שם משמואל, ויקהל ב׳Shem MiShmuel, Vayakhel 2
א׳ויק"פ ופרשת החוד שנת תרע"א.
1
ב׳כ"ק אאמו"ר זצללה"ה אמר כי באשר עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ומשהוקם המשכן נאסרו ונעשו כל ישראל כאחד ע"כ הקדים ויקהל שעשה כולם קהלה וכלל אחד, וה"ט שהקדים שבת למלאכת המשכן ששבת הוא רזא דאחד, ובאמצעות שבת זכו למשכן וכנ"ל, ודברים אלו יש לבאר, דהנה קרבן הוא מלשון התקרבות שע"י הקרבנות מתקרבין להש"י, וידוע שג' חלקי האדם הם גוף ונפש ושכל [או בלשון נפש רוח ונשמה] ושכל אדם איננו שוה לשכל זולתו כאמרם ז"ל אין דעתן של בני אדם שוות, ובזוה"ק נודע בשערים בעלה כל חד לפום מה דמשער בלבי', אך בנפשות יש לכל ישראל חיבור כי כל הנפשות ממקור אחד מוצאם, וכל ישראל הם ביישנים רחמנים גומלי חסדים, שהם מדות וטבע הנפש, ובגופות יש לכל אנשים ג"כ התדמות, כאמרם ז"ל שטבע את כל אדם בחותמו של אדה"ר, ונגד ג' אלו הם ג' מקומות הקרבת הקרבן, במות, משכן, מקדש, היינו שלקרב השכל להש"י הי' די ההקרבה בבמה, ונמצא בכתוב ופגעת חבל נביאים יורדים מהבמה, שבאמצעות הקרבן הי' חל עליהם רוח הנבואה של כח שכלי, ובאשר השכל של איש ואיש בפני עצמו ואיננו שוה לזולתו כנ"ל, ע"כ לקרב השכל א"צ למקום כללי רק כל אחד ואחד עושה במה בפ"ע ומקרוב עלי', אבל לקרב להשי"ת גם הנפש, צריכין למשכן, שבקרבנות המשכן נאמר כמה פעמים נפש וכפרה לנפש, ובאשר נפשות ישראל מתאחדים ואין שלימות הנפש רק מצד הכלל, ע"כ צריכין למקום כללי, ובמקדש הי' התקרבות להש"י עוד יותר, שאפי' הגופים או נפש הטבעית נתקרבה להשי"ת באמצעות המקדש, וע"כ המקדש הי' עיקרו מדברים הדוממים שהם אבנים ורק הקירוי הי' של ארזים, שדברים הדוממים מתייחסים יותר לגוף, לעומת שבמשכן הי' עיקרו מבע"ח שהיריעות היו מצמר תכלת וארגמן ותולעת שני והם הם נקראים משכן כאמרם ז"ל משכן קרוא משכן ואין הקרשים קרואים משכן רק קרשי המשכן, ובע"ח מתייחסים לנפש כאמרם ז"ל תבוא נפש ותכפר על הנפש, ואף הקרשים מצומח נמי יש בהם נפש בצד מה ונקרא נפש הצומחת, והוא מאמרם ז"ל אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה והוא מכה אותו ואומר לו גדל, וע"כ תמצא דבמקדש הי' גם לאו"ה תועלת כמו שסידר שלמה המלך בתפלתו וגם אל הנכרי וגו' והי' להם מקום שהיו רשאין לכנום עד החיל, משום שגם הם טבועים בחותמו של אדה"ר לעומת שבמשכן לא הי' להם שום מקום לכנוס, כי בנפשות אין לאו"ה שם התדמות לישראל שמקור מוצא הנפש הוא לגמרי לישראל ממקור אחר ממה שלאו"ה כמבואר בהרח"ו, והתדמות בצד מה הוא רק מצד הגוף:
2
ג׳ולפי האמור שבמה היא להתקרבות השכל, יובן מה שנכרים [אף בזמה"ז] רשאים להקריב בבמה ומותר להורותם איך יקריבו כדאיתא בפרק בתרא דזבחים עפימ"ש מהר"ל שכל ענין טוב הנמצא באו"ה הוא רק מצד השכל, וביאר בזה את מאמר הש"ס דמה בן נתינה שמו היינו מה שהשכל מחייבו אבל לא מצד הנפש, וע"כ הם שייכים רק לבמה:
3
ד׳והנה בשבת נאמר כי אות היא ביני וביניכם ונכרי ששבת חייב מיתה, כי שבת הוא שלימות הכל אפי' לגוף ונפש, ולכן אפי' ע"ה אימת שבת עליו אף שאין לו כח השכלי, והוא משום שהנפש בעצמה אף בלעדי הוראת השכל מרגשת בקדושת שבת, והוא משום חיבור הנפשות בשורשם, וכמו שבאברי האדם שכולם מרגישים זה מזה, כ"כ נפש הישראלי מרגשת מהרגשת נפש זולתו, ואולי מטעם זה יחיד ששב מוחלין לכל עולם כולו:
4
ה׳מעתה יובנו דברי קדשו של כ"ק אאמו"ר זצללה"ה הנצבים פתח דברינו, שמאחר שע"י המשכן נאסרו הבמות, היינו שהתקרבות לא יהי' מצד השכל לבד רק גם בנפש, ע"כ הוצרך לאחד מקודם את כל נפשות ישראל ואמר להם את השבת קודם למעשה המשכן, ולפי האמור דהתקרבות הנפש אין נמצא בנכרים כלל יובן מה שאין נמצא אכילת קדשים באו"ה וכאמרם ז"ל לא הקריבו ב"נ שלמים, ואמרם ז"ל ראשון לאכילת קדשים, כי אכילה היא מתייחסת לנפש, וצום נקרא עינוי נפש, ועינוי שיש בה אבידת הנפש הוא הצום, ובאכילת קדשים נתעלה ונתקרב גם הנפש, מה שאין זה שייך כלל באו"ה:
5
ו׳ויובן מה שבמצרים שלא הי' בידם מצוות במה להגאל ניתן להם פסח ומילה, כי אכילת קדשים הוא שלימות הנפש, ופסח עיקרו אינו בא אלא לאכילה, ומילה היא שלימות הגוף אשר שתי אלה אינם נמצאים באו"ה כלל, ע"כ עם אלה נפרדו ויצאו מהיות להם עוד דביקות באו"ה שהי' כמו עובר במעי בהמה: במכילתא מפני מה הקדים לקיחתו של פסח לשחיטתו ד' ימים הי' ר' מתיא בן חרש אומר כו' שלא הי' בידם מצוות שיתעסקו בהם כדי שיגאלו, ר"א הקפר ברבי אומר וכי לא הי' בידם של ישראל ד' מצוות שאין כל העולם כדאי בהן שלא נחשדו על העריות ולא על לה"ר ולא שנו את שמם ולא שנו את לשונם כו' מפני מה הקדים לקיחתו של פסח לשחיטתו ד' ימים לפי שהי' ישראל שטופין בע"ז במצרים וע"ז שקולה כנגד כל המצוות כו' עד אמר להם משכו ידיכם מע"ז והדבקו במצוות עכ"ל, ואינו מובן במאי פליג על ר' מתיא בן חרש שמאחר שע"ז שקולה ככל המצוות הרי שוב לא הי' בידם כלום, וע"כ סיים והדבקו במצוות, והיינו הך דר' מתיא בן חרש, ונראה דהנה ידוע באם אדם רשע עושה מצות אינם לרצון, ולשון הרמב"ם ה' תשובה אתמול עשה מצוות וטורפין לו בפניו, ומ"מ אם אח"כ עשה תשובה בזה מוציא את המצוות שעשה מקודם מיד הסט"א שטרפו אותם מקודם, וזה שמדייק הרמב"ם וטורפין לו בפניו, היינו לא שהי' כלא הי' רק הי' והסט"א טרף אותם טרף טורף יוסף, וממילא אח"כ כשעושה תשובה הוא מוציא את בלעו מפיו, וכלשון הכתוב ומשניו אשליך טרף, וזה שאמר ר"א הקפר לא כמו שאמר ר' מתיא שלא הי' בידם מצוות, רק באמת הי' להם ד' דברים שאין כל העולם כולו כדאי בהן אלא שהיו עשוקים ומטורפים ביד הסט"א, וממילא כשמשכו ידיהם מע"ז שוב דבקו במצוות שהוציאו מפי הסט"א, וזה שדייק והדבקו במצוות, לא שיעשו או יתעסקו במצוות, כי כבר עשו והתעסקו כנ"ל, ובזה יש ללמוד לכל איש שלא ינוח ידו מלעשות תורה ומצוות אפי' יהי' מה שיהי' שהרי סוף כל סוף בודאי יזכה לתשובה וישוב לו הכל, וגם לא יתייאש ח"ו כי באם אך ירצה להתחיל מחדש לא יהי' לו מניעה מעוונותיו הקודמים, כמו אז שהיו שקועין בע"ז ולשעה קלה הוציאו את הטרף מפי הסט"א, כ"כ יזכינו הש"י לשוב אליו באמת וכימי צאתינו מאמ"צ, יראינו נפלאות:
6
ז׳במדרש טוב שם משמן טוב וכו' שמן טוב נופל על המת והוא מבאיש שנאמר זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח, שם טוב נופל על המת ואינו מבאיש שנא' ויעל ויגהר על הילד, ושמעתי מכ"ק אאמו"ר זצללה"ה פירושו, דהנה שמן רוקח אין הריח שלו בעצם רק שקיבל וקלט מהבשמים שנרקחו עמו, וע"כ מקבל שינוי ע"י זבובי מות, אבל שם טוב הוא בעצם, ודבר שהוא בעצם אינו מקבל שינוי עכת"ד, ועפ"י דרך זה יש לפרש דברי המדרש עוד שם טוב הי' שמותן של חמ"ו משמן המשחה שנמשחו נדב ואביהוא למה שאלו נכנסו להקריב ויצאו שרופין ואלו נכנסו לכבשן האש ויצאו בשלום, דהנה שמן המשחה הוא מעלה את האדם למדריגה גבוה ממה שהי' מקודם, ואפי' כשהוא קטן נעשה ארוך כבמדרש ששאול שהי' משכמו ומעלה גבוה מכל העם, והלביש לדוד את מדו מפני שדוד נמשח אז בשמן המשחה נעשה ארוך עי"ש במדרש, והנה מטבע האש להפריד בין חלקים הנדבקים, וע"כ מרכך כל גוף קשה ושורף הנשרפין עד שמתפרדים היסודות ונשאר מונח אפר שהוא היסוד עפר, וע"כ נדב ואביהוא שנמשחו בשמן המשחה ונתעלו במדריגתם ומ"מ כשעלו יותר מכפי הראוי פעל בהם האש של מעלה להפריד מהם מעלתם זה שלא הי' בעצם ולא הי' המעלה להם רק כמו ענין המקובץ מחלקים נפרדים, וכמו שמן רוקח שקלט הריח מן השמים ע"כ פעל בהם האש להפריד מעלה זו מהם עד שגם נשמתם נפרדה מגופם, שכל דבר שאיננו בעצם מקבל שינוי, אבל חמ"ו שנכנסו ע"מ לשרוף שיחזקאל הנביא אמר להם בשם ה' שלא יתקיים עליהם ומסרו נפשם על קדושת ה', ע"כ נתקדש גם גופם קדושה עצמית והיו לאחדים נפשם וגופם אחדות עצמית ולא אחדות קיבוץ לבד, והי' נפשם וגופם דבר אחד, ע"כ לא שלט בהם אש הכבשן להפרידם, ובאמת לאו כל המוסרים נפשם על קדושת ה' זוכין לכך רק חמו"ע שהיו בלא"ה מזוככים עד התכלית, שוב עלו ע"י מסירת הנפש למעלה גדולה כנ"ל:
7
ח׳וע"פי האמור יש לפרש מה שערי המקלט קולטין רק אדם ולא מלאך ושר של אדום יטעה בזה כבש"ס מכות ובזמירות של שבת, דהנה י"ל הטעם דערי מקלט שהן ערי הלוים קולטין, משום דכל ענין מיתה נמשך מחטא העגל שקודם החטא הי' חירות ממה"מ, והלוים שלא חטאו בעגל אין ראוי להם המיתה מצד עצמם רק מצד זולתם וכמ"ש הזוה"ק בטעם שמת יהושע אף שלא הי' שם בעת העגל, והנה ההורג נפש בשגגה וחטא בחיים רודפת אחריו המיתה, ומ"מ באשר הי' בשגגה והי' רק מקרה ולא נעשה רוצח בעצם יכול הוא לקבל שינוי ושיסתלק ממנו ענין המיתה ע"י שנספח ללוים בערי המקלט ששם אין לענין המיתה מקום בעצם והוא כענין זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח, אך להיפוך משם, ששם הרע שבעצם מקלקל הטוב שבמקרה, וכאן הוא להיפוך, שהטוב שהוא חיים בעצם מסלק את המיתה מראש ההורג נפש בשגגה שהוא במקרה, וכ"ז באדם ששייך אצלו מקרה והי' פעולתו במקרה ולא נעשה רוצח בעצם, אבל מלאך אם הוא רע בעצם רע וכך היא צורתו ולא במקרה, ע"כ אין לו קליטה בערי הלוים:
8
ט׳במדרש החדש הזה לכם, משל למלך שקדש אשה וכתב לה מתנות מועטות כיון שבא ללקחה כתב לה מתנות רבות כבעל, כך העוה"ז אירוסין היו שנא' וארשתיך לי לעולם, ולא מסר להם אלא הלבנה בלבד שנא' החדש זה לכם, אבל לימות המשיח יהיו נשואין שנא' כי בועליך עושיך באותה שעה מוסר להן את הכל שנא' והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד:
9
י׳ונראה לפרש דהנה בריש קידושין דאסר לה אכ"ע כהקדש, ובתוס' שם דפשטא דמילתא מקודשת לי מיוחדת לי ומזומנת לי, והנה אנו מברכין אשר קדשנו במצותיו נמי הפי' כעין קידושי אשה שאנו מיוחדים ומזומנים לעבודתו ית"ש, ובאמת לולא שהתיר לנו את דברי הרשות הי' אסור לנו מצד שאנו אסורין אכ"ע כהקדש, היינו שאין לנו לעשות רק עבודת הש"י ולא צורך עצמנו, ומ"מ ע"ז נאמר בכל דרכיך דעהו שגם התעסקותנו בדבר הרשות הוא נמי למען עבודתו ית"ש כגון להיות הגוף בריא ושלם למען נוכל לעבוד את הש"י, ואף שבראשית חינוך האדם לעבודה קשה מאד על דרך זה, מ"מ האדם צריך להתרגל בזה לאט לאט היינו בראשונה להבין שהוא קנין הש"י כאמרם ז"ל ישראל קנין אחד שהם קנויין לעבודתו, ואח"כ לקבוע בנפשו מיוחד ומזומן לעבודתו, ואח"כ שאסור אכ"ע כהקדש, ויש רמז לזה בדברי הש"ס ריש קידושין מעיקרא תני לישנא דאורייתא היינו האשה נקנית ולבתר תני לישנא דרבנן דאסר לה אכ"ע כהקדש, וזה שאנו מברכין אשר קדשנו בעת עשיית המצות, כי באמת איך אדם כמונו מלובש בלבוש חומרי אשר מצואתו עדיין לא רחץ יבוא לגשת לעשות מצות שהם רמ"ח אברים דמלכא, אבל הכל הוא לעומת שאדם משים אל לבו כנ"ל ומתרחק מענינים עצמיים כאלו הוא אשה מתקדשת מיוחדת ומזומנת רק לעבודתו יתברך, כ"כ הוא מתקרב וראוי לשרת למלך הכבוד, וכעין שאמר משה לאהרן קרב אל המזבח, ובת"כ משל למלך בו"ד שנשא אשה והיתה מתביישת מלפניו ונכנסה אחותה אצלה אמר לה על מה נכנסת לדבר זה אלא שתשמשי את המלך וכו' וכל מה שאדם מתרחק יותר מפחיתות העוה"ז מתקרב יותר ומתדבק בהש"י, והנה במשל אירוסין אין לו לבעל בה קודם הנשואין רק מה שהיא מתרחקת מזולתו ועי"ז לבד מתדבקת בו, וכ"כ הנמשל שכל דבקתינו בעוה"ז בהש"י הוא רק מפאת התרחקתנו מזולתו, כי לעומת שאדם מתרחק מפחיתות החומר הוא בא לעומתו בקדושה כענין ויברח משה מפני פרעה שהתרחק מהסט"א וישב על הבאר שהוא סטרא דקדושה כמבואר בזוה"ק, וזה פי' המדרש הנצב פתח דברינו העוה"ז אירוסין הי' וזה שנמסרה לנו הלבנה שנבנית לעתות ונפרצת לעתים וכל הבנין הוא מפאת הפרצה שקדום ובנמשל שכל דבקתנו הוא מפאת שיש במציאות ההיפוך ואנו בורחים מההיפוך, כי באם לא הי' במציאות ההיפוך ולא הי' לנו ממה לברוח, ללא הי' בכחנו להתקרב אל הקדושה, ועוד ידוע ליודעים ענין חיסור הלבנה וקרבן ר"ח כמפורש בזוה"ק ובכתבים, וכל זה הוא כפי מצבנו בעוה"ז, אבל לימות המשיח שנזדכך שיעור הראוי להתדבק בו יתברך אז לא תהי' דבקתנו מפאת הבריחה מההיפוך רק דיבוק עצמי וכענין נשואין, ואז והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע וכו' שהאור הוא בעצם והבן הדברים:
10
י״אבמכילתא החדש הזה לכם ולא מנה בו אדה"ר, הנה ר"א ור"י פליגי אי בתשרי נברא העולם או בניסן, ובודאי שניהם אמת ואו"א דא"ח, דהנה כמו שיש עולם וסדר הטבעי כ"כ יש עולם וסדר הנסים, ועיין בהקדמה לספר גבורות ה' למהר"ל, וא"כ בודאי עולם הנסים נברא בניסן ועולם הטבע בתשרי, וע"כ ישראל שכל מציאתם הוא דרך נס שהרי לפי הוראת המזל אברהם אינו מוליד ולא הי' כלל יצחק בעולם, ואף גם אחר הוייתו פרחה נשמתו בעת העקידה וחזרה נשמתו אליו כעין תחיית המתים, וע"כ בפסח נולד יצחק לכ"ע, ע"כ מונין החדשים מניסן ולא מנה בו אדה"ר שהוא מעולם הטבע, וע"כ למלכי ישראל שכחם למעלה מהטבע מעולם הנסים מונין מניסן, ולמלכי אוה"ע מתשרי, וזה צריך כל איש להשים אל לבו שמאחר שכל הוייתנו הוא דרך נסיי אין לפחד מפני חמת המציק הן רוחני הן גשמי, כי הגם שלפי חשבון הטבע יש לפחד, מ"מ מצד שלמעלה מהטבע אי' חמת המציק, עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה, ובאמת זה הוא כל יעודי התורה כמ"ש הרמב"ן שאפי' הטבע לא יכרת זה שאוכל חלב ודם וכדומה, אבל הכרת הוא במה שלמעלה מהטבע ובעולם הטבע יקרה שמשלם אל שונאיו אל פניו להאבידו, והחיות שלו הוא בעולם הטבע לבד ונכרת בעולם שלמעלה מהטבע בהכרח:
11
י״בועפ"י האמור יש ליתן טעם ולהבין דברי המדרש שהמשכן נגמר בכסלו והי' מונח מקופל שלשה חדשים עד ניסן שהקב"ה כוון שיעמודו בחדש שנולד בו יצחק, היינו מאחר שכל ענין המשכן הי' חוץ לדרך הטבע שענן ה' על המשכן יומם ואש לילה בו בכל מסעיהם ואין לו כמעט שייכות בעולם הטבע, ע"כ המתין עם הקמתו עד ניסן שהוא זמן בריאת עולם שלמעלה מהטבע ונולד בו יצחק כנ"ל:
12