שמונה קבצים ו׳:ס״וShemonah Kevatzim 6:66
א׳התכלית הכללית ששלל הרמב"ם מהבריאה, והעמידה על הרצון, אחרי שהתכלית הפרטית של כל דבר ביחושו לחבירו, הוא יסוד החכמה הטבעית שנתנה לאדם, הטבע לא יעשה דבר לבטלה, הוא גם כן מוסכם, וההנחה של חפישת טעמי מצוות בדרך כללי, והפרטים אל הרצון הם מונחים – מגיעים הם זה בזה. שיגוב נורא הוא הרצון האלהי, מה שלמעלה מכל דעה ושכל, וקל וחומר מכל שכל אנושי, אבל כיון שאנו רואים שהטבע, עם כל עזוזו וכל העלם כללותו, פותח הוא לפנינו את פרטיו, כמה שנחדור אליו עד גבול ידוע, ואחרי שאנו מוצאים בקרבנו תפקידים שכליים מצורפים אל התורה, בעיון ובמעשה, יכולים אנו לגזור שהננו יכולים למצא טעמי תורה ומצוות. ועם זה נדע, שסוף כל סוף נעוץ הכל בכללות הרצון הנשגב מכל טעם, והפרטים חיים הם מאותו הקישור העליון שלמעלה מכל דעה, ואין לדעתנו בו מבוא לפי השכל האנושי, ומכל מקום הם מקושרים בשכלנו וביסוד טעמיו, והם דומים לתכלית הכללית של ההויה, שפרטיה בצירופם מעידים על החכמה הכללית הבלתי מושגת. והטבע עומד בזה בצורה נגדית אל התורה, מגולים הם הכללים בתורה ונעלמים הפרטים, ובטבע מגולים הפרטים ונעלם הכללות, המגמה ההוייתית, ובודאי לתעלומה עליונה זו, יש גם כן קשר למה שבתוכיותה עם קשר התורה, מצד סבה פנימית, פועלת ומציירת, ובזה ההלכות אינן בטלות לעולם.
1