שם משמואל, שלח ח׳Shem MiShmuel, Sh'lach 8

א׳שנת תרע"ז

ב׳ויקרא משה להושע בן נון יהושע ובתרגום יונתן וכד חמא משה ענותנותי' קרא משה להושע בר נון יהושע, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הגיד שבאשר מטבע העניו לבטל דעתו לדעת זולתו קרא שמו יהושע לומר ה' יושיעך מעצת מרגלים כברש"י עכ"ד, ואפשר לפרש עוד באופן אחר דלכאורה קשה למה לא התפלל מרע"ה על כל המרגלים, מה גם שבאותה שעה כשרים היו אלא שנזדווגו להם כחות חיצונים שהטעום וכמו שכבר הארכנו בזה, וכן הוא ברש"י חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדברי מרגלים למען לא יירשוה ובש"ח אין הפי' שישראל יטעו בכוונת דברי המרגלים אלא שהמרגלים יטעו, והיינו מה שאמרו ארץ אוכלת יושבי' שטעו המרגלים כברש"י, וא"כ למה לא התפלל משה עליהם כמו שהתפלל על יהושע:

ג׳ונראה דהנה כבר דקדקנו מה טובו של שם יוד הא בכאן שא"ל י"ק יושיעך כו' וכבר אמרט בזה, וי"ל עוד, דהנה כתיב מן המיצר קראתי י"ק ענני במרחבי', ובמהר"ל שזה השם הוא המרחיב בצר, ואף כי אין לנו עסק בנסתרות, מ"מ יש לפרש גם בפשיטות וכל פטפופי דאורייתא טבין, כי ידוע שעולם הנסתר מתייחס לאותיות יוד הא, ועולם הנגלה לאותיות ואו הא שבשם הוי' ב"ה, ובפשיטות י"ל היות שבבריאת עולם הי' העולם נמתח והולך עד שגער בהם הקב"ה ואמר די, ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שכל מה שהתרחק מהשורש הי' מתגשם והולך עכ"ד, ולפי"ז מובן אשר עלמא דאתנסיא הקדים לבראות, וכן ברש"י והוא מדברי המדרש שבו"ד בונה את התחתונים ואח"כ את העליונים והקב"ה ברא את העליונים ואח"כ את התחתונים, וידוע דאותיות הוי' ב"ה הם כסדר השתלשלות, וע"כ עלמא דאתכסיא מתייחס לאותיות הראשונות שהם יוד הא, ועלמא דאתגליא לאותיות האחרונות שהם ואו הא:

ד׳והנה ידוע דהתהוות כחות החיצונים הוא מפאת הצמצומים וריחוק מהשורש עד שיכולים לדמות עצמם ליש ונפרד, וע"כ י"ל הטעם דבה"ס אינו מקבל טומאה, שמאחר שכל התהוותם אינו אלא מחמת הריחוק מהשורש, וכל הנסתר רמז לעולם הנסתר ויש בו כח מעולם הנסתר, ושם אין הריחוק כ"כ מהשורש, ע"כ אין לכחות החיצונים שם כ"כ שליטה, ע"כ אינו מקבל טומאה:

ה׳ולפי"ז יש לפרש דברי מהר"ל ששם יוד הא הוא המרחיב בצר, דהנה ידוע דכל הצרות שבעולם הם מחמת שליטת כחות החיצונים, וע"כ בהופיע שם יוד הא שאליו מתייחס עלמא דאתכסיא, ומפאת עלמא דאתכסיא אין להם מציאות כלל, ע"כ ממילא נדחו ונסתלקו כחות החיצונים עם כל הצרות וכל המעיקים, והוא כענין שאה"כ תשת חושך ויהי לילה בו תרמוש כל כל חיתו יער תזרח השמש יאספון ואל מעונתם ירבצון, וידוע דחיתו יער כמו בגשמיות כן הוא ברוחניות כחות חיצונים ומזיקים:

ו׳והנה ענין מרגלים ששלטו בהם כחות חיצונים להטעותם כנ"ל יש לתמוה שמאחר שהיו אנשים צדיקים וכשרים למה ניתן רשות לכחות החיצונים להטעותם, הלא כתיב רגלי חסידיו ישמור, וביותר יש לתמוה בדברי הזוה"ק דאמרו אי ייעלון ישראל לארעא נתעבר אנן מליהוי רישין וימנה משה רישין אחרנין עכ"ל, והיתכן שאנשים צדיקים בשביל נגיעת עצמם ישחתו את העדה ואת כל תקוות ישראל ומתנות האבות, שזה איננו ראוי אפי' להגרוע שבגרועים:

ז׳אך הנה כתיב תמים תהי' עם ה' אלקיך ופירש"י אז תהי' עמו ולחלקו, ומתנאי התמימות שלא יחקור על העתידת ולא יתחכם לילך אחר דעתו אלא להיות בטל לרצון השי"ת, וכמו שאמרו ישראל על הים אין לנו אלא דברי בן עמרם, ומובן שבמה שאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ, זה הי' נטי' מדרכי התמימות, וממילא נסתלק מהם שם ה' שהי' עמם, וידוע טעם הזוה"ק בטומאת מת ובנגף שע"י מנין, שבהסתלק נשמה הקדושה או ברכת ה' שורה לעומתו כח חיצוני שגורם להיפוך, וה"נ יש לומר שבהסתלק מהם מעלה זו שהיו עמו ולחלקו, שורה בהם לעומתו כח חיצוני לחשוב חשבונות רבות היפוך התמימות ורוח עועים ומתעה לעומת רוח נכון ונדיבה ואמת, וזהו שברש"י חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדברי מרגלים שרוח מתעה הי' שם, והנה המרגלים היו שלוחי כל ישראל, וע"כ כל כחות חיצונים שנשתאבו אז בקרב ישראל נפלו אז על ראש המרגלים ששליח של אדם כמותו, והיו אז הראשים של כל ישראל וכידוע שמחשבות המון נופלים על הראשים וצריכים אומץ הלב גדול מאד שלא יתפגמו, וזהו מה שמרגלים אלו לא עצרו כח ויצאו לחשוב מחשבות עד שנפלו ברשת בקשת הכבוד והשררה ומכרו את כל תקוות ישראל עבור נגיעת עצמם כנ"ל בדברי הזוה"ק שלא מהם הי', שהם היו כשרים וצדיקים כברש"י שאותה שעה כשרים היו, אך תיכף אחר שקבלו על עצמם להיות שלוחים נפלו עליהם כחות חיצונים כנ"ל, וזהו שברש"י וילכו ויבואו להקיש הליכתן לביאתן מה ביאתן בעצה רעה אף הליכתן בעצה רעה, ואין זה סתירה לדברי רש"י הנ"ל שאותה שעה כשרים היו, שזה קודם שנעשו שלוחים וזה אחר שנעשו שלוחים שוב היתה הליכתן בעצה רעה:

ח׳ולפי האמור י"ל טעם שלא התפלל מרע"ה עליהם, דהנה בירמ', (ט"ו א') אם יעמוד משה ושמואל לפני אין נפשי אל העם הזה שלח מעל פני ויצאו, ופירש"י משה ושמואל שניהם הוזקקו לבקש רחמים על ישראל, אבל מקודם לכן החזירן למוטב, אבל אתה שאינך יכול להחזירן למוטב אינך יכול לבקש עליהם רחמים עכ"ד, וממוצא הדברים, דלהתפלל על ישראל צריכין מקודם להחזירן למוטב, והנה בפ' דברים טען משה עם ישראל להחזירן למוטב ולא נחזרו, וע"כ לא הי' יכול להתפלל עליהם ובהכרח נפלו עליהם כחות חיצונים, וכל מחשבות של כל העדה נקבצו באו בהמרגלים, והביאום למה שהביאום:

ט׳אך יהושע שהי' עניו ולא הי' מוצא בעצמו שום מעלה, אף שהי' בו מעלה רמה ונשאה פני יהושע כפני לבנה, והי' מאז ראוי להיות במקום משה, ויהושע בן נון נער לא ימוש מתוך האוהל וכידוע פירוש הזוה"ק, מ"מ הכל הי' בהעלם אצלו ולא הרגיש, ע"כ התפלל משה עליו שיתלוה עמו שם יוד הא עלמא דאתכסיא, וע"כ זה השם הושיעו שלא יפלו עליו כחות החיצונים כנ"ל, וכענין בית הסתרים שאינו מקבל טומאה כנ"ל, ולפי זה יתפרש דברי הת"י וכד חמא משה ענוותנותי' דיהושע כו' היינו שבשביל ענוותנותו הי' ביכולת משה להתפלל עליו מה שלא הי' אפשר לו להתפלל על זולתו:

י׳וכדמיון דברינו אלה יש לומר בשבת, בהא דכלהו ערקין לנוקבא דתהומא רבה, כי שבת כשמה ששב הכל למקורו כידוע מענין עליות העולמות, ושבת נקרא נחלת יעקב נחלה בלי מצרים, וידוע שהמצרים הם רק נגד עלמא דאתגליא המתייחס לואו הא שבשם הוי' ב"ה, וא"כ שבת שהוא נחלה בלי מצרים, היינו שבפנימיות העולמות עולין לעלמא דאתכסיא, ובחיצונית העולמות עכ"פ יש בו הארה מעלמא דאתכסיא, וזה ממילא מסלק את כחות החיצונים וערקין לנוקבא דתהומא רבה כדי שלא יתבטל מציאותם, וי"ל דאף דשבת קבוע וקיימא ואינו תלוי בתחתונים, מ"מ זה רק ענין עליית פנימית העולמות, אבל ההארה מעלמא דאתכסיא בעולם הנגלה, זה תלוי בשמירת השבת למטה וכמ"ש וקראת לשבת עונג שפירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שקורין את הקדושה ממעלה למטה כמו הקורא את חבירו שיבוא אצלו, ולפי האמור יובן הא דאם שמרו ישראל שבת אחת לא שלטה בהם אומה ולשון וכן אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלין, דבזה הי' המשכה מעלמא דאתכסיא המשכה שלימה אף לעולם הנגלה והי' ביטול כל כחות חיצוניות:

י״אבתדב"א רבא פכ"ט אמר הקב"ה לך ומרצה את אותן העניים שכבר יצא לבם מאליהם וכו' לך ומרצה אותם בדברי תורה, ויש להבין למה באלו פרשיות דווקא, ומה ענין נסכים וחלה שיהיו מסוגלים לרצות בהן את ישראל יותר משאר פרשיות שבתורה המדברים מביאת ישראל לארץ:

י״בונראה דהנה מה שלא נתקבלה תשובת ישראל מחטא המרגלים, הגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה כי תשובה היא בינה ליבא וכמ"ש ולבבו יבין ושב ורפא לו, ומועיל כשהחטא הוא בלב אבל כשהפגם הוא במוח שהוא למעלה מהלב אין התשובה שהיא בלב מועלת, וכאן נמי מחמת שבכו בכי' של חנם והדמעות יורדים מהמוח ע"כ הי' הפגם במוח ומש"ה לא הועילה התשובה עכת"ד, ולדידי י"ל עוד דהנה במדרש תנחומא פ' האזינו כתיב ישא ה' פניו אליך וכתוב אחד אומר אשר לא ישא פנים עושה תשובה נושא לו פנים יכול לכל ת"ל אליך ולא לאומה מאומה"ע, ורבים תמהו שמפורש בכתוב שמועיל תשובה לאו"ה דור המבול שעסק נח בתיבה ק"ך שנה כדי שיראו שמא יעשו תשובה, וכן הגשם שהי' על הארץ ארבעים יום שאם יחזרו להם יהי' גשם של ברכה, וכן בדור הפלגה כתיב לשון ועתה ובמדרש אין ועתה אלא תשובה, וכן בפרעה בחמש מכות הראשונות הי' מתבקש שיעשה תשובה, וכן בנינוה הועילה התשובה:

י״גואמרנו ליישב כי שני מיני תשובה יש, יש תשובה להתחיל לגמרי מחדש כקטן שנולד, ועל תשובה כזו אמרו שקדמה לעולם ועל תנאי זה נברא העולם, ותשובה כזו מועיל לכל, ואין לך דבר שעומד בפני תשובה כזו, ואפי' בדברים שנראה בקצת מקימות מהזוה"ק שאינו מועיל תשובה, מ"מ תשובה כזו בודאי מועיל, ויש לזה ראי' מוכרחת מדור המבול שהי' מועיל להם תשובה כנ"ל, אך תשובה הפשוטה שהיא רק עזיבת החטא וחרטה על העבר, שזה איננו בכלל תשובה שקדמה לעולם אלא הוא בכלל שהקב"ה נושא פנים ומקבלם בתשובה כזו, תשובה כזו איננה באוה"ע, וזהו שבתנחומא מייתי לה אהא דישא ה' פניו אליך, והיינו דתשובה שצריך לנשיאת פנים שבהכרח שאיננה בכלל תשובה שקדמה לעולם, זהו דווקא אליך ולא לאומה"ע, והטעם י"ל דנפש ישראל בעצם היא טהורה והלכלוך בחטא הוא דרך מקרה, דומה לבגד לבן מפשתן מוצהב שנתלכלך וחשוך משחור תארו שמועיל לו כיבוס להדיח מעליו הלכלוך, כך הוא נפש ישראל, וכבש"ס שבת כלי ינתנו לכובס, וע"כ בחרטה על העבר ושבירת הלב מעביר הלכלוך ונשאר הנפש בטהרתה, ומכ"ש כשהאדם שופך את נפשו לפני השי"ת בבכי ובדמעות כמו שאנו אומרים שערי דמעות כי לא נשלבות, שדמעות יורדים מהמוח ונקראים מים טהורים, הם מעבירים כל טינוף וכל ליכלוך, ויש לזה רמז בדברי רז"ל שרייתו זהו כיבוסו, היינו שריי' בדמעות הוא כיבוסו של הנפש, אך כ"ז הוא רק בישראל שיש להם נפש טהורה בעצמותה, אבל באומה"ע שמגפן סדום גפנם ומשדמות עמורה, אי אפשר שיועיל להם כיבוס כמו שאינו מועיל להפוך כושי עורו ונמר חברברותיו אפי' ע"י מאה כיבוסים, וכמ"ש במדרש שה"ש בפסוק אל תראוני שאני שחרחורת למה אנו דומים לבן מלכים שיצא למדברה של עיר וקפחתו החמה על ראשו ונתכרכמו פניו נכנס למדינה במעט מים ומעט מרחץ נתלבן גופו וחזר ליופיו כמו שהי' אבל אתם שזופים ממעי אמכם וכו':

י״דוממוצא הדברים שתשובת עזיבת החטא והחרטה שמועיל בישראל הוא מחמת שהנפש שלו איננו מתקלקלת ונפגמת בפנימיותה אלא ליכלוך חיצוני בלבד:

ט״ווהנה בכאן כתיב ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא, והנה ידוע ההפרש שבין קול ודיבור, שקול הוא הבל היוצא מפנימיות הלב טרם נתחלק בה' מוצאות הפה, ודיבור הוא שנתהווה ע"י ה' מוצאות הפה, וע"כ כאן דכתיב ויתנו את קולם הוא פגם בפנימיות הלב, וזה שמביא המדרש לזה מקרא שכתוב נתנה עלי בקולה ע"כ שנאתי', שהשנאה נצמחת מפאת הקול שהוא פנימיות, וכן ויבכו העם בלילה ההוא הוא פגם בהמוח, שדמעות יורדים מהמוח, והוא עוד יותר פנימי מהלב, שהוא רק מחמת שכל שבאדם ואינו נמצא בשאר בעלי חיים, ומובן שחטא כזה אינו דומה לליכלוך חיצוני שעיבר ע"י כיבוס, והוא קלקול ופגם בשני חלקי האדם בפנימיותו בשכל שבמוח ובנפש שמשכנו בלב, וע"כ אף שעשו תשובת המשקל בבכי' ובקול כמ"ש ותשובו ותבכו לפני ה' ולא שמע ה' בקולכם ולא האזין אליכם, כי אין תשובה כזו מועלת אלא לחטא שהוא דומה לליכלוך חיצוני, אלא התיקון כמ"ש במדבר הזה יתמו ושם ימותו, וכבזוה"ק המספר מגודל מעלתם שמה:

ט״זומ"מ תשובת ישראל לא עלתה בתוהו ונאבדה ח"ו, כי אפי' אנחה אחת טובה מישראל איננה הולכת לאיבוד, ואם לא הועילה לכפר על עוונם, מ"מ הועילה לעשות שורש למעלה ופרי למטה, והם המה השתי מצוות שניתנו לישראל פרשת נסכים ופרשת חלה, ובמדרש כך פתח ר' תנחומא בר אבא לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה האלקום את מעשיך אכול בשמחה לחמך זו פרשת חלה ושתה בלב טוב יינך זו פרשת נסכים כי כבר רצה האלקים את מעשיך זה הכנסת ישראל לארץ, והיינו דלעומת שני חלקי התשובה, הבכי' והצעקה בקול זכו לשתי מצוות אלו, והיינו דמהדמעות שהורידו שהם נקראים מים טהורין שיורדין מן המוח זכו לפרשת נסכים, כידוע שכל המשקין שורשם הוא מים, והם המעוררין למעלה השפעת מים העליונים, וזהו שבביטול הנסכים ניטל טעם יין באשר אין בהם כ"כ ממים העליונים, וכמו בגשמיות המים הם שורש התענוגים כמ"ש הרח"ו ומרבית טעם יבול הארץ מינייהו הוא, כן ברוחנית תענוגי ישראל מתורה ועבודה מינייהו הוא, וכן בקול פנימית הלב זכו לפרשת חלה, והיינו דבחלה כתיב להניח ברכה אל תוך ביתך, ויש לפרש עפ"י מה דידועין דברי האריז"ל בהא דכתיב לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי ה' יחי' האדם, היינו שלא מגשמית הלחם האדם מקבל חיות אלא ממוצא פי ה' שבהמאכל עכ"ד, והנה אמרו ז"ל פתא סעדתא דליבא שהוא המחזיק כח הלב בגשמית וברוחנית, וזהו הפי' מה שנאמר בחלה להניח ברכה וגו' היינו שגורמת שתשרה ברכה שהיא היא מוצא פי ה' בהמאכל ביותר ובזה יהי' חיזוק הלב ביותר, וזכו ישראל לזה בקול פנימית הלב בתשובתם מחטא המרגלים, וזהו אכול בשמחה לחמך כענין שכתוב ברכת ה' היא תעשיר ולא תוסיף עצב עמה, וזה גורם החלה שמביאה ברכה, ושתה בלב טוב יינך, כי תענוג ישראל הנמשך ממים עליונים מביא ללב טוב וכמ"ש וטוב לב משתה תמיד, וזה גורם הנסכים כנ"ל:

י״זובמה שפרשנו ענין נסכים נתבאר מה שקשה לי מאז למה נקרא נסכים ע"ש היין, הלא המנחה שהביא עמם מרובה מהם כאמרם ז"ל כדת של תורה אכילה מרובה משתי' ונקרא רק מנחת נסכים כאילו המנחה טפילה להיין, ולהנ"ל א"ש שכל הגורם לזה הם הדמעות שנקראים מים טהורים ע"כ נקרא הכל ע"ש השורש שהוא המשקה:

י״חוי"ל עוד שבשתי אלו הדמעות והקול שבאין ממוח ולב, זכו נמי לפרשת ציצית, שבמדרש שניתנה להם פרשה זו אחר חטא המרגלים, כי לבן הוא אהבה ותכלת הוא יראה, וידוע שאהבה באה מלב טהור והמשכן דוגמת הלב כתיב בו תוכו רצוף אהבה, ויראה באה מהמוח והשכל ויראה היא אותיות ראי', שלעומת שהוא כאילו רואה בעיניו הענין האלקי כן תגדל היראה כידוע, וע"כ זכו נמי אלו לעומת אלו:

י״טאך בה' אל תמרודו ואתם אל תיראו את עם הארץ כי לחמינו הם סר צלם מעליהם וה' אתנו אל תיראום, וברש"י אז אתם אל תיראו, נראה לפרש דלאו שכר והבטחה לבד הוא, אלא שזה נמשך מזה בעצם, והיינו עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בהא דכתיב כי תצא למלחמה על אויביך וראית סוס ורכב עם רב ממך וברש"י בעיניך הוא רב אבל בעיני אינו רב וכה"א והכית את מדין כאיש אחד, ופירש הוא זצללה"ה כי כל כחות האומות הם מניצוץ קדוש המחי' אותם, ואם נסתלק מהם אותו הניצוץ נשארו כולם פגרים מתים, וזהו בעיני אינו רב כי אינו אלא ניצוץ אחד קדוש עכ"ד, וממוצא הדברים שמלחמת ישראל הי' להוציא את ניצוץ הקדוש מבין האומות ואח"כ ממילא נופלים כשבלים אחרי הקוצר, ויש להבין איך הוציאו ישראל את ניצוץ הזה, וי"ל דהיות ידוע שניצוץ הקדוש מתאוה להתדבק בכלל הקדושה כדמיון המחט שנמשך אחר אבן השואבת, אבל כ"ז הוא באם ישראל זכאין ובתוכם מופיע שם ה' אז ניצוץ הקדוש ממילא נמשך ונדבק בהם, ונראה דמסוגל לזה ביותר הוא מדת התמימות כמ"ש תמים תהי' עם ה' אלקיך וברש"י אז תהי' עמו ולחלקו, ובזה יש לפרש הא דברש"י פ' דברים דאם לא שלחו מרגלים לא היו צריכין לכלי זיין, דבאם לא שלחו המרגלים ואחזו במדת התמימות אז היו לגמרי עמו וחלקו של השי"ת, ואז ממילא בלי שום פעולה הי' ניצוץ הקדוש נמשך אליהם בקל והיו האומות נופלים ממילא כפגרים מתים, ולא עוד אלא ניצוץ הקדוש שהי' נדבק בהם הי' מוסיף בהם כח וחיות, והיו אויביהם נופלים לפניהם איש בחרב רעהו עוד יותר ויותר, וז"ש אך בה' אל תמרודו, והיינו שיאחזו במדת התמימות ולא יחקרו אחר העתידות אלא יהי' רצונם ודעתם בטל לרצון ה', וכל שחפץ ה' לעשות אתם יהי' מקובל ורצוי בעיניהם, ואז ממילא לא יהי' לכם ממה להתיירא, כי לחמינו הם היינו שהניצוץ הקדוש שהי' בהאומות עוד יוסיף בנו כח ועצמה כמו לחם שמוצא פי ה' שבלחם מוסיף עוד כח וחיות, וע"כ כשתראו גודל כח האומות שגבהו כארזים וחסון הוא כאלונים זה עצמו יתן עוז בלבבכם, כי תדעו נאמנה שזה הכח הוא מהניצוץ הקדוש המחי' אותם והוא עצמו תיכף יסתלק מהם וימשך אחריכם ותוסיפו כח ועצמה, ובכן אם כח האומות גדול ביותר, תדעו שכחכם יגדל ביותר, וזה עצמו הוא הפירוש "סר צלם מעליהם" שזה ניצוץ הקדוש שהי' צל לראשם סר מהם ונמשך אחריכם, ואיך הוא זה מפני שה' אתנו, ע"כ אל תיראום:

כ׳אך ישראל פגמו אז במדת התמימות, וכבר אמרנו שהם באשר היו דור דעה וידעו להבחין מעלת הנהגת משה מזולתו, כי הנהגת נסים נגלים לא יתכן אלא ע"י משה ואפי' האבות לא הי' השי"ת מתנהג עמם אלא בנסים נסתרים ועיין רמב"ן ריש וארא, והם באשר שמעו מאלדד ומידד משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ הבינו שלא תהי' ההנהגה עוד ע"י נסים נגלים, ושוב אין זה בכלל הציווי שאמר השי"ת מקודם לכן רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם ובואו הר האמורי וגו' כי זה הי' קודם הגזירה שלא יכנס משה לארץ, וע"כ לא השיבו על תוכחת משה אליהם לא תערצון ולא תיראון מהם ה' אלקיכם ההולך לפניכם הוא ילחם לכם ככל אשר עשה אתכם במצרים לעיניכם, ובמדבר אשר ראית וגו' ההולך לפניכם בדרך לתור לכם מקום וגו' באש לילה וגו' ובענן יומם, כי אין מזה ראי' להנהגה בלי נסים נגלים, ובש"ס סנהדרין שלא סיימו קמי' משה נבואת אלדד ומידד, ע"כ לא יכלו להשיבו מאומה, ובקרבם חשבו שהצדק אתם, וכבר הארכנו בזה:

כ״אומ"מ נכתבו דברים אלו בתורה, כי כל מה שמרע"ה לא נכנס עמהם לארץ י"ל דהנה בזוה"ק שהי' נחשב ירידה למעלת משה שמשה הוא בעלה דמטרוניתא והוא גבוה ממעלת הארץ, אך הלוא גדולה מזה עשה משה לטובת ישראל, וכל השליחות לכנוס לבית פרעה מקום טנופת ע"ז הי' ירידה למשה, וגם התעסקו עם ישראל נחשב ירידה אליו לגודל מעלתו, ואיתא בספה"ק שזה ענין שסירב משה מתחילה בשליחות, ומ"מ לטובת ישראל לא השגיח על ירידתו, וגדולה מזה עשה שנתן נפשו עליהם ואמר מחני נא מספרך, ואיתא בספה"ק דבאם הי' משה נכנס עמהם לארץ לא היו עוד גולין ממנה לעולם, ועוד מעלות רמות ונשאות, וא"כ אף שלגבי משה נחשב ירידה מ"מ לא הי' זה מניעה באשר הי' נצמח מזה טובה גדולה לישראל, ובשביל זה עצמו ערך תפלות כמנין ואתחנן לכנס לארץ אף שידע שירידה היא לו אבל י"ל שמאחר דלדידי' הי' נחשב ירידה אלא לטובת ישראל, שוב צריכין זכות ישראל לזה, והיינו דישראל היו דור דעה, ואם בטלו את דעתם והלכו בתמימות והי' כמו בתחילה על הים שנכנסו לים עד חוטמיהם ואמרו אין לנו אלא דברי בן עמרם, הי' זה יחוד מוח ולב, דור דעה בתמימות, ולעומתו הי' חיבור עליונים בתחתונים, והי' גורם ביאת משה שהוא בעלה דמטרוניתא בארץ:

כ״באך מאז בשאלת הבשר פגמו במדת התמימות, הגם שהי' לוטה בשאלה זו ענין פנימי ולא תאוות בשר הגשמי, וכבר דברנו בזה במקומו, והדבר מוכרח שהרי היו חושבין אז לכנוס לארץ בעוד ג' ימים, והיתכן שאיש לא יהי' ביכולתו להתאפק שלשה ימים מאכילת בשר, מה גם אחר יותר משנה שיצאו ממצרים שהיו ניזונין במן לבד, ושלשה ימים האחרונים לא יכלו להתאפק, זה לא יתכן בשום אופן, ובהכרח לומר שהי' לוטה בו ענין פנימי:

כ״גאבל מ"מ הוא פגימה במדת התמימות, כי יהי' מה שיהי', הי' להם להשיב אמרים לנפשם שבאם טוב להם בשר בודאי הי' השי"ת נותן להם, ונקל ליתן להם בשר שאיננו יוצא מהיקש הטבע לגמרי מליתן להם מן אשר לא ידעו האבות ויוצא מהיקש הטבע לגמרי, ובודאי השי"ת יודע יותר מה שטוב להם, ואם היו סומכין על הש"י בתמימות לא היו באין לשאלת הבשר, וע"כ אבדו אז את משה מלכנוס עמהם לארץ, וע"כ אז דווקא התנבאו אלדד ומידד נבואה זו בעתה ובזמנה לעוררם על אבידה שאבדו אולי יתנו את לבם לעשות תשובה, ובאם היו עושין תשובה וחזרו למעלת התמימות הי' נתקיים רגע אדבר על גוי וממלכה וגו' ושב הגוי ההוא מרעתו וגו' כי גזירת נביא נשתנית לטובה:

כ״דאך לא חלו ולא הרגישו לעשות תשובה, לכן הביא השי"ת אותם בנסיון מרגלים, ואם הלכו בתמימות או עכ"פ קבלו תוכחת משה אף שבעיניהם היו חשובין בלתי צודק, מ"מ אם קבלו דבריו בתמימות והיו אומרים לנפשם אין לנו אלא דברי בן עמרם ואפי' יאמר לך על שמאל שהוא ימין, והיתה אמונה זו נחשבת אמונה בתורה שבע"פ והי' תיקון על פגם התמימות בשאלת הבשר ושוב היו דור דעה עם תמימות יחוד עליונים בתחתונים כנ"ל, והי' משה נכנס עמהם לארץ ולא היו צריכין לכלי זיין כלל, ושוב לא הי' להם ממה להתיירא כלל, ולפי האמור מובן אשר כל דברי תוכחת משה לא היו דברי תוכחה בלבד, כי עדיין הי' הדבר בידם שיכנס משה עמהם ויהי' נוהג עמם הנהגה נסיית כמו במדבר:

כ״הויש לומר ששבת הוא תיקון לחטא זה, דהנה אמרו ז"ל שיהי' כאילו כל מלאכתך עשוי' שלא תהרהר אחר מלאכה, ושמעתי מפי כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שמדה זו נוהגת בכל עניני אדם ואפי' מי שיש לו חולה בתוך ביתו רח"ל אם אפשר לו להתאפק שלא יצטער ויהרהר בעגמת נפשו, בודאי יתרפא כאמרם ז"ל יכולה היא שתרחם עכדה"ק, והיינו שזהו מדת התמימות שישליך על ה' יהבו, ובאשר רצון ה' שלא לחרוש ושלא לזרוע ולא יעשה מלאכה בודאי כן טוב וכך יפה, ולא תהי' המניעה ממלאכה כאילו ידיו אסורות אלא שיהי' בדעתו שבאמת א"צ לו וכך טוב לו, ואם היתה המניעה ממלאכה לעולם בודאי הי' טוב שלא לעשות מלאכה לעולם, וזה עצמו הוא בכל ענינים המעיקים לאדם שיהי' תמים עם ה' ולא יחקור אחר עתודות אלא ימסור עצמו לרצון ה' ומה שטוב בעיניו יעשה, שאין לך טובה ממה שטוב בעיני השי"ת, וזהו תמימות כמו שאמר דהע"ה נפשי כגמול עלי אמו ועי"ז נעשה האדם עמו ולחלקו ית"ש ואז ממילא צווחין אף עקתין בטילין ושביתין, כי כל קיומם הוא מחמת שיש בהם ניצוץ הקדוש המחי' אותם, וכאשר האדם נעשה עמו ולחלקו ית"ש נמשך מהם ממילא הניצוץ הקדוש ונתדבק בו וכנ"ל בענין ירושת הארץ, וי"ל נמי שמזה נמשכת ברכת שבת ומינייהו שתא יומין מתברכין משום שכל חלקי הקדושה והניצוצות נמשכין אליו וכענין כי לחמינו הם כנ"ל: