שני לוחות הברית, תורה שבכתב, במדבר, נשא, בהעלותך, תורה אור, בהעלותךShenei Luchot HaBerit, Torah Shebikhtav, Bamidbar, Nasso, Beha'alotcha, Torah Ohr, Beha'alotcha
א׳ פרשת בהעלותך היא נגד מחנה ישראל. כי רמז הכתוב (במדבר ח, ו) קח את הלוים מתוך בני ישראל, כי הלוים נתנו כפרה תחתיהם, על כן סמכו ישראל את ידיהם על הלוים. והם היו מכפרים על עון העגל שעשו ישראל, כמו שהביא רש"י בשם רבי משה הדרשן. נמצא קדושת הלוים היא גורמת להיות ישראל קדושים. על כן הוזכרו ישראל בפסוק (שם יט) ואתנה את הלוים נתונים וגו' חמשה פעמים, נגד חמשה חומשי תורה כמו שכתב רש"י, ומהם נמשך חמשה מדריגות הנשמה שזכרתי בפרשת נשא (ד"ה ג' כשורש קטן) נפש רוח נשמה חיה יחידה. והלוים הם שלוחים של ישראל, ושליח של אדם כמותו (ברכות פ"ה מ"ה):
1
ב׳הרי יתבאר בכאן מחנה ישראל, ישראל קדושים הם ונטהרו מעון העגל, ונסמך אח"כ לטהרת העגל פרשת פסח שני. הנה ישראל כשעשו העגל המירו את כבודו בתבנית שור מכח ערב רב שהסיתו אותם, שעבדו מתחלה מזל טלה, וכשראו שנלקח בחרו במזל של אחריו, על כן בא מצות פסח שני באייר, שהוא על סדר חדשים במזל שור. כי הפסח מורה על בטול כחות המזלות כמבואר במקומו, ומורה בפרטית על ביטול מזל טלה שהוא הראשון היותר גבוה, והך הכפתור וירעשו הסיפים (עמוס ט, ח), ואלה הרשעים הערב רב שוטים היו ולא היו מבינים אם הראשון נלקה מכל שכן הבא אחריו:
2
ג׳ועוד יש בדבר הזה ענין נפלא. כי פסח שני הוא כפסח ראשון, כמו שפסח ראשון מורה על ביטול טלה והך הכפתור, כן פסח שני ממש מורה על ביטול טלה, על כן שוה בדינים שבגופו. ידוע כי הכל רומז השורש, הנה הפסחים רומזים על פסח הראשון שיצאו ישראל ממצרים, והיה אז פסח בהתחלת מזל טלה. וי"ד באייר אחריו הוא סוף מזל טלה, ושוה היא ההכנעה בין מכניעין אותו בתחלתו בין בסופו, כי נעוץ ראשו בסופו, וסופו בראשו:
3
ד׳ודבר זה מרומז בפסוק (שמות יג, ד) היום אתם יוצאים בחודש האביב. וקשה תיבת היום מיותר. וקבלתי, כי היום גרם, כי ביום הזה שיצאו ישראל ממצרים הותחל מזל טלה לצמוח להיות חודש האביב, והוכנע בתחילת צמיחתו על כן אמר היום, כי היום גרם. ואף שברוב השנים לפי החשבון התקופה לפעמים הכנסת טלה קודם ט"ו בחודש ניסן, ולפעמים אח"כ, אבל באותו הפעם הכנסת טלה היה ביום ט"ו, וסוף טלה היה ביום י"ד אייר, הרי שקולים שניהם. ואע"פ שברוב שנים אין חל כן, מכל מקום כל הכוונות הולכים אחר ההתחלה שהוא השורש כדפרישית, נמצא פסח שני סוף טלה הנוגע לתחלת שור:
4
ה׳ויש בפרשת פסח שני רמז למחנה ישראל, שכתבתי לעיל בהקדמת אלה הפרשיות, שהם מנפש אדם הראשון. כי הכהנים מהנשמה, והלוים מהרוח, וישראל מהנפש, וכן כתיב (במדבר ט, ו) ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, וקבלנו מהאלהי האר"י ז"ל שנדב ואביהו היו מצד נפש אדם הראשון, ואלו האנשים היו מישאל ואלצפן שנשאו את נדב ואביהו כמו שאמרו רז"ל (סוכה כה, ב). על זה בא הרמז (במדבר ט, ט) איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה. כלומר, טמא לנפש של עתה. או לנפש, שהוא בדרך רחוקה, כמו אלו שהיו טמאים לנפש שכבר היה מרחוק, דהיינו נפש אדם. ועל כן נקוד על רחוקה, להראות שהוא בפשוטו גם רומז לדבר זה:
5
ו׳וקרוב לזה מבואר בזוהר (ח"ג קנב, ב), שהוא מעשר נקודות שבאו בתורה, וכל אחד רומז לדבר אחד. או בדרך רחוקה, שהוא רחוק מהדרך אשר ישראל אחוזים בו, וטימא את עצמו עד שטימאוהו למעלה. והכי קאמר קרא, כי יהיה טמא לנפש, אבל לא טמאוהו למעלה שיהיה מרוחק מגבול הקדושה. או בדרך רחוקה, שטמאוהו למעלה ונתרחק מגבול הקדושה ואינו בדרך הקדושה אשר ישראל בתוכה וכאשר ירצו לתקן עצמם ולטהר, אזי יעשו פסחים בחודש השני, עד כאן. ודרכי קרוב לדרך הזוהר:
6
ז׳ועל הענין התעוררות ביטול הקליפות כחות הטומאה בא מצות פרשת חצוצרות וענייני התקיעה, תקיעה ותרועה שהוא הכל לערבב השטן ולהבהילו, ולהיות האדם מתעורר לתשובה. ונצטוו על זה לתקוע במקדש בכל יום, כי לא די בקרבן רק שצריך להתעורר בתשובה. וכן ביום שמחתכם ומועדיכם כו', כי השמחה קרוב להביא את האדם לידי בעיטה, על כן בא ענין חצוצרות להתעורר. וכמו כן בשעת הצרות כמו שכתוב (במדבר י, ט) וכי תבאו מלחמה בארצכם וגומר והרעותם כו' כי לי"י הישועה, על כן צריכין אנשי המלחמה להתעורר, ומכל שכן בעת צרה בר מינן:
7
ח׳ומרומז היצר הרע ג"כ בפסוק (במדבר י, ט) הצר הצורר אתכם, כי אין לנו צר הצורר כמוהו, ועל זה בא הרמז וכי תבאו מלחמה, וקשה וכי תבוא היה לו לומר. אלא מרמז על מלחמת האדם עם היצה"ר תמיד, לפעמים זה גובר, ולפעמים זה גובר, נמצא שניהם לוחמים. וכן במקרא העדה המצוה בחצוצרות, כדי שיתעורר לעשות הכל לשם שמים. וכן למסע המחנות, יתעוררו כדי שעל פי י"י יסעו ועל פי י"י יחנו, באופן שבשבתם בביתם בכל האופנים, ובלכתם בדרך, הכל יהיה הדביקות בו יתברך בהליכתם ובחזרתם. על כן כתיב בכפל (במדבר ט, יח) על פי י"י יסעו ועל פי י"י יחנו. והדר כתיב על פי י"י יחנו ועל פי י"י יסעו, מקיש החניה לנסיעה והנסיעה להחניה:
8
ט׳אחר השלמת הענין ותיקונו חזר למסעות. והמסע הראשון היה על מנת ליכנס לארץ ישראל שהוא במקום גן עדן שהושם שם האדם, וכמו שבאה ההבטחה על העתיד דכתיב ביחזקאל (לו, לה) ואמרו הארץ הלזו הנשמה היתה בגן עדן וגו'. ומספר מעלת ארץ ישראל אח"כ בפרשת (במדבר י, כט) ויאמר משה לחובב בן רעואל המדיני חותן משה נוסעים אנחנו אל המקום כו'. יש להקשות מתחלה אמר משה רבינו ע"ה לחותנו שילך עמנו והטבנו לך, ויתרו השיב לא אלך. ואמר לו שנית משה רבינו ע"ה והיה הטוב כו', מה הוסיף לו שיהיה מרוצה לילך. עוד קשה, והיה כי תלך עמנו והיה הטוב ההוא, בכפל שתי הויות. בשלמא ללשון אחד מרש"י (שם לא ד"ה והיית לנו) שפירש תהיה מאיר עינינו ניחא, מתחלה דיבר להנאת עצמו, על כן אמר אל נא אין נא אלא לשון בקשה, אחר כך דיבר להנאת עצמו והיה כי תלך עמנו כו', על כן והיה הטוב בבא בפני עצמה. אבל לשאר פירושים קשה. עוד קשה, בפסוק ראשון אשר האריך ואמר אשר אמר י"י אותו אתן לכם לכה אתנו והטבנו לך. אמר י"י אתן לכם ודיבר טוב על ישראל היה לו לומר:
9
י׳במסכת ברכות (ה, א) תניא, רשב"י אומר ג' מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנו אלא ע"י יסורין תורה, ארץ ישראל עולם הבא כו'. לכאורה קשה הלא סברת רבותינו ז"ל (ב"ב נג, א) לענין דינא הוא, הנותן בעין יפה נותן, ולמה נתנו על ידי יסורין. וזה אינו קושיא, כי היסורין ממרקין את החומר ומזככין אותו לקבל דביקות עליון, על כן באו יסורין מדוגמת המתנות, וראה בעיניך כי עול מצרים קדם לעול קבלת התורה כדי שיהיו מורגלים בעול. ועל זה רמזו הפסוקים כמה פעמים, (עי' ויקרא כה, מב) אשר הוצאתיך מבית עבדים כי עבדי הם, כלומר יסורי העבדות היו כדי לקבל מתנות עבודת הש"י על ידי התורה שהיא עול מלכות שמים:
10
י״אוקודם מתנת ארץ ישראל קדם ענין טרחם במדבר, כי המדבר היה מדוגמת קדושת ארץ ישראל. רבותינו ז"ל אמרו (עירובין ב, א) המשכן אקרי מקדש, ותכף שעשו איזה חטא נענשו, כענין בירושלים שאמרו (תנחומא פנחס יג) לא לן אדם בירושלים וחטא בידו, (ישעיה א, כ) וצדק ילין בה שהוא משפט צדק, והקב"ה גבה חובו למעט מעט, לקיים (עמוס ג, ב) רק אתכם ידעתי מכל העמים על כן אפקוד עליכם על כל עוונותיכם:
11
י״בוקודם מתנות עולם הבא מקדים לנו השם יתברך יסורין של ד' גליות, ואז תם עונך ולא יוסיף להגלותך. ובמדרש רבה פרשת לך לך (מד, כא) אברהם אבינו בחר בגליות כדי שינצלו ישראל מגיהנם ויזכו לעולם הבא, והיסורין ממרקין. ובני עליה זוכים שרואים עולמם בעולם הזה:
12
י״גאך יש להקשות לשון כפל, כמו שאמרו וכולן לא נתנו כו', דהכי הוה ליה למימר ג' מתנות נתן הקב"ה לישראל ע"י יסורין. אלא אחת דיבר ושתים זו שמענו, כי אלו ג' מתנות טובות הם כפולות, והטובה מכופלת בכל אחת מהן:
13
י״דומתחלה אקדים, כי יש חילוק בין טוב בחולם, לטוב בשורק הנקרא אצל מקצת מלופ"ם. כי טוב בחולם מורה על הטוב הנגלה. אבל טוב במלאפו"ם מורה על תוכיות הטוב העצמיות שבו שהוא הנסתר. כן מצינו בג' אלה, תורה, כתיב (תהלים קיט, עב) טוב לי תורת פיך בחולם, וכתיב (שם סו) טוב טעם ודעת הבינני, במלאפום. ארץ ישראל, כתיב (דברים ג, כה) ארץ טובה, בחולם. וכתיב (ישעיה א, יט) אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו, במלופ"ם. עולם הבא, אמרו רז"ל (קידושין לט, ב) לעולם שכולו טוב, משום דקשה לרז"ל מה מעליותא דקורא אותו טוב בחולם. ותירצו דאז לא יהיה נגלה ונסתר, רק הכל טוב הנגלה כהנסתר, ולא ימצא שום בחינת רע כי לא שייך לומר תוכיות רק כשיש חצוניית, זהו שאמרו שכולו טוב:
14
ט״וועל זה אמר הפסוק (תהלים לא, כ) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם. כלומר, בעולם הזה הטוב במלופ"ם הוא צפון, כי היא תוכיות והוא סוד אור הגנוז ובני עליה צריכין לחפש אותו. אבל לעולם הבא יהיה בפעולה נגלית נגד בני אדם, כי יהיה עולם שכולו טוב. והענין בשלשה אלה הם טוב בחול"ם, וטוב במלפו"ם, וכולו טוב. תורה טוב בחולם, הוא חלק הנגלה, דהיינו קיום מצות המעשיות בגשמיות. טוב במלפו"ם הוא ידיעת הסודות, לעתיד יהיה הכל רוחניית ויהיה כולו טוב. ארץ ישראל ארץ טובה היא הנגלה, וקדושת המקדש. טוב הארץ במלפו"ם הוא ארץ ישראל שלמעלה, כי המקדש של מטה הגשמיי מכוין נגד שלמעלה הרוחניי, ולעתיד יהיה כולו טוב הכל רוחניי, כי יוריד הקב"ה מקדש מלמעלה למטה וי"י יבנה בית. עולם הבא יש גן עדן התחתון, וגן עדן העליון היותר רוחניי, ושניהם הם טוב בחול"ם וטוב במלופ"ם, אבל להנצחיות יהיה נעימות נצח עולם שכולו טוב, וכבר הארכתי בביאור ענין זה במקום אחר:
15
ט״זועל זה תתבאר הפרשה. ויאמר משה לחובב בן רעואל כו' נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה'. רמז לו שני מיני טוב, בחול"ם, ובמלופ"ם. רמז לו כי לא אל המקום הנגלה לבד דהיינו ארץ טובה, אלא נוסעים אנחנו משם אל המקום אשר אמר ה', דהיינו המקום אשר רמז הש"י בפרשת משפטים דכתיב (שמות כג, כ) ולהביאך אל המקום אשר הכינותי, שפירש רש"י רומז אל המקדש שלמעלה המכוון נגד מקדש שלמטה. לכה אתנו והטבנו לך, משלנו. ואמר, כי ה' דיבר טוב על ישראל לבד, ולא על חסידי אומות העולם, אבל מכח דביקותך עמנו תמשך עליך הטובה:
16
י״זוהענין, כי כתיב (שמות טו, יז) מכון לשבתך פעלת ה', רומז על מקדש שלמעלה המכוון נגד שלמטה וכתיב (שם) מקדש אדני כוננו ידיך. וענין הידים רומזים לדברים עליונים, עשר אצבעות הידים שהם רומזים לעשר ספירות כדתנן בספר יצירה. והנה יש עשר אצבעות רגלים שהיא המדריגה למטה מעשר אצבעות ידים. וכתבתי במקום אחר (דרוש שקלים ד"ה ועל ענין זה) שעל זה רומז הפסוק (דברים לג, ג) אף חובב עמים כל קדושיו בידיך והם תכו לרגליך, רצה לומר, אף כשיש לך חיבה לאיזה מהעמים דהיינו מחסידיהם, עדיין יש חילוק ביניהם לישראל. כי קדושי ישראל הם דבקים בידיך, בעשר אצבעות הידים, והם לרגליך, עשר אצבעות הרגלים:
17
י״חוזהו רמז שקראו ליתרו כאן בשם חוב"ב, כי רומז על פסוק אף חובב. ורמז לו כי בהתדבקך עמנו והטבנו לך כמונו כמוך. והוצרך להבטחה זו, כי ה' דיבר טוב זה דווקא לישראל. ויאמר אליו לא אלך וגו'. יתרו לא הבין דברי משה רבינו ע"ה, והיה סבור שהוא מדבר כפשוטו על ארץ ישראל שלמטה, ואמר לו והטבנו לך כי ה' דיבר טוב על ישראל, כלומר מצד הדין ארץ הטובה דוקא לישראל ואין לגוים חלק בה, אבל והטבנו לך. על זה אמר לו יתרו, לא אלך כי אם לארצי, כי איני צריך לטובתך כי יש לי ארץ כארצכם. ואם בשביל המצות התלויות בארץ, העוסק במצוה פטור מן המצוה (ברכות יא, א), כי אלך אל מולדתי לגייר את משפחתי כמו שפירש רש"י בפרשת יתרו (שמות יח, כז) בפסוק וילך לו אל ארצו, לגייר בני משפחתו:
18
י״טויאמר אל נא, משה עניו מאוד דיבר לו בענוה להורות לו כי לא הבין דבריו, ואמר לו כלך מדרך זו ממה שהבנת, כי על כן, רצה לומר על ככה דברתי, אתה ידעת חנותנו במדבר, שהיה לנו ד' דגלים הרומזים לד' מחנות שכינה, ולד' חיות הסובבים הכסא, וגבוה מעל גבוה כמו שכתבתי לעיל, אם כן ראית שהשלמטה מכוון נגד שלמעלה, כן רמזתי לך בבית עולמים שהמקדש שלמטה מכוון נגד שלמעלה אשר כוננו ידיו. והיית לנו לעינים, רומז על הדביקות כמו שאמרו רז"ל (חגיגה ב, א) יראה יראה (שמות כג, יז), כדרך שבא לראות כך בא ליראות, זה הדביקות שהם העינים שלמטה ושלמעלה היית בינינו וראית':
19
כ׳ולאחר שרמז לו משה רבינו ע"ה כוונת דבריו הראשונים, הוסיף לו עוד בטוב הנצחיי שהוא כולו טוב, זהו שאמר והיה כי תלך עמנו. למעלה אמר לכה אתנו, וכאן אמר לשון עמנו, כי עמנו הוא יותר דביקות והתאחדות מאתנו, כי אתנו הוא מלשון את הרומז על הריבוי, כלומר דביקות הריבוי ביחד. ועמנו הוא התאחדות העצמיי, התאחדות ממש. דהיינו הרוחניות שלעתיד, אז והיה הטוב ההוא, הטוב הנעלם הצפון שהוא כולו טוב והטבנו לך:
20
כ״אוהנה זה המסע הראשון היה על מנת לכנוס לארץ שהיא כגן ה', אמנם חזרו וקלקלו מעין קלקול חטא אדם הראשון שחטא באכילה, וכן הם התאוו תאוה ויאמרו (במדבר יא, ד) מי יאכילנו כו'. וכמו שבא השטן לאשה להסיתה להפרי, כן נרמז בכאן (שם ח) שט"ו העם ולקטו. שט"ו, אותיות ושט שבו האכילה, וכשהוא שטו כלומר מתפשט, אז מתארך הוא"ו ונעשית נו"ן פשוטה, ואז הוא אותיות שטן. והשלחן של אכילה אשר ראוי להיות (יחזקאל מא, כב) זה השלחן אשר לפני ה', שלח"ן נתהפך לנח"ש המסית ומדיח, והארכתי בדרוש הזה במאוד בענין קדושת אכילה (שער האותיות) באות קו"ף קדושה, עיין שם באורך:
21
כ״בואמר הבשר עודנו בין שניהם טרם יכרת ואף ה' וגו' (במדבר יא, לג). הנה העולם עומד על התורה ועל העבודה (אבות א, ב). ומצאתי בסודות הרוקח שכתב בשיר השירים על פסוק אחד (ד, ב) שבא בכפל רק יש בו שינוי אחד, וזהו שניך כעדר הקצובות שעלו מן הרחצה שכולם מתאימות ושכלה אין בהם. וכתיב (שם ו, ו) שניך כעדר הרחלים שעלו מן הרחצה שכלם מתאימות ושכלה אין בהם. זה הפסוק רומז לעבודה ולתורה. כי אמרו רבותינו ז"ל (מגילה לא, ב) אמר הקב"ה לאברהם על מה ששאל (בראשית טו, ח) במה אדע כו', בזכות הקרבנות. אמר תינח בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מאי. אמר ליה הקב"ה יתעסקו בפרשת קרבנות, דהיינו עבודה. ואמר, כי הוא דבר מקובל שיש לבר ישראל ל"ב שינים, י"ו למעלה י"ו למטה, שיניך כעדר הרחלים הם רומזים לי"ו קרבנות כבשים בכל שבוע ושבוע בלתי חסר, והם י"ב תמידין כבש אחד בבוקר, וכבש אחד בערב, וביום השבת שני כבשים. הרי שיניך כעדר הרחלים כו':
22
כ״גשיניך כעדר הקצובות, הוא קריאת התורה בכללה, שהעדר הקצובות בכל שבוע הם י"ו, דהיינו שבעה בשבת. ובמנחה, ובשני ובחמישי, שלש שלש שלש הרי י"ו, על כן צריך אדם לשמור את שיניו בקדושה. דהיינו בעבודה, היו הכהנים אוכלים והבעלים מתכפרים (פסחים נט, ב). ולענין התורה, גם כן האכילה טובה כדי שיהיה בריא וחזק ויוכל ללמוד תורה. אבל אלו שחטאו, הבשר עודנו בין שיניהם כו' ואף ה' וגו' ומיתתם כפרתם:
23
כ״דומשהתחילו לחטוא, נתבטל בעת ההיא ענין מסע ארץ ישראל, שהיה ראוי להיות על ידי משה רבינו ע"ה, ואז היתה הארץ כגן ה'. ונתגרשו כמו שנתגרש אדם מגן עדן. וזהו שייכות הנבואה של אלדד ומידד (עי' ) משה מת, יהושע מכניסם, כי לכאורה קשה מה שייכות היה לנבואה זו במעשה הזההגה"האמנם במקום אחר ישבתי בענין אחר, כי יש להקשות מה מקום היה לכעוס על אלדד ומידד שהיו מתנבאים, עד שאמר יהושע אדוני משה כלאם. אלא הענין מרומז במה שאמר אלדד ומידד מתנבאים במחנה, כלומר נשארו במחנה שלהם ולא יצאו חוצה לעמוד סביבות אהל משה, להראות שאין הנבואה בא להם מצידם רק באמצעות משה רבינו ע"ה כמדליקין נר מנר, כמו שנאמר ויאצל מן הרוח אשר עליו, אבל הם נשארים במחנה, כלומר אין אנחנו צריכין לו. וזהו שהשיב משה רבינו ע"ה, מי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם, כלומר ולא שיאצל מן רוחי רק רוחו. וזהו שהתנבאו משה מת יהושע מכניס, כלומר כי יכול לחול נבואה אפילו בלי אמצעית משה, שהרי הוא ימות ויהושע יהיה הנביא שיחלק את הארץ. ועל ענין זה מתורץ, בחטא אהרן ומרים קרא ה' למשה גם כן צאו שלשתכם, ולא מצינו שדיבר שום דבר למשה רבינו ע"ה. אלא הענין כי אהרן ומרים היו עוסקים אז בדרך ארץ, ולא היו מוכנים לנבואה כי אם באמצעות משה רבינו ע"ה:. ונתקן הדבר קצת בהושבת שבעים זקנים ומשה ואהרן על גביהם, נגד שם של ע"ב היוצא מהחס"ד שעולה ע"ב כמו שכתבתי לעיל, ועולם חסד יבנה. וכן היה הדבר נוהג תמיד, שבעים סנהדרין והאב"ד והנשיא. הש"י ישיב שופטינו כבראשונה ולהיות המקדש וירושלים בבניינה:
24