שם משמואל, שמיני עצרת ושמחת תורה כ״אShem MiShmuel, Shemini Atzeret and Simchat Torah 21

א׳שנת תרפ"א ליל שמ"ע

ב׳בזוה"ק ח"ג (רפ"ג.) מצה בה מזמנין לשבעה יומין דפסח, מזמנין לשבעה יומין דסוכות בשבעה מיני דאינון לולב ואתרוג וג' הדסים וב' בדי ערבה וכו', ויש להתבונן שמ"ע דאין בו ז' מיני אילין במה מזמנין לי':

ג׳ונראה דהנה ענין דיו"ט צריך הזמנה, כי ביו"ט מאיר מאור שנברא ביום הראשון, כדמשמע בזוה"ק ח"ג (צ"ג.), אך יש להבין הלא אור ההוא נגנז מפני הרשעים שלא ישתמשו באור ההוא, וכבר פרשנו שאור ההוא אהבת חסד, שלא ישתמשו הרשעים באהבה זו לטנופי דהאי עלמא, וא"כ גם במועדים שמאיר מאור ההוא נמי יש לחוש שלא ישתמשו הרשעים באור הזה, ונראה שמצות היום היא לבוש לאור ההוא, פסח נטמן האור במצה, ובסוכות בד' מיני, וי"ל דזהו הענין שבזוה"ק שמזמנין להמועד במצוה שבו, הוא כענין שמזמין לבוש שיתלבש בו אור ההוא:

ד׳והנה ז' יומין דפסח ודסוכות שמספר ז' הוא לעומת שבעת ימי בראשית, וכמו שאז נגנז האור, כן במועדים שהם במספר ז' צריכין ללבוש, באשר עדיין שכיחין כחות חיצונים ויש חשש שלא ימשכו מאור ההוא לחיצונית, אך שמ"ע שהוא אחד רוכב על שבעה כבזוה"ק (רפ"ג.) הנ"ל, והוא למעלה משבעת ימי הבנין, ובזוה"ק ח"א (ס"ד.) מאי עצרת כתרגומו כנישו כל מה דכנישו מאינון ברכאן עלאין לא ינקין מיני' עמין אחרנין בר ישראל בלחודייהו ובג"כ כתיב עצרת תהי' לכם, לכם ולא לשאר עמין לכם ולא לשאר ממנן וכו' לבתר יתיב מלכא עם רחימוי לההיא סעודתא עלאה מכל עדונין דעלמא ובעוד דאיהו בלחודוי עם מלכא שאיל לי' כל צרכוי ויהיב לי' ואחדי מלכא עם רחימוי בלחודוהי ולא אתערבין אחרנין בינייהו עכ"ל, וא"כ אין שום חשש מכחות החיצונים, וע"כ אור שנברא ביום הראשון המאיר ביום הזה אינו נצרך ללבוש מצוה:

ה׳ולפי האמור יתפרשו לנו דברי הש"ס ריש יומא דמקשי בהא דמצריך פרישת שבעה ליום אחד דהיינו יוהכ"פ ואימא שמיני [עצרת] דפרישת שבעה ליום אחד הוא וכו' רב אשי אמר מי איכא מידי דעקר רגל לא בעי פרישה טפל דידי' בעי פרישה, ואפי' למ"ד שמיני רגל בפ"ע הוא הנ"מ לענין פז"ר קש"ב אבל לענין תשלומין תשלומין דראשון הוא דתנן מי שלא חג ביו"ט הראשון של חג חוגג והולך כל הרגל כולו ויו"ט האחרון של חג, ומעודי הי' קשה לי מה חזית דאזלת בתר דבר אחד דהיינו תשלומים לחשוב אותו טפל לחג ולא אזלת בתר ששה דברים דהיינו פז"ר קש"ב לחשבו רגל בפ"ע:

ו׳אך י"ל דהנה מצות ולא יראו פני ריקם יש להבין למה זה דווקא בחג ולא בשאר ימות השנה כשבא לעזרה, ולפי דרכינו הנ"ל י"ל דביו"ט דכתיב יראה יראה ודרשינן כשם שבא לראות כך בא ליראות, וזוכה כל אדם למעלה יתירה מאור שנברא ביום ראשון המתוקן לצדיקים לעת"ל, שיש חשש הנ"ל שלא ישתמשו בו חלקי הרע, שעדיין יש להם אחיזה בו, וימשכהו לאהבות חיצונות, לזה בא הקרבן ראי' להיות לבוש לאור הזה, וכענין שכתב הרמב"ן בפסוק אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ, שאם בא לאדם התעוררות אהבת ה' יניחנו בחפץ של מצוה עכת"ד, ובודאי מה"ט הוא שלא ימשכו מאהבה ההיא אהבות חיצונות, ויש לו שמירה בחפץ של מצוה, כך י"ל במצות ולא יראו פני ריקם, ויש רמז לזה בלשון ריקם שהוא שם נרדף לכחות חיצונים שהם ניעור וריק, ואין בהם אלא מה שאליהם יגונב תמצית מסטרא דקדושה, וכמ"ש שופטים (ט' ד') אנשים ריקים ופוחזים, שמואל ב' (ואו כ') כהגלות נגלות אחד הרקים, וי"ל דמש"ה שמ"ע אין בו קרבן ראי' בפ"ע אלא תשלומין דראשון, כי שמ"ע מצד עצמו הוא משומר משום אחיזה מכחות חיצונים, והוא רמז ימים דכתיב בהם ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, ע"כ א"צ ללבוש הקרבן:

ז׳והנה ענין הפרישה לכה"ג ביוהכ"פ נראה שהיא שמירה יתירה שיהי' נפרד מכלל העולם להיות טמון במקדש, כי כל כחות החיצונים מתאמצים ומתנקשים מאד לאחוז בו, וכמ"ש התויו"ט בהא דנחשב לנס שלא אירע קרי לכ"ג ביוהכ"פ, וזה הי' הקושיא ואימא שמיני, היינו לגודל מעלת היום יהי' זקוק לפרישת שבעה לשמירה, וע"ז משני דלענין תשלומין תשלומין דראשון הואי, ואין בו מצות קרבן ראי' בפ"ע, ומטעם הנ"ל שאיננו נזקק לשמירה וכנ"ל, ע"כ א"צ נמי פרישת שבעה:

ח׳ומעתה שוב לא קשה מה חזית דסמכת אהאי סמוך אהא דפז"ר קש"ב, שהרי מפז"ר קש"ב אין שום ראי' שיהי' נצרך לשמירה כלל, ומהא שאין בו קרבן ראי' אלא תשלומין דראשון הוא ראי' מפורשת שאין נצרך לשמירה, ע"כ סמך אהא:

ט׳והיית אך שמח לרבות לילי יו"ט האחרון לשמחה, ודעת רש"י סוכה (מ"ח.) ותוס' פסחים (ע"א.) דכ"ש ביום ודעת רש"י פסחים שם ותוס' סוכה (מ"ב.) דדווקא בלילה אבל לא ביום, וזה צריך טעם, וגם סתירת רש"י וסתירת התוס' לא דבר ריק הוא ויש להתבונן בו:

י׳ונראה דהנה לשון והיית מורה על הבטחה שכך תהי', וכמ"ש בפרשת מילה אני הנה בריתי אתך "והיית" לאב המון גוים, וכן "והיית" נקי מאלתי, "והיית" לקהל עמים, "והיית" קרוב אלי, וכן הרבה פעמים בתנ"ך שכולם אינם לשון ציווי, אלא שכך יהי' ממילא, וטעם הבטחה זו י"ל עפ"י דברי המדרש בפסוק אחת היא יונתי תמתי כמו תאומתי מה תאומים אם כואב ראשו של אחד מהם חבירו מרגיש כך כתיב עמו אנכי בצרה, וכבר הגדנו דכך הוא להיפוך שכאשר יש שמחה בשמים כמ"ש ישמח ה' במעשיו, צריכין ישראל להרגיש ולהתעורר בשמחה, אך בעוד האבן גדולה על פי הבאר היא מונעת את ההרגשה, ועתה בשמ"ע אחר ר"ה ויוהכ"פ וסוכות בהכרח שהלב נשאר נקי, ובאשר שמיני הוא רמז לימות המשיח, שאז תהי' השמחה שלימה למעלה, וישמח ה' במעשיו, בודאי בשמ"ע יש ג"כ קצת עכ"פ מזו השמחה למעלה, וא"כ ממילא צריכין ישראל להרגיש ולהתעורר בשמחה, וזהו ההבטחה והיית אך שמח:

י״אוהנה כתיב תובלנה בשמחות וגיל תבואנה בהיכל מלך, וכבר פרשנו דבודאי איש העומד לפני המלך פנים בפנים אי אפשר שיהי' אז בשמחה כי יראת המלך והגבהת נפשו מהסברת פניו הם למעלה מהשמחה, ושמחה מזה שייכת קודם עמדו לפני המלך בעת שמובילין אותו לחצר המלך, וזה תובלנה בשמחות וגיל, היינו ההובלה תהי' בשמחות וגיל, אבל אחר שתבאנה בהיכל מלך אין כתיב עוד שמחה:

י״בוהנה ידוע שיום שמ"ע הוא התכלית מכל ימים הנוראים, וכלשון הזוה"ק ח"א (ס"ד.) לבתר יתיב מלכא עם רחימוי וכו' ובעוד דאיהו בלחודוי עם מלכא וכו' ואחדי מלכא עם רחימוי בלחודוהי, ע"כ אין שייכת אז שמחה, אלא בליל השמיני שעדיין איננו עם מלכא, אלא שצריך לצייר בנפשו שלמחר יעמוד לפני מלכא באופן הנ"ל, אז הא כעין תובלנה בשמחות וגיל כנ"ל:

י״גולפי זה יש לפרש הסתירה מפסחים לסוכה ברש"י ובתוס' שאלו ואלו דא"ח, דבודאי לאו כל אפין שוין, וזה שביום יהי' כאלו עומד ממש לפני המלך עד שתעתק ממנו השמחה, הוא רק להשרידים אשר ה' קורא, אבל לאנשים הנמוכים כמונו בוודאי דיינו שתהי' השמחה ברגש הנפש מאד, ע"כ להשרידים השמחה רק בליל שמיני אבל לא ביום, ולאשר אינם זוכים כמוהם השמחה נמי ביום, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי: