שני לוחות הברית, תורה שבכתב, במדבר, נשא, בהעלותך, דרך חיים, נשאShenei Luchot HaBerit, Torah Shebikhtav, Bamidbar, Nasso, Beha'alotcha, Derekh Chayim, Nasso

א׳וישלחו מן המחנה וגו' (במדבר ה, ב). רצה לומר ג' מחנות הם כו'. הנה כתיב (דברים כג, טו) והיה מחניך קדוש, ופירש הזוהר (ח"א עו, א) דקאי ארמ"ח איברים דאדם בנין גופו שיהיו קדושים, כן הרמז בשלוח טמאים. ויש ג' מחנות, המחנה האחת, הראש של האדם שבו המוח, שהוא שורש המחשבה, ומשלח מן שם אפילו טומאה קלה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (יומא כט, א) קשה הרהורי עבירה מהעבירה. אח"כ מחנה שניה, הלב שהוא חיות הגוף, והלב הוא שני להמוח, וצריך להיותו לב טהור ולב טוב. אח"כ מחנה ג', הוא הבטן וכליו, שהוא מקום המאכל ומקום מוצאו, והוא דבר מכוער מצד מה שהאדם הוא חומרי, ואי אפשר לו להתקיים בלי זה, מכל מקום ישלח משם טומאה חמורה, דהיינו שיתקדש במאכליו כל מה דאפשר, גם בבית הכסא הזהירו שיהיה צנוע, והכל כדי לשלח הטומאה חמורה:

ב׳והתודו את חטאתם (במדבר ה, ז). זה לשון ספר החינוך (מצוה שסד), שנצטוינו להתודות לפני ה' על כל החטאים שחטאנו בעת שנתנחם עליהן. וזהו ענין הוידוי, שיאמר האדם בעת התשובה, אנא השם פשעתי ועויתי כן וכן. כלומר שיזכיר החטא שעשה בפירוש בפיו, ויבקש כפרה עליו, ויאריך בדבר כפי מה שיהיה צחות לשונו. ואמרו רז"ל (ספרי נשא ב) שאפילו החטאים שחייבה התורה קרבן עליהם, צריך האדם אל הוידוי עם הקרבן, ועל זה נאמר (במדבר ה, ו) דבר אל בני ישראל איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעול מעל בה' ואשמה הנפש ההיא, והתודו את חטאתם אשר עשו. ואמרו במכילתא, לפי שנאמר והתודה אשר חטא, יתודה על חטא שחטא עליה על חטאת כשהיא קיימת, לא משנחטה, כלומר בעוד שבהמת הקרבן חיה ולא משנשחטה:

ג׳ועוד אמרו שם, למדנו חיוב הוידוי למטמא מקדש וקדשיו, מנין אתה מרבה שאר כל המצות. כלומר, שהמקרא הזה בא בפרשת ויקרא במטמא מקדש וקדשיו, מנין אתה מרבה שאר כל המצות. דכתיב דבר אל בני ישראל וגו' והתודו, כלומר שפירוש הכתוב כאלו לא נכתב על דבר מיוחד. ומנין שיש במשמע הזה אף מיתות וכריתות, שנאמר גבי וידוי אהרן באחרי מות (ויקרא ט״ז:ט״ז) לכל חטאתם, ודרשו רז"ל לרבות מצות לא תעשה, וכי יעשו דכתיב כאן לרבות מצות עשה, כלומר אם ביטל מצות עשה שהיה יכול לעשות שחייב להתודות עליה:

ד׳ועוד דרשו ז"ל שם במכילתא, מכל חטאת האדם מה שבינו לבין חבירו, על הגזילות ועל לשון הרע. וזה הוידוי צריך באמת שישיב החמס אשר בכפיו, שאם לא כן מוטב שלא יתודה על זה:

ה׳למעול מעל, לרבות כל חייבי מיתות שיתודו. יכול אף הנהרגין על פי זוממין, כלומר אעפ"י שהוא יודע שלא חטא אלא שהועד עליו עדות שקר שיהא חייב להתודות על זה. תלמוד לומר ואשמה הנפש, לא אמרתי אלא כשיהיה שם אשמה, אבל לא כשידע שאין לו חטא, אלא שהועד שקר עליו:

ו׳הנה התבאר שכל מיני העונות הגדולים והקטנים ואפילו מצות עשה חייב האדם עליהם הוידוי, ולפי שבאה מצוה זו של וידוי עם חיוב הקרבן, כמו שכתוב בפרשת ויקרא דכתיב שם (ה, ו) והביא את אשמו וגו'. שמא יעלה במחשבה שאין הוידוי לבדו מצוה בפני עצמה, אלא מהדברים הנגררים אחר הקרבן. על כן היו צריכין לבאר במכילתא שאינו כן, אלא מצוה בפני עצמה היא:

ז׳וכן אמרו שם, יכול בזמן שהם מביאין מתודין. ומנין אף בזמן שאין מביאין, שנאמר בני ישראל והתודו, כלומר שהקבלה באה לדרוש כן. ועדיין הייתי אומר שאין הוידוי אלא בארץ, כלומר אע"פ שמתודין בלא קרבן מכל מקום שלא יהיה חיוב הוידוי אלא בארץ, כי שם עיקר הכפרה ושם הקרבנות ועיקר הכל בה, מנין אף בגליות, דכתיב (ויקרא כו, מ) והתודו את עונם ואת עון אבותם, כלומר עון אבותם שחטאו וגורשו מן הארץ, וכן אמר דניאל בחוצה לארץ (דניאל ט, ז) לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים וגו':

ח׳הנה נתבאר שהוידוי מצוה בפני עצמה, ונוהג בכל מקום. ואמרו בסיפרא (אחרי מות ב) גם כן, והתודה, זה וידוי דברים:

ט׳משרשי המצוה. לפי שבהודאות העון בפה תתגלה מחשבת החוטא ודעתו שהוא מאמין באמת כי גלוי וידוע לפני האל ברוך הוא כל מעשהו, ולא יעשה עין רואה כאינה רואה. גם מתוך הזכרת החטא בפרט ובהתנחמו עליו, יזהר ממנו יותר פעם אחרת לבל יהי מכשול נכשל בו, אחר שיאמר בפיו, כזו וכזו עשיתי ונסכלתי במעשי, יהיה נזהר שלא ישוב לעשות כן, ומתוך כך ירצה לפני בוראו. והאל הטוב החפץ בטובת בריותיו הדריכם בדרך זו יזכו בה עד כאן לשונו^הגה"האענה אף אני חלקי בענין טעם הוידוי. ואגב יתבאר מהו ענין שנותן השם יתברך עצות לישראל לערבב השטן שלא יקטרג, וכי חס ושלום אין גלוין וידועין לפניו יתברך מעשה כל איש ואיש אף אם לא יגידם השטן:
אלא הענין הוא, שכל עבירות עושין פגם ורושם למעלה, והעבירות הם כח השטן, ובהכנסת קטרוגו למעלה אז נעשה הרושם למעלה. והבעל תשובה צריך לקבל עליו הפגם והדין ולקבל העונש, כדי שיסלק רושם הפגם מלמעלה וימשוך אותו על עצמו. ועל דרך שאמר דוד המלך ע"ה (ש"ב כד, יז), הנה אנכי חטאתי ואנכי העויתי ואלה הצאן מה עשו תהי נא ידך בי. כן מתודה החוטא ואומר הלא אנכי אשמתי בגדתי כו', ואתה צדיק על כל הבא עלי, ומצדיק את הדין עליו. ואז הרושם של מעלה מסולק ושוב אין כח לשטן. והקב"ה ממרקו ביסורין אבל לא מכליהו לגמרי, כמו שמתפללין מחק ברחמיך הרבים אבל לא כו':
וזהו ענין הפסוק והתודו את חטאתם אשר עשו, דלכאורה עשו כפל, מאחר שאמר חטאתם ממילא הם העושים. אלא הפסוק מרמז כוונת הוידוי, שיתודה אשר עשו הם, ולמה יהיה הרושם למעלה, כמאמר דוד הלא אנכי עשיתי החטא, ואז ישוב אשמם בראשם, כלומר יסולק הפגם מלמעלה. וענין ויוסיף חמישית רומז על התשובה, עולם הזה נברא בה' רומז על התשובה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל בפרק הבונה (עי' מנחות כט). ועיין בספר קול בוכים, בפסוק (איכה ג, כז) טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו מה שכתב הרב גאלנט"י בענין יסורין של אהבה::

י׳וזה לשון הרקנאט"י, ואמר והתודו את חטאתם, כי צריך להתודות בפיו ממש, כד"א (משלי כח, יג) ומודה ועוזב ירוחם. כי הוידוי הוא חלק למדת הרחמים. והתשובה מועלת להחזיר הענין לקדמותו, להסיר כוחות הטומאה מבית אל, ולהשקותו מי החסד והרחמים. ובעבור כי ראיתי דעות זרות, אומר אחד כי אין צריך לבעל תשובה רק עזיבה ניחום וידוי קבלה, ואין צריך לענות נפשו לקבל ייסורין דוגמת החטא שעשה, יסכר פי דוברי שקר. אמנם כונת התורה השלימה ודעת רבותינו ז"ל הנמשכין אחריה הוא, כי צריך כל בעל תשובה ללקות ולהתענות להצטער לפי ההנאה שקבל, לפום צערא אגרא, ולפום אגרא צערא:

י״אויש לך להתבונן במה שרמזתי לך כבר כמה פעמים, כי האדם וצורתו ותבניתו ואיבריו הם דוגמת האדם העליון. והנה כל החוטא באחד מאיבריו פגם דוגמת האבר ההוא למעלה, ועל כן צריך לתקנו בתשובה. ובעבור כי כל החטאות הנעשים בכונה הלב חוטא בהן, על כן צריך לכל בעל תשובה לשוב בלבו אל השם יתעלה. הוא חוטא בלב הידוע, שנאמר (ירמיה ד, יח) זאת רעתך כי מר כי נגע עד לבך. ואמרו רבותינו ז"ל (שהש"ר ה, ב) זה הקדוש ברוך הוא שנקרא לבן של ישראל. ועל כן צריך לקחת אותו להכניע רום גאותו, ויאמר לו מה תלך אחרי ההבל, ומה תעשה ליום הדין אשר יקראו סופרי המלך, ויבהילוך לתבוע ממך החשבון:

י״בואחר כך יחשוב על אותו האבר שחטא, אם חטא באשה או בבת אל נכר או הוציא זרע לבטלה הנה חטא ביסוד עולם ובחותמו של מקום הנקרא אות ברית קודש, וכפר בבריתו של אברהם שהמקום ברחמיו עלינו הסיר משם כחות הטומאה בהעבירו הערלה, והזרע היוצא הוא זרע קודש, היוצא תוך אות יו"ד של מקום. והנה חללו בתוך הטומאה, או בערוה או בבת אל נכר או בהוצאת זרע לבטלה, כי מן הצדיק פורחות הנשמות ממקור החיים, והמוציא זרע לבטלה טמא בחותמו של מקום, בנותנו כח ועזר לאל אחר אשר קיבל כח מן המקום ההוא, בסוד כחות הטומאה והערלה שהוסרו משם, והוא החזירם עליו ונטמא בהם. תתבונן מכאן סוד טומאת הרואה קרי בחלום, וכבר נמצא בספרי החסידים שהיו מתודים עליו:

י״גאם נכשל באשת איש, הנה שקר בצדיק חי עולמים ובאמונתו כי (חבקוק ב, ד) צדיק באמונתו יחיה, וכל שכן אם הטריח קונו על נפש לא טוב כי בסוד החטאה הגדולה אין נפש אמונים בא, כשם שהבעילה איננה בכשרות כך הנפש, ועל כן אסור לבא בקהל:

י״דובספר הזוהר (ח"א צג, ב), (תהלים כז, ג) בזאת אני בוטח, מה הוא בזאת, דא הוא את קיימא דהיא זמינא תדיר לגבי בר נש, וארמיזא לעילא, ובגיני כך איתמר בזאת, כמא דאת אמר (בראשית ט, יב) זאת אות הברית. תא חזי, בגין דהאי זאת לא נטר דוד מלכא כדקא חזי, מלכותא איתעדי מיניה כל ההוא זמנא. והכי אולפינא, האי זאת אתרמזא במלכותא דלעילא, ואיתרמיזא בירושלים קדישא. בשעתא ההיא דדוד עבר עליה, נפק קלא ואמר, דוד במה דאתקטרא תשתרי לן טרדין מירושלים, ומלכותא איתעדי מינך. והכי הוה, במה דעבר ביה איתפס. ומה דוד מלכא הכי, שאר עלמין על אחת כמה וכמה:

ט״ומאי האי דאמר דוד (ש"ב טו, כה) והראני אותו ואת נוהו, מאן יכיל למיחמי לקדוש ברוך הוא. אלא הכי תנינן, בההיא שעתא דאתגזר עליה האי עונשא ודוד ידע דעל מה דלא נטיר האי אות כדקא יאות איתענש בהאי, דכלא בהדיה אחידא ואיקרי צדיק. הוה בעי בעותיה ואמר והראיני אותו. מאי אותו, דא אות קיימא קדישא דאיטריד מינאי. מאי טעמא, דתרין אילין מלכותא וירושלים בהאי אחידא, ובגיני כך אותו ואת נוהו דתיהדר מלכותא דהאי אות:

ט״זונחזור לדברינו, הבא על בת נכר הנה טימא ברית קודש בכחות הטומאה, זהו סוד (מלאכי ב, יא) ובעל בת אל נכר, שחבר אלהותו של מקום באלהים אחרים. וכיוצא בזה לכל החטאות, באבר אשר חטא שם צריך לשוב ולהצטער. והבן מאמר רבותינו ז"ל (סנהדרין לז, ב) גלות מכפרת עון, שילך למקום שאין מכירין אותו ויכרת ממקומו, דוגמת עונש כרת הנפש הנכרת משרשה, מדה כנגד מדה. וירפא מחליו וימצא צרי למכתו בקבולו בגופו וברצונו דוגמת העונש הראוי לנשמתו מאהבה, כי אינו דומה למקבלן בעל כרחו למקבלן מרצונו. ואמרו רבותינו ז"ל (פס"ר מז) אשרי אדם שיגיע לו יסורים וכובש כחו ואינו קורא תגר אחר מדת הדין. בשעה שבאו יסורין על איוב, אלו כבש כחו ולא קרא תגר אחר מדת הדין, למדה מעולה ומשובחת היה בא. וכשם שעומדים עכשיו ואומרים אלהי אברהם אלהי יצחק וכו', כך היו אומרים אלהי איוב. ובפרק קמא דתעניות (ח, א) כל השמח בייסורין הבאין עליו מביא ישועה על העולם, שנאמר בהם (ישעיה סד, ד) עולם ונושע:

י״זובזה יש ספרים מחוברים לחכמים לעונשי העבירות, ואין אנו בביאורן. אמנם כתבתי זה למחות דעות זרות, האומרים כי התשובה היא לבקש מחילה, ולא ישוב בדרך ההוא עוד, חלילה, כי לעולם לא יקרב אל התשובה ומעלתה רק בהשיב אשמו בכל אבר ואבר, זהו (במדבר ה, ז) והשיב את אשמו בראשו:

י״חודע כי התשובה קורעת כל שטרי חובות שבעולם, כי היא למעלה מכל שרי הקטיגור, והשבים אליה, לא ייראו מפחד הרעה. והסוד נמרץ ונפלא, כי ה' צבאות יעץ ומ"י יפר וידו הנטויה ומ"י ישיבנה (ישעיה יד, כז), וכתיב (נחום א, ו) ולפני זעמו מ"י יעמוד ומ"י יקום בחרון אפו. כי התשובה נקראת מ"י, שנאמר (ישעיה מ, כו) שאו מרום עיניכם וראו מ"י ברא אלה, את מ"י נועץ ויבינהו (שם יד), כי מ"י אל בשמים ובארץ. ונקראת בלשון מ"י בדבר שאינו מושג, זהו סוד מ"י פעל ועשה (שם מא, ד). והענין כי הוא גזר דין של מעלה נמלכין בבינה למעלה, ובנצח ובהוד למטה הנקראים צבאות, וכשצדיק עולה מחשבתו למעלה במקום הנקרא בטול נדרים, היה מבטלה. ואמרו רז"ל (עי' איכ"ר ג, ס) בפסוק (איכה ג, מד) סכותה בענן וגו', ר' חנינא בר פפא בעא קמיה ר' שמואל, אמר לו בשביל ששמעתי עליך שאתה בעל אגדה, מהו דכתיב סכותה בענן לך. אמר לו שערי תפילה פעמים פתוחים פעמים נעולים, כההיא דאמר רבי יוסי בן חלפתא עתים הם לתפלה, מן הדין קריא (תהלים סט, יד) ואני תפילתי לך ה' עת רצון, אבל התשובה נמשלה לים, מה ים לעולם פתוח, אף שערי תשובה לעולם פתוחין:

י״טוהבן מה שאמרו רז"ל שאפילו כנסת ישראל נקראת תשובה בשעה שמתעלית לקבל מלמעלה ולהשפיע למטה. אמנם חכמי הקבלה קראו לבינה לבד תשובה משני טעמים. הא' לפי שהכל שב אליו כיובל הגדול. ועוד שהנחת הרוח הזך הפנימי הבא מהחכמה ומאין סוף יתברך הוא שם תדיר בלא הפסק. ולשון תשובה מלשון (ישעיה ל, טו) בשובה ונחת תושעון:

כ׳וכשברא הקב"ה את העולם, קדם לבריאת העולם התשובה שהיא מן הדברים שנבראו קודם שנברא העולם, שנאמר (תהלים צ, ב) בטרם הרים יולדו וגו'. והטעם, לפי שגלוי וידוע לפניו מה שעתיד להיות, לכך הקדים לו התשובה שאם ישוב מחטאו אין לך דבר שעומד בפני בעל תשובה, שנאמר (בראשית ד, ז) הלא אם תטיב שאת:

כ״אזהו מה שאמרו רז"ל (ב"ר יב, טו) כשברא הקב"ה את עולמו עלה במחשבה לברוא אותו במדת הדין, ראה שאינו מתקיים בו, הקדים מדת רחמים ושתפה עם מדת הדין. ומדת הרחמים היא הסליחה, והסליחה ע"י התשובה, לכך הקדים לו לאדם התשובה כדי שימחול לו על ידה, ועל כן נקראת בשמו של מלך:

כ״בזהו שאמרו רז"ל (יומא פו, ב) גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, שנאמר (הושע יד, ב) שובה ישראל עד ה' אלהיך. כי כאשר האדם מיישר מעשיו ומזכך נפשו ומטהר מחשבותיו, והוא שטעם טעם חטא וכובש יצרו לכבוד ה' יתברך, והוא בכחו ובמקומו ובזמנו וידביק רוחו ונשמתו בקונו ויפרוש מן העבירות בעבורו יתברך, עליו אמרו רז"ל (ברכות לד, ב) מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים עצמם אינם עומדין, לפי שלא נצטערו כאותן שטעמו טעם חטא וכבשו יצרם לכבוד יוצרם ונדבקו בקונם. זהו שנאמר עד ה' אלהיך עד כסא הכבוד, עד כאן לשון פי חכם חן (הרקנאטי):

כ״גוכפר עליו מאשר חטא על הנפש (במדבר ו, יא). לשון רש"י, שלא נזהר מטומאת מת. רבי אליעזר הקפר אומר שציער עצמו מהיין, עד כאן לשונו. ויען כי רבים שמחים לנפשם ואומרים שלום אליך נפשי ואינם מסגפים את עצמם, ותולים עצמם באילן גדול הזה התנא רבי אליעזר הקפר, ומתוך כך מתים מלוכלכים בעונם, על כן אבאר הענין כדי לפתוח הדלת לתשובה. והנני מציע כל הנאמר בזה בדברי רז"ל בתלמוד, ומה שכתבו התוספות, ומה שנראה לעניות דעתי:

כ״דבפרק קמא דתענית דף י"א (א), אמר שמואל כל היושב בתענית נקרא חוטא, סבר כי האי תנא דתניא רבי אליעזר הקפר ברבי אומר מה תלמוד לומר וכפר עליו אשר חטא על הנפש, וכי באיזה נפש חטא זה. אלא שציער עצמו מן היין. והלא דברים ק"ו, ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה. רבי אליעזר אומר נקרא קדוש, שנאמר (במדבר ו, ה) קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו. ומה זה שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד נקרא קדוש, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה. ולשמואל הא איקרי קדוש, ההוא אגידול פרע קאי. ולר"א הא נקרא חוטא. ההוא דסאיב נפשיה. וכי א"ר אליעזר הכי, והאמר ר"א לעולם ימוד אדם עצמו כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו, שנאמר (הושע יא, ט) בקרבך קדוש לא אבא בעיר. לא קשיא הא דמצי לצעורי נפשיה, הא דלא מצי לצעורי נפשיה. ריש לקיש אמר נקרא חסיד, שנאמר (משלי יא, יז) גומל נפשו איש חסיד, עד כאן לשון הגמרא:

כ״הוזה לשון התוספות שם, אמר שמואל כל היושב בתענית נקרא חוטא, וקשיא דאמרינן בפרק החובל (ב"ק צא, ב) החובל בעצמו רשאי, אבל אחרים שחבלו בו חייבין. ומפרש התם הא דאמר החובל בעצמו רשאי, אמר שמואל ביושב בתענית, אלמא משמע דשמואל קאמר דהיושב בתענית לא נקרא חוטא. וי"ל דודאי הוה חוטא כדאמרינן הכא מק"ו מנזיר כו', אבל מכל מקום המצוה שהוא עושה התענית גדול יותר מהעבירה ממה שמצער נפשו, דמצוה לנדור כדאמרינן (ברכות סג, א) הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, ומכל מקום יש בו קצת חטא, מידי דהוה אמתענה תענית חלום בשבת דקורעין גזר דינו ונפרעין ממנו תענית של שבת (ברכות לא, ב). ומאי תקנתיה, ליתיב תעניתא לתעניתא, עד כאן לשונם:

כ״ווכך כתבו בפרק החובל (בבא קמא דף צ"א) (ב) וזה לשונם שם, אלא שציער עצמו מהיין, לכאורה משמע דבנזיר טהור נמי קאמר דנקרא חוטא. ובפרק מי שאמר הריני נזיר מגלח (נזיר יט, א) קסבר ר"א הקפר נזיר טהור חוטא, והיינו טעמא דכתיב קרא בנזיר טמא מפני ששנה בחטא. וכן בפרק קמא דנדרים (י, א). ותימה דבפרק קמא דנזיר (ג, א) פריך נזירות מילתא דעבירה ואמרינן ליה נאה, ומשני אפילו לר"א הקפר דאמר נזיר חוטא הוא, הני מילי טמא, דאיידי דבעי מסתר דלמא אתי למעבר על נזירותיה, אבל נזיר טהור לאו חוטא קרי ליה. ואומר ר"ת, דהא דקאמר דלא הוה חוטא, היינו שמצוה גדולה מהעבירה, דמצוה לדור כדאמר (ברכות סג, א) הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, מכל מקום קצת יש חטא, מידי דהוה אמתענה תענית חלום בשבת כו' (ברכות לא, ב). והכי קאמר בנזיר אפילו ר"א דאמר נזיר חוטא, הני מילי נזיר טמא שהוא עיקר חוטא, אבל נזיר טהור לא חשיב ר"א כל כך חוטא, עד כאן לשונם:

כ״זואני אומר באימה וביראה וברתת וזיע נגד כבוד התוספות, כי דבריהם דחוק בענין הזה. אך נראה בעיני, אף שמואל מודה מי שפגם באיזה עבירה קלה או חמורה, בודאי צריך לסגף עצמו ורשאי להחמיר להתענות עד שידע בבירור שאין בו סיג ורושם וכתם. הנה דוד המלך ע"ה אמר (תהלים קט, כד) ברכי כשלו מצום. ר' יהושע הושחרו שיניו מחמת הצומות על שאמר בושנו מדברי בית שמאי (חגיגה כב, ב). רב הונא אתהפיך ליה רצועה ויתיב מ' יום בתענית. ובירושלמי (שבת ה, ד) אהא דאמרינן פרתו של ר' אליעזר בן עזריה היתה יוצאת ברצועה כו', אמרו רז"ל, א"ר חנינא פעם אחת יצאה והושחרו שיניו מהצומות, וכן הרבה בתלמוד. ודברי שמואל לא נאמרו אלא במי שהוא חסיד טהור וקדוש ולא טעם טעם חטא, איש כזה לא יתענה. אבל מי שנפגם, יתענה ויתענה. ועל זה מוקי שמואל המשנה שאדם רשאי לחבול בעצמו, דהיינו בתענית כי לא זו שמותר לו להתענות, אלא אף מצוה קא עביד לכבס הכתם. והא דאמר רשאי דמשמע פטור בעלמא, זה תני בשביל הסיפא, אבל אחרים שחבלו בו חייבים:

כ״חוענין אשר חטא על הנפש הוא כך. זה שקיבל עליו נזירות בודאי היה משער על עצמו כמה זמן צריך להיות נזיר כדי שיזדכך את עצמו, ובזה עשה מצוה שהזיר את עצמו. ואחר כלות זה הזמן שקיבל, אזי לא יוסיף לענות נפשו בכדי, מאחר שנטהר. והנה כשנטמא במת, ואז הדין הוא ימים הראשונים יפלו, נמצא גורם לעצמו עינוי וצער יותר ממה שהיה משוער שמחויב לסבול. נמצא בזה המותר ציער עצמו בכדי וחטא על הנפש. ורבי אליעזר החולק על שמואל סבירא ליה, אפילו מי שהוא טהור ונקי בלי חטא, ורוצה להתענות בשביל תוספות קדושה לקדש חומרו, נקרא קדוש במצי לצעורי נפשיה. וריש לקיש סבירא ליה נקרא חסיד:

כ״טוהרואה סוטה בקלקולה, אפשר שאף שמואל מודה שיזיר עצמו מן היין, אפילו איש חסיד וקדוש, בשביל לעשות גדר על מה שראה, מצוה הוא להזיר במצי לצעורי נפשיה. ור"א וריש לקיש סבירא להו דהעושה כן תמיד במצי לצעורי נפשיה נקרא קדוש או חסיד, אבל בלא מצי צעורי נפשיה והוא טהור ונקי מכל חטא, על זה אמר ריש לקיש בעצמו (תענית יא, ב) אין תלמיד חכם רשאי לישב בתענית, מפני שממעט במלאכת שמים, וזה במי שלא חטא. אבל מי שחטא יצטער ויצטער, כמונו היום בעונותינו הרבים דורות ההם המלאים חטאת נעורים וזקנים. ואף מי שלא חטא בחמורות, מכל מקום הכל באבק לשון הרע ובשיחה בטילה ובביטול תלמוד תורה, והרבה שאדם דש בעקביו, אז אפילו לשמואל יתענה ויתענה, והלואי שיספיק לו כשיהיו כל ימיו תעניות:

ל׳וממה שכתבתי, ניחא מה שהקשו התוס' בפרק החובל, דלפעמים איתא דר"א הקפר מיירי אף בנזיר טהור, ולפעמים איתא דדוקא בנזיר טמא. והיינו כשאיש טהור ונקי מחטא מזיר עצמו בנזירות שלא לשום סיבה, רק כדי לקדש את עצמו בתוספות קדושה, לפי דעת שמואל יהיה חוטא אף במצי לצעורי נפשיה. ולר"א ולריש לקיש דוקא בלא מצי צעורי נפשיה. אבל אם הזיר את עצמו בשביל איזה פגם שבו, או לעשות גדר בשביל איזה פירצה שראה קלקולה, אזי מצוה עביד במה שמקבל נזירות באומדן דעתיה דמצי לקיים, אבל ביותר מאומדן דעתיה שאז נעשה טהור ונקי אז הוא חוטא על הנפש בזה המותר. ועל כן כשטימא את עצמו והימים הראשונים יפלו, אז בזה המותר חטא על הנפש בודאי:

ל״אואין להקשות בפרק מי שאמר הריני נזיר מגלח (נזיר יט, א), שאמר והרי בנזיר טמא כתיב, ואנן אפילו נזיר טהור קאמרינן. קסבר ר"א הקפר נזיר טהור נמי חוטא הוא, והיינו טעמא דכתיב בנזיר טמא, והואיל ושנה בחטא. פירש רש"י, והא האי קרא בנזיר טמא כתיב, ואנן היכי משמע לן בנזיר טהור, עד כאן לשונו. כוונת פירושו הוא, הלא האי קל וחומר שיליף ר"א הקפר ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין כו' שייך ג"כ בנזיר טהור, ואם כן הוה ליה למכתב וכפר עליו מאשר חטא על הנפש בנזיר טהור, וכן הוא שם בתוספות. והוצרך לתרץ מפני ששנה בחטא:

ל״בולפי מה שכתבתי נוכל לומר דעל כן לא כתב בנזיר טהור, משום דמיירי בענין שאינו חוטא, דהיינו שקיבל עליו נזירות כפי המצטרך לנקות אותו ולזככו, או מפני איזה תקון פרצה. משא"כ בנזיר חוטא שהימים הראשונים יפלו, דעל כל פנים חוטא על הנפש מה שנוהג יותר ממה שהיה אומדן שלו. דיש לומר דמקשה שפיר לענין דינא למה לא אשתמט בשום דוכתא דאף נזיר טהור, כשהוא חוטא על הנפש ומצער עצמו, יביא זה הקרבן הבא מחמת חטא על הנפש, דהיינו שתי תורים או שני בני יונה, נוסף על הקרבנות שמביא הנזיר ביום מלאות נזרו, שהם גזירת הכתוב מטעם אחר. ואנחנו לא מצינו בנזיר טהור אף כשהיה חוטא על מה שציער, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, לא מצינו שמחויב להביא אלו שני תורים או בני יונה, וקשה מאי טעמא. על כן הוצרך לתרץ דלא חייבו התורה להביא ב' תורים או בני יונה מחמת שחטא על הנפש אלא א"כ שנה בחטא, ופירשו התוספות, הואיל ושנה בחטא שלא נזהר מטומאה והאריך צער על צערו מהיין, עכ"ל. הם הולכים לשיטתן כמובן בדבריהם דלעיל שכל מצער עצמו נקרא חוטא. אבל לשון רש"י הוא בענין אחר וזה לשונו, הואיל ושנה בחטא, שכבר הזיר עצמו מהיין, ועכשיו שינה בחטא שהיה לו לזהר מן הטומאה ונטמא, עד כאן לשונו:

ל״גוהנה לכאורה פירוש התוספות יותר מרווח, שהם פירשו גם שינוי בחטא על שציער, ואז ניחא דברי ר"א הקפר שתלוי הכל במה שציער. אמנם לרש"י שנוי החטא הוא במה שנטמא:

ל״דאמנם דע, דאף לדברי רש"י הכל הוא מצד שציער עצמו, והוא על דרך בפ"ק דנזיר ריש דף ג' (א) אפילו לר"א הקפר דאמר נזיר חוטא, הני מילי גבי נזיר טמא, דאיידי דבעי מסתר דאמר רחמנא והימים הראשונים יפלו כי טמא נזרו התם הוא דלמא אתי למיעבר על נזירותיה. אבל נזיר טהור לאו חוטא קרי ליה. וזה לשון רש"י, דאיידי דבעי מסתר, ימים הראשונים ומיהדר וממני זימנא אחריתי, אריכא ליה מילתא ודילמא אתי למעבר על נזירותיה, כדאמר בפרק קמא דנדרים (ט, ב) כשהן מטמאין ורבה עליהן ימי טומאה מתחרטין בהן ונמצאו מביאין חולין לעזרה, עד כאן לשונו. ואיתא שם בפ"ק דנדרים סוף דף ט' (ב), אי הכי אפילו נזיר טהור, פירש רש"י דדילמא מתחרט על נזירותו ונמצא מביא חולין לעזרה. ומתרץ דאמודי אמיד נפשיה דיכול לנדור, פירש רש"י דאי לאו דאמיד בנפשיה דיכול לעמוד בו לא הוה נדר ולא מתחרט כל היכא דלא נטמא, עד כאן לשונו:

ל״ההרי מבואר דשנוי החטא במה שנטמא תלי בצער היין דאז מתחרט ומביא חולין לעזרה. ומה שכתב רש"י שכבר הזיר עצמו מהיין, נמצא סובר רש"י דבזה חטא חטא אחד, הלא לפעמים אינו חוטא כשמזיד עצמו לצורך וכדפירש:

ל״ויש לומר דרש"י כותב כן לפי דרך המקשה, למה לא אשתמט בשום דוכתא שיהא נזיר טהור צריך להביא ב' תורים או בני יונה בשלא הוצרך לנזירתו נמצא חוטא על הנפש וכדפירש. ועל זה תירץ אף שחוטא בזה לא שנה בחטא, לכך לא חייבו התורה בקרבן זה. אמנם כשנטמא הימים הראשונים יפלו אז מתחרט מחמת צער היין נוסף על האומדנא שהיה לו מה שיכול לסבול, אז שנה בחטא מחמת צער היין:

ל״זואין להקשות, נזיר שלא חטא על הנפש במה שציער את עצמו כי עשה לצורך רק אח"כ נטמא אם כן מה שנא בחטא יש כאן. יש לומר, כי יש שנה בחטא, כי חוטא על הנפש בזה המותר כמו שכתבתי לעיל. והנה אף שסובל זה הצער ואינו עובר על נזירותו, מכל מקום מוסיף חטא במה שמתחרט בלבו והוא כמביא חולין לעזרה:

ל״חובזה מתורץ שם בההוא סוגיא דפרק מי שאמר הריני נזיר מגלח דף י"ט (א), מאן תנא להא דתנו רבנן אשה שנדרה בנזיר ונטמא ואח"כ היפר לה בעלה מביאה חטאת העוף כו', ומוקי לה כרבי ישמעאל, וסבירא ליה כר"א הקפר דחטאת העוף באה על צער מהיין. משמע דוקא אם נטמאה, אבל אם לא נטמאה והיפר בעלה אינו מביא כפרה על שציערה עצמה. והתוספות שם כתבו מה שכתבו. אבל אין צורך בדבריהם. כי כבר מבואר שאין קרבן חטא על הנפש בא אלא דוקא כששנה בחטא, כך נראה לי פירוש הסוגיות:

ל״טוהכלל העולה, אדם שפגם הוא חוטא על הנפש דהיינו נשמתו כשאינו מזיר עצמו, ואדרבא יזיר ויזיר, יתענה ויתענה וכולי האי ואולי. ועל זה נאמר (מלאכי ג, ז) שובו אלי. ומי שהוא טהור ונקי מכל חטא, ומתענה כדי להוסיף קדושה ומצי צעוריה נפשיה שאינו מבטל מלימוד, זה נקרא קדוש לרבי אלעזר, וחסיד לריש לקיש. וכן מצינו (פסחים סח, ב) מר בריה דרבינא ציים כולא שתא לבר מעצרתא ופוריא ומעלי יומא דכפורי. ואם לא מצי צעורי נפשיה והוא טהור ונקי מהעבירות, לא יעשה כן, כי אין אומן בלא כלים, והגוף הוא כלי שבו מקיים המצות והתורה. אבל כשהכלי פגום, אז שבירתו היא טהרתו. וכבר הזכרתי לעיל (ד"ה ובמסכת שבת) חמשה שבירות לטהרה בכלי חרס שהוא האדם, ועל זה אמרו (ויק"ר ז, ב) הקב"ה משתמש בכלים שבורים. יהי רצון יקויים בנו (יחזקאל לו, כה) וזרקתי עליכם מים טהורים:

מ׳צריך האדם לנקות עצמו מכל חשד להראות שהוא נקי מה' ומישראל, כמו שמצינו בסוטה שהיתה צריכה להראות שהיא נקיה, ומבואר בזוהר (ח"ג קכד, ב) שכל ישראל עשו כן כדמות סוטה, דאיתא שם כדמיון זה עשה משה לכל ישראל במרה כשיצאו מהמצרים, שנאמר (שמות טו, כג) ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם, שנתן להם לשתות מי מרים המאררים, לפי שכל המצריים היו אומרים שכל בני ישראל שיצאו ממצרים הם ממצרים שבאו על נשותיהן של ישראל, והיו כמה בישראל שהיו חושדין לנשותיהן בכך, וכן הנשים חשדו לאנשים שנטמאו בנשי מצרים, בכן אמר הקב"ה למשה משה תבדוק את כולם במי המרים ולא יהיה נשאר לעז על בניו. ואז (שם כה) שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו, והכתוב מעיד אליהם באמרו (תהלים קכב, ד) שבטי י"ה עדות לישראל, כענין (במדבר כו, ז-יד עי' שהש"ר ד, כה) הראובני השמעוני וכן כולם ראש וסוף התיבה י"ה, לעדות שלא נטמאו במצריים. וכן כאן בודק הכהן במים את הסוטה ובשם הקודש:

מ״אהרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מהיין (ברכות סג, א). כתבתי לעיל (בדרוש לפ' במדבר-נשא ד"ה וסוד הענין) כי (במדבר ה, כז) והיתה האשה לאלה, היא מצד ארור הנחש שבא על חוה כו'. לכן יזיר עצמו מהיין, כי חוה סחטה אשכול של ענבים, ולאחר התיקון חוזר לברכה ברכת כהנים וכמו שכתבתי לעיל:

מ״בוהנה מברכת כהנים יוצא שם של י"ב ושם של ע"ב. וכתבו המקובלים גם יוצא מאלו הפסוקים שם של כ"ב, אשר זה נסחו אנקת"ם פסת"ם פספסי"ם דיונסי"ם בשכמל"ו. וכתב בצרור המור והוא טוב לשמירה ולכל הדברים, והאומרו דרך תפלה בזה הסדר יועיל לו מאוד. ובפרט כשיאמרו ברכת כהנים יאמר, אל נא קרב תשוע"ת מצפי"ך, פחדי"ך ס"ר תוציאם ממאס"ר, פד"ה סועי"ם פת"ח סומי"ם ישע"ך מצפי"ם, דל"ה יוקשי"ם וקב"ץ נפוצי"ם סמו"ך ידו"ד מפלתינ"ו, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד:

מ״גקח מאתם וגו' ונתת אותם אל הלוים (במדבר ז, ה). יש בכאן קושיא גדולה, לויים מאן דכר שמייהו, הלא באותו העת לא נבחרו הלויים כי לא נבחרו עד שנמנו ישראל, והמנין היה באחד לחודש השני ואז אמר הקב"ה (שם א, מט) אך את מטה לוי לא תפקוד כו', ומנאם בפני עצמם ובחר בהם וקדשם. וקרבן הנשיאים שש עגלות צב כו' (שם ז, ג), היה בחודש הראשון בראש חודש ניסן, כי קרבן נחשון היה בר"ח ניסן:

מ״דאלא הענין הוא שהקב"ה רמז למשה רבינו ע"ה שלעתיד יבחר בלויים לעבודת המשכן, והוא כמו פרשת ואתה תצוה (שמות כז, כ) ויקחו אליך שמן זית זך כו', שפירש רש"י לא כאן מקום הציווי רק שלעתיד יצוה אותו, כמו שכתוב סוף פרשת אמור (ויקרא כד, ב) רק שעתה הודיעו מה שצריך להכין. כן היה ענין בלוים, שרמז לו הקב"ה שלעתיד יבחרם בלווים. והטעם, כדי שיכינו הלוים את עצמם, דהיינו שיתעוררו ויטהרו ויקדשו כדי שיהיו מוכנים לקבל הקדושה, ועל דרך שאמרו (יומא לט, א) אדם מקדש עצמו מלמטה מעט, מקדשין אותו מלמעלה הרבה. והיו צריכין להכנה אף שהיו מוכנים מיום הולדו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ב"ר צד, ט) למוד הוא אותו שבט להיות נמנה מבטן, כן יעקב אבינו קידש את לוי שלא ישא את ארונו, על כל זאת היו צריכין להכנה. ראה כמה אדם צריך להכין עצמו תמיד שיתקדש מלמעלה: