שם משמואל, סוכותShem MiShmuel, Sukkot

א׳שנת תרע"ב

ב׳יש להתבונן במצות סוכה שאמר הכתוב באספך מגרנך ומיקבך, ואמרו ז"ל מכאן שעושין סוכה מפסולת גורן ויקב, ומחובר פסול לסכך בו, דהנה החג נקרא חג האסיף באספך את מעשיך מן השדה, וידוע דכל עניני גשמיות הם משל וצל לעניני רוחניות, ובכן מובן דכמו בגשמיות שאז זמן אסיפה מכל תבואת השדה, כן הוא ברוחניות שכל תורה ומצות ומעש"ט שאדם מסגל כל ימות השנה, מתאספין בחג הסוכות, וכמו בגשמיות מקודם מנקין התבואה מהפסולת, ואח"כ מכניסין אותה לאוצר, ואם מכניסה במוץ שלה פטורה מן המעשר, שהדרך בארץ ישראל להכניסה רק אחר נקיונה מהמוץ והתבן, כן הוא ברוחניות, שכל תורה ומצות ומעש"ט באם יש בהן איזה מחשבה לא טובה, ומחשבת חוץ שאיננה לשם שמים, זה הוא כמו מוץ לתבואה, ואין מכניסין אותן לאוצר השמים, אך בר"ה ויוה"כ שרשעים גמורים נכתבים ונחתמין וכו', ואמר כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שכמו שרשעים גמורים בכלל, כן הוא בכל פרט ופרט בכל איש ואיש ובכל מצוה ומצוה, שכל איש ואיש נדחה חלק הרשע ממנו, וכל מצוה ומצוה נדחה ממנה הפסולת, עכת"ד, ובכן מובן שאחר ר"ה ויוה"כ שהתורה ומצות ומעש"ט מתנקים מהפסולת, היא שעת הכושר להכניסן לאוצר השמים:

ג׳ולפי האמור שביוה"כ נתקנו המצות ומע"ט מהפסולת, יובן מאמר הסתום בב"ר פ"ג מתחילת ברייתו של עולם צפה הקב"ה מעשיהן של צדיקים ומעשיהן של רשעים וכו' עד ויהי ערב זה מעשיהן של רשעים ויהי בוקר זה מעשיהן של צדיקים יום אחד שנתן להם הקב"ה יום אחד ואיזה זה יוהכ"פ, ולהנ"ל יש לפרש מעשיהן של רשעים היינו המעש"ט שנעשו עם פסולת והם כמו תוהו ובוהו, אך ביוה"כ נתקן הכל ונעשה מהכל יום אחד:

ד׳והנה יש שני מיני פסולת בתבואה, מוץ ותבן המוץ אין ממנו שום תועלת וזורה אותו לרוח שהרוח תשאנו לחוץ, ותבן אף שבערך התבואה הוא פסולת, מ"מ יש בו צורך להאכיל לבהמתו כמ"ש וארי' כבקר יאכל תבן, ולשאר צרכים, כן הוא בתבואה הרוחנית, תורה ומצות ומעש"ט, יש פסולת שנדחה לגמרי היינו מחשבת חוץ, וכן עבירות שהם כמו מוץ לתבואה כן עבירות הן קליפות להמצות שעשה בעוד שעבירה בידו, ובמד"ר פ' תולדות משל לקווץ וקרח שהיו עומדין על שפת הגורן ועלה המוץ בקווץ ונסתבך בשערו, עלה המוץ בקרח ונתן ידו על ראשו והעבירו כך עשו הרשע מתלכלך בעונות כל ימות השנה ואין לו במה יכפר אבל יעקב מתלכלך בעונות כל ימות השנה ובא יום הכיפורים ויש לו במה יכפר, ע"כ, הרי שדימו כפרת יוה"כ כמו העברת המוץ:

ה׳אך יש עוד ענין פסולת שהיא כדמיון תבן לתבואה, שהוא רק בערך התבואה נקרא פסולת, אבל מ"מ יש צורך בו כנ"ל, והיא דהנה איתא בחובת הלבבות דבמעשה המצות יש שני חלקים, עשי' הגשמית, והכוונה שהיא במצפון הלב, דע"י מעשה המצות בגשמיות זוכין בהאי עלמא, שהוא עולם הגשמי, וע"י הכוונה שהיא במצפון הלב זוכין בעוה"ב שהוא עולם המצפון עכת"ד, והנה מה שכתב שבמעשה המצות ע"י העשי' זוכין בהאי עלמא, אין הפי' לטובת עוה"ז שהוא הבל ושכר מצוה בהאי עלמא ליכא, רק הפירוש שזוכין בהאי עלמא שיזדמנו לידו ענינים שמביאין אותו לחיי עוה"ב ושיסור ממנו כל מונע מלהשיג שלימותו, וכמ"ש הרמב"ם בהלכות תשובה שזה הוא כל ענין היעודים הגשמיים, ולפי"ז יובן פי' מין פסולת ממעשה המצות שהם כדמיון תבן שהוא פסולת לתבואה, והיינו שהוא חלקי העשי' הגשמית שבמעשה המצות, שאף שיש צורך בו וזוכין בשבילו להאי עלמא, מ"מ לגבי כוונת המצוה שהיא המצפון נחשבת העשי' כפסולת בערכו, וכמו בתבואה מכניסין את הדגן לאוצר משומר, והתבן מאספין לשאר צרכים ומאכל בהמה, כן ברוחניות מכניסין את חלקי המצפון לאוצר משומר לחיי עוה"ב, וחלקי העשי' שנחשבין פסולת בערכו, מאספין לצורך עוה"ז כנ"ל, והנה זה נקרא פסולת גורן ויקב הרוחנית שמסככין בה הסוכה, לקיים סכותה לראשי ביום נשק (תהילים ק״מ:ח׳) והיא הגנה רוחנית ומביאו לידי חיי עוה"ב כבפייט סילוק יום ב' דסוכות, שהשומר מצות סוכה זאת יחשב לו ככל התורה זאת:

ו׳ולפי הדברים האלה יובן פסול מחובר לסכך בו, היינו שאף העשי' עצמה שזוכין בשבילה בהאי עלמא, היא רק באם הי' בהמצוה ההיא פנימיות ונעשית בהתלהבות, אז היא כדמיון תבן לדגן, שחלקי הפנימית ומצפון שבו מכניסין לאוצר משומר לחיי עוה"ב, וחלקי העשי' בהאי עלמא, אבל אם היא נעשית בלתי התלהבות רק כמצות אנשים מלומדה מלא עפרורית וכבדות הטבע, הרי הוא כדמיון מחובר, שאף שהוא דבר הצומח מן הקרקע ויש בו נפש הצומחת, מ"מ הרי הוא מחובר להדומם, כן עשי' כזו אין זוכין בשבילה למצות סוכה כנ"ל, אך בר"ה ויוה"כ מתנקה גם עשי' כזו והעבירו החלודה שבה, היינו העפרורית וכבדות הטבע ע"י תשובה עם ווידויין שכל איש ישראל מתעורר בהתלהבות ואהבה רבה כרשפי אש זה תיקון על כל המעשים הנעשים בלי התלהבות מכל השנה, וביום הזה יכפר עליכם וגו', ובהתלהבות זו באין לסוכות, זהו כדמיון קצירה מהמחובר, ומעתה הנמשל מתאים למשל שהעבודה במצפון שהיא כדמיון הדגן פנימית הצמח, מכניסין אותה לאוצר משומר לחיי עוה"ב, והמוץ זורין לרוח ונדבק בראשו של עשו, לקיים ונשא השעיר עליו את כל עונותם כבמד"ר שם השעיר זה עשו שנאמר הן עשו אחי איש שעיר את כל עונותם עונות תם, ומחלקי הגשמיות שבעשית המצות מזה נעשה סוכה רוחנית להגן ולזכות בה כנ"ל:

ז׳ועפ"י הדברים האלה יובן מה שאיתא בפייט וכן הוא בכד הקמח להרבנו בחיי, שע"י מצות סוכה זוכין לרוח הקודש כי לשון סוכה היא ראי' כי על וישקף מתרגם ואסתכי, וכעין דאיתא בשרה אמנו שנקרא שמה יסכה שסכה ברוה"ק, דהנה רמ"ח מצות עשה הם רמ"ח אברים דמלכא, ובאמצעות כל מצוה ומצוה היתה הנפש צריכה להדבק באלקים חיים ולשאוב חיים מה שהוא חיים עד להגיע למדריגת רוה"ק, וכמ"ש הרמב"ם בפרקי הצלחה שלו, אך החלודה שעל המצוה, היינו מפאת שאיננה נעשית בטהרתה כראוי, מכהה אורה, וע"כ בסוכות שכל עצמה היא אחר נקיון מהחלודה כנ"ל, שוב מביאתה לרוח הקודש, הש"י יזכנו לזה:

ח׳סוכה גזולה פסולה מקרא דתעשה לך, ופירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה עפ"י מאמר כ"ק אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור בפי' דברי הזוה"ק כל מאן דאיהו משרשא וגזעא קדישא דישראל ישבו בסוכות צלא דמהימנותא, היינו דחלק הטוב שבאדם, הסוכה קולטתו ולא החלק הרע שבו, ע"כ נפרד חלק הרע מהאדם, וע"כ סוכה גזולה שיש עבירה בסוכה, שוב יכול להיות לחלק הרע אחיזה בסוכה, ודפח"ח:

ט׳ולי נראה עוד לומר דהנה סוכה היא בדוגמת בהמ"ק ובזוה"ק פ' פקודי (רכ"א.) דהשטן הי' מחפש עילה שמא יש דבר גזול בנדבת המשכן, ובודאי הוא מטעם שע"י עבירת הגזל ימצא שמה קן למו, ושוב לא יהי' משכן לשכינה, וע"כ היינו טעמא דסוכה, דחל שם שמים על הסוכה והיא דוגמת בהמ"ק, אם יהי' בה דבר גזול וימצא בה השטן קן למו, שוב לא יחול עלי' שם שמים ולא תהי' דוגמת בהמ"ק: ורחש לבי עוד לומר דסוכה היא אימא דמסככא על בנין והוא שורש נשמת ישראל, וידוע דנשמה שורשה בבינה, וע"י מצות סוכה נקשרת הנשמה בשורשה אחר טהרתה ביוה"כ, והנה מאן דאזיל בתר דלאו דילי' אף דילי' אתאביד מיני', ע"כ מצות סוכה היא היפוך ענין הגזל שמצות סוכה מקשרת הנשמה בשורשה וגזל מפריד הנשמה משורשה ודילי' אתאביד מיני', ע"כ אין יוצאין בסוכה גזולה:

י׳ושאינה גבוה י"ט פסולה, הענין הוא דסוכה אימא דמסככא על בני', והיינו עלמא דאתכסיא חופף ומאיר ומציל על עלמא דאתגליא, וכ"כ כל העולמות זע"ז העליון על התחתון ממנו עד עוה"ז רה"ר, וידוע דרה"ר אינה תופסת אלא עד עשרה ע"כ צריך שיהי' חלל הסוכה עשרה שהוא תפיסת עולם התחתון, והסכך הוא דוגמת עולם שלמעלה הימנו יהי' חופף על העשרה, והרמז לאדם שיש בו עשרה כחות הנפש וצריך שיהי' בכל עשרה כחותיו בהסוכה תחת צלא דמהימנותא, וכמו מקוה שצריך שיהי' כולו במים ואם אפי' משהו ממנו חוץ למקוה לא עלתה הטבילה, כן הוא בסוכה, והבן הדברים:

י״אסוכה היא אסיפת כלל ישראל ומרומז בדברי הש"ס כל ישראל ראויין לישב בסוכה אחת, והנה האסיפה והתאחדות מועילים גם לדברים הגשמיים, לזה באה מצות לולב שיעשו כולם אגודה אחת להודות והלל להש"י, וזה מורה על האסיפה שע"י הסוכה שג"כ אין כוונתינו לתועלת עצמינו הגשמיים רק הכל לשם שמים, וע"כ עיקר מצות לולב הוא בסוכה:

י״בבפייט ויאתיו בני אבות שלשה, היחוסים אום משולשה, יותר מקוראי קדוש שלשה, הנה שלשה אבות אברהם הטה את השמים לארץ בזכותו שהוא הי' משפיל עצמו לאנשים פחותים אפי' לערביים להרגיל שם השם בפיהם, ע"כ לעומתו הש"י התחבר לתחתונים, ויצחק הגביה את הארץ לשמים בזכותו שנעקד ע"ג המזבח ונתבטל מכל וכל לעשות רצון אביו שבשמים, ע"כ בזכותו התחתונים מתחברים לעליונים, והם נגד קדוש קדוש שתרגום יהונתן, קדיש בשמי מרומא, קדיש על ארעא, הענין הוא דקדושת הש"י על השמים היינו שנבדל מהשמים ובמדריגת מציאת הש"י אין השמים תופסים מקום, וכן קדיש על ארעא דכוותי' שאין ארץ תופסת מקום במדריגת מציאות הש"י, וזה נמי מורה מהות אברהם ויצחק, ויעקב הוא נגד קדיש לעלם ולעלמיא, וזהו קדושה שנבדלת מהזמן, וכן הוא יעקב אבינו לא מת ומה קדוש לעולם קיים:

י״גבימים ההם שהם ראשית ימי השנה וראשית החיות הניתנה בר"ה ויוה"כ מה דאזיל אזיל מעתה נחיל חשבנא, צריך כל אדם לשמור את עצמו מאד, וכעין ראשית ימי האדם שנעשה האדם בר מצוה, וכל ימיו של בן סורר ומורה אינו אלא שלשה חדשים הראשונים משנעשה איש, ואחר התחלה והראשית נגרר הכל, והראי' שהרי אנו צריכין לישב בסוכה להגן עלינו מפני החמה, הרומז לכחו של עשו המונה לחמה, וכמו שהוא למעלה בכלל ישראל, כן הוא בכל איש פרטי, שרודפים אחריו כחות חיצונים להממו ולאבדו, והעצה היעוצה לזה היא להטמין עצמו בתורה ובעיון הלכה במס' סוכה, שכמו שסוכה היא המגינה בעשי' ובפועל, כן המסכת סוכה היא המגינה ברוחניות:

י״דיו"ט ראשון של חג שחל להיות בשבת כל העם מוליכין את לולביהן לביהכ"נ ובגמ' דבזמן המקדש דחה יום ראשון את השבת אף בגבולין, והאידנא לא דחי, ולהבין הענין, דהנה שבת היא עונג ואין בה שמחה, ויו"ט הוא שמחה, כי שבת היא יומא דנשמתא והכל הוא בפנימיות, וכמו ששבת יום השביעי, ושביעי הוא נקודה אמצעית בתוך שש קצוות, וע"כ אין בו שמחה כי שמחה היא התגלות הנעלם, וכמי שעינינו רואות שכאשר תגדיל השמחה תביא לידי ריקוד, וכבר אמרנו במק"א שבשבת היא בחי' בתי גוואי, ויו"ט הוא בחי' בתי בראי, ומי שהוא בחי' בתי גוואי אין ניכרת בו שום התפעלות, ובבתי בראי יש שמחה כמ"ש היערות דבש מש"ס חגיגה, והוא בחי' מוח ולב, ששבת היא מוח, והמוח הוא קר, ויו"ט הוא בחי' לב, וכתיב (משלי י"ז כ"ב) לב שמח ייטיב גהה, וע"כ לולב שהוא מעורר שמחה כמ"ש המפרשים ז"ל שארבעת מינים אלו מעוררים שמחה, ומקרא מלא הוא ושמחתם לפני ד' אלקיכם שבעת ימים ואמרו חז"ל במה בלולב, ע"כ אין לו ענין בשבת שהוא יומא דנשמתא בתי גוואי בלתי התפעלות:

ט״ואך במקדש הנה כתיב וביום שמחתם ובמועדיכם וגו', ובספרי חד מ"ד וביום שמחתכם אלו השבתות, ולכאורה אינו מובן שבשבת אין בה שמחה רק עונג, ומכאן דבמקדש שהוא נקודה הפנימית, שם הכל הוא פנימית ואפי' אברים החיצונים שמה יש להם מעלת פנימיים, וכמו שמצינו שם שניכרת הקדושה שבפנימית אף לעיני בשר, וארון נשא את נושאיו, ועשרה נסים נעשו בכל יום במקדש, וע"כ במקדש נקראת גם שבת יום שמחתכם, וע"כ יו"ט הראשון שחל להיות בשבת שאין בו שמחה באכילת קדשים למאן דבעי זביחה בשעת שמחה, רצה הש"ס לומר דבמקדש יש שמחה בבשר שעיר החטאת, וע"כ ניטל שמה לולב בשבת, ולא עוד אלא אפי' בגבולין נאצלה השפעת הקדושה מביהמ"ק עד שהי' ניכר השפע והברכה גם בגשמיות, והכל הי' אז פנימים, ע"כ ניטל גם בגבולין בשבת בזמן שביהמ"ק קיים:

ט״זעוד י"ל הטעם דהנה לולב הוא המשכת הדעת וכמו שאנו אומרים תשפיע שפע ברכות מדעת עליון וכו', והנה שבת היא בעצמה דעת כמ"ש לדעת כי אני ה' מקדשכם, ואם היו ממשיכין בשבת דעת גם ע"י הלולב תתרבה הדעת מאד יותר מכפי הכלים, ושמא ח"ו תהי' חכמתו מרובה ממעשיו, ויכול לצמוח מזה ח"ו דברים לא טובים, וזה שרמזו שמא יעבירנו ד' אמות ברה"ר והבן, אבל בזמן המקדש שהיו אז יותר מצוות במעשה ומוספין פרים י"ג אלים שנים י"ד כבשים, שוב אין לחוש:

י״זבמד"ר אמור (פ"ל א') אראב"כ משכר לקיחה אתה למד שכר לקיחה במצרים כתיב ולקחתם אגודת אזוב בכמה הוית טימיא דידי' בד' מיני והוא גרם לישראל לירש ביזת הים ביזת סיחון ועוג ביזת ל"א מלכים, לולב שעומד על האדם בכמה דמים וכמה מצוות יש בו עאכו"כ, כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה אמר הפי' במצרים היו נכנעין לפרעה ולקחו והגביהו ההכנעה להשי"ת, וזהו אגודת אזוב שאזוב הוא הכנעה ולקיחה היא לשון הגבהה כבש"ס מדאגבהה נפיק בי', לולב שהוא מארבעה מינים הגדילים על המים שורש התענוגים כמ"ש הרח"ו בשער הקדושה וישראל לוקחים ומגביהים כל התענוגים והאהבות להשי"ת עאכו"כ ודפח"ח:

י״חוימתקו הדברים במה שאיתא בספרים טעם על הגלות כדי שיהיו נכנעים ויכולים לסבול עליהם עול תורה ומצוות והבן, ולי יש להוסיף עוד דברים דבמד"ר ישראל נמשלו לשה מה שה אין להם אלא קול אחד כך ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהן שבשמים, וזה טעם מצות פסח שה לבית אבות, להורות כי ישראל במצרים עדיין היו בקטנות המוחין ולא הי' להם עדיין כל אחד ואחד דעתו ומעלתו וכל מעלתם היתה מה שהם כלל ישראל, קול אחד לאביהן שבשמים, וזה אגודת אזוב שעשו כולם אגודה אחת להיות נכנעים להשי"ת, והנה אנשים נכנעים שאין לכל אחד ואחד מעלה מיוחדת אין רבותא כ"כ במה שהם נמסרים כולם לציבור להיותם אגודה אחת, לולב שעומד על האדם בכמה מיני דמים היינו שד' מינים שבלולב רומזים לד' כתות שבישראל בעלי תורה ומצוות, תורה בלי מצוות, מצוות בלי תורה, לא זה ולא זה, וכל אחד ואחד מוסר את שלו לציבור, היינו שזכותו לא לו לבדו תהי' רק לכל הציבור, וזה שאמרו יבואו אלו ויכפרו על אלו, וכעין מה שאמר מרע"ה מחני נא וגו' שפי' הספורנו מחה את הזכיות שלי מספרך ושים בחשבונם כדי שיזכו לסליחה, וכעין זה היא מצוות לולב שכל אחד מוסר את דעתו וזכיותיו לציבור למען יהיו כולם אחת להשי"ת עאכו"כ:

י״טושמעתי בשם כ"ק אדומו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור שאמר שיו"ט של סוכות הוא עין טובה, ולפי הנ"ל יתפרש בטוב שאין לך עין טובה יותר מזה, ולפי"ז יש ליתן טעם מה שסוכות הוא אחר יוהכ"פ כי ידוע שמוסף יוהכ"פ הוא משה וממנו באה ההארה לכל ישראל בענין זה כנ"ל:

כ׳והנה איתא בספרים שמרע"ה זכה בזה למעלתו הגדולה, וידוע שמדת משה היא דעת ודעת היא התקשרות, ע"כ בשכר זה שהתקשר בנפשו כ"כ לכלל ישראל, עד שנתן להם במתנה כל זכיותיו ושהוא ישאר משולל מכל זכות, זכה למדת דעת שהיא התקשרות בהשי"ת, וכן יש לומר בישראל ע"י מצות לולב כנ"ל זוכין לדעת כמו שאנו אומרים תשפיע שפע ברכות מדעת עליון והבן:

כ״אבמד"ר (שם) ר"ב בשם ר' לוי אמר בזכות ולקחתם לכם ביום הראשון הרי אני נגלה לכם ראשון ופורע לכם מן הראשון זה עשו הרשע דכתיב בי' ויצא הראשון, ובונה לכם ראשון זה בהמ"ק דכתיב בי' כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו ומביא לכם ראשון זה מלך המשיח דכתיב בי' ראשון לציון וגו' עכ"ל, והלשון אני נגלה לכם ראשון לכאורה משולל הבנה וכן הי' צ"ל אני ראשון נגלה לכם והי' פירושו אני ששמי ראשון כמ"ש אני ה' ראשון [כן הגי' בילקוט] אבל נגלה לכם ראשון צריך ביאור, מה גם לגי' הילקוט שמסיים כמ"ש אני ה' ראשון:

כ״בונראה דהנה איתא בספרים בויכוח שבין השי"ת וישראל, הקב"ה אמר שובו אלי ואשובה אליכם, היינו שישראל יתחילו מקודם לעשות תשובה, וישראל אומרים השיבנו ה' אליך ונשובה, שהשי"ת ישפיע בהם אהבה ודביקות אליו יתברך מקודם ואח"כ יהי' ביכולתם לעשות תשובה ע"כ, ובאמת אין בשמים כילות וצרות עין ח"ו ליתן לישראל כל טוב בתחילה, אך באשר יש חשש שלא יקחו האהבה לדברים פחותים כידוע, ע"כ אין נותנין להם מקודם עד שישובו אליו מקודם מדברים הפחותים, ואז יהיו כלים לקבל את האהבה הניתנה להם מהשי"ת, וכן הוא בכל טובות וברכות:

כ״גוהנה במד"ר תכתב זאת לדור אחרון ועם נברא יהלל וגו' מכאן שהקב"ה מקבל השבים ועם נברא וגו' שהקב"ה בורא אותם ברי' חדשה, ונראה דזה קאי על ישראל ביוהכ"פ שישראל עושין תשובה והקב"ה בורא אותם ברי' חדשה שנותן בהם חיות מחדש, ובחיות הזו ישראל אינם משתמשים לצורכם, רק לוקחים החיות להודות ולהלל להשי"ת לקיים כל עצמותי תאמרנה וגו' כמ"ש במד"ר על מצות לולב שרומזת לראשי אברים שבאדם, ובירושלמי יבש פסול משום לא המתים יהללו, וזהו פי' דברי המדרש בזכות ולקחתם לכם ביום הראשון שישראל לוקחים ונוטלין את חיות הניתנה להם לא לעצמם רק להשי"ת, להתחיל בעבודת השי"ת להודות ולהלל מחדש בהתלהבות יתירה, כאלו הוא יום ראשון שנבראו ואין חוזק כחסידות בתחילתו, ובזה ישראל מורין שאין כאן חשש לקיים בהם השיבנו ה' ונשובה, ע"כ אני נגלה לכם ראשון, היינו שאני אהי' המתחיל ואני אהי' הראשון לשוב אליכם, וזה אני נגלה לכם ראשון, וזהו גירסת הילקוט כמ"ש אני ה' ראשון ואת אחרונים אני הוא, שפירושו כמו שבראשון בעת בריאת עולם שלא הי' מי שיעורר רק השי"ת הי' הראשון, וזה אני ה' ראשון בעת בריאת העילם, כן ואת אחרונים אני הוא, היינו שכן יהי' בדור האחרון, שהשי"ת יגלה לנו ראשון כנ"ל:

כ״דוזה שאמר ופורע לכם מן הראשון זה עשו, דעשו הוא להיפוך מישראל שכתבו הספרים שעשו היו בו נשמות גבוהות מאד כל אלו שיצאו ממנו אח"כ רק הוא לא השתמש בהם לעבודת השי"ת, רק אדרבה התגאה בהם והרע לעשות עוד יותר, וקלקל את מעלת הראשון שבו, וכמו שיתרון אור מן החושך שע"י החושך ניכרת מעלת האור, כן הוא להיפוך שפחיתות החושך ניכרת ביותר ע"י האור, וע"כ בשביל מעלת ישראל כנ"ל ניכרת ביותר פחיתת ורעת עשו להפרע ממנו:

כ״הובונה לכם ראשון זה בהמ"ק, דהנה בירושלמי דבהמ"ק קודם לקיבוץ גליות כמ"ש בונה ירושלים ה' ואח"כ ואת נדחי ישראל יכנס, ואף דאמרו ז"ל שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ למנות להם מלך ולמחות זרעו של עמלק ולבנות להם בהמ"ק, הרי דהסדר שמקודם צריך קיבוץ והתאחדות ישראל ע"י המלך ולהסיר המונע מזה שהוא עמלק ואח"כ הוא בנין ביהמ"ק, לעת"ל ייטיב ה' עמנו לבנות בהמ"ק מקודם שבהופיע אור בהמ"ק יהי' זה סיבה לקיבוץ, לקיים מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארובותיהם:

כ״וובזה יש לפרש ומביא לכם ראשון זה מלך המשיח היינו אף בטרם יגמרו ישראל את תשובתם בשלימות, יבוא בראשונה מלך המשיח למען יהי' ביכולת ישראל להכין לבבם לתשובה שלימה אכי"ר ב"ב:

כ״זוהנה יש לומר כי ר"ה ויוהכ"פ וסוכות ושמ"ע הם בדוגמת ארבע הבטחות הנ"ל, נגלה לכם ראשון, ופורע לכם ראשון, ובונה לכם ראשון, ומביא לכם ראשון, היינו ר"ה הוא זכרון ליום ראשון וכמו שבריאת עולם היתה בלי התעוררות מלמטה, כן הוא להורות שניתן משמים רוח חיים חדשים בכל איש יהודי להתחיל לעשות מחדש, וכבר אמרנו שהשופר ותקיעות דמיושב הם מעין ויפח באפיו נשמת חיים הנאמר באדה"ר, ושע"י כן נוכל לומר מלכיות זכרונות שופרות ולתקוע תקיעות מעומד, כמו באדה"ר שנאמר ויהי האדם לנפש חי' ומתרגם לרוח ממללא, ולעבדה ולשמרה זו מ"ע ומצות ל"ת, יוהכ"פ הוא כעין פורע לכם מעשו, כבמדרש ונשא השעיר עליו זה עשו את כל עונותם עונות תם וכן הוא בפייט יום ב' של סוכות הן מבעשור חקקי לחיים, והודיעני אורח חיים, זעם מאז תרשיש ואיים, חרה אפו בם מהיות חיים, סוכות הוא דוגמת בהמ"ק, וע"ז נאמר הביאני המלך חדריו, והיינו אף שעדיין לא נגמרת התשובה בשלימות, למען יעשו תשובה מאהבה, ושמ"ע הוא דוגמת שמו של משיח כידוע ששמ"ע רומז על לעתיד וכינור של ימות המשיח של שמונה נימין, ורק עתה הוא מעין זה בפנימית, ועתיד כל זה להיות בהתגלות ובפועל בזכות ולקחתם לכם ביום הראשון כנ"ל:

כ״חולפי מה שאמרנו שסוכות הוא דוגמת בהמ"ק יובן מאמר הש"ס פ"ק דע"ז שלעתיד שיאמרו האומות תנה לנו מראש ונעשנה יתן להם מצות סוכה, והיינו שכאשר לא יכלו עמוד בדבר שהוא מעין בהמ"ק שלעתיד, זה לאות להם שאינם ראויין לקבל טובה שלעתיד בפועל מק"ו:

כ״טושמחתם לפני ד' אלקיכם שבעת ימים, אמרו ז"ל במה בלולב, הענין דהנה במד"ר דד' מינים שבלולב רומזים לד' ראשי אברים שבאדם, לקיים כל עצמותי תאמרנה וגו' והיינו שבא במקום זה, באשר אחר יוהכ"פ שישראל נקראו עם נברא שהשיגו חיים חדשים, צריכים לקבל עול מלכות שמים מחדש, וזהו שאנו משעבדים הראשי אברים להשי"ת, והוא כעין ק"ש בכל בוקר, כי כתיב חדשים לבקרים, שבכל בוקר כל איש נתחדש, כבמד"ר מתוך שאתה מחדשני בכל בוקר, צריכין לקבל עול מלכות שמים מחדש, ובכל בוקר די באמירה לבד, ועתה צריכין לרמז גם במעשה, והנה עול הוא דבר שאינו נוח לאדם, אבל ישראל אינם כן אלא אדרבה העול להם תכלית השמחה והרצון, וכעין מה שפירש"י אהא דהכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם מ"ט יום שניתנה בו תורה הוא שפרש"י להראות שנוח ומקובל להם יום זה, כן היא השמחה עם הלולב:

ל׳ביוצר יום ב', סוכה ופור נזל, להעדיף לי בתוסף, ענני קחו מוסרי ואל כסף, ובמד"ר הביא זה הפסוק לפתיחה למצות לולב נראה הפי' דהנה סוכה היא כדכתיב, הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך, ובגילה ושמחה זו מושכים כל מיני השפעות, וע"ז אמר קחו מוסרי ואל כסף, ואין הפירוש כסף הגשמי שאטו בשופטני עסקינן, שנצרך להזהיר להם ולהודיעם שזה אין התכלית, רק הפירוש, שכסף הוא אהבה, מלשון נכסוף נכספת לבית אביך, וזה שמזהיר הכתוב שאל תחשוב שאהבה זו היא התכלית, רק קחו מוסרי, היינו שבעת האהבה אז שעת הכושר לקבל עליו עול מלכות שמים, ולקשור בקשר אמיץ להתחזק במוסר, וזה שמביא המדרש פסוק הזה לפתיחה למצוות לולב, כאלו זהו טעם הלולב בסוכות, שבעת שנגילה ונשמחה בך, אז צריכין לקבל מלכות שמים ולשעבד כל האברים לעבודת השי"ת, וזה עצמו דברי הפייטן שבעת סוכה ופור נזל להעדיף לי בתוסף ענני קחו מוסרי ואל כסף:

ל״אבמשנה מדות ספ"ב למה נקרא שמו שער המים, שבו מכניסין צלוחית של מים של ניסוך בחג, ולכאורה יפלא שבשביל זה יהי' שער מיוחד במקדש, ואם הי' משמש גם לדברים אחרים למה נקרא שמו דווקא על זה, כי שם של דבר הוא מהותו של הדבר:

ל״בונראה דהנה ראב"י שם אמר טעם אחר מפני שבו המים עתידין להיות מפכין ויוצאין מתחת מפתן הבית, והנה מפורש ביחזקאל (מ"ז) את שפע הברכה שבמים האלו, שאילנות הנטועים על שפת הנחל לחדשיו יעשו פירות, וגם בהימים שיפול שם מהמים האלו יתרבו הדגים מאוד, כי מימיו מהמקדש המה יוצאין עיי"ש, ולא מצינו שתהי' שפע ברכה רבה רק במים שיוצאין מן המקדש, והטעם כי מים הם למעלה מכל גוון, וזה מורה על מקור השפעה טרם באה בכלים מכלים שונים, וזה מעוררין ישראל בניסוך המים, וזה כדי שיתברכו לכם גשמי שנה, לכם דייקא, שגשמי שנה של ישראל יבואו וימשכו ממקור עליון מקור הברכות, וזהו דעת הר"ח והתוס' (מ"ח: ד"ה מה"מ) שמים לניסוך צריכין דווקא מי מעיין מטעם זה, שהוא כדי להמשיך מהמקור דווקא, ולזה מכוונין להכניס את צלוחית של מים דרך השער, שבו עתידין המים להיות מפכין ויוצאין מתחת מפתן הבית, להורות שבאים להמשיך משם דווקא את שפע הברכה, ות"ק וראב"י לא פליגי אהדדי שת"ק מודה ג"כ לראב"י שבו עתידין המים להיות מפכין ויוצאין, וראב"י מודה לת"ק שבו מכניסין צלוחית של מים בחג, רק פליגי אם השם הוא על ההוה או על העתיד:

ל״גבש"ס סוכה (מ"ח:) הנהו תרי מיני חד שמי' ששון וחד שמי' שמחה א"ל ששון לשמחה אנא עדיפנא מינך דכתיב ששון ושמחה ישיגו וגו' א"ל שמחה לששון אנא עדיפנא מינך דכתיב שמחה וששון ליהודים, א"ל ששון לשמחה חד יומא שבקוך ושויוך פרוונקא דכתיב כי בשמחה תצאו, א"ל שמחה לששון חד יומא שבקוך ומלו בך מיא דכתיב ושאבתם מים בששון, א"ל האי מינא דשמי' ששון לר' אבהו עתידיתו דתמלו לי מים לעלמא דאתי דכתיב ושאבתם מים בששון, א"ל אי הוה כתיב לששון כדקאמרת השתא דכתיב בששון משכא דהאי גברא משוינן לי' גודא ומלינן בי' מיא, והמאמר פלאי, והמהרש"א פי' שבדרך היתול אמר מין אחד לחבירו כן, ודבריו אינם מובנים, כי תורתינו הקדושה איננה מקום להעתיק בה דברי התולים, ובודאי עניני חכמה ולימוד לאדם נרמזו כאן, ומפי כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שמעתי שאמר לפרש דהמין סבר כי התכלית לאדם להיות שש ושמח והשיב לו ר' אבהו כי זה רק צורך לעבודה ולא התכלית, וזהו שמרמז משכא דהאי גברא משוינן לי' גודא ומלינן בי' מיא ודפח"ח:

ל״דולפי דרכו יש לפרש כל משא ומתן מה שבין המינים ובין המין לר"א על דרך זה, דהנה שמחה היא הבאה לאדם בהדרגה וישוב הדעת, וששון הוא הבא פתאום, וכן נראה ממאמר הכתוב שש אנכי על אמרתיך כמוצא שלל רב, והנה מציאה היא דבר הבא פתאום לאדם בלתי התכוין אליו מקודם ע"כ נקרא שש, ושש וששון הם מגזירה אחת, והנה ידוע שהפלסופים פקרו במצוות מעשיות, באמרם שהתכלית היא רק שהנפש תקנה מדות טובות, ובשיטתם זאת הלכו המינים האלו, והם ביניהם חלקו רק מה טוב יותר, אם שמחה הבאה בהדרגה וישוב הדעת שנתעצם בנפש, [כי הכל מודים שהעצבות היא תכונה רעה בנפש] או ששון הבא פתאום, כי באשר בא פתאום נרגשת הנפש יותר, ומייתי ששון מקרא ששון ושמחה ישיגו, דאקדים קרא ששון לשמחה, והיינו שע"י הששון שנרגשת הנפש פתאום יבוא אח"כ גם לשמחה בישוב הדעת, ושמחה מייתי מקרא שמחה וששון ליהודים, היינו שע"י השמחה בהדרגה וישוב הדעת שנתעצם בנפש, תבוא אח"כ גם לששון שתתרגש הנפש ותתלהב בדבר קל כידוע מכחות הנפש, שכאשר הנפש תתרגל באהבה וכדומה בהתלהבות אז בסיבה קלה תתלהב באהבה כפתיל הנעורת בהריחו אש:

ל״הובענין זה יש מקום לדברי שניהם, שבאמת לכל אחד יש מעלה מה שאין בזולתו, שששון הבא פתאום יש בו רגש יותר מאלו הי' בא בהדרגה, אבל לעומת שבא כן ילך, בין לילה הי' ובין לילה אבד, ושמחה הבאה בהדרגה יש בה מעלה שמתקיימת ביותר, אבל איננה כ"כ ברגש חזק, וע"כ הובאו דבריהם בש"ס, אבל בעיקר הדבר שתפסו במשלם שזה תכלית האדם בא ר' אבהו והכה על קדקדם שלא כן הדבר רק כמו נוד לשאוב בהם מים, ואם יהי' לאיש נוד מוכן אבל לא ישאב בו מים רק יעמידנו אצלו ריקם ימות בצמא, כן הוא זה שהנפש תשאר ריקה ונעורה ותלך לאבדון, ולא תועיל לה השמחה והששון שהי' לה בעודה בזה העולם, וכמו שמסיים שלמה המע"ה ספר קהלת את אלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם:

ל״והנה השמחה שעושין בניסוך המים, מבואר בספרים באשר אז הוא זמן קירוב רחוקים, כי מים התחתונים היו בוכין אנן בעינן למהוי קדם מלכא, והובטחו ליקרב במזבח במלח וניסוך המים בחג, וקירוב רחוקים הוא רק ע"י שמחה, כי שמחה היא כוללת הפנים כמו שנראה בחוש כשהאדם בשמחה יכול לסבול שונאו כמ"ש הרב בסידור בכוונת המקוה, וגם זה עצמו גורם שמחה כמשל אב ובנו שהיו רחוקים זה מזה ונתקרבו, וכן הוא בנפש האדם, שהיתה רחוקה מאת פני קונה ע"י עוונות וחטאים, וביוהכ"פ כשנמחלו העוונות זה מביא שמחה, וכמו שפי' כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הפסוק תגלנה עצמות דכית, שפירושו שטהרת כי טהור תרגום דכי, ושוב השמחה גורמת קירוב רחוקים, וזה שאמרו אשרי מי שלא חטא ומי שחטא ישוב וימחול לו, אך צריך למודעי למה עושין השמחה רק בניסוך המים ולא במלח למזבח:

ל״זונראה דהנה המלח הוא מים שנתפעלו ע"י כח השמש, כמ"ש הרמב"ן בפסוק ולא תשבית מלח, והנה המים תחתונים רחוקים מאוד מהשמש, ע"כ אחר שנתפעלו מכח השמש שוב אינם כ"כ תחתונים כמו מים פשוטים, ע"כ אין כ"כ שמחה בהתקרבם, כי לא היו כ"כ מרוחקים, שכבר נתקרבו במקצת ע"י כח השמש, וכן הוא בנפש האדם שבשמחת בית השואבה היא זמן קירוב אפי' לאנשים שלא נתפעלו מהתלהבות ר"ה ויוהכ"פ ונשארו דוממים פשוטים קרירים כדמיון המים, עתה יש זמן לפניהם לעודדם שיתחזקו ויתאמצו לעשות תשובה ויתקרבו בחסד ה':

ל״חשנת תרע"ג

ל״טויעקב נסע סכתה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכות, על כן קרא שם המקום סכות, ויש לדקדק למה לא קרא שם המקום בית, על שם הבית שבנה להנפשות שהם העיקר, אלא קרא סוכות על שם הסכות שעשה להמקנה שהוא הטפל:

מ׳ונראה דהנה ברעיא מהימנא ח"ג (ק':) שהוא רמז על ישראל אחר יוה"כ מה כתיב ויעקב נסע סכתה ויבן לו בית וגו' על כן קרא שם המקום סכות, כיון דיתבי בסכות הא אשתזיבו מן מקטרגא, עכ"ל, ונראה דהנה מה שצריכין להגנה הוא לבעלי תשובה שהיתה מקודם להסט"א שליטה עלייהו ונצולו מידם, מ"מ כחות החיצונים רודפין אותם להכניס בהם מחשבות והרהורים רעים ולקטרגא עלייהו, וזה מבואר בלשון הרעיא מהימנא, עיי"ש, אבל מי שלא הי' מעולם תחת שליטת הסט"א אינו נצרך להגנה:

מ״אובדוגמא זו הי' מקנה של יעקב אבינו ע"ה, שהוציא מלבן את כל חלקי קדושה שהיו תחת רשות ושליטת לבן, והכניסם להקדושה, והנה סוכה היא לשון הגנה כדכתיב תהלים (ק"מ ח') סכותה לראשי ביום נשק, והמקנה הי' נצרך להגנה, אבל הנפשות לא היו מעולם תחת רשות ושליטת לבן, ע"כ לא היו צריכין להגנה ולא הי' בזה נס ושבח כלל, אלא להמקנה, ע"כ לזכרון הנס קרא סוכות, והוא ממש כעין חג הסוכות הגנה לבעלי תשובה, שנקרא החג על שם הסוכה, שכחות החיצונים רודפין אחריהם כנ"ל, והם נצולים במה שהש"י מכניסם תחת כנפיו כענין דכתיב הביאני המלך חדריו, והוא כעין שאמר בלעם על יתרו איתן מושבך ובמדרש שם משל לצייד שהי' צד צפרים ברח הצפור לתוך אקונין של מלך אמר למקום יפה ברחת ונמלטת עי"ש:

מ״בראשון לחשבון עונות, והקשה השל"ה א"כ ח"ו באלו ד' ימים הותרה הרצועה, ונראה דהנה יש להבין הלוא כל שכר ועונש הוא רק מפאת הבחירה שהיא חפשית ושאין לאדם שום מכריח לשום צד כמ"ש הרמב"ם והרמב"ן, וא"כ התינח בהעבירה ראשונה, אבל משני' ואילך הלוא עבירה גוררת עבירה וכמעט שהוא כאנוס או כשוגג, ועכ"פ הבחירה איננה כ"כ חפשית, ולמה מענישין על כל עבירה ועבירה בפני עצמה:

מ״גאך יובן עפ"י דברי הריב"ש בתשו' סי' קע"ב בנשבע שלא לשחק בקוביא אסור לילך למקום שיהי' מוכרח לעבור על שבועתו, ואסור להביא עצמו לידי אונס, וא"כ בנ"ד נמי מאחר שהוא עצמו הביא את עצמו להאונס אינו נחשב כאונס, והנה ביוה"כ שנמחלו כל העונות נמחל גם חטא זה שהביא את עצמו להאונס, ומ"מ הרי עדיין רודפין אחר האדם לגררו לעבירה, וע"ז צריכין להגנה בסוכה כמ"ש בספרים הק', א"כ באותן הימים מיוה"כ עד סוכות שוב אין עליו עונש לא על החטא שהביא את עצמו להאונס שהרי כבר נמחל, ובעבירה שעושה מפאת שעונות הקודמים גוררין אותו הרי הוא כאנוס, א"כ אי אפשר להתחיל חשבון עונות, אלא מיום הראשון שישראל יושבין בסוכה, שהסוכה מגינה כנ"ל ושוב הבחירה חפשית לגמרי:

מ״דוהנה מובן שהדברים אלו שייכים רק בעונות שעושה מחמת גרירת עונות הקודמין, אבל בעונות שיעשה בבחירתו לבד, לא מחמת הגרירה אין שייך לפוטרו, אך שוב באשר ישראל טרודין במצות סוכה ולולב אי אפשר שימצאו אז בישראל עונות שיעשו בבחירתו לבד בלתי ע"י הגרירה, כי מצוה בעידנא שעסוק בה מגינה ומצלי, ואם המצא תמצא אחד מהעונות הוא רק מחמת הגרירה כנ"ל, וזה איננו נחשב כלל:

מ״היש להתבונן בענין ההגנה של חג הסוכות מהו' ונראה דהנה ביוה"כ ישראל נושעים מכל המקטרגים נגדם, כבמדרש ה' אורי בר"ה וישעי ביוה"כ, הקב"ה כותב וחותם ליתן לישראל כל משאלות לבם לטובה, והכל נכלל בכלל חיים טובים כידוע, אך ישראל אינם פונים אל הגשמיות שבהשפעה אלא רוצים האלקות כמ"ש קוה קויתי ה', וכמו שאמר שלמה המלך ע"ה כשאמר לו הקב"ה שאל מה אתן לך אמר אם אני שואל כסף וזהב הוא נותן לי וכו' אלא אני שואל את החכמה והכל בכלל משל כמו שאמר אני שואל את בתו של מלך והכל בכלל, וזהו מצות לולב שרומזת להקב"ה כבמדרש, וזהו הבאיין שביד ישראל והכל יודעין מאן נצח דינא כבמדרש כי הכל בכלל זה:

מ״ואך עדיין כח האומות רודף, ורוצים להכניס במחשבות ישראל שתהי' הכוונה גם לגשמיות ההשפעה להתענג בתענוגי עוה"ז, ולזה צריכין ישועה והגנה, שלא יהי' ביכולת האומות להכניס זה במחשבתם, אלא שהכוונה תשאר בעצם טהרתה רק לאלקית, וכל השפעה הגשמית תהי' רק לצורך האלקית וכמ"ש הרמב"ם בכל יעודי התורה הגשמים, וכמו שהי' הענין בשלמה המע"ה שאף שאמר אני שואל את בתו של מלך והכל בכלל, מ"מ לא היתה תכלית הכוונה אלא על החכמה לבדה ולא בצירוף ההכל שהיא בכלל, כמ"ש להדיא יען אשר שאלת וגו' ולא שאלת עושר ונכסים ונפש אויביך, הרי שלא שאל אותם כלל, והכוונה שהכל בכלל הוא רק לצורך החכמה, כ"כ ישראל הרוצים בהשפעת הגשמית הוא רק לצורך האלקית, ולזה צריכין ישועה מן השמים שלא תתערב הכוונה, וזה שאנו אומרים בסוכות הושענות שלכאורה אינו מובן הלוא כבר נצחו דינא:

מ״זוע"ז נתן לנו הש"י מצות סוכה שמגינה בפני כח האומות ומרומזת להגן מפני החמה שהוא כח האומות שהם תחת השמש, ושאין כל כוונתם אלא במה שתחת השמש, אבל ישראל ששורשם למעלה מהשמש תשוקתם נמי במה שלמעלה מהשמש, וע"כ נקרא חג הסוכות, ולא חג הלולב שלכאורה הי' צריך לקראו חג הלולב שבו ד' מצות כבמדרש שחושב מצות לולב לד' מצות, אך זה הטעם שבלולב לבדו עדיין אינו מספיק שיכול להיות עירוב הכוונה, ושוב איננו כענינו שמורה על הרצון שהוא האלקית לבד, אלא העיקר בזה היא הסוכה שמגינה כנ"ל ע"כ נקרא חג הסוכות, וע"כ שמיני עצרת שישראל בלחודייהו ואין כח האומות מושל אז שוב אין צריכין לסוכה, וזה עצמו שם היו"ט עצרת שעוצר הכוונה והתשוקה שלא תתפשט:

מ״חבמדרש שד' מינים שבלולב רומזים לד' כתות שבישראל, יש בו ריח וטעם, טעם ולא ריח, ריח ולא טעם, לא טעם ולא ריח, ויעשו כולם אגודה אחת, ובפייט וכמו הם אגודים אלה באלה, כן תלוים אלה באלה, למשוך אלה על אלה, ולכפר אלה על אלה:

מ״טנראה היות סוכות הוא יו"ט של אהרן, ובמהר"ל שאותיות אהרן הם אמצעים ה"א ביחידיות רי"ש במאות נו"ן בעשיריות וא' הוא כח פנימי המאחדם, והנה בעשרת ימי תשובה נפתחו עשרה עמקים שבלב, ולעומת זה נפתח למעלה שורש ישראל, כאמרם ז"ל ישראל עלו במחשבה, ובפנימית כל ישראל הם רצויים, כי הפנימית שבישראל אינה מתקלקלת לעולם, ואעפ"י שחטא ישראל הוא, וע"כ אחר עשי"ת בא יו"ט של אהרן, והוא פתיחת הפנימית לקרב אפי' הרחוקים מטעם הנ"ל, וע"כ הוא הגנה בעד כחות חיצונים, שבפנימית אין להם שום אחיזה, ומשם נעשו כולם אגודה אחת, ומשם באה הכפרה אלה על אלה, כי שם כולם כאיש אחד ממש:

נ׳כתיב בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי, הנה כבר אמרנו במק"א שמרע"ה הוא המוח של ישראל ואהרן הוא הלב של ישראל, ואמרו ז"ל נדרים (ל"ח.) שניתן הפלפול למשה ומשה נהג בו טובת עין ונתנו לישראל, והיינו שמשה המשיך לישראל מוחין חכמה בינה ודעת וממנו הפלפול של אמת בישראל, ואהרן המשיך לישראל תשוקה לאביהן שבשמים ברשפי אש שלהבתי', והתשוקה היא תולדות הלב שהוא חם, וכבר דברנו מזה, אך זה בלא זה אי אפשר כי אין נותנין מן השמים חכמה בינה ודעת לאיש שתשוקתו מונחת בהבלי עולם, אלא בה במדה שאדם משתוקק לאביו שבשמים, משפיעין לו חכמה בינה ודעת, ובמדרש יהיב חכמה לחכימין ולא לטיפשין, כי היו מלכלכין החכמה באשפה, ומקרא מלא הוא למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין, וע"כ אהרן נקרא דרועא ימינא דמשה שמשה השפיע בישראל רק ע"י השפעת אהרן, והנה סוכות הוא שבאין להסתופף תחת צלא דמהימנותא, אך זה הוא לעומת התשוקה שאדם יש לו להש"י, בה במדה נתקיים הביאני המלך חדריו, והסוכה קולטתו:

נ״אוזה שאיתא בזוהר כל האזרח בישראל ישבו בסוכות כל מאן דאיהו משרשא וגזעא קדישא דישראל ישבו בסוכות תחות צילא דמהימנותא ומאן דליתא משרשא וגזעא קדישא דישראל לא יתיב בהו ויפיק גרמי' מתחות צלא דמהימנותא, כי במדרש ארבע תשוקות הן, ואחת מהן תשוקה של ישראל לאביהן שבשמים, וע"כ מי שלבו משתוקק לאביו שבשמים הנה הוא משרשא וגזעא קדישא דישראל, ובאמת כל ישראל בני אברהם יצחק ויעקב יש להם תשוקה לאביהן שבשמים, אלא העונות מטמטמים לבו של אדם ונשארה האהבה מוסתרת בעומק הלב לבד, אך אחר ר"ה ויוה"כ שנטהרו לבם של ישראל בהכרח, אלא שלזה הרבה ולזה מעט, ובכל איש ישראל נתעוררה התשוקה, ע"כ אז הזמן לסוכות, וזהו בצלו חמדתי וישבתי:

נ״בוהנה נראה כמו שסוכה דוגמת ענני כבוד בזכותו של אהרן, כן לולב שהוא המשכת הדעת, וכמו שאנו אומרים תשפיע שפע ברכות מדעת עליון כנודע הוא בזכותו של משה, שמשה הוא המוח והשכל של ישראל כנ"ל:

נ״גועוד יש לומר והוא העיקר אצלי, שראש השנה באשר נקרא ראש משכן המוח והשכל בו נשפע לישראל מוחין חדשים, וזה בזכותו של משה, ויוה"כ הוא המשכת לבם של ישראל אחר אביהם שבשמים, ע"כ יוה"כ הוא בזכותו של אהרן, והוא זמן שכ"ג נכנס לפני ולפנים, וכל עבודות יוה"כ אינם כשרים אלא בו, ומשניהם יחד נעשה יו"ט של סוכות, סוכה בזכות אהרן, לולב בזכות משה, וזה שהקדים הכתוב לולב לסוכה, אף דמצות סוכה חיילא מאורתא, ולולב אינו אלא ביום, משום דמשה קדים, וזה בתורה שבכתב, אבל בתורה שבע"פ סוכה קודמת דמלמטה למעלה אהרן קדים, ומ"מ שניהם מתאחדים כאחד ביו"ט זה, וע"כ כתיב נמי בסוכה למען ידעו לשון דעת, ובלולב ושמחתם ושמחה היא מפעולות הלב, ליתן את האמור בזה לזה ואת האמור בזה לזה, וע"כ מצות לולב בסוכה ביותר כמ"ש האריז"ל, וזהו אחר שכתיב בצלו חמדתי וישבתי שהוא מצות סוכה כתיב ופריו מתוק לחכי והוא לולב כדכתיב ומתוק האור:

נ״דויש לומר שלעומת מצות סוכה ולולב בזכות אהרן ומשה, הם השני ניסוכין ניסוך היין וניסוך המים, כי מצות סוכה שהיא אהבה גורמת לניסוך היין שיבוא, כי התשוקה והאהבה הם בלב רשפי' רשפי אש, ויין טבעו לחמם, אבל המוח הוא קר, ולזה רומז ניסוך המים, ותורה נמשלה למים, והיא קירוב רחוקים כבמדרש שהיו מים התחתונים בוכין אנן בעינן להוי קדם מלכא והובטחו בניסוך המים ע"ג המזבח, והוא בזכותו של משה, כבמדרש ברוך אתה בצאתך וברוך אתה בבואך בביאתו לעולם קירב רחוקים זה בתי' בת פרעה, וביציאתו מן העולם קירב רחוקים זה ראובן שאמר יחי ראובן ואל ימות, והנה בכל ימות השנה לא הי' ניסוך המים כלל, אלא ניסוך היין לבד שהוא בזכותו של אהרן וכתיב תוכו רצוף אהבה וגו', ובסוכות בשביל מצות לולב שהיא בזכותו של משה כנ"ל, זוכין גם לניסוך המים [וידוע פי' הרמב"ם עירה של מים לתוך של יין יצא היינו שערבן אף שמזוג פסול לגבי מזבח, ולדברינו הוא כמו מצות נטילת לולב בסוכה והבן]:

נ״ההענין מה שמיעטה תורה להדיא גזל בסוכה ולולב יותר מבכל המצות, דהנה סוכה היא אהבה כדכתיב וימינו תחבקני, וכתיב בצלו חמדתי וישבתי, וכן לולב שד' מינים רומזים להש"י כבמדרש שישראל נוטלין את מינים אלו ושמחין לפני הש"י, והנה כבר אמרנו שכאשר יש השפעת אהבה ותשוקה בעולם, ואדם משתמש בהאהבה במקום שאינו ראוי באהבת חיצונית זה נקרא גזל שגוזל את האהבה ממקום הראוי, כי באם האהבה היא בחיצונית שוב לא תוכל להיות כראוי במקום הראוי, כי אין שתי האהבות יכולין לדור בלב אחד, וקיסרי וירושלים אם יאמר לך אדם ישבו שתיהן אל תאמין אלא אם מלאה זו חרבה זו, א"כ זה שהכניס האהבה לחיצוניות הרי בהכרח גזל אותה ממקום הראוי:

נ״וובזה יש לומר טעם פסול גזל במצות אלו, כי ע"י שמקיימם ע"י גזל, ועבירת הגזל משכתו לגזול את האהבה והתשוקה ממקומה בסוד עבירה גוררת עבירה א"כ לא די שלא קיים המצוה אלא שעוד מגרע גרע, וזהו שאיתא במדרש אוי לזה שנעשה סניגורו קטיגורו, שלא לבד שהעדר ממנו הסניגור אלא שנעשה ממנו קטיגור, והכל מטעם הנ"ל:

נ״זובזה מיושב קושית התוס' סוכה (ט'.) ל"ל לכם תיפוק לי' מטעם מצוה הבאה בעבירה, ולהנ"ל מיושב דענין מצוה הבאה בעבירה מפורש בירושלמי שאין עבירה מצוה, וא"כ הוא רק העדר המצוה, אבל הכתוב דלכם מורה שעוד מגרע גרע כנ"ל:

נ״חבפייט ואנכי היודע ועד כי עמי קימו מצותי' [על מצות סוכה], ויש להבין הלוא מצות סוכה היא בגלוי ובפרהסיא והכל רואין והכל יודעין ואין מי שיכול להכחיש, ואפי' אומה"ע יודעין מזה ומפורסם ביניהם ולמה צריכין שהקב"ה יעיד בזה, ונראה שאף שבפועל כולם מקיימים מצות סוכה בשוה, אבל אין הסוכה קולטת את כולם בשוה, והוא כדמיון תיבת נח שכל הראוי לכנוס לתיבה התיבה קולטתו, וכל שאינו ראוי אין התיבה קולטתו, והוא כמו ארץ ישראל שנאמר בה כאשר קאה את הגוי אשר מלפניכם, שא"י אינה מקיימת עוברי עבירה, אלא ששם הוא בפועל וכאן הוא בפנימית, וע"כ באה מצות סוכה אחר יוהכ"פ, שנטהרו נפשות ישראל בהכרח ברב או במעט, ואז אפשר להסוכה לקלוט אותם, והסימן לזה שהסוכה קולטת הוא מוצא קורת רוח מאד מאד בהסוכה, ולהיפוך ח"ו מי שאין הסוכה קולטתו אינו מוצא בה קורת רוח, וזה לאו לכל אדם בשוה, אלא מי שמוצא בה קורת רוח ביותר, הוא לעד שקולטתו ביותר, ובאשר זה תלוי במחשבת הלב אינו גלוי וידוע אלא להיודע תעלומות, והוא היודע ועד בזה:

נ״טובזה יש לפרש דברי הש"ס ע"ז (ג'), שלעתיד יאמרו אוה"ע תנה לנו מראש ונעשנה יאמר להם מצוה קלה יש לי וסוכה שמה והקב"ה מוציא חמה מנרתיקה והם מבעטין בסוכתן ויוצאין, כי זה עצמו הוא נסיון טוב, די באם היתה קולטתן היו מוצאין בה קורת רוח, והיו צריכין להצטער על שנעדר הקורת רוח, כאדם שנאבד ממנו כל הונו ורכושו, והביעוט מורה היפוך זה, והוא לעד שאין הסוכה קולטתן, מחמת שאינם ראויין לה, והם רחוקים מהש"י ותורתו:

ס׳במדרש אמור (פ"ל ט"ז) בזכות ולקחתם לכם ביום הראשון הרי אני נגלה לכם ראשון ופורע לכם מן הראשון זה עשו שנאמר ויצא הראשון אדמוני וגו' ובונה לכם ראשון זה בהמ"ק דכתיב כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו, ומביא לכם ראשון זה מלך המשיח דכתיב ראשון לציון הנה הנם וגו', ביאור הדברים דהנה מצות לולב מורה על קישור ראשי האברים להש"י כבמדרש אתרוג דומה ללב, לולב לשדרה, הדס לעין, ערבה לשפתים:

ס״אונראה לומר שיש בו תיקון על פגם ברית רח"ל שהוא קישור כל האברים, ואמרו ז"ל כל ש"ז שאין כל רמ"ח אבריו מרגישין וכו', וע"כ מציל נמי מארבע מלכיות כבמדרש הובא בכד הקמח, והיינו מפני שכל כחם הוא הפיזור והפירוד, וע"כ הם במספר ארבע כנגד ארבע רוחות, היפוך ישראל שהם עם אחד בארץ, ובכתבי האריז"ל שכל הגליות באין מחמת פגם ברית, כדכתיב כי גר יהי' זרעך בשביל פגם זרעך, והטעם י"ל שהרי הפגם הוא בהתאחדות קישור כל הרמ"ח איברים, ע"כ שולט כח חיצוני שהוא להיפוך מהאחדות והוא כח האומות, וידוע שכחה של מלכות רביעית שקול או יתיר משלשתן, והוא כחו של עשו הנקרא קוצץ, שכל ענינו הוא קיצוץ ופירוד ופיזור, כבמדרש ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת שער מפוזר ומפורד כאדרת, ועליו נאמר בזר עמים קרבות יחפצו, ובמדרש שאין עשו נופל אלא ביד משיח בן יוסף שזה פירש מן הערוה וזה נדבק בערוה, והכל עולה בקנה אחד:

ס״בוהנה אמרו ז"ל שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, למנות עליהם מלך, ולמחות זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה, וכבר אמרנו ששלשה דברים המאחדים את כלל ישראל, הראשון הוא ארץ ישראל שהרי לא נתערבו ישראל עד שעברו את הירדן, והשני הוא מלך ישראל, ע"כ נקראה המלוכה בלשון עצר, יורש עצר, זה יעצור בעמי, כי עצרת תרגומו כנישין, והשלישי הוא בהמ"ק שכל ישראל מתקבצין בבית אחד, ובו נעשים כל ישראל חברים ברגל, ואמרנו ששלשה אלה הם לעומת גוף ונפש ושכל, היינו א"י היא המאחדת את ישראל בגופן כמובן, מלך הוא המאחד בנפש שהוא היודע להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד והרוח משכנו בלב, והוא המאחד את הרצונות שדרך כל איש ישר בעיניו, ונפש היא הרצון כמ"ש אם יש את נפשכם שפירושו רצונכם, בהמ"ק הוא המאחד את כל השכליות של ישראל, וע"כ נאמר כי יפלא ממך דבר וגו' וקמת ועלית וגו' והוא מקום השראת השכינה שהוא כדמיון השכל ששורה במוח, וע"כ בכניסתן לארץ ישראל נצטוו למנות להם מלך שיתאחדו גם בנפשות, ולהכרית זרעו של עמלק שהוא המפריד בין הדבקים, והוא הי' כל מגמתו שלא יכנסו לארץ כמ"ש הצרור המור ריש פ' תבוא שלכן נסמך פ' כי תבוא אחר פ' זכור להורות שבאנו לארץ על כרחו של עמלק, וטרם התאחדו ישראל גם בנפשותם ע"י המלך לא באה המצוה להכרית זרעו של עמלק, כי הי' כחו גדול עד שהתאחדו גם בנפשות אז יש להם הכח להכרית זרעו, ואחר הכרתת זרעו של עמלק יכולין לבוא להתאחדות גם בשכל והוא בנין בהמ"ק:

ס״גולפי הדברים האלה יובנו דברי המדרש הנצבים פתח דברנו, שבזכות ולקחתם לכם ביום הראשון, היינו שמבואר במדרש שד' מינים מרמזים להקב"ה, ולאבות, ולסנהדרין, ולאברי האדם, ויש לומר שג' אבות וסנהדרין ואברי האדם הם נמי בגוף ונפש ושכל, אברי האדם הם בגוף, ואבות הם בנפש כי המדות טובות שבישראל הם ירושה מאבות, והמדות הם כחות הנפש, ולשון אבות היא מלשון אבה שפירושו רצון כמ"ש ולא אבה ה' אלקיך לשמוע אל בלעם, וסנהדרין הם תופשי התורה שהיא בשכל, והנה מפני שהלולב הוא קישור בגוף ונפש ושכל, ע"כ זוכין בשבילו לג' דברים הללו, להכרית זרעו של עשו שהוא עמלק המתנגד לביאת ישראל לארץ שהיא התאחדות הגופים, והוא מפאת קישור אברי הגוף להש"י המרומז בלולב, ובמדרש ריש וישב בזעקך יצילוך קבוציך תניא כנוסו וכנוס ובניו הצילו מיד עשו, ובונה לכם ראשון זה בהמ"ק, הוא מפאת קישור כחות השכל שבלולב המרומז בסנהדרין כנ"ל, ומביא לכם את מלך המשיח שנקרא ראשון, הוא מפאת קישור כחות הנפש שמרומז בלולב שהוא האבות כנ"ל:

ס״דבפייט וחן בשלום סוכו בצנועי צדק בפאר פרוכת בעבודת ערך, יש לפרש עבודת ערך עפ"י מאמר כ"ק זקיני זצללה"ה מקאצק בפסוק כי מי בשחק יערוך לה', כי בשמים איננו ענין הערכה אלא בתחתונים שביכולתם להכין ולערוך את לבבם, אבל המלאכים אינם יכולין להכין ולערוך את עצמן כלל, אלא הם עומדים תמיד בבחי' אחת כמו שנבראו, ע"כ חן בשלום סוכו בעבודת ערך, מה שלא נמצא במלאכים:

ס״ההנה אנו אומרים בברכת ק"ש ובנו בחרת מכל עם ולשון וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול באהבה להודות לך וליחדך באהבה, יש לפרש שכאן מזכירין כל היו"ט שבחודש תשרי מר"ה עד שמ"ע, ובנו בחרת הוא ר"ה שנתחדשה הבחירה של ישראל ואמרו לפני מלכות שתמליכוני עליכם, ופירשו בסה"ק שיהי' הרצון להמליכה ובמה שאמרו שתמליכוני עליכם עליכם דייקא, א"כ הרי זה חידוש הבחירה בישראל מכל עם ולשון, וקרבתנו מלכנו הוא יוהכ"פ שנפשות ישראל נתקרבין ומתדבקין בהש"י, וזהו לפני ה' תטהרו, היינו שהטהרה היא מחמת הדביקות בהש"י, וכמו שאמרו ז"ל מים שנטמאו משיקן והן טהורין וכבר דברנו בזה, לשמך הגדול הוא סוכה עפ"י מה שאיתא בכתבי האריז"ל שלשמך הגדול הוא זכירת מחיית עמלק שאין השם שלם עד שימחה זרעו של עמלק, ואיתא שסוכה היא מחיית עמלק, ויש לפרש הטעם כי סוכה היא גימ' שני השמות הוי' אד', א"כ היא חיבור שמים וארץ, היפוך עמלק קוצץ בן קוצץ נרגן מפריד אלוף, להודות לך הוא לולב שהוא להודות ולהלל, וליחדך זה שמ"ע שזה התכלית כנודע:

ס״וברש"י ובפייט צ"ח כבשים שבמוספי סוכות הם לבטל הצ"ח קללות שבמשנה תורה, ופירש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה כי בהקללות נאמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב, וסוכות הוא זמן שמחתנו שהעבודה היא בתכלית השמחה מתקנין זה ודפח"ח:

ס״זולי יש להוסיף בה דברים שלכן מספר הצ"ח הוא בכבשים ולא בפרים ואילים, כי פרים הם בזכות אברהם, אילים בזכות יצחק, והנה העדר השמחה הוא מפאת הפסולת שבאדם כי אדם שאין בו פסולת הוא לעולם מלא שמחה, כי עוז וחדוה במקומו, אלא שהפסולת שבאדם מטמטמת את לבו ומטילה עליו עצבות, וכמו שפירש כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הפסוק תגלנה עצמות דכית, היינו שטהרת וטהור מתרגם דכי, והנה אברהם יצא ממנו פסולת ישמעאל וכל בני קטרה, יצחק יצא ממנו פסולת עשו ואלופיו, ע"כ באו רמזי השמחה לבטל הצ"ח קללות בהכבשים שהם נגד יעקב שלא היתה בו פסולת:

ס״חהנה סוכות הוא חג של אהרן, הענין דמדתו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, אף שהי' אדם גדול מאוד איש מרכבה ורעיוניו משוטטים תמיד באלקית ובעולמות העליונים, מ"מ השפיל עצמו לעשות שלום בין איש לאשתו ואיש לרעהו ולקרב אנשים נמוכים להחזירם בתשובה, ובזכות זה הוא סוכות קירוב רחוקים, כדכתיב הביאני המלך חדריו, ואז נמי מטעם זה ענין ניסוך המים שהוא ג"כ קירוב רחוקים מים התחתונים שהובטחו ליקרב ע"ג המזבח:

ס״טולפי האמור דענין מצות סוכה הוא כעין מדתו של אהרן, יש להבין דברי הזוה"ק פרשת אמור כל מאן דאיהו משרשא וגזעא קדישא דישראל ישבו בסוכות תחות צלא דמהימנותא ומאן דליתי' מגזעא ושרשא קדישא דישראל לא יתיב בהו ויפוק גרמי' מתחות צלא דמהימנותא, דהנה איתא במדרש שאם אהרן ראה שאדם עבר עבירה הי' מקרב אליו והי' אותו האיש אומר אוי לי אילו הי' אהרן יודע מה שעשיתי לא הי' מדבר עמי ועשה תשובה, וכ"כ הי' בוש לעבור עוד עבירה:

ע׳וכענין הזה הוא ענין סוכה שהקב"ה מכניס את ישראל לביתו היא הסוכה שחל שם שמים עלי', וסוכה גימ' שני השמות הוי' אד', ובשביל זה עצמו האדם משים אל לבו ומעריך את עצמו אם הוא ראוי לכך לדרוך על שמות הקדושים, ומתבייש בעצמו ומקבל עליו עול תורה ומצות על להבא ושלא ישוב עוד לכסלה, אך זה הוא בישראל דווקא כי אתם המעט מכל העמים בשביל שהם ממעטין עצמם ומבינים בעצמם מהותם שאינם ראים וכנ"ל, אבל אומה"ע הם בהיפוך כשמקרבין אותם נדמה להם שהם ראויים ולמי יחפוץ מלך מלכי המלכים לעשות יקר וגדולה יותר ממני, ומשיגים עוד גיאות מזה ומרשיעים עוד וכמו שאמר נבוכדנצר אעלה על במתי עב אדמה לעליון, וע"כ ענין סוכה הוא רק לישראל שהם ממעטין עצמם, ובאין ע"ז לתשובה וקבלת עול מלכות שמים שלימה, אבל לאומה"ע היא סם המות שמשיגים עוד גיאות ומרשיעים ביותר, והנה מדת ישראל למעט עצמם היא ירושת אבות, אברהם אמר אנכי עפר ואפר, וכל זרעו אחריו הם מעיקרא גזעא ושרשא דישראל, ולהם נאה ולהם יאה לשב בצלא דמהימנותא, אבל מאן דלאו הוא עיקר גזעא ושרשא דישראל היא סם המות אצלו כנ"ל ע"כ יפוק גרמי' מצלא דמהימנותא, שמלבד שאינו מקבל תועלת מהסוכה, עוד מגרע גרע כנ"ל. ובזה יש לפרש מה שאמר ר"ג לזקנים ראיתם טבי עבדי שהוא ת"ח ויודע שעבדים פטורים מן הסוכה לפיכך ישן לו תחת המטה, ועיין בר"ן שהקשה למאי דס"ד דמפני צד איסור ישב לו תחת המטה מה איסור יש בזה, ולהנ"ל ניחא דס"ד דמגרע גרע כנ"ל, אבל שם בירושלמי מסיק טעם אחר כדי שלא לדחוק את החכמים שמאחר שהי' ת"ח אין בו חשש זה:

ע״אובמה שאמרנו יש לפרש דברי הש"ס יומא (מז.) אמרו עליו על ר' ישמעאל בן קמחית פעם אחת סיפר דברים עם ערבי אחד בשוק ונתזה צנורא מפיו על בגדיו וכו', ומשמע שם שהי' ביוהכ"פ, ועוד מעשה כזו, ותימא איך ביוהכ"פ אחר ז' ימי הפרישה יצא מבהמ"ק לדבר עם גוי, ותמיד הייתי מסביר לעצמי שהי' בעת ששלטו האומות על ישראל, וגם זה דוחק גדול, ולהנ"ל יש לפרש בפשיטות דידוע דיתרון האור מהחושך דכשרואין שיש במציאות חושך ניכרת מעלת האור, והנה הכ"ג הי' צריך אז להראות מעלת ישראל ולאהבם לפני אבינו שבשמים, ע"כ עשה מעשה זה לצאת ולדבר עם הגוי ובודאי השיג גיאות מאוד מזה שכ"ג ביום הזה ידבר עמו, בזה הראה לפני המקום מעלת ישראל שאם אהרן הכהן הי' מדבר עם אחד הי' עוד ממעט עצמו כנ"ל ונשבר לבו בקרבו, וא"כ ראוים ישראל לברכה ולחיים טובים ולכל השפעות טובות:

ע״בובזה יש לפרש עוד מאמר הש"ס ע"ז מצוה קלה יש לי וסוכה שמה, הוציא חמה מנרתיקה מיד בועטין בסוכתן, נמי מהאי טעמא הוא שניתנה להם מצוה שבה תובחן מעלת ישראל שישראל כהאי גוונא נעשו נכנעים ע"י מצוה זו אבל האומות השיגו מזה גיאות וחושבין שמגיע להם זה בדין וע"כ הם כועסין כשמקדיר עליהם החמה ובועטין כי זה תורת הגס רוח, אבל ישראל יוצאין בבושת פנים ונכנעין, ובזה ניכרת מהות הגוי ומהות הישראל:

ע״גשנת תרע"ד

ע״דבמדרש מאן דנקיט באיין בידו הוא נצח דינא, ויש להבין הלוא גם זולתינו יכולין ליקח זה בידיהם ומה סימן הוא זה, ונראה דהנה במדרש דלולב הוא כינוס כל ראשי האיברים שבאדם להיות לאחדים להודות ולהלל לשמו יתברך, והנה ידוע שהעבירות מושכין את האדם לאחור ואינם מניחין לו לצמצם את המחשבה והרצון להש"י, אף שרוצה לצמצם מחשבתו אינו יכול, כי מכל עבירה נברא מלאך משחית וקטיגור, וכמו למעלה כן למטה הוא כאבן מונח על פתח וסגור הלב ומאפיל את המוח, אך ביוה"כ כשנמחלו העונות מעבירין את המשחית, כמ"ש בזוה"ק בפסוק גם ה' העביר את חטאתך לא תמות, וזה שאנו מתפללים מחה והעבר פשעינו וחטאתינו מנגד עיניך, וכמו למעלה כן למטה גוללין את האבן מעל פתח הלב ונקרע סגור הלב, ושוב ביכולת לכל איש לצמצם את מחשבתו ולהלהיב את לבבו ביותר, וזה בדוק ומנוסה לכל איש נלבב הבא לטהר [זולת אם ח"ו נכתב ונחתם וכו'] וכמ"ש המגיד הקדוש הרבי ר' בער זצללה"ה שלשה ספרים נפתחין שהלב עצמו הוא הספר, והפירוש כנ"ל, א"כ זה דנקיט באיין בידו היינו ענין הלולב במושלם כינוס כל ראשי האיברים כנ"ל זה לאות וסימן דנצח דינא, כי באמת זה סימן מובהק מאד במדה ובמשקל כל אחד לפי ערך תשובתו בימים האלו, זה רב וזה מעט, ומ"מ כל איש ישראל אי אפשר שלא הרהר בתשובה בימים אלו, וכל ישראל מתענין ומתפללין ואומרים וידוי, א"כ כל איש ישראל לפי ערכו נפתח סגור לבו, ויש לו חלק וענין במצות לולב וזה הבאיין בידו כי נצחנו דינא, וזהו שאיתא במדרש שובע שמחות אל תקרי שובע אלא שבע כי שבע הוא מספר כללי, כמו שהאדם מקבץ כל כחותיו להש"י זוכה לעומתו לשובע שמחות:

ע״הבזוה"ק כיון דיתבו בסוכות הא אשתזיבו מן מקטרגא, ויש להבין ענין הגנת הסוכה מן מקטרגא, ונראה עפ"י מה שאמרו ז"ל דע"י עבירות נברא מלאך משחית וקטיגור למעלה והוא עצמו מה שאמרו ז"ל כל העובר עבירה מלפפתו ומוליכתו לגהינם, כי מלאך משחית זה שהוא קטיגור למעלה הוא קשור באדם לא יפרד ממנו עד שמשכהו לגהינם, וע"י התשובה הוא מסולק מהאדם שלמטה ומעבירין אותו מלמעלה, וכמו שאמרנו בדיבור הקודם כמו שאיתא בזוה"ק בפסוק גם ה' העביר חטאתך לא תמות, והיינו העביר חטאתך מלמעלה לא תמות מלמטה, והנה בר"ה ויוה"כ שישראל עשו תשובה ונמחלו העונות מ"מ עדיין ישנם במציאות ורודפין אחר האדם לבלבלו להממו ולאבדו שעי"ז צריכין להגנה בסוכה, וכמו שיש בהם כח למטה, נמי יש בהם כח למעלה לדחוק את עצמם לפעמים ליכנס ולקטרג, כי למעלה ולמטה הוא בסגנון אחד:

ע״ווהנה שמעתי מכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שאמר בשם צדיקים הראשונים כת הקודמים דמאחר דכל בי עשרה שכינתא שריא, לכן אפי' מלאך הבא שם חיל ורעדה יאחזהו מפני פחד ה', עכת"ד, ויש להבין דמצד הסברא ק"ו לכחות הרעים איך יוכלו לרדף אחר אדם בעודו תוך קיבוץ עשרה מישראל, אך התירוץ לזה הוא שכחות הרעים באים תוך מסתרי לבו של אדם ואינם באים תוך הקיבוץ כלל אלא לכל פרט ופרט בפ"ע, כי מסתרי לבב האנשים אין להם חיבור זה לזה, שאין זה יודע מטמנותיו של זה, א"כ אין להם ענין עם הקיבוץ שיהי' עליהם פחד ה' ששורה בהקיבוץ:

ע״זוהנה סוכה שחל עלי' שם שמים וידוע מספר סוכה גימטריא צ"א כגמטריא שני השמות, והיא מסובבת משמות הקדושים, ע"כ אין ביכולת כחות הרעים לבוא שמה להתדבק עם האדם, וכמו ששמעתי מכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה שאין לקרות ק"ש שעל המטה בסוכה אלא פרשה ראשונה לבד כמו בליל שמורים, וכמו למטה כן למעלה אין להם יכולת לכנוס ולקטרג, וזהו כיון דתבו בסכות הא אשתזיבו מן מקטרגא:

ע״חברבינו בחיי סוכה לשון סוכה ברוח הקודש כי היא מביאה לרוח הקודש, והענין יש לומר כי האדם הוא בדוגמא העליונה, וכמו שם הוי' שמורה על מציאותו ובלתי נתלה בעולם והוא אחר שנברא העולם כמו קודם שנברא העולם, כן יש דוגמא באדם שורש נשמתו שהיא חלק אלקי ממעל שאינו נתלה בהגוף ואיננו נטבע בהגוף אלא הארה מתפשטת ממנו להגוף, וכמו שם אד' שבלתי אפשר להקרא אדון רק כאשר יש נבראים המקבלים אדנותו, וכמו שאנו אומרים לעת נעשה בחפצו כל אזי מלך שמו נקרא, וידוע דשם הזה יורד בעולמות שלמטה, כן יש כחות באדם כחות שהם נטבעים בהגוף, ואולי יש לפרש מ"ש נעשה אדם בצלמינו כדמותנו לעומת שתי בחי' אלה שיש באדם, ובזוה"ק בראשית (כ"ב:) בצלמנו ההוא אור כדמותנו ההוא חשך דאיהו לבושא לאור כגוונא דגופא דאיהו לבושא לנשמתא עכ"ל, ומן העליונים יובנו התחתונים, והנה רוה"ק הוא מחמת דביקת כחות הנפש לשורש נשמתו ומשם מושכים רוה"ק, וע"כ סוכה שהיא גמטריא שילוב שם הוי' אדני פועלת נמי באדם התחתון דביקת כחות הנפש לשורש נשמה, ע"כ הסוכה מביאה לרוה"ק, ואולי זה טעם השני ניסוכין ניסוך המים וניסוך היין:

ע״טבש"ס מ"ק (ט'.) בעי דיליף דאין מערבין שמחה בשמחה דכתיב ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים לפני ה' אלקינו שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום ואם איתא דמערבין שמחה בשמחה איבעי לי' למנטר עד החג ומיעבד שבעה להכא ולהכא, ע"כ, ואף דמצוה הבאה לידך אל תחמיצנה ואין מעבירין על המצות, כבר תירץ כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה עפ"י דברי החכם צבי סי' ק"ו דמשום מצוה מן המובחר מותר להעביר, וה"נ אם הי' הגמר בזמן מקודש הי' מקודש יותר, כבש"ס זבחים (צ"א.) אטו שבת למוספין אהני לתמידין לא אהני, אך עדיין צריכין למודעי, דבשלמא מצוה בלתי נמשכת ואין בה אלא שעת עשייתה לבדה בזה שייך לומר דמוטב לאחר כדי שתהי' המצוה מן המובחר אבל מצוה נמשכת כגון בהמ"ק השראת השכינה למטה, שאיחור כל רגע ורגע היא אבידה שאינה חוזרת אין סברא כלל שיהי' מותר לאחר, דומה למ"ש הצל"ח פסחים (ט:) דבכלי תשמיש אין שייך לומר דבר שיש לו מתירין ועד שתאכלנה באיסור תאכלנה בהיתר, שהרי יכול להשתמש בה גם היום גם מחר והשימוש של היום היא אבדה שאינה חוזרת:

פ׳ונראה דכאשר נסתכל בכתובים נראה דכל איחור של בנין הבית ארבע מאות ושמונים שנה הכל נסתעף מחטא העגל, ואלמלא החטא הי' נעשה בנין הבית במוקדם האפשרי, וכמו שאמרו בשירת הים תביאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה', ובזוה"ק ח"ג (רכ"א.) שהי' ראוי להיות תיכף הבנין מעשה שמים כמ"ש פעלת אנת ולא אוחרא, והנה פעלת הוא לשון עבר שהי' מוכן בשמים, ולזה הבנין אנו מקוים לעתיד כמ"ש בונה ירושלים ה' איהו ולא אוחרא ועובדא דא הוי אתחזי למהוי ברישא נפקו ישראל ממצרים עיי"ש:

פ״אוהנה מצד הסברא הפשוטה יש לומר שאלמלא החטא לא היו צריכין להתעכב במדבר כלל, אלא משה הי' נכנס אתם תיכף לא"י והי' בהמ"ק יורד מלמעלה, כי צורך הסיבוב במדבר שהיו צריכין למיהך במדברא תקיפא אתר דשלטנו דנחש מלכו חייבא לתברא תוקפי' וחילי' ולכתתא לי' ולאכפיא רישי' דלא ישלוט כמ"ש בזוה"ק פ' תצוה, אבל אלמלא חטאו בעגל הי' נעשה כל התיקון ונגמר הכל, כמו לעתיד דכתיב ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, ולא הי' צריכין לסבב כלל במדבר:

פ״בוהנה מבואר בכתוב שבחירת הלוים היתה מחמת החטא ואלמלא חטאו בעגל לא נתרחקו ישראל מעבודת המשכן, ויש לומר עוד דגם עשיית הדגלים במדבר לא היו צריכין מאחר שהיו נכנסין לארץ תיכף, כי כל ענין הדגלים הי' באשר הוצרכו ללכת ולסבב במדבר לכתתא רישא דסט"א, והיו צריכין שיתקיים בהם איומה כנדגלות, או מטעמים אחרים שכתבנו בעזה"י במקומו, וע"כ לא הוזכרו הדגלים עוד בכתוב בכניסתן לארץ, משום שלא הוצרכו אלא במדבר מקום משכן הקליפה:

פ״גונראה עוד דגם למלחמת הכנענים בא"י לא היו צריכין שהיו בורחים מאליהם כרגע מפני פחד ה' ועמו ישראל, וכבמדרש שקצצו את כל האילנות כששמעו שישראל יצאו ממצרים ללכת לא"י, הרי שהיו כמתיאשים בעצמם, ואפי' אחר חטא העגל איתא בספרי הובא ברש"י אלמלא שלחו המרגלים לא היו צריכין לכלי זיין, ומובן ק"ו אלמלא חטא העגל זה היו באין לארץ תיכף בלי שום מלחמה, והי' נתקיים תיכף תביאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך, זה אחר זה במוקדם:

פ״דוהנה נצטוו על מלאכת המשכן ממחרת יוה"כ ברדתו מן ההר עם לוחות השניים, ובכ"ה בכסליו נשלמה כל המלאכה והי' מונח מקופל עד ניסן כבמדרש, ומצד הסברא כדי שיעמידהו בחודש הרחמים, ובמדרש איתא כדי שיעמידהו בחודש שנולד בו יצחק, נמי הפירוש משום דיצחק נולד מתוך מעשה דהכנסת אורחים שהתחסד אברהם עם המלאכים, וכבר אמרנו במק"א שבאשר הי' מדת הדין הי' צריך דווקא שתהי' לידתו מצד החסד, והנה ידוע שמוטב הי' אם יכולין לעמוד במדת הדין, אבל באשר זה קשה מאוד, מה גם אחר החטא ע"כ נצרך למדת החסד, ולפ"ז מובן אלמלא חטא העגל לא הי' המשכן מונח מקופל להמתין על חודש הרחמים:

פ״הולפי הצעות האלה בואו חשבון מה הי' אלמלא חטאו בעגל, והנה עשיית המשכן היתה בהמשך הזמן ממחרת יוה"כ י"א תשרי עד כ"ה כסלו שהם שני חדשים וחצי והם ע"ב ימים כנגד מילוי שם הגדול שבו נברא העולם שהמשכן הי' בדומה לו כבמדרש, כיצד י"ט מתשרי, כ"ט ממרחשון, כ"ד מכסלו הרי ע"ב, ולפי"ז מובן, אלמלא חטאו בעגל והי' מצוה להם על מלאכת המשכן ביום י"ז בתמוז, יום בואו עם הלוחות, [כי לא הי' צריך להמתין עד למחרת כמו שהמתין בלוחות השניים, שאז הי' יו"ט של יוה"כ ולא הי' אפשר לעשות מאומה לצורך הנדבה, אבל בי"ז בתמוז בודאי לא הי' מאחר ומחמיץ המצוה,] והי' נשאר י"ב ימים מתמוז נ"ט ימים מאב ואלול יום אחד מתשרי הרי ע"ב, נמצא שאז הי' נגמר המשכן באחד בתשרי, ובאשר אלמלא חטאו והיו זכאין בודאי היתה עמידת המשכן באותו יום חודש הדין, כי הי' זוכין בו מצד הדין, ובו ביום היתה התחלת החנוכה של הנשיאין והי' גמר החנוכה בי"ב לחודש תשרי, ובאשר לא היו צריכין עוד לכל סדר הדגלים ומינוי הלוים וגם מצד הסברא מנין נמי לא היו צריכין, שהרי הי' מתקיים בהם אני אמרתי אלקים אתם, ובש"ס ע"ז (ה'.) אלמלא חטאו ישראל לא היו מתים, והי' די המנין שמכסף פקודי העדה שנעשה מהם האדנים, מה גם לפי מה שכתבנו במקומו שכל הענין הי' לצורך הסיבוב במדבר, ובודאי שיהוי מצוה לא משהינן והיו נוסעים תיכף לא"י, והנה המהלך מחורב עד קדש ברנע שהלכו אח"כ בשלשה ימים ק"ו אלמלא חטאו היו מגיעים בשלשה ימים עד מקום בהמ"ק, כי אז לא הי' שייך קדש ברנע שהרי לא היו צריכין לערוך מלחמה כלל, ותיכף הי' יורד להם המקדש מהשמים, וזה הי' בט"ו בתשרי יום חג הסוכות, והי' נתקיים המקרא בשלימות הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך, וזה מה שרצינו לבאר:

פ״וולפי"ז מובן שענין בהמ"ק וחג הסוכות שייכים להדדי, וזה היתה הכוונה מראש, אלא שנתקלקל הענין מחמת החטא ונשתהה ארבע מאות ושמונים שנה, ומעתה מובן שהי' שלמה המלך מחכה והולך לגמור הבית בסוכות כמו שהיתה הכוונה לולא דאין מערבין שמחה בשמחה, ע"כ הוצרך שתהי' נגמרת גם שמחת החנוכה בחג הסוכות:

פ״זוכן יהי' לעתיד שתתחיל החנוכה בפסח ותמשך עד סוכות לפי פירושי כת ראשונים ז"ל בחנוכה המפורשת ביחזקאל:

פ״חברש"י פרי החג שבעים כנגד ע' אומות שמתמעטין והולכין סימן כלי' להם, ובימי המקדש היו מגינים עליהם מן היסורים, ויש להבין למה דווקא הפרים כנגד האומות ולא היו שבעים אילים כנגד האומות, ונראה דהנה במדרש נשא (פ"י) אילו כתיב ואבדיל העמים מכם לא היתה תקנה לאומות אלא ואבדיל אתכם מן העמים כזה שהוא בורר וחוזר ובורר, ע"כ, והפירוש הוא פשוט דאלו הי' כתיב ואבדיל העמים מכם הי' משמע כבורר פסולת מתוך האוכל שמשליך את הפסולת ואין לו תקנה, אבל כתיב ואבדיל אתכם מן העמים שהוא כבורר אוכל מתוך פסולת שבורר וחוזר ובורר מעט מעט טוב שנמצא בהם, היינו או שגם בעודו בגופו בא ונתגייר ונדבק בישראל, או עכ"פ בנפשו שנתגלגל בישראל, וזה ישאר אף לעתיד דאין מקבלין גרים לימות המשיח, מ"מ הנפשות שבהם שיהי' בהם עוד מעט טוב, החלק הטוב יתמרק ויזדכך ויתגלגל בישראל, עד שלא ילך לאיבוד אפי' נקודה אחת טובה:

פ״טאך איכות הבירור נראה שהיא ע"י ירידת הקדושה כללית, וידוע דכל חלק מתאוה להדבק בהכלל, וע"כ חלקי הטוב זעיר שם זעיר שם נקבצו באו להתאחד בקדושה כללית, הא למה זה דומה לאחד שנתפזרו לו מחטין דקים וקטנים מאד, מביא אבן השואבת שטבעה למשוך אצלה ברזל ומעבירה ע"פ מקום ההוא והמחטין נדבקין אחת אחת באבן השואבת ומעביר וחוזר ומעביר עד שנדבקין כולם, והנה זה מחסדי הש"י שחשב מחשבות שלא ידח ממנו נדח, וידוע שטבע החסד להתפשט למטה, ונקרא ימין הפשוטה למטה לקבל שבים, וכמדתו של א"א מדת החסד שהשפיל עצמו אפי' לאנשים שפלים מאד כדי להעלותם מתוך החושך והפחיתות:

צ׳ולפי האמור יש לפרש ענין הפרים שמקריבין בסוכות עבור שבעים אומות, היינו שידוע שסוכות הוא זמן החסדים כידוע בכוונות, ע"כ הוא זמן קירוב חלקים הנדחים בין האומות, וכענין שיהי' לעתיד שפליטי האומות יעלו לחוג את חג הסכות משא"כ בשאר ימים טובים, משום דאז הוא זמן קירוב רחוקים, וע"כ מקריבין אז עליהם קרבנות היינו שממשיכין להם השפעה וכלליות קדושה, ועי"ז חלקי הטוב שבהם מתקרבים כנ"ל, ובאין ומתגיירין או הנפשות עולות מתוך הטומאה ונתגלגלו בישראל, ולפי"ז יובן מה דמשמע שע"י שמקריבין עליהן הן מתמעטין, [ואף שבפירש"י יש לפרש שהקרבנות הן רק להגין עליהם מן היסורין, אבל בזוה"ק ח"ג (רנ"ט.) מבואר כמו שכתבתי שהרי הקשה אי הכי רע עין הוינן לגבייהו, דאלו לפי מה שנראה מפשטות לשון רש"י אדרבה טבותא לבד עבדינן בהדייהו להגן עליהם מן היסורין, וכן משמע במדרשים כבזוהר וכמו שכתבתי] שהרי חלקי הטוב שבהם הולכים ומתבררים עד דיתקיים בהו ביבוש קצירה תשברנה (ישעי' כ"ז י"א), וישארו אפם ואין, ומדה זו תתנהג עד יובל הגדול ששמיני עצרת רומז אליו והדברים עתיקים, וע"כ בשמ"ע אין מקריבין עליהם כלל כי כל חלקי הטוב כבר נדבקו בישראל וחלקי הרע כלים ונאבדים:

צ״אולפי האמור יובן מה שבא רמז זה בפרים ולא באילים וכבשים, שידוע שפרים כנגד אברהם אילים כנגד יצחק כבשים כנגד יעקב, ומדה זו הנ"ל היא רק מצד מדת חסד מדתו של אברהם אבינו כנ"ל:

צ״בוהנה כמו שמדה זו נוהגת בכלל העולם כן היא באדם הפרטי, כי האדם הוא עולם קטן, והיינו שאז הזמן שמשפיעין קדושה לכל לב איש ישראל, ונקל הוא לכל איש ישראל לעורר בקרבו את נקודת לבבו להדבק בקדושה הכללית ויפרדו ממנו כל חלקי הרע, וההפרש שבישראל, כולו בעצם הוא טוב ורק מעט הרע שנדבק בו, וכאשר חלקי הטוב מתאחדין בקדושה הכללית נדחה הרע ממנו ונשאר טוב, אבל באומות שהעצם רע נתבררו ממנו רק חלקי הטוב ונשאר הרע:

צ״גויש לומר עוד שישראל זרע יעקב לא לבד שנפרדו מהם חלקי הרע אלא שגם הרע נהפך לטוב, וזה הצ"ח כבשים שכבשים הם כנגד יעקב, וכך היתה מדתו של יעקב, וע"כ יעקב אבינו לא מת שנהפך גם גופו במדריגת הנפש, כי הוא הפך חשוכא לנהורא, וע"כ מספר צ"ח כבשים כמספר צ"ח קללות שבמשנה תורה, כמנין ח"ץ וחץ פתאום הי' מכותם נהפך לטוב ונהפך הכל לטוב וחץ נהפך לצח, ונתקיים בישראל והשביע בצחצחות נפשך (ישעי' נ"ח, י"א), וגם לזה בסוכות הזמן מסוגל, ומ"מ אף מי שלא הגיע למדה זו, מתעוררים עכ"פ חלקי הטוב שבקרבו לדחות את חלקי הרע ממנו וכנ"ל:

צ״דבזוה"ק ח"ג (רפ"ג.) בפסוק אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם במועדם דאיהו עונתה כמו מועדה הכי בגוונא דא מצה בה מזמנין לשבעה יומין דפסח, מזמנין לשבעה יומין דסוכות בשבעה מיני דאינון לולב ואתרוג ג' הדסים וב' בדי ערבה, שבועות קראן לון באורייתא, ר"ה יומא דדינא, כל חד במיני' כל מאן דקרא כל דרגא במיני' יתקיים בי' אז תקרא וה' יענה, עכ"ל:

צ״הונראה דהא דאמר ר"ה יומא דדינא הוא מצות השופר לעורר הלבבות גנוחי גנח ילולי יליל, וכענין שאמרו ז"ל בש"ס מגילה (טו:) ולרוח משפט זה הדן את יצרו ופרש"י דן את יצרו כופהו לשוב בתשובה, והנה שופר הוא מפנימית הלב ומאן דנפח מתוכו נפח והוא מעורר את הקדושה, כענין ויפח באפיו נשמת חיים וכבר דברנו מזה, והוא שכעין המצוה שממשיכין בה את קדושת היו"ט, באותו סגנון היא קדושה הנמשכת, והיא קדושה לנקודה הפנימית שבלבו:

צ״וולפי"ז יש לומר דקדושה הנמשכת ביוה"כ בודאי דמשכין לה במצות העינוי שהיא מצות היום ממשיך נמי דוגמתה, וכמו שהצום נקרא עינוי נפש, כן ממשיך נמי קדושה לנפש, והוא יותר מר"ה שאין המשכה אלא לתוך הנקודה הפנימית, וזה הוא בכל חלקי הנפש, סוכות הוא עוד יותר שהמשכה היא ע"י מצות הנעשות בידים ממשיך נמי קדושה אפי' לחיצונית האדם, שהידים הן היותר חיצונים שבגוף כאמרם ז"ל מה ידיו מאבראי, והוא עוד נעלה ממצה בפסח אף שהיא נמי עשי' גשמית ומקדש את גשם האדם, מ"מ הרי המאכל נכנס בפנימיותו, אבל נטילת לולב היא רק בחיצונית הגוף ומקדש את כל אבריו אף היותר חיצונים:

צ״זויש לומר עוד שמצות סוכה שהיא מקפת על האדם, ונכנס בה אפי' ברגלים, ומצותה אפי' בשינה שהיא בגוף לבד שאינו נשאר בו אלא קיסטא דחיותא, מקדשת עוד יותר את האדם אפי' בחינות הרחוקות מעצם אדם, וכזה יש לפרש מה שאנו אומרים בסוכות זמן שמחתינו, אף שגם פסח ושבועות מחויבין בשמחה, מ"מ יש תוספות שמחה שהיא קירוב רחוקים והתפשטות הקדושה ביותר, וכמו שהגיד כ"ק זקיני זצללה"ה מקאצק ששמחה היא התפשטות הקדושה, ומובן שבסוכות שהוא זמן התפשטות ביותר, לזה נאה לקרותו זמן שמחתנו:

צ״חמה שאנו אומרים בהתפלה בעת הכניסה לסוכה והרב כבסני מעוני ומחטאתי טהרני, דהנה בזוה"ק ריש פ' ויגש שדורש הפסוק כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו זה יהודה ויוסף, אמר ר' יהודה רזא דמהימנותא הכא דהא כד רעותא אשתכח וקשורא אתעטר כחדא כדין תרין עלמין מתקשרן כחדא ואזדמנן כחדא וכו' וכדין כי הנה המלכים נועדו תרין עלמין קדישין עלמא עלאה ועלמא תתאה עברו יחדיו רזא דמלה דכד מתחברן כחדא כדין עברו יחדיו בגין דכל חיובין לא אתעברון לאתכפיא עד דמתחברן כחדא כדכתיב ועובר על פשע וע"ד עברו יחדיו עברו אינון חובין אתכפרו דהא כדין כל אנפין נהירין וכל חובין אתעברו עכ"ל:

צ״טוהנה יש לומר שזה נמי ענין לולב וסוכה, שלולב הוא יוסף כמבואר בכוונות, וסוכה היא דוד הבא מיהודה כדכתב אקים את סוכת דוד הנופלת, וגם במצות סוכה עצמה יש בה יחוד שני השמות הוי' אדנ' שסוכה גמטריא הוי' אדנ', וע"כ אז הוא זמן דכל אנפין נהירין והוא תכלית הכפרה, וכל מי שרוצה להתקרב הוא שעת הכושר ביותר להתקרב:

ק׳במדרש ולקחתם לכם ביום הראשון ר' אבא בר כהנא פתח קחו מוסרי ואל כסף קחו מוסרה של תורה ואל כסף, וכבר אמרנו שאין הפירוש כסף הגשמי דאטו בשופטני עסקינן שצריכין לאזהרה זו, ועוד שאינם בסוג אחד וככה הי' צריך לאמור מוסרה של תורה ולא מוסרה של חכמה אנושית, כמ"ש הברטנורא ריש אבות, אבל מוסרה של תורה וכסף הגשמי שאינם בסוג אחד לא שייך לומר כן, אלא ודאי שהכוונה על אהבה רוחנית המכונה בשם כסף, מלשון כי נכסוף נכספת:

100

ק״אונראה לבאר זה עפ"י מה שפי' כ"ק זקיני אדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק, דברי הת"כ ריש שמיני בפסוק ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה', אמר להם משה לישראל אותו יצה"ר העבירו מלבכם ותהיו כולכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום כשם שהוא יחידי בעולם כך תהא עבודתכם מיוחדת לפניו שנאמר ומלתם את ערלת לבבכם מפני מה כי אני ה' אלקיכם הוא אלוקי האלקים ואדוני האדונים עשיתם כן וירא אליכם כבוד ה', ופירש הוא זצללה"ה כי למעלה מן הענין כתיב ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני ה' שפירושו שהעמידו עצמם לקבל מדריגות, ע"ז אמר להם משה מדריגות אתם חפצים, עשו אתם מה שעליכם העבירו יצה"ר מלבכם וכו' כל הענין עשיתם אז ממילא וירא אליכם כבוד ה' ודפח"ח:

101

ק״בובאותו סגנון יש לומר נמי בכאן כזה פתיחה למצות לולב שנקרא נעים ומרומז להקב"ה שישראל נוטלין ושמחים בו לפני הש"י בדביקות אהבה, ע"ז אמר קחו מוסרי זה מוסרה של תורה, כי לשון מוסר היא מלשון הסרה וסילוק כמ"ש (ישעי' יז א') הנה דמשק מוסר מעיר, ומוסרה של תורה היינו להסיר את היצה"ר ואת ערלת הלב מלב עד שהמעשה תהא מיוחדת לפניו ית"ש כלשון הת"כ ממש, ואל כסף היינו לא תהי' כוונתכם להשיג האהבה והדביקות, אלא עשיתם כן היינו להעביר היצה"ר וכו' אז ממילא תשיגו המדריגות וירא אליכם כבוד ה', ותנעמו בנועם המצוה:

102

ק״גלהבין ענין הפלוגתא אי סוכה דירת קבע בעינן אי דירת עראי בעינן, דהנה סוכה היא זכר להנהגה שהיתה במדבר למעלה מדרך הטבע כי אם בנסים מפורסמים נגלה לכל אפי' לאומות עולם, שהיו רואין מרחוק עמוד ענן יומם ועמוד אש לילה שאין לו שום ענין בדרך הטבע והי' מתמיד זה ארבעים שנה, והגם שהיו עוד נסים נגלים מן ובאר ולא נעשה זכר למו, היינו משום שזה נגלה ומפורסם יותר אפי' לאומות העולם, ובכלל זה נכללו כל הנסים שנעשו לישראל במדבר, זהו למ"ד ענני כבוד עשה להם, ומ"ד סוכות ממש עשה להם לא פליג על היות להם ענני כבוד במדבר שהרי זה מפורש בכתוב, אלא סבירא לי' שהזכר איננו לנס מיוחד אף שהוא מפורסם יותר, אלא לכללות ההנהגה כל ימי היותם במדבר, ובין למר ובין למר הזכר הוא להנהגה יוצא מהיקש הטבע:

103

ק״דוהנה כבר אמרנו שהנהגה הנסית והנהגה הטבעית כל אחת יש לה מעלה מה שאין בחברתה, שהנהגה הנסית יש לה מעלה שהיא בלי טורח ובלי עמל ולכבוד ולתפארת, כענין שאיתא במדרש שאמרו אומות העולם אלוהות הן אלו שאין תשמישן אלא באש, אבל הנהגה הטבעית היא ע"י טורח ועמל כמדרש בראשית עשאו עבד מכודן לעצמו דאי לא לעי לא נגיס, ומ"מ יש להנהגה הטבעית נמי מעלה שאין בהנהגה הנסית, כי בהיות חורשין וזורעין ומקיימין מצות התלויות בארץ, נתבררו כל חלקי הקדושה המפוזרים בגשם חומר הארץ, ועוד לו שגם חומר הארץ נתקדש, והוא כענין ביאת הנשמה לזה העולם, כידוע, ומובן לפי הדברים האלה שהתכלית היא הנהגה הטבעית כדי לברר כנ"ל, והנהגה הנסית במדבר היתה צורך לשעתה לבד, כדי שיתחזקו ישראל בתורה ואמונה טהורה למען יהי' ביכולתם לבוא לארץ לחרוש ולזרוע ולברר כנ"ל, ומ"מ תכלית התכלית היא שיתקדש כל כדור הארץ כמו לעתיד, ויזדכך החומר עד שתשיב כל הנהגה למעלה מן הטבע של עכשיו, ועתידה א"י שתוציא גלוסקאות וכלי מילת ויהיו מתפרסים שלא בטורח ושלא בעמל, והלכו גוים לאורך ומלכים לנוגה זרחך ולא יהי' לך עוד השמש לאור יומם ולנוגה הירח לא יאיר לך והי' לך ה' לאור עולם, וכל יעודי הנביאים על לעתיד:

104

ק״הקיצור הדברים הנהגה שבמדבר שהיתה הנהגה נסית היתה רק הכנה להנהגה הטבעית שבא"י ועוד כל ימי עולם עד לעתיד, שאז תתעלה כל הטבע וישוב הכל קודש למעלה מן הטבע:

105

ק״ווהנה מובן שכל הכנה נקראת עראי והתכלית נקראת קבע, וע"כ מר סבר דירת עראי בעינן, סבר שבאשר הזכר הוא להנהגת המדבר וזו היתה הכנה לבד ע"כ צריך הזכר ג"כ להיות עראי, ומר סבר דירת קבע בעינן וסבירא להם מאחר דסוף כל סוף ותכלית התכלית תהי' הנהגה הנסית לעתיד, א"כ תהי' הנהגה הנסית קבע ואלי' אנו מצפין, יש לעשות הזכר לזה נמי קבע, והנה איזה חכם הרואה את הנולד היינו שהעתיד עומד נגד עיניו כמו ההוה, וע"כ רוב חכמי ישראל סוברים דירת קבע בעינן היינו משום דהעתיד הי' עומד לנגד עיניהם ממש ואליו עושין הזכר:

106

ק״זולפי האמור יובן מה דלית הלכתא כהסוברין דירת קבע בעינן דשיטה היא ולית הלכתא כחד מנייהו כי כל אחד סובר הקבע בענין אחר מזולתו, והיינו כי הסוברים קבע בעינן שהרמז על לעתיד מסתמא דבקו נפשם בהענין שלעתיד עד שהעתיד הי' עומד נגד עיניהם כנ"ל, והנה לעתיד כל צדיק וצדיק יהי' לו מדור בפני עצמו ע"כ אין הקביעות שוה וכל אחד הצריך קביעת הסוכה כענין קביעתו לעתיד, אבל לית הלכתא כחד מנייהו שההלכה היא לפי ערך העולם וכל העולם אינן דבקים עתה בהענין שלעתיד שהוא תכלית התכלית, אלא בעולם ההיה והנהגת המדבר היא רק עראית:

107

ק״חולפי האמור יש לפרש דברי הפייט לשבת חוה"מ שהתחיל לדבר במצות סוכה דירת עראי ומסיים בהא דלעתיד כשיבואו אומות העולם ויאמרו תנה לנו מראש ונעשנה, והקב"ה משיבם מצוה קלה יש לי וסוכה שמה, יסד הפייטן ארבע דפנות וצל עלי' לא תרחקו מעלי', והלוא מאן דאמר ד' דפנות הוא משום דס"ל סוכה דירת קבע בעינן, ולהנ"ל ניחא שאז לעתיד שתשוב הנהגה הנוכחית למעלה מן הטבע של עכשיו אז באמת הכל יודו שסוכה דירת קבע בעינן:

108

ק״טשנת תרע"ו

109

ק״יכתיב (הושע י"א ג') ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו, וברש"י שמות (י"ד כ') משל למהלך בדרך ובנו מהלך לפניו, באו לסטים לשבותו נטלו מלפניו ונתנו לאחריו, באו זאבים מאחריו נתנו לפניו, באו לסטים לפניו וזאבים מאחריו נתנו על זרועו ונלחם בהם, כך ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו:

110

קי״אונראה שזה הענין בבעלי תשובה דאמרו ז"ל מקום שבעלי תשובה עומדים אפי' צדיקים גמורים אינם יכולין לעמוד, וכבר תמהו איך יתכן זה, אך יש לומר דכל בע"ת [זולת תשובה מאהבה שזדונות נעשו כזכיות] עוד באין עליו לסטים מלפניו וזאבים מלאחריו, דהיינו שכחות החיצונים עוד רודפים אחריו, ואינו יכול לעמוד בעצמו, ע"כ השי"ת ברוב רחמיו מגביהו למעלה, מקום שאין יד כחות החיצונים שולטת, לעומת שצדיקים מוטב לפניהם, שיעמדו בקשרי המלחמה נגד כל המצירים ובזה יתגדל ויתקדש ש"ש ביותר, ולתכלית זו באה הנשמה לזה העולם, אך בע"ת שכבר נכשלו בחטא די שיפקיעו את עצמם ע"י שמגביהין אותם כנ"ל, והנה ידוע שכחות החיצונים וקטרוגם עולים רק עד כנגד זרועות עולם, ומשם למעלה הוא עולם החירות, ע"כ בע"ת משכין להו בחילא יתיר ומגביהין אותם למעלה ראש ברגעא חדא ובשעתא חדא, ועי"ז הם ניצולים, וזהו מקום שבע"ת עומדים, והנה בקהלת יעקב ערך מקום ד' הביא בשם זוה"ק בראשית ממקומו דא שכינתא עלאה ובשם ספר המגיד לב"י דג"ס הראשונות איקרי מקום, וע"כ לפי דרכנו מובן שמקום שבע"ת עומדים הוא למעלה מזרועות עולם כנ"ל:

111

קי״בויש לומר דזהו ענין סוכה אחר יוה"כ שישראל הם במדריגת בע"ת ומשכין להו בחילא יתיר, וזהו משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו שהיא הסוכה אימא דמסככת על בנין כבזוה"ק:

112

קי״גבמדרש פרשת אמור ד"א ולקחתם לכם הה"ד תודיעני אורח חיים שובע שמחות אמר דוד לפני הקב"ה תודיעני באיזה פילון מפולש לחיי העוה"ב ר' יודן אמר אמר הקב"ה לדוד אם חיים אתה צריך יסורין אתה צריך כדכתיב ודרך חיים תוכחות מוסר שובע שמחות שבענו בה' שמחות מקרא משנה וכו' ד"א אלו ז' כתות של צדיקים שעתידין לקבל פני השכינה וכו' ד"א שובע שמחות אל תהי קורא כן אלא שבע שמחות אלו ז' מצות שבחג ואלו הן ד' מינים שבלולב וסוכה חגיגה ושמחה וכו' אמר ר' אבין משל לשנים שנכנסו אל הדיין וכו' כך ישראל ואומה"ע באין ומקטרגין וכו' ולית אנן ידעין מאן נצח אלא במה שישראל יוצאין מלפני הקב"ה ולולביהן ואתרוגיהן בידן אנו יודעין דישראל אינון נצוחייא:

113

קי״דויש לדקדק בהא דקאמר אם חיים אתה צריך יסורין אתה צריך כדכתיב ודרך חיים תוכחות מוסר, הלוא אין זכר שמה ליסורין, ועוד התינח להדרש דשובע שמחות מיירי בתורה או עוה"ב שהם מהמתנות טובות שלא נתנו אלא ע"י יסורין, אבל להדרש דמסיק דאלו ז' מצות שבחג יסורין מאי עבידתייהו, ועוד מה ענין הא דר' אבין לכאן, וגוף דברי ר' אבין אינו מובן מאי ראי' היא מהא דישראל נוטלין לולביהן שהם נצוחייא שזה יתכן רק כשהדיין מוסר הבאיין לבע"ד ולא כשלקח מעצמו:

114

קי״הונראה דאין הפירוש יסורין כפשוטו ח"ו, אלא באשר עוה"ב הוא גבוה מאד כמ"ש (ישעיהו ס״ד:ג׳) עין לא ראתה אלקים זולתך, אי אפשר לזכות בו אלא ע"י שבורח מן ההיפוך, וכבמדרש ריש חקת בפסוק מי יתן טהור מטמא לא אחד העוה"ב מעוה"ז, והגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה הפי' בשם רבו כ"ק הרי"ם זצללה"ה מגור היינו כל כמה שמתרחק מעוה"ז זוכה לעומתו לעוה"ב, ופרשנו במק"א עפ"י דברי הזוה"ק דמחמת הבריחה מדבר חיצוני בא לעומתו לקדושה, וכענין ויברח משה מפני פרעה זכה להא דוישב על הבאר הידוע, וע"כ הבורח מטנופי דהאי עלמא זוכה לעומתו לעוה"ב, וזהו הפירוש יסורין מלשון יסור מעליו אולתו, היינו להיות מוסר ונפרש מדברים הגשמיים, ובאמת כי כל יסורין בפשיטות נמי התכלית להתיש כח הגשמיות והחומר, וע"כ מי שמעצמו פורש אין לו צורך עוד ביסורין, וכאמרם ז"ל טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר ממאה מלקיות, וזהו שהביא להא דיסורין אתה צריך מקרא ודרך חיים תוכחות מוסר שהכוונה אחת:

115

קי״וולפי האמור יתפרש נמי לפי הדרש דאלו ז' מצות שבחג שהם כולם דביקות ואהבה, דזה יתכן נמי רק אחר המוסר והפרישה מטנופי דהאי עלמא, כי אין שניהם יכולין לדור בלב אחד, ובאמת בעוד העונות מטמטמין לבו של אדם ועבירה גוררת עבירה, כמעט מהנמנע המוסר והפרישה מדברים החומרים, אך אחר יוה"כ שנפשות ישראל נטהרו אז הזמן מסוגל לזה:

116

קי״זובזה יש לפרש סיום דברי המדרש מאן דנסב באיין בידי' הוא נצח דינא, דבזה שישראל יוצאין ולולביהן ואתרוגיהן בידיהן להודות ולהלל באהבה ודביקות, זהו סימן מובהק דנצחו דינא ונמחלו עונותיהם ונטהרו נפשותיהם [כבמדרש לקמן דניצוח הדין הוא מחילת העונות], דבלא"ה לא היו יכולין כי היו העונות הקודמין מושכין אותן לאחור ח"ו, ודברי המדרש מבוארים:

117

קי״חבמדרש ד"א ולקחתם לכם ביום הראשון הה"ד פנה אל תפילת הערער ולא בזה את תפילתם שנצחו ישראל בדין ונמחלו עונותיהן וכו' וא"ר אבין אין אנו יכולין לעמוד על אפיו של דוד פעמים שקרא עצמו עני פעמים שקורא עצמו מלך הא כיצד בשעה שהי' צופה ומביט שצדיקים עתידין לעמוד ממנו כגון אסא וכו' הי' קורא עצמו מלך וכו' ובשעה שצופה רשעים יוצאים ממנו כגון אחז מנשה אמון הי' קורא עצמו עני שנאמר תפלה לעני כי יעטוף ר' אלכסנדרי פתר קרי' בפועל הזה מה פועל הזה יושב ומשמר לכשיפליג מלאכתו קמעה וילקישנה בסוף כד"א והיו העטופים ללבן וכו', ויש להבין מאמר ר' אלכסנדרי מה ענינו לתפילה, ולגבי הא שקורא עצמו עני כשצופה שרשעים יוצאין ממנו, והמפרשים נדחקו מאד בפירושו, גם מה ענין זה להא דנצחו ישראל בדין, ולסיום דברי המדרש בפסוק תכתב זאת לדור אחרון עי"ש:

118

קי״טונראה לפרש דהנה דוד המע"ה הי' מוצא תמיד חסרונות בנפשו כמשפט השלמים שכל מה שהם צדיקים יותר נדמה בעיניהם שלא עשו כלום, והי' בעיניו חרפת אדם ובזוי עם, מה גם להיות מלך ישראל משיח אלקי יעקב בודאי לא מצא את עצמו ראוי לזה, ע"כ לא הרהיב עוז בנפשו לקרוא א"ע מלך, אך בשעה שהי' צופה ומביט שצדיקים יוצאים ממנו הי' תולה המלוכה בזכות בניו וע"כ אז דווקא קרא א"ע מלך, ולהיפוך נמי כשהי' צופה שרשעים יוצאין ממנו הי' תולה החסרון בעצמו שמחמתו ובשבילו הם רשעים, וע"כ הי' אז קורא א"ע עני שפירושו שפל, שהי' בעיני עצמו שפל שבאנשים:

119

ק״כוהנה מדה זו להיות בעיני עצמו שפל שבאנשים האומנם שהיא מדה טובה שאין כמוה, ומה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסולייתה, מ"מ צריכה שמירה גדולה לבל תגרום יאוש הנורא שהוא גרוע מהכל, וע"ז בא ר' אלכסנדרי ופירש סיפא דקרא כי יעטוף שפירושו שמצפה ושומר לסופו של דבר, כמו פועל המצפה ושומר לסוף מלאכתו, וכן דוד המע"ה בכל עת שהביט בשפלותו ושרשעים יוצאין ממנו הביט נמי לסוף כל המעשים ומה תהי' אחרית דבר שעתיד לעמוד ממנו מלך המשיח והוא יתקן את כל העולם, ובימיו יתקיימו כל יעודים הטובים, ומובן שזה הי' לו למשיב נפש להחליף כח וללבוש עוז ותעצומות בעבודתו עבודת הקודש, ובאמת זה לימוד גדול לכל איש ואיש לזכור היטב מה יהי' סוף כל המעשים ומה עתיד להיות ממנו, שאף שכעת איננו ראוי מ"מ סוף כל סוף עתיד להזדכך ע"י סיבות שונות או ע"י גלגולים עד שעתיד לאשתאבא בגופא דמלכא, וזה נותן עוז ותעצומות להחזיק בעבודת ה' ולא ירף:

120

קכ״אולפי האמור יובן שזה הענין נאות למצות לולב ונצחון ישראל לאומה"ע, שאף שהאדם הוא בעיני עצמו כערער בערבה ובר"ה גנוחי גנח וילולי יליל, וביוה"כ הוידויין עפר אני בחיי ק"ו במיתתי, מ"מ מחמת שיביט אל סופו כנ"ל בזה יוסיף עוז ותעצומות להודות ולהלל ויגביה לבו בדרכי ה' בשמחה, וזהו סיום דברי המדרש תכתב זאת לדור אחרון אלו דורות הללו שהם נטוים למיתה ועם נברא יהלל י"ק שהקב"ה עתיד לבראות אותם ברי' חדשה, ומה עלינו לעשות ליקח לולב ואתרוג ונקלס להקב"ה, היינו אף בעודנו בגלות המר ונטויין למיתה ח"ו, מ"מ עלינו לזכור את העתיד שעתידין להבראות ברי' חדשה, וע"כ עלינו מעתה לעשות, ליקח לולב ואתרוג ונקלס להקב"ה:

121

קכ״בענין ניסוך המים, יש לומר דהנה בזוה"ק ח"ג (רנ"ו.) שסוכה היא דוגמת תיבת נח, ומינה שאינה קולטת אלא הראוי לה כמו תיבת נח, ואף שכולם יושבין בסוכות אבל להיות נקלט בה צריך להיות מעיקרא ושורשא דישראל כמ"ש הזוה"ק, וע"כ היא הגנה בעד כחות הרעים הרודפין אחר האדם לבלבלו ולהכניס בו מחשבות לא טובות, כמו תיבת נח שהיתה הגנה מפני מים הזדונים הם מי המבול:

122

קכ״גוהנה במדרש נח (פ' ל"א) קנים תעשה את התיבה א"ר יצחק מה הקן הזה מטהר את המצורע אף תיבתך מטהרתך, וכבר אמרנו הענין שהי' צריך לטהרה כי איתא בספרים שהי' קושיא עליו שלא הוכיח את דורו, ואף דבמדרש שהוכיחם והיו מבזים אותו, מ"מ ודאי כדבעי לא עביד, והנה בזוה"ק פ' תזריע דכמו דבשביל לה"ר נגעים באין, כ"כ על העדר הדיבור במקום הראוי כגון תוכחה, העונש נמי הוא נגעים, וע"כ הי' צריך טהרה כטהרת המצורע, והנה במדרש שם פ' ל"א שאמר נח על עצמו ואני כאשר עשו כן עשיתי ומה ביני לבינם, אף שהם השחיתו דרכם והוא הי' צדיק גמור, מ"מ דן א"ע כאלו הי' בידו למחות [ע"י תוספות תוכחה] ולא מיחה, ומ"מ התיבה היתה לכפרה וטהרה, אף שחשב שמגיע לו עונש כדור המבול:

123

קכ״דולפי האמור דסוכה היא דוגמת תיבת נח היא נמי טהרה אפי' על חטא כדור המבול ולפי"ז יש לומר דמאחר דסוכה היא טהרה כנ"ל ושם אמרו ז"ל מפני שחטאו בגלגל עין שדומה למים לפיכך נמחו במים, והיינו שהם במעשיהם הרעים המשיכו התפשטות כח מים הזדונים המסתיר את אור אלקי מהאיר אל העולם וזהו הענין שלא שמשו המזלות כל י"ב חודש שכל ענין האור הוא מנובלות אור של מעלה, והמים הזדונים הסתירו זה, ומאחר דענין סוכה הוא טהרה על כל אלה זוכין להיפוך להתגלת אור עליון בתחתונים, וזהו ענין סוכה גמטריא צ"א והבן וכבר דברנו מזה, וע"כ נמי לעומת שאז היתה התפשטות כח מים הזדונים זוכין בסוכה להיפוך והוא ניסוך המים, שמצד התפשטות כח הקדושה הרחוקין נעשו קרובים, ומים התחתונים נתקרבו, ולעומת כשהם חטאו בגלגל העין שדומה למים משכו עליהם את מים הזדונים, כן נמי בסוכות כשישראל נתכפרו ונטהרו בגלגל העין הדומה למים זוכין לניסוך המים:

124

קכ״הובמ"ש יש לפרש מה ששמעתי מכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה בשם רבו אדומ"ר הרי"ם זצללה"ה מגור שסוכות הוא עין טובה עכ"ד, כי מחמת טהרת גלגל העין נמשכה נמי עין טובה ודו"ק, ואולי זה גורם נמי למצות לולב יעשו כולם אגודה אחת ויבואו אלו ויכפרו על אלו שזה פרי טובת העין:

125

קכ״ובש"ס ע"ז (ג'.) שיאמרו האומות תנה לנו מראש ונעשנה, ולשון מראש צריך פירוש, כי הו"ל למימר תנה לנו מעתה ומה לשון מראש, ונראה דהנה אמרו ז"ל שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל ולא נתן להם אלא ע"י יסורין, תורה, וא"י, ועוה"ב, והפירוש פשוט דהחומר צריך מירוק, וע"ז איתא בספרים טעם על גלות מצרים שנצרפו כצרוף את הכסף ויצאו שלימים, ובשביל ד' דברים יצאו ממצרים, והנסיון והצירוף הי' לזכך החומר עד שהיו מוכנים לתורה, וכן א"י למעלתה, ומכ"ש עוה"ב שצריך נסיון וצירוף לזכך עד שיהיו מוכנים לקבל, ולפי"ז יש לשאול איך לעתיד ירצו האומות שיתן להם אז התורה הלוא יאמר להם אי' הצירוף והנסיון שמקודם, רדו מקודם למצרים ויתר נסיונות וצירופין, ועוד כי בראשונה שלא רצו לקבלה, ואדום שאל מה כתיב בה ונאמר לו אל תרצח ולא רצה לקבל וכו' ופירש מהר"ל משום שהם בעצם אינם מוכנים לתורה, ואיך יאמרו תנה לנו הלוא אינם מוכנים לתורה:

126

קכ״זונראה עפי"מ שהגדנו בפסוק מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאתיך שובה אלי כי גאלתיך, היינו שבאמת בעוד העונות כמשא כבד יכבדו ומטמטמים את הלב וכופפין את הקומה, כמעט שבלתי אפשר לשוב, אך כאשר רוצים לשוב ואינם יכולים מקדים הש"י ומוחה העונות מקודם למען יהי' ביכולתם לשוב, וזה שאמר שובה אלי כי גאלתיך, שגאלתיך מיד כחות הרעים שהיו תוקפין אותך בכח ולא נתנוך לשוב, ומעתה שובה אלי, וזה שלא לפי הסדר כי הסדר שבראשונה ישובו ואח"כ יגאל אותם וכמ"ש שובה אלי ואשובה אליכם, אבל הש"י ברוב רחמיו גאלם בראשונה:

127

קכ״חובזה יש לפרש טענת האומות תנה לנו מראש, היינו שבראשונה יתן להם אף בעודם בלתי מזוככים, ושע"י המצות יבואו לכלל זיכוך, וזה שהשיבם הקב"ה מצוה קלה יש לי וסוכה שמה, היינו דהנה בכל החג אנו אומרים הושענא, ובודאי באם היו ישראל עושין תשובה מאהבה ביוה"כ היו נושעים לגמרי ולא הי' עוד שייך שום קטרוג, כי תשובה קדמה לעולם וכמה אומות שהרתיק עליהם הקב"ה לעשות תשובה וכמו נינוה, וכן כתיב פנו אלי והושעו כל אפסי ארץ ואמרו ז"ל כהנים לוים וישראלים לא נאמר אלא כל אפסי ארץ, ועיקר הקטרוג הי' מחמת שהתשובה לא היתה עדיין כפי הנדרש, אבל הש"י ברוב רחמיו הכניס את ישראל לסוכה תחת צל כנפיו, וזה יעורר בישראל תשובה מאהבה, והוא יו"ט של אהרן שכך היתה מדתו של אהרן שהי' מתקרב להחוטאים, והיו אח"כ אומרים לעצמם אלו הי' אהרן יודע מחטאותי לא הי' מדבר עמי והי' עושה תשובה, ובסגנון וה הוא חג הסוכות והוא כעין טענת האומות תנה לנו מראש כנ"ל ע"כ ניתנה להם מצות סוכה:

128

קכ״טאך באמת מדה זו נוהגת רק בישראל שכאשר מקרבין אותם נתעוררת נקודה הפנימית שבהם שאינה מתקלקלת לעולם ומתבייש במעשיו ועושה תשובה, אבל אומה"ע כאשר מקרבים אותם מתגאים עוד יותר, וכל זה איננו שוה להם כי מגפן סדום גפנם ומשדמות עמורה, וע"כ כאשר הם מצטערים בסוכתם בועטין ויוצאין, כי לפי השערתם הי' צריך הקב"ה למענם לאמור לחרס לא יזרח ולא תקדיר עליהם השמש ולא תלהט אותם, ע"כ נתמלאו עוד חימה, אבל ישראל הם ממעטין עצמם ומשערים שבשביל שאינם ראוים לישב בפלטין של מלך ומתביישים ונעשין נכנעים עוד יותר, א"כ מצות סוכה היא תשובה שלימה על טענתם תנה לנו מראש, שבהם אין שייך זה אלא אם הם מתחילים ועושים תשובה ומעצמם נעשים נכנעים מתקבלים ובאם לאו אי אפשר:

129

ק״לשנת תרע"ז יום א'

130

קל״אבמדרש משכר לקיחה אתה למד שכר לקיחה, במצרים אגודת אזב בכמה הוית טימיא דידי' בד' מיני והוא גרם לישראל לירש ביזת הים ביזת סיחון ועוג, ביזת ל"א מלכים, לולב שעומד על האדם בכמה דמים וכמה מצות יש בו עאכו"כ, ויש להבין מי לא מצינו מצות שעולין לאדם ביוקר הרבה מארבעה מינים אלו בא"י שגדלים שמה, ועוד מה שאמר והוא גרם איך תלוי מה שזכו לירש בגרם אגודת אזוב:

131

קל״בונראה דהנה יש לדקדק למה לא קחשיב נמי ביזת מצרים, אך יש לומר דהנה כל רכוש הגוים מוצאו מג' קליפות הטמאות, ומה שנעשה אח"כ ראוי לישראל, בהכרח לומר שנתהוה בו ענין טהרה, וידוע שאזוב סגולתו להרחיק כחות הטומאה, וע"כ טהרת מי חטאת היא באזוב, וכן מצורע נטהר באזוב, וע"כ בפסח מצרים שהיתה הזאה באגודת אזוב, היתה טהרה מכחות המצרים, נעשו בתי ישראל מסולקים מטומאת מצרים, וכח זה נשאר לדורות לישראל, שרשות ישראל מסלקת כחות הטומאה, וע"כ אמר שהוא גרם לירש ביזת הים, וכן ביזת סיחון ועוג ול"א מלכים, הינו שנעשה ירושתם כאלו היתה של אבותיהם מעולם, שרשות ישראל היתה מקוה טהרה להם, ולא עוד אלא אפי' קדלי דחזירי הותרו להם וע"כ לא אמר ביזת מצרים:

132

קל״גויתבאר עפ"י מה שהגיד כ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה, דגר שנתגייר אין כלי תשמיש שלו צריכין טבילה, ומדמה לה לנתעברה ואח"כ נטרפה, שהטריפות חל על העיבור באמצעות האם, כן פקעה טומאה מהכלים, וחלה עליהם קדושת ישראל באמצעות טבילתו של הגר, עכ"ד, וע"כ רכוש שהי' ביד ורשות ישראל בשעת יציאתם ממצרים ואפי' השואל כלי מחבירו הוא כרגלי השואל אם השאילו מעיו"ט כמו שפקעה רשות וכח טומאת מצרים מישראל, כן הי' בהרכוש שהי' בידם מביזת מצרים, ע"כ לזה איננו זקוק לכח האזוב, אבל הביזה שבאה לידם לאחר מכאן צריכה טהרה, אבל זה גרם האזוב של מצרים, שלעולם רשות ישראל מסלקת כח טומאת הגוי ויצא מהשפעת ג' קליפות הטמאות, ומקבל חיות מסטרא דקדושה, לולב שעומד על האדם בכמה דמים וכמה מצות יש בו עאכו"כ, והיינו עפ"י מה דבש"ס סוכה (ל"ח.) שמוליך ומביא מעלה ומוריד לעצור רוחות רעות וטללים רעים, וראב"י אמר דין גירא בעיני' דסיטנא, והיינו שמסלק כחות רעים מכלל העולם ומכל אדם בפרט, וזהו בכמה דמים והוא כינוי לאהבה ורגש הנפש, שזה מגרש כחות הטומאה, שהם פגרים מתים כידוע, שאין בהם שום חיות, ותקרובתם נקראת זבחי מתים, וכמה מצות יש בו היינו שמקביל לראשי וחשובי האברים, שמסלקים כחות הרעים מאיברי האדם, ואתי הק"ו שפיר מה התם שלא הי' אלא בבתים הי' מסלק כחות הטומאה מהבתים ורשות ישראל, מה שהוא בגופו ממש שהוא מעון להנשמה וגם הגוף של ישראל בעצמו יש בו קדושה והוא דומה לגוילין של ס"ת עאכו"כ:

133

קל״דליל ב'

134

קל״הבמשנה (נ"א.) ולא הי' חצר בירושלים, שאינה מאירה מאור בית השואבה, פירש"י לפי שהמנורות גבוהין חמשים אמה, והר הבית גבוה, והאורה זורחת בכל העיר, וכותל מזרחי שהוא לסוף עזרת נשים, הי' נמוך כדאמרינן בסדר יומא והמנורות עולין למעלה הימנה:

135

קל״וויש להבין התינח רוח מזרחי שכותל המזרחי לא הי' מפסיק, אינך שלש רוחות מאי איכא למימר, ועוד דנראה דהעיר לא היתה מקפת כלל רוח מזרחית של הר הבית, שהי' צריך להיות פנוי מבתים וחצרות שלא יהי' מפסיק בין הר הבית לבין כהן השורף את הפרה, שהי' עומד בהר הזיתים ומכוין ורואה את פתחו של היכל בשעת הזאת הדם, ובאמת שאין בין הר הבית לבין הגיא, אלא קרקע מועט [כמו שזכינו לראותו כעת בחרבנו ושם הוא בית הקברות של הישמעאלים, הרחמן יזכנו לראותו בבנינו] הגם שאין ממה שהיא כעת ראי', שיכול להיות שכעת היא גמדה, אבל מ"מ מאחר שכך הי' צריך להיות מחמת כהן השורף את הפרה, למה נדחוק עצמינו לומר שגמדה, ובפשיטות לא היתה העיר מקפת את הר הבית, אלא משלש רוחות דרום, מערב, צפון, וכן משמע במשנה ג' פ"א דמדות, שני שערי חולדה מן הדרום משמשים כניסה ויציאה, קיפונוס מן המערב משמש כניסה ויציאה, טדי מן הצפון לא הי' משמש כלום, שער המזרחי עליו שושן הבירה צורה, שבו כ"ג השורף את הפרה, ופרה וכל מסעדי' יוצאין להר המשחה, ולמה לא כתיב בשער המזרחי נמי שמשמש כניסה ויציאה ומשמע שלא הי' משמש אלא לצורך הפרה, אלא ודאי ששם לא היו דיורין כלל, ובספר כפתור ופרח פרק ששי וז"ל והנה אין אנו רואים שיהי' משפת ההר כלומר הר המורי' של מזרחו תחתיו הוא עמק יהושפט, אלא כמו חמשים אמה או פחות עכ"ל, פי' עד חומת הר הבית:

136

קל״זועל דרך רמז יש לומר דהא דלא הי' חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית השואבה, הלב שבאדם נקרא ירושלים, והוא ירושלים שבעולם הקטן דהוא האדם דוגמת עיר ירושלים שבעולם הגדול, והמנורות שהיו גבוהין חמשים אמה רמז לשער החמשים, ואמר שהאור ההוא הי' מתפשט להלב, וזהו דתנא אשה היתה בוררת חיטין לאור של בית השואבה, אשה נקראת הלב שמקבל מן המוח, וברירת החיטין מן הפסולת, הוא ברירת המדות שיהיו בטהרתן, וידוע בזוה"ק חטה הוא חט ה', ומוץ ותבן הם הקליפות הסובבין את הלב, ועל דרך רמז זה יש לפרש גם דברי רש"י שכותל מזרחי שהוא לסוף עזרת נשים הי' נמוך דבלא"ה דברי רש"י תמוהין דהי' צ"ל שהוא לסוף הר הבית, וכן מפורש ברש"י יומא (ט"ז.) והיא מוכרח לפי הסוגיא עיי"ש, וכבר תמה ע"ז הרש"ש, ולפי דרכנו הוא כינוי להלב וכמ"ש שער החצר הפנימית הפונה קדים ביום השבת יפתח וגו' שפירשו בספה"ק שהוא רמז לפתיחת הלב, וזה שאמר הפונה קדים כי ידוע שהלב סתום ואין לו פתח, אלא כלפי מעלה מכוון כנגד המת, וע"כ כתיב הפנה קדים, וזה עצמו יש להעמיד בדברי רש"י בדבריו הקדושים, שכותל מזרחי שהוא לסוף עזרת נשים הי' נמוך, שאין לך הסותם את הלב, כמו גסות הרוח, ונימוכתו זהו הגורם פתיחתו, ישמע חכם ויוסיף לקח:

137

קל״חענין ניסוך המים, שפירש"י שהובטחו מים התחתונים להיות קרבים על המזבח, מלח וניסוך המים, ובמדרש שהיו מים התחתונים בוכין אנן בעינן למיהוי קדם מלכא עד שהובטחו כנ"ל, ויש להבין למה מלח הוא בכל יום, וניסוך המים הוא רק בחג הסוכות:

138

קל״טונראה שאני מלח שכבר פעל בו כח השמש, איננו כ"כ בשפלות, כמו מים שהם חומריים פשוטים כמ"ש מהר"ל שמים הם חומריים ביותר, וע"כ א"א שיתקרבו אלא בזמן קירוב רחוקים, זה בעלי תשובה שהיו רחוקים ונתקרבו, ונראה דהנה תשובה נמשלה למים כמ"ש (איכה ב' י"ט) שפכי כמים לבך, ובפועל נמי שערי הדמעות לא נשלבות, ודמעות נקראים מים טהורים שיורדין מן המוח, ובשפיכות הלב כמים ובדמעות של ישראל בר"ה וביוה"כ, זוכין לניסוך המים בסוכות, שממשיך השפעה ממקור עליון גבוה מאוד, דכמו דבעל תשובה משכין להו בחילא יתיר, ומקום שבע"ת עומדים וכו', כ"כ מים התחתונים אלו בניסוך המים מעוררים למעלה למעלה גבוה מאוד, למעלה מכל גוון, כמו שצורת המים בעצמם שהם פשוטים ואין בהם שום גוון, כן הוא השפע הנשפע בהתעוררות ניסוך המים:

139

ק״מט"ו מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים, כנגד ט"ו שיר המעלות שבתהלים, יש לפרש הענין מה שהיו אלו לעומת שיר המעלות, דהנה בסילוק לפני הקדושה ביום שני של סוכות יסד הקליר שהעלי' מגן עדן התחתון להעליון הוא בשיח נעימות שיר המעלות, ויש לומר דמקבל הוא בחי' נוקבא, ומשפיע הוא בחי' דכורא, וע"כ איש העושה להשלים את נפשו עדיין הוא בחי' מקבל ונוקבא, אך כשעבודתו היא לצורך תיקון העולמות, שהוא צורך גבוה, הוא נקרא משפיע בחי' דכורא, ובאופן זה כתיב באדה"ר ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה ואמרו ז"ל במצ"ע ומצות ל"ת, וזהו לעבדה ולשמרה, היינו שבמצותיו יהי' מתקן את הג"ע, שהוא בעצמו נברא ישר, ולא הי' צריך תיקון, אך אמרו ז"ל מעיקרא דעביד אינש אדעתי' דנפשי', ופירש הרב ז"ל, דהיינו להשלים את נפשו ואח"כ זוכה לשמה, היינו להשפיע בתורה להמשיך בה אלקית, ולפי"ז כל אדם יש בו ב' בחינות, תחילת עבודתו היא בחי' נוקבא, ואח"כ זוכין לבחי' דכורא:

140

קמ״אויש לומר שלעומת ג"ע התחתון וג"ע העליון, שזה שלא הגיע להיות אלא בחי' נוקבא, זוכה רק לג"ע התחתון, שהוא נמי בחי' נוקבא, המקבלת מג"ע העליון, אבל מי שזוכה לבחי' דכורא, זוכה נמי לג"ע העליון, [ובאמת שבכל מעשה האדם יש בו שתי בחי' אלו, ולעומתם יש הרבה בחי' ג"ע, תחתון, ועליון, ועליון לעליון עד אין שיעור, ויש שהוא עליון ומ"מ הוא תחתון להעליון ממנו, והדברים עתיקים] והעלי' מג"ע התחתון להעליון המינו מבחי' נוקבא לבחי' דכר היא בשיח נעימות שיר העלות, והנה הם ט"ו במספר לעומת שתי אותיות הראשונות שבשם הוי' ב"ה שנקראו תרין רעין דלא מתפרשין, וע"כ יש בכחם להעלות מבחי' נוקבא לבחי' דכר, ויש לומר שזה עצמו הוא ענין עזרת נשים ועזרת ישראל, לעומת ג"ע התחתון בחי' נוקבא, ועזרת ישראל בחי' דכורא, וע"כ המעלות שביניהן הם ט"ו במספר, כמספר ט"ו שיר המעלות שבתהלים:

141

קמ״בויש לומר עוד דלא אמר העולות מעזרת נשים לעזרת ישראל, אלא היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים, היינו שהכוונה בשמחת בית השואבה להמשיך אור גדול ממעלה למטה ירידה צורך עלי':

142

קמ״גבמדרש ולקחתם לכם ביום הראשון, ראב"כ פתח קחו מוסרי ואל כסף, קחו מוסרה של תורה ואל כסף, וכבר פרשנו שאין הפירוש כסף הגשמי, שהרי אינם בסוג אחד עם מוסר של תורה, שצריך להזהיר שיקחו את זה, ולא את זה, אלא הפירוש אהבה ודביקות מלשון נכסף נכספת:

143

קמ״דויש לומר עוד עפי"מ שפירש הרב בעל עקידה, הא דאמרו ז"ל הרואה סוטה בקילקולה יזיר עצמו מן היין, היינו שאצל סוטה בקילקולה רואין נס מפורסם וגורם רגש הנפש, ע"ז מזהיר שבל יסתפק בזה ויחשוב שאין צריך לשמירה ואזהרה לסייג, אלא אז דווקא בעוד הנפש מתפעלת היא העת לעשות לעצמו גדרים וסייגים עכת"ד, כן יש נמי לפרש בכאן, דהנה לולב שבמדרש ד' מינים רומזים לשם ה', ורומז שישראל לוקחים את השי"ת להם לאלקים ושמחים בו, ואיש הנלבב, צריך להתפעל ולהתרגש מאוד, אל יחשוב האדם שככה יהי' לעולם, ואיננו זקוק עוד למוסרה של תורה, אלא אדרבה, אז דווקא היא העת והזמן לקבל ע"ע מוסרה של תורה, ולעשות לעצמו גדרים וסייגים כנ"ל:

144

קמ״היום ב'

145

קמ״ובמדרש ישראל ואומ"ה באין ומקטרגין לפני הקב"ה בר"ה ולית אנן ידעין מאן נצח, אלא במה שישראל יוצאין מלפני הקב"ה ולולביהן ואתרוגיהן בידן, אנו יודעין דישראל אינון נצוחייא, ונראה לפרש דהנה במדרש (פ' כ"א) מבואר ששרי אומ"ה באין ומקטרגין על ישראל לפני הקב"ה, ואומרים לפניו, רבש"ע אלו עע"ז ואלו עע"ז, אלו מג"ע ואלו מג"ע, אלו שופכי דמים ואלו ש"ד, מפני מה אלו יורדין לגיהנם ואלו אינם יורדין וכו', ויש להבין ממ"נ אם שקר ענו בישראל תאלמנה שפתי שקר ועל קדקדם חמתם ירד, ואין זו רבותא שישראל נוצחין דינא, ואם ח"ו אמת אמרו, הלוא ה' אוהב משפט ואינו מדחה בגילא דחטתא, ואיך הוא זה שישראל נצחו דינא:

146

קמ״זוהנה כבר הגדנו הא דאמרו ז"ל ונשא השעיר עליו את כל עונותם, השעיר זה עשו, עונותם עונות תם זה יעקב, הטעם מפני שעשו הוא הגורם בנזקין וכמ"ש ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם, או שמקלקלין את האויר במעשיהם הרעים, וקילקול האויר פוגם גם את ישראל:

147

קמ״חויש להוסיף בה דברים דהנה זה שמושרש בכנסת ישראל בכל בחינותיו, א"א שכחו של עשו יפעול עליו למשכו לרע ח"ו, וכמו במלחמת עמלק שלא היתה לו שליטה אלא על פליטי הענן, היינו שכנסת ישראל פלטתן, אך זה גופא שכנס"י תפליט אותם, נמי עשו הוא הגורם, והיינו שצורתו של עשו היא פיזור ופירוד שבמדרש ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת, מפוזר ומפורד כאדרת, לזרותו כמוץ וכקש מאדרא, וכבר פרשנו הלשון מפוזר ומפורד שאמר המן על ישראל, ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים, מפוזר הוא בין איש לחבירו, ומפורד היא משרשו, וזה מביא לזה, שבשביל שאינם אגודה אחת, הם מפורדין משרשם, כמ"ש ויהי בישורון מלך בהתאסף וגו' וברש"י שם, וזה עצמו הי' עשו שהי' מפוזר בעצמו, שהנשמות קדושות שהיו במוחו, היו מושכין אותו לטוב, ותאות לבו מושכתו לרע, פעם לתאוה זו ופעם לזו, והרשעים כים נגרש השקט לא יוכל, ועוד ידוע למבינים שמדתו היתה כוללת כל רע, ובשביל זה הי' נמי מופרד משרשו, ונגד שתי אלה הוא מוץ ותבן בתבואה, המוץ הוא מפריד כל גרגיר מחבירו, והקש הוא מקום גידולו והשרשתו של כל שבולת, וזהו שמסיים במדרש לזרותו כמוץ וכקש, ובאשר כך מהותו, הוא הגורם מחמת קילקול האויר או מחמת התערבות להטיל פירוד ושנאה ומחלוקת בישראל, וע"כ חומת ישראל מפורצת וכנסת ישראל מסתלקת, ושוב בכחו של עשו להטיל פגם בנפשות למשכם לכל רע ח"ו, וכמו שליטת עמלק בפועל על פליטי הענן:

148

קמ״טוהנה ביוה"כ שהשלום מתווך בישראל יש לומר שנמשך מכח שאז נחלש כחו של עשו, וכענין אמרו ז"ל ביוה"כ לית לי' רשות לאיסטוני, וע"כ אז נתברר שעשו הוא הגורם בנזקין, שהרי כשנחלש כחו הרי אנו רואין שהשלום מתווך ביניהם, וכל העונות שבעולם באין רק בסיבת הפירוד, כנ"ל, ע"כ אפי' יש בישראל ח"ו עע"ז ומג"ע ושפ"ד, הכל יחול על ראש עשו וישראל נקיים:

149

ק״נוהנה מצות לולב היא, יעשו כולם אגודה אחת, אף שזה נתבקש בכל השנה, ולמה לא נצטוינו על הלולב בכל השנה כולה, הטעם משום דכל השנה אין אנו יכולין, שכחו של עשו ועונות מפרידין על כרחנו שלא בטבתינו, אלא אחר יוה"כ שנסתלקו העונות ועמם כחו של עשו נחלש כבזוה"ק (ח"ג ברע"מ ק.) הנה משמני הארץ יהי' מושביך אלין תקיפין ואוכלסין דשאר עמים ודא קשיא לי' מכלא עכ"ל, אז ביכלתינו להתאגד יחד, וע"ז באה אז מצות לולב, א"כ שפיר אמר המדרש שבמה שישראל יוצאין בלולביהן ואתרוגיהן בידם אינון יודעין דישראל אינון נצוחייא:

150

קנ״אבב"ר פמ"ח ר' אליעזר בשם ר' סימאי אמר, אמר הקב"ה לאברהם וכו' אתה אמרת והשענו תחת העץ חייך שאני פורע לבניך, במדבר ובישוב ולעת"ל, פרש ענן למסך, הרי במדבר, בארץ מניין בסוכות תשבו שבעת ימים, לעתיד לבוא מניין וסוכה תהי' לצל יומם מחורב, אתה אמרת ורחצו רגליכם חייך שאני פורע לך במדבר ובישוב ולעת"ל, במדבר וארחצך במים, בישוב רחצו הזכו, ולעת"ל אם רחץ ה' את בנות ציון, ובטור ברקת הקשה אהא דבסוכות תשבו דבשלמא במדבר ולעת"ל הוא מעשה השי"ת, יוצדק לומר שהוא שכר בזכות מעשה אאע"ה, אבל בארץ שהיא מצוה שישראל יעשו, איך יקרא זה שכר, ואם בא לומר שנתינת המצוה לישראל היא בזכות אברהם, הלוא כל התורה כן היא כמ"ש במדרש לקחת מתנות באדם, בזכות אברהם שנקרא האדם הגדול עכ"ד, וכן יש להקשות נמי אהא דבישוב רחצו הזכו:

151

קנ״בונראה לפרש עפ"י דברי הזוה"ק ח"ג (ק"ג:) ואמר ר' אבא כתיב בסוכות תשבו שבעת ימים ולבתר ישבו בסוכות, בקדמיתא תשבו ולבתר ישבו, אלא קדמאה לאושפיזי, תניינא לבני עלמא וכו' עיי"ש, א"כ זה שהקב"ה משלח את האושפיזין קדישין להסוכה, זהו שכר בזכות אאע"ה, וע"כ מייתי המדרש קרא דתשבו ולא ישבו, מפני דתשבו לאושפיזין נאמר, והיינו דהנה מדתו של אאע"ה לקרב את כל באי עולם אל תחת כנפי השכינה, והניח את דרגין שלו שהי' חכם גדול, וכל מלכי מזרח ומערב משכימין לפתחו, ולא עוד אלא שהי' מרכבה לשכינה וטרוד בעבודתו ודביקותו באלקים, ומ"מ הניח את הכל, ועסק עם אנשים פשוטים להאכילם ולהשקותם, כדי לקרבם למקום, ולא השגיח על עצמו כלל, אלא הכל צורך גבוה, זכה לעומתו שהשי"ת פרע לבניו במדבר ובישוב ולעת"ל, וזה שאמר בזכות והשענו תחת העץ ובזוה"ק בגין קב"ה קא אמר דאיהו אילנא דחיי לכלא, הרי שירידתו והשפלתו לאנשים פשוטים הי' צורך עלייתם, ע"כ לעומתו היא השפלת האושפיזין ממרום חופת כבודם בג"ע לסוכה, לצורך עליית ישראל, והנה שם כתיב ברישא יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם, ואח"כ והשענו תחת העץ, ע"כ כשזוכין לעומתו להאושפיזין בסוכה, צריך להקדים יוקח נא מעט מים, ובמדרש שאין מים אלא תשובה כמ"ש שפכי כמים לבך, והוא עשרת ימי תשובה, ורחצו רגליכם הוא כמ"ש רחצו הזכו, וכמ"ש אם רחץ ה' את צואת בנות ציון, שלעומת שהאדם רוחץ א"ע מעונותיו, כל מה שביכולתו וכדבעינן למימר קמן, זוכין שיתקיים בו אם רחץ ה', וגו', והוא יוה"כ כמ"ש כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו, היינו לפני הכפרה מהשי"ת תטהרו את עצמיכם, ולעומת זה ה' יכפר עליכם, ואח"כ זוכין לסוכה לעומת והשענו תחת העץ:

152

קנ״גוכן יש לפרש, הא דחשוב שכר ורחצו רגליכם, בישוב רחצו הזכו, דהנה זה שהאדם בעצמו יהי' בכחו לרחוץ את כתמיו, הוא למעלה מהשערת האדם, כי אמרו ז"ל שהעבירה מלפפתו וכורכתו ומוליכתו לגיהנם, ומאחר שהוא מלופף וכרוך מכל סביבותיו, איך אפשר שהחבוש יתיר עצמו מבית האסורים, אך במה שאמר הכתוב רחצו הזכו, נעשה האדם כמו שליח השי"ת, ויש כח המשלח בהשליח, ונחשב המעשה כמו המשלח הי' העושה, והשי"ת כל יכול, וכמו שהגדנו פעמים רבות, בפסוק לא בשמים היא, שאילו הי' בשמים היית צריך לעלות אחרי' וללמדה, אף שאין ביכולת האדם לעלות לשמים, אך הפי' הוא, שאם היתה בשמים והי' הציווי לעלות אחרי' וללמדה, היית בזה כמו שליח ה' לעלות השמימה, ע"כ היית יכול, כמו זה עצמו, הציווי רחצו הזכו, נותן כח באדם להתיר עצמו מבית האסורים, וזהו שכר לאאע"ה, שהי' מהדר שלא להכניס ע"ז לתוך ביתו כברש"י שם, כסבור שהם ערביים שמשתחוים לאבק שברגליהם, והיינו שהי' בטל כ"כ להשי"ת והי' רואה א"ע תמיד כאלו הוא שליח מהשי"ת, וכח המשלח בהשליח, ע"כ הי' מחשיב את ביתו כמו מקדש ה', שאסור להכניס טומאה במקדש, והיינו טומאת ע"ז, ע"כ זיכה נמי לבניו אחריו, שיהיו שליחי השי"ת, בענין רחוץ והזדככות כנ"ל:

153

קנ״דשנת תרע"ח

154

קנ״ההנה בחג זה יש ארבע מצוות נוספות על שאר החגים סוכה, ולולב, ניסוך המים, וערבה, ונראה עפ"י דברי הזוה"ק ח"ג (צ"ט:) ביומא דר"ה נפיק יצחק בלחודוי וקרי לעשו לאטעמא לי' תבשילין דכל עלמא כל חד כפום ארחוי כו' וקרי לעשו ואמר וצודה לי ציד ועשה לי מטעמים והביאה לי ורבקה אמרה אל יעקב בנה כו' ופקידת לי' לאתערא איהו באינון מטעמים דילי' ויעקב אתער מתתא מתלבש בצלותין ובעותין ובקול קול יעקב בההיא שופר וכו', והיינו דטעם הוא פנימית המאכל, ויצחק קרי לעשו לאטעמא לי' תבשילין דכל עלמא כל חד כפום אורחוי, היינו כמה פנימית, דהיינו התלהבות ורגש הנפש, יש בעובדין דבני נשא, והיתה עצת רבקה ליעקב לאתערא איהו באינון מטעמים דילי' דהיינו צלותין ובעותין שכל ישראל מתעוררין בחיות עצום והתלהבות ובכיות בתפילות דר"ה, ומדברי זוה"ק ח"ג (רנ"ח:) הבנתי דהשופר הוא דוגמת ויבא לו יין וישת דאתי מרחוק מגו אתר דחמרא עתיקא עיי"ש והבן, וי"ל דבשביל שתי אלה צלותין ובעותין דוגמת המטעמים, וקול שופר דוגמת ויבא לו יין, זוכין ישראל בשתי מצוות לולב וסוכה, ע"י הצלותין ובעותין זוכין ללולב שהוא הלל בהתלהבות לקיים כל עצמותי תאמרנה וגו' כבמדרש, ויובן יותר עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה, דכל ענין לולב הוא ענין תפלה, ודייק מדברי הש"ס דקרי ללולב הושענא עכ"ד, ומתדמה לצלותין ובעותין, ושמעני מהקדושים בדור שלפנינו שלא רצו לקנות אתרוג עד אחר יוהכ"פ באמרם שלפי מסת התפילה כן מזדמין להם אתרוג נקי ובדמעותיהם מדיחין את הכתמים מהאתרוג שלהם, ויש שהי' כחם יפה ולקחו אתרוג צרור כמו שבא ממרחקים ולא ראו אותו ולא פתחו אותו כלל עד יום א' סוכות שפתחו אותו למצוה והי' נמצא תמיד הדר ומהודר, והוא מתאים לדברינו שבזכות הצלותין ובעותין שהם המטעמים זוכין למצוות לולב, ובזכות השופר שהוא דוגמת ויבא לו יין זוכין למצוות סוכה, דבזוה"ק דסוכה היא אימא שמסככת על בנין, ועיין בזוה"ק ח"ב (קמ"ט: וקפ"ד:) והוא פשוט למבינים:

155

קנ״ווהנה ביוהכ"פ יש שתי מצוות, מצוות עינוי היא הצום ואיסור מלאכה, וכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הגיד בשם רבו הקדוש הרי"ם זצללה"ה מגור שבאשר עינוי יש בו אבידת הנפש כבש"ס, ע"כ בשביל שישראל עושין מצוה זו ואינן משגיחין על חיות נפשם, זוכין לעומתו לחיים עלאין עכ"ד, וי"ל שזהו ענין שזוכין לניסוך המים בחג, שמושך חיים ממקור מים חיים דלעילא, ולעומת איסור מלאכה שהוא סילוק הרעיון מעניני ותיקוני זה העולם, זוכין לעומתו בחג למצוות ערבה שרומזת לרקיע ערבות כמ"ש הרבינו בחיי בס' כד הקמח, שבו ענינים שלמעלה מזה העולם כבש"ס חגיגה, ונראה שזה שעלה שלה משוך כנחל רומז להיות משוך אחר השי"ת הנקרא רוכב בערבות, וכ"ז זוכין בשביל איסור מלאכה, היינו שלא להיות נמשך אחר טרדת הפרנסה וטורח המלאכה:

156

קנ״זומעתה מבואר דארבע מצוות אלו שבחג זוכין בשביל ארבעה ענינים שבר"ה ויוהכ"פ, ומובן ממילא הטעם דחג הסוכות איננו בניסן ועי' בטור תרכ"ה, כי אי אפשר שיהי' אלא אחר ר"ה ויוהכ"פ:

157

קנ״חלמען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי וגו' אני ה' אלקיכם, ויש להבין למה סיים אני ה' אלקיכם וכי בכל מצוה ומצוה מסיים כן אתמהה, וברש"י ויקרא (י"ח ב') שזה נאמר לכוונה מיחדת, או מפני שקשה על האדם כברש"י שם (כ"ה ל"ח), ובמתנות עניים כתיב נמי אני ה' אלקיכם היינו מפני שיותר צריך זירוז במקום שיש חסרון כיס, וגם שם דרשו ז"ל דקאי אפרשה שלמטה ומכאן שאומרים מלכיות בר"ה, אבל כאן יש להבין למה נכתב כן:

158

קנ״טונראה לפרש דהנה בכד הקמח שסוכה מביאה לידי רוה"ק, שסוכה היא מלשון ראי', וכמו ששרה נקראת יסכה ע"ש שסוכה ברוה"ק ושהכל סוכין ביופי' כברש"י סוף פ' נח, ויש ליתן טעם למה מצוה זו מסוגלת לרוה"ק יותר משאר מצוות, כי באמת האדם שיש בו נשמה הקדושה חלק אלקי ממעל לעולם הי' צריך להשתמש ברוה"ק, אם רק כשאיננו בעל עבירות ח"ו, ומ"מ הרי אנו רואין שאפילו הכי לאו כולם זוכין לרוה"ק, והטעם פשוט שהאויר וגשמית עוה"ז מפסיק וצריכין לזה זכות מיוחדת, וע"כ בבהמ"ק היו מרבית הצדיקים זוכין לרוה"ק וכבמדרש ויצא (פרשה ע'), והנה באר בשדה זו ציון, והנה שלשה עדרי צאן אלו שלשה רגלים כי מן הבאר ההיא ישקו שמשם היו שואבים רוה"ק, והטעם י"ל כנ"ל דמאחר ששם לא הי' האויר כ"כ מגושם, ועשרה נסים נעשו בכל יום במקדש, וידוע דכל נס הוא ממקום גבוה למעלה מהטבע, ומספר עשרה נסים שהוא מספר כללי מורה שבהמ"ק בכלל הוא למעלה מן הטבע, וע"כ אין אוירו מגשם, ושוב ממילא נשמות טהורות זוכות לרוה"ק:

159

ק״סוהנה סוכה איתא בספרים שהיא דוגמת בהמ"ק, וכן גמטריא שלה היא צירוף שני שמות הידועים והוא צירוף עליונים ותחתונים וזהו דוגמת בהמ"ק, וידוע עוד בדברי המקובלים שהסכך והדפנות וקרקעית הסוכה כולם רומזים לשמות הקדושים, ובש"ס כשם שחל שם שמים על החגיגה כן חל שם שמים על הסוכה, וע"כ האויר שלה איננו מגשם כ"כ, וע"כ מצוה זו מסוגלת לרוה"ק, כעין מקדש שמשם שואבין רוה"ק:

160

קס״אולפי האמור יש לפרש הכתוב למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי, ועוד ידעו כי אני ה' אלקיכם, כי באם מביאה מצוה זו לידי רוה"ק, מובן שכ"ש שמביאה לידי דעת את ה':

161

קס״בבמדרש א"ר אבא בר כהנא משכר לקיחה אתה למד שכר לקיחה, במצרים כתיב ולקחתם אגודת אזוב בכמה הוית טמיא דידי' בר מני והוא גרם לישראל לירש ביזת הים ביזת סיחון ועוג ביזת ל"א מלכים, לולב שעומד על האדם בכמה דמים וכמה מצוות יש בו עאכו"כ, וכבר הגדנו פירושו של כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה ואין לכפול הדברים:

162

קס״גולדידי נראה עוד לומר דהנה בפרשת הפסח מצינו שבפרשה שאמר מרע"ה לישראל יש בה תוספות על הפרשה שהגיד השי"ת למשה, מרע"ה הוסיף תיבת משכו וקחו ובמאמר השי"ת למשה נאמר רק ויקחו ודרשו ז"ל שאמר מרע"ה משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה, ויש להתבונן היתכן שעד כה שראו ישראל תשע מכות מופלאות עדיין לא פרשו ידם מע"ז, ואם בראשונה לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה שפירשו במדרש שהי' קשה להם לפרוש מע"ז, זה הי' קודם שהתחילו המכות, אבל אחר תשע מכות וכבר פסק מהם השיעבוד, לא יתכן לומר שעוד לא משכו ידם מע"ז, ועוד למה לא אמר השי"ת כן למשה, עוד זאת הוסיף משה לומר ולקחתם אגודת אזוב מה שלא כתיב במאמר השי"ת למשה:

163

קס״דונראה דמקור אחד לשני דברים אלו, דהנה פסח הוא הזמנה למיכל אפתורא דאבוהון כבזוה"ק, ובוודאי דלאו דבר נקל הוא לאנשים שהיו במ"ט שערי טומאה והוצרך להוציאם בחפזון דכמעט קט הי' ח"ו נופלים בשער הנ' של הטומאה, ובכ"ז יהיו מוכנים למיכל אפתורא דאביהן, וזה שחשש משה שאין בכח ישראל לעשות כן, והבין משה שכוונת השי"ת היתה שע"י שישליכו מעליהם בתוקף ובכח את הרהורי ע"ז שבודאי היו רודפין אחריהם, עי"ז עצמו יבואו לעומתו בקדושה, כי כך היא המדה שכפי מסת שאדם בורח מדבר חיצוני בא לעומתו בקדושה, כמ"ש הזוה"ק והזכרתיו כמה פעמים, והבריחה מהרהורים רעים אלו זו נקראת משיכת יד מע"ז, היינו שלא יהי' להם שום מגע ומשא ומתן עם הרהורים אלו, ואם כה יעשו יבואו לעומתו להתדבק באחדות ה' ויזכו למיכל על פתורא דאביהן:

164

קס״הוי"ל דמהאי טעמא הבין מרע"ה בדברי השי"ת שהנתינה מן הדם תהי' באגודת אזוב, דהנה בזוה"ק שסגולת האזוב שמבער רוחות רעות, ויש להבין התינח בא"י שנתבקש לעקור מתוכה כחות רעים כמו שנצטוינו לעקור משם ע"ז, אבל במצרים שישראל עומדים הכן לצאת משם, מה לנו ולהם לנקות את ארצם:

165

קס״וונראה דהנה כתיב ועברתי בארמ"צ בלילה הזה וכמו שבהגדה עד שנגלה עליהם ממ"ה הקב"ה וגאלם, ובאשר ארץ מצרים ארץ טמאה איננה ראוי' לגילוי שכינה, וגם הנה אמרו ז"ל שהמשקוף ושתי מזוזות היו תחת שלש מזבחות שכל אלה אינם ראוים במקום טמא הזה, וע"ז באה המצוה שתהי' ההזאה באגודת איזוב המבער את רוחא דמסאבא, ולעומת דחיית רוחא דמסאבא נעשה המקום מקום השראת השכינה, וכעין דברינו הנ"ל דע"י הבריחה מכחות חיצונים זוכין לעומתו לבוא בקדושה, כן היא המדה נמי בעולם, שעולם שנה נפש הם בסיגנון אחד, ובמקום שנדחו משם כחות הטומאה נעשה המקום מקום השראת השכינה, ועי"ז הי' המשקוף ושתי המזוזות מעין שלשה מזבחות, ובאמצעות השלשה מזבחות היתה יכולה להיות התגלות אלקית בכל ארץ מצרים:

166

קס״זוע"כ הבין מרע"ה בדברי הקב"ה שהכוונה שימשכו ידיהם מע"ז כנ"ל, ושתהי' הנתינה באגודת אזוב:

167

קס״חוהנה במדרש רבי מני פתח כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוכה לא נאמר פסוק זה אלא בשביל לולב השדרה של לולב דומה לשדרה של אדם וההדס דומה לעין והערבה דומה לפה והאתרוג דומה ללב אמר דוד אין בכל האברים גדול מאלו שהם שקולין כנגד כל הגוף הוי כל עצמותי תאמרנה, ולעיל מיני' במדרש שד' מינים אלו רומזים להקב"ה, והיינו שהאדם מזמין את אבריו להודות ולהלל, ובזה נעשים הם עצמם מרכבה לשכינה ושורה עליהם שם ה', ובפייט בהדר לכפר סרעפי לב, בכפות לכפר שזרה מול לב, בעבות לכפר סיקור עין ולב, בערבה לכפר ניבול פה עם לב, וכנראה שהפייטן לקח דבריו מהמדרש הנ"ל כל עצמותי תאמרנה, והיינו שלהיות אברי אדם מרכבה לשכינה זה דבר רחוק מאוד, אלא ע"י שדוחה מהם חלקי הרע זוכין לעומתו להשראת השכינה, כי כך היא המדה כנ"ל:

168

קס״טולפי האמור יש לפרש דברי המדרש הנצבים פתח דברינו משכר לקיחה אתה למד שכר לקיחה, דכמו לקיחת אגודת אזוב שזכו לעומתו ביעור כחות חיצונים להשראת שכינה, שזה גרם לביזת הים וביזת ל"א מלכים, דענין הבזה הי' מעון לחלקי הקדושה שהיו מפוזרין ביד המצרים והכנענים כדאיתא בספה"ק, ובאשר היתה בישראל השראת השכינה היו נמשכים חלקי הקדושה לישראל, כטבע החלק הנמשך אחר הכלל, וכמו טבע האש המתנונעת למעלה לשורשו יסוד האש, עאכו"כ לקיחת הלולב שהאדם בעצמו נעשה מרכבה לשכינה בכל פרט ופרט ע"י דחיית הרע מאבריו, מובן שכל חלקי הקדושה שבעולם יהיו נמשכין אחריו:

169

ק״עבש"ס ר"ה נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה, וכן הד' מינים באים לרצות על המים, ויש להבין הלוא ישראל נוטלין ברכתם בשמ"ע:

170

קע״אונראה לפרש ע"י מאמרם ז"ל כל השקפה לרעה חוץ מהשקפה של מתנות עניים, והגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה, כי התחתונים אינן יכולין לסבול רוחניות, וכמו שאמרה אשת מנוח מות נמות כי אלהים ראינו, וע"כ כל השקפה שהיא התחברות הרוחניות לגשמיים אין הגשמיים יכולין לסבול וגורם להם רעה, חוץ מהשקפה של מתנות עניים כי אני את דכא אשכון ובאמצעות מתנות עניים דהיינו התחברות להעני יכולין לסבול ושוב מובן שגורם טובה עכ"ד:

171

קע״בויש לפרש ולבאר הדברים עפ"י דברי הרמב"ן בפסוק הנאמר בברכות פ' בחקותי (כ"ו י"א) ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם, וז"ל ולא ידעתי מה הטעם בזה שיאמר הקב"ה כי בשמרנו כל המצוות ועשותנו רצונו לא ימאס אותנו בגעול נפשו וכן בעברנו על בריתו ועשותנו נאצות גדולות אמר ולא מאסתים ולא געלתים ואמר הנביא בשעת (הקללה) [צ"ל הקלקלה] המאוס מאסת את יהודה אם בציון געלה נפשך, אבל הענין סוד מסתרי התורה אמר שיתן משכנו בתוכנו והנפש אשר ממנה יבוא כמשכן לא תגעל אותנו ככלי שמגעילין אותו ברותחין, אבל בכל עת יהיו בגדינו לבנים וחדשים כי הגעילה פליטה כדברי רש"י עכ"ל, ואף שדבריו הם סתרי התורה כמ"ש בעצמו וחוצפה היא לפני אנשים כמוני לפרש דבריו כי אין לנו עסק בנסתרות ואין אתנו יודע אף כטפה מן הים, מ"מ כל פטפוטי דאורייתא טבין, ויש לפרש דבריו גם קרוב לפשוטו, כי ידוע שטבע החלק להשתוקק ולהתדבק להכלל שהוא שורשו, כמו האש שמתנועעת למעלה לשורשו ליסוד אש אלא שנאחז למטה בהפתילה, ומ"מ כשניתן אש ממש גדול ממנו למעלה אין כח באחיזתו למטה בהפתילה לעצור בעד האש שבפי הנר, ונתנתק ועולה ומתדבק בהאש שלמעלה:

172

קע״גוכדמיון זה יש לומר בחלקי הקדושה הנאחזים בהתחתונים כשמתקרבים להם רב קדושה רוחנית, אין להרכבה והאחיזה שבתחתונים כח לעצור בעד חלקי הקדושה שלא יעלו ויתדבקו ברב קדושה, וכדמיון מחט קטנה הנמשכת אחר אבן השואבת ואין להדבר שהמחט תחובה בו כח לעצור בעדו, וע"כ כאשר שכינה שורה בישראל הי' חשש שמעט חלקי קדושה והנשמה הקדושה שיש בכל אחד מישראל יומשכו אחר כלל הקדושה, והרכבת הגוף לא תעצור כח לעכב בעדה, וכדמיון נדב ואביהוא שיצאה נפשם באהבה וכמו שפירש האוה"ח ריש פ' אחרי, והוא כדמיון כלי שמגעילין אותו ברותחין שהרותחין מושכין הבליעה לחוץ, בזה באה ההבטחה ולא תגעל נפשי אתכם, והיינו שהקדושה בישראל תתאחד אתם עד שלא תנתק ההרכבה, והגם שאפי' אם אין עושין רצונו ית"ש באה ההבטחה זו, ומ"מ הבטיח עוד שאפי' בהיותם עושי רצונו שחלקי הקדושה מתלהבין מאד לצאת מנרתיקם וכמו נדב ואביהוא, וא"כ כשעושן רצונו ית"ש יש חשש יותר, ע"כ באה ההבטחה ולא תגעל נפשי אתכם, כן נראה לפרש דברי הרמב"ן ז"ל, ואם שגיתי ה' יכפר בעדי:

173

קע״דולפי האמור יובנו דברי כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שהתחתונים אינם יכולין לסבול רוחניות וכמאמר אשת מנוח כנ"ל, באשר הרוחניות מושכת מהתחתונים כל חלקי הקדושה שיש בהם, וע"כ כל השקפה לרעה חוץ מהשקפה הנאמר במתנות עניים, שהרי בעניים אין הרוחניות מושכת מהם, שהרי לעולם אני את דכא ואינו מזיק להם, אדרבה מחי' אותם כמ"ש להחיות רוח שפלים, וה"ה להמתחבר עמהם ע"י המתנות וכענין שבאה הבטחה ולא תגעל נפשי אתכם כנ"ל:

174

קע״הוהנה בזוה"ק ח"ג (רל"ט.) אר"ש אלעזר ת"ח מיומא תניינא שריאו מייא לאתחזאה וכו' אמאי רשימין הכא דהא טובא דישראל לא הוי באתר דמיעוטא אלא באתר דרבוייא ובגין דאלין מיין דרשימין הכא אתמעטין אתי קרא לאשמעינן דכתיב והמים אינון דידיעין ביומי דחג וכו' היו הלוך וחסור טובא דלהון וכו' ועוד שם ואי תימא אי הכי רע עין הוינן לגבייהו אין דהא כתיב כי גחלים אתה חותה על ראשו, אבל אנן לא יהבינן אלא בחדוותא דלית ביומא שתא חדוותא כאלין יומין, ובגין דאנן יהבין בטוב לבא ובחדוותא דרעותא אתהפיך עלייהו גחלים על רישיהון גומרין מלהטן דחדוותא דילן עבדי לון ביש עכ"ל:

175

קע״וויש להבין וכי בשביל שטובא דלהון מתמעט, מאי הי' הס"ד דרע עין הוינן לגבייהו, הגע עצמך הנותן מתנה לאחד אם אח"כ לא יתן לו עוד כלום אין זה נקרא רע, ואם בשביל שיתן לו מתנה מועטת מהראשונה יקרא רע עין, ועוד מהו דקאמר דגחלים אתה חותה על ראשו, דמשמע דאם לא יהבין לון כלל הי' נוח וטוב להם, אתמהה, שעכ"פ מוטב מתנה מועטת מכלל כלל לא, ועוד מה זה דקאמר דבגין דאנן יהבין בטוב לבא ובחדוותא דרעותא אתהפיך עלייהו גחלים על רישיהון גומרין מלהטן דחדוותא דילן עבדי לון ביש, למה יהי' רע להם מה דיהבין לון בחדוותא, והלוא ידוע דבכל מקום טובת עין מביאה ברכה ולא להיפוך:

176

קע״זאך לפי דרכינו הנ"ל י"ל דבוודאי אם היו כלים לקבל הקדושה דהיינו אם היו נכנעים לקיים אני את דכא, בוודאי היתה הברכה והקדושה שישראל מושכין להם לטובה גדולה והי' להם בזה חיים וברכה, אבל באשר תמיד הם מתגאים ורואים תמיד א"ע צדיקים בעיניהם ומגיע להם עוד יותר, א"כ נהפך להם לרועץ שהקדושה וברכה הנוספת להם משכו מהם כל ריח וניצוץ טוב שמהקדושה מוצאו, וזהו הענין שהלוך וחסיר דכל כמה שנתרוקנו מחלקי הטוב ונתמעט הנשאר שבהם, שוב אף הקדושה מועטת די לשאוב מהם חלקי הטוב, וכמשל להגביה חתיכת ברזל גדולה צריך להיות גם אבן השואבת גדולה וכבידה ולמשוך מחטין קטנות די באבן שואבת קטנה, וזהו שאלת הזוה"ק אי הכי רע עין הוינן לגבייהו, כי בזה שפוחתין והולכין מראין שהכוונה למצוץ ולשאוב מהם את לשד חיותם, ותירץ שבודאי כן הוא שבזה נוטלין מהם כל חלקי הטוב וכמ"ש כי גחלים אתה חותה על ראשו, אבל אנן לא יהבינן להו אלא בחדוותא, דסטרא דקדושה הוא תמיד בחדוותא ובנהירו דאנפין, ובאשר אנן מושכין להם קדושה וברכה צריך להיות בחדוותא, אבל תקנתם קלקלתם, דבגין דאנן יהבין להון בטוב לבא ובחדוותא דרעותא, א"כ אנן מושכין להון רב קדושה עילאה זה עצמו עביד לון ביש, כי אלמלא הי' כ"כ בחדוותא וברעותא לא היו מושכין כ"כ קדישא עלאה, לא הי' בה כ"כ כח למשוך מהם כל חלקי טוב, אבל בשביל שמושכין לון קדישא עילאה נתהפך להם לרועץ כ"כ, ומ"מ אין אנו מתכוונים בתחילה לרע להם, כי באם היו נכנעין, היתה להם בזה טובה גדולה, ולזה אנו מתכוונין והם בעצמם מריעין לנפשם, ובוודאי אם המצא תמצא אפי' אחד הראוי לקבל הברכה והקדושה יש לו טובה מהמשכה שישראל מושכין לון, אבל מרביתם שמתגאים עוד מגרע גרע להו, ובזה באו דברי הזוה"ק לנכון:

177

קע״חוהנה ידועין דברי הר"ן בדרשותיו בהא דהמתפלל בעד חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה, משום דהמתפלל הוא כמו צנור שדרך עליו עוברין הברכות למי שנתפלל עליו, ע"כ הוא נענה תחילה עכ"ד, ולפי"ז בנ"ד שישראל מושכין ברכה וקדושה על האומות והאומות אינן כלים המקבלים ולא עוד אלא מה שהי' בידם נטל מהם כנ"ל, חוזרין הברכות לצנור הנמשך ממנו והם ישראל, א"כ זוכין ישראל בכל המשכות והנוספות עליהן:

178

קע״טולפי האמור יובן הא דנסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה, דזה שמושכין עבור האומות חוזר על ראש ישראל בתוספות מרובה, וכן הא דארבעה מינים באין לרצות על המים נמי הכי הוא:

179

ק״פאך עוד פש גבן לבאר א"כ מה בין שמ"ע לכל ימי החג, ועוד מהו שניתן לישראל בשמ"ע הלא כבר יש להם מכל ימי החג:

180

קפ״אונראה כעין דברי הזוה"ק תולדות דיעק"א לא השתמש בהברכות של ויתן לך בזמה"ז אלא הניח לון לבתר, ובזמן הזה השתמש באינך ברכות, בסגנון זה י"ל בנ"ד דהברכות הן כוללין רוחניות וגשמיות, ואפילו הברכות שמושכין עבור אומה"ע יש בהן ברוחניות, ומ"מ מובן שברכות ישראל הן יותר פנימים, וע"כ ישראל משתמשים בברכות אלו של ימי החג לחיצוניותם, ואפי' למה שנחשב פנימית לגבי אומה"ע, אבל ברכות שמ"ע מניחין להיותר פנימית לבד ולא ישתמש מהם לחיצוניות וגשמיות כלל, ולא יתמעט מהם כלל לצורך גשמי:

181

קפ״בשמחת יו"ט וביותר בחג הסוכות שהוא זמן שמחתינו, נראה עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בענין כבוד באשר הוא דבר עליון כמ"ש ובהיכלו כולו אומר כבוד, והסט"א הוא בזיון וכידוע מענין פעור, והם נקראים גלוליהם וברש"י מפני שהם מאוסים כגללים, ע"כ חלוקת כבוד לאדם היא לו לשמירה, וזהו ענין שהפליגו ז"ל בענין כבוד המת שהוא שמירה לו שלא יתאחזו בו החיצונים עכ"ד, בסיגנון זה י"ל בענין שמחה שהיא דבר עליון, כמ"ש עוז וחדוה במקומו, וידועים דברי הזוה"ק בפסוק כי בשמחה תצאו, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה, שסט"א הוא יללה כשמה של זאת הרשעה על שם שמיללת עכ"ד, ואפי' שמחה של הוללות אין לה מצד עצמה אלא גזל ועושק הוא אתם מהקדושה, והדברים עתיקים, ע"כ ביו"ט שיש בו מאור הגנוז כבזוה"ק פ' אמור, ואף שנגנז מפני הרשעים, מ"מ ביו"ט נתגלה ממנו ואין חשש מפני הרשעים, כי שמחת יו"ט היא שמירה לזה, ולפי זה מובן שבחג הסוכות שישראל צריכין הגנה מחמת הבריחה מפני עשו כמ"ש ויעקב נסע סכותה וכבזוה"ק, נדרשת השמחה ביותר להיות לשמירה, וע"כ הוא ביחוד זמן שמחתינו:

182

קפ״גבפייט ליום שני, הן מבעשור חקקי לחיים, והודיעני אורח חיים, זעם מאז תרשיש ואיים, חרה אפו בם מהיות חיים, נראה לפרש שניטלה מהם החיות וניתנה לישראל, כי הסט"א נקרא זבחי מתים, באשר הם פגרים מתים בלי חיות, ורק מחמת חטא ישראל גוזלין החיות מישראל, וכאשר ישראל עשו תשובה בר"ה ויוהכ"פ ונצחו דינא ניטלה מהם החיות ומחזירין אותה למקומה לישראל, וע"כ מצוות חג הזה הן רק בשמחה ורגש חיות, וכבמדרש כל עצמותי תאמרנה, ובירושלמי לולב היבש פסול משום לא המתים יהללו:

183

קפ״דלמען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בנ"י בהוציאי אותם מארץ מצרים, ויש להבין הלא שלש מתנות טובות היו לישראל במדבר מן ובאר וענני כבוד, ולמה לא נעשה זכר כי אם לענני כבוד בלבד:

184

קפ״הונראה דשלש מתנות טובות אלו מקבילים ומביאים תועלת לגוף ונפש ושכל, מן הוא מאכל שמלאכי השרת אוכלין והוא מפקח השכל, וכנראה שהוא מקשר הנשמות בשורשן, וחכמינו ז"ל רמזו זה בש"ס יומא (ע"ה.) תניא אידך גד שמגיד לישראל אי בן תשעה לראשון ואי בן שבעה לאחרון וכו', עוד שם אם נמצא עומרו בבית רבו הראשון וכו' עוד שם אם נמצא עומרה בבית בעלה וכו', באר, היא הנובעת ממטה למעלה והיא לעומת הנפש שפירושו רצון כמ"ש אם יש את נפשכם, וכברש"י חולין (ק"כ.) בהא דנפש לרבות השותה וכבר הזכרתיו הרבה פעמים, והיא התשוקה שבלב ישראל לאביהן שבשמים, ורמזו ז"ל במדרש ויצא וירא והנה באר בשדה רבי חמא בר חנינא פתר בי' שית שיטין ור' יוחנן פתר לה בסיני, הרי שבעה דברים שנכללו בה לעומת שבע מדות הנפש הנטועות בלב, ענני כבוד הם מקיפים גם את הגוף, ע"כ הביאו תועלת גם לגוף לכללו בקדושה העליונה עם הנפש והשכל, והם מתאימים למשה אהרן ומרים, שבזכותם היו להם הג' מתנות טובות, מן בזכות משה, וכבר דברנו באריכות שמרע"ה הי' השכל של ישראל והשלימם בבחי' השכל, וע"כ אמרו ז"ל נדרים (ל"ח.) שלא ניתן הפלפול אלא למשה והוא נהג בו טובת עין ונתנו לישראל, וידוע דפלפול הוא תולדות השכל, באר בזכות מרים, והיא השלימה את ישראל בהתעוררות הנפש ובתשוקה לשמים, וכמ"ש ותקח מרים הנביאה את התוף בידה וגו', וידוע דכלי זמר מעוררים את כחות הנפש, וכמו שפעולתה בגשמיות כן ברוחניות, ענני כבוד בזכות אהרן, והוא השפיל א"ע לעשות שלום בין איש לרעהו ובין איש לאשתו אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, ואפי' לאנשים פחותים בשפל המדריגה השפיל א"ע להגביהם, וע"כ בזכותו ענני כבוד שמקיפין את חלקים הפחותים שבאדם שהוא הגוף וכנ"ל:

185

קפ״וויש לומר שלעומת שלשה אלו הם שלשה זמנים, ר"ה, יוהכ"פ, סוכות, ראש השנה כשמו בחי' הראש שהוא השכל, יוהכ"פ בנפש ומצוות עינוי שהיא אבידת הנפש, ולעומתו מתעוררים ישראל בתשוקה לאביהן שבשמים בנפש חפיצה, ובהקדושה של שחרית יסד הפייטן רצית להמציא כופר לנפש קדוש לבעבור תברכך כל נפש, צום אבחרהו קראת עינוי נפש, וידוע עוד מענין עשרה עמקים שבלב שלעומתם אומרים בעשי"ת שיר המעלות ממעמקים, וביוהכ"פ נפתח עומק העשירי שבלב, וע"כ לעומתו הוא זמן שכה"ג נכנס לפני ולפנים, וידוע שק"ק בעולם הוא דוגמת הלב שבאדם, סוכות הוא שהאדם בכל אברי הגוף נכנס לסוכה, הוא קירוב גם לגוף, וחכז"ל רמזו לזה שכל ענין ישיבת סוכה קראו בשם השינה, ישנים תחתיו אין ישנים תחתיו, כי בעת השינה לא נשאר בהגוף אלא קיסטא דחיותא, וכן היא צורת המצוה שהגוף אף בלי השכל ובלי הנפש יתקרב ע"י מצוה זו, ובאמת שזהו תכלית שלימות האדם שאפי' חלקיו הפחותים יהיו נכללים בקדושה, וקירוב השכל איננו כ"כ רבותא כמו קירוב הנפש, וקירוב הנפש איננו כ"כ רבותא כמו קירוב הגוף, וסוכות הוא זמן קירוב רחוקים, וזהו ענין ניסוך המים שבסוכות, וכבר דברנו מזה באריכות, וכל עוד שאין הגוף נכלל ג"כ בהקירוב עדיין אינו נקרא אדם שלם:

186

קפ״זוהנה ענין זכר לנסים נראה שהפירוש הוא שהנס עצמו נשאר קיים לדורות, ובכל שנה שהגיעה העת נתעורר ענין הנס, וי"ל שדווקא כשהנס הי' בתכלית השלימות, שהי' גם קירוב הגוף, דאל"ה הגוף משכח, וידועין דברי בעש"ט בטעם עונג שבת:

187

קפ״חולפי האמור י"ל שמחמת שהמן והבאר היו רק לעומת השכל והנפש, ע"כ לא נעשה זכר לנסים האלו אלא לנס ענני כבוד שהוא שלימות גם לגוף וכל חלקי האדם נוטלין חלק בזה:

188

קפ״טבמדרש שצ"ח כבשים שמקריבין בסוכות הם לבטל הצ"ח קללות שבמשנה תורה, וכן בפייט ליום שני רציתי שיים שמונה ותשעים, קלוע בם תוכחות שמונה ותשעים, והטעם הגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה כי בהתוכחות כתיב תחת אשר לא עבדת את ה' בשמחה וגו' ובסוכות זמן שמחתינו שישראל שמחים בעבודתם, ע"כ מבטל מהם התוכחות עכ"ד, ועדיין יש להבין למה זה הוא בשביל הכבשים שמקריבין, דמשמע שהקרבת הכבשים גורמת זה ולא משום שמחת היו"ט לבד וסוכה ולולב:

189

ק״צונראה דהנה שמחה באה מצד השלימות, וזה כל ענין שמחת נשואין, והשורה בלי אשה שורה בלי שמחה, כי האיש לבדו הוא פלג גופא, ואיננו אדם שלם, ושלימת האדם היא כאשר הוא נקי מפסולת ונדחה חלק הרע מקרבו, כי צורת האדם היא מחברת ובעוד חלקי הרע שוכנים בקרבו הם מקלקלים את כל החיבור, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה, ודייק לה מש"ס סנהדרין (פ"ח:) דאי לולב צריך אגד גרוע ועומד היא וכבר הזכרתי זה, וזהו הענין דאמרו ז"ל מנחות (כ'.) כפרה ושמחה, וכמו שפירש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הכתוב תגלנה עצמות דכית, היינו שטהרת, דטהור מתרגם דכי, ומהאי טעמא הוא, והנה האבות באשר עדיין יצאה מהם פסולת, ישמעאל וכל בני קטורה מאברהם, ועשו מיצחק אף שהם בעצמם היו שלמים, מ"מ לא הי' ביכולתם להשפיע שמחה בזרעם אחריהם כמו יעקב שהיתה מטתו שלימה, וע"כ השמחה בישראל מתייחסת לעולם ליעקב כמ"ש רנו ליעקב שמחה, והנה פרים ואילים וכבשים איתא ברש"י פרים כנגד אברהם אילים כנגד יצחק כבשים כנגד יעקב, ע"כ השמחה בישראל שמתייחסת ליעקב באה באמצעות הצ"ח כבשים שהם כנגד יעקב, ונראה שכל השמחה של חג הזה היא מחמת שמתייחס ליעקב כמו שבא ברמז ויעקב נסע סוכותה, וע"כ הוא זמן שמחתינו, והצ"ח כבשים הם אמצעיים להשמחה:

190

קצ״אונראה עוד לומר שבשמחת החג מתקנין כל עבודות של כל השנה שהיתה חסרה להם השמחה, ונחשבת עבודת כל השנה כאילו היא בשמחה, וע"כ מבטל הצ"ח קללות, ולאו משום שמחת החג לבד, וזהו שכתוב וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים בשנה, ואף שבפסח ועצרת נמי חוגגים משמע שחגיגת החג נוגעת לכל השנה יותר מחגיגת פסח ועצרת:

191

קצ״בבמשנה ושאין לה שלש דפנות, ובש"ס שם דאתאי הילכתא וגרעתה לשלישית ואוקמה אטפח, ויש להבין למה לא נכתב זה להדיא או ברמז עכ"פ בתורה ולא הי' צריכין להלכתא:

192

קצ״גונראה דהנה איתא במקובלים שסוכה היא אות ה"א משם הקודש ונרמזת בדפנות הסוכה שתים כהלכתן ושלישית אפי' טפח כמו אות ה"א שאין בה אלא כשתי דפנות והשלישית כמין יו"ד, ודוגמתן דפנות הסוכה:

193

קצ״דוהנה בש"ס מנחות (כ"ט:) ומפני מה נברא העוה"ז בה"י מפני שדומה לאכסדרה [ברש"י שפתוח מתחתיו] שכל הרוצה לצאת [ממנו לתרבות רעה] יצא, ומ"ט תליא כרעי' דאי הדר בתשובה מעיילי לי' [בפתח העליון בין רגל שבתוכו לגגו] וליעייל בהך, לא מסתייעא מילתא [דהבא ליטהר בעי סיוע מפני יצה"ר הלכך עבדי לי' סיוע פתח יתירא] כדר"ל דאמר ר"ל מה דכתיב אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן בא לטהר מסייעין אותו [אלמא בעי סיוע]:

194

קצ״הונראה דהא דר"ל דהבא ליטהר צריך סיועא, אתיא כאידך דר"ל פסחים (קי"ט.) אמר רשב"ל משום ר' יהודה נשיאה מאי דכתיב וידי אדם תחת כנפיהם ידו כתיב זה ידו של הקב"ה שפרוסה תחת כנפי החיות כדי לקבל בעלי תשובה מיד מדת הדין, [פירש"י שמקטרגת ואומרת לא תקבלם והוא מקבלם בסתר], והא דפירש"י במנחות מפני יצה"ר י"ל שמחמת מדת הדין המקטרגת למעלה יש כח ורשות ליצה"ר למטה להפריע את לב בעלי תשובה מלעשות תשובה, ואידי ואידי חדא מילתא הוא, אך בעיקר הקטרוג של מידת הדין יש להבין הרי תשובה קדמה לעולם וכך היו התנאים בתחילת הבריאה ושוב מה קטרוג שייך ע"ז:

195

קצ״ואך כבר הגדנו דוודאי בתשובה מאהבה שזדונות נעשות כזכיות לא שייך קטרוג, אלא אף תשובה מיראה אם התשובה היא תשובה שלימה כבש"ס שלהי יומא ה"ד בעל תשובה וכו' דקצת משמע שם דמיירי בתשובה מיראה עיי"ש לא שייך עוד קטרוג, וא"כ הא דיש עוד קטרוג מיירי כשאין תשובתו שלימה לכל פרטיו, וע"ז שייך קטרוג מדת הדין לומר אל תקבלם, מפני כי התשובה איננה שלימה עפ"י הדין, וצריך לזה חסד, והוא ימין ה' הפשוטה לקבל שבים, וא"כ הא דתליא כרעא דה"י בשביל בעלי תשובה נמי עבור אותם שאין תשובתם שלימה שאיננה עפ"י הדין:

196

קצ״זויש לומר דהיינו הך דאיתא בהאריז"ל דסוכות הוא ימינו תחבקני ולזה רומזין נמי דפנות הסוכה נגד ג' פרקי היד המחבקת, שפרק השלישי שהוא כף היד אינו אלא טפח, כי ימין ה' הפשוטה לקבל שבים, ותליית כרעא דה"י חדא מילתא הוא, והכל בשביל אותן שאין תשובתם שלימה עפ"י הדין, ומינה דאף איתם אם רק באין ליטהר הסוכה קולטתם:

197

קצ״חובזה יש לפרש הא דאתאי הלכתא וגרעתא לשלישית ואוקמה אטפח, ולא נכתב זה להדיא, או ברמז עכ"פ בתורה, דהנה תורה שבכתב נגלה לכל והי' המקטרג מקטרג כנ"ל, ע"כ אין לזה רמז בתורה שבכתב אלא בהלכות תורה שבע"פ שאיננה נגלית להמקטרג:

198

קצ״טוהנה זה לימוד לכל אדם הבא לטהר וכחות רעים רודפין אחריו, להשקיע עצמו בתורה שבע"פ, והיא הטמנה טובה שאין למעלה הימנה, וכענין יעק"א ע"ה שהטמין עצמו בבית עבר מפני רדיפת עשו אחיו:

199

ר׳שנת תרע"ט

200

ר״אסוכות זמן שמחתינו, בפשיטות י"ל שהשמחה היא מחמת מחילת עונות ביוהכ"פ, וכענין שבויקרא רבה (פרשה ל"ו) יפה נוף משוש כל הארץ, שלא הי' אחד מישראל מיצר כשהי' בהמ"ק קיים, למה שהי' אדם נכנס לשם מלא עוונות והי' מקריב קרבן ומתכפר לו אין שמחה גדולה מזו שהי' יוצא צדיק עכ"ל, ומובן דמה קרבנות שאינם מכפרין אלא על השוגגין כך, מכ"ש יוהכ"פ שמכפר גם על המזידין שאין שמחה גדולה מזו, ואף דאינו מכפר לרבנן אלא לשבין, הלוא גם קרבנות אינן מכפרין אלא עם התשובה, כברש"י במשנה שלהי יומא חטאת ואשם ודאי מכפרין, דפירש"י דמסתמא איכא תשובה שאם לא הי' מתחרט לא הי' מביא קרבן עכ"ל, ואם זה שמביא חטאת בת דנקא מאחר שמורה שרוצה בכפרה, זה נחשב לתשובה, עאכו"כ ישראל ביוהכ"פ שמענין את נפשם בצום ובוכין ומתפללין ומתוודים שמורה ביותר שרוצים בכפרה שנחשב לתשובה שיתכפרו ביוהכ"פ, וא"כ שוב כל ישראל הרי נתכפרו ביוהכ"פ ואין לך שמחה גדולה מזו שיוצאין צדיקים:

201

ר״באך בפייט של יום שני של סוכות טרחי נשא ושת לי סליחה, יצתה בת קול לך אכול בשמחה, כארבעת יום שת גבול שיחה, לבל לערב שמחה בשמחה, משמע דשמחת החג איננה מפאת כיפור עוונות מדקאמר שלא לערב שמחה בשמחה מכלל דלאו בני בקתא חדא נינהו:

202

ר״גוי"ל דהנה הא דמציאת השמחה מחמת כפרת עוונות, יש לפרש בשני אופנים, בפשיטות היא שמחה שנפטר מעונשם שהי' מוטל עליו הן בזה והן בבא, ויש עוד שמחה פנימית מזה, דהנה הנפש היא מהעליונים שאין שמה רק חדוה ושמחה ואין שמה עצבון כלל, וכדאיתא בפייט דיום שני בסילוק שלפני הקדושה, וכמ"ש עוז וחדוה במקומו, והי' בדין שגם האדם יהי' תמיד בחדוה ושמחה אלא הגוף שמתחתונים מושך לרוח עצב, וע"כ איש שעיקר אצלו הנפש והיא גברת הבית הוא נוטה לשמחה, אבל כשהגוף גובר מה גם איש שיש עליו עוונות שמאפילים את אור הנפש ממילא הוא נעדר השמחה, [זולת שמחה של הוללת כמ"ש הזוה"ק שיצה"ר נמי מתגדל מחמת שמחה אלא שמחה של הוללת שבאמת אין זו נקראת שמחה כלל, וכנראה בחוש שסופה תוגה], וע"כ בכפרת עוונות ששבה הנפש להיות גברת הבית, ממילא נתגברה אצלו השמחה ביתר שאת, וכמשל הרוח שהי' עצור בבטן האדמה כשנתפרץ לצאת הוא יוצא ברעש גדול מאד, וכמו שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בפירוש הכתוב תגלנה עצמות דכית שפירש הלשון שטהרת עכ"ד, והיינו אף דעצמות אין בהן דעת להתבונן בפיטור העונש אלא שמ"מ ממילא נמשכים לשמחה, באשר הם בטלים להנפש שמהעליונים וכנ"ל, וע"כ י"ל דשמחה של מוצאי יוהכ"פ היא השמחה באופן הראשון ושמחת החג היא באופן השני שהוא יותר פנימי כנ"ל:

203

ר״דויש להוסיף ולומר דבמוצאי יוהכ"פ שהוא ביום חול דמותר בעשיית מלאכה והמחשבה טרודה אין הנפש שולטת כ"כ על החומר, ואין האדם מרגיש כ"כ השמחה מעצם הנפש אלא השמחה מפיטור העונש, אבל כשהגיע יו"ט אז מופיעה הנפש בעצם טהרתה ונתהוה השמחה היותר פנימית:

204

ר״הויש לפרש עוד ענין זמן שמחתינו עפ"י מאה"כ הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך, וכן הוא חג הסוכות שכל הסוכה היא חדר המלך, מה"מ הקב"ה וחל שם שמים על הסוכה, ואיתא בספה"ק שסוכה היא דוגמת בהמ"ק, וע"כ נתקיים נגילה ונשמחה בך, וכל ישראל אע"ג דאיהו לא חזי מזלי' חזי, ומ"מ זמן הנאות לזה הוא דווקא אחר יוהכ"פ, ובפייט הנ"ל שלולא משום אין מערבין שמחה בשמחה הי' בדין להיות חג הסוכות תיכף אחר יוהכ"פ, הטעם משום כי בעוד משא העוונות על האדם אין לבוא לחדר המלך, כענין שכתוב כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק:

205

ר״וויש לומר עוד עפ"י דברי ויק"ר (פרשה י"ב) בענין שנתייחד הדיבור לאהרן אחר שמתו בניו, ר' יצחק פתח נמצאו דבריך ואוכלם ויהי דבריך לי לששון ולשמחת לבבי כי נקרא שמך עלי ה' אלקי צבאות וכו' ועוד שם פקודי ה' ישרים משמחי לב זה אהרן שהי' לבו עצב עליו בשביל בניו שמתו כיון שנתיחד עליו הדיבור שמח, ע"כ במדרש, וכדוגמא זו י"ל דהנה מצוות ארבעה מינים היא דוגמא להשי"ת, וגם דוגמא לאיברי האדם כבמדרש, מורה שהשי"ת מייחד שמו על ישראל, ולאו דווקא על הכלל אלא גם על כל פרט ופרט, וזה מורה מ"ש ולקחתם לכם שתהי' לקיחה ביד כל אחד ואחד, ואין אדם יוצא ידי חובתו בלולב של חבירו, ותחת אשר ביוהכ"פ היו כל ישראל עצבים בוכין ומתוודים על חטאתם, בסוכות נקרא שם ה' על כל אחד ואחד, ומתקיים בהם ויהי דבריך לי לששון ולשמחת לבבי כי נקרא שמך עלי ה' צבאות ופקודי ה' ישרים משמחי לב, במסכת סוכה שהיא מליאה שמחה, ע"כ הוא זמן שמחתינו:

206

ר״זבמדרש ולקחתם לכם ביום הראשון ר' אבא ב"כ פתח קחו מוסר ואל כסף קחו מוסרה של תורה ואל כסף, למה תשקלו כסף בלא לחם למה אתם שוקלים כסף לבני עשו בלא לחם על שלא שבעתם מלחמה של תורה ויגיעכם בלא לשבעה על שלא שבעתם מיינה של תורה, והאריך עוד בשבח התורה, ואינו מובן איזה פתיחה היא זו למצוות לולב:

207

ר״חוכבר הגדנו לפרש שאין הפירוש כסף גשמי, שאין זה בסוג אחד לומר שיקח זה ולא זה, ויותר הי' שייך לומר שיקח מוסרה של תורה ולא מוסרה של חכמת הפילוסופין ועיין ברטנורה ריש מס' אבות, אבל מוסרה של תורה נגד כסף הגשמי אינו מקביל, אלא הפירוש של כסף הוא אהבה, והיינו שענין הלולב הוא אהבה ודביקות באבינו שבשמים, כבמדרש שד' מינים רומזים להקב"ה, והיינו שישראל מרמזים שהם שמחים בשם השי"ת, ומ"מ בא הכתוב להזהיר שלא יקחו את האהבה לבדה אלא מתוך מוסרה של תורה:

208

ר״טאך עדיין אינו מובן מה שהביא המדרש למה תשקלו כסף בלא לחם למה אתם שוקלים כסף לבני עשו וכו' שזה אינו מדבר אלא מכסף גשמי ומה ענינו לכאן, וכן יתר אריכות דברי המדרש בשבח התורה מה ענינו לכאן:

209

ר״יונראה לפרש בהקדם דברי קודש כ"ק זקיני האדומו"ר הגדול זצללה"ה מקאצק בפסוק כי טובים דודיך מיין, והגיד כי יש כמה דרכים לקרב א"ע להשי"ת אבל כל הדרכים הם בחזקת סכנה, אך טובים דודיך בהחלט כשהוא מיין מיינה של תורה עכ"ד, והנה במה שהגיד שיש כמה דרכים לקרב א"ע להשי"ת בוודאי הכוונה התעוררת אהבה ודביקות מחמת התבוננות בפלאות מעשיו בבריאת העולם וטוב הנהגתו, וכמ"ש ברמב"ם בפ"ב מה' יסוה"ת, ומ"מ הגיד ע"ז שכל הדרכים בחזקת סכנה, והטעם י"ל כי יש בנמצא כמה כחות חיצונים הרודפים אחר האדם להממו ולאבדו, וכמו בגשמיות שהדרכים בחזקת סכנה מפני חיות רעות ולסטים התוקפים בכח, כן יש דוגמתם ברוחניות, ואין דרך בטוח זולת כשבא מיינו של תורה, שהתורה עצמה היא המשמרת את בעלי', וכמ"ש משלי (ד' ואו) אל תעזבה ותשמרך אהבה ותצרך, ועוד כ' נצור בני מצות אביך ואל תטוש תורת אמך וגו' בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך וגו':

210

רי״אועל דרך זה יש לפרש משאה"כ קחו מוסרי ואל כסף דפי' המדרש קחו מוסרה של תורה ואל כסף שפרשנו דכסף הוא אהבה ודביקות שהטעם כנ"ל, כי אהבה בלי שמירה מיינה של תורה היא בחזקת סכנה מכחות החיצונים שלא יתקפהו בכח וימשכהו מתוך אהבה זו לאהבות חיצוניות, ולפי"ז מובן מה שהביא המדרש הכתוב למה תשקלו כסף בלא לחם למה תשקלו כסף לבני עשו, היינו שהאהבה תלך לאיבוד ויקחוהו כחות החיצונים המכונים בני עשו כנודע, ומזה יסתעף נמי שגם בגשמיות תצטרכו לשקול כסף לבני עשו, כי הגשמיות והרוחניות בחד מתקלא סלקי והגשמיות היא צל ומשל להרוחניות, וכמו ברוחניות נוטלים כחות החיצונים את האהבה, כך הוא נעשה גם בגשמיות, אך כשבא מיינו של תורה היא משומרת ברוחניות ובגשמיות, וזהו שהאריך המדרש בשבח התורה לכוונה זו, ודי בזה אזהרה למבין:

211

רי״בובזה יש לפרש דברי הש"ס ע"ז שלעת"ל יאמרו אומה"ע לפני הקב"ה רבש"ע תנה לנו מראש ונעשנה וכו' מצוה קלה יש לי וסוכה שמה וכו' והקב"ה מקדיר עליהם חמה כבתקפת תמוז וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא, ואינו מובן למה מצות סוכה דווקא, ונראה דהנה שם בדף (ב'.) דרש ר' חנינא בר פפא ואיתימא ר' שמלאי לעת"ל מביא הקב"ה ס"ת ומניחה בחיקו ואומר למי שעסק בה יבוא ויטול שכרו מיד מתקבצין ובאין אומה"ע וכו' נכנסה לפניו מלכות אדום תחילה כו' א"ל הקב"ה במה עסקתם אומרים לפניו רבש"ע הרבה שווקים תקנינו הרבה מרחצאות עשינו הרבה כסף וזהב הרבינו וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה א"ל הקב"ה שוטים שבעולם כל מה שעשיתם לצורך עצמיכם עשיתם וכו' כלום יש בכם מגיד זאת ואין זאת אלא תורה שנא' וזאת התורה וכו' נכנסה מלכות פרס אחרי' וכו' א"ל הקב"ה במאי עסקתם אומרים לפניו רבש"ע הרבה גשרים גשרנו הרבה כרכים כבשנו הרבה מלחמות עשינו וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה א"ל הקב"ה כל מה שעשיתם לצורך עצמיכם וכו' כלום יש בכם מגיד זאת ואין זאת אלא תורה וכו' וכבר דקדקנו הרי לעתיד הוא עולם האמת ואיך יתטפשו אומה"ע כ"כ לשקר ולומר שכולם עשו בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה, ועוד הרי הם טוענין לפני הקב"ה היודע תעלומות לב ואיך יתכן שיעלה על דעתם לכזב לו, ועוד מה זה שהשיבם הקב"ה כלום יש בכם מגיד זאת, דמשמע דאם הי' בהם מגיד זאת היתה טענתם טענה אתמהה:

212

רי״גוכבר פרשנו עפ"י דברי הרמב"ם שיש כמה סיבות וגלגולים בעולם, וכ"כ כמה בנינים נבנו והכל בשביל שיעבור שמה צדיק אחד וימצא בהם מנוח עכ"ד, וכן יש לפרש טענות האומות שהרי התכלית מכל מה שעשו באמת הי' בשביל שיתעסקו ישראל בתורה, אף שהם לא כוונו לכך מ"מ יש להם שכר ע"ז, כמאמרם ז"ל הרי שנפל סלע מחיקו ומצאה עני ומתפרנס בה קבע לו ה' עליו ברכה, אך השי"ת השיבם דמדה זאת נוהגת רק בישראל שקבלו את התורה, ע"כ אפי' מעשה שלהם גרידתא אף בלי מתכוין נמי יש לה מעלה מאחר שסוף סוף הי' לתכלית נכבד, והארכנו בטעמו של דבר:

213

רי״דאך לפי דרכינו הנ"ל בפי' דברי הכתוב קחו מוסרי ואל כסף יש לפרש באופן אחר, דהנה כל אהבה ועשיית המצות צריכין שמירה מכחות החיצונים, אך כשהם נעשים בכח התורה, התורה עצמה היא השומרת, וקו"ח מעתה למצות הנעשים בלתי מתכוין להם שהם צריכים שמירה ביותר, שהרי הם כגוף בלי נשמה, וכענין אומרם ז"ל עוג מלך הבשן מת צריך לשומרו מן העכברים, וזה שא"ל כלום יש בכם מגיד זאת, אז היתה התורה משמרת את מעשיכם שלא ילכו לחיצוניות, אבל מאחר שאין בכם מגיד זאת, גם מעשיכם הטובים נפלו שדודים ונטרפו ביד החיצונים, וכלשון הרמב"ם פ"ז מה' תשובה ה"ז כמה מעלת התשובה אמש וכו' ועשה מצות וטורפין אותן בפניו, שהפירוש שהחיצונים טורפין אותם מלשון טרף טורף יוסף, קו"ח מעתה למצות של האומות הנעשין בלי כוונה שהם נעדרים מהתורה שתהי' שומרם, שהם נעשים טרף לשיני כחות החיצונים:

214

רי״הולפי"ז יובן נמי הנסיון הניתן להם במצות סוכה שהיא כולה דביקות ואהבה, שמאחר שאין בהם תורה והיא הולכת לחיצונים וגורמת עוד יותר אהבת חיצוניות ובקשת התענוגים, עד שאינם יכולים לסבול כלל צער החמה ועבר כל חק וגבול עד שגרם להם שיבעטו, וזה תשובה שלימה על טענתם איך אתם רוצים במצות כי עוד מגרע יגרע לכם מאחר שאין בכם מגיד זאת:

215

רי״וענין השני נסוכין ניסוך המים וניסוך היין בחג, הנה כבר הגדנו שיין באשר טבעו לחמם ומפעיל ומרגיש את הלב ומראהו אדום כמראית בשר הלב וכשמנסכין אותן לשמים גורם קירוב הלב והתלהבות ודביקות באבינו שבשמים, והמים טבעם קר ובלתי בעל גוון ומקבילים להמוח שהוא קר ואין בו גוון אדמימות וכשמנסכין אותן לשמים גורם קירוב המוח והשכל לשמים, ומקביל למדת משה ואהרן שהכניסו בישראל זה בבחי' הלב וזה בבחי' המוח והשכל, אהרן בבחי' הלב, ומשה בחי' השכל, ולעומתם הם מצות סוכה ולולב, סוכה בלב ולולב בשכל:

216

רי״זונראה עוד לומר שהם מקבילים לעומת מירוק הגיהנם של אש וגיהנם של שלג, דבזוה"ק ח"א (רל"ח:) דחייבי גיהנם תריסר ירחין פלגא מינייהו בחמה ופלגא מינייהו בתלגא וכו' והיכן משתלמי נפשייהו בשלג כד"א בפרש שדי מלכים בה תשלג בצלמון, ואיתא בספה"ק דגיהנם של אש בא למרק את עבירות שנעשו בחמימות ואש של יצה"ר, וגיהנם של שלג בא למרק את עבירות שנעשו ע"י עצלות וקרירות רוח, וע"כ י"ל שניסוך היין והמים מקבילים לעומת שני מיני מירוק, היינו ניסוך היין שטבעו לחמם וגורם התלהבות רשפי' רשפי אש, אש גבוה מכלה את אש יצה"ר, וניסוך המים שגורם קירוב המוח והשכל לשמים, משלים את הפגם שנעשה ע"י קרירת רוח כענין המוח שהוא קר, ושוב אין ישראל צריכין למירוק גיהנם ח"ו, וזהו שמסיים בזוה"ק שם יכול אף ישראל כן ת"ל לא תירא לביתה משלג וכו', וע"כ כמו דבגיהנם משתלמי נפשייהו בשלג, כן נמי ענין הניסוכין, דבכל השנה היא רק ניסוך היין, ובחג שהוא זמן צאת השנה ובאספך את מעשיך מן השדה שכבר הגדנו שכמו בגשמיות כן ברוחניות הוא זמן אסיפה לאוצר כל התורה והעבודה של כל השנה, וכמו שהתבואה טרם אסיפתה לבית מנקין אותה מהפסולת, ואם הכניסה במוץ שלה פטורה מן המעשר, כן הוא ברוחניות, ר"ה ויוהכ"פ וסוכות הם זמני נקיון הרוחניות, ע"כ אז משתלמי נפשייהו דישראל, וע"כ אז הוא זמן ניסוך המים מקביל להשלמת הנפשות ע"י גיהנם של שלג:

217

רי״חונראה עוד לומר שלזה הענין רומזת שמחת בית השואבה על ט"ו מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים כנגד חמש עשרה שיר המעלות שבתהלים, שידוע שהם מיוסדם על עליות הנשמות, ובפייט יום ב' טסות ועולות בשיח נעימות שיר המעלות, אלא שהם לעליות נשמות לג"ע, ובשמחת בית השואבה היא נמי העלי' מתוך גיהנם בין לחיים בין למתים.

218

רי״טבב"ר (פרשה מ"ח) אתה [אברהם] אמרת והשענו תחת העץ חייך שאני פורע לבניך וכו' בארץ מנין בסוכות תשבו שבעת ימים, נראה לפרש דהנה בזוה"ק ח"א (ק"ב:) ורזא בגין קב"ה קא אמר דאיהו אילנא דחיי לכלא ובג"כ והשענו תחת העץ ולא תחת ע"ז ות"ח כד חב אדם בעץ הדטו"ר חב דכתיב ומעץ הדעת וגו' ואיהו בי' חב וגרם מותא לעלמא מה כתיב ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים וגו' וכד אתא אברהם באילנא אחרא אתקין עלמא דהוא אילנא דחיי וכו', ויש לדקדק בדברי הזוה"ק למה הביא הא דפן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים, דלכאורה הוא ללא צורך לענין הדרוש:

219

ר״כוי"ל דהפירוש הוא דהא דכתיב ועתה פן ישלח ידו וגו', משמע דרק עתה אחר שאכל מעץ הדטו"ר נאסר בעץ החיים ולא מקדמת דנא, והטעם דאכילת עץ החיים היא מעלה גדולה, ואחר שאכל מעץ הדטו"ר שוב אינו ראוי לו, וכמו זר דאסור בתרומה שמקלקל את התרומה ואת עצמו, וכמו טמא שאכל את הקודש או נכנס למקדש דמחוייב כרת, והנה מדתו של אברהם היתה לקרב את כל באי עולם תחת כנפי השכינה, ומצד הסברא הי' לו תחילה למשוך אותם מסטרא דמסאבא ואח"כ להכניסם תחת כנפי השכינה, וכאמרם ז"ל בפסח משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה, שבאם לא משכו ידיהם מע"ז תחילה לא היו רשאין ליקח הצאן של מצוה, לבל יהיו כטמא שאכל את הקודש או נכנס למקדש:

220

רכ״אאך באברהם מצינו שתחילה אמר להם והשענו תחת העץ, דפירש הזוה"ק דאיהו אילנא דחיי, ומשמע בזוהר שם דכך הי' דרכו בכל אותן שהכניס לביתו, ובמדרש (פרשה מ"ט) אברהם הי' מקבל את העוברים ואת השבים משהיו אוכלין ושותין אמר להם ברכו וכו' ברוך א' עולם שאוכלין משלו אי מקבל עליו מוטב ואם לאו וכו', א"כ הרי אברהם הכניסם תחילה תחת אילנא דחיי, בעוד שלא ידע אם יקבלו עליהם לומר בסוף אל עולם וגו', והי' כעין מאכיל לטמא את הקודש בחושבו שאח"כ יטהר, וכמו אכילת אדה"ר מעץ החיים אחר שאכל מעץ הדטו"ר, אבל אברהם בהיות כל מגמתו לקרב רחוקים תחת כנפי השכינה, לא השגיח על כל אלה, והאהבה דחקתו להכניס א"ע בסכנת מכניס את הטמא לקודש, כי מצא את דרך זה נכון לפניו ביותר לקרב רחוקים ויהי מה, והי' כעין עבירה לשמה, וע"כ הי' זה תיקון על חטא אדה"ר שבשביל זה נאסר בעץ החיים, וזהו שבזוה"ק דאברהם באילנא אחרא אתקין עלמא דהוא אילנא דחיי, היינו שתחילת התיקון הי' ע"י עץ החיים, היפוך מה שנאסר עץ החיים לאדה"ר:

221

רכ״בומעתה י"ל שבשביל זה זיכה לבניו אחריו מצוות סוכה שהיא כעין הביאני המלך חדריו, והיינו שהשי"ת מכניס את ישראל לסוכה שהיא כולה שמות הקדושים, וחל שם שמים על הסוכה, ומשרה שם את האושפיזין קדישין, אף שעדיין לאו כולם ראוים לכך, אלא שעל ידי קירוב זה יכניס בלבבם אהבה ודביקות ויזכו לתשובה ואהבה, מקביל למעשה אברהם שתחילה השענם תחת העץ כנ"ל, וזהו שהביא המדרש קרא דבסוכות תשבו דפירש בזוה"ק דקאי על האשפיזין, דכשם שהוא תחילה השענם תחת העץ כן ישראל תחילה זוכין להאושפיזין:

222

רכ״גוי"ל שזה ענין סוכה ולולב עפ"י דברי המדרש שד' מינים רומזים לד' ראשי אברים שבאדם, והיינו שהאדם מאסף כל כחותיו ועושה אותם אגודה אחת ומשעבדם לשמים, ולפי הסדר הי' ראוי להתחיל מצוות לולב מקודם מצוות הסוכה, אבל ישראל זכו בזכות אברהם שהביאם המלך חדריו מקודם, וזהו שמצות סוכה מתחילה מבערב ולולב מצפרא:

223

רכ״דובזה יומתק לשון המדרש בזכות ולקחתם לכם ביום הראשון אני נגלה לכם ראשון, ובילקוט מסיים בה שנא' אני ראשון ואני אחרון ופורע לכם מן הראשון זה עשו ומביא לכם ראשון זה מלך המשיח ובונה לכם ראשון זה בהמ"ק, והלשון אני נגלה לכם כו' לכאורה בלתי מובן, וכך הי' לו לומר נגלה לכם אני שנקרא ראשון, אך לפי דרכינו הנ"ל הפירוש כפשוטו שאף שיהיו בלתי ראוים ובלתי מוכנים להגאולה אני אהי' המתחיל לבוא ולגאול אתכם בראשונה, וא"כ הלשון מדוקדק שלא תהיו אתם ראשונים לעורר את הגאולה אלא אני נגלה לכם ראשון, וכ"ז בזכות ולקחתם לכם ביום הראשון, שישראל נעשו ראוים אחר התקרבות, לולב אחר הסוכה:

224

רכ״האך עשו טבעו ומדתו היא להיפוך שהרי היו בו נשמות גבוהות מאד ולא הועילו לו, ואדרבה השיג מזה גיאות ומצא א"ע במעלה יתירה עד שנדמה לו שיעק"א צריך להכנע לו, וע"כ אני פורע לכם מן הראשון זה עשו, ומביא לכם את מלך המשיח שנקרא ראשון, שהוא יפיח אור הקדושה בישראל בראשונה עוד טרם יהיו ראוים כדי שע"י כן יעשו ראוים, וכן אני בונה לכם ראשון, והיינו עפ"י הירושלמי שבנין בהמ"ק יהי' קודם קיבוץ גליות כמ"ש בונה ירושלים ה' ואח"כ את נדחי ישראל יכנס, אף שלפי הסדר צריך להיות קיבוץ גליות מקודם וכמ"ש תביאמו ותטעמו בהר נחלתך ואח"כ מכון לשבתך פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך:

225

רכ״וובזה יש לפרש דברי הש"ס ע"ז שלעתיד כשאומה"ע יאמרו תנה לנו מראש ונעשנה יתן להם מצוות סוכה, ויש לדקדק למה בחר מצוות סוכה מתוך יתר המצוות, ונראה דהנה יש להבין מה שאמרו תנה לנו מראש ונעשנה, הלוא גם קודם מ"ת הרחיק עליהם וכל אומה ואומה השיבה מה כתיב בה ולא רצו לקבלה, ופירש המהר"ל שלא מצאו את טבעם ראוי' לקבל את המצוה באשר היא היפוך טבעם, וא"כ מה בצע להם כשיתן להם מראש, הלוא אין טבעם מוכן לזה, אך פרשנו שמאמרם יהי' שאף שאינם מוכנים אם יתנה להם השי"ת מקודם היינו כמו שהם אף בלתי מוכנים, מ"מ המאור שבה ישנה את טבעם היפוך הסדר כנ"ל, שמקודם צריכין לנקיון מהפסולת ואח"כ לכנס תחת צל הקדושה, ובאם לאו הוא כטמא שאכל את הקודש או נכנס למקדש, אבל הם יבקשו שמראש יתן בהם המצוות ויפיח בהם אור אלקי, וזהו הפירוש תנה לנו מראש, היינו טרם שיתנקו מהפסולת:

226

רכ״זולפי"ז יובן מה שניתנה להם מצות סוכה, שהיא כעין זה הביאני המלך חדריו טרם שראוים כנ"ל, כדי שע"י כן יעשו אח"כ ראוים, אך כ"ז הוא בישראל ובזכות אברהם כנ"ל, אבל אומה"ע עוד מגרע גרעו, שכשמקרבין אותן משיגין עוד גיאות, ונדמה להם שמגיע להם בדין וכשמצטערין בועטין בסוכתם ויוצאין:

227

רכ״חשנת תר"פ

228

רכ״טבזוה"ק ח"ג (ק':) ברעיא מהימנא כדין וישב ביום ההוא עשו לדרכו אימתי בשעת נעילה דהא אתפרש מעמא קדישא וקב"ה שביק לחוביהון וכפר עלייהו, כיון דהאי מקטרגא אזיל בההוא דורונא ואתפרש מנייהו בעי קב"ה למחדי בבנוי מה כתיב ויעקב נסע סכותה ויבן לו בית וגו', ע"כ קרא שם המקום סכות, כיון דיתבו בסכות הא אשתזיבו מן מקטרגא וקב"ה חדי בבנוי עכ"ל, הנה מפורש דאף דמשעת נעילה אתפרש מעמא קדישא, מ"מ עדיין לא אשתזיבו מן מקטרגא עד דיתבו בסוכות, וכמו ביעקב דאף דאתפרש מיני' עשו והלך לדרכו שעירה, מ"מ עדיין הי' מפחד ממנו ונסע סכותה ויבן לו בית וגו' שפירש הרמב"ן שבנה לו בית גדול ומגדל עוז להשגב מפני עשו:

229

ר״לאך בדף (ק"ג:) ברעיא מהימנא פקודא דא לישב בסוכה והא אוקימנא בגין לאתחזאה דישראל יתבו ברזא דמהימנותא בלא דחילו כלל דהא מקטרגא אתפרש מנייהו וכל מאן דאיהו ברזא דמהימנותא יתיב בסוכה כמה דאוקימנא דכתיב כל האזרח בישראל ישבו בסוכות, מאן דאיהו ברזא דמהימנותא ומזרעא ושרשא דישראל ישבו בסוכות עכ"ל, הנה משמע דמאחר דמקטרגא אתפרש מנייהו אינן מתייראין עוד משום קטרוג ויושבין בסוכה בלא דחילו, וישיבת סוכה איננה להגנה אלא אדרבה מורה שא"צ להשגב בבית מאחר שהמקטרג נפרש מהם, ולכאורה זה סתירה להא דלעיל:

230

רל״אונראה דהנה מדברי הזוה"ק משמע דבזכות יעקב היא מצות סוכה לישראל כמ"ש ויעקב נסע סכותה, וכן הוא בפייט מערבית סוכה תהי' לצל, עבור תם המפצל, חנה בסוכות, אך בב"ר (פרשה מ"ח) שאמר הקב"ה לאאע"ה אתה אמרת והשענו תחת העץ חייך שאני פורע לבניך כו' בארץ מניין בסוכות תשבו שבעת ימים, הנה מפורש שסוכה היא בזכות אאע"ה, ובודאי אלו ואלו דא"ח, והיינו דהנה ידוע דסוכה רומזת לדברים נעלמים וגבוהים מאד, וכשם שחל שם שמים על הקרבן כן חל שם שמים על הסוכה, ובדברי חכמי האמת שכולה שמות הקדושים, וגם הגמטריא צ"א כחיבור יחוד שני שמות הקדושים, וע"כ היושב בסוכה כיושב תוך שמות הקדושים. והיא מעלה גדולה לישראל, ובאמצעותה זוכין להסתופף בצל הקב"ה, ואפי' לא הי' מציאות הרע בעולם ולא היו צריכין להגנה מכחות הרודפים, היתה נמי תועלת הסוכה גדולה מאד ומעין לעתיד:

231

רל״בוהנה עוד תועלת במצות סוכה שהיא מגינה ומסככת ומצילה מכחות רעים הרודפים אחר האדם, והיינו דאף דישראל נצחו דינא בחסד ה' ביוהכ"פ, ואף שלא היתה התשובה בתכלית הנדרש, מ"מ באשר שלא הי' אלא ממדת חסדו ית"ש, עדיין יש רשות לכחות החיצונים לרדוף לבלבל את הלב והשכל של ישראל למטה ולקטרג עדיין למעלה, וע"ז אנו אומרים עוד בכל ימי החג הושענא, ומכלל שצריכין להוושע, וסוכה היא הגנה על ישראל, וכמו בגשמיות שהיא מגינה ומצילה מחום החמה, כך היא ברוחניות מכח האומות שמונין לחמה כידוע, בקיצור ששני ענינים בסוכה, שורה אור אלקי, והגנה מכחות הרעים:

232

רל״גוי"ל שענין הארה אלקית, היא בזכות אברהם שהשפיל א"ע ממעלתו הרמה לאנשים פחותים לקרבם ולהכניסם תחת צל כנפי השכינה, כבזוה"ק ח"א (ק"ב:) אמר לון והשענו תחת העץ בגין למיחמי ולמיבדק בהו ובההוא אילנא הוה בדיק לכל בני עלמא ורזא בגין קב"ה הוה אמר דאיהו אילנא דחיי לכלא ובג"כ והשענו תחת העץ ולא תחת ע"ז עכ"ל, וע"כ כמו שהוא הכניס את אנשים תחת צל אלקי, זיכה לבניו מצות סוכה להיות שורה עליהם אור אלקי, ואין כאן ענין להגנה כמו דהא והשענו תחת העץ לא הי' לאגנא מכחות הרעים, אך זה הענין שסוכה היא לאגנא, יש לומר שזה הוא בזכותו של יעקב שיעקב נסע סכותה, וכמו ששם הי' לאגנא מכחות הרעים של עשו, כן נמי זיכה לזרעו אחריו לסוכה והגנה כנ"ל:

233

רל״דולפי דרכינו שענינו של יעקב בסוכה הוא ענין הגנה מכחות חיצונים, כמו מאז שיעקב נסע סכותה שהי' להגנה ולהצלה, יתיישב דקדוק עצום בהא דכתיב ויבן לו בית ולמקנהו עשה סוכות ע"כ קרא שם המקום סוכות, ויש לדקדק למה לא קרא לו בית ע"ש הבית שעשה עבור הנפשות, אלא ע"ש הסוכות שעשה עבור מקנהו שאיננו כ"כ עיקר כמו הנפשות שעשה עבורם בית, יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא:

234

רל״האך להנ"ל י"ל דנפשות ביתו שהיו צדיקים גמורים הם לא היו צריכים להגנה מכחות החיצונים, אלא מקנהו שהוציא משיני אריות הוא לבן הארמי שהחליף את משכורתו עשרת מונים, וכל מקנהו היו ניצוצות קדושות שהיו בשבי' ברשות לבן, ובתחבולות עשה מלחמה להוציאם משם, ובני לבן אמרו ע"ז לקח יעקב את כל אשר לאבינו, ומכלל שהוציאם משם בקדימת זמן, דאל"ה לא היתה להם שום טענה עליו, וכמו בגשמיות, הפרי אחר גמר בישולו שנפרד מן האילן מעצמו בלי תלישה, אלא ודאי שהי' בהקדם זמן שהי' נצרך להוציאם בכחו הגדול של יעקב והם כדמיון ישראל שנתלכלכו בעוונות כל ימות השנה, ויוהכ"פ מוציאם לחירות אף שהתשובה לא היתה כ"כ שלימה ומספקת, ומש"ה כחות החיצנים רודפים אחריהם כנ"ל וצריכין הגנה בסוכה, כך הי' ענין מקנהו של יעקב שעבורם עשה סוכות להגנה, אבל הנפשות שהיו צדיקים גמורים לא הוצרכו להגנה, ולענין תוספת אור האלקי לא הי' ענינו של סוכת יעקב, וע"כ לא נקרא המקום אלא ע"ש הסוכות שעשה שזה הי' רבותא של יעקב, אבל בהבית להנפשות לא הי' רבותא ליעקב כלל:

235

רל״וויש להוסיף ולומר מאחר שהנפשות לא היו צריכין להגנה אלא לתוספת אור אלקי שאין לו שיעור למעלה, ואפשר שהבית שבנה הי' להמשיך להם עוד תוספת אור אלקי כעין שכתוב (תהלים ס"ה) נשבעה בטוב ביתך וגו', מ"מ זה לא הי' יעקב המתחיל בו אלא עוד הי' בידם מזכות אאע"ה שזיכה לבניו אחריו סוכות לתוספת אור האלקי כנ"ל, אלא שהכא הי' בית במקום סוכה, ומ"מ לא הי' שייך לו שם המקום בית ע"ש הבית שבנה, שזה לא הי' בזכותו אלא בזכות אברהם, אלא סוכות ע"ש זכותו שחידש סוכה להגנה אעפ"י שיש רודף מכחות החיצונים וכנ"ל:

236

רל״זולפי האמור יש לפרש גם שני מאמרי הזוה"ק באופן שלא תהי' סתירה ביניהם, דבדף (ק"ג:) מיירי מענין הסוכה שבזכות אברהם שהיא לתוספת אור האלקי, וזהו הלשון דישראל יתבו ברזא דמהימנותא בלא דחילו כלל דהא מקטרגא אתפרש מנייהו, וכו' דכתיב כל האזרח בישראל ישבו בסוכות, דאזרח משמע שהוא איש שלם וכמ"ש משכיל לאיתן האזרחי, ואמרו ז"ל ב"ב (ט"ו.) זה אברהם, ובזכותו הרי הסוכה לתוספת אור אלקי, וזהו רזא מהימנותא, אבל בדף (ק':) דמיירי בענין הסוכה שבזכותו של יעקב, והביא קרא דויעקב נסע סכותה שמדבר מהגנה על אנשים שעדיין כחות החיצונים רודפין אחריהן, ע"כ אמר כיון דיתבו בסוכות הא אשתזיבו מן מקטרגא:

237

רל״חוממוצא הדברים יש לפרש כפל לשון הכתוב בסוכות תשבו שבעת ימים, כל האזרח בישראל ישבו בסוכות, שתחילת הכתוב מדבר מענין הגנה ובזכותו של יעקב כנ"ל, וסוף הכתוב מדבר מהארת אלקי שבסוכה ובזכותו של אברהם כנ"ל:

238

רל״טולפי האמור דהגנה של הסוכה היא בזכותו של יעקב יש לפרש איכות ההגנה, דהנה כתיב ביעקב ולמקנהו עשה סוכות, ונראה דהא דזיכה לזרעו אחריו ענין סוכה, הוא נמי לאנשים המקבלים על עצמם עול מלכות שמים ולהיות נכנעין לדעת התורה, וכמ"ש אדם ובהמה תושיע ה' ואמרו ז"ל בחולין (ה':) אלו בנ"א שהם ערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה ופירש"י להיות דכאי רוח, ובאופן זה הם דוגמא להא דולמקנהו עשה סוכות, וזהו צא מדירת קבע ושב בדירת עראי, דרך הכנעה, ולעשות דוגמא להכנעה לדעת התורה, ואז הסוכה קולטתו ומגינא ומצלא:

239

ר״מויש להוסיף ולומר דהנה אויר הסוכה הוא מלא קדושה והארת שמות הקדושים, וכחות חיצונים עיניהם טרוטות מלהסתכל באור הזה, וע"כ איש שהסוכה קולטתו הוא מוצנע ונסתר מעיניהם של כחות ההם הרודפין אחריו, ואינם מוצאין אותו כי לא יכולין להסתכל באויר הסוכה למצאהו, דומה למ"ש הזוה"ק בפסוק (איוב י״ד:כ׳) תתקפהו לנצח ויהלוך משנה פניו ותשלחהו, דמאחר שמשנה פניו שוב אין מכירין אותו שלוחי הדין, ושאר השלוחים שואלין לזה אן הוא מארי חובך והוא ישיב להם כי איננו, באשר איננו מכיר אותו, כדוגמא זו י"ל באיש הזה שסוכה קולטתו הוא נסתר מעיני המקטרגים שרודפין אותו, ולא ימצאוהו, וכמשל המדרש פ' בלק לצייד שהי' רודף אחר צפור וברח ועמד לו על איקונין של מלך ואמר הצייד למקום יפה נמלטת, ובסוכה הוא עוד יותר מזה, שאפי' לראותו עוד איננו יכול:

240

רמ״אבפייט ליום ב' דהמקדש שלעתיד יהיו מדותיו שלשים וששה פעמים כפול משל מה שהי', ושומרי מצות סוכה פרוח יפרחו בה בסיומים, ויש להבין מה ענין מצות סוכה לכפל מדת המקדש, ואם בא להגיד שיזכו לפרוח בבהמ"ק שלעתיד, מה לו להזכיר ענין הכפל מכל השינויים שיהי' במקדש העתיד:

241

רמ״בונראה דהנה ידוע דמספר ששה הוא נגד שש קצוות הסובבים את נקודה הפנימית, וע"כ לעתיד שתתגלה הפנימיות ממילא תתפשט לכל צד, ע"כ לעתיד תכפל מדת המקדש שהוא פנימית העולם שש פעמים לכל צד, מורה תכלית התפשטות הפנימיות לכל צד עד למספר ששה פעמים ששה:

242

רמ״גוהנה סוכה דירת עראי בעינן, ויש לומר כי כל בנין הוא מדת הצמצום, ובמהר"ל שזהו שאמרו כל העוסק בבנין מתמסכן, ובודאי כל שהוא בנין קבע הוא צמצום יותר, ועראי הוא מורה שיוצא מגבול הצמצום, למעלה מגדר וגבול, וזה מורה שישראל זכו למעלה רמה ונשאה מכל גדר וגבול, והטעם משום דביוהכ"פ נתגלה פנימית ישראל שהיא למעלה אף מהמלאכים כמ"ש הרח"ו שמחצב נשמות ישראל הוא למעלה ממחצב נשמות המלאכים עכ"ד, וע"כ לעתיד שתתגלה לגמרי הפנימיות תהי' מחיצת ישראל לפנים ממלאכי השרת, כמ"ש כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל וכברש"י שם, וע"כ ביוהכ"פ נמי שנתגלה פנימיות ישראל ממילא נדחו ונמחלו העוונות שאין להם מקום ומציאות אלא בחיצוניות, וע"כ זוכין נמי תיכף למצות סוכה, ובפייט כי בדין הי' שתהי' הסוכה תיכף אחר יוהכ"פ אלא שלא לערב שמחה בשמחה נעשה ביניהם הפרש ארבעה ימים:

243

רמ״דויש לומר עוד כי סוכה היא דוגמת ענני כבוד זכות אהרן, ואהרן אותיותיו פנימיים, הא ביחידות נ' בעשיריות ר' במאות ואלף הוא אלופו של עולם המאיר ומחבר אותם, כבמהר"ל, וע"כ בזכותו ענני כבוד המקיפים ומסתירים את ישראל ועושים אותם פנימיים, ודוגמתם היא סוכה, וישראל שזכו לפנימיות מחמת יוהכ"פ זוכין תיכף לסוכה שהיא פנימית:

244

רמ״הולפי האמור מובן שהזוכה למצות סוכה, והסוכה קולטתו שנעשה למעלה מכל גדר וגבול מחמת התפשטות הפנימיות, זוכה למקדש העתיד המכופל כנ"ל שהוא התפשטות הפנימיות מכל צד:

245

רמ״ויש להבין בענין שני נסוכין שבחג, יין, ומים, שלא הי' כן בכל השנה, גם בדעת הרמב"ם בהא דעירה של מים בשל יין היינו שעירב זה בתוך צלוחית של זה וניסך שניהם יחד מכלי אחד [ונשתבש הגי' בתיו"ט שהעתיק בכלי אחד, ויש לטעות בהכוונה שקאי על הספל] שהוא דבר של חידוש, שלא מצינו כן בכל הקרבנות, שצריך שלא יערב זה בשל זה אלא יקרב כל אחד לבדו, וכאן נראה שלא הקפידו אפי' לכתחילה, והי' דבר הרגיל שינסכו בתערובות, שהרי אמרו ז"ל כיון דאמר מר וכו' אתי לאשחורי, ועוד תיפוק לי' דהו"ל מזוג שפסול לנסכים:

246

רמ״זונראה דהנה יש לדקדק בענין חג הסוכות שיש בו שתי מצוות, מצות סוכה, ומצות לולב, מה שלא מצינו כן בשאר המועדים שיש בהן מצוה, שאין בהם אלא מצוה אחת, חג הפסח מצות מצה, [ומצות אכילת הפסח מתיחסת אחר ערב הפסח כברש"י ר"ה (כ':) וכמו שמפורש בכתוב שיום חמשה עשר בניסן נקרא ממחרת הפסח] ובר"ה מצות התקיעה, וביוהכ"פ מצות הצום, ובחג מצות סוכה ומצות לולב שאינם תלוים כלל זה בזה:

247

רמ״חובטעמו של דבר נראה דהנה כבר אמרנו דר"ה הוא בחי' ראש ושכל שניתן לישראל, וזהו שרמזו ז"ל בתקיעת שופר שהיא חכמה ואינה מלאכה, וביוהכ"פ הוא בחי' לב, ולבבו יבין ושב ורפא לו, והם בחי' משה ואהרן, משה בחי' דעת ואהרן קישור אהבה שבלב, וי"ל דחג הסוכות הוא כולל שתי אלה יחד, וע"כ יש בו שתי מצות, מצות הלולב היא בחי' ראש כמו שאנו אומרים להשפיע שפע מדעת עליון לנוה אפריון, וסוכה היא בחי' לב תוכו רצוף אהבה לקיים הביאני המלך חדריו, וידוע בלשון חכמי האמת מקיפין דאימא, וידוע עוד מדברי הספה"ק שנכון ליטול הלולב בסוכה, והטעם י"ל שרומז להתכללות שניהם יחד, כמו שבא הרמז בתיבת סוכה גמטריא שני השמות הוי' אד' יחד, וי"ל שמטעם זה נקרא חג הסוכות ולא חג הלולב, לרמוז מהותו של החג שהוא התכללות:

248

רמ״טונראה שזהו ענין השני נסוכין, ניסוך היין הוא בחי' הלב הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה, כי יין יש בו כח החימום, והשמחה המתיחסת ללב, וניסוך המים רומז למוח שבראש וישוב הדעת, וכענין שכתוב ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, הרי שמכנה את הדעת בשם מים, ובאשר מהותו של החג שני הענינים, בחי' ראש ובחי' לב, ע"כ יש בו שני הנסוכין, וכמו שמתכללין בחג הזה כנ"ל, ע"כ הניסוכין נמי אין מבטלין זה את זה ומתקבלים שניהם יחד מכלי אחד, והם כענין נטילת לולב בתוך הסוכה:

249

ר״נולקחתם לכם ביום הראשון וגו' וברבינו בחיי שד' מינים אלו כנגד הארבע מלכיות, נראה לפרש דהנה במהר"ל שד' מלכיות אלו הם כחות רעים מושכין לע"ז ג"ע שפ"ד, ומלכות רביעית ללה"ר ששקולה כשלשתן עכ"ד, ונראה דר"ה דאמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם הוא מתיחס לשם אד' מלך העולם, ובזוה"ק ששם זה מכפר על ע"ז וגורם נמי היפוך כחות הרעים המושכים לע"ז, יוהכ"פ שעבודת היום בבגדי לבן הוא היפוך כחות הרעים המושכים לג"ע ובהקדמת תקה"ז ובזוה"ק פנחס דד' בגדי לבן הם לעומת ד' אותיות הוי' ולית מאן דמכפר על עריין אלא איהו, ובש"ס יומא עזאזל לכפר על מעשה עזא ועזאל פירש"י על עריות מכפר, וסוכה אמרנו במאמר הקודם שהיא כלולה מענין ר"ה ויוהכ"פ יחד, והיא גימטריא שילוב שני השמות יחד, ע"כ נראה שהיא היפוך שפ"ד שענינו פירוד בין הדבקים הם הנפש והגוף, וידוע עוד בספה"ק שג"ע מתיחס לקו הימין, וע"ז לקו השמאל, ושפ"ד לקו האמצעי הכולל, והם היפוך אברהם יצחק ויעקב, וע"כ סוכות שהוא כולל כנ"ל מכפר על שפ"ד, ונראה שבאשר היא נגד יעקב שלא ראה טפת קרי מימיו מכפר נמי על חטא משז"ל שהוא כאלו שופך דמים, וממוצא הדברים שר"ה ויוהכ"פ וסוכה הם כנגד שלש מלכיות הראשונות:

250

רנ״אונראה שלולב הוא לעומת מלכות הרביעית שהיא שקולה או יתירה משלשתן, וכבר פרשנו שהיא כוללת כל כחות הרעים שבשלשתן, כמו עשו שהי' ז"א דקליפה כולל כל מדות רעות, וזהו ענין לה"ר שהיא שקולה כשלשתן אף שאין בה מיתת ב"ד מ"מ כח רע שבה באשר שקול כשלשתן מביא בפועל ממש לשלשתן, וכבר דברנו בזה, וי"ל שד' מינים אלו הם היפוך מכל כחות הרעים אלו, לולב ואתרוג, הם היפוך ע"ז וג"ע, דבפייט לולב אחד ואתרוג אחד לה' אחד ושמו אחד והוא שם הוי' ושם אד', ונראה שהם דוגמת ענין ר"ה ויוהכ"פ שהם מכפרים על ע"ז וג"ע, ודבר זה פשוט למבינים, הדס שיש בו שלשה עלין ושלשה בדי עלין לחין, וכל שלשה מורה על חיבור ואגוד כאמרם ז"ל אגוד בשלשה שמי' אגוד כי אמצעי הוא מחבר, והוא מכפר על שפ"ד שהיא פירוד כנ"ל, ערבה דומה לשפתים מכפרת על חטא הלשון שהוא לה"ר ששקילה כשלשתן, ובהאריז"ל שערבה גמטריא זרע, והיינו שברית הלשון והמעור שקולים:

251

רנ״בולפי האמור יתפרש מה שאין לולב דוחה שבת, כי שבת עצמה דוחה כח הארבע מלכיות וכבר דברנו בזה באריכות, וע"כ אלמלי שמרו ישראל שבת אחת לא שלטו בהם אומה ולשון ושתי שבתות מיד נגאלין, ע"כ נטילת לולב בשבת היתה פגם בכבוד שבת, וכ"ז בזמן שאין בהמ"ק קיים וזמן הגלות שנזקקין לדחיית ארבע מלכיות, ע"ז אמרינן דשבת יכולה היא שתרחם בעצמה בלתי ארבעה מינים אלו, אבל בזמן שבהמ"ק קיים אין ענין דחיית המלכיות לעיקר אלא לשמוח לפני ה' כמ"ש ושמחתם לפני ה"א שבעת ימים, ע"כ יום ראשון שהוא מדאורייתא בגבולים דוחה שבת:

252

רנ״גוחג האסיף תקופת השנה, ויש להבין דבקץ תקופת השנה הי' לו לומר אבל אסיף תקופת השנה אין לו לכאורה שום משמעות, ונראה לפרש עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דסוכות זמן שמחתנו משלים את חסרון השמחה בעבודת ה' של כל השנה, וכמ"ש תחת אשר לא עבדת את ה"א בשמחה וגו' עכ"ד:

253

רנ״דונראה להוסיף, היות דבזוה"ק אורייתא בלי דחילו ורחימו לא פרחת לעילא, וע"כ סוכות שמצות שבו היינו סוכה ולולב, שהגדנו במאמרים הקודמים שהם בבחי' ראש ולב, לולב בחי' ראש וסוכות בחי' לב, וידוע דאהבה מתיחסת לבחי' לב ויראה לבחי' ראש, ויראה היא אותיות ראי', וראי' היא בשכל וסנהדרין נקראין עיני העדה, וע"ז מורים נמי השני ניסוכים, מים בחי' הראש מורה על יראה בסוד ראוך מים יחילו, יין בחי' הלב מורה על אהבה כמ"ש הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה, ע"כ במצות סוכה שהיא בחי' אהבה משלימין את חוסר האהבה, ולולב בחי' יראה משלימין את חוסר היראה, וע"כ עבודות של כל השנה שמחמת חוסר יראה ואהבה לא פרחו לעילא ולא היו נאספין לאוצר השמים, אלא עומדין למטה מסבבין ומקיפין מבחוץ, עתה בחג הסוכות נאספין לפנים לאוצר:

254

רנ״הובזה יש לפרש הא דכתיב וחג האסיף תקיפת השנה, היינו אלו שהיו בכל השנה בחי' מקיף מבחוץ נאספים בחג הזה לפנים:

255

רנ״ובגמ' דל דפנות ליכא צל סוכה, פירש"י שהחמה באה מתחתי' ונמצא שמה בטל, ויש להבין דלקמן (ז':) ת"ר חמתה מחמת סכך ולא מחמת דפנות, ופירש"י חמתה מחמת סכך פוסלת בה ולא חמתה מחמת דפנות:

256

רנ״זונראה דהנה לשון הש"ס ב"ב מאי מחיצתא פלוגתא היינו שחוצץ ומפריד בין זה לזה, וכן הוא בדפנות הסוכה גבוהה עשרה לחצוץ בפני כוחת חיצונים ורה"ר שתופסת עד עשרה, וכאשר נעתק הרשות להיות מיוחד לאור הקדושה שוב הסכך מיצל עליהם מלמעלה, וע"כ כל שהוא מחיצה אפי' חמתה מרובה מצילתה כשירה שמ"מ הרי היא חוצצת, שהרי אין הדפנות צריכין להיות עושין צל אלא לחלוק הרשות, אבל דל דפנות לגמרי ששוב אין כאן חציצה וכחות החיצונים היינו כחות האומות שמונין לחמה באין מתחתי', שוב אין הסכך מועיל כלל לעשות צל למה שתחתיו, שהרי אין כאן תחתיו רשות מיוחד לאורות הקדושה א"כ שמה בטל, וזהו שברש"י שהחמה באה מתחתי', היינו שליטת ורשות כח האומות המונים לחמה:

257

רנ״חשנת תרפ"א

258

רנ״טענין הגנה שבסוכה, דהנה העוונות מתכפרין בר"ה ויוהכ"פ, וידוע לשון רש"י דכפרה היא לשון סילוק וקינוח, והיינו דמכל עבירה נברא מלאך משחית והוא עצמו הוא המייסר את האדם בסוד תיסרך רעתך, וכאמרם ז"ל כל העובר עבירה מלפפתו ומוליכתו לגיהנם, ולשון מלפפתו היינו שדבוקה בי, וכפרה שהיא סילוק וקינוח היינו שנתפרדה ממנו העבירה ואיננה עוד דבוקה בו, ומ"מ מציאות העבירה עדיין לא נעדרה לגמרי, ע"כ עדיין רודפין אחר האדם להכניס בו מחשבות רעות, וללכוד אותו בחרמן אף שהוא עומד בחוץ, וכעין הנחש שפיתה לחוה אף שעדיין יצה"ר לא ניתן בהם מ"מ הי' עומד מבחוץ ומפתה, ואיתא בספה"ק שהי' עומד מחוץ לגמרי, כן נמי הענין אחר הכפרה של יוהכ"פ, זולת ע"י תשובה שלימה מאהבה שזדנות נעשות כזכיות, אבל כל שאיננה תשובה שלימה ואפי' תשובה מיראה שנעשה כשגגות עדיין מציאות העבירה לא נעדרה שהרי אף השוגג צריך כפרה:

259

ר״סולזה באה מצות סוכה שיהי' האדם מוטמן בסוכה שהיא כולה שמות הקדושים, וחל שם שמים על הסוכה, וממילא אין כחות החיצונים יכולין ליכנס שמה, וכענין שכתוב לא יגורך רע, וכמו שהגיד כ"ק אדמו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור בדברי הזוה"ק דמאן דלאו הוא עיקרא ושורשא דישראל יפיק גרמי' מצילא דמהימנותא, שהכוונה על כחות הרעים ומלאכי משחית עכ"ד, ונראה שלא לבד שאינם יכולין לכנוס להסוכה אלא שאינם יכולין להביט כלל להסוכה, כי עיניהם טרוטות מחמת אור הגדול המאיר בסוכה, וא"כ איש שטמון בסוכה הוא מוסתר מעיניהם לגמרי, וכענין שאיתא בזוה"ק שמלאך המשחית נשאל אן הוא מארי חובך, והוא משיב אינני יודע, מחמת שניצל מידו ואיננו יודע אנה הוא, כך הוא הענין בהנטמן בסוכה, ואף שמרגיש שהוא נטמן בסוכה, מ"מ מאחר שאינו רואה אותו ואינו יכול לעשות לו מאומה, הוא כמו שאמר בלעם על יתרו כבמדרש פ' יתרו משל לצייד שהי' צד צפרים צד את הראשונה בא לצוד את השני' הלכה וישבה לה על איקונין של מלך עמד הצייד תוהא בה אמר לה אם אזרוק עליך אבן אני מתחייב בנפשי וכו' איני יודע מה אומר לך אלא למקום יפה ברחת ונמלטת, אך כל זה למי שהסוכה קולטתו, וכבר הגדנו שהסימן הוא אם מוצא קורת רוח בהסוכה ונהנה ממנה א"כ הוא דבוק בהסוכה, ובאם לאו איננו דבוק בה, כברש"י סנהדרין (נ"ח.) שבאינו נהנה איננו דבוק בו, וא"כ נחשב עדיין עומד מבחוץ, כי אפי' חיצוניותו בסוכה, פנימיותו איננו שמה, וממילא דעתו מבחוץ, ומקום שדעתו של אדם שם, נחשב כאלו גם גופו שם כדדייק לה כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה ממשנה עירובין (מ"ט:) שביתתי בעיקרו, וכבר הזכרתיו, וזהו ענין ש"ס ע"ז מצוה קלה יש לי וסוכה שמה, כי זהו בחינה טובה:

260

רס״אחג הסוכות, נראה דבר"ה ישראל זוכין לבחי' השכל שמשכנו בראש וביוהכ"פ אף לבחי' הנפש שמשכנו בלב, ובסוכות זוכין לשניהם יחדיו, שיהיו לאחדים דבוקים באביהן שבשמים, וזה ענין מצוות סוכה גמטריא הוי' אד', שם הוי' איננו מפאת מציאות העולם, אלא מורה על עצם מציאותו ית"ש, ואחת היא קודם שנברא העולם ואחר שנברא העולם, ואיתא בספה"ק דהא דעד שלא נברא העולם לא הי' אלא הוא ושמו לבד, היינו שם הוי' המורה על עצם מציאותו, אבל שם אד' הוא מורה על אדנות ואין מלך בלי עם, ע"כ שם זה נתחדש אחר בריאת העולם, ודוגמתו באדם הנשמה שהיא עצם פשוט עוד קודם שנברא הגוף, וע"כ איננה נטבעת בגוף, ואחת היא מציאותה אם היא בגוף או בלתי הגוף קודם ירידתה לגוף או אחר הסתלקותה מהגוף, והנשמה בגוף היא דוגמא בצד מה לשם הוי' בעולם, אבל הנפש היא נתלית בגוף, וממשיכה את הגוף אחר הנשמה, והנפש היא דוגמא בצד מה לשם אד' בעולם, וזאת משכנה בראש וזאת משכנה בלב, ובסוכות שזוכין לשניהם יחד, ע"כ זוכין למצות סוכה גמטריא שני השמות:

261

רס״בויש לומר שזה ענין שני הניסוכים, ניסוך המים וניסוך היין, ניסוך המים הוא דוגמת הראש שבו המוח שהוא קר ולח הנקרא מים טהורים, משכן הנשמה, וניסוך היין הוא דוגמת הלב שבו חמימות הדם משכן הנפש, ויין טבעו לעורר חמימות הלב, והנה בכל השנה אין בה אלא ניסוך היין לבד לעורר דוגמתו בחי' הנפש, אלא בסוכות שזוכין לשניהם זוכין בו לשני הניסוכים:

262

רס״גויש לומר דהיינו שבזוה"ק שסוכות הוא דוגמת הא דכתיב ביעקאע"ה ויעקב נסע סכותה, כי הנה יעקב כלול הוי ואיש תם יושב אוהלים, וע"כ הי' נצרך צירוף בכפלים לבן ועשו, וכאשר גמר את הצירוף משני אלה זכה למעלתו הגבוהה, ולרמז זה נסע סכותה [ויש בו רמז נפלא שלא נכתב לסוכות אלא סכותה אותיות סוכה ותיו באמצע רומז למדתו] וזהו שבפייט שחרית ליום ב' רגל גביר אחים וסע פעמים סכותה, ומארמי ושעיר בעדו סכותה:

263

רס״דענין ניסוך המים בחג, הנה בזוה"ק ח"ג (רנ"ו.) מה תיבת נח לאגנא אוף הכי סוכה לאגנא עכ"ל, והנה תיבת נח היתה לאגנא מפני מים הזדונים, ומים הזדונים אלו היו נמשכים מפגם ברית, כאמרם ז"ל הם חטאו בגלגל העין שדומה למים לפיכך נדונו במים, ובאבן עזרא ומה נכבד דרש שדרשו שהשחיתו במים ודנם ה' במים, והרי זה בא ללמד דסוכה שהיא נמי לאגנא כמו תיבת נח היא נמי לאגנא מפני מים הזדונים הם כחות רעים ומלאכי משחית המסתעפין מפגם ברית רח"ל, שהם הרודפין אחר האדם להכניס בו הרהורים רעים ולבלבלו ולמשכו ברשתם, ואף שכבר נתכפר ביוהכ"פ כאמרם ז"ל עזאזל שמכפר על מעשה עוזא ועזאל וברש"י כלומר על עריות מכפר, וכה"ג לובש ד' בגדי לבן לעומת ד' אותיות הוי', ובהקדמת תקה"ז לית מאן דמכפר על עריין אלא הוא, כבר הגדנו דכפרה היא רק סילוק ודחי' מגוף האדם, אבל עדיין הם במציאות אלא שעומדים מבחוץ, וכמו נחש דפיתה לחוה טרם שניתן יצה"ר לתוך לבם, אך בסוכות התגברות האהבה כמ"ש הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך, ישראל זוכין לתשובה. מאהבה, ותשובה מאהבה זדונות נעשות לו כזכיות, ע"כ שוב כל כחות החיצונים ומלאכי משחית כלא היו:

264

רס״הוהנה הוא כעין תיבת נח מפני מים הזידונים, אך עוד יותר דשם המים הזדונים היו נשארים במציאות מחוץ לתיבה עכ"פ, אבל הגנה שבסוכה היא ביטול כחות הרעים לגמרי, ויש לומר עוד דמאחר שנהפכו לזכיות שוב מים הזדונים עצמן נהפכו למים טהורים וקדושים, ולא עוד אלא שזכו להתקרב ביותר כבעל תשובה דמשכין לי' בחילא יתיר שיהיו ראויין למזבח, וזהו ניסוך המים:

265

רס״ווממוצא הדברים יובן ענין שמחת בית השואבה שזו תכלית השמחה שנהפך הרע לטוב, שממים הזדונים עצמן נהפך לניסוך המים, והיא שמחה דשמחה, שכפרת עוונות לבד היא שמחה וכמו שפירש כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה הכתוב תגלנה עצמות דכית, כי טהור מתרגם דכי וא"כ דכית פירושו טהרת, וכבמדרש ריש פ' תצוה שהי' אדם נכנס לשם מלא עוונות והי' מקריב קרבן ומתכפר לו אין שמחה גדולה מזו שהי' יוצא צדיק עכ"ל, וזהו שמחה של מוצאי יוהכ"פ מכפרת עוונות, ומובן אשר בסוכות שמחמת תשובה מאהבה זדונית עצמן נעשו כזכיות, ולא עוד אלא שעוונות עצמן שהם מים הזדונים נהפכין ונעשה מהם ניסוך המים, עאכו"כ שהשמחה כפולה ומכופלת:

266

רס״זבמדרש מאן דנקיט באיין בידו הוא נצח דינא, וכבר דקדקו בזה כל המפרשים שזה יתכן לומר אם הדיין מאחיזו הבאיין, אבל אם הבע"ד בעצמו אוחז באיין לרצונו שוב אין מזה ראי' של כלום:

267

רס״חונראה דהנה במדרש דד' מינים שבלולב רומזים לראשי איברים שבאדם בפרט, ובכלל ישראל, ולהשי"ת, ובמקובלים שרומזים לד' אותיות הוי', והנה המצוה לאוחזם ביחד רמז לקיבוץ ראשי האיברים לעבודת השי"ת, וכמ"ש כל עצמתי תאמרנה ה' מי כמוכה, ובכלל ישראל לעשות אגודה אחת, וכן יחוד ד' אותיות, והנה עוונות הם המפרידים הן למעלה כמבואר בזוה"ק, והן למטה בהאדם עצמו שהעוונות רובצים על האיברים עד שהאדם אין בכחו לייחד את כל אבריו בכוונה ורצון אחד וכמ"ש (ישעי' נ"ז כ') והרשעים כים נגרש כי השקט לא יוכל ויגרשו מימיו רפש וטיט, והמשל כים י"ל כי מים הם מתפרדין, וע"כ לשון מים היא לשון רבים ולא תמצא בלשון יחיד, וע"כ הים נגרש וקצתם דוחים את קצתם עד שגלי הים משמיעים קול הכאה זה על זה ועם תנועתם מגרשין מימיו רפש וטיט, וכענין זה הם הרשעים בכלל שאין בהם התאחדות באמת, וכן בפרט כל איש ואיש לעצמו הרצוניות דוחין ומבוהלים, וכמו שפרשנו מאמר המדרש בפסוק ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת שער, מפוזר ומפורד כאדרת, כפל הלשון מפוזר ומפורד בכלל ובפרט, בכלל הם ענפין מתפרדין, ובפרט מפוזרין הרצוניות, וע"כ ישראל הלוקחים הד' מינים יחד, מורה היפיך מפוזר ומפורד שזה אי אפשר בעוד העוונות קיימין, א"כ זה עצמו מורה על ניצוח דינא:

268

רס״טבפייט מערבית ליל ב', פחים להצן להבה ושרב וסוכה תהי' לצל יומם מחורב, צלתה להגן מלהט ולסכות, הנה מפורש שמצוות סוכה מצלת מדין הגדול לעתיד, ונראה הטעם דאולמא מצוה זו מיתר המצוות, עפימ"ש מהר"ל דגיהנם הוא פסולת הבריאה, וע"כ מחמת העבירות שהן פסולת המעשים מצא מין את מינו עד שפסולת הבריאה מוצצת את פסולת האדם, וכענין כלי ינתנו לכובס, והנה אמרו ז"ל אאע"ה יושב על פתחו של גיהנם ואינו מניח לאדם מהול מישראל לירד חוץ מבא על הגוי' דלא מבשקר לי' ואותם שחטאו יותר מדאי נותנין עליהם ערלה מתינוקות שמתו קודם שנימולו:

269

ר״עוי"ל הענין דאאע"ה שנולד מטיפה פסולה ולא עוד אלא בימי נדתה ואעפי"כ הפך את כל אבריו לקדושה להיות מרכבה לשכינה, זכה מדה במדה שזכותו תעמוד לבניו להפוך הפסולת שבהן לטובה, עד שלא תהי' עוד השתוות בין הפסולת שבהם לגיהנם שהוא פסולת הבריאה, זולת מי שאינו נימול שהערלה בעצמה היא פסולת, כבמדרש פ' לך אין בך פסולת אלא צפורן של אצבע קטנה העבר אותה ובטל המום, ממילא מי שלא נימול שוב יש לו השתוות עם הגיהנם, נמצא מצא מין את מינו, וכן נמי אותם שחטאו יותר מדאי שאי אפשר להפוך הפסולת שלהם, העצה שיהי' להם תיקון ע"י גיהנם ע"י שניתן בהם ערלות התינוקות כנ"ל:

270

רע״אובזה יובן מה שהי' גדול כל כך כחו של אברהם אבינו לגייר גיורים שנולדו מטפה טמאה, שכמו שהי' מהפך את גופו של עצמו לקדושה כנ"ל, כן הי' יכול להפוך את גופות של הגרים, והנה בזוה"ק ח"א (ק"ב:) והשענו תחת העץ בגין קב"ה הוה אמר דאיהו אילנא דחיי לכלא ובגין כך והשענו תחת העץ ולא תחת ע"ז, כד חב אדם בעץ הדטו"ר חב דכתיב ומעץ הדטו"ר וגו' מה כתיב ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים וגו' וכד אתא אברהם באילנא אחרא אתקין עלמא דאיהו אילנא דחיי ואודע מהימנותא לכל בני עלמא, והנה משמע שזה הי' ראשית המעשה לקבל הגרים, היפוך עץ הדטו"ר שנתערבו חלקי הרע באדם, ועץ החיים מהפך שיהי' כולו חיים, וע"כ האוכל ממנו חי לעולם, ואברהם תחילה הי' משפיע בהם מעץ החיים שבזה הי' מהפך גופם הטמא לטהור ונעשו כלים לקבל הגרות:

271

רע״בוהנה במדרש דבזכות והשענו תחת העץ זכו ישראל למצות סוכה, ומשמע דסוכה נמי כה"ג היא שמהפכת את כל חלקי הרע שבאדם לטוב, והענין יש לומר דמצוות סוכה שהיא כוללת כל חלקי האדם שכל איבריו אפי' הפחותים נכללים בסוכה, ואפי' בעת השינה שלא נשאר באדם אלא קיסטא דחיותא, א"כ אף הפסולת שבאדם פושטת צורה ולובשת צורה אחרת, ומהפך הכל לטוב וכענין והשענו תחת העץ, ויש לומר דאפי' עבירות שעדיין לא נתכפרו לגמרי, מ"מ כיוון דאינתקא למצותי' איננו עוד נחשב כמין פסולת הגיהנם, וע"כ ניצול מדינה של גיהנם:

272

רע״גויש לומר עוד לדברי רז"ל אין גיהנם לעת"ל אלא הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה צדיקים מתרפאין בה ורשעים נידונין בה, והיינו שהשמש בעצמה אין לה פסולת אלא מחמת הנרתיק שלה פעמים שמלהטת טובים ורעים, אבל כשמוציאה מנרתיקה נשארה בעצם טהרתה, וע"כ צדיקים מתרפאין בה, ושוב אינה סובלת את הרשעים וע"כ רשעים נידונין בה, והוא כדמיון טרוטי עינים המסתכלין בשמש שמסמא את עיניהם, אבל זה שמחמת מצוות סוכה אינתק למצוותי' שוב יכול לסבול את טהרת השמש וממילא נתרפא בה:

273