שני לוחות הברית, תורה שבכתב, במדבר, נשא, בהעלותך, תורה אור, נשאShenei Luchot HaBerit, Torah Shebikhtav, Bamidbar, Nasso, Beha'alotcha, Torah Ohr, Nasso
א׳נשא את ראש בני גרשון וגו'. פרשה זו נגד מחנה לויה, כי אף שחושב פקודת קהת בפרשת במדבר, מאחר שהקהתים הם נושאי הארון, שהוא ג"כ משא הכהנים, על כן יחשבו הם בכלל שכינה ששם הכהנים, אבל בפרשת נשא הכל ממחנה לוים. ומתחיל בגרשון שהוא הבכור, ומצדו זכו כל הלוים להיות במקום בכורים:
1
ב׳במדרש רבה (ב"ר ו, א) יקרה היא מפנינים (משלי ג, טו), מדבר בקהת וגרשון, אע"פ שגרשון בכור, ומצינו שבכל מקום חלק הכתוב כבוד לבכור, לפי שהי' קהת טוען את הארון ששם התורה הקדימו הכתוב לגרשון, שבתחילה אמר נשא את ראש בני קהת, ואח"כ נשא את ראש בני גרשון וגו', הוי יקרה היא מפנינים, ואין פנינים אלא תחילה כמה דאת אמר (רות ד, ז) וזאת לפנים בישראל, עד כאן:
2
ג׳עוד לשון המדרש (שם ו, ב) ואם לחשך אדם, והלא גרשון הי' הבכור למה הקדים הכתוב לקהת לנשיאת ראש, ואחר מנה לגרשון. אף אתה אמור לו, לפי שקהת היה מטועני הארון שהוא קודש קדשים, ויצא ממנו אהרן הכהן שהוא קודש קדשים, וגרשון היה קודש, לכך הקדימו הכתוב לקהת. ומנין אתה למד שגרשון לא איבד גדולתו לפי שהיה בכור, שכן אתה מוצא כשם שאמר בקהת (במדבר ד, ב) נשא את [ראש] בני קהת, כך אמור בגרשון (שם כב) נשא את ראש בני גרשון. ומה שאמר הכתוב גם הם, שלא תאמר שלכך מנה בני גרשון שניים שהם פחותים מבני קהת, לאו כו', עד כאן:
3
ד׳נראה דהאי ויצא ממנו אהרן הכהן שאמר במדרש הוא תירוץ, שבא לתרץ על הקושיא הנופלת, על מה שאמר לפי שקהת היה מטועני הארון והנה היא גופא קשיא למה לא יהיה גרשון שהוא הבכור מטועני הארון. על זה תירץ כי יצא ממנו אהרן הכהן שהוא קודש קדשים והארון קודש קדשים. ואין להקשות קיצור בדברי המדרש, יאמר שלכך הקדים נשיאת קהת לגרשון מאחר שיצא ממנו אהרן, דזה אינו כלום, דאיך ידלג יחוס האבות מפני בניהם, על כן הוצרך להשיב שהקדים קהת בשביל קדימת קדושת עבודת הקודש שהיה מנושאי הארון. וזה הדבר של נשיאת הארון הוצרך להיות לקהת דוקא, מאחר שיצא ממנו אהרן שהוא כהן, ובנשיאת הארון היו משותפין הלוים עם הכהנים. על כן מתורץ למה הזכיר את אהרן, ולא את משה שיצא מקהת שהוא גדול מאהרן. כי משה בניו יקראו על שם שבט לוי, והוצרך כאן להיות שותפים בנשיאת ארון כהן ולוי על כן הזכיר את אהרן:
4
ה׳ומאחר שבא המדרש הזה לידי אבארנו. הנה מכח המדרש הזה מתורצים כמה קושיות בפסוקים. א' לעיל בנשיאת קהת הזכיר את משה ואת אהרן, ובנשיאות גרשון לא הוזכר רק משה לבדו, ובמררי לא שום אחד. ב' קשה למאי נפקא מינה אמר גם הם (ולמה לא הוזכר במררי, וגם לשון נשא לא הוזכר. וזה אפשר לתרץ דכלולים יחד גרשון ומררי, שהיו פקודא אחד דהיינו איתמר). ג' קשה השינוי בגרשון שאמר לבית אבותם למשפחותם, ובקהת אמר למשפחותם לבית אבותם:
5
ו׳ועל פי המדרש הנ"ל מתורץ הכל, בנשיאת קהת הזכיר גם אהרן שהוא הי' הסיבה, כמו שכתוב ויצא ממנו אהרן, ואצל גרשון לא הוזכר. ומשה הוזכר לגדולת גרשון, כמו שכתוב גם הם כו', ועל כן הוזכר ג"כ לשון נשיאת, ואמר לבית אבותם, מצד האבות הגדולה לגרשון כי הוא הבכור. אבל אצל קהת הקדים למשפחות מצד המשפחה, כי יצא ממנו אהרן. ובבני מררי כתיב למשפחותם לבית אבותם, משפחות יותר חשוב מבית אבותם, כי מררי הצעיר, וגדולים מהם משפחתו, דהיינו קהת מצד הארון, וגרשון מצד הבכורה. וכבר כתבתי כי גרשון מצד הבכורה כולל הלויים שנתנו תחת בכורי ישראל, על כן תמצא כתוב אצל כלל הלויים הלשון של בית אבותם למשפחותם כמו שכתוב אצל גרשון, כי כן כתיב בפרשת במדבר (ג, טו) פקוד את בני לוי לבית אבותם למשפחותם:
6
ז׳ועל ענין קדימת התורה להבכורה, הביא הפסוק יקרה היא מפנינים, ומפרש פנינים לשון פנים כו'. וקשה מפנים הוה ליה למימר, ומה זה מפנינים עם ב' נוני"ן. ועוד קשה במה שאמרו ומנין שלא אבד גרשון גדולתו לפי שהוא בכור כו', וקשיא סיפא לרישא, דאמר דאבד, והקדים את קהת מפני שהי' מנושאי הארון. אלא הענין הוא פנינים מורה על הכפל, וכאלו היה כתוב ב' פעמים פנים. והענין כי תכלית היה בשביל אדם שיקבל את התורה כמו שכתבתי לעיל בענין נעש"ה אד"ם. ואדם הוא הבכור לכל מין האדם, כי הוא הראשון. והנה ישראל נקראו אדם, ועל כן נקראו בכור כמו שכתוב (שמות ד, כב) בני בכורי ישראל. אמנם זו הבכורה קדמה ללוים מלישראל, כי הם בבחינת רוח האדם העולה, וישראל נפש כמו שכתבתי לעיל, על כן כתיב בשבט לוי (דברים לג, י) יורו משפטיך ליעקב. וזה הכל מצד התורה הנגליית שהיא תורת האדם, דהיינו המצות אשר יעשה אותם האדם ואת אשר יזהר מהם. אמנם התורה הרוחניית היא הבכור האמתי כי קדמה להעולם אלפים שנה, והיא התורה הרמוזה בלוחות תורת ה' שנשאו הקהתים, כי הלוחות מעשה אלהים המה, כמו התורה הקדומה. נמצא שזוהי בכור להתורה הנתנה לאדם לקיים המצוה הנגלות, ועל כן הוזכר קהת בראשונה, מאחר שנשא את הארון ששם התורה ברוחניית, והיא הבכור כי קדמה לעולם. נמצא בבחינה זו דין בכורה לקהת ועל כן הוקדם. נמצא שענין גדולת גרשון שהיא הבכורה גרם להקדים את קהת הנושא ענין בכורה האמיתית ובזה נתגדל מעלת הבכורה וכבוד הוא לגרשון שהיה בכור למטה להגדיל מעלת הבכורה:
7
ח׳ועל זה יתבאר מפנינים, כאלו היה כתוב ב' פעמים מפנים, מפנים. ופנים פירושו בכורה כמו וזאת לפנים. ואמר שהתורה יקרה מבכורה. ופנים השני היא נתינת טעם למה יקרה מפנינים, לפי שהיא עצמה פנים, דהיינו התורה הקדומה. ואז המ"ם של מפנינים מפורשת על ב' דרכים. מפנים הראשון אז המ"ם מ"ם היתרון. ומפנים שני פירושה ב' כמו בשביל, כלומר מאחר שהוא פנים, כלומר קדומה:
8
ט׳נשמע מכל הלין שבני קהת המוזכרים בפרשת במדבר מישך שייכי לכהנים שהוא מחנה שכינה, ופרשה זו נשא בני גרשון כו' היא מחנה לויה שהם רוח אדם כמו שכתבתי. וזה יהיה ענין הזכרה בפרשה זו, כמה קלקול הבא מחטא אדם ותיקונו:
9
י׳כבר נודע מי שיש בו חלק נשמה גבוה מעל גבוה בסוד האצילות אין חטא בא על ידו. אבל כשלא זכה רק לרוח, אז יכול לבוא לידי חטא ע"י הסתת הנחש שעבר בה רוח קנאה ומזה נמשך רוח הטומאה. ודוד המלך ביקש תמיד על רוח הקודש ורוח חכמה ותבונה, ואמר (תהלים נא, יב) רוח נכון חדש בקרבי. ולעתיד יקויים (זכריה יג, ב) ואת רוח הטומאה אעביר:
10
י״אעל כן אחר שהזכיר פרשת הלוים ומניינם לעבודת הקודש מבן שלשים ועד בן חמשים, שמספר זה מורה על רוח הקודש שנתלבשו והיו דבקים בשמו הגדול ידו"ד מלמטה למעלה, כי מספר שלשים רומז על ו"ה מהשם, שכן ו' פעמים ה' עולה שלשים. ומספר חמשים רומז על י"ה מהשם, שכן י' פעמים ה' עולה חמשים. ומספר הזה תמצא בציוני בתיבת נח והבאתיו בפרשת נח (תו"א ד"ה אבל לנח) עיין שם:
11
י״בנמצא עבודת הלויים עבודת קודש הי' רוח הקודש, על כן ציוה אח"כ להעביר רוח הטומאה מהקודש, ולשלוח מן ג' מחנות ג' מיני טמאים. טמא מת, ממחנה שכינה. זב, ממחנה לויה. מצורע, ממחנה ישראל. מת אין טומאתו כל כך רק במה שהיה ראוי להיות חי לעולם והיה דבק בהש"י שהוא נצחי כמו שכתוב (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום. ומי שהוא במחנה שכינה ציוה ה' את הברכה חיים עד העולם. ועתה לאחר קלקול האדם, והגוף נעשה חומרי, הנה טוב מאוד זה המות ויקר בעיני ה' המותה לחסידיו, והמות גורם לנשמתו הנצחיית, מכל מקום המיתה לפי שעה היא פירוד, על כן נשתלח ממחנה שכינה:
12
י״גזב היא טומאה יוצא מגופו יותר חמורה, וזה בא מצד הנחש שהטיל זוהמא כו' ומזה נמשך הנידות והזיבות וטומאת קרי. ואלו לא חטא האדם הי' הזרע זרע קודש ולא הי' מטמא, ועתה נעשה טיפה סרוחה, על כן נשתלח מחוץ למחנה שניה, מכל מקום יש לו איזה תיקון, דהיינו המקדש עצמו בשעת תשמיש בקדושה נפלאה, אז נתקדש ונעשה בור סוד שאינו מאבד טיפה, כלומר שאין הטיפה הולכת לגמרי למקום האיבוד:
13
י״דאבל מצורע הוא רושם עצם הטומאה, ולטומאה זו אין תיקון בעודה בו. ואז טמא אף חלק נפש שהיא מחנה ג' מחנה ישראל, כמו שכתוב (משלי כא, כג) שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו, ואמרו בזוהר (עי' ויק"ר טז, ב) אל תקרי מצרת, אלא מצרעת, כי צרעת בא מלשון הרע. ואף שחזינן הרבה בני אדם שאומרים לשון הרע ואינם מצורעים, זהו יותר גרוע כי חלק נפש שבו מצורע בר מינן. ושלוחו חוץ לשלשה מחנות:
14
ט״וודע כי מקדש שלמטה ומחנותיו, רומזים למקדש שלמעלה ומחנותיו. ושלוח טמאים למטה, רומז על כוחותם למעלה שלא יכנסו למקדש שלמעלה, כי תמיד מתאוים הקליפות לכנוס פנימה בסוד (משלי ל, כג) שפחה כי תירש גבירתה, וישראל קדושים וטהורים שומרי משמרת המקדש ומחניהם קדוש:
15
ט״זובזה מקושרת אח"כ פרשת (ה, ו) איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האד"ם למעול מעל. רצה לומר, אדם קדמאה כי הוא המשיך היצר הרע עליו לו ולדורותיו הבאים אחריו אשר מזה נמשך החטא והעון. ואמרו למעול מעל, רז"ל אמרו (ברכות לה, א) כל הנהנה מעולם הזה בלא ברכה, כאלו מעל בקדשי שמים. וכן אדם הראשון היה מועל, כי פרי שאכל היה מקדשי שמים והיה בלא ברכה:
16
י״זוסוד הענין, הנה העולם נברא בבי"ת ברכה כמו שאמרו במדרש (ב"ר א, י) התחיל בבי"ת בראשית, כך היא ברכה. וכשהלך אחר עצת הנחש הארור אז נתקלל ונתקלקל העולם וזה היה כשמעל, על כן הנהנה בלא ברכה מעל. והנה אמרו רז"ל (שבת קמו, א) בא נחש על חוה והטיל בה זוהמא. ועל זה נסמך אח"כ פרשת סוטה (במדבר ה, יד) ועבר עליו רוח קנאה. כבר כתבתי מענין רוח, ורוח קנאה הוא רוח הטומאה מצד הנחש שהיה באדם כשראה אותו משמש עם חוה. וכבר כתבו המקובלים שהפירוד שנעשה למטה ע"י (הנחש) [חוה] מכח שבא עליה נחש, נעשה גם כביכול בזיווג שלמעלה, סוד ד"ו פרצופין קיצוץ. זהו שאמר (שם יב) איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל. כבר פירשתי לעיל ענין מעל, ואמר איש איש שני פעמים, וכתב רש"י על פי רז"ל ללמדך שמועלת בשתים, באיש מלחמה שלמעלה, ואישה מלמטה. וסוד הענין כמו שכתבתי כי גרמה פירוד בין הדבקים שלמעלה, כי נכנס הקליפה במקום קודש וכמו שאמרו המקובלים על בא נחש על חוה והטיל בה זוהמא, רומז על חוה שלמעלה. וכבר כתב הפרדס שלמעלה חלילה אין הדברים כפשטן שנכנס הטומאה אל הקודש פנימה, אלא הענין הוא קול קטרוג הקליפות נשמע למעלה והדיין אמת ברוך הוא צריך לעשות דין אמת, והקב"ה חפץ חסד הוא ולהטיב לזולתו, אבל מכח הקטרוג צריך לעמוד מכסא רחמים לכסא דין ומונע השפע הטוב הראוי להיות נשפע להדבקים בו ונשפע אל החצונים, ודבר זה נקרא כניסת הקליפה בתוך הקדושה. והארכתי בזה בהקדמה שלי תולדות אדם. זהו סוד ועבר עליו רוח קנאה והיא נטמאה, או עבר עליו רוח קנאה וגו' והיא לא נטמאה, וכביכול מדבר מחוה של מעלה שנכנסת שם הקליפה בטומאה, זהו והיא נטמאה, אבל באמת היא לא נטמאה כי אין כניסה ממש ח"ו כדפירשתי:
17
י״חוהנה משביע הכהן אותה בשבועת האלה כי הם לקללה ולא לברכה, והקללה מצד ארור הנחש. והיה לוקח הכהן מים בכלי חרס ומן העפר אשר בקרקע המשכן. כן היתה יצירתו של אדם היה עפר מהאדמה ממקום מזבח האדמה, ואח"כ (בראשית ב, ו) אד יעלה להשקות ונעשה העפר ומים. וכשקילקל וחטא נעשה כלי חרס, כי הוא חרס מחרסי אדמה מצד העפר שבו, ומן המים שבו נעשה עלול לקבל טומאה, כי המשקין עלולין הן לקבל טומאה להיותן תחילה. על כן והשקה את הסוטה מתוך כלי חרס:
18
י״טוהנה האדם מצד שנעשה מהעפר היה ראוי להיות בטבע נכנע נפשו כעפר לכל. אמנם מצד המים שבאים מלמעלה ונובעים ומתפשטים נתלבש בקנאה ותאוה וכבוד שהוציאו אדם קדמאה מהעולם. זהו סוד שהמשקים עלולים לקבל טומאה:
19
כ׳ובמסכת שבת פרק המצניע (צה, ב) חושב רבא ה' מיני טהרה בכלי חרס. א' ניקב כמוציא משקה. ב' ככונס משקה. ג' כשורש קטן. ד' כזית. ה' כרימון. הנה האדם נברא להיות כלי לקבל השכינה, ואז היה כלי שרת כלי קודש. ועתה נעשה כלי חרס ואין לו טהרה אלא בשבירה כמו שכתוב (תהלים נא, יט) לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. א' כמוציא משקה, להוציא המשקים העלולים לקבל טומאה, זהו בחינת סור מרע. ב' ככונס משקה, בחינת ועשה טוב, היינו המשקים הטהורים יכנסו, ועליהם כתיב (יחזקאל לו, כה) וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם:
20
כ״אג' כשורש קטן, זהו מצד העפר שבו אשר גורם החומריות והגסות והעביות מכל מקום יש בחומר העפר רוחניות שהוא שרשו ועיקרו, ומזה בא כח הצמיחה, שהשורש בארץ וממנו נתגדל למעלה, כן יש בחומר האדם כח החומר ומרכזו ושורשו, זהו שרמז בשורש קטן. והנה בחומר יש שורש קטן, בערך שורש הנשמה שהוא שורש גדול, וכענין שקראו רבותינו ז"ל (סוכה כח, א) הויות דאביי ורבא דבר קטן לנגד מעשה מרכבה שהוא דבר גדול. כי הויות דאביי ורבא הם התלמוד בפעולת המעשים אשר יעשה האדם אותם בגשמיות, ומעשה מרכבה הם הרוחניות. והנה הם שני מדריגות גדולות, תלמוד, ומעשה. וכבר פלפלו רבותינו ז"ל (קדושין מ, ב) אם תלמוד גדול, או מעשה גדול. ותלמוד הוא כזית, כמו שכתב הזוהר בפרשת תצוה שמן זית זך כתית (שמות כז, כ), על התורה שהיא מאירה כמו שהשמן זית מאיר, אמנם היא מתשת כחו של אדם וכתית ומרור כזית. כרמון, הוא המעשים כמו שאמרו (ברכות נז, א) מלא מצות כרמון. הרי רמז חמשה שבירות בכלי חרס לטהרתו, ואז ממשיך חמשה מדריגות של הנשמה, דהיינו נפש רוח נשמה חיה יחידה. אשר על ה' מדריגות הנ"ל רמזו רבותינו ז"ל בפ"ק דברכות (י, א) בחמשה דברים דומה הנשמה להקב"ה כו', ואין כאן מקומו להאריך בזה:
21
כ״בואמר מנחת קנאות מזכרת עון, רצה לומר מזכיר עון הראשון של אדם שבא מחמת קנאה. [ואמרה] האשה אמן אמן, כי משביעה ע"י גלגול. ומכאן למדו רבותינו ז"ל (קדושין כז, ב) גלגול שבועה:
22
כ״גדע כי יש בזה סוד. אלו לא היה חטא אדם הראשון שגרם לחוה להיות סוטה שבא הנחש כו' אז תמיד היו נשמות חדשות, ולא היו צריכין לבא לידי גלגול. אבל בעונותינו הרבים הם מגולגלים. והם גלגול שבועה, כי משביעים להנשמות טרם בואן לגוף כמו שאמרו רבותינו ז"ל (נדה ל, ב):
23
כ״דואם לא נטמאה האשה וטהורה היא ונקתה ונזרעה זרע (במדבר ה, כח). לכאורה מאחר שאמר ואם לא נטמאה, ממילא היא טהורה, ומה צריך לומר אח"כ וטהורה היא. אבל לפי הסוד רומז, אף מי שנטמא בעון ונעשה טהור על ידי תשובה, אז ונזרע זרע, כי גדולה תשובה שזדונות נעשים כזכיות (יומא פו, ב):
24
כ״האחר כך נסמכה פרשת נזיר, ואמרו רבותינו ז"ל (ברכות סג, א) הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. מכל אשר יעשה מגפן היין [וגו'] לא יאכל (במדבר ו, ד), והוא סוד הפרי של אדם היה גפן. וחוה סחטה אשכול של ענבים והוא יין המשכר, על כן ענבים לחים ויבשים לא יאכל. לחים, מורה על מדת הדין הקשה. יבשים, מדת הדין הרפה. ומיין שסחטה חוה באה מיתה לעולם, על כן הנזיר על כל נפשות מת לא יבא:
25
כ״ווהנה כתיב אצל הנזיר כי נזר אלהיו על ראשו, כמו שכתוב בכהן כי נזר שמן משחת אלהיו עליו. כי הנזיר הוא כמו כהן שלא יטמא למת, ונקרא קדוש. אמנם יש יותר מעלה בנזיר כי הכהן לא זכה להנזר אלא על ידי שמן המשחה, אבל הנזיר נזר אלהיו עליו. ודבר זה צריך ביאור, ויתבאר ג"כ בזה מה שאמר, כי יפליא לנדור נדר נזיר, ויהיה מופלא פירושו מכוסה ונעלם, כמו (דברים ל, יא) כי לא נפלאת היא ממך:
26
כ״זוהענין, כי אלו לא חטא אדם היה גופו קדוש כתנות אור, ועתה נעשה כתנות עור ובשר חומרי והושם בגן עדן לעבדה ולשמרה כי היה ראוי לעבודה כי לא היה זר. ועתה בהתלבשות כתנות עור נעשה זר, עד בוא אהרן שהוא במקום אדם ונתקן הזרות שבו ע"י שמן משחת קודש. ועיין לעיל בפרשת תצוה (ריש תו"א ד"ה ובזה יובן) מה שכתבתי מזה בענין משה רבינו ע"ה שהיה משמש בחלוק לבן (ע"ז לד, א), כלומר שלא היה זר מעולם, כי מעת שנולד נתמלא הבית אורה עד שלבסוף קרן אור פניו והוא היה מלובש בכתנות אור, וזהו חלוק הלבן. נמצא לא היה זר, ולא הוצרך לתיקון, כי לא בא הזרות אלא לאחר שנסתלק כתנות אור המאיר, ונגנז זה האור עד לעתיד, כמו שנגנז אור העליון, ומשה רבינו ע"ה זכה תכף לאורה:
27
כ״חהנה הנזיר שפורש את עצמו מהיין, כוונתו הוא לילך במופלא, כלומר במה שנתכסה להיות כאדם קודם שחטא, דהיינו היפך התאוה שגרם לאדם להיות נפשט מכתנות אור. והיה ע"י גפן, כי גפן היה, והוא אומר הריני נזיר, כלומר אפרוש את עצמי מהתאוות בכל יכולתי, וקובע זמן במה שאפשר לגופו להתקיים, כי מה שהוא הכרחיי לקיום הגוף כדי שתשאר הנשמה דביקה בגוף אין זה נקרא הולך אחר התאוה:
28
כ״טוהנה נצטווה לגדל שער, ואח"כ במלאות ימי נזרו לגלח, כי אין ספק שהשער הגדיל ביותר אז הגלוח הגמור יפסיד תואר בן אדם ואינו מבקש תאוה, מה שאין כן בדרך אמצעי מסלסל בשערו. ואיתא בנזיר ריש פרק קמא (ד, ב) אמר שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא, אלא פעם אחת בא אחד לפני מן הדרום ראיתיו יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים, אמרתי לו מה ראית להשחית שערך זה נאה. אמר לי, רועה הייתי לאבא בעירי, והלכתי למלאות מים מן המעיין ונסתכלתי בבואה שלי ופחז יצרי עלי ובקש לטרדני מן העולם. אמרתי לו, רשע למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה, העבודה שאגלחך לשמים. מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו ואמרתי לו, בני כמותך ירבו נודרי נזירות. עליך הכתוב אומר (במדבר ו, ב) איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה', עד כאן. וזהו נזר אלהיו עליו, כלומר נכנס בגדר אדם הראשון קודם שחטא שלא היה זר ואז היה נזר אלהיו בלי שום אמצעי, כמו הכהן שהוצרך לשמן, וזה הנזר עליו כל זמן נזרו, אבל בכלות הזמן וישוב להיות כשאר בני אדם אזי מסתלק ממנו הנזר, ועל זה הוצרך להביא קורבנות דוגמא של אדם הראשון שהוצרך לקרבן אחר שחטא כמו שאמרו רז"ל שור שהקריב אדם (שבת כח, ב), וזהו טעם קרבן הנזיר:
29
ל׳אח"כ פרשת ברכת כהנים. כבר כתבתי כי העולם נברא בבי"ת שהיא ברכה, ומכח ארור הנחש נתקלקל ונתקלקלה, אשר מזה נמשך איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האד"ם, וענין הסוטה והרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מהיין (סוטה ב, א), וזה תיקון לחטא אדם. ואז חוזר ובא לברכה ע"י הכהן, כי אהרן הכהן הוא תיקון האדם, כמבואר לעיל בארוכה. ואמר כ"ה תברכו, רומז על בנין העולם שנברא כ"ה באלול כדעת רבי אליעזר (ר"ה י, ב), ועל כן בבראשית הבריאה נאמר (בראשית א, ג) יהי אור, יה"י עולה כ"ה:
30
ל״אוחנוכת נשיאים את המשכן היה כחנוכת העולם, כי המשכן ציור העולם. וקרבנות י"ב נשיאים כנגד השתלשלות כל העולמות, נגד י"ב צירופי שם הוי"ה שהם עולים ע"ב, בכללות כל אחד משבעה, כמו שכתבתי לעיל בפרשת במדבר. וכן בברכת כהנים ג' פעמים ידו"ד ידו"ד ידו"ד. וכתבו המקובלים שמכאן יוצא שם של י"ב שהוא גם כן ע"ב. כיצד, צירוף כל שם ידו"ד עולה כ"ד, כמו כל תיבה בת ד' אותיות צירופה כ"ד, ואע"פ שאינו עולה אלא י"ב מאחר שהה"א כפולה, מכל מקום יש חילוק בין ה' לה', ותציר כאלו אחת ה' רבתא, ואחת ה' זעירא. עוד תמצא בסוף הפרדס דרך אחר, כי צריך לצרף אלו י"ב צירופים בכפל אחד זכרים ואחד נקבות, כי כן יש י"ב שעות ביום, וי"ב שעות בלילה, הרי ידו"ד צירופו כ"ד, וג' פעמים כ"ד עולה ע"ב. זהו (במדבר ו, כז) שסיים ושמו את שמי ע"ל בנ"י ישראל, ראשי תיבות ע"ב, וע"ב עם ישראל תרי"ג:
31
ל״בוהנה שורש ומקור הכל הוא ד' אותיות שם ידו"ד, ומשם נמשך ד' חיות הנושאות הכסא, ואח"כ ד' מחנות שכינה הרי י"ב. ואח"כ בעולם הגלגלים י"ב מזלות, ונגד כל זה י"ב שבטים. וכמו שהמזלות הם י"ב, וששה שוקעים וששה עולים, כן הי' שש עגלות צב (הגה"ה, וכן ששה קצוות הם י"ב גבולי אלכסון), וי"ב בקר רומז על זה. נחשון שהוא נשיא הראשון שהקריב בראש חודש ניסן הוא בדוגמת טלה, וכתיב וקרבנו המורה חיבור, כי אין שייך בעצם ראשון בדבר העגול. וקערת כסף רומז לכדור העולם, ק"ל משקלו נגד ק"ל שנה של אדם שהוליד כו', עיין ברש"י שכתב הרבה רמזים, וכולם רומזים על תיקון העולם וקיומו על ידי התורה. וכל י"ב נשיאים כל אחד היתה לו כוונה בפני עצמו כמו שתמצא ברבות (פרשה יג-יד), על כן מפרש קרבן של כל אחד ואחד בפני עצמו, ולא אמרה בקצרה פלוני הקריב ג"כ כפלוני, וכל כוונתם לתיקון קיום העולם, ונגד האבות ואמהות שהם מעמידי העולם. ואז בהוקם המשכן שלמטה במילואו וטובו, אז הוקם המשכן של מעלה לעומתו:
32
ל״גובזה מבואר הפסוק (במדבר ז, י) זאת חנכת המזבח ביום המשח אותו. קשה, מתחיל בלשון נקיבה זאת חנכת המזבח, ומסיים בלשון זכר המשח אותו, והוה ליה למימר זה חינוך המזבח ביום המשח אותו. אלא המקדש של מטה מכוון נגד שלמעלה, ומקבל השפעה ממנו כמו אשה מבעלה, ולעתיד יהיה הכל זכר כמו שאמרו רז"ל בשיר חדש (שמו"ר כג, יא) כי ה' יבנה בית, ויוריד את המקדש מלמעלה להעמידו למטה, כמו שכתב הזוהר בפרשת פנחס שכן היה ראוי להיות כד נפקו ישראל ממצרים, שבקש הקב"ה לנחתא לון מגו שמיה רקיע, רק אח"כ חטאו כו', אבל לעתיד יהיה כן:
33
ל״דהכלל העולה, כל ענין כונות י"ב נשיאים היה לקיום העולם ותיקונו, אף שיהיו נפרדים בכוונתם ובהשגתם כמו שכתבתי. ולכל אחד היה ענין בפני עצמו, מכל מקום כולם נשתוו לכלל ענין הזה:
34
ל״הובזה מתורץ מה שכתוב זאת חנכת המזבח ביום המשח אותו, וקשה איך אמר שנתחנך ביום המשח, והלא לא נתחנך אלא עד י"ב יום. אלא הענין, כולם נמשכו אחר מחשבת נחשון, רק שאין כל הנביאים עולים בסגנון אחד כמו י"ב צירופי שם הוי"ה ששרשם שם ידו"ד, וזהו מרומז במדרש רבה (יד, יב) שאמר, בא הכתוב ללמדך שכל השבטים הם שוים וחביבים כולם כאחד לפני הקב"ה, שהעלה עליהם הכתוב כאלו ביום הראשון הקריבו כולם כאחד, לקיים מה שנאמר (שה"ש ד, ז) כולך יפה רעיתי ומום איך בך, עד כאן:
35
ל״וואז כראות אהרן שהם חנכו את העולם, והוא במקום אדם ולא חנכו, היה מצטער כדאיתא במדרש (תנחומא תצוה ב) למה נסמכה פרשת מנורה לחנוכת הנשיאים, לפי כשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו כשלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו, אמר ליה הקב"ה חייך שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות בקר וערב, עד כאן לשונו:
36
ל״זוהקשה הרמב"ן (במדבר ח, ב) למה נחמו בהדלקת הנרות ולא נחמו בקטרת בקר וערב ששבחו הכתוב (דברים לג, י) ישימו קטורת באפך, ובכל הקרבנות ובמנחת חביתין ובעבודת יום כפורים שאינה כשירה אלא בו, ונכנס לפני ולפנים וכו', והאריך מאוד בקושיא, עיין שם מה שכתב ומה שתירץ:
37
ל״חאמנם לפי דרכי הי' מבקש חינוך מה שהוא לחינוך העולם. אמר ליה הקב"ה חייך שלך גדולה משלהם שאתה מדליק את הנרות, כי זה רומז לבריאה ראשונה הכוללת כל הבריאות (בראשית א, ג) ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור, לעומת זה המנורה כאור שבעת הימים, ובא הרמז אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות:
38
ל״טודברי הרמב"ן שמפרש זה על נרות של חנוכה, ג"כ עולה יפה לפי דרכי. [כי] חנוכה היא גם כן חנוכת המזבח, וחל כ"ה לחודש כמו הבריאה הנרמזת בתיבת יהי אור, יה"י עולה כ"ה, והארכתי בדרוש חנוכה:
39