץ ואינם ראוים לה, אך דבר אלקינו יקום לעולם וניתן להם הארץ בתואר ירושה, כמו יורש נכסי אביו אע"פ שלא טרח בהן ואינם ראויין לו מצד זכותו:

ד׳ולפי האמור יתפרשו לנו הכתובים, שבפרשת דברים כתיב ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו וגו' א"כ רצו שהם יהיו המשלחים, אך הש"י אמר לו שלח לך אנשים היינו שהוא יהי' המשלח, והענין כי הנה שליחו של אדם כמותו וביאת השליחים לא"י נחשב כביאת משלחם, וע"כ איתא בש"ס נדה (מ"ז.) בבואכם הנאמר בחלה יכול משנכנסו לה שנים ושלשה מרגלים ת"ל בבואכם בביאת כולכם ולא בביאת מקצתכם, אבל לולא דמיעט רחמנא להדיא לגבי חלה הי' בדין שבביאת המרגלים תתקדש הארץ, והטעם בודאי משום שלוחו של אדם כמותו, וע"כ לא רצה הקב"ה שהם יהיו המשלחים שהרי הם אינם ראויין לה ולא תתקדש הארץ, והנה כח החיצונים שמשלו אז על הארץ הי' גדול מאד, ושע"ז אמרו המרגלים כביכול אין בעה"ב יכול להוציא את כליו, אך במה שבביאת המרגלים נחשב כאלו בא משלחם שמה הי' מצא מין את מינו וניער א"י לצאת מתחת יד רשות הסט"א, והוא כעין דאיתא בזוה"ק ח"ב (כ"א.) בענין משה והר סיני אר"י האי אבנא דמקבלא פרזלא כד חמי לי' מדלגי עלוי כך משה והר סיני כשנראו זע"ז דלג עליו הה"ד ויבוא עד הר האלקים חורבה, כן נמי יש לומר שהי' ענין א"י וישראל, ובזה נתעלתה א"י מתחת רשות החיצונים שהיו שולטין עלי', אך באשר המשלחים אינם מותאמים לענין הארץ לא התעוררה הארץ לעומתם, ע"כ היתה עצת הש"י שמשה יהי' המשלח, ואם היו עושין כן בודאי הי' עולה השליחות בטוב, ואולי הי' תיקון על גוף הפגם מחמת זכות משה, וכדאיתא ברש"י ריש דברים אלמלא שלחו המרגלים לא היו צריכין לכלי זיין שבאשר הי' הארץ ברום המעלה היתה מעצמה מקיאה את כל העמים היושבים בה בפעם אחת, וכך הי' נמי אם משה הי' המשלח, אך הם לא עשו כן אלא נעשו שלוחי ישראל וכמ"ש וילכו ויבואו אל משה ואל אהרן ואל כל עדת בני ישראל וגו' וישובו אותם דבר ואת כל העדה וגו' ע"כ נתקלקל כל הענין, וע"כ נתגבר כח החיצונים עד כי חשכו עיני המרגלים מראות, ונדמה להם שארץ אוכלת יושבי' היא והוציאו דבה על הארץ:

ה׳ולפי האמור יתפרש נמי מה שלכאורה נראה כסתירה שתחילת השליחות כתיב כולם אנשים פירש"י כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות ואותה שעה כשרים היו, ובפסוק וילכו ויבואו פירש"י להקיש הליכתן לביאתן מה ביאתן בעצה רעה אף הליכתן בעצה רעה, והדברים נראים כסותרים, אך יש לומר דבאמת תחילה כשנבררו כשרים היו ובתחילה לא התכוונו לרעה אלא בזה שנעשו מעצמם שלוחי כל הקהל שזה גרם כל הצרה זה עשו תיכף בתחילת הליכה, וזהו העצה רעה, והטעם שלא רצו להיות שלוחי משה לבד אלא שלוחי כל ישראל, יש יש לומר נמי לפי דרכנו שמאחר שגם הם בכלל ישראל שפגמו במדת התמימות הי' רצונם שיהיו כאנשים עומדים מחוץ בלתי שום נגיעה למען יהי' ביכולתם לראות גם החסרון אם ימצא בה, אחר שהיו כמסופקין אם טובה היא, אבל באם היו שלוחי משה בודאי יהי' כח משה אתם ואהבת משה לארץ יפעול גם עליהם להיות נמשך רק אחר המעלות ולא יראו את החסרונות, כמו שמטבע אוהב לראות רק המעלות ע"כ היתה עצתם להפקיע עצמם משלוחת משה לבדו אלא להיות שלוחי כל ישראל, וזה נקרא עצת מרגלים וגרם כל הצרה כנ"ל:

ו׳והנה כמו בכלל כן בפרט כשהאדם עושה בתמימות ופורק ממנו עול חשבונות הרבים ונמשך אחר דעת התורה מתעורר לעומתו עצם הרצון והאהבה מוסתרת שבתוך עומק לבבו שהוא ענין ארץ ישראל כנ"ל, ויש לומר שהוא נמי מצות שמור וזכור שבשבת, שמור הוא בהכנסת שבת כבזוה"ק ששמור הוא מדת לילה, והיינו שהאדם משליך ממנו כל הרהורים של מלאכה ומשא ומתן שיהי' כאלו כל מלאכתך עשוי', לעומתו זוכין לזכור שהוא נקודה הפנימית שבלב, וזהו זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו כפי מסת שמור כן הוא זוכה לעומתו לזכור וכבר דברנו מזה, ובודאי השבת עצמו מסייע לזה והוא תיקון על חטא מרגלים וע"כ אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלים כי הי' תיקון על חטא מרגלים שהביא את הגליות כמ"ש וישא ידו להם וגו':

ז׳וישלח אותם משה וגו' כלם אנשים, בזוה"ק כלהו זכאין הוו ורישי דישראל הוו אבל אינון דברו לגרמייהו עיטא בישא אמאי נטלו עיטא דא אלא אמרו אי ייעלון ישראל לארעא נתעבר אנן מלמהוי רישין וימני משה רישין אחרנין דהא אנן זכינן במדברא למהוי רישין אבל בארעא לא נזכי וכו', ויש לתמוה מאחר דכלהו זכאין הוו ורישי דישראל הוו, היתכן שבשביל נגיעת עצמם ובקשת השררה ישחיתו את כל הענין, שדבר כזה לא יתכן אפי' לפשוט שבפשוטים להשחית את כל תקות ישראל ורצון הש"י והמתנה שאבות העולם חמדו לה ובנין בהמ"ק וקישור שמים וארץ וכל הטובות שבעולם הכל בשביל נגיעת עצמם, מה גם זכאין ורישי דישראל יעשו כזאת, ועוד מי לידם יתקע שמשרע"ה לא יעברום מגדולתם גם במדבר אחר שהם יהיו גרם בנזקין:

ח׳ונראה דהנה במדרש אין לך חביב לפני הקב"ה כשליח שנשתלח לעשות מצוה ונותן נפשו כדי שיצלח בשליחותו ואין לך בני אדם שנשתלחו לעשות מצוה ונותנין נפשם להצליח בשליחותם כאותן שנים ששלח יהושע וכו' וילכו ויבואו בית אשה זונה ושמה רחב וכו' ללמדך כמה נתנו ב' צדיקים אלו נפשם לעשות שליחותם, אבל שלוחים ששלח משה רשעים היו מנין ממה שקרינו בענין שלח לך אנשים, עכ"ל, והנה הפירוש שנתנו נפשם לעשות שליחותם היינו שלא לבד את גופם הפקירו והלכו ע"מ ליהרג שאין זה כ"כ רבותא, אלא אף את נפשם הפקירו אפי' ללכת לשאול תחתיות, שהרי באו בית אשה זונה ושמה רחב שעלי' איתא בש"ס מגילה כל האומר רחב רחב מיד נקרי, ובליקוטי התורה מהאריז"ל שהיא לילית הקליפה, א"כ הרי הכניסו עצמם לסכנה עצומה כזו אפי' בנפש כדי שיתעבד צורך גבוה, ויש להמתיק הדברים עפי"מ שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בענין מצות מסירת הנפש על קידוש השם, דכמו שמותר לאדם לשחוט בהמה לצורכו, כי במקום צורך האדם אין מציאת הבהמה נחשב מציאות כלל מכ"ש לצורך קידוש שם שמים אין מציאות האדם. נחשב מציאות כלל, ולפי"ז מובן דגם מציאות הנפש במקום צורך גבוה לכבוש את ארץ ישראל אין מציאות הנפש נחשב מציאות כלל, והכל נדחה בשביל צורך גבוה:

ט׳ויש לומר דבשביל זה עצמו נצולו ולא הי' ביכולת כחות החיצונים לדבק בהם, והוא עפי"מ שהגדנו במק"א דבשביל שבאמת אין עוד מלבדו וכל כחות החיצונים וכשפים המכחישים פמליא של מעלה הויתם רק מההסתר והצמצום עד שנדמה ליש נפרד בפ"ע, ובאמת כמו קודם בריאת העולם כן גם עתה אין שום נמצא בעולם אלא רצונו ית"ש, ע"כ אין רשות הניתן לכחות החיצונים אלא על האיש שהוא יש בעיני עצמו וחשכו עיניו מראות שאין עוד מלבדו, אבל מי שהוא מזוכך ומאיר לנגד עיניו אחדות הש"י כי הוא לבדו ואפס זולתו אינו מתיירא משום כחות חיצונים וזהו שבש"ס חולין שאני ר' חנינא דנפיש זכותי' ולא מתירא מכשפים, אף דס"ל דכשפים מכחישין פמליא של מעלה, ולפי"ז יש לומר דמרגלים ששלח יהושע שבטלו מציאותם אפי' מציאת נפשם רוחם ונשמתם מפני צורך גבוה, ע"כ לא הי' לכחות החיצונים שום רשות ושליטה עליהם:

י׳והנה סיום דברי המדרש הנ"ל שמרגלים ששלח משה היו היפוך ממרגלים ששלח יהושע ממילא לפי ביאור מהות מרגלים ששלח יהושע יש להבין ענין מרגלים ששלח משה, והיינו דלעומת מרגלי יהושע שהשליכו את נרו"נ מנגד עבור צורך גבוה, היו הם להיפוך שחששו לנפשם, ואין הפירוש טובות עוה"ז אלא השלמת נפשם ושכרם לעוה"ב, ומ"מ מאחר שחששו לנפשם וחסר להם הביטול אלא היו יש בעיני עצמם שוב הי' רשות ושליטת כח החיצונים עומד לנגדם, והיינו דברח"ו איתא דאחימן ששי ותלמי הם בקליפה לעומת אברהם יצחק ויעקב בקדושה וסימנך נפל אשת בל חזו שמש, אשת ר"ת אחימן ששי ותלמי, ואם היו בבחי' הביטול כנ"ל כמו שלוחי יהושע, לא הי' לכחות חיצונים אפי' כענקים גובהם שום שליטה עליהם, וזהו שבזוה"ק שחששו על שררתם אין הפי' בשביל חשש שררתם הפקירו הכל ושחתו לכל העם הזה, אלא כעין שאיתא במשה ויהושע שהראהו שכר פרנסי ישראל לעוה"ב, וגם הם כשעלה בדעתם שררתם ומתן שכרם לעוה"ב ויפג לבם מחמת שבבואם לארץ ירדו משררתם, ואין הפירוש שבשביל זה הי' כל הקלקול אלא בשביל זה הנה פגמו בבחי' הביטול והוא היפוך משלוחי יהושע, ע"כ גברו עליהם כחות רעים ועצומים מאד בטומאה, כמו אברהם יצחק ויעקב להבדיל בקדושה, ושוב לא עצרו כח נגדם, ונמשכו ברשתם עד שנפלו בכל הרעה ההוא:

י״אויש לומר עוד דהנה בזוה"ק ויברא אלקים את התנינים הגדולים זה יעקב ועשו, ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה עפי"ד הש"ס ב"ק דנחש כוונתו להזיק ולא בשביל הנאתו, וע"כ יעקב ועשו שניהם נקראו תנינים שהם נחשים שיעקב הי' שונא בעצם לצד הרע לא בשביל שהוא מתנגד לצד הטוב, אלא הי' שונא את הרע מפני שהוא רע, והוא נחש דקדושה, ולהיפוך הי' עשו שהי' שונא את צד הקדושה בעצם, ע"כ נקראו שניהם נחשים, עכ"ד, ויש להוסיף בה דברים עפי"ד זוה"ק דיעקב כל מה דעביד הוה לשמא דקב"ה, והיינו דלא הי' חושש לטובת עצמו כלל אפי' טובת עוה"ב אלא הכל צורך גבוה, ולהיפוך עשו הרשע כל כוונתו להשחית ולהרשיע, וע"כ שניהם נקראו נחשים יעקב נקרא נחש בשביל שכל מה שעשה לא התכוין לצורך עצמו כמו נחש שנושך לא בשביל הנאתו, והוא דומה לנחש בשלילה, ועשו נקרא נחש בשביל כוונתו להזיק, והוא דומה לנחש בחיוב:

י״בוהנה בזוה"ק ח"ב (קפ"ד) דישראל במדבר בכמה זמנין נשיך לון חויא וכדין אתקיים הוא ישופך ראש וגו' ישראל מחו רישי' בקדמיתא ולא ידעו לאסתמרא מיני' ולבתר איהו מחא בבתרייתא ונפלו כלהו במדברא ואתקיים ואתה תשופנו עקב, והנה שלוחי יהושע שהשליכו את נפשם מנגד בשביל צורך גבוה, והיו בבחי' יעקב נחש דקדושה ע"כ גברו על נחש דטומאה כמו יעקב דכתיב בי' כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל, אך שלוחי משה שפגמו בבחי' זו כנ"ל ע"כ נתגבר עליהם כח נחש דטומאה ונשתאב בקרבם אח"כ כח רע שכוונתו להזיק, וע"כ הוציאו לה"ר על הארץ ותפסו אומנתו של נחש, ומ"מ תחילת הקלקול הי' בתכלית הדקות שחששו לטובת עצמם ברוחניות לעוה"ב ולעומת גדלם הי' קלקלתם כאמרם ז"ל וסביביו נשערה מאד:

י״גבמדרש כך פתח ר' תנחומא בר אבא לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה האלקים את מעשיך, לחמך זו פרשת חלה, יינך אלו הנסכים כי כבר רצה האלקים את מעשיך זו ביאתן לארץ, ובתדב"א שאמר הקב"ה למשה העניים הללו יצא לבם לך ונחמם בדברי תורה, ויש להבין שהרי יש כמה מצות התלויין בארץ ולמה שנה כאן פרשת נסכים וחלה דווקא:

י״דונראה עפי"מ שאמרנו כבר שכדוגמא שני חטאים שהיו ביד ישראל שלא נתכפרו לגמרי והם חטא העגל וחטא מרגלים, דוגמא ועונש דידהו הי' חורבן בית ראשון וחורבן בית שני, דבש"ס יומא מקדש ראשון מפני מה חרב מפני ע"ז ג"ע שפ"ד, מקדש שני מפני מה חרב מפני שנאת חנם, וביאר מהר"ל דמקדש ראשון הי' קיומו בזכות ג' אבות ובשביל ג' חטאים אלו שהם היפוך מהות האבות נחרב הבית, ומקדש שני הי' קיומו בזכות כנסת ישראל, ע"כ בשביל שנאת חנם שהוא היפוך כנסת ישראל נחרב בית שני, עכת"ד, והנה בחטא העגל כתיב ויקומו לצחק וברש"י אין צחוק אלא ע"ז ואין צחוק אלא ג"ע ואין צחוק אלא שפ"ד, וע"כ אף שעיקר החטא נמחל מ"מ הרשימו שנשאר ממנו כמ"ש וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם זה עצמו משך את ישראל אח"כ בימי בית ראשון לשלש עבירות בסוד עבירה גוררת עבירה ונחרב הבית, וכן במרגלים הי' החטא שמאסו בארץ חמדה שהוא ארץ ישראל המאחד את כל ישראל לעשותם אחד וכאמרם ז"ל לא נתערבו ישראל עד שעברו את הירדן והם במאסם בארץ ישראל והוציאו דבה על הארץ פגמו בכנסת ישראל ומחמת רושם החטא שנשאר לדורות משך את לב ישראל אח"כ בימי בית שני להתפרד זה מזה ונתהוה השנאת חנם בישראל, ונחרב בית השני, ובעוה"ר עדיין מרקד בימינו עד יתמרק החטא וישיבו לב ישראל אחד אל אחד אז יוחזר לנו את הארץ בב"א:

ט״וונראה דמצות נסכים וחלה מקבילים לעומת שני חטאים האלה והם תיקון להם, מצות נסכים לקרבן ובנסכים נכלל שלשה מינים סולת שמן ויין, שמן הוא חכמה כאמרם ז"ל מפני ששמן זית מצוי בהם לפיכך חכמה מצוי' בהם, והנה היא מדתו של אברהם שהיו שתי כליותיו נובעות חכמה, ובמדרש לך לך ע"כ משחך אלקים אלקיך שמן ששון מחברך נדרש על אברהם, יין הוא מדתו של יצחק כידוע ליודעים והוא בסוד ויבא לו יין וישת ועיין בזוה"ק, סולת הוא מדתו של יעקב שלא הי' בו שום פסולת כמו סולת מנופה כל צרכו שמביאין ממנו למנחות, אבל שמן למנחות איננו נצרך שיהי' זך כבמשנה מנחות זך כתית למאור ולא למנחות מפני ששמן הוא בזכותו של אברהם שיצא ממנו ישמעאל וכל בני קטורה ע"כ אין השמן למנחות זך בלי פסולת, ובמדרש נשא סולת בלולה בשמן נאה לתורה שתהא בלולה במעש"ט, הרי שסולת רומז לתורה וידוע שתורה היא במדת הת"ת מדתו של יעקב, והנה במצות הנסכים נתבשרו ישראל שאף שבחטא העגל שנשאר הרשימו ומושך את ישראל לשלשה העבירות שהם היפוך שלשת האבות מ"מ זכות האבות לא נאבד מהם ובזכותם מקריבין הנסכים וממילא כח האבות אתם עמם שיהי' בכחם להתקומם נגד כחות החיצונים המושכים לשלש העבירות:

ט״זוכן נאמר במצות החלה שבאה מחמת דיבוק קרטי סולת ונעשה גוש אחד ועיסה אחת ואז נתחייב בחלה, והיינו שנמשך קדושה על העיסה מכח כנסת ישראל שהוא אחדות כנ"ל, וצריכין להרים את חלקי הקדושה ולהעלותם לכהן, וזה מורה שאף שפגמו במדת כנס"י מ"מ לא אבדו לגמרי את מעלה זו, ובשבילה באה מצות החלה:

י״זוהוא תנחומין וריצוי לישראל שהיו שבורי לב מאד והיו בעצמם כמתיאשים וכלשון תנדב"א שעניים אלו יצאו לבם, ובמצות אלו יבינו כי עדיין כחם אתם ועוד זכות אבות וכנס"י עומד עליהם, ועוד יזכו לשני בתי מקדשות שבזוה"ק שעיקר בתי מקדשות הם עתידים ושניהם יהיו יחדיו, אכי"ר ב"ב: