שני לוחות הברית, עשרת הדברות, מסכת ראש השנה, נר מצוהShenei Luchot HaBerit, Aseret HaDibrot, Rosh HaShanah, Ner Mitzva

א׳עמוד הדין פרק נר מצוה

ב׳הקדמונים נתנו סימן ארי"ה שאג מי לא ירא. ארי"ה ראשי תיבות אלול ראש השנה יום כפור הושענה רבא. נהגו ישראל להתענות מראש חודש אלול עד יום הכפורים, שהם ימים שאומרים בהם סליחות ותחנונים. וסמכו על זה (שה"ש ו, ג) אני לדודי ודודי לי ראשי תיבות אלול, וסופי תיבות ד' יודין, כנגד מ' יום. וכן (דברים ל, ו) ומל ה' אלהיך *את *לבבך *ואת *לבב זרעך ראשי תיבות אלול, שחודש זה מוכן לתשובה. ומסתברא מאחר שהוא החדש האחרון מהשנה לעשות בו תשובה על מה שפגם בכל השנה ולא יכנס בראש השנה שהוא יום הדין מתועב ממעשיו הרעים, אלא יתקן בחודש זה מה שעבר. וכן בי' ימי תשובה שמם מוכיח עליהם שנתקנו לתיקון השנה, והם ימי דין שאנו אומרים בהם המלך המשפט, והקב"ה מזדמן לקבל אותם לבעלי תשובה, כמו שדרשו רז"ל (ר"ה יח, א) דרשו ה' בהמצאו (ישעיה נה, ו) וכי יש ימים שאין נמצא, אלא כאן ליחיד וכו'. שבימים אלו אף ליחיד נמצא וראוי להתענות ולפשפש במעשיו, ויקיים עקרי התשובה בכל לבב בצום ובכי ובמספד, ובפרט בלילה. ויפריש את עצמו מתענוגים וממותרות רק אשר יאכל לנפש כפי ההכרחי:

ג׳כתוב במהרי"ל, אותן בני אדם שמתענין מ' יום קודם יום כפור יקדימו להתחיל מט"ו באב ואילך, ולא יתענו לא בט"ו באב ולא בראש חודש ולא בשבתות ולא בימים טובים של ראש השנה, ואין להקפיד אם אין כל הימים תוך מ' של משה רבינו ע"ה, עד כאן לשונו:

ד׳ולי נראה דיתחיל להתענות מי"ז בתמוז ואילך כי אז נשתברו הלוחות, והתחיל התיקון מראש חודש ואילך שאמר לו הקב"ה עלה אלי, וירד ביום כפור עם הלוחות. ומה שאמרתי להתחיל מי"ז בתמוז, אין כוונתי שיתענה יום יום בימים שמתענים, רק כונתי שישלים באלו הימים שמי"ז בתמוז ואילך מה שחסר מאלול ואילך ראש חודש ושבתות וימים טובים שלא יוכל להתענות בהם אלו החסרים ישלים מי"ז בתמוז ואילך עד ראש חודש אלול במפוזרין, ולא יעלה לתשלום הימים שבחיוב בלאו הכי להתענות כגון ט' באב או ערב ראש חודש אם רגיל בו. או אם אירע יום שמת בו אביו או אמו. או אם אירע בו תענית חלום. אבל באלול עצמו עולה הכל, מאחר שהן עצמן ימים המקודשים הארבעים יום שהיה משה בהר בימי הרצון, מכל מקום משבעה עשר בתמוז ואילך אף בימים שאין מתענה בהם אף שהם אינם ימי הצום יהיו ימי תשובה מאחר שהתחיל לקדשם קדושים יהיו שיתעורר בתשובה יום ויום בהתעוררות גדול, ויתקן מעשיו וימעיט הנאת אכילתו וזה יהיה לו במקום תענית. ואשרי לו מי שלובש שק^הגה"השק הואיל ואתא לידי אימא ביה מילתא. זה לשון ראשית חכמה, עוד לתשובה צריך שק, וכן אמר דוד המלך ע"ה (תהלים סט, יב) ואתנה לבושי שק. ובבראשית רבה (פד, יט) אמרו רז"ל בפסוק (בראשית לז, כט) וישב ראובן אל הבור, והיכן היה, רבי אליעזר ורבי יהושע, רבי אליעזר אומר עסוק בשקו ובתעניתו כשנפנה הלך והציץ לאותו הבור, הדא הוא דכתיב וישב ראובן אל הבור. רבי יהושע אמר כו' עד אמר לו הקדוש ב"ה מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה, ואתה פתחת בתשובה תחילה, חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה, ואיזה זה הושע שנאמר (הושע יד, ב) שובה ישראל עד ה' אלהיך. ודברי רבי אליעזר מוסכמים בזוהר. הרי שהתשובה היא בתענית ושק. עוד שם, אמר רבי אבהו לפי שתפס יעקב אבינו את השק, לא זז מבניו ומבני בניו עד סוף כל הדורות, ואינו נוהג אלא בבני אדם הגדולים. דוד, שנאמר (עי' דה"א כא, טז) ויעל דוד והזקנים מכוסים בשקים. אחאב, (מ"א כא, כז) וישם שק במתניו. יהורם, (מ"ב ו, ל) וירא העם והנה השק על בשרו. מרדכי, (אסתר ד, א) וילבש שק ואפר, עד כאן לשונו:
עוד בב"ר פרשת ויהי בעת ההיא וירד יהודה (פה, א), זה לשונם, רבי שמואל בר נחמני פתח, כי אנכי ידעתי את המחשבות, שבטים היו עסוקים במכירתו של יוסף, ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו, עד כאן לשונם. ועוד במדרש רבה פרשת וזאת הברכה (דב"ר יא, י) אמרו רז"ל, כיון שראה משה שנחתם גזר דין, גזר עליו תענית ועג עוגה קטנה ועמד בתוכה ואמר, איני זז מכאן עד שתבטל אותה גזירה. באותה שעה מה עשה משה, לבש שק ונתעטף שק ונתפלש בעפר ועמד בתפלה ובתחנונים לפני המקום עד שנזדעזעו שמים וארץ וסדרי בראשית, עד כאן לשונם. ועוד אמרו במדרש (מדרש פנים אחרים ב, ד) על פסוק (אסתר ד, ד) ותשלח בגדים להלביש את מרדכי ולהסיר שקו מעליו ולא קיבל, זה לשונם, אמר איני מזיז את השק עד שיעשה הקדוש ב"ה עמי נסים כשעשה לראשונים. ביעקב כתיב (בראשית לז, לד) וישם שק במתניו. ובאחאב לא תלה לו ג' שנים. וכן ביורם ולא כלה שקו רעב משומרון:
ואני שמעתי מהמקובלים כי שק עולה ד' מאות. והענין כי יש בקליפות ד' מאות כתות, שעליהם נאמר בעשו (בראשית לב, ז) וארבע מאות איש עמו, ויש למעלה ד' מאות עולמות של רחמים כדפירשו בריש האידרא, ובלבישת שק זוכה להכפות ד' מאות דסטרא אחרא ולזכות לעולם הבא לארבע מאה עלמין דכסופא, שהם נקראים ד' מאות שקל כסף עובר לסוחר. ועוד שמעתי כי נרמז בשם מ"ב בשם אחרון שקוצי"ת, צית בלשון תרגום הוא שמיעה, והכוונה כי השק גורם שמיעת התפלה, זהו וש"ק צי"ת. וכן שמע קולינו ראשי תיבות שק:
ומורי ע"ה כתב, במה שאיתא ברעיא מהימנא שקש ותבן הם הקליפות, וקש בהיפוך הוא שק. והכוונה כי כיון שהבעל תשובה חטא ונמשך אחר הקליפה, ראוי שיעלה שק על בשרו, ובזה יכנע יצרו שהוא הקש. ואני אומר, שהרי בגלות נאמר (ישעיה נ, ג) אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם, הרי הקב"ה שנאמר בו (מ"א ח, לב) ואתה תשמע השמים, מתלבש בשק, ושכינה נאמר בה (יואל א, ח) אלי כבתולה חגורת שק על בעל נעוריה. וכיון שזה בחטאו גרם להלבישם שק יתר על מה שהיה להם, שהרי כשאנו חוטאים מאריכין את הגלות וממליכין את השק שהוא העבד יותר מהראוי, וכן הנשמה כולה מתלבשת בשק שהיא הקליפה, ולכן לתיקון השכינה ולתיקון נשמתו יעלה השק עליו, ובפרט בימי צער ובכיה ראוי ללבוש שק, עד כאן לשונו. הרי שאין יפה לתשובה כלבישת שק, וסימנך השקיפה, השק יפה. עוד היה נותן האר"י ז"ל סימן ב"ד קודש ילבש, ב"ד באת בש ש"ק: ויושב על העפר ובוכה על עונותיו ומספיד עליהם ומתודה בבכי ובכפיפת ראש והשתחויה עד שיתפקקו כל חוליות ובזה מקיים הראשי תיבות של תשובה שהוא ראשי תיבות *תענית *שק *ואפר *בכיה *הספד כמו שאמר האר"י ז"ל. ואף בשבתות שלא הותר להספיד ולבכות ולישב על הארץ, מכל מקום נראה לי שיכול להתודות וידוי קצר אף בשבתות, או יקרא בספר דניאל סימן ט' וסימן י', ויאמר אלו הפרשיות בכוונה ויחשוב בלבו גם עונותיו. גם יקרא פרשיות בנחמיה סימן ח' ט' י', ואחר כך יאמר בתהילים מזמור סימן נ"א כאשר בא אל בת שבע כו', ויסיים בתורה לומר פרשת (דברים י, יב) ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך. עד (שם יא, ט) זבת חלב ודבש. ויתעורר מאוד בלבו ויחשוב מחשבות טובות לתקן כל מה שקלקל:

ה׳וגדולה מזאת מצאתי כתוב בספר סדר היום דף פ"ה וזה לשונו, הד' תעניות שגזרו רז"ל עלינו לא היו לענין תשובה בלבד, אלא שצריך כל אדם ואפילו יהיה צדיק גמור להתענות באלו הימים כדי להעלות על לבו הצער שעבר על אבותינו בימים ההם, ולהתחנן לפניו יתברך ויתעלה ישוב ירחמנו ישיב אלינו לטוב כאשר שש על אבותינו, וישוב עטרה ליושנה, וישראל על תלם, וארמון על משפטו ישב. אבל לא לענין התשובה גזרו התענית, כי לזה תלוי בכל דור ודור כפי מה שהם, ולכל יחיד ויחיד כפי מעשיו כך צריך שתהיה תשובתו, ואין שייך בזה גזרה, כי מי הוא אשר יש לו עינים לראות ולב להבין אשר לא יראה ולא יבין התועלת אשר מגיע אליו בשובו ממעשיו הרעים וממעללים אשר לא טובים להתקרב ליוצר בראשית אשר נתרחק ממנו בקלקול מעשיו, ובידו להתקרב אליו בהיותו קרוב. אע"פ שיהיו ימים הנמנעים ממנו מהתענות בהם, ראוי לאדם בעת תשובה בראות מעשיו הרעים לומר אני אתענה בהם אולי שיועיל. כי אם דברו חכמים שלא להתענות, היינו למי שאין צריך להתענות שהוא מכלכל מעשיו במשפט ודי לו בתענית אחד בשנה והוא יום הכפורים שהוא זמן כפרה לכל, אבל מי שהוא מלא תועבות ונאצות גדולות ועצמו פשעיו מספר, כל השנה לא יספיק לו, ואפילו שיכנסו בהם שבתות וימים טובים, כי מה מנוחה גדולה מזו יש לאדם כי אם להתקרב לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה יתברך שמו לעד, ומה לו לבקש שמחת מועדים וימים טובים יותר מזו שהיא שמחה גדולה ויתירה לנפשו העלובה והעגומה יחידה בת מלך שבויה בין כמה זאבים. והגוף הנגוף החוטא כיון שלא זכה לשמחה, לא ישמח אלא יתאבל ויאנח על כל הרעה אשר עשה, וזהו שמחתו אם בעל נפש הוא:

ו׳הלא אתה רואה הרואה חלום בשבת הזהירו אותו שיתענג ולא ימנע מפני בטול מצות עונג שבת מפני תעניתו, הלא הוא מפני שכיון שהראו לו חלום שנמצא עולתה בו והראו לו מן השמים שיש מקטרגים כנגדו, וצריך הוא להשיב ממעשיו כדי לבטל המקטרג, ויתענה ויכוף כאגמון ראשו ולא יתענג כלל, אלא ישב ודומם וזו היא שמחתו וענוגו בהיותו זוכה לעונג גדול בביטול העונג הזה, ובשקול זה אנו מתירין אותו להתענות. גם מי שרואה את עצמו מובדל ומרוחק מאת אלהיו יתברך מצד מעשיו הרעים ודרכיו המקולקלים, ועתה בא לשוב לדרך הטובה והישרה ולהתקרב לפני חנון המרבה לסלוח, והוא אינו יודע את עתו אם יניחו לו לשוב תשובה שלימה וראוי' לכובד עונותיו ופשעיו, ומקבל עליו להתענות ימים אחדים והי' בהם שבתות וימים טובים, אין בזה עון אשמה כו':

ז׳ויש להביא ראיה אע"פ שאינה צריכה, ממר בריה דרבינא (פסחים סח, ב) דהוה כל שתא יתיב בתעניתא בר ממעצרתא ופוריא כו'. נראה שלא הי' חושש על שום יום של ימות השנה כי אם על אלו, מטעם שאומר שם בגמרא אבל על כל שאר הימים לא היה חושש לכבודם ולשמחתם שכוונתו היתה לשמים, והיא סברא נכונה למי שהוא בעל שכל ושוקל העניינים כאשר הם, עד כאן לשונו:

ח׳ואף על פי שאין נראה בעיני להסכים עם דבריו להתענות בשבתות וימים טובים. וגם הראי' ממר בריה דרבינא אינה ראיה מוכרחת, לפי מה שפירשו דקאי אתענית חלום. ובודאי מר בריה דרבינא חלילה לא היה חוטא שנאמר שהתענה בשבתות וימים טובים מפני חטאיו חלילה. מכל מקום להתעוררות תשובה, וגם להיות לבו נשבר בקרבו ובוידוים, ירבה החוטא גם בשבתות וימים טובים, וגם לנהוג פרישות כשהשעה שלו צריכה לכך:

ט׳ומה שאומרים מראש חודש אלול ואילך, היינו מיום ראשון דראש חודש שהוא ל' באב כי אז עלה משה להר, ונשלם יום המ' ביום הכפורים. וכן כתב מהרש"ל בחכמת שלמה במסכת שבת פרק ר' עקיבא דף פ"ט לענין התחלת תקיעת שופר:

י׳כל שלשים יום שלפני ראש השנה מחויב לבער החמץ הוא החומץ המעוול, וביום שלשים שהוא ערב ראש השנה יום אחרון מהשנה אזי אין ביעור חמץ אלא שריפה, ויהי' מודה ועוזב ובל יראה ובל ימצא עוד אפי' במשהו:

י״אוערב ראש השנה שהוא ערב ראש חודש לא גרע מערב ראש חודש דעלמא, אדרבה כל שכן ערב ראש חודש זה ושהוא יום אחרון בשנה ושהוא למחר יעמוד בדין צריך להיות ירא וזוחל בכובד ראש והכנעה מן היום האיום הבא עלינו. וילקה מלקות ארבעים בפני ג' מישראל במקום בית דין, ויתר ענייני תשובה. וכל המרבה הרי זה משובח:

י״בואח"כ יטול צפרניו ויגלח וילבש לבנים ויתעטף לבנים להראות על הבטחון שבטוח בחסד האל ית' בדימוס. מכל מקום יהא מורא שמים עליו, ולא יהיה לבו פנוי מהרהורי תשובה ומדביקות הש"י בקיום התורה והמצות:

י״גוכתב בסדר היום, גם צריך שיטהר עצמו וגופו ממש שירחץ ויטהר ויטבול במי מקוה, אע"פ שאין דרכו בכך כל השנה, ביום הזה הנורא צריך על כל פנים לטבול להשליך מעליו כל הטומאות וכל המחשבות זרות שנתדבקו עמו כל ימות השנה, ובכל רגל ורגל חייב אדם לטהר עצמו (ר"ה טז, ב) ק"ו בראש השנה שצריך אדם לחפש אחר הטהרה והקדושה להתיצב לפני אלהיו יתב' מן הבא בידו. וכדי שתעלה לו טבילתו עד המחרת, היה נראה לי ראוי וכדאי שלא לשמש מטתו בלילה הזה, ובפרט מי שאינו מוכרח לה. ומי שצריך לה, צריך לחזור ולטבול בשחרית כדי שימצא בטהרה בשעת הדין כמי שעומד ומצפה לרחמי שמים הגדולים, דלכולי עלמא אין דנין אלא ביום, עד כאן לשונו:

י״דואם הוא ליל טבילה, נראה לי שהוא כמעט מצוה הבאה בעבירה כשיפרוש מאשתו, רק יזדווג עמה באימה וביראה ובקדושה יתירה, ולא ינהוג עם אשתו הרבה שחוק רק לקיים מצות עונה ויחזור ויטבול בשחרית:

ט״ואם חל ראש השנה ביום ג', מי שמתענה הפסקה ביום א' וביום ב' שלפניו ב' ימים ולילות, אזי יעמוד במוצאי שבת אצל מי שמבדיל ויכוון לצאת עמו בברכה ויענה אמן ובזה יוצא שפיר אפילו כשאינו טועם מכוס הבדלה. ואף שבתרומת הדשן סי' קנ"ד יש דרכים בדבר עיין שם. ראיתי העולם נוהגין להבדיל במוצאי יום ב' לאחר התענית, אבל בענין זה שנכנס היום טוב של ראש השנה, אם יבדיל א"כ צריך לברך יקה"ז דהיינו יין קידוש הבדלה זמן והוא מילתא דתמיהה. על כן יהיה נזהר להדר אחר מי שעושה הבדלה כמו שכתבתי, ויעמוד אצלו:

ט״זנוהגין לילך על בית הקברות בערב ראש השנה ובערב יום כפור, ומקיפין אותו. כמו שכתוב באגודה פרק ואלו מגלחין, מעשה באשה אחת שחלה בנה, הקיפה העזרה. מכאן נראה להקיף בית הקברות, ומרבים שם בתחינות ונותנים שם צדקה לעניים:

י״זוהגאון מהרש"ל ז"ל נהג שהיה נותן צדקה טרם שהתחיל להקיף, ואמר שכן הוא נכון, שהרי מרבים שם בתחינות, לכן יש ליתן קודם לכן הצדקה על דרך (ב"ב י, א) רבי אלעזר הוה יהיב פרוטה לעני והדר מצלי:

י״חעוד מצאתי הולכים על הקברות להשתטח על קברי הצדיקים לומר, אם אין אתה מרחם עלינו הרינו חשובים כמתים הללו. ועוד טעם אחר למה אנו משתטחים על קברי המתים, כדי שיבקשו המתים רחמים עלינו, כעובדא דר' מאני דמשתטח על מערתא דאבוה. וכן כלב השתטח על קברי אבות, וכן משמע בפרק אלו נאמרין, עד כאן:

י״טכתוב בסמ"ק בהלכות תפילה סימן י"א, וכן כתב הר"י פרק אין עומדין, וזה לשונו, ונהגו העולם לשחות בראש השנה ויום כפורים באמצע הברכות של יום כמו בזכרנו ובמי כמוך ובכן תן פחדך, אך לא ישחה בסוף הברכה אלא באמצע. אבל בסוף הברכה זוקפין להודיע שאין כורעין בברכות הללו, אלא שנהגו לשחות באמצעיתן משום דרחמי ננהו, עד כאן לשונו:

כ׳וזה לשון הטור והשלחן ערוך (או"ח קיג, ב), הנוהגין לשחות בראש השנה וביום כיפורים כשאומרים זכרנו ומי כמוך, צריכין לזקוף כשמגיעים לסוף הברכה, עד כאן. וכתב על זה מהרמ"א בהג"ה, ואף על גב דבאבות כורע בסוף הברכה, מכל מקום צריך לזקוף מעט בסוף זכרנו כדי שיהיה נראה שחזר וכורע משום חיוב, עד כאן לשונו. ונראה לי, אף כשזוקף לא יהיה בקומה זקופה, רק בכובד ראש ובכפיפה. ואין זה בכלל השתחויה אף כשהראש כפוף. וגם בכל ימות השנה ראוי לנהוג כן, מכל שכן בימים הנוראים:

כ״אכתב המרדכי והביאו בית יוסף בסי' תקפ"ב, בראש השנה ויום כפורים מותר להשמיע קולם בתפילתם ואפילו בצבור, עד כאן. וכתב מהרמ"א (או"ח קא, ג) בהגה"ה על זה, וכן נוהגים. ומכל מקום יזהירו שלא להגביה קולם יותר מדאי, עד כאן. ומה מאוד מגונה בעיני מה שנוהגין בקצת הקהילות שהקהל צועקין בהרמת קול בראש השנה וביום כפור בתפילתם, כי לא הותר רק בהשמעת קול בקצת. ומי שמתפלל בלחש משובח ביותר^הגה"הוקצת יש הוכחה מעובדא דחנה ועלי שיש להתפלל בשמיעת קול, דכתיב (ש"א א, יג) ויחשבה עלי לשכורה. ומקשים העולם, ממה נפשך עלי או חנה אחד מהם עשה שלא כדין, אם עלי עשה כדין שזילזל בחנה, אם כן חנה עשתה נגד הדין, ואם חנה עשתה כדין שלא הרימה קולה, אם כן עלי שלא כדין פגע בכבודה. ומתרצים שזה המעשה היה בראש השנה כמו שאמרו רז"ל (ר"ה יא, א) חנה נפקדה בראש השנה, ועלי היה סובר שהיא מתפללת תפילת ראש השנה, על כן גער בה מה שלא השמיעה את קולה, כי בראש השנה וביום כיפורים משמיעים קול בתפילה. אבל באמת חנה לא היתה אז מתפללת תפילת ראש השנה, רק התפללה בצרכיה, דהיינו שיהיו לה בנים, ובתפלה זו לא שייך שתשמיע קולה, כי אין הדברים נאמרים להשמיע קול בתפילות ראש השנה ויום כפורים רק התפילה המסורה לרבים דבקיאי בהו ולא מטעו מהדדי, נמצאו צדקו שניהם. ומזה התירוץ היה מוכח דטוב להשמיע קול בתפילת ראש השנה ויום כפורים:
אמנם לפי תירוץ אחר ששמעתי בזה הענין לא מוכח מידי, וזהו כי עלי היה צודק במה שחשבה לשכורה, כי היה כל כך בלחש שלא ניכר הדיבור רק שפתיה נעות. ומה שעשתה חנה כן היתה מוכרחת בדבר, כי היתה יראה אולי ישמע עלי בדקות השמיעה שלו מה שהיא מדברת, והיא דברה ענין שלא ניתן להשמע ובל יודע לשום איש. וזהו שאמרו רז"ל במסכת ברכות פרק אין עומדין (לא, ב) אם ראה תראה (ש"א א, יא), אמר רבי אליעזר, אמרה חנה לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, אם ראה מוטב, ואם לאו תראה, אלך ואסתתר בפני אלקנה בעלי, וכיון דמסתתרנא משקו לי מי סוטה, ואי אתה עושה תורתך פלסתר שנאמר (במדבר ה, כח) ונקתה ונזרעה זרע, עד כאן, ואלו היה עלי שומע זה לא היה משקה אותה והוא היה הכהן::

כ״בשלשה ימים קודם ראש השנה וכן קודם יום כפור צריך הש"ץ וכל מי שנברר מהקהל להתפלל או לתקוע צריכין להפריש עצמן מכל דבר המביאים לידי טומאה, וצריכים טהרה ביותר, שכן כתב הזוהר בפרשת ויקרא (ח"ג יח, א) וזה לשונו, ר' אלעזר ור' אבא הוו יתבי, א"ר אלעזר חמינא לאבא ביומי ראש השנה ויום כפור דלא בעי למשמע צלותא מכל בר נש אלא אי קאים עליה תלתא יומין קודם לדכאה ליה, דר"ש הוה אמר הכי בצלותא דהאי בר נש דאנא מדכנא אתכפר עלמא, וכל שכן בתקיעת שופר דלא מקבל תקיעותא דבר נש דלאו איהו חכים למתקע ברזא דתקיעא, עד כאן לשונו. הרי רשב"י לא רצה לשמוע התפילה משום אדם בבית הכנסת בראש השנה ויום כפור אלא א"כ היה בוחן אותו ג' ימים קודם יום טוב, שהיה בודק אותו אם הוא הגון להתפלל הן מחמת מעשיו הן מחמת ידיעת הכוונה. וזהו שאמר אלא אי קאים עליה כו', פירש עמד עליו וידע עניינו. על כן צריך להיות הש"ץ התוקע בעל תשובה גמור. וגם ילמוד התפילה וכוונת התקיעות ביותר:

כ״גנוהגין להקרות לפני התוקע ולומר תקיעה שברים תרועה תקיעה, וכן בכל הקולות, והוא מנהג יפה כדי שלא יטעה התוקע. אמנם יש ג"כ סוד בדבר, כי התקיעות מעוררים העניינים הגנוזים שלמעלה, וכשהמקרא אומר תקיעה יכוון לסוד התקיעה, וכן כשאומר שברים או תרועה יכוון לסודיהן, ובכל סדר וסדר לפי סודו, ועל ידיעה זו תוקע התוקע, על כן צריך המקרא להיות אדם גדול ובקי בסודות וצדיק, והתוקע עושה הפעולה של תקיעה על התעוררות דעתו, ויועיל זה אף כשהתוקע בעצמו אינו בקי בסודות. ובודאי היה יותר טוב אם גם התוקע היה בעל סוד, אמנם גם זה יכשר. ולפי זה ראוי ג"כ שתקיעה הראשונה יאמר ג"כ המקרא תקיעה, ולא כמו שנוהגין שהתקיעה הראשונה מתחיל התוקע מעצמו:

כ״דכל מה דאפשר למעבד לכוין אל הסודות צריך להדר ולזרז, וכמוזכר בספר תולעת יעקב וזה לשונו, ובויקרא רבה (כט, ד) אשרי העם יודעי תרועה (תהלים פט, טז), א"ר יאשיה וכי אומות העולם אינם יודעים להריע, כמה קרנים יש להם, כמה סלפינים כמה בוקיני' יש להם ואתה אומר אשרי העם יודעי תרועה. אלא אשרי העם אלו ישראל שיודעים לרצות את בוראם בתרועה. מה עושה הקב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים, עד כאן. הנה ביארו ע"ה כי מה שכתוב אשרי העם יודעי תרועה אין הכוונה בו הידיעה להריע, כי אם הידיעה בה לרצות המצוה בתרועה ההיא, וזה אי אפשר כי אם בידיעת כוונתו ורצותו בה, והיודעים זה הם ישראל, כי הם יודעים דרך ה' אשר הורם ולהם בלבד גלה סודו, ולזה יודעים לרצות בוראם ולשנות דעתו מרעה לטובה. לפיכך צריך התוקע לדעת טעם הדבר ולכוין אליו כי הוא סרסור בין ישראל לאביהם שבשמים לכפר בעדם לבטל הדין ולהמשיך הרחמים, וזהו עשיית הטוב בעיני ה' כי כפי התעוררות העולה מלמטה מתעורר נגדו למעלה. ואם הדברים עולים כהוגן ובכוונה שלימה, הנה גורם להתעוררות הרחמים מסיבה לסיבה. והעושה כן, מוצא חן בעיני השם, עד כאן לשונו:

כ״הכתב במהרי"ל, אין יוצאין כי אם בשמיעת קול שופר מתחילה ועד סוף, ולא יאמר האדם כבר שמעתי השיעור, אלא ישמע הקול מתחילה ועד סוף. ואפילו להקיא אסור, כדי שישמעו את הקול שלם מתחילה ועד סוף. ולא יפסיק אפילו כמלא נימא. וכן יזהרו שלא ישיחו שיחת חולין מתחילת התקיעה מיושב עד סוף התקיעה מעומד כדי לצרפם אהדדי. ועל כן יש סוברים שאותו שתוקע מיושב יתקע ג"כ מעומד, עד כאן:

כ״ובענין סדר התקיעות על סדר הברכות יש מחלוקת בין הפוסקים כמבואר בטור ובבית יוסף סי' תקצ"ב, ואשרי לעדה הקדושה שבוחרים בדרך המובחר, דהיינו לתקוע תשר"ת תש"ת תר"ת למלכיות, ותשר"ת תש"ת תר"ת לזכרונות, ותשר"ת ותש"ת ותר"ת לשופרות וכן נוהגין בארץ ישראל:

כ״זומה שכתב הבית יוסף בשלחן ערוך ריש סי' תקצ"ב (א) וזה לשונו, מחזיר ש"צ התפילה ותוקעין על סדר הברכות למלכיות תשר"ת פעם אחת, לזכרונות תש"ת, לשופרות תר"ת. ועכשיו נוהגין לתקוע למלכיות תשר"ת ג' פעמים. לזכרונות תש"ת ג' פעמים. לשופרות תר"ת ג' פעמים. עד כאן לשונו. אין טעם וריח למנהג הזה, כי בזה לא סרו כל הספיקות, על כן אין להשגיח בזה, ואגב שיטפא לא דק. וכבר נתפשט המנהג עתה בארץ ישראל לתקוע תשר"ת תש"ת תר"ת למלכיות, וכן לזכרונות, וכן לשופרות:

כ״חוהמהדרין מן המהדרין תוקעין מאה קולות, וכן נוהגין ג"כ אנחנו ק"ק אשכנזים שבירושלים ע"ה תוב"ב. ותוקעין ל' קולות מיושב, ול' קולות על הברכות כדלעיל, ול' קולות אחר עלינו לשבח. אחר כך אומרים שיר הכבוד אנעים זמירות, ולאחר אנעים זמירות תוקעין תשר"ת תש"ת תר"ת, ומנהג יפה ומהודר הוא:

כ״טלהיות ירא וחרד ויעורר בתשובה קודם שמיעת השופר. והיה מן הראוי ג"כ שיתודה, אמנם אמרו בזוהר שלא להזכיר בראש השנה שום חטא ועון ופשע. וזה לשון תולעת יעקב, שנינו בפרק בתרא דר"ה אין מזכירין מלכיות זכרונות ושופרות של פורענות. דע, כי כמו שיש מלכיות זכרונות ושופרות של טובה בהר ה' ובמקום קדשו, כן יש כנגדן של פורענות חוץ למחנה שכינה. והמזכיר אותם ביום ראש השנה שמדת הדין מתוחה, גורם שיזכרו עונותיו וידעו מזלו. ומטעם זה קבלו אנשי האמת שלא נזכיר ביום הזה בתפילתינו שום חטא ועון ואשמה ורשע מכל מה שחטאנו לפניו, שלא יתן פתחון פה לשטן העומד במארב חצרים, פן מצא לו עדים באיבה והציל עינינו. וסמכוה על מה שכתוב (תהלים לט, ב) אמרתי אשמרה דרכי מחטא בלשוני אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי, עד כאן לשונו:

ל׳אמנם בזוהר פרשת פנחס (ח"ג רלא, א) משמע להיפך, דאיתא שם בההוא יומא של ראש השנה קיימין שבעים קתדראין למידן דינא לעלמא, כמה אינון מארי תריסין מקטרגים דקיימי לעילא, אלו מיימינים לזכות, ואלו משמאלים לחובה לאדכרא חובין דעלמא, חובין דכל חד וחד, ועל דא אצטריך בר נש לפרשה חוביה כל חד וחד כמה דאיהו, בגין דמאן דמפרש חטאוי לא אתמסר דינוי אלא בידא דמלכא קודשא בריך הוא בלחודוי, וכל בי דינא בדילין ממנו. ועל דא אצטריך לון לפרשא חובין דכל שייפא ושייפא וכל דעביד בפרט, הה"ד (תהלים לב, ה) חטאתי אודיעך וגו'. לבתר (שם), ואתה נשאת עון חטאתי סלה, עד כאן לשונו:

ל״אונראה שיש לחלק בין הזכרת וידויין בתפלה, שמה לא יזכיר כדי שלא ימצא השטן מקום לקטרג על התפלה. אבל להתודות כך בלא תפלה, יתודה. והחסיד מהר"ר שלמה רופא יצ"ו תירץ, דמה שאסרו בזוהר להזכיר חטא ועון ופשע, היינו מי שלא חטא אלו החטאים, רק שמתודה כדרך המתודים בסתם חטאתי עויתי פשעתי, וידוי כזה פותח פיו לשטן. אבל מי שיש עליו איזה חטאים אשר חטא, נודע כי כל חטא עושה רושם למעלה ורישומו ניכר, על כן יקדים הוא ויפרשם. וכן משמע קצת לשון הזוהר שאמר לפרטא חובין דכל שייפא ושייפא, פירוש שצריך להתוודות על כל עבירה בכל אבר ואבר מאיבריו לתקן מה שפגם:

ל״באח"כ מצאתי בכתבי הקודש דקונטרס תלמידי דהאר"י ז"ל וזה לשונו, בענין וידוי ראש השנה הנזכר בספר הזוהר דבעי בר נש לפרטא חטאוי, ובמקום אחר נראה להיפך. מורי ז"ל היה נוהג להתוודות בלחש בין שפתיו שלא ישמעו דבריו, ואמר כי מקום הזוהר האוסר אינו אוסר אלא בקול רם. והמקום המתיר הוא בלחש בין שפתיו שלא ישמעו דבריו אפי' בלחש לא היה מתיר אלא בעת תקיעת שופר מיושב, והטעם כי אז השטן מעורבב כבר והוידוי של אדם עולה למעלה ע"י קול ובאמצעיתו ולא יש קטרוג עליו. גם נהג לבכות בראש השנה ויום כפור, ואמר כי מי שאינו בוכה אין נשמתו טובה ושלימה, עד כאן לשונו:

ל״גונראה בעיני, שגם באותו פעם לא יתודה בסתם חטאתי עויתי פשעתי, רק יפרט חטאיו שעשה לקיים כל התירוצים הנ"ל. ויהיה זריז שלא יבטל ח"ו שמיעת הקולות. ונראה בעיני טוב, שיתודה ויפרט חטאיו בין תשר"ת לתש"ת, ובין תש"ת לתר"ת, שאז מפסיקין קצת בלאו הכי. ובשעה שמתודה יבכה ויתחרט במאוד ויבקש מחילה מהש"י ומודה ועוזב ירוחם:

ל״דזה לשון הטור סימן תקפ"ג, אמר אביי השתא דאמרת סימנא מילתא היא, יהא איניש רגיל למיכל בריש שתא, אתרוגא קרא רבויא כרתי סלקא ותמרי. רוביא פירש רש"י, תלתן. רוביא, ירבו זכיותינו. כרתי, יכרתו שונאינו. סלקא, יסתלקו עונינו. תמרי, יתמו שונאינו. וקרא מפני שממהר להיות גדל. ומזה רבו המנהגים כל מקום ומקום לפי מנהגו, כמו באשכנז שרגילין לאכול בתחילת הסעודה תפוח מתוק בדבש לומר תתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה. ובפרובינצא נוהגין להביא על השלחן כל מיני חידוש. ואוכלין ראש כבש והריאה לומר נהיה לראש ולא לזנב, והריאה לפי שהיא קלה. והר"ר מאיר מרוטנבורק היה רגיל לאכול ראש איל זכר לאילו של יצחק, עד כאן לשונו:

ל״הולכאורה יש להקשות במה שכתב, רוביא ירבו זכיותינו, אמת כי לשון רוביא מורה על ירבו, אבל איך נרמז שם שזכיותינו ירבו, דלמא זכיות דעלמא. וכן בכרתי יכרתו שונאינו, איך נרמז שם שונאינו דלמא חלילה וחס להיפך:

ל״ואלא הענין הוא, שאין שום רמז באכילת הפרי, רק הפרי היא סימן שיזכור האדם ויתעורר בתשובה ויתפלל על הדבר הזה, רצוני לומר כשמשים רוביא על שלחנו ואכלו, אז הוא לו למזכיר שיתפלל על שירבו זכיותינו. וכשרואה כרתי, אז הוא למזכיר ורמז שיתפלל על הכרתת שונאינו. נמצא העיקר הוא ההתעוררות והתפילה, ולאחר שהתפלל ואוכל דבר זה אז הוא רושם שתתקיים תפלתו:

ל״זוקרוב לזה הוא מה שכתב הפרדס בשער הגוונים פ"א וזה לשונו, כאשר ירצה לפעול פעולה ויצטרך אל המשכת הדין, אז יתלבש האדם ההוא בבגדים אדומים ויצייר צורת ההוויה באודם, וכן לכל הפעולות וההמשכות. וכאשר יצטרך חסד ורחמים, יתעטף לבנים. ולנו בזה ראיות ברורות מהכהנים שהמשכתם מצד החסד, ובגדיהם בגדי לבן להורות על השלום. וזה ענין כהן גדול ביום הכפורים שהיה מעביר זהבים ולבש לבנים, מפני שעבודת היום בבגדי לבן. ונתנו טעם לדבר, שאין קטיגור נעשה סניגור. הורו בפירוש על הנדרש כו'. והעד הנאמן בזה, אבני החשן י"ב אבנים מתייחסים לפי המשכת י"ב שבטי ישראל ממקום גבוה. ואין להרחיק הענין הזה, שהרי בעלי טבע אמרו, כי אם יביט האדם בעיניו מרוצת המים הרבים יתעורר בו הלבנה, עד שהחולים שאין להם ישוב ושנתם אינה ערבה בעיניהם ירוצו לפניהם סלוני המים כדי שיתעורר הלבינה ויגביר הלחה וישן. וכן הענין בזה, כאשר ישוטט המעיין בשכלו, ימצא אל הענין הזה עשר ידות, כי מהגוונים הנראים לעינים או המצטיירים בשכל בגופני יתפעל הרוחני, והנפש תעורר לרוח, והרוח לנשמה, והנשמה ממציאות למציאות עד שיתעלה אל מקום יניקתם ויתעורר לפי מציאות ציורם, יען שהם כמים הפנים לפנים, ושעל ידה המקור יראה הפנים באודם ויושפע עליה אודם. וכן אם לובן, לובן, כי ההתעוררות והפנים התחתונים היא ע"י בני האדם, עד כאן לשונו. כלל העולה, העיקר הוא התפלה, ודברים אלו המה למזכיר ולהתעורר מלמעלה:

ל״חזה לשון הבית יוסף, כתב המדרכי בריש ר"ה שהיה מנהגו של רבינו האי ז"ל לומר על כל דבר ודבר כענין מה שכתב רבינו, ועל הקרא כתב שאומר יקרע גזר דיננו. אבל מדברי רבינו אין נראה שצריך לומר שום דבר, אלא שם אותן הדברים רומז על העניינים ההם. והר"ר אבודרהם כתב כדברי המרדכי. וכתב עוד, יש אומרים בלשון תפלה יהי רצון מלפניך י"י אלהינו ואלהי אבותינו שיקראו לפניך זכיותינו, ושיקרע גזר דיננו. יהי רצון מלפניך י"י אלהינו ואלהי אבותינו שיתרבו זכיותינו. וכן כולם. עד כאן לשונו. ולפי מ"ש צדקו דברי רבינו האי. ובודאי רבינו האי אומר בלשון תפלה כיש אומרים שהביא האבודרהם, והכי נהוג:

ל״טוכן מה שנוהגין לילך להנהר לומר הפסוק (מיכה ז, יט) תשליך במצולת ים חטאתינו כו', הוא מנהג ותיקין, באם הוא באופן שזכרתי למעלה שמתעורר בתשובה שלימה בלבו ומשליך מעליו גילוליו אז נופלים הם במצולות ים.^הגה"הומצאתי כוונה נכונה אף לפי פשוטו של הענין, וז"ל נוהגים לילך אצל ימים ונהרות משום דאיתא במדרש (עי' סנהדרין פט, ב וב"ר נו, ד) בשעה שבא אברהם ויצחק לעקידה גירה בהם השטן ורצה לפתותם שלא ילכו, לא השגיחו בו. מה עשה, עשה נהר גדול לפניהם לעכבם שלא יוכלו לעבור הנהר להר המוריה, נכנסו במים עד צוארם נשאו עיניהם למרום ואמרו (תהלים סט, ב) הושיענו אלהים כי באו מים עד נפש, אז גער ה' בשטן וחזרו לאחוריהם, עד כאן לשון המדרש. ומשום זה הולכים לנהרות לזכור העקידה, ואגב זה רואים דגים חיים לפי שאנו נמשלים כדגים חיים הללו שנאחזו פתאום במצודה, ואומרים אגב זה תשוב תרחמינו, עכ"ל:
עוד שמעתי רמז גדול ונכון, כי הולכים למים שיש שם דגים, יען כי להדגים אין גבינים ועיניהם תמיד פקוחות, כדי להתעורר עיני פקיחא דלעילא שרומז על רחמים גדולים, והנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל רק עיניו פקוחות, ועל זה נאמר (תהלים מד, כד) עורה למה תישן, וכתיב (שם עד, א) למה יעשן אפך בצאן מרעיתך, כי קשה העשן לעינים וגורם שיהיו סגורות ואנחנו מתפללים שיהיו פקוחות: וזה לשון הזוהר בפרשת אמור (ח"ג קא, ב), תשליך במצולת ים כל חטאתם, מאן מצולת ים. אלא רזא יקירא הוא, והא אוקמוה רבי שמעון אמר, כל אינון דאתא מסטרא תקיפא ואתאחדו בזינין בישין בכתרין תתאין כגון עזאזל ביומא דכפורי דאיהו אקרי מצולת ים כזפטא דכספא כד בחנין ליה בנורא, הדא הוא דכתיב (משלי כה, ד) הגו סינים מכסף. האי מאינון מצולת ים הוא, ומצולת ים אקרי. מצולת מההוא ים קדישא, מצולת זוהמא דכספא, ועל דא כל אינון חטאין דישראל שדיין לגביה והוא קביל להון וישתארון בגויה. מאי טעמא, בגין דאיהו חטאה. מאי חטאה, גרעינא, וע"ד הוא גרעינא דכלא. ונטל גרעינא דגופא ודנפשא, בהאי יומא נחית האי מצולת ים זוהמא דכספא ונטיל זוהמא דגופא. מאן הוא זוהמא דגופא, דא יצר הרע דאקרי מזוהם מנוול, עד כאן לשונו:

מ׳רבי אליעזר אומר לעולם יסדר אדם תפלתו ואחר כך יתפלל (ר"ה לה, א), ואוקימנא בברכות של ראש השנה ויום כפור ושל פרקים שכל אדם חייב להסדיר תפלתו כדי שלא יטעה. ואפילו היחידים, כל שכן ש"ץ שאימת הציבור יתירה עליו. לכן כל אדם יחזור וילמוד התפלה והקרוב"ץ מקודם להיות שגורים בפיו בראש השנה בשעת התפלה. וכן ילמוד בניו ובני ביתו סדר התפלה וסדר הברכות והמלכיות וזכרונות ושופרות, כדי שלא יצטרך בראש השנה להפסיק בתפלתו להראות להם אז הסדר:

מ״אואי שכח זכרנו ומי כמוך וכתוב בספר, מסיק באורח חיים (תקפב, ה) ובמרדכי שאין מחזירין אותו. אבל המלך הקדוש המלך המשפט, אם שכח מחזירין אותו, לפי שהם כתובים בתלמוד (שם א):

מ״בשכח המלך הקדוש, חוזר לראש. שכח המלך המשפט, חוזר להשיבה. ואם עקר רגליו חוזר לראש. וב[טור] אורח חיים סימן קי"ח (וכן בהג"ה לשו"ע) כתב, אחי הר"ר יחיאל כו', משמע שם שאם שכח לומר המלך המשפט אינו חוזר, כי דוקא להם שהיו אומרים האל המשפט קאמר תלמודא דחוזר, אבל אנו שרגילים לומר כל ימות השנה מלך אוהב צדקה ומשפט אינו חוזר, כי מה הפרש יש בין המלך המשפט למלך אוהב צדקה ומשפט. והרא"ש הסכים ג"כ לזה, וכן משמע מלשון אורח חיים דהלכות ראש השנה שלשון הגמרא כל השנה כולה האל הקדוש, האל אוהב צדקה ומשפט:

מ״גבמרדכי סוף פ"ק דברכות (סימן לג), וכן בסמ"ג (עשין יט) כתב, טעה וחתם אוהב צדקה ומשפט חוזר כו', ולא הזכיר בדבריו טעה וחתם מלך אוהב צדקה ומשפט. וכך כתב הר"ר יונה סוף פ"ק דברכות בהדיא דאין צריך לחזור:

מ״דלשון אבא מורי ז"ל בספר עמק ברכה (דף פ"א ודף פ"ב) וזה לשונו, יחיד לא יאמר הבקשות בלשון ארמי כמו מחי ומסי וכו', או מרן דבשמיא וכו', משום הא דאמרינן (בפ"ק דמסכת שבת (יב, ב) ובמסכת סוטה בפרק אלו נאמרים (לג, א) והביאו הטור והבית יוסף בסימן ק"א) השואל צרכיו בלשון ארמית אין מלאכי השרת נזקקין לו כו'.^הגה"ה(וזה לשון הכל בו סימן ט', אמר רב יהודה, אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי וכו' (שבת יב, ב). וצריך כל אדם בעל השכל להתבונן במאמר הזה, ולא יטעה לומר שדעת ר"י שיכוין השואל לשאול צרכיו למלאך שיצרף לתפלתו ולהקריבה ולהשמיעה לפני השם יתברך, כמ"ש לא תצווח לא למיכאל ולא לגבריאל אלא לי צוח ואני עני לך. וכוונת ר"י ידוע למשכילים ומבינים טוב לחש למה אינם מכירים בלשון ארמי ולא בשאר לשונות חוץ מלשון הקודש וכו', עד וזה ביאור המאמר, שבא להעיר האדם לכוין בתפילתו כוונה רצויה ולהסיר מלבו בעת התפילה כל מסך וכל מחשבה מבדלת, ויהיה כלי זך ונקי, ואל תהיה מחשבתו כחלק חק הגוף כלל רק בחלק חק הנפש, ויהיה כולו לה', ולפי שלשון ארמי הוא זר ואינו שגור בפי האדם וטבע הנפש להתערבב בו, ואין הכוונה מצויה להתפלל בלשון ההוא, נאמר שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמית, רוצה לומר הכחות הטובות אשר מהם נמשכו המעלות הטובות, כי הם נקראים מלאכי השרת וכו'): ומה שאנו אומרים בלשון ארמית בצבור, צבור שאני דבכמה מקומות מצינו זכות רבים עדיף. ואפשר דאותן המלאכים המסורים לציבור מבינים בכל לשון, לפיכך אומרים אותו בצבור, כך מצאתי בספר תניא:

מ״הורבינו יונה כתב בפרק היה קורא טעם אחר, וזה לשונו, והטעם שצרכי צבור שואלין בכל לשון משא"כ בצרכי יחיד, מפני שהצבור אין צריכין מליץ אצל הקב"ה, אבל יחיד צריך מליץ, כענין שנאמר (איוב לג, כג) אם יש עליו מלאך מליץ וגו', ומלאכי השרת אין נזקקין אלא ללשון הקודש, עד כאן לשונו. ולפי זה הא דנקט בגמרא לשון ארמית הוא לאו דוקא, אלא כל לשון שאינו לשון הקודש לשון ארמי קרי ליה. ונקט לשון ארמי יותר משאר לשונות, לפי שלשון ארמי בימיהם היה כמו לעז שלנו שהכל מבינים אותו:

מ״וומזה הטעם יש מפרשים, שאם לועז הפרשה במקום התרגום מהני, כמו שכתב התניא בסימן י"ו זה לשונו, ומצאתי בשם מורי הרב חביבי ר"י בר בנימין הרופא ז"ל שהלעז שלנו הוא במקום תרגום שלהם, שהתרגום ארמי הוא היה לעז שלהן ויוצא ידי חובתו אם יאמר הפסוק בלעז כמו שאומר אותו בתרגום, שעיקר התרגום היה כדי להשמיע לנשים ולעמי הארץ, ועתה לא היו מבינים כי אם איש איש כלשונו. על כן יראה שכל אדם ילעוז בלשונו במקום התרגום, והוא מצוה מן המובחר, עד כאן לשונו. וכך כתב הטור בסימן רפ"ה זה לשונו, ואם לומד הפרשה בפירוש רש"י חשוב כמו תרגום, שאין כוונת תרגום אלא שיבין הענין, עד כאן:

מ״זאו נקט לשון ארמי לרבותא אע"פ שנתן בסיני, כמו שאמרו רז"ל בפרק א' דמגילה (עי' ג, א) וגרסינן בב"ר (עד, יד) אמר רבי שמואל בר נחמן אל תהי לשון ארמית קלה בעיניך, שמצינו בתורה בנביאים ובכתובים שהקב"ה חולק לו כבוד. בתורה (בראשית לא, מז) יגר סהדותא. בנביאים (ירמיה י, יא) כדנא תימרון להון. בכתובים (דניאל ב, ד) וידברו הכשדים למלך ארמית, וכל זה לפי שהוא קרוב ללשון הקודש מכל שאר הלשונות כמו שמצינו זה בהקדמת מתורגמן. (ומענין זה הטעם יש מפרשים מה שאמרו רז"ל (ברכות ח, א) לעולם ישלים וכו' שמו"ת הוא תרגום דוקא ולא שאר פירושים, שהתרגום זכה מפני שניתן בסיני כמו שהביא הבית יוסף זה בסימן רפ"ה בשם מקצת המחברים ע"ש). אפילו הכי אין מלאכי השרת נזקקין לו הואיל והוא אינו לשון הקודש ממש, וק"ו כל שאר הלשונות שאין נזקקין להם אלא ללשון קודש דוקא:

מ״חוהטעם הוא שאין מלאכי השרת נזקקין אלא ללשון הקודש, מפני שבו נברא העולם ומלאכי השרת משתמשים בו, משא"כ בשאר הלשונות. וכאשר יתפלל בלשון הקודש ראויה תפילתו להתקבל, ומלאכי השרת עצמם מיישרים ומכניסים אותה תפילה לפנים מן הפרגוד. וזהו לפירוש הר"י (בפרק היה קורא) כנזכר:

מ״טאבל לפירוש הרא"ש, יהיה לשון ארמי הנזכר במימרא דרב יודא ורבי יוחנן דוקא, כמו שהביא הבית יוסף בטור אורח חיים (סימן קי"א) אחר שכתב טעם למה השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו כאמור בסמוך. כתב סמך לזה וזה לשונו, והרא"ש כתב כל זה. ואח"כ כתב, ולי נראה דאינו קשה, דדוקא בלשון זה קאמר רב יודא דלא ישאל אדם צרכיו. וכן הקשו בתוספות הא דקאמר שאין מלאכי השרת מכירים בלשון ארמית, והלא אפילו מחשבות לב האדם יודעים ומכירים. אלא לשון זה מגונה בעיניהם להזקק לו, עד כאן לשון הרא"ש. כלומר, דלא אתא רב למעוטי אלא לשון ארמי בלבד לפי שהוא מגונה בעיני המלאכים, ולפיכך אין נזקקין לו. אבל שאר לשונות אינם מגונים בעיניהם ונזקקין להם, הלכך שפיר דמי לשאול אדם צרכיו בהן, עד כאן לשון בית יוסף:

נ׳ונשוב לעניינינו. ובשעת הוידוי יעמוד בכפיפת הראש כדרך שהוא שוחה באמרו מודים. כשיאמר ואתה צדיק אחר הוידוי, יאמר בכוונת לבו, ואז אומר הקב"ה למלאכים בואו וראו כמה חביבין ישראל שמצדיקים עליהם את הדין, כן כתב מהרי"ל. עד כאן לשון אבא מורי ז"ל בספר עמק ברכה:

נ״אעתה נדבר מענין נר מצוה עמוד הדין של מטה

נ״באלהים, אין אלהים בכל מקום אלא דיין, ואף הדיין קרוי אלהים ראה היאך גדול כחו של דיין אמת שהוא משותף בשמו יתברך, ואמרו רז"ל (שבת י, א) כל הדן דין אמת לאמתו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. ואלהים נצב בעדת אל (תהלים פב, א), על כן צריך להיות יראת אלהים על הדיין. ובפ"ק דסנהדרין (ז, א) א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, לעולם יראה דיין עצמו כאלו חרב מונחת לו בין ירכותיו וגיהנם פתוחה לו מתחתיו כו'. וזה לשון הטור חושן משפט, וכל בית דין מישראל שהוא הגון שכינה עמהם, לפיכך צריכין הדיינים לישב באימה וביראה ובעטיפה ובכובד ראש, ואסור להקל ראש ולישב לספר בדבור בטלה אלא בדברי תורה ובחכמה, עד כאן לשונו. ומכל שכן שאסור לספר בדברי צחוק או לטעום לאכול ולשתות מאומה. זה הכלל, בכל הדברים שמוזהרין שלא לעשות בעת שמתפללין התפילה וצריך להתפלל באימה וביראה, כן מוזהר כשיושב בדין. ולא כמו שראיתי בעו"ה מנהג איזה דיינים, ואף שדנין דין אמת מכל מקום כשמפסיקין בטעימת איזה מאכל או משקה או באיזה ספור דברים, הרי מסלקין את השכינה מעצמם:

נ״גבענין העטיפה שאינה נהוגה עתה בדיינים, מכל מקום ראיתי מורי החסיד הגאון מוהר"ר שלמה ז"ל כשהיה יושב בדין היה מתעטף בבגד העליון אשר בו הלך לבית הכנסת:

נ״דשש מעלות הן לכסא הדיינים, ואני אסמוך אותם על קרא. כתיב בשמואל (א יב, ג) את שור מי לקחתי ואת חמור מי לקחתי ואת מי עשקתי את מי רצותי ומיד מי לקחתי כופר וגומר, עד ויאמר עד. הנה חמשה מי שאמר שמואל נגד מי אמרם. עוד קשה ויאמר עד, ואמרו רבותינו ז"ל (מכות כג, ב) שהופיע בת קול ויאמר עד. למאי נפקא מינה:

נ״הכשנחפש בדרכי הצדק והמשפט של דיין הם חמשה דברים גלויים, ואחד דבר שבסתר לא נודע כי אם להש"י היודע מחשבות:

נ״וא שוחד, אפילו לזכות את הזכאי הוא עבירה חמורה, ועל זה רומז הפסוק (תהלים יט, י) משפטי ה' אמת צדקו יחדיו, כלומר אף כששופט משפט אמת צריך לראות צדקו יחדיו, כלומר שני בעלי דברים יהיו שוים בעיניו להצדיק את הצדיק, ולא מסיבת שוחד שהוא חד. ועל זה רמז את שור מי לקחתי כי ידע שור קונה, כלומר הלוקח שוחד הוא יודע את מי שנתן לו השוחד והוא קנה אותו בזה השוחד ואפילו הוא לזכות את הזכאי העידה התורה (דברים טז, יט) כי יעור עיני חכמים:

נ״זב איסור קבלת שוחד אף לאחר הדין, כמו שכתב הרא"ש בפרק זה בורר וזה לשונו, בר חמא קטיל גברא. אמר ליה ר"ג לרב חמא, פוק עיין בדיניה אי ודאי קטיל לכחלינהו לעיניה. אתו תרי סהדי ואסהידו ביה דודאי קטיל. אזיל איהו ואייתי תרי סהדי ואסהידו בחד מהנך. חד אמר קמאי דידי גנב קבא דחושלא, וחד אמר לדידי גנב קתא דכורישא. אמר ליה, ר"מ ורבי יוסי הלכה כר' יוסי כו'. אמר ליה רב פפא, הני מילי היכא דלא סתים לן תנא כרבי מאיר כו'. עד קם בר חמא ונשקיה לכרעיה דרב פפא וקבליה לכרגיה דכולהו שני לדבר בעדו אל המלך לפוטרו מהמס, ובלאו הכי פטירי רבנן מכרגא, הלכך לא הוי כשוחד מאוחר, עד כאן לשונו. הא לאחר אסור:

נ״חועל זה רומז ג"כ (תהלים יט, י) משפטי ה' אמת צדקו יחדיו, כלומר לפניו ולאחריו. ועל זה רמז את חמור מי לקחתי כי ידע החמור אבוס בעליו, כלומר אינו קנוי לבעליו להכירו רק ידע האכילה שהוא אוכל, כך זה המקבל שוחד אחר הדין לא היה קנוי לבעליו שהרי כשהי' דן לא היה לו שום ידיעה וחבור להבעל דין, רק אח"כ אוכל מה שנתן לו:

נ״טג שוחד שאלה, כמבואר בטור חושן משפט סימן ט' דיין שרגיל לשאול אסור לדון, אם לא שגם הוא מהנה ושואל לו. ועל זה רומז ג"כ צדק יחדיו. ועל זה רמז את מי עשקתי, כי מי ששואל כלי ואין שואל לו כנגדו נמצא מחויב לו שכר השאלת הכלי, וכשאין נותן לו הוא עושקו, וכמ"ש (ב"מ סא, א) איזהו עושק, זה הכובש שכר שכיר, וכן הוא בענין הזה:

ס׳ד איסור לוקח תשלומין בעד פסק דין, כדתנן (בכורות ד, ו) הנוטל שכר לדון דיניו בטלים. וכתב הר"ן בסוף פרק האיש מקדש, דמדתנן דיניו בטלים ולא תנן דינו בטל, משמע דלא אותו דין שידוע שנטל בו שכרו הוא בלבד בטל, אלא כל דינים שדן בטלים, אלא א"כ ידוע שלא נטל בהן שכר, עד כאן לשונו. וכתב הטור חושן משפט סימן ט', ואם אינו נוטל אלא שכר בטלתו, מותר. במה דברים אמורים, שניכר לכל שאינו נוטל אלא שכר בטלתו כגון שיש לו מלאכה ידוע לעשותה בשעה שיש לו לדון, ואמר לבעלי הדין תנו לי מה שאבטל ממלאכתי, או תנו לי שכר פעולה של אותה מלאכה שאתבטל ממנה, אז הוא מותר, וכגון שיקבל משניהם בשוה, עד כאן לשונו. וע"ז רומז ג"כ צדקו יחדיו, ששכר בטילה יתנו שניהם בשוה:

ס״אועל זה אומר את מי רצותי. וכתב הרד"ק רצותי מלשון עשוק ורצוץ, ויונתן תרגם ית מן עשקית וית מן אנסית. ורבותינו ז"ל דרשו, עשקתי באונס רצותי ברצון כו'. ולענין לקיחה בעד פסק דין, שני הפרושים אמת, שהבעלי דינין נותנין כלומר ברצון אבל באונס, כי מה להם לעשות כי כן יסדו להם הדיינים, על כן אין היתר לזה אלא דוקא כשלוקחין כפי מה שקצבו טובי העיר מקדמת דנא וקיימו וקבלו כן בני העיר שיתנו בעלי דינין בשוה אם יצטרכו לאיזה פסק דין מהדיינים. והקצוב יותן בשוה, הן לדין של ק' מנה הן לדין מסך קטן יהיו צדקו יחדיו:

ס״בה בוררות, זה בורר לו וזה בורר לו, ועיין בחושן משפט סימן י"ג איך הפליג בגנות הבורר המהפך בזכות מי שבררו ביותר כו'. והכלל העולה מדבריו, שכל אחד מבעלי דינין יציע זכיותיו לפני בורר שלו כדי שיתבררו זכות של שניהם בשוה כו', עיין שם. וזהו ג"כ רמז צדקו יחדיו, ואז יצא האמת:

ס״גועל זה אמר מיד מי לקחתי כופר ואעלים עיני מהשני, כלומר כך שמעתי זכיות של השני והתבוננתי בהם כמו בזכיות של אותו שבורר אותי:

ס״דו כתב הבית יוסף בריש טור חושן משפט, דין אמת לאמיתו שיהיה שוה בלב הדיין אם יזכו זה או זה, וזהו דבר המסור ללב אין יוכל להעמיד על זה רק הש"י ברוך הוא היודע המחשבות, ועל כן הוצרך הבת קול להעיד ויאמר עד, וזהו משפטי ה' אמת. אלהים נצב בעדת אל (תהלים פב, א), וכשהוא דן אמת בהחלט דהיינו אמת לאמתו, וכל הדן דין אמת לאמתו נעשה שותף להקב"ה (שבת י, א), וזהו צדקו יחדיו כביכול השכינה והוא:

ס״הבפרק במה בהמה יוצאה (שבת נו, א) שמואל בר נחמני א"ר יונתן כל האומר בני שמואל חטאו אינו אלא טועה, שנאמר (ש"א ח, א-ג) ויהי כי זקן שמואל ובניו לא הלכו בדרכיו. בדרכיו הוא דלא הלכו, מחטא נמי לא חטאו. אלא מה אני מקיים (שם) ויטו אחרי הבצע. שלא עשו כמעשה אביהם, שהיה שמואל הצדיק מחזר בכל מקומות ישראל ודן אותם בעריהם, שנאמר (שם ז, טז) והלך מידי שנה בשנה וסבב בית אל והגלגל והמצפה ושפט את ישראל. והם לא עשו כן, אלא ישבו בעריהם כדי להרבות שכר לחזניהם ולסופריהם, עד כאן. ובפרק תולין (שבת דף קל"ט) (א) אמר רבי מלאי משום ר"א בר שמעון, מאי דכתיב (ישעיה יד, ה) שבר ה' מטה רשעים שבט מושלים. שבר ה' מטה רשעים, אלו הדיינים שנעשו מקל לחזנים. שבט מושלים, אלו תלמידי חכמים שבמשפחת הדיינים. מר זוטרא אמר, אלו תלמידי חכמים שלומדים הלכות צבור לדייני בור. אמר רבי אלעזר בן מלאי משום ריש לקיש, מאי דכתיב (שם נט, ג) כי כפיכם נגואלו בדם ואצבעותיכם בעון שפתותיכם דברו שקר לשונכם עולה תהגה. כי כפיכם נגואלו בדם, אלו הדיינין. ואצבעותיכם בעון, אלו סופרי הדיינים. שפתותיכם דברו שקר, אלו עורכי הדיינים. ולשונכם עולה תהגה, אלו בעלי דינין, עד כאן לשונם:

ס״ועל כן צריכין הדיינין נטירותא יתירתא על עצמן ועל חזניהן ועל סופריהן שלא יקחו יותר מהקצוב להם מטובי העיר, וגם יזהירו בכל עוז ויעוררו בדברי מוסר את הבעלי דינין שלא יטענו שקר:

ס״זמי שתובעין אותו ממון שהוא מוחזק בו אסור לבקש צדדין ותואנות להשמט כדי שיתרצה הלה לעשות עמו פשרה וימחול לו על השאר, תרומת הדשן סימן ש"ו, והאריך שם בביאור תוספות דפרק שור שנגח ד' וה' דלכאורה לא משמע כן. ומהרש"ל בספרו ים של שלמה שם סימן י"ח הביא דברי תרומות הדשן וביאור דברי תוספות בענין אחר, והעלה גם כן בחוב שאדם חייב לחבירו פשיטא דפשיטא דליכא שום צד שריותא לבקש תחבולות כדי שיתפשר:

ס״חבפרק בתרא דכתובות (קה, ב), לא לידון אינש לא למאן דרחים ליה, ולא למאן דסני ליה. דרחים ליה, לא חזי ליה חובתא. ולדסני לי', לא חזי ליה זכותא. על כן כל דיין יבחן מה שבלבו ויקיים ויראת מאלהים דברים המסורים ללב, וימנע עצמו מהדין אלא א"כ ששני בעלי דינין שוין בלבו. ומכל שכן אם מקרבא דעתו לאחד מהם מצד הקורבא, אף שכשר מצד הדין, מכל מקום למנע לנפשיה. וכן החיוב מוטל על טובי העיר אם ברור בלבם שזה הדיין מקרבא לזה, שיפסלוהו מלישב על הדין, כי הפסולין לאדם שאמרו החכמים מחמת קורבא ונתנו גבול והתירו יותר מזה זהו בסתם בני אדם. אבל אם מבורר בדעת בני אדם שעדיין אהבת הקורבא בלבו של זה, אזי ימנעוהו מלישב על הדין ולא ישגיחו בגבול קורבא שנתנו החכמים. ואפילו בלא קורבא אם ידעי ביה שהוא אוהבו במאוד לא יושיבוהו בדין, ולא ישגיחו על מה שכשר מצד דין תורה כי דין תורה לא נאמר אלא מהסתם, ועל דבר כזה נאמר (ב"מ ל, ב) לא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דבריהם על דין תורה. ויען כי ראיתי המכשלה הזאת כמה פעמים, על כן הנני צווח על זה ועומד ומזהיר:

ס״טואף אם הדיין יודע בעצמו ששני בעלי דינין שווין בעיניו, רק מבין שבעל דין אחד חושדו שמקריב דעתיה להשני ביותר ימנע את עצמו מלישב בדין. מי לנו גדול ממשה רבינו ע"ה ואמר הזוהר בפרשת פנחס (ח"ג רה, ב) על (במדבר כז, ה) ויקרב משה את משפטן לפני ה' כי משה רבינו ע"ה הבין בדברי בנות צלפחד שחושדין את משה איך שיש לו איזה נטירה בלב על צלפחד, על כן ויקרב את משפטן לפני הש"י, עיין שם:

ע׳בפרק שבועות העדות (שבועות לא, א), ת"ר, מנין לשנים שבאו, אחד לבוש סמרטוטין, ואחד לבוש אצטלא בת מאה מנה, שאומרים לו לבוש כמותו, או הלבישהו כמותך. תלמוד לומר (שמות כג, ז) מדבר שקר תרחק. ופירש רש"י, לבוש כמותו, שלא תגרום לנו לישא לך פנים, או יסתתמו דברי שכנגדך מפני חשיבותך, ויאמר איך יאמינו בי בית דין על אדם חשוב כזה. מדבר שקר תרחק, וכיון שאיש מדינו מסותם מעמיד זה את שקרו, עד כאן. והאידנא אין נזהרין בזה, ואפשר שהוא בכלל מה שכתב הרמב"ם (הל' סנהדרין כא, ה), וכבר נהגו בכל בתי דיני ישראל של אחר התלמוד שמושיבין בעלי הדינין והעדים כדי להסיר המחלוקת, שאין בנו כח להעמיד משפטי הדת על תלם, עד כאן לשונו. ומצאתי בשם מהרש"ל ז"ל, שאף שאין בנו כח לומר לבוש כמותו, מכל מקום יאמרו הדיינים להשני לא תירא ולא תחת במה שהוא לבוש אצטלא ודבר דבריך, ואז יתחזק לבו ולא יהיה מסותם:

ע״אמדה טובה היא שהדיין יגיד להחייב טעם הדבר למה מחייבו ויסביר לו הענין, אף במקום שמצד דינא פטור הוא לומר מאיזה טעם דן כמוזכר בטור ובבית יוסף ובשלחן ערוך סי' י"ד, מכל מקום טוב ויפה הוא שיוצא מלב החייב החשד שחושד שעשו לו שלא כדין. וגם אם אין יודע טעם הדבר, הולך בפחי נפש, והתורה אמרה איש על מקומו יבא בשלום. וכך היה נוהג כבוד אבא מורי זלה"ה:

ע״בודרך הלצה פירש אבא מורי זלה"ה על זה מה שאמרו (עי' סנהדרין ז, א) מאן דאזל מבי דינא ליזמר וליזל, כלומר מצוה לדיין שיראה שלא ילך בפחי נפש, רק שיזמר ויזיל וזה יהיה בהתודע לו טעם הפסק אז יהיה מרוצה:

ע״גכתב מהר"א שטיין בביאורו על הסמ"ג, אהא דדרשינן מפסוק (שמות כג, א) לא תשא שמע שוא בשבועות (לא, א) ובסנהדרין (ז, ב) דאסור לדיין שישמע דברי בעל דין קודם שיבא בעל דין חבירו, כתב מהר"א הנ"ל וזה לשונו, גם בכלל לאו זה שלא יאמר אחד להנדון, הדיין עשה לך שלא כדין במה שחייב אותך, כדאמרינן בהגוזל קמא (ב"ק צט, ב) בההוא מגרומתא דאתא לקמיה דרב:

ע״דבענין הדין שלמעלה האריכו מאוד רז"ל שאם פגעה באדם איזה מדת הדין, שיקבל באהבה ויחשוב כי הוא יתברך דיין אמת, ויחשוב בלבו שהוא יתברך מענישו מעט על חיוב גדול ברחמיו עליו ובזה עושה עמו חסד, כדגרסינן בפסיקתא (דר"כ כד, כב) אדם נכשל בעבירה והוא חייב עליה מיתה לשמים, מת שורו אבדה תרנגולתו נשברה צלוחיתו נכשל באצבעו, מקצת הנפש ככל הנפש, עד כאן. ויודה את הש"י ויברך אותו ויצדיק עליו את הדין, ויאמר רבש"ע אתה צדיק על כל הבא עלי כי אמת עשית ואני הרשעתי:

ע״הוזה לשון ראשית חכמה בשער התשובה פ"ג, והיה אומר מורי ע"ה שלענין זה תקנו בוידוי ואתה צדיק על כל הבא עלי כי אמת עשית ואני הרשעתי, והכוונה כי בהתוודותו על עונו מטהר המדות העליונות ומוריד החושך והפגם שהוא הדין עליו, וזהו ועתה צדיק על כל הבא עלי. והבא רצה לומר, מה שבא ומה שיבא. כי אמת עשית, פירוש בהשפעת הדין שיבא מדת אמת נתקנה והוא הרשיע וראוי הוא לכך. ועוד טעם לקבלתו היסורין הוא, כי העובר עבירה אחת קנה לו קטיגור אחד שעומד ומקטרג עליו לעולם. וכאשר האדם מתודה, בי דינא בדילין מיניה ואינו מקטרג:

ע״ווכן פירשו בזוהר (ח"ג פג, ב) בענין דוד כשאמר (ש"ב יב, יג) חטאתי ואמר לו הנביא גם ה' העביר חטאתך ולא תמות, שהענין קשה, שהרי אם הקב"ה העביר חטאתו למה עשה דוד כל כך סיגופין ותעניות. אלא במה שפירשו שם מתורץ, שהכוונה העביר אותו מלפני הקב"ה שלא יקטרג עליו. זה לשונו, תא חזי, בר נש דעביד מצוה ההוא מצוה סלקא וקיימא קמי' קוב"ה ואמרה אנא מפלניה דעביד לי, וקב"ה מני לה קמיה לאשגחא בה כל יומא לאוטביה ליה בגינה. עבר על פתגמי אורייתא, ההיא עבירה סלק קמיה ואמר אנא מפלניא דעביד לי, וקב"ה מני לה קמיה וקיימא תמן לאשגחא בה לשיצאה ליה, הדא הוא דכתיב (דברים לב, יט) וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו. מהו וירא, ההוא דקיימא קמיה תב בתשובה מה כתיב גם ה' העביר חטאתך ולא תמות, דאעבר ההוא חובא מקמיה בגין דלא יסתכל ביה לאוטבא ליה, ועל דא כתיב (שם ט, כז) אל קשי העם הזה ואל רשעו ואל חטאתו, עד כאן לשונו. הרי שעל ידי העון נברא מקטרג אחד, ולכן צריך לקבל עליו היסורין כדי למרק עונותיו, שנאמר (תהלים פט, לג) ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם, ועל ידי כך מתכפרין עונותיו, עד כאן לשונו:

ע״זנשלם פרק נר מצוה מן ראש השנה ומן עמוד הדין