שני לוחות הברית, עשרת הדברות, מסכת ראש השנה, תורה אורShenei Luchot HaBerit, Aseret HaDibrot, Rosh HaShanah, Torah Ohr
א׳תניא בפרקי ר' אליעזר (מה), בראש חודש אלול אמר הקב"ה למשה (שמות כד, יב) עלה אלי ההרה, שאז עלה לקבל לוחות אחרונות, והעבירו שופר במחנה משה עלה להר שלא יטעו עוד אחר עבודה זרה. והקב"ה נתעלה באותו השופר, שנאמר (תהלים מז, ו) עלה אלהים בתרועה וגו'. לכן התקינו חז"ל שיהיו תוקעין בראש חודש אלול בכל שנה ושנה ובכל החודש, כדי להזהיר את ישראל שיעשו תשובה, שנאמר (עמוס ג, ו) אם יתקע שופר בעיר וגו', וכדי לערבב השטן, עד כאן לשון הטור:
1
ב׳וזה לשון הבית יוסף, לכן תקנו חז"ל שיהיו תוקעין בראש חודש אלול כו' שנאמר אם יתקע שופר בעיר כו', איכא למידק שכבר הביא ראיה משופר שתקעו במדבר, ולמה ליה תו לאתויי ראיה מאם יתקע שופר בעיר. יש לומר, משום דאיכא למדחי דאעפ"י שעל ידי שופר נמנעו ישראל במדבר מלחטוא אינו מפני שהשופר מיוחד לכך, דהוא הדין אם היו מעבירין כרוז היו נמנעין על ידו מלחטוא. לכך מביא מאם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו, דמשמע שקול השופר גורם להחריד האדם מפחד ה' ומהדר גאונו. ועוד יש לומר, דמשופר המדבר לא למדנו אלא שעל ידו נמנעו מלחטוא, אבל עדיין אנו צריכין ללמוד שע"י קול שופר אדם מתעורר לשוב בתשובה. ולכך הביא פסוק דאם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו, עד כאן לשונו:
2
ג׳ובאמת קושיית הבית יוסף אינה כלום, דהוצרך הטור לשני העניינים, דאלו משום שופר של משה לא היו תוקעין רק פעם אחת דהיינו בראש חודש אלול ותו לא כמו שעשה משה רבינו ע"ה, ואלו משום תשובה לחוד לא היה ראיה לאתחולי מראש חודש אלול, לא יתחילו רק כשמתחילין לעמוד בהשכמה כל מקום ומקום לפי מנהגו כפי המוזכר בהטור אח"כ. אבל עתה שמוכרח להתחיל מראש חודש אלול זכר לשופר של משה רבינו ע"ה, וראוי לתקוע גם כן בסוף החודש משום לעורר תשובה, על כן כיון שמתחילין מר"ח אלול אין מפסיקין ותוקעין כל החדש. וכל אדם יתעורר מאוד בהתקיעות של ראש חודש אלול שהי' שלא יטעו עוד לחטוא. גם האדם יתעורר ויזכור בחטאיו ועוונותיו ופשעיו ויעשה מוסכם חזק נאמן וקיים שלא יטעה עוד ולא ישוב לכסלה ומודה ועוזב ירוחם. אח"כ בתקיעות בכל יום ויום יקיים אם יתקע שופר בעיר, ויהיה חרד לעורר בתשובה ויתקן כל המעוות לעשות תשובה על כל ענין וענין, כי השופר מורה על התשובה כענין שכתב הרמב"ם בשופר של ראש השנה פ"ג (ד) מהלכות תשובה זה לשונו, אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה:
3
ד׳ויהיו דברים אלה נמשכים למה שאמרו בירושלמי וז"ל, הך בר נש דדמיך בריש שתא ועוסקים בדיניה לעיל מורה עצלה, דכתיב (יונה א, ו) מה לך כי נרדם. ונראה דלאו דוקא ישן ממש, אלא אפי' ער ויושב בטל ואינו מבקש על נפשו בתפלה ובתחנונים, ישן מקרי. ואדם מועד לעולם בין ער בין ישן אם אינו עוסק בתורה ובמעשים טובים. התעוררות הזה יתעורר בכל יום מימי אלול בתקיעת שופר:
4
ה׳עוד יתעורר ברמז הקולות מה שמרמזים, ומתחלה אקדים לך מה שכתבו הקדמונים כשם שיש להגוף בריאות וחולי ומיתה, כן יש בנפש. ובריאות הנפש הוא קיום התורה והמצות והנהגת המדות הישרות, וחולאים הוא בחסר מאלו הדרכים או בחלוף, והרפואות להם הוא התשובה הגמורה. וכמו שאם יכבד החולי במאוד מאוד בגוף אזי מת, כן אם הרשיע הרבה אזי הכרת תכרת הנפש בר מינן, ועל זה אמרו רז"ל (תנחומא וזה"ב ו) רשעים בחייהם קרויים מתים:
5
ו׳לכך תוקעין תשר"ת, ופירשו רז"ל (ר"ה לג, ב) שברים הוא גנוחי גנח כדרך החולים, ותרועה הוא יליל ובכיה כדרך שבוכים על המתים. והנה עשה אלהים את האדם ישר, רק שהאדם מקלקל את עצמו והוא עקש ופתלתול, על זה מורה תקיעה ראשונה שהוא קול פשוט וישר, ואח"כ שהוא גנוחי גנח רומז על חולי הנפש, ואח"כ יליל רומז על חטאים גדולים שהם מיתת נפש. על זה צריך האדם להיות גנוחי גנח ויליל בבכיה רבה פלגי מים ירדו עיניו ויחזור כי השם יתברך מקבל השבים, וכשעושה תשובה שלימה אז שב הוא לדרכו הראשון כאשר עשה אותו הש"י ישר, וזהו תקיעה אחרונה שהיא ג"כ קול פשוט וישר כי טוב וישר ה' על כן הוא יורה חטאים בדרך כמו שאמרו רז"ל במדרש, כי מצד החכמה והנבואה לא היה תקנה לחוטא, גם מצד התורה לא היה תקנה רק לשגגות ע"י קרבן. אמנם הש"י ברוך הוא ברחמיו וברוב חסדיו אומר יעשה תשובה ומביא זה הפסוק (תהלים כה, ח) טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך:
6
ז׳וזהו שאמר הכתוב (הושע יד, י) כי ישרים דרכי ה', ישרים לשון רבים, כלומר ב' פעמים ישר, דהיינו שעשה אותו ישר, וכשחטא ושב מחזירו להיות ישר. כל אלה המחשבות יחשוב בכל אלול בעת התקיעות, ויעמוד באימה וביראה ורתת וזיע בשעת התקיעות ויתודה וישוב אל ה' אלהינו:
7
ח׳גם בראש השנה ראוי להרהר בזה קודם שיכנס בהרהור הסודות העמוקות של השופר של ראש השנה שיתבאר לקמן מקצת מהם בעזרת הש"י ויתעלה:
8
ט׳בענין תענית ערב ראש השנה, הביא הטור (או"ח תקפא) מדרש תנחומא (אמור כב) ולקחתם לכם כו', ומסיים ערב ראש השנה הקב"ה מוותר השליש, בי' ימים מוותר שליש השני, וביוה"כ מוותר הכל. ויש להקשות דלא יהיה הדבר בשוה לכל נפש, לפעמים שליש עבירות של זה המה יותר בכפלי כפלים מהעבירות של אחר, נמצא מוותר השם ית' יותר לאחד מלאחר. למשל, לזה יש עשרה עבירות ולזה שלשים עבירות, הנה הקב"ה מוותר לבעל השלשים השליש שהוא עשרה, ולבעל העשרה אינו מוותר אלא השליש מעשרה וכיוצא בזה, ולמה תצא כן מלפניו ברוך הוא שתמים פעלו וכל דרכיו משפט אל אמונה. והיה עולה על דעתי לומר שהויתור הנזכר כאן אינו על העבירות מה שהאדם עושה בעצמו, כי כל האומר קוב"ה ותרן כו' (ב"ק נ, א). אלא קאי על העבירות שכל ישראל ערבין זה לזה, והש"י מוותר בערב ראש השנה שליש מהערבות של כל ישראל זה בעד זה, ואח"כ בי' ימי תשובה השליש השני כו':
9
י׳וכן על ענין זה היו בגדי כהונה מתכפרים, כמו שאמרו רז"ל (אוצר המדרשים פסיקתא כט) החשן מכפר על המשפט, אפוד מכפר על ע"ז, מעיל מכפר על לשון הרע כו'. וקשה הלא חורבן הבית היה מחמת אלו העבירות, ואיך נענשו הלא בגדי כהונה היו מכפרים עליהם. אלא על כרחך צריך לומר דבגדי כהונה אינם מכפרים אלא על הערבות, אבל לא על החוטאים בזה בעצמם. וכן כל המתכפרים שהזכירו רז"ל כמו שעיר של יום הכפורים הנעשה בפנים והנעשה בחוץ שהיו מכפרים על השוגג ועל המזיד כדאיתא ריש מסכת שבועות (ב, ב) בכולם הכוונה על הערבות:
10
י״אוזה רמוז בדברי התנא (אבות א, יד) אם אין אני לי מי לי. רצה לומר אם אין אני מתקן לי, כלומר העבירות שהם שלי שפעלתים בעצמי, מי יתקן אותם לי. בשלמא העבירות שאינם לי אלא מצד הערבות, אז הם מתוקנים מצד אחר דהיינו בגדי כהונה שהיו מכפרים על הערבות, אבל אותן עבירות שהם לי אז מי לי לתקנם, כי אם אני בעצמי:
11
י״בוכן מצאתי בספר עבודת יום כפורים שבגדי כהונה מכפרים הערבות, וכן היה עולה על רוחי לפרש גם כן כאן בענין הג' שלישים. אבל לאחר הדקדוק האמיתי אפילו הכי לא יהיה החשבון מכוון, כי גם בערבות אין בני אדם דומין, ויקשה כי הלא להצדיק יש הרבה עבירות של ערבות יותר ממה שיש לרשע. כי הרשע שערב בעד הצדיק, ערב בעד מעט עבירות. והצדיק שערב בעבור הרשע, ערב בעד הרבה עבירות, הרי שלדרך הראשון קשה שנעשה עיוות לצדיק שעשה מעט עבירות, ולמה לא יהיו נמחלים כולם בערב ראש השנה. ולדרך השני קשה להיפך, דנעשה עיוות להרשע שהוא ערב בעד מעט עבירות:
12
י״גודרך האמיתי הוא כך, שאל ידמה אדם בנפשו שתהיה נמחל שום עבירה בעולם בלי התשובה השייכים לאותה העבירה, כי יש לכל עבירה ועבירה תשובה מיוחדת, תשובת הבאה, תשובת המשקל, תשובת הגדר, תשובת הכתוב. ואף שהשב עושה תשובה גמורה, מכל מקום חסד אל שמקבלו בתשובה, וכי אדם החוטא נגד בשר ודם יוכל להציל עצמו מידו בעשיית תשובה. על כן כשחטא האדם ועשה תשובה גמורה המיוחדת לכל עבירה, עדיין צריך בקשת רחמים שיקבלנו הש"י עם תשובתו. ועל זה אמר שבתענית הראשון דהיינו ערב ראש השנה מוותר לו הקב"ה השליש, כשעשה תשובה גמורה אזי מועיל זה התענית שמקבל הקב"ה התשובה. ואחר כך בי' ימי התשובה כו'. ומעתה לא יקשה דלא תהיה המדה שוה בכל אדם, כי לזה הרבה עבירות ולזה מעט. דמה בכך, מי שיש עליו הרבה עבירות עשה הרבה תשובות, ולזה שיש מעט עבירות עשה תשובה מועטת, וק"ל:
13
י״דראש השנה הוא יום הדין וכל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון (ר"ה פ"א מ"ד). והוקבע זה היום ליום הדין מתחלת הבריאה כי אדם הראשון נברא בראש השנה, ובו ביום חטא, ובו ביום נידון ויצא בדימוס כדאיתא במדרש (ויק"ר כט, א) ויתבאר לקמן, ואמר הקדוש ברוך הוא לאדם, אתה סימן לבניך שיהיו נידונים בכל שנה ביום הזה ויצאו בדימוס. והענין הוא, מאחר שהוא זמן הבריאה שבו חידש הש"י עולמו, על כן בכל חזרת השנה פוקד הקדוש ב"ה עולמו וגוזר מראשית השנה ועד אחרית השנה ובזה מחדש הבריאה. והאדם שמתקן מעשיו ויוצא בדימוס, אז הוא נעשה בריה חדשה. ומאחר שהמלך יושב על כסא דין, אז באים בני אלהים להתיצב לקטרג:
14
ט״ווזה לשון הזוהר פרשת פנחס (ח"ג רלא, א), פתח ר' שמעון ואמר ויהי היום, בכל אתר דכתיב ויהי איהו צער, ויהי בימי צער ודאי, ויהי היום יומא דאית ביה צער ודא איהו ראש השנה, יומא דאית ביה דינא קשיא על עלמא. ויהי היום ויעבר אלישע אל שונם (מל"ב ד, ח) יומא דר"ה הוה, ובכל אתר ויהי היום דא ר"ה. ויהי היום ויבואו בני האלהים (איוב א, ו) יום ר"ה הוה. וכל זמנא תרין יומין אינון, מ"ט בגין דלהוי יצחק כליל דינא ורחמי תרין יומין ולא חד, דאלמלא ישתכח יחידאי יחריב עלמא, ועל דא כתיב תרין זימנין (שם, ושם ב, א) ויהי היום ויהי היום ויבאו בני אלהים, אילין ב"ד רברבא, בני אלהים ודאי בנוי דמלכא קריבין לגביה, ואינון שבעין ממנן דסחרן תדירא למלכא, ואינון חתכין דינא על עלמא להתיצב על ה'. וכי על ה' קיימי, אלא בשעת דאילין קיימי על דינא דינא קדמאה דכלא ביה מאן הוא דלא יוקיר לשמא דקוב"ה ולא יוקיר לאורייתא ולעבדוהי. אוף הכי מאן הוא דלא חייש על יקרא דשמא קדישא דלא יתחלל בארעא, מאן הוא דלא חייש ליקריה, מאן הוא דלא שוי יקר לשמא, דא (שם א, ו) ויבא גם השטן בתוכם, גם לרבות ההיא נוקבא דיליה. אוף הכי להתיצב על ה' דאיהו חייש נמי ליקרא דשמא דא כו', בההוא יומא של ר"ה קיימין שבעין קתדראין למידן דינא לעלמא, כמה אינון מארי תריסין קטיגורין דקיימי לעילא, אילין מיימינין לזכות, ואילין משמאילין לחובא לאדכרא חובין דעלמא, חובין דכל חד וחד וכו', עד כאן:
15
ט״זוזה לשון תולעת יעקב, גרסינן במסכת ביצה בפרק יום טוב (טז, א) תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגינו (תהלים פא, ד), איזה חג שהחדש מתכסה בו, הוי אומר זה ראש השנה. ר"ה הוא זמן שהעולם נידון בו בבית דין שלמטה (ר"ל מלכות), ואלו היה נידון בב"ד שלמעלה סוד פחד יצחק לא היה העולם יכול לסבול תוקף הדין, כי כן היה בזמן הבריאה אלולי ששתף עם מדת הדין מדת הרחמים לא היה העולם עומד כדאיתא במדרש ילמדנו. ועוד שהחדש הזה שביעי והמדה שביעית, ובהתעורר הדין ביום זה הנה הערלה חופה את הברי"ת ומכסה הלבנ"ה כמה דאת אמר (ישעיה ס, ב) הנה החשך יכסה אר"ץ, ואין כחו וממשלתו כי אם בזמן שהדין מתעורר למעלה, אז (עי' בראשית כז, א) ותכהין (יד כהה) עיני יצחק מראות ויקרא את עשו בנו הגדול. כי האלהים עשה שיראו מלפניו (קהלת ג, יד). והעצה היעוצה, לתקוע שופר להעבירו שלא יכסה הירח ולא יפסיק בינה לבין השמש. וזהו אמרם איזהו חג שהלבנה נכסת בו, הוי אומר זה ראש השנה. וזהו סוד בכסא סוד ה"א אחרונה מכוסה מכח החשך והערלה ונפשה מרה לה על בניה:
16
י״זובמדרשו של רשב"י ע"ה ראיתי עוד טעם אחר להתעוררות הדין ביום הזה, והוא כשהמאור העליון (רצה לומר בינה) כי גם הוא שביעי יחשב רוצה לשלוח שפע וברכה ולחדש טובה בעולם, משגיח על מעשה העולם (כי בינה מינה מתערין דינין) אם הוא כראוי, ואם הם ראוי לטובה ההוא, אם לאו. וכשראה שאין העולם ראוי לטוב ההוא, מונע הטוב ההוא עד שיבדלו הרשעים שאינן ראוים לטוב ההוא מבין הצדיקים. והוא סיבה שיתעכב החיבור למעלה, ואז מתעוררות מידת הדין. וכתיב ותכהין עיניו מראות מה שהיה מסתכל בעין טובה מכלל הימין בלא דין, עתה ותכהין מראות מכלל הרחמים, ומתוך כך מתעורר הסיג היוצא ממנו ומבקש שינתנו לו הרשעים ההם, כי לכל תכלית הוא חוקר ומכסה הברית לבלתי תת אור לירח, וזהו בכסה ליום חגינו. והטעם, מפני שאין רצונו של הקב"ה לאבד מעשה ידיו, והכח ההוא עומד כעין קליפה קשה ומלמד קטיגוריא על ישראל וצד ציד חטאות ואשמות להלשין בן לאביו, ואי אפשר לשבר הקליפה ההיא ולהכניעה כי אם בעצה שיעץ הקב"ה אותנו ברחמיו עלינו, דכתיב (תהלים פא, ד) תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגינו, לשבר הכסא שהוא המכסה את הירח לבלתי האיר, עד כאן לשונו:
17
י״חוהנה ידוע כי אצילות הבנין ג' קוין, קו החסד, וקו הדין, וקו הרחמים, הם סוד אמ"ש המוזכר בספר יצירה, שהוא אויר מים אש. קו החסד, סוד המים העליונים. גבורה, סוד אש. תפארת, סוד האויר. ומלכות, היא הארץ העליונה:
18
י״טוכבר נתבאר לעיל בכמה מקומות שאחיזות יניקות הקליפות שהוא סביב הבנין, אבל בבינה ששם שורש הבנין שם היין משומר ואין בו מגע גוי והוא סוד עולם הבא. ובינה נקראת תשובה, כי שם ישוב אצילות הבנין. והאדם שפגם מכח העבירות שעשה, כשמודה ועוזב ומתקן הקלקול ושב בכל לבו, אז מעורר שורש הבנין ההוא והכל מזדכך, והמקטרג מסתלק כי שם אין לו אחיזה. ובמה מעורר זה, בשופר שיוצא רוח מפיו הכלול ממים ואש. מים הוא הלחלוחית שבפיו, והאש הוא חמימות הרוח הרי אמ"ש. ובאמ"ש שלמטה מתעורר שורש אמ"ש שלמעלה שהוא סוד הבינה סוד התשובה, וב' אלה הם בעשיית התשובה מעורר את עצמו בהתעוררת רוח נכון חדש בקרבי, הרי אמ"ש:
19
כ׳וזה לשון הזוהר בפרשת אמור (ח"ג צט, א) ר' אבא הוה יתיב קמיה דרבי שמעון. א"ל ודאי הא זמנין סגיאין שאילנא על האי שופר מאי קא מיירי ועד כאן לא אתיישבנא ביה. א"ל ודאי האי הוא ברירו דמלה ישראל בעיין ביומא דדינא שופר ולא קרן, בגין דקרן הוא אתיידע ולאתדבקא דינא לא בעינן, אבל הא תנינן במלין ובעובדא בעינן לאחזאה ולאתערא מלין סתימין. תא חזי, כד ההוא שופר עילאה דנהירו דכלא ביה אסתלק ולא נהיר לבנין כדין דינין אתערו וכורסוון אתתקנו לבי דינא. ודא שופר אילו דיצחק אקרי תוקפיה דיצחק תושבחא דאבהן, עד כאן לשונו:
20
כ״אהרי אמר שברירו מלה דשופר הוא לעורר שופר העליון שהוא הבינה, כי מהבינה יוצא הקול שהוא תפארת הכלול מאש וממים ומרוח, והכוונה להפוך הדין לרחמים, על כן אין לתקוע בקרן דעלמא, כי קרן רומז למדת הדין שהוא מלכות, ואין אנו צריכין התדבקות דין אלא התעוררות הרחמים. ואמר, כי בעת ששופר העליון שכל האורות ממנו נשפעים ויונקים מסתלק למעלה ואינו מאיר לספירות הבנין שהם הבנים שלה היונקים ממנה, ושפע הרחמים מסתלקין למעלה למעלה ולא נשפע למטה, אזי בהסתר פני הרחמים מתעורר הדין לדון העולם, כאומרו כדין דינין אתערו בו. אמר, דא שופר אילו כו', פירוש הבינה שהיא שופר העליון הוא אילו תקפו וכחו של הגבורה, מלשון (יחזקאל יז, יג) ואת אילי הארץ לקח:
21
כ״בובסוד זה אנו צריכים ליקח שופר של איל לרמוז על אילו של יצחק, והוא תוקף שבח האבות העליונים שהאבות מתעטרים בו בסיבה שחלק הגבורה נכלל בהם, ואז ממשלת הדין מתהפך לרחמים ע"י התרועה. ולכן אח"כ יום תרועה יהיה לכם, רצה לומר לכם ניתן התעוררות של מעלה שאתם תעוררו, וזולת ההתעוררות שלכם לא יהיה שום התעוררות למעלההגה"הבענין שם שופר ראוי לדקדק בשמא, וארשום מה שמצאתי עם תוספות נופך שלי. מצינו ענין שם אלהים בג' מקומות, דהיינו בבינה וגבורה ובמלכות, וסימנך (ברכות ה, א) שלושה נתנו על ידי יסורים, תורה ארץ ישראל עולם הבא. בינה הוא עולם הבא, ונקראת אלהים בניקוד ידו"ד כי ממנה מתערין דינין, אף על פי שאין בעצמה דין, מכל מקום מסטראה מתעורר הדין. אחר כך גבורה נקראת אלהים והתורה נתנה בשם אלהים ושמענוה מפי הגבורה, כמו שנאמר (שמות כ, א) וידבר אלהים את כל הדברים האלה. מלכות גם כן נקרא אלהים והיא נקרא ארץ ישראל כנודע. והנה בשופר מרככים מדת הדין, דהיינו להביא אצילות הבנין בג' ראשונות שהם שלוש פעמים אהיה המרומזים בפסוק (שם ג, יד) אהי"ה אשר אהי"ה, ואחר כך כתיב (שם) כה תאמר להם אהי"ה שלחני אליכם, כי ג' פעמים אלהים הם בבנין, אף שאמרתי אלהים בבינה היינו מסיטראה שממנה מתעורר הדין בבחינה שנקראת אם הבנים, אבל לא מצד בחינת עצמותה. וכבר כתבתי שהענין הוא להביא אצילות הבנין לשרשו, ומשם עולה מעלה מעלה גבוה מעל גבוה, וג' ראשונות הם ג' פעמים אהיה, ודבר זה מבואר בארוכה בפרדס בשער השמות פרק ב', והאריך שם בדרוש הזה. והכלל העולה מדבריו, כי אהיה ראשון הוא בכתר בחינת בינה שבו, ואשר אהיה אשר הוא בחכמה המשפעת לבינה במקומה סוד אהיה, ואהיה ג' שנאמר כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני הוא גם כן בבינה אחר תחילת האצילות, הרי ג' פעמים אהי"ה הם בג' ראשונות. וגם בתיבת אשר הרומז לחכמה ובחכמה הוא שורש של אהיה של הבינה במקומה:
וזה סוד שופר כשתכתוב במילוי כזה שי"ן וא"ו פ"א רי"ש הראשי תיבות עולה ג' פעמים אלהים. כיצד, ש' בגימטריא אלהים במילוי כזה אל"ף למ"ד ה"י יו"ד מ"ם. פ"ו משופר עולה אלהים כפשוטו. אחר כך ר' משופר עולה אלהים בסוד אחוריים א' א"ל אל"ה אלה"י אלהי"ם. אחר כך סופי תיבות ממילוי שופר עולה ג' פעמים אהיה כזה אהיה כפשוטו, ואחר כך מילוי אהיה כזה אל"ף ה"י יו"ד ה"י. עוד מילוי אהיה כזה אל"ף ה"ה יו"ד ה"ה, הכל ביחד עולה של"ג. תחשוב עוד אותיות ג' שמות אלה הם כ"ד אותיות, והכל ביחד עולה שנ"ז כסופי אותיות של שופר שהם אמ"ש. והרמז כי ג' אלהים נכנסים בג' אהיה שהם ג' ראשונות, ויען כי בחכמה השורש של אהיה שבבינה כמו שכתבתי לעיל, נרמז עוד באותיות אמצעיות של שופר שהם יא"י עולה כמנין אהיה. גם יא"י ראשי תיבות ידו"ד אלהינ"ו ידו"ד, הרי לך סוד שם שופר. ואף שיש עוד מילוי שם אהיה העולה קמ"ג כזה אל"ף ה"א יו"ד ה"א, לא מרומז כאן רק המילוי ביודי"ן והמילוי בההי"ן, כי שם י"ה הוא בג' ראשונות כנודע. ויהרהר האדם במנין של"ג אם יהיו חטאיכם כשנים כשל"ג ילבינו (ישעיה א, יח). ובמילויין י"ה יהרהר מן המצר קראתי י"ה. ובמנין אותיות ד"ך יהרהר (תהלים עד, כא) אל ישוב ד"ך נכלם, וכל אלו המחשבות מביאות לידי התעוררות וטהרה::
וזה סוד שופר כשתכתוב במילוי כזה שי"ן וא"ו פ"א רי"ש הראשי תיבות עולה ג' פעמים אלהים. כיצד, ש' בגימטריא אלהים במילוי כזה אל"ף למ"ד ה"י יו"ד מ"ם. פ"ו משופר עולה אלהים כפשוטו. אחר כך ר' משופר עולה אלהים בסוד אחוריים א' א"ל אל"ה אלה"י אלהי"ם. אחר כך סופי תיבות ממילוי שופר עולה ג' פעמים אהיה כזה אהיה כפשוטו, ואחר כך מילוי אהיה כזה אל"ף ה"י יו"ד ה"י. עוד מילוי אהיה כזה אל"ף ה"ה יו"ד ה"ה, הכל ביחד עולה של"ג. תחשוב עוד אותיות ג' שמות אלה הם כ"ד אותיות, והכל ביחד עולה שנ"ז כסופי אותיות של שופר שהם אמ"ש. והרמז כי ג' אלהים נכנסים בג' אהיה שהם ג' ראשונות, ויען כי בחכמה השורש של אהיה שבבינה כמו שכתבתי לעיל, נרמז עוד באותיות אמצעיות של שופר שהם יא"י עולה כמנין אהיה. גם יא"י ראשי תיבות ידו"ד אלהינ"ו ידו"ד, הרי לך סוד שם שופר. ואף שיש עוד מילוי שם אהיה העולה קמ"ג כזה אל"ף ה"א יו"ד ה"א, לא מרומז כאן רק המילוי ביודי"ן והמילוי בההי"ן, כי שם י"ה הוא בג' ראשונות כנודע. ויהרהר האדם במנין של"ג אם יהיו חטאיכם כשנים כשל"ג ילבינו (ישעיה א, יח). ובמילויין י"ה יהרהר מן המצר קראתי י"ה. ובמנין אותיות ד"ך יהרהר (תהלים עד, כא) אל ישוב ד"ך נכלם, וכל אלו המחשבות מביאות לידי התעוררות וטהרה::
22
כ״גהא לכם סוד התקיעות בפרטיות, וסוד ברכת השופר, כפי מה שמצאתי בדברי האלהי מוהר"ר משה קורדווירא זלה"ה. י' ימי תשובה הם בחינות עשר ספירות שבבינה שהיא התשובה, ובשופר שלמטה מעורר השופר של מעלה שהוא הבינה. זהו פירוש הברכה לשמוע קול שופר, לשמוע מלכות, קול תפארת, כי קול הוא כלול ממים ואש ורוח וזהו תפארת הכלולה מחסד ורחמים, וכללות הזה בבחינתו שהוא בבחינה נקרא קול שופר. וענין הקולות, תקיעה קול פשוט בחסד שהוא ימין פשוטה לקבל שבים. שברים בגבורה. תרועה בתפארת, ותרועת מלך בו (במדבר כג, כא). ויש בו ג"כ צד הדין (תהלים ב, ט) תרועם בשבט ברזל. נמצא ג' קולות הם גדולה גבורה תפארת, והיינו ממש קול דנפיק משופר, כן פירש בתיקונים (עי' תקון כ"א מט, א):
23
כ״דאמנם בזוהר פירש בענין אחר. פשוטה ראשונה, בחסד. שברים, בגבורה. תרועה, במלכות, וזהו (תהלים פט, טז) אשרי העם יודעי תרועה, מלשון (עי' בראשית ד, א) וידע אדם את חוה אשתו. ופשוטה שניה היא תפארת:
24
כ״האלו ואלו הם דברי אלהים חיים, וכך היא פשר הדבר. לעולם תרועה בתפארת, אמנם מצד היותו מתדבק בגבורה שהיא דין, וזו בידו אחת שהיא המלכות. ועל זה נאמר (בראשית ב, כא) ויקח אחת מצלעותיו, פירש מצדו, והיא המלכות שהוא צד הגבורה שבו, וצדו שני היא נטייתו אל החסד, וזהו עצם התפארת, והיא פשוטה שנייה מצד החסד הפשוט:
25
כ״ווזהו תשר"ת תש"ת תר"ת, הכוונה למתק כחות הדין ביום זה, ולכן אנו מעוררין ראשונה החסד ממקורה, והיינו פשוטה ראשונה דנפיק מגו שופר בסוד התפארת שהוא קול היוצא מהשופר הכולל אותם דהיינו חסד שבתפארת שבבינה, ועיקר הכוונה להיות כחות הדין שהם שברים ותרועה באמצע, ופשוטה שהם כחות החסד מן הצדדין מכריעים אותם לצד הרחמים וממתיקים אותם מצד שפע הימין דהיינו חכמה, זהו פעם ראשונה. והב' ממשיכין אל בתי דינין המתפשטים משם, דהיינו נצח הוד ויסוד וכפי מה שפירשתי למעלה. ולפי שאין כח דינם חזק שם כל כך, צריך להרפות הקול בלתי מתחזק בעניינים. ובפעם השלישית להעלות אל מקומה ממש כבראשונה, והוא פירוש תשר"ת:
26
כ״זואח"כ יעשה כל אחד מב' מדות הדין בפני עצמה כדי למתק אותה בפרט, וזהו תש"ת, תקיעה בחסד, שברים בגבורה, תקיעה תפארת מצד החסד וכמו שכתבתי למעלה ממש. וג' פעמים בסוד ג' פעמים שהם בכלל כדפירשתי לעיל:
27
כ״חוכן אל סימן תר"ת, אלא שהוא בסוד תרועה מלכות בתפארת מצד הגבורה וכדפרישית, ואז החושך שכיסה ארץ העליונה, כי הלבנה היתה מכוסה ולא מאירה מכח המלשין התובע תוקף הדין, ובשופר שנתעורר כח הרחמים כלה ענן וילך, והבן נכנס אצל אביו:
28
כ״טאחר כך זכני הש"י ומצאתי קונטריסים נחמדים, עין לא ראתה אלהים זולתיך, והיה האור גנוז עד בא איש האלהים הרב האשכנזי האר"י ז"ל וגילה סוד ה' ליראיו, והם נתקנו על מנהג לתקוע מאה קולות, דהיינו ל' קולות בישיבה, ול' קולות בתפילת לחש, ול' קולות על הסדר בחזרת ש"ץ התפילה, וי' קולות לאחר גמר התפילה תתקבל. ואף שיש בזה מנהגים מחולפים, נהרא נהרא ופשטיה. מכל מקום זכני הש"י להגהות נחמדות שממנו ילמדו כל מקום הכוונה לפי מנהגו:
29
ל׳ועוד זכני הש"י לקונטרס שני המבאר את קונטרס הראשון שניהם כאחד טובים, על כן אעתיק שניהם יחד בעה"י:
30
ל״אקונטריס ראשון
31
ל״בטעם אמרו רז"ל (ר"ה טז, ב) כי בתקיעת שופר יתערבב השטן, כי השופר הוא למתק את הדין ולהוציא הקולות כלילן רוחא ומיא ואשא באותו שופר גדול, כי בהתעוררות הדינין יגבר כח סמאל, ובהתמתקם אין לו כח ויניקה כלל. לזה בפעם ראשונה יש המתקת הדינין אבל לא כל כך, ולכן בהיל ולא בהיל, ואחר שתוקעין דמעומד יש המתקת הדינין בעצם ולזה הוא מתערבב. ועתה צריך להודיעך סוד תקיעת שופר, וכוונתי כדי שתזכה לערבב השטן ולהכניעו, כי הוא דבר גדול שתזכה אתה להכניעו ביום הדין הזה, ולא יהיה כח לקטרג על ישראל, ויהיה זכות הרבים תלוי בך:
32
ל״גדע כי התוקע קודם שיתקע צריך בעוד שהצבור אומרים הפזמון שהוא יאמר אלו הפסוקים בינו לבינו, ויכוין באלו השני שמות ובנקודת יְקַהֲרוֶֹעְהִ יְשַהֲטוֶֹנְהִ (והם ב' פעמים ידו"ד ומעורב ביניהם אותיות קר"ע שט"ן, והוא שם השני השם של מ"ב ובו יהיה נקרע השטן):
33
ל״דואלו הם הפסוקים
34
ל״הקלי שמעת אל תעלם אזנך לרוחתי לשועתי.
35
ל״וראש דברך אמת ולעולם כל משפט צדקך.
36
ל״זערוב עבדך לטוב אל יעשקוני זדים. ראשי תיבות קר"ע
37
ל״חשש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב.
38
ל״טטוב טעם ודעת למדני כי במצותיך האמנתי.
39
מ׳נדבות פי רצה נא ה' ומשפטיך למדני. ראשי תיבות שט"ן
40
מ״אאחר אלו הפסוקים יאמר זאת התפילה, ויכוון בתוך המלות שההבל עולה ישר לבער המסכים המבדילים. ויאמר, יה"ר מלפניך ה' אלהי אלהי המשפט, שעתה יהיה עת רצון לפניך ותקרע ברחמיך הרבים וחסדיך הגדולים כל המסכים אשר הם מבדילים בינך ובין עמך ישראל היום הזה, והעבר מלפניך כל המשטינים והמקטריגים על עמך ישראל. חתום פי השטן ואל ישטין עלינו, כי אליך תלויות עינינו. ארוממך אלהי המלך אלהי המשפט שומע כל תפילת ותרועת עמו ישראל היום ברחמים:
41
מ״בועיקר הכוונה הוא בשני שמות הנזכרים, שכל אחד מונח בתוך ארבע אותיות של הוי"ה כדי למתקו. אח"כ יאמר (תהלים מז, ו) עלה אלהים בתרועה כו' כמו שנדפס בסידור הספרדיים:
42
מ״גויקח השופר ביד ימין ויכוון שהוא טפח כנגד היו"ד שבחכמה, והשופר כנגד המלך המשפט שהיא הבינה. והא דאיתא בגמרא (ר"ה כז, ב) כדי שיראה לכאן ולכאן. העליון הנראה, הוא כנגד הכתר ואין סוף לרוממותו. והתחתון הנראה, כנגד הדעת המשפיע על כל העולמות:
43
מ״דוכשיתקע יכוון בשם הוי"ה הנעשה בקול השופר בזה האופן. י' הוא פיו הקצר. ה' הוא הבל המכניס. ו' הוא קול הנמשך בוא"ו מאברהם יצחק ויעקב בסוד אמ"ש שהוא אויר מים אש, יעקב אויר, אברהם מים, יצחק אש, ה' הוא הבל המוציא:
44
מ״הואחר כך יברך. וכשיאמר קול שופר, יכוון בשני קולות קול התחתון המעורר לקול העליון, וגם למשוך הבל הבא מהכתר עד עולם התחתון בסוד הבינה:
45
מ״וובמלת שופר, יכוון בו אלהים, השי"ן הוא אלהים מלא העולה ש' כזה, אל"ף למ"ד ה"י יו"ד מ"ם. והוא"ו והפ"א עולה אלהים פשוט. והרי"ש עולה אלהי"ם כזה, א א"ל אל"ה אלה"י אלהי"ם. הנה ג' אלהים צריך לכוון למתקם במלת קו"ל שהיא יב"ק, דהיינו אהי"ה הוי"ה אדנ"י. ושם י"ה חסר למנין קו"ל תשעה, צריך לכוון למתק החמשה אותיות של אלהים. והנה חשבון אלהים הנזכרים ש' פ"ו ר' והאחד הכולל הרי תשעה, וזהו סוד כוונת לשמוע קול שופר למתק מלת שופר שהוא ג' אלהים, ואותיות במלת קו"ל שהוא הוי"ה אהי"ה אדנ"י י"ה:
46
מ״זופירוש לשמוע הוא לשון (ש"א כג, ח) וישמע שאול, שהוא לשון אסיפה. ופירושו לאסוף הארת קו"ל שהוא הוי"ה אהי"ה אדנ"י י"ה למתק חמש אותיות אלהים, והג' חשבונות שעולים שופר והכולל כאמור. ויברך שהחיינו:
47
מ״חכוונת התקיעות מיושב
48
מ״טתשר"ת ראשון, לעורר האבות ממקומם אברהם יצחק יעקב, דינא רפיא דינא קשיא. שני, להמשיך האבות לנה"י דינא רפיא דינא קשיא. שלישי להחזיר למקומם דינא רפיא:
49
נ׳תש"ת ראשון, לעורר את האבות במקומם דינא רפיא. שני, להמשיך האבות לנה"י דינא רפיא. שלישי, להחזיר אותם למקומם דינא רפיא:
50
נ״אתר"ת ראשון, לעורר את האבות ממקומם דינא קשיא. שני, להמשיך אותם לנה"י דינא קשיא. שלישית, להחזיר אותם למקומם דינא קשיאהגה"הנראה כי בעל הקונטרס הזה בא ללמדינו בהקדמה הקצרה הזאת כללות הכוונה המפורשת בזוהר פרשת אמור דף צ"ט בשלושה דרכים. שאם התרועה של תורה היא גנח ויליל, הנה שלוש תשר"ת הן הן תלת סדרין מהזוהר. ועוד נקט בפשיטות ההקדמה המפורשת בזוהר פרשת פנחס דף רל"א כי השברים הם דין רפה והיללות דין חזק, ופסק ותני כי כל האמור בזוהר פרשת אמור נגמר על מלאת בשלוש תשר"ת, אך לצאת ידי ספק אם התרועה של תורה היא שברים בלבד נשוב ונכוון כל האמור בזוהר בפרשת אמור בשלוש פעמים תש"ת. ואם התרועה של תורה היא יללות בלבד, נשוב ונכוון כל האמור בזוהר בפרשת אמור בשלוש פעמים תר"ת. וכאן מתחיל לבאר אלינו סדר הכוונה בפרט כפי מנהג התוקעים מאה קולות. אך הנוהגים לתקוע פחות מהם, תהיה הכוונה לדרך הקונטרס הזה כמו שיתבאר::
51
נ״בגם צריך לכוין כי התקיעות של מיושב רומזים לעולם העשיה בג' בחינותיו, מקבל, והוא עצמו, והמשפיע, ורומזים באות אחרונה של שם בן ד' ובשם ההוי"ה בלי נקודה והשם אדנות ובמלכות. וצריך לכוון שמעורר את האבות ממקומם, ויזכיר זה השם כאמור. והא לך הסדר בעזרת השם יתברךהגה"הזאת ההויה בחולם איננה בהעתק, אך סברא היא ממה שכתבתי לעיל בסמוך. והנה הכוונה הכוללת לשמות האלה ראויה אלינו קודם שנתחיל שלשה תש"ת שבמיושב, ונכוון בהם ליצירה באופן זה. תש"ת ראשון למלכות יצירה, והכוונה הרשומה כאן סימן י' ראויה לפשוטה לפניה, ובסימן י"א לשברים, ובסימן י"ב לפשוטה לאחריה. תש"ת שני לזכרונות יצירה, והכוונה הרשומה בסימן י"ג לפשוטה לפניה, ובסימן י"ד לשברים, ובסימן ט"ו לפשוטה לאחריה. תש"ת שלישי לשופרות יצירה, והכוונה הרשומה בסימן ט"ז ראויה לפשוטה לפניה, ובסימן י"ז לשברים, ובסימן י"ח לפשוטה לאחריה, ובכל אלה סדר האבות אברהם יצחק יעקב אין עסק לדוד עמהם, וכן הוא בקונטרס הזה, עד כאן הגה"ה::
52
נ״גיֻקַהרוֹעְהִ יֻשַהֲטוֹנְהִ
53
נ״דידוד ה' אדני
54
נ״הא אלו התקיעות הם כנגד מלכות אשר בעולם העשיה והם במלכות. כשיתקע זה הסימן יכוין לעורר אברהם ולעטרו באותו הקול במדת גדולה מלכיות.
55
נ״ואברהם יצחק דוד יעקב יעקב
56
נ״זת ש ר ת
57
נ״חב וכן בזה הסימן ליצחק במדת אברהם שהוא גבורה במדת הגדולה.
58
נ״טאברהם יצחק דוד יעקב יעקב
59
ס׳ת ש ר ת
60
ס״אג וכן בזה הסימן ליעקב שהוא מדת תפארת במדת אברהם שהוא גדולה, כי כל ג' הללו רומזים בגדולה גבורה תפארת שבגדולה.
61
ס״באברהם יצחק דוד יעקב יעקב
62
ס״גת ש ר ת
63
ס״דד אלו התקיעות הם כנגד זכרונות אשר בעולם העשיה, וכן בתפארת יסוד, כשיתקע זה הסימן יכוון לעורר את יצחק כלול באברהם, כי אין ללקחו לבדו כי יום דין הוא והוא במדת גבורה.
64
ס״האברהם יצחק יעקב
65
ס״ות ש ת
66
ס״זה וכן בזה הסימן לאברהם, גדולה במדת יצחק בגבורה, כי אנו יושבים במדתו.
67
ס״חאברהם יצחק יעקב
68
ס״טת ש ת
69
ע׳ו וכן בזה הסימן ליעקב תפארת במדת יצחק בגבורה, כי כל ג' הללו רומזים בגבורה גדולה תפארת אשר בגבורה פחד יצחק.
70
ע״אאברהם יצחק יעקב
71
ע״בת ש ת
72
ע״גז אלו התקיעות הן כנגד שופרות אשר בעולם העשיה, וכן בבינה. כשיתקע זה הסימן יכוין לעורר יעקב ולעטרו באותו קול במדת תפארת.
73
ע״דאברהם יצחק יעקב יעקב
74
ע״הת ר ת
75
ע״וח וכן בזה הסימן ליצחק גבורה במדת יעקב בתפארת, כי במדתו אנו יושבים.
76
ע״זאברהם יצחק יעקב יעקב
77
ע״חת ר ת
78
ע״טט וכן בזה הסימן לאברהם גדולה במדת יעקב בתפארת, כי כל ג' הללו רומזים בגדולה גבורה אשר בתפארת.
79
פ׳אברהם יצחק יעקב יעקב
80
פ״את ר ת
81
פ״בהגה"ה הנוהגין לתקוע ששים קולות בלבד או ארבעים בין הכל, אלו ואלו יכוונו תחלה הכוונה הכוללת בשמות כדלעיל, ואחר כך בפרטות התקיעות מיושב אלו ואלו שוין באופן זה:
82
פ״גואלו הן התקיעות של מוסף בלחש
83
פ״דוהכוונה לעולם היצירה בג' בחינותיו כדפרישית, ורמוזים באות י' של שם בן ד', והשם בנקודות לְעוֹלָם כזה יְדוֹדָ. ובשם שנקודתו חולם בשם יֹדֹוֹדֹ ובתפארת. וצריך לכוון בתקיעותיו כדי להמשיך את האבות בנה"י, כל אחד כמדתו, ויכוון השם הזה יְקַהֲרוֹעְהִ יְשַהֲטוֹנְהִ
84
פ״הוּ יְדוֹדָ יֹדֹוֹדֹ
85
פ״והגה"ההכוונה הכוללת לשמות האלה ראויה אלינו קודם שנתחיל שלוש תר"ת מיושב ונכוון בהם לבריאה, תר"ת ראשון למלכות בריאה, והכוונה הרשומה בסימן י"ט ראויה לפשוטה לפניה, ובסימן כ' לתרועה, ובסימן כ"א לפשוטה לאחריה. תר"ת שני לזכרונות בריאה, והכוונה הרשומה בסימן כ"ב ראויה לפשוטה לפניה, ובסימן כ"ג לתרועה, ובסימן כ"ד לפשוטה לאחריה. תר"ת שלישי לשופרות בריאה, והכוונה הרשומה בסימן כ"ה ראויה לפשוטה לפניה, ובסימן כ"ו לתרועה, ובסימן כ"ז לפשוטה לאחריה. וכאן נמי הפשוטות הן לאברהם ויעקב, אך התרועה משותפת ליצחק ויעקב, וכך הוא כאן הקונטרס אצל תר"ת דמיושב דביה אינון קיימין, עד כאן הגה"ה:
86
פ״זי אלו התקיעות הם במלכות אשר ביצירה, וכן במלכות אשר בעולם היצירה. כשיתקע זה הסימן יכוון להמשיך את אברהם בנצח לבער הקליפות אשר מסביב, ולעטרו באותו קול. מלכיות
87
פ״חאברהם יצחק דוד יעקב יעקב
88
פ״טת ש ר ת
89
צ׳יא וכן בזה הסימן ליצחק גבורה במדת אברהם בנצח.
90
צ״אאברהם יצחק יעקב
91
צ״בת ש ת
92
צ״גיב וכן בזה הסימן ליעקב תפארת עם אברהם בנצח, כי כל ג' הללו נמשכים בנה"י אשר בנצח.
93
צ״דאברהם דוד יעקב יעקב
94
צ״הת ר ת
95
צ״ויג אלו התקיעות הם בזכרונות אשר ביצירה, והם בתפארת יסוד אשר בעולם היצירה. כשיתקע זה הסימן יכוון להמשיך יצחק כלול באברהם במדת ההוד לשבר הקליפות, ואין ללקחו לבדו כי יום דין הוא.
96
צ״זזכרונות
97
צ״חאברהם יצחק דוד יעקב יעקב
98
צ״טת ש ר ת
99
ק׳יד וכן בזה הסימן לאברהם עם יצחק במדת ההוד, כי שם אנו ממשיכין.
100
ק״אאברהם יצחק יעקב
101
ק״בת ש ת
102
ק״גטו וכן בזה הסימן ליעקב עם יצחק במדת ההוד, כי ג' אלו רומזים בנה"י אשר בהוד.
103
ק״דאברהם דוד יעקב יעקב
104
ק״הת ר ת
105
ק״וטז אלו התקיעות הם בשופרות אשר ביצירה, והם בבינה אשר בעולם היצירה. כשיתקע זה הסימן יכוון להמשיך את יעקב במדת יסוד לבער קליפות, כי סביביו נשערה מאוד.
106
ק״זשופרות
107
ק״חאברהם יצחק דוד יעקב יעקב
108
ק״טת ש ר ת
109
ק״ייז וכן בזה הסימן ליצחק במדת יסוד, כי שם אנו ממשיכין.
110
קי״אאברהם יצחק יעקב
111
קי״בת ש ת
112
קי״גיח וכן בזה הסימן לאברהם במדת יסוד, כי שם אנו ממשיכין שכל ג' הללו הם בנה"י אשר ביסוד.
113
קי״דאברהם דוד יעקב יעקב
114
קי״הת ר ת
115
קי״ואלו הן התקיעות של חזרת מוסף
116
קי״זורומזים לעולם הבריאה בג' בחינותיו כדפרישית, ורומזות באות ה"א ראשונה של שם בן ד' ובשם הוי' בנקודת אלהים כזה יְדֶודִ, ובשם הויה בנקודת צירי כזה יֵדֵוֵדֵ. וצריך לכוין בתקיעותיו להחזיר האבות למקומם בגדולה גבורה תפארת.הגה"ההכוונה הכוללת לשמות האלה ראויה אלינו קודם שנתחיל הקולות שמעומד שהם באצילות, והנוהגים לתקוע תשר"ת בלבד למלכיות, תש"ת בלבד לזכרונות, תר"ת בלבד לשופרות, יכוונו בהן בכל הכתוב כאן על הסדר לבעל המאה קולות, ומסתברא לן כי טוב לאלה ולאלה שיכוונו להעלות נה"י גם כן עם גג"ת אל השרשים העליונים, ואנו נוהגים לתקוע עשרה קולות לכל ברכה וברכה בכולן. בתשר"ת כולו של מלכיות להעלות חסד אברהם וכללותיו לחכמה האדוקה באין סוף כמו שנרשם כאן סימן כ"ח. ובתש"ת להעלות נצח וכללותיו למקום גדולה. ובתר"ת להעלות נצח וכללותיו ממקום גדולה לשרשה שבחכמה האדוקה באין סוף. ובתשר"ת כולו של זכרונות להעלות פחד יצחק וכללותיו לבינה האדוקה באין סוף כמו שנרשם כאן בסימן כ"ט. ובתש"ת להעלות הוד וכללותיו למקום גבורה. ובתר"ת להעלות הוד וכללותיו ממקום גבורה אל שרשה שבבינה האדוקה באין סוף. ובתשר"ת כולו של שופרות להעלות תפארת ישראל וכללותיו לכתר האדוק באין סוף כמו שנרשם כאן בסימן ל'. ובתש"ת להעלות יסוד וכללותיו למקום תפארת. ובתר"ת להעלות יסוד וכללותיו למקום תפארת שבכתר האדוק באין סוף, עד כאן הגה"ה:
117
קי״חיֻקַהֲרוֹעְהִ יֻשַהֲטוֹנְהִ
118
קי״טידוד ה ידוד
119
ק״כיט הם במלכות שבבריאה, והם במדת מלכות אשר בעולם הבריאה. כשיתקע זה הסימן, יכוון להעלות אברהם למקומו אדוק בגדולה בבינה.
120
קכ״אמלכיות
121
קכ״באברהם יצחק דוד יעקב יעקב
122
קכ״גת ש ר ת
123
קכ״דכ וכן בזה הסימן ליצחק במדת אברהם בגדולה אדוק בבינה.
124
קכ״האברהם יצחק יעקב
125
קכ״ות ש ת
126
קכ״זכא וכן בזה הסימן ליעקב יסוד במדת אברהם, כי כל ג' הללו רומזים במדת אברהם בגדולה אדוק בבינה.
127
קכ״חאברהם דוד יעקב יעקב
128
קכ״טת ר ת
129
ק״לכב אלו התקיעות הם בזכרונות אשר בבריאה, והם בתפארת יסוד אשר בעולם הבריאה. כשיתקע זה הסימן, יכוין להעלות ליצחק כלול באברהם בגבורה אדוק בבינה.
130
קל״אזכרונות
131
קל״באברהם יצחק דוד יעקב יעקב
132
קל״גת ש ר ת
133
קל״דכג וכן בזה הסימן יכוין לאברהם כלול ביצחק בגבורה, כי שם ביתו אדוק בבינה.
134
קל״האברהם יצחק יעקב
135
קל״ות ש ת
136
קל״זכד וכן בזה הסימן ליעקב במדת יצחק, כי כל ג' הללו רומזים בגבורה אדוק בבינה.
137
קל״חאברהם דוד יעקב יעקב
138
קל״טת ר ת
139
ק״מכה אלו התקיעות הם בשופרות שבבריאה, והם בבינה אשר בעולם הבריאה. כשיתקע זה הסימן יכוון להעלות יעקב במקומו בתפארת אדוק בבינה.
140
קמ״אשופרות
141
קמ״באברהם יצחק דוד יעקב יעקב
142
קמ״גת ש ר ת
143
קמ״דכו וכן בזה הסימן ליצחק במדת יעקב בתפארת, כי שם ביתו אדוק בבינה.
144
קמ״האברהם יצחק יעקב
145
קמ״ות ש ת
146
קמ״זכז וכן בזה הסימן לאברהם במדת יעקב בתפארת, כי כל שלשה הללו רומזים בגדולה גבורה תפארת, אשר בתפארת אדוק בבינה.
147
קמ״חאברהם דוד יצחק יעקב
148
קמ״טת ר ת
149
ק״נאלו הן התקיעות של תתקבל
150
קנ״אורומזות בעולם האצילות, ורומזות באות יו"ד של שם בן ד' ובשם הוי"ה בנקודת פת"ח כזה יַדַוַדַ, ובשם י"ה ובשם ס"ג כזה, יו"ד ה"י וא"ו ה"י. מ"ה כזה, יו"ד ה"א וא"ו ה"א. וצריך לכוין בתקיעתו כדי לייחד מדות האבות בשרשם באין סוף, ולרוממותו וכמו שידעת שצריך לכוין השם הזה.
151
קנ״ביֻקַהֲרוֹעְהִ יֻשַהֲטוֹנְהִ
152
קנ״גיַדַוַהַ יָו יָה יוד הָי וָאו הָי
153
קנ״דיוד הָא וָאו הָא
154
קנ״ההגה"האמר המגיה בתחלת המחשבה ראיתי כן תמהתי על מה שכתוב כאן בפנים דאלישע־אחר נטרד מטעם דיודע כבודו מה שאין כן במנשה אע"פ שהיה משומד להכעיס כו', דמה לי להכעיס ומה לי מכוון, הלא דא ודא אחת היא ותועבת ה' גם שניהם, כי מי שעושה להכעיס הוא גם כן מתכוין למרוד בו:
ואחר אשר התבוננתי אל המראה הזאת, הקרה ה' לפני טעם נכון ומספיק לעניות דעתי, והוא זה, כי כבר ידוע שיש חילוק בין אמונה שהוא מצד הקבלה בלתי מושגת אצלו אלא נמשכה לו מצד קבלת אבותיו איש מפי איש עד משה רבינו ע"ה, וזה חלק ההמוניים, ובין אמונה שהיא מוכרחת גם כן מצד השגה שהשיגה אותה שכלו ביתר שאת על הקבלה, וזה חלק יחידי סגולה הנכנסים תוך גינת ביתן המלך מלכו של עולם, וכבר האריכו בזה המפרשים ובראשם ספר הנכבד חובת הלבבות. לכך אינו דומה הממרה בהש"י אשר השיגה ידו אחדותו, ממי שלא השיגה רק שמאמין מצד הקבלה בקל יוכל להתפתות לעזוב אמונתו אף כשהוא צדיק וישר ואינו הולך אחר עצת יצר הרע, כי אפשר שיפתוהו חטאים לומר כי אין ממש באמונה זו ח"ו, והוא יהיה פתי להאמין וישנה אמונתו, ונמצא אף שחטא לא הלך אחר היצר הרע. מה שאין כן אותו שהשיג בעצמו שאם יעזוב האמונה אין חקר לרעתו כי יודע רבונו, ועוזבו מחמת שהיצר הרע מפתהו לילך אחר תאוותיו, והוא יודע שעושה רעה. וזה היה ענין אלישע־אחר שנכנס לפרדס וידע וראה הכל בעיון השכל יותר משאר חוטאים, ואפילו הכי המרה, על כן מן הראוי שלא לקבל תשובתו. מה שאין כן חוטא אחר, שאף שמאמין מכל מקום קצת רפיא בידו:
ולתוספות ביאור דבר זה הנני מביא לך מה שמצאתי כתוב בספר ראשית חכמה בסוף שער היראה על פסוק שאמר ישעיה הנביא ע"ה (ישעיה כט, יג) ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה. זה לשונו שם, נראה שצריך האדם לחקור ולידע באמיתות למי הוא עובד ולמי הוא ירא, כענין מה שצוה דוד המלך ע"ה לשלמה בנו ע"ה (דה"א כח, ט) דע את ה' אלהי אביך ועבדהו. והטעם כי העובד דרך מצות אנשים מלומדה, פעם יעשה ופעם לא יעשה, ואין לבו תקוע באמונה. ואם יבא כותי או אחר כמוהו ויסתור לו אמונתו מכח ראיות וקושיות, אפשר שינוצח. אמנם העובד בידיעת לבו לא ינוצח בשום פנים וכו':
והנה אמת נכון הדבר ומכוון לכל מה שהזכרתי לעיל מינה בענין זה. ומה שסיים דבריו, אמנם העובד בידיעת לבו לא ינוצח בשום פנים, הטעם הוא כי האמת יעשה דרכו דרך גבר בעלמא להחזיק האמת, ואלישע־אחר שהיה יודע האמת הברור בלבו שהוא יתברך אחד יחיד, והוא חולק על האמת שלא כדרך העולם, אין זה כי אם רוע לב העיד שקר בעצמו, על כן גדול עונו מנשוא. וזה הדעת עצמו הוא דעת אדוני אבי י"ץ, ורמז זה במלות קצרות, במה שכתב בפנים שאלישע הכיר האמת עם עצמו וידע בבירור שהוא יתברך המלך הכבוד סלה וכו', רק שקצר קצת וסמך על המבין, כמו שסיים דבריו והמשכיל יבין. ואין כל אדם משכיל להבין את זאת מתוך קיצור לשון הכתוב בפנים, על כן באתי אחריו ומלאתי את דבריו בענין שיהיה מובן לכל כוונת אדוני אבי י"ץ בזה:
עוד אני אומר בתשובות שאלה זו, ח"ו שלא יקבל הש"י תשובה, כי ודאי אילו היה אלישע עושה תשובה הגונה, אז היה הש"י מקבלו בשתי ידים. ומה שאמרו שובו בנים שובבים חוץ מאחר, הענין כי הש"י אל חפץ חסד הוא וחושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, על כן הוא תובע בפה ומקדים לבני אדם ומבקשם שיעשו תשובה, אבל איש כזה כמו אלישע־אחר, אינו הגון שהש"י יפציר בו ולהשיאו עצה טובה שיעשה תשובה, רק אם יעשה מעצמו יעשה, ולא שיפתהו הש"י. וזהו (ירמיה ג, יד) שובו בנים שובבים, אני פותח לכם שתעשו תשובה, חוץ מאחר, וק"ל:
ואחר אשר התבוננתי אל המראה הזאת, הקרה ה' לפני טעם נכון ומספיק לעניות דעתי, והוא זה, כי כבר ידוע שיש חילוק בין אמונה שהוא מצד הקבלה בלתי מושגת אצלו אלא נמשכה לו מצד קבלת אבותיו איש מפי איש עד משה רבינו ע"ה, וזה חלק ההמוניים, ובין אמונה שהיא מוכרחת גם כן מצד השגה שהשיגה אותה שכלו ביתר שאת על הקבלה, וזה חלק יחידי סגולה הנכנסים תוך גינת ביתן המלך מלכו של עולם, וכבר האריכו בזה המפרשים ובראשם ספר הנכבד חובת הלבבות. לכך אינו דומה הממרה בהש"י אשר השיגה ידו אחדותו, ממי שלא השיגה רק שמאמין מצד הקבלה בקל יוכל להתפתות לעזוב אמונתו אף כשהוא צדיק וישר ואינו הולך אחר עצת יצר הרע, כי אפשר שיפתוהו חטאים לומר כי אין ממש באמונה זו ח"ו, והוא יהיה פתי להאמין וישנה אמונתו, ונמצא אף שחטא לא הלך אחר היצר הרע. מה שאין כן אותו שהשיג בעצמו שאם יעזוב האמונה אין חקר לרעתו כי יודע רבונו, ועוזבו מחמת שהיצר הרע מפתהו לילך אחר תאוותיו, והוא יודע שעושה רעה. וזה היה ענין אלישע־אחר שנכנס לפרדס וידע וראה הכל בעיון השכל יותר משאר חוטאים, ואפילו הכי המרה, על כן מן הראוי שלא לקבל תשובתו. מה שאין כן חוטא אחר, שאף שמאמין מכל מקום קצת רפיא בידו:
ולתוספות ביאור דבר זה הנני מביא לך מה שמצאתי כתוב בספר ראשית חכמה בסוף שער היראה על פסוק שאמר ישעיה הנביא ע"ה (ישעיה כט, יג) ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה. זה לשונו שם, נראה שצריך האדם לחקור ולידע באמיתות למי הוא עובד ולמי הוא ירא, כענין מה שצוה דוד המלך ע"ה לשלמה בנו ע"ה (דה"א כח, ט) דע את ה' אלהי אביך ועבדהו. והטעם כי העובד דרך מצות אנשים מלומדה, פעם יעשה ופעם לא יעשה, ואין לבו תקוע באמונה. ואם יבא כותי או אחר כמוהו ויסתור לו אמונתו מכח ראיות וקושיות, אפשר שינוצח. אמנם העובד בידיעת לבו לא ינוצח בשום פנים וכו':
והנה אמת נכון הדבר ומכוון לכל מה שהזכרתי לעיל מינה בענין זה. ומה שסיים דבריו, אמנם העובד בידיעת לבו לא ינוצח בשום פנים, הטעם הוא כי האמת יעשה דרכו דרך גבר בעלמא להחזיק האמת, ואלישע־אחר שהיה יודע האמת הברור בלבו שהוא יתברך אחד יחיד, והוא חולק על האמת שלא כדרך העולם, אין זה כי אם רוע לב העיד שקר בעצמו, על כן גדול עונו מנשוא. וזה הדעת עצמו הוא דעת אדוני אבי י"ץ, ורמז זה במלות קצרות, במה שכתב בפנים שאלישע הכיר האמת עם עצמו וידע בבירור שהוא יתברך המלך הכבוד סלה וכו', רק שקצר קצת וסמך על המבין, כמו שסיים דבריו והמשכיל יבין. ואין כל אדם משכיל להבין את זאת מתוך קיצור לשון הכתוב בפנים, על כן באתי אחריו ומלאתי את דבריו בענין שיהיה מובן לכל כוונת אדוני אבי י"ץ בזה:
עוד אני אומר בתשובות שאלה זו, ח"ו שלא יקבל הש"י תשובה, כי ודאי אילו היה אלישע עושה תשובה הגונה, אז היה הש"י מקבלו בשתי ידים. ומה שאמרו שובו בנים שובבים חוץ מאחר, הענין כי הש"י אל חפץ חסד הוא וחושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, על כן הוא תובע בפה ומקדים לבני אדם ומבקשם שיעשו תשובה, אבל איש כזה כמו אלישע־אחר, אינו הגון שהש"י יפציר בו ולהשיאו עצה טובה שיעשה תשובה, רק אם יעשה מעצמו יעשה, ולא שיפתהו הש"י. וזהו (ירמיה ג, יד) שובו בנים שובבים, אני פותח לכם שתעשו תשובה, חוץ מאחר, וק"ל:
155
קנ״וכח כשיתקע זה הסימן יכוון ליחד מדת אברהם גדולה בשרשה בחכמה אדוק באין סוף לרוממותו כנגד מלכיות.
156
קנ״זמלכיות
157
קנ״חאברהם דוד יצחק יעקב יעקב
158
קנ״טת ש ר ת
159
ק״סכט וכן בזה הסימן יכוין ליחד מדת יצחק גבורה בשרשו בבינה אדוק באין סוף לרוממותו כנגד זכרונות.
160
קס״אזכרונות
161
קס״באברהם דוד יעקב
162
קס״גת ש ת
163
קס״דל וכן בזה הסימן ליעקב יכוין מדת יעקב תפארת בכתר עליון אדוק באין סוף לרוממותו כנגד שופרות.
164
קס״השופרות
165
קס״ואברהם יצחק יעקב
166
קס״זת ר ת
167
קס״חיהי כבוד ה' לעולם
168
קס״טוזה לשון קונטריס השני
169
ק״עהקדמה להבין הקונטריס הראשון
170
קע״אסדר המועדים שבחודש השביעי מפורש בזוהר דף רי"ד, כי ראש השנה הוא התעורות גבורה מכח בינה לתיקון שכינה, כי הוא תחלת המחשבה לכל התורה להיות תיקון זה פותח בדין מעורר בעולם יראה ותשובה. והנה השכינה מזדמנת גם היא עד שאמרו ברעיא מהימנא כי ג' רגלים הם בה מסטרא דתלת אבהן, ור"ה מסטרא דילה דינא דמלכותא דינא. ומשמע שזה הכפל הוא לסוד דינא קשיא ודינא רפיא שיבא בסמוך, והן הן יראה ותשובה שזכרנו שהשכינה מתעוררת בהן עד ערב יה"כ שהכל טובלים ושמחים בסעודה של מצוה לכבוד התחלת הזווג בסוד (שה"ש ב, ו) שמאלו תחת לראשי, והוא תיקון יום הכפורים שכל ישראל מתענין ומתכפרין והדין כפוף ונכנסו לרישא דמטרוניתא ואימא עילאה דנהירא לה אנפהא בסוד כפורים תרי משמע. וביום ראשון של חג כתיב (שם) וימינו תחבקני, בסוד ניסוך המים שהוא בחסד יומא דכליל כולהו יומי, לפיכך מנסכין כל שבעה ומקריבין בהן ע' פרים שהוא זן ומפרנס לכל. ובשמיני שהוא שמחת תורה, יושלם הזיווג למלכא ומטרוניתא גופא בגופא, לפיכך כתיב (במדבר כט, לה) עצרת תהיה לכם דוקא, ובשמחה לא יתערב זר:
171
קע״בעוד פשוט שם דף רל"א, כי שני ימים טובים של ר"ה תרוייהו ברזא חדא דכתיב בהו (ויקרא כג, לז) דבר יום ביומו בסוד קדושתא אריכתא, והם יום ראשון עצומו של חג דינא קשיא יללותא דכתיב ביה (תהלים פא, ה) משפט לאלהי יעקב, שהחודש קודש בהכרח מסדר המציאות. ואח"כ מתכסה בו, שהחג מתקדש יותר ממנו וגובר עליו, לפיכך זכרון אחד עולה לכאן ולכאן. והוא הטעם שמדין התורה סגי ביום טוב אחד המשלים לזה ולזה, ואנו כיון שיש לנו ב' ימים נכוין ביום השני לסוד החודש דינא רפיא גניחותא דכתיב בו (שם) כי חק לישראל הוא. לא למנות החדש מן השני, אדרבה מתכסה בחג הראשון ומונין ממנו. תדע, דבריש גנח והדר יליל, בסוד קדימת המציאות שזכרנו, הא למדנו שהשברים רכים והיללות קשים:
172
קע״גובפרשת אמור פירש ר"ש תלת סדרין כל חד כליל תלת כדתנן (ר"ה פ"ד מ"ט) סדר תקיעות שלש של שלש שלש. הסדר הראשון כולו לאברהם ומשתף חבירו עמו, כי הוא בתקיעה ראשונה פשוט, והאי מעורר תחילה רחמי אבא ואמא. ובשנית עולה הקול חלוק ומשבר כח הדינין, ויצחק נחלש לפני אביו. ובשלישית שהיא פשוטה לאחריה, מתעורר יעקב עם אברהם וממצעין את יצחק ודיניו מתבטלין. הסדר השני נראה שעיקרו במקום הדינין להפיס דעתו של יצחק, ובתקיעה ראשונה יורד אברהם לנה"י כי שם מושב הדינין ומקבלין אותו ביניהם. והשניה עמה קול חלוק ממדת יצחק עם המדות התחתונות ההן בלבד, וזה גורם שאין הקול צריך להתחזק ולא הדינין גוברין לפי שהן נכנעין קמי סבא חסידא. ובשלישית פשוטה לאחריה עולה עד יעקב להורידו שם גם הוא, וממצעין את יצחק ועמו חריגין והחלישין אותן. הסדר הג' כולו בסוד נחלת יעקב בלי מצרים, והיא עולה עם אברהם וממצעין את יצחק ביניהן וכלהו דינין אתכפיין. זהו כללות המצוה וסודה מדין התורה, ובמאמר צבאות ה' בארנו הא דאתקין ר' אבהו, וכולה שמעתתא יפה יפה מסכמת בכל חלקיה עם המתבאר ברזי תורה לטעמא מאי תיקן רבנן שלשים קולות, יעוין שם:
173
קע״דוהנה בעל הקונטרס נקט ברישא הלימוד הכולל הזה בשלשה צדדים שאפשר לכל אחד מהם שיהיה הוא דין תורה, אם שיהיה התוקע בשלשה הסדרים גנח ויליל כי הדדי, או גנח בלבד, או יליל בלבד. ופירש בכל אחד מהאופנים הללו כלל הכוונה בקצרה, והדר נחית לסדר הכונה הנאותה למצוה מהמובחר של דבריהם. נמצא שיש לנו שלשים קולות מיושב שכל ישראל שווין בהם, וסדרן שלשה תשר"ת רצופין, כי שלשתן הם במקום תקיעה ראשונה שבסדר הראשון שכולם כלולין מעשר, והכתר שבשלשתן גנוז אצל תקיעה ראשונה שהוא חסד גמור. ויש לו לבעל הקונטרס מנהג לתקוע שלשים קולות בעמידה בלחש, עשאן דוגמא לכללות הסדר השני שיש בו עשרה קולות של חזרת ש"ץ לכללות הסדר השלישי:
174
קע״הוידוע כי כל המצוות תקוני שכינה הם, שהיא נבנית ביום הזה שבו נברא אדם וחוה ומלא קומתה נתקן מנה"י דזעיר, וכן שלש של שלש שלש שעושין לה חכמה בינה דעת, חסד גבורה תפארת, נצח הוד יסוד. והקול העשירי שבכל חלק מחלקי המצוה הזאת אפשר שהוא כנגד מלכות שבה, וניחא טובא כדי שהעשרה קולות של תתקבל ישלימו אליה כתר כלול ומוכלל גם הוא מעשר מדות:
175
קע״וואנו שאין לנו רק ששים קולות, ל' בישיבה ול' בעמידה בחזרת ש"ץ התפילה, נוכל לכוין בל' ראשונים לכל ג' סדרים של תורה, כי הסדר הראשון אע"פ שהדין שבו תחלתו רך וסופו קשה בקדימת השברים ליללה וכולן בסימן אחד, אין לחוש לו, כיון שהמתוק נעשה למעלה ויש סיוע מאבא ומאמא. והסדר השני ראוי שיהיה כולו רך הואיל וסודו במקום הדינין למטה כדי שלא יגברו כלל. והשלישי אע"פ שכולו קשה אין קפידא, כיון שמחזירין אותו לשרשו וממתק שם כהוגן:
176
קע״זומי שיכוון שלשתן בתשר"ת ג' פעמים וכן תש"ת וכן תר"ת לצאת ידי חיובא דאורייתא בכל אופן שיהיה בלי הפסק, הרי זה משובח. ויכוין בראשון פי' בכלל המצוה של תורה, לפי הדרך הראשון לבנין הקו האמצעי שלה שיש בו מדות יתירות, והכי נמי קולות מרובין וממוזגין. ובשני לקו ימין. ובשלישי לקו שמאל. ובשלשים קולות של חזרת ש"ץ שיש בכל בר י' קולות, יכוון לתקוני הכתר דידה שהוא שקול מכל מה שתחתיו, והוא הגורם שיהא השטן ודאי בהיל, כמו שידעת מהברכה שהוסיפו בעמידה של חול ביבנה לתקן הכתר דידה, וכל שכן שיצדק לכוין אליו כפי המנהג של שני הישיבות שלא היו תוקעין רק תשר"ת למלכיות, תש"ת לזכרונות, תר"ת לשופרות:
177
קע״חואמנם בחלוקת האבות לכל אחד ממאה קולות, יזהר שלא לעורר דינא קשיא אצל יצחק שגם הוא קשה, אלא לעולם אחד קשה ואחד רך, לפיכך יאות דינא קשיא אצל דוד שהוא רך. וכדי שלא יגבר הדין עליו, נלוה אליו יעקב. ובסימן תר"ת מיושב לא סגי בלאו הכי שיהא דינא קשיא אצל יצחק, יצורף לו ג"כ יעקב שכוחו יפה מאוד. ולפי זה אפשר שיהיו השברים אצל יצחק לבדו קשים יותר מן היללות בהצטרף יעקב עם דוד למתק ועדיין השטן בהיל ולא בהיל. אבל בקולות שמעומד איכא תרתי למעליותא בסימן תר"ת, אף ע"פ שהיללה דינא קשיא מצד עצמה, לא נזכר אצלה רק דוד שדינו רפה ויעקב בעזרו כמו שהוא תמיד בסימן תשר"ת, ולפיכך ודאי בהיל. ולפי שבאצילות אין שטן ואין פגע רע ראשי תיבות שופר, ומספר ד' תיבות יחד תשרי, שב דוד למקומו אצל שברים רך ברך, ויצחק אצל יללות קשה בקשה, כי לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי. ואפילו הכי, כיון דאפושי רתחא בריש שתא לאו אורח ארעא, נכנס יעקב אצל אביו כיון שהוא גואלו הקריב אליו בפשוטה לאחריה, והכל הולך אחר החתום ברחמים. ועם זה יתורצו כל המקומות מהזוהר שנראים כסותרים זה את זה בחלוקת הקולות האלה, דוק ותשכח:
178
קע״טולפי דרכינו סדר הקונטרס יציב ונכון בציון האבות אצל ל' קולות שמיושב. אך בתקיעות שמעומד הואיל ובכל גוונא כוונתינו בהם לכתר דידה שהוא עצמו אצילות, יהיה סדורן אצל האבות כפי החלוקה של תתקבל בלי שום חילוף, בין שיהיו כל הקולות שמעומד י' או ל' אין הפרש בזה כלל, ולעולם הכוונה הכוללת לשמות נאותה כפי סדר הקונטריס בד' חלוקות. ואפשר היה ליחס המערכה הראשונה לכלל התקיעות שמיושב, שניה למלכות, שלישית לזכרונות, רביעית לשופרות, או מה שהוא יותר מסתבר לפי מה שבארנו, כי הכתר שלה שהוא ודאי כולו אצילות שקול בכל מה שתחתיו, ויהיו הקולות של מלכיות זכרונות שופרות כולן תקוני הכתר, אף אם נכוין למערכה הראשונה מהשמות בשלשה תשר"ת שמיושב, ולשניה בשלשה תר"ת, כי הבריאה כחה יפה להתאזר בגבורה בדינא קשיא בלבד כי הקליפות שבה מועטות ורחוקים מן הקודש, והרביעית כולה בכללות התקיעות שמעומד ודי בזה:
179
ק״פוהא לך החלוקה הראויה בכוונת התקיעות אלינו התוקעים ששים קולות, שהיא שוה בשלשים שמיושב עם הנוהגים לתקוע מ' קולות בלבד, הכל על דרך שאנו עתידים לבאר בהגהותינו הנוספות באמצע הקונטרס למקומותם:
180
קפ״אוהנה בעל הקונטרס השני ביאר בכאן בפרטיות איך יכוין בכל קול מהקולות ששים. ואני לא העתקתיו מאחר שכבר רמוזים לעיל בקונטרס הראשון בהגהות בקצרה, והמשכיל יבין משם. אך בחלוקת ד' מערכות מהשמות יכוין לפי זה כך, קודם לג' תשר"ת הראשונים שבמיושב יכוין לאלו
181
קפ״ביקהרועה ישהטונה
182
קפ״גידוד ה אדני
183
קפ״דוקודם ג' תש"ת שבמיושב יכוין לאלו
184
קפ״היֻקַהֲרוֹעְהִ יֻשַהֲטוֹנְהִ
185
קפ״ווָ יְדוָד ידוד
186
קפ״זוקודם ג' תר"ת שבמיושב יכוין לאלו
187
קפ״חיֻקַהֲרוֹעְהִ יֻשַהֲטוֹנְהִ
188
קפ״טיֵדֵוֵדֵ ה יְדוֶֹדִ
189
ק״צוקודם התקיעות שמעומד יכוין לאלו
190
קצ״איֻקַהֲרוֹעְהִ יֻשַהֲטונְה
191
קצ״ביֵהֵוֵהֵ יָיָהָ יוד הֵי וָיו הֵי יוד הֶא וָאו הֶא
192
קצ״גהרי לך מתבאר כוונת של התוקעים ששים קולות. ולפי חלוקי המנהגים של קהילות, המשכילים יבינו איך להמציא הכוונה על הדרך הזה. אמנם המנהג שהוא הדרך הישר והיותר ברור הוא לתקוע מאה קולות בד' חלוקי זמנים וכדלעיל. וברוך השם שזיכני לזה לקבוע המנהג פה בירושלים ע"ה תוב"ב בין ק"ק האשכנזים לתקוע מאה קולות, דהיינו ל' מיושב, ול' בחזרת ש"ץ התפילה, ול' לאחר קדיש דעלינו לשבח, ועשרה קולות אחר הקדיש דשיר הכבוד שנהוג בין אשכנזים. אף שאינן בדרך המאה קולות וסידורן המוזכר למעלה, מכל מקום כולם עולים בקנה אחד לכוון בהם בד' מערכות לפי הנרשם למעלה במאה קולות לפי סידורן. ואנחנו צריכין לשנות בסידור המקומות של מאה קולות, מאחר שאין אנחנו נוהגין כלל וכלל לתקוע בתפילת לחש:
193
קצ״דוגם אל תתמה למה אני משנה מקום ממה שקבעו הם אחר תתקבל, ואני קבעתי מקום לאחר עלינו לשבח. זהו מפני שמנהגם שהם אומרים עלינו באחרונה, אחר כל התפילות ותשבחות והקדישים בהליכתם מבית הכנסת אומרים עלינו, ואין אומרים אחר עלינו קדיש. אבל אנחנו אומרים קדיש אחר עלינו, ואחר עלינו שיר הכבוד וק"ל:
194
קצ״המכל מה שכתבנו נתבאר שהשופר של מטה מעורר שופר של מעלה סוד בינה:
195
קצ״ובינה סוד עולם הבא. ודע כי כל בקשתינו לחיים הוא על חיים הנצחיים הרוחניים סוד עולם הבא. והא לך מה שכתב בזה בעל תולעת יעקב בשם המקובל הגדול ר"מ דיליאון ז"ל. וזה לשונו, זכרנו לחיים, יש לך להתבונן על מה שאמרו רז"ל (ברכות לד, א) כי בשלשה ראשונות אין לשאול בצרכי הגוף בענין שאלת צרכיו של אדם, מפני שהברכות האלו הם סוד שבחו של מקום בעומק רום מעלות. אמנם כי תחילת דברינו בברכה ראשונה אנו שואלים שאלותינו, כי על כל פנים מפני שצריך בתחילה לכונן מערכות אלהינו ולסדר שבחיו להמשיך החפץ והרצון מהמקור בסוד שמו, אנו שואלים שאילותינו בברכות האמצעיות ולא בראשונות. ועכשיו בשם תחלת המערכות וסדר המערכות אנו שואלים. תדע לך, כי סוד ענין זה הוא דבר ידוע למשכילים כי בכל שאר ימות השנה אנו מבקשים צרכי הגוף והעניינים הגופניים בצרכי עולם. ועכשיו ביום זה בהיותו הוא ית' פוקד עולמו בכל ברואיו, אנו מניחים כל צרכי הגוף ואנו בוחרים בסוד החיים שהם חיי הנפש, כאומרו (דברים ל, יט) ובחרת בחיים, כי על כן בהיותינו בוחרים בחיים ומדבקים הנפש בהמשכת החיים ממקור מוצאה, הוא ענין בהתברך בסוד שמו והדברים מתברכים. ואמנם כל מה שאנו אומרים זכרנו הוא ענין בסוד הנהר המרוה צמאונים בסוד כל ענין, כי הוא סוד שפע המערכה כי שם צוה ה' את הברכה בסוד נעלם חיים עד העולם, כי בהתעלות הכבוד ממדריגה למדריגה ומסבה לסבה אז החיים יוצאים ממקור מוצאם ונמשכים אל הסבות כולם, ועל כן אנו שואלים תחילת דברינו להיותינו נזכרים לחיים והוא שאלת החיים בעילוי הכבוד בסוד הקדושים ובחיי הנפשיים:
196
קצ״זומפני שהם שלשה ספרים הנפתחים, אנו אומרים ג' פעמים חיים, זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים כתבנו בספר חיים, כענין שכתוב (ישעיה ד, ג) כל הכתוב לחיים בירושלים, סוד הספר העליון, כי זה כל תקותנו למענך אלהים חיים הוא המקור שממנו נובעים החיים הנזכרים סוד שלשה ספרים. ואמר אל חי, כי הוא סוד הזכירה. ולפי שהזכירה ברחמים מסוד הימין, לפיכך אנו שואלין אותם בברכת מגן סוד חסד לאברהם:
197
קצ״חמי כמוך אב הרחמן, מאחר שהזכיר שאלת ענין החיים במשך הרצון לחיי הנפש כאשר הזכיר, אמר אחר כן כרחם אב על בנים המנהיג עולמו במדת הרחמים. וזהו זוכר יצוריו לחיים ברחמים, כי ביום הזה אין אנו שואלים צרכי הגוף כלל זולתי חיי הנפש כאשר אמרנו, ומה שנתקן בברכת מחיה לרמוז כי יום זה דוגמת יום תחיית המתים שעתיד הקב"ה להזכירם לחיים ולהקימם מעפרם ולחדשם כבתחילה, כן אנו שואלים מלפניו ואומרים שהרי אנו כמתים מפני חטאינו שיזכרנו לחיים ויחדשנו כבתחילה ונחיה לפניו, ונדע כי נאמן אתה להחיות המתים, עד כאן לשונו:
198
קצ״טובזה יובן ענין המדרש שהביא הטור אורח חיים סימן תקפ"א ורוחצין ומסתפרין על פי המדרש כו', עד ואוכלים ושותים ושמחים בראש השנה לפי שיודעים שהקב"ה יעשה להם נס, עד כאן. וקשה איך אומר שיודעים שיעשה להם נס, וכי הם יודעים דעת עליון. ועוד הלא אנו רואין בעינינו בכל שנה ושנה כמה נפשות מישראל שמתים. אלא הענין הוא סובב הכל על החיות הרוחני, ומי שמתעורר בתשובה הקב"ה עושה עמו נס, והקב"ה הוא היודע אם הוא לטובתו שיחיה עוד בעולם הזה ויקנה שלימות, אז הקב"ה כותבו לחיים. ואם הוא יתברך יודע שטוב מאוד לו זה המות, אז יקר בעיניו המותה ומסלקו מהעולם לטובתו לבוא לחיים הנצחיים באופן שהכל הוא חיי הנפש. זהו ענין הנס שאנחנו יודעים שהקב"ה עושה למהרהר תשובה, כי מזכהו לחיי הנפש באיזה סיבה הגלויה לו יתברך:
199
ר׳ובזה יתבאר ענין המדרש (ויק"ר כט, א) אמר הקב"ה לאדם הראשון, סימן אתה לבניך כשם שנכנסת לפני בדין ויצאת בדימוס (פירוש ברחמים), כך עתידים בניך ליכנס לפני בדין ביום הזה ויוצאים בדימוס, עד כאן. וקשה איך אמר שיצא אדם בדימוס, הלא נגזר עליו מיתה לו ולזרעו אחריו עד סוף כל הדורות. עוד יש לדקדק מאחר שאדם הראשון עשה תשובה גמורה כמו שאמרו רז"ל בפרק עושין פסין (עירובין יח, ב) אדם הראשון חסיד גדול היה, כיון שראה שנקנסה מיתה על ידו, ישב בתענית ק"ל שנה, ופירש מן האשה ק"ל שנה, והעלה זרזי תאינה על בשרו ק"ל שנה. כוונתם בזה, כי בדבר אשר זדה תיקן. חטא מכח הסתת אשתו, על כן פירש מאשתו. וע"י תאנה חטא, בא לתקן בזרזי תאנה:
200
ר״אבעמק ברכה (דף פ"ד ע"ב ודף פ"ה ע"א וע"ב) בהגה"ה וזה לשונו, ואמר ר' יוחנן בפ"ק דראש השנה (יז, ב) גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם וכו'. אמר ליה רב פפא לאביי, ודלמא קודם גזר דין. אמר ליה, ושב ורפא לו כתיב, איזה דבר שצריך רפואה, הוי אומר זה גזר דין כו', עד ואמר ר' יצחק יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין, עד כאן. וכן כתב רבינו יונה בפ"ק דברכות (והובא זה לעיל בסי' נ"ד), שהתפילה מועלת אפילו לאחר גזר דין, עיין שם:
201
ר״בוכתב בעל העיקרים בפרק י"ח מהמאמר ד' וזה לשונו, התפילה מועילה לפני גזר דין עכ"פ, ואף לאחר גזר דין מועיל אם אין עמו שבועה. וכן אמרו רז"ל (ר"ה טז, א) יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין, כמו שיראה זה מחזקיה שאחר שנאמר לו (ישעיה לח, א) צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה, נאמר לו (שם ה) שמעתי את תפילתך וגו' הנני מוסיף על ימיך, וזה היה לאחר גזר דין כמו שאמרו רז"ל בברכות (י, א). וכן מצינו באחאב שלאחר שנגזרה גזירה לבא עליו רעה צם ונתכסה בשק ונכנע לפני ה', נאמר לאליה (מל"א כא, כט) יען כי נכנע אחאב מפני לא אביא הרעה בימיו וכו'. הרק אך במשה לא הועילה תפילתו לבטל הגזירה שלא ליכנס לארץ ישראל, לפי שגזר דין של משה היה גזר דין שיש עמו שבועה, שנאמר (במדבר כ, יב) לכן לא תביאו וגו'. וכן אמרו רז"ל (ר"ה יח, א) כי לכן לשון שבועה, והוכיחו זה מלכן נשבעתי לבית עלי (ש"א ג, יד), ולפיכך לא הועילה התפילה של משה רבינו ע"ה. וזהו ההבדל שיש בין יחיד לציבור. שהיחיד אין גזר דינו נקרע כשיש עמו שבועה, ושל צבור הוא נקרע ומתבטל ע"י התפלה, עד כאן לשונו. והפייטן יסד ככה בנתנה תוקף, ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה. א"כ יש להקשות, מאחר שעשה תשובה גמורה, מה הגיע לו שלא קבלו הש"י להחזירו לעטרה הראשונה להיות חי לעולם ולהסיר ממנו המות:
202
ר״גוקודם שאבוא אל היתר ספק זה אקדים הקדמה אחת. ידוע כי הש"י הוא שלם מסולק מכל החסרונות, על כן מדרכו הוא להמציא פעולות שלימות באופן שאפשר להן להיות. והעיקר השלימות מהנבראים היא להשיג הבורא יתב', על כן כל העולם משמים וארץ מה שביניהם לא נבראו רק כלים והכנה לאדם כדי שתשיג נפש הנצחיות. ואלו היה הש"י עושה את האדם באופן שלא ישיג את הנצחיות, היה כביכול חסרון בחקו להיות נמשך ממנו פעולה חסירה. והנה מתחילה ברא את האדם ישר שכלי פשוט כמו מלאך להיות חי לעולם להשיג הנצחיות, כי לא היה לו לאדם שום מונע מלהשיג. ואחר שחטא ונעשה חומרו חומר גס, ונתגשם מזוהמת הנחש נתעבה, נמצא שהיה חומרו מסך מבדיל מלהשיג הנצחיות ולא יכול להם כי אם אחר הפרד הנשמה מהגוף ואז יבא האדם אל שלימותו, כמו שאמר הכתוב (שמות לג, כ) כי לא יראני האדם וחי, והוא ראות השכל, על דרך (קהלת א, טז) ולבי ראה הרבה חכמה:
203
ר״דויפה פירש החכם מהר"ר אליעזר אשכנזי ז"ל בספר מעשה ה' על פסוק (בראשית ב, יז) ביום אכלך ממנו מות תמות, שלא ח"ו דרך עונש אמר כן, אבל אדרבה דרך חסד ורחמים אמר לו כן, כי ביום אכלך תצטרך למות כדי לבא אל תכליתך, כי כשתאכל תתגשם במעבה החומר באופן שיהיה מסך מבדיל בינך ובין הבורא עד שתמות ותפרד הנשמה מהגוף לעלות אל מקום מחצבתה להנות מזיו השכינה:
204
ר״המצורף לזה מה שכתב הבחיי בפרשת כי תשא על פסוק (שמות לג, יח) הראני נא את כבודך, וזה לשונו, ויש לדקדק אם היה זה מן הנמנע שיראה האדם בכבודו בעודו בחומר, איך חושב להשיגו. אבל משה הגדול בנבואה מפני שכבר תשש ונתדלדל חומרו במ' יום שהתענה, חשב בעצמו שלא יפסיד חומר השגתו אלא שיהיה כמי שאינו, ושישיג עתה מה שישיג אחר הפרדו מן החומר. והשיב לו הש"י, כי לא יראני האדם וחי, כלומר אדם שהוא מחובר מגוף ונפש אי אפשר שישיג זה בעודו בחומר אלא אחר הפרד וכו':
205
ר״ווע"פ הדברים האלה מתורצת הקושיא שהקשיתי, מאחר שעשה אדם הראשון תשובה גמורה למה לא נקרע גזר דינו שנגזר עליו שימות. כי מאחר שנתגשם בעטיו של נחש, אז היה מן הנמנע מצד הטבע מכח מסך חמרו להשיג הנצחיות כמו שהיה בכחו להשיגו קודם החטא, כי החומר הוא מסך מבדיל בינו ובין ההשגה, כדלעיל בשם הבחיי. על כן היה מטובו יתברך שימות האדם כדי שיהיה לו תקנה להשיג הנצחיות במותו, וכמו שהשיב הש"י למשה רבינו ע"ה כי לא יראני האדם וחי, רק אחר הפרד החומר מהנפש כדלעיל בשם הבחיי. וא"כ לפי זה טוב היה מותו מחייו, וק"ל:
206
ר״זואומר אני שעל הדברים האלה ירמוז הכתוב שאמר (בראשית ג, כב), ויאמר ה' אלקים הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע, ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם. דלפי פשט הפסוק קשה, ויחיה, הקנאת ה' תעשה זאת לומר וחי לעולם, כי הוא ית' לא יחסר ולא יעדיף הן יחיה הן לא יחיה. והנה הרב רבינו בחיי פירש וזה לשונו, ועתה פן ישלח ידו, כלומר כיון שחטא וגזרתי עליו מיתה, צריך אני למנוע ממנו עץ החיים כדי שלא תתבטל גזירתי, עד כאן לשונו. אבל קשה על דבריו הקושיא שהקשיתי לעיל, שמאחר ששב בתשובה שלימה ראוי שיתבטל הגזירה:
207
ר״חעוד יש להתעורר בכתוב הזה במה שאמר הן האדם הי' וגו', למה הוצרך הש"י לומר זה מה שהיה כבר מה דאזיל אזיל. עוד יש להתעורר באריכות לשון הפסוק לדעת טוב ורע ועתה וגו'. עוד יש להתעורר איך נקשר זה הפסוק עם מה שלמעלה ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור:
208
ר״טעל כן נראה לי כוונת הפסוק על דרך שכתבתי, אחר שראה הש"י שמכתנות אור שהיה לו לאדם בתחילת הבריאה כדלעיל, נעשו עתה כתנות עור מסך מבדיל בינו להש"י בעטיו של נחש, והש"י חפץ תמיד להטיב לו בפרט לאחר שעשה תשובה גמורה. על כן אמר הש"י הן האדם היה כבר קודם שחטא כאחד ממנו, כי כן היה תכלית בריאתו להשיג הנצחיות אין לו מונע כלל, ועתה ירד ממעלתו ונתלבש בתאוותו ונכנס בגדר לדעת טוב ורע שהוא מצד השכל המעשי, ולא בגדר המסך האמת ושקר שהוא מצד העיוני. ומאחר שנכנס בגדר זה, נתלבש בלבוש החומר העכור שהוא המסך המבדיל וזה לא טוב. ואמר, ועתה פן ישלח ידו, דרשו רז"ל בב"ר (כא, ו) אין ועתה אלא לשון תשובה, שנאמר (דברים י, יב) ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך וגו'. ולפי כוונתי יהיה זה מתוק מדבש, אמר ועתה רצה לומר שעשה תשובה, ומאחר שעשה תשובה א"כ ראוי הוא להועילו שיבא אל התכלית. דבשלמא אם לא היה עושה תשובה, היה ראוי לימנע ממנו הטוב האמיתי ולא היה ראוי לרחם עליו. אבל עכשיו שעשה תשובה, ראוי להועילו שיבא אל התכלית, ובעודו בחיים חיותו אי אפשר, כי לא יראני האדם וחי כדלעיל, על כן יש לירא פן ישלח ידו וגו' וחי לעולם וזה יהיה לו רעה גמורה. על כן שלחו מגן עדן לבלתי אכול מעץ החיים כדי שימות ויבא אל התכלית, וק"ל. עד כאן בעמק ברכה:
209
ר״יעוד יתבאר ענין זה לקמן בדרושים בארוכה בעזרת הש"י:
210
רי״אכתב מהר"ם קורדווירא בספר עבודת יום כפורים בתיקון ב', בענין שבעת ימים קודם יו"כ שהיו מפרישין את הכהן גדול מביתו (יומא פ"א מ"א), וזה לשונו, אולם בטעם הנעלה כאשר נמנה שבעת ימים אלו שהם משלשה בתשרי עד תשעה בו שהוא ערב יום כפורים, דהיינו כל מה שבין ראש השנה ליום כפור. ונודע שמיום ראש השנה שהוא א' בתשרי עד יום כפור שהוא עשרה בו הם נקראים עשרת ימי התשובה, והתשובה היא הבינה, ועשרה ימים אלו הם עשרה ימים שבהם עשר ספירות ודאי. ואולם מלת תשובה נודע פירושה תשובת הדברים אל שרשם בסוד היובל. והענין, כי השנה סודה הבינה בלי ספק, והימים החולפים בכל השנה הם קונים להמציאות מה נמצא שהם בסוד היקף הימים העליונים, וכפי פעולת האדם בימים ההם כן יפגום בימיו או ישלימם במעשיו הטובים, כאומרם בפסוק (דברים כד, טו) ביומו תתן שכרו, דהדר אשכרו דיום ממש לגבי קיום עבודתו וחובתו המוטלת עליו. וזהו סוד השונה הלכות בכל יום. וזהו סוד (בראשית מז, כט) ויקרבו ימי ישראל למות. (מל"א ב, א) ויקרבו ימי דוד למות, כפי המתבאר בזוהר (ח"א צט, א):
211
רי״באמנם קודם בא יום העשור שבו תשובת הימים אל מקורם, נתן הקב"ה לישראל עשרה ימים אלו שהם של תשובה שמתגלה המקור שהיא הבינה על הימים שהם הענפים, להמשיך להם שפע רב ולתקן ע"י התשובה כל פגם שפגם בימים הנזכרים שחלפו. וכאשר יכנסו אל מקורם, יהיו מתוקנים ע"י תשובה כראוי:
212
רי״גולכן כהן גדול שעיקר הכפרה וחזרת הימים על ידו, צריך שיהי' כל עשרת ימים בתשובה ובכוון הלב ושלא לפנות אל עסקי החול, ששם בתשובה הוא סוד שבת הגדול ואין בו חול כלל. ולכן המגלה בשבת והטהרה והמנוחה אל כל הימים אשר חלפו בתאוות הזמן, ראוי לו לכונן מחשבותיו ולטהרם ולהיות ימיו ימי שבת וכפרה וביטול החול. ואולם הב' ימים של ראש השנה, היו ימים טובים כנודע. לכן אחר שהוא נפנה לעסקיו אחר הימים טובים, היו מפרישים אותו מהם. ואין ספק שכמו ששבעה ימי הסוכות להם יום טוב בראשם יורה על קדושת כל השבעה, בי' ימים אלו ימים טובים קודם יורה על קדושתם, ומה גם בסופם ג"כ יום נורא ואדיר. לכן היו מפרישין אותו מביתו ממלאכתו ומאשתו ומתאוותיו כדי שיתבונן בימים ההם שהם ימי עשור כולם. וכדי להורות על מקורם שהוא יוה"כ תשובה אימא עילאה יובל, היה עסקו בכל הימים בעבודת יוה"כ לגלות המקור על תשע הימים. ומזה ישא ק"ו האדם על עצמו שצריך לכונן דעתו בימים אלו לטהר כל דרכיו המקולקלים, וצדקו דברי ה"ר יונה החסיד בספר שערי תשובה. וכל שכן ש"ץ שהוא עולה במקום כהן גדול, שצריך לדמות אליו בכל האפשר ולעסוק בכל יום קצת בעבודת היום האדיר לגלותו על שאר הימים, ועם כל זה היו שבעה ימים ימי הפרשתו כדי לגלות האדם על שבעה בנים כנודע, וגם לזה יכוין דעתו ובזה יישר לכת, עד כאן לשונו:
213
רי״דעוד כתב בתיקון י"ו, צריך בעשרת ימים שהם ימי תשובה כדפירשתי, לכונן מחשבותיו ולתקן מעשיו ולטהר מעבדיו לפני קונו ולשוב בתשובה לפניו על הכלל ועל הפרט קודם בא יום העשור. וכדי שיהיו כל עשרת הימים ימי תשובה, ייחדם בשרשם כראוי, ומה גם להתבודד שעות ידועות בכל יום ויום ובכל לילה ולילה מעשרה ימים אלו, כדי שיהיו כולם מיוחדים בתשובה שהיא שורש כל הימים, ולא יחטא בהם כדי שלא יפגום בעצם הימים עצמם חס ושלום. ואף אם יזהר בדברי חסידות בימים אלו דוקא, נכון לעשות כן כדפירשו המפרשים, אף אם לא ינהוג כן אחר כך בחסידות ההוא. ובלי ספק שהטעם לזה הוא, שהוא אל חי מלך יושב על כסא רחמים ומתנהג בחסידות. וכן הבינה נקראת (תהלים קד, יז) חסידה ברושים ביתה, כדאיתא בזוהר פרשת ויצא (עי' קסג, א):
214
רי״הונודע כי כל עבירות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר. אמנם עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חבירו (יומא פה, ב), לכן צריך לפשפש בזה ולשוב לרצות את חבירו. והטעם לזה, כי הנשמות מתראות לפניו ביום זה בסוד הבינה שהיא שורש של הנשמות, והנשמות הנכנעות בתשובה הם המעוררות התשובה העליונה, שכן דרך השרשים להפעל מענפיהם התחתונים. ועתה אם ימצא בינו לבין חבירו טינא, הרי הוא מפריד ומחלק השורש העליון וכמעט מכניס בו שנאה שהוא פירוד, ואיך אפשר שיושפע עליו אור התשובה והוא מפריד בו ח"ו. לכן אנשי מעשה שבדור התנאים והאמוראים אף אם היו הם הנעלבין היו ממציאין עצמם לעולביהם כדי שיתרצו זה לזה כדמוכח בגמרא (יומא פז, א). והענין, כי סוד הנשמות הם ששים רבוא וכן הרוחות וכן הנפשות בסוד הבינה והתפארת והמלכות. זהו (קהלת א, ד) דור הולך ודור בא כו', ואין דור פחות מששים רבוא. וכדי להמשיך האור העליון, צריך שיהיו ששים רבוא לב אחד כדי שיתייחדו בשמא קדישא עילאה רברבא דלא שריא אלא באחדות השם בענין שהוא אחד. ולכן צריך שיתייחדו למטה הלבבות ולמעלה הנפשות והרוחות והנשמות, ואז ודאי שריא עלייהו שמא קדישא בסוד האחדות כאשר נבאר בס"ד, לכן צריך לתווך השלום ולהחזיק בו ולהתאחד בלב אחד כדי שימשיכו עליהם השם הנזכר:
215
רי״וונודע שעשרה ימים אלו הם שערי תשובה עשר ספירות שבבינה, ועם היות ששני ימי ראש השנה הם מלכות בגבורה וגבורה במלכות כדפי' בזוהר פרשת פנחס (ח"ג רלא, ב) בפסוק (מל"א ח, נט) דבר יום ביומו. עם כל זה לענין ימי תשובה הם ימי הבינה שהאדם נכנס בה יום ביום ספירה אחת, והם י' ימים י' ספירות, וכל יום מכוין שנכנס ספירה אחת ונפתח עליו שער אחד מעשרה שערי תשובה עליונה. והאדם השב כל השנה כולה וכל ימיו הם בתשובה, ודאי שפותח שערי התשובה עליו. אמנם הימים האלו הם ימי התשובה ממש שהיא נפתחת. ולכך בהתבודד האדם כל יום ויום לעצמו, יכוין אל הספירה ההיא שהיא חלק התשובה הנפתחת, ועולה יום ביום אל התשובה במדרגותיה ממטה למעלה. יום אחד במלכות. שני ביסוד. ג' בהוד. רביעי בנצח. חמישי בתפארת. ששי בגבורה. שביעי בחסד. שמיני בבינה. תשיעי ערב יוה"כ בחכמה. עשירי יוה"כ עצמו עשירי, שבו נדבקת הבינה בכתר וחכמה ומשם מלבנת עוונותם של ישראל בנקודה אחרונה סוד הלובן. וזהו הכוונה בימים האלו, ויעורר בהם תשובה לפתוח התשובה העליונה ויקושר בה התשובה התחתונה ויקשר ה' בה', עד כאן לשונו:
216
רי״זוכבר כתבתי לעיל בפרק בעשרה מאמרות במאמר השביעי, התשובה השייכה לתיקון כל ספירה וספירה. ובזה יחשוב בכל יום ויום מי' ימי תשובה ויתקן:
217
רי״חנשלם פרק תורה אור
218