שם משמואל, יום כיפורים ה׳Shem MiShmuel, Yom Kippur 5
א׳ערב יוכ"פ
1
ב׳בדברים רבה (פ"ב י"ב) רבי חנינא בר פפא שאל לר' שמואל בר"נ מהו דכתיב ואני תפלתי לך ה' עת רצון, אמר לו שערי תפלה פעמים פתוחים פעמים נעולים, אבל שערי תשובה לעולם פתוחים, אמר לו מנין, דכתיב נוראות בצדק תעננו אלקי ישענו מבטח כל קצוי ארץ וים רחוקים, מה המקוה הזאת פעמים נעולה, אף שערי תפלה פעמים פתוחים פעמים נעולים, אבל הים הזה לעולם פתוח, כך ידו של הקב"ה לעולם פתוחה לקבל שבים, עכ"ל:
2
ג׳נראה דהנה מצינו שתי מיני טהרות, אדם וכלים שנטמאו שיש להם טהרה במקוה, צריכין להיות כולם תחת המים, ואם כל שהוא חוץ למים לא עלתה להם טבילה, אבל מים שנטמאו משיקן והן טהורין, אף שאין בהן אלא נגיעה כל שהיא למי המקוה, ובדוגמא זו היא תפלה, לשון חיבור, שצריך שיהיו כל חושיו וכל עשרה כחות נפשו דבקים בתפלה, ולעומת עשרה כחות נפשו יש עשר לשונות של תפלה, ואם איננו דבק בכל חושיו וכל כחות נפשו, הוא דומה לאדם שטבל במקוה וחלק ממנו חוץ למים, ומי הוא אשר ערב לבו שדבק בתפלה עם כל חושיו, אך באם היא עת רצון למעלה, כמים פנים אל פנים נתעוררה באדם ג"כ בחי' רצון, ורצון הוא למעלה מכל החושים וכולל הכל, וזהו הפי' שנמשל למקוה פעמים פתוחה ופעמים נעולה שאינו יכול לבוא ולטבול, וכבר דברנו מזה, אבל תשובה נמשלה למים כבמדרש בראשית, דכתיב שפכי כמים לבך, וע"כ כמו מים שנטמאו משיקן אפי' בנגיעה לבד נטהרו, כן בתשובה נדבקה הנפש בשורשה וכאשר יש לה נגיעה בשורשה פרחה טומאתה, וזהו המשל לים שלעולם פתוח, וזהו הפי' שובה ישראל עד ה' אלקיך, ובש"ס יומא (פ"ו.) דמיראה היא עד ולא עד בכלל, ומ"מ נטהרה הנפש אחרי שיש לה עכ"פ נגיעה כנ"ל:
3
ד׳ויש לומר כי ענין שני מיני טהרות הם השני מיני קרבנות יוה"כ, מוספין וחובת היום, מוספין שנוספו על התמידין שרגילין, והם באים מפאת קדושת היום אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון וכו', ונתעורר הרצון למעלה שרוצה ה' בעמו ישראל, וכמים פנים אל פנים מתעורר הרצון בישראל נוסף על ההרגל, ונעשו ישראל דבקים בהשי"ת וכדמיון טבילה הנ"ל, וחובת היום זהו מפאת התשובה וכדמיון השקה, וע"כ נאמר בחובת היום המקרא כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו, שהפי' הוא לפני ה' תטהרו כעין השקה, אבל במוספין לא נאמר שום טעם ורמז על הכפרה, אלא הוא כמו שאר יו"ט שנתעורר הרצון כנ"ל:
4
ה׳כל האוכל בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאלו התענה תשיעי ועשירי, פי' הריטב"א בשם הר"י שהוא כדי להראות שקדוש היום לאדונינו וראוי לאכול בו ממתקים כמו בר"ה אלא שגזירת הכתוב הוא לפרוש בו ביום מתאוות גופנית שנהי' כמלאכים עכ"ל, ונראה לכאורה מלשון זה שהסעודה היא סעודת תשלומין, ויש להבין הלוא לתשלומין הי' ראוי לאחר ולא להקדים כמ"ש בירושלמי בר"ח שחל להיות בשבת הובא בר"ן מגילה לענין פורים שחל להיות בשבת שמאחרין הסעודה לאחר השבת:
5
ו׳ונראה לפרש דלאו מחמת תשלומין אתו עלה, אלא עפ"י דברי הכתוב (תהלים מ"ה ט"ו) תובלנה בשמחות וגיל תבואנה בהיכל מלך, דהשמחה תתכן רק קודם עמדו לפני המלך, אבל אחר עמידתו לפני המלך אין מקום שמחה אלא לעמוד באימה וביראה, ובתפילת יוצר שהזכיר שירת המלאכים לא מצינו לשון שמחה אלא אימה ויראה, וזהו שאמר הר"י שמהראוי הי' לשמוח בו כדי להראות שקדוש היום לאדונינו, וכמו שנאמר בר"ה וילכו כל העם לאכול ולשתות ולשלח מנות ולעשות שמחה, אלא שגזירת הכתוב לפרוש בו ביום מתאוות גופניות שנהי' כמלאכים, וע"כ לא תתכן אז שמחה, והשמחה שייכת רק מקודם על הובלה להיכל מלך, שישום כל איש אל לבו שלמחר יעמוד לפני מלך הכבוד כמלאך, והוא מכין את לבבו על יום המחרת, כענין הכתוב תובלנה בשמחות וגיל, וההובלה היא בעיוה"כ ע"כ שייכת אז השמחה:
6
ז׳עיקר עבודת יוה"כ היא הקטורת כידוע, וקטורת היא מלשון קישור ויש בה י"א סמנים, עשרה טובים וחלבנה, ועשרה הטובים המעלים ריח טוב הם רומזים לעשר כתות ישראל המפורשין בריש פ' נצבים, והם נעשים דקה מן הדקה, שהכל נעשה אחד ממש, ואז גם החלבנה יכולה לבוא עמהם באגודה לפני ולפנים, אבל כל עוד שאין התאחדות לגמרי בין כשרי ישראל, בלתי אפשר לצרף עמהם את החלבנה, כי גורם עוד יותר לעשות פירוד בין הדבקים, וזה ידוע ומפורסם, והנה מחזירים אותם למכתשת בעיוה"כ כדי להיות דקה מן הדקה והוא רומז שלעשות התאחדות בין הכלל הוא רק ע"י כתישה, שכל אחד כותש את עצמו ומסיר ממנו את קליפת הגסות רוח, וכעין שאיתא בזוה"ק האי אעא דלא סליק בי' נהורא מבטשין לי', גופא דלא סליק בי' נהורא דנשמתא מבטשין לי', וע"י הביטוש והכתישה מאיר אור הנשמה ושם באמת כל ישראל הכל אחד, אך כ"ז היא ההתאחדות בין כשרי ישראל, שיוכשר בעיניו דרכו של רעהו ומעשיו, ומובן שזה לא יתכן בחלבנה להחליק בעיניו מעשיו ח"ו, אדרבה צריך להמאיס בעיניו המעשים שלא טובים בתכלית המיאוס ולא יתכן כאן שום ויתור:
7
ח׳אך העצה היעוצה להמשיל בעיניו את החלבנה לאיש שהי' לו אוהב נאמן דבק מאח, ויהי היום והנה אותו האוהב חלה ויצא מדעתו ח"ו והוא מכה לכל הקרוב אליו ושובר את החלונות, היתכן להאיש לשנוא אותו או לדרוש רעתו או בזיונו, אדרבה הלוא מתמלא עליו רחמים ומשתדל בכל עוז למנוע ממנו הבזיון, ולהבריא אותו בכל מה דאפשר, כן יהי' בעיני איש הנלבב כל החוטא כאמרם ז"ל אין אדם חוטא אלא א"כ נכנס בו רוח שטות, והוא ממש כמו היוצא מדעת ח"ו, והוא הוא איש ישראלי אוהב דבק מאח לכל הכלל כולו, ועוד היום כשישוב יתרפא כי לא ידח ממנו נדח, ע"כ יש לעורר עוד בלבבו רחמנות עליו, ואם הרחיק ללכת מכלל ישראל הקדושים עוד יותר תגדל הרחמנות עליו, ובאמת זה עצה נכונה לבוא לאהבת ישראל, אפי' לאיש שהוא עושה לו רעה בפועל ממש בגופו או בממונו, כי ישום אל לבו שזה הוא ענין שגעון ממש שיוצא מדעתו לעשות רעה לאחיו הישראלי, והוא כמו הנ"ל שיצא מדעתו ח"ו ושובר את החלונות של אוהבו בנפש, ויש לעורר רחמנות עליו אף בעת ובעונה שהוא עושה עמו רעה ח"ו, והדברים נכונים למבין:
8