שני לוחות הברית, תורה שבכתב, חיי שרה, תורה אורShenei Luchot HaBerit, Torah Shebikhtav, Chayei Sara, Torah Ohr

א׳ענין הקבורה הוא בסוד (בראשית ג, יט) כי עפר אתה ואל עפר תשוב, תחילת הוויית אדם הראשון היה עפר מן האדמה שאמרו רז"ל (ירושלמי נזיר ז, ב) נטל עפרו ממקום שנאמר (שמות כ, כא) מזבח אדמה תעשה לי:

ב׳עוד אמרו (סנהדרין לח, ב), צבר עפרו מכל האדמה מארבע רוחות שכל מקום שימות שם תהא קולטתו לקבורה, כמו שהביא רש"י עליו הפירושים בפרשת בראשית (ב, ז), ושניהם אמת והולכים למקום אחד. כי נודע אדם הראשון הוא כולל כל הדורות הבאים ממנו, כי כולם תלויים בו בחייהם כמו שאמרו רז"ל (שמו"ר מ, ג) זה תלוי בראשו וזה בעיניו וזה בשערו כו', אף במותן לא נפרדו, כי האדמה אדמת קודש ממקום מזבח האדמה אשר נלקח ממנו האדם זו האדמה כוללת כל אדמת ד' רוחות העולם, כי שם משתיתו של עולם אבן שתייה שממנו הושתת העולם (יומא נד, ב). ואלו לא חטא, היה חי לעולם. אבל לאחר שחטא ונתגרש מגן עדן, כי אמר הקב"ה (בראשית ג, כב) פן ישלח ידו לעץ החיים וחי לעולם, ונגזר עליו המיתה:

ג׳מכל מקום יקר בעיני ה' המותה לחסידיו (תהלים קטז, טו), וטוב מאוד זה המות כי אז חוזר למעליותא דהיינו לגן עדן וחי לעולם חיי הנשמה ועולה ממדריגה למדריגה, על כן נקבר במערת המכפלה ששם פתוח פתח לגן עדן, כדאיתא בזוהר בפרשה זו (ח"א קכז, א), ר' יודא אמר, אברהם ידע בההיא מערתא סימנא, ולביה ורעותיה תמן הוה, בגין דמקדמת דנא עאל לתמן וחמא לאדם וחוה טמינין תמן. ומנא הוה ידע דאינון הוו, אלא חמי דיוקניה ואסתכל ואתפתח לי' חד פתחא דגן עדן תמן, וההוא דיוקנא דאדם הוה קאים לגבי'. ותא חזי, כל מאן דאסתכל דיוקנא דאדם לא אשתזיב לעלמין ממות, בגין דהא בשעתא דב"נ אסתלק מעלמא דחמי לי' לאדם, ובההוא זימנא מת. אבל אברהם אסתכל ביה וחמא דיוקנא, וחדא נהורא דנהיר במערתא וחד שרגא דליק, כדין תאיב אברהם דיוריה בההוא אתר, ולביה ורעותיה הוה תדיר בההוא מערתא, עד כאן לשונו:

ד׳הרי תחילת הויית האדם ממקום המזבח אדמה הכולל כל ד' רוחות האדמה, וסוף האדם במערת המכפלה ששם שלימותו לעלות ממדריגה למדריגה. והבורא עולם יתברך הוא היודע שאלו המקומות היו ראוין זה להתחלה וזה להסוף, ואדם הראשון כולל כל הדורות אף בעת מותן אשר מתראה להם מאחר שהם ענפים ממנו. וכדי שיהיה קבורתם קולטים מדוגמת מקום קבורתם אף שהוא בדרך רחוקה, מכל מקום יזכו מעין דוגמתו איש איש לפי מדריגתו, כי כשם שהווייתו כולל כל הדורות, כך קבורתו כולל כל הקברות כעין ענפים מתפשטים הכל לפי מה שהוא:

ה׳והנה אמרו רז"ל (אוצר המדרשים ג"ע גיהנם טז) שנשמת הצדיקים הם נקברים על גבי המזבח העליון, זהו ענין כשהגיע זמן שחיטת התמיד היו מסתכלין בחברון כדתנן ריש פ"ג דיומא (א) הרואה אומר ברקאי, מתתי' בן שמואל אומר האיר כל פני המזרח עד שבחברון, והוא אומר הן. כי אדם הראשון ניטל ממקום כפרתו ממקום מזבח אדמה, ונקבר בחברון ומשם ישוב למזבח של מעלה להיותו קרבן:

ו׳אף שאמרנו שכל הדורות נכללות באדם הראשון בחיים ובמותם לא נפרדו, מכל מקום הוא באמצעית האבות, ולא נקראו אבות רק אברהם יצחק ויעקב, וכן האמהות (ברכות טז, ב) ואנחנו בניהם, כי הם השרשים ואנחנו הענפים, והם אבותינו ואנחנו בנים להם. אבל הכל כח אדם וחוה ששניהם נקראים אדם. כיצד, אברהם ושרה הם תיקון אדם וחוה וקיומם, יצחק ורבקה הם קלסתר פנים של אברהם ושרה, ונתהווה העולם ע"י יעקב אבינו, שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם (ב"מ פד, א). ונתדבק בעץ החיים, כי אדם הראשון קלקל בעץ הדעת, והאבות התחילו לתקן הקלקול. אברהם שורש עץ הדעת טוב ורע לתקנו, ויצחק הוא עץ הדעת שממנו טוב ורע, ויעקב הוא התוכיות עץ החיים בתוך הגן מטרתו שלימה, אשר על אומה ישראלית אמר הש"י (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם, והם מוכנים לחיי עד:

ז׳ועתה אבאר אלו העניינים אחת לאחת. אברהם ושרה, תקון אדם וחוה. בזוהר (ח"א קכח, א), אר"ש בשעת דעאל אברהם במערתא ואעיל שם שרה תמן, קמו אדם וחוה ולא קבילו לאתקברא תמן, אמרו, ומה אנו בכיסופא קמיה קב"ה בההוא עלמא בגין ההוא חובא דגרימנא, והשתא יתוסף לנו כיסופא אחרא מקמי עובדן טבין דבכו. אמר אברהם, הא אנא זמין קמי' קב"ה בגינך דלא תכסיף קמיה לעלמין, מיד (בראשית כג, יט) ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו. מאי ואח"כ, בתר דקביל אברהם עלי' מלה דא, אדם עאיל בדוכתיה, חוה לא עאלת עד דקריב אברהם ועאיל לה לגבי אדם וקביל עלי' בניניה. הדא הוא דכתיב ואח"כ קבר אברהם את שרה אשתו, לשרה לא נאמר, אלא את שרה, לאסגויי חוה וכדין אתיישבו בדוכתייהו כדקא יאות, הדא הוא דכתיב (שם ב, ד) אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, ותנינן באברהם תולדות השמים והארץ, דא אדם וחוה. אלה השמים וארץ לא כתיב, אלא תולדות השמים וארץ, ולא תולדות בר נש ואינון אתקיימו בניני דאברהם. ומנלן דאתקיימו בגיני' דאברהם, דכתיב (שם כג, כ) ויקם השדה והמערה אשר בו לאברהם, ועד דאתא אברהם לא אתקיימו אדם וחוה בדוכתי הוא בההוא עלמא, עד כאן לשונו. אברהם קיום אדם, שרה קיום חוה:

ח׳יצחק ורבקה, יצחק קלסתר פניו של אברהם כמו שכתב רש"י בפסוק (בראשית כה, יט) אברהם הוליד את יצחק. ורבקה קלסתר פניה דשרה, וכדאיתא בזוהר (ח"א קלג, א), ויביאה יצחק האהלה שרה אמו, א"ר יוסי הא קרא קשיא, האהלה, לאהל שרה אמו מבעי ליה, מאי האהלה. דאהדרת תמן שכינתא, בגין דכל זימנא דשרה קיימא בעלמא, שכינתא לא אעדי מינה, ושרגא הוה דליקת מערב שבת לערב שבת, והוה נהיר כל אינון יומין דשבתא. בתר דמיתת, כבתה ההיא שרגא. כיון דאתת רבקה, כל אהדרת שכינתא ושרגא אדליקת^הגה"הורש"י הביא בפירושו ג' עניינים, נר דלוק מערב שבת לערב שבת, וברכה מצויה בעיסה, וענן קשור על האהל, ומשמתה שרה פסקו, וכשבאתה רבקה חזרו. וכן הוא בבראשית רבה (ס, טז). והזוהר (ח"א נ, א) שלא הזכיר רק נר דלוק, הוא רומז על מה שאמרו רז"ל (מדרש שמואל פ"ח) על פסוק (ש"א ג, ג) ונר אלהים טרם יכבה עד שלא שקעה שמשה של שרה נולדה רבקה בת זוגו של יצחק שנתבשר בה אברהם אבינו קודם מיתת שרה:
והנה שלושה אלה הם ג' מצות דנשים, נדה חלה הדלקה. נר דלוק, כמשמעו. ברכה מצויה בעיסה, בכח הפרשת חלה. ענן קשור על האוהל, סוד הזיווג בטהרה, כמו שכתוב (איוב ה, כד) ופקדת (את) נוך וידעת כי שלום אהלך. ונצטוו הנשים על זה כדדרש ההוא גלילאה בפרק במה מדליקין (עי' שבת לא, ב, לב, א) חוה כבתה נרו של עולם ע"כ כו', על כן שרה שהיא תיקון חוה, ורבקה קלסתר פניה דשרה, היו זהירים מאוד בשלושת אלה:. שרה אמו דדמיא לשרה בכל עובדתא. ר' יודא אמר, כמה דיוקניה דיצחק הוה דיוקניה דאברהם, וכל מאן דחמא ליצחק אמר דא אברהם, ודאי אברהם הוליד את יצחק. הכי נמי רבקה דיוקנה ממש הוה דיוקנה דשרה, ובגין כך שרה אמו ודאי. אמר ר' אלעזר בכלא הכי הוא, אבל תא חזי רזא איהו אע"ג דשרה מיתת, דיוקנא לא אעדי מן ביתא ולא אתחזית תמן מיומא דמיתה עד דאתה רבקה. כיון דעאלת רבקה, אתחזיאת דיוקנא דשרה דכתיב ויביאה יצחק האהלה וגו', מיד שרה אמו אתחזיאת תמן, ולא הוה חמי לה בר יצחק בלחודוי כד אעיל אמו, וע"ד (בראשית כד, סז) וינחם יצחק אחרי אמו, דאמו אתחזיאת ואזרמנית בביתא, ועל דא לא כתיב אחרי מיתת אמו, אלא אחרי אמו, עד כאן לשונו:

ט׳ומהם יצא יעקב, (בראשית כא, יב) כי ביצחק יקרא לך זרע, ביצחק ולא כל יצחק (נדרים לא, א). ורבקה אוהבת את יעקב (בראשית כה, כח) ואז נשתכלל העולם שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם (ב"מ פד, א) ומטתו שלימה, ישראל קרויין אדם (יבמות סא, א):

י׳זהו ענין מה שאמרו רז"ל (עירובין נג, א) מערת המכפילה שנכפלה בזוגות, וקשה מה תועלת וחשיבות הוא זה שיש שם זוגות הרבה שעל כן נקראת בשם מכפילה. אלא הענין של כפולות זוגות רומז למ"ש שכל זוג וזוג שלפניו כולם מתאחדים ואינם זוגות נפרדות רק כפולה ומכפולת, והם קיום העולם כי נשתכלל על ידם כשבא יעקב ומטתו שלימה ונקבר הוא ולאה. כי לאה ילדה ששה בנים ובת אחת ושמה דינה, והוא סוד ששת ימי בראשית שהם קצוות עליונות, ואח"כ דינה סוד (נדרים כח, א) דינא דמלכותא דינא, סוד שם אדנ"י כמבואר בזוהר:

י״אהנה נברא (תהלים פט, ג) העולם בנדבה, ומצוה טובו המוחלט להכיר אלהותו לברואיו וליתן להם שכר נצחיי, זהו מדת (מיכה ז, כ) חסד לאברהם. ועלה במחשבה לברוא במדת הדין, כלומר אע"פ שנברא בחסדו ונדבה, יתנהג ע"פ הדין לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, וזהו מדת פחד יצחק. ראה שאין העולה מתקיים, שיתף דין עם הרחמים, זהו מדת (שם) אמת ליעקב, כי ענין אמת קיום הענין ויתד אשר לא תמוט, והוא יושב אהלים (בראשית כה, כז) בין אהל אברהם ובין אהל יצחק, כי מדתו תפארת הכלול משני המדות, וזהו שיתף:

י״בומה שאמרנו אברהם תיקן שורש עץ הדעת טוב ורע, זה מבואר בזוהר בפרשת וירא (ח"א קב, ב) וזה לשונו, תא חזי אילנא נטע אברהם בכל אתר דדיוריה תמן, ולא הוה סליק בכל אתר כדקא יאות, בר בשעתא דדורא בארעא דכנען. ובההוא אילנא הוה ידע מאן דאתאחיד ביה בקב"ה, אילנא הוה פריש ענפוי וחפו על רישיה ועביד עליה צלא. ומאן דאתאחיד בסטרא דע"ז, ההוא אילנא הוה אסתלק וענפוי סליקין לעילא. כדין הוה ידע אברהם ואזהיר ליה, ולא אעדי מתמן עד דאתאחיד מהימנותא. מאן דאיהו דכיא, הכי מקבל לי' אילנא. מאן דאיהו מסאב, לא מקבל ליה, כדין ידע אברהם ומדכי לון במיא, ועיינא דמיא הוה תחות ההוא אילנא, ומאן דצריך טבילה מיד מיא סלקין לגבי ואילנא אסתלק וענפוי, כדין ידע אברהם דאיהו מסאבא ובעי טבילה מיד. ואם לאו, מיא נגובין, כדין ידע דבעי לאסתאבא שבעה יומין:

י״גתא חזי, דאפילו בשעתא דאזמין לון למלאכין, אמר לון (בראשית יח, ד) והשענו תחת העץ, בגין למחמי ולמבדק בהו, ובההוא אלנא הוה בדיק לכל בני עלמא ורזא לקבל קב"ה קא עביד דאיהו אילנא דחייא לכלא, ובגין כך והשענו תחת העץ, ולא תחת עבודה זרה. ותא חזי, כד חב אדם בעץ הדעת טוב ורע וגרם מותא לכל בני עלמא, וכד אתא אברהם באילנא אחרא אתקין עלמא דהוא אלנא דחיי ואודע מהימנותא לכל בני עלמא, עד כאן לשונו:

י״דוענין יצחק תיקן התפשטות עץ הדעת טוב ורע, הם יעקב ועשו נולדו תאומים, כי גם הרע יתוקן כמו שאמרו רז"ל (עי' תרגום יונתן בראשית נ, יג) רישא דעשו מונח בעטפיה דיצחק סוד החזרת הרע למוטב, בסוד (עי' קה"ר א, כח) עתיד חזיר לטהר. וישחוט הקב"ה מלאך המות דהיינו (ישעיה כה, ח) בלע המות לנצח, וישאר מלאך כי הקליפה בראשה יש לה אחיזה בקדושה כמו ראש עשו בעטפיה דיצחק, ובהתפשטותא נעשית טומאה כענין סמאל מצד אחיזתו בקדושה אל, ומצד שהוא סמא דמותא בר מינן נקרא סם, ולעתיד סם יתבטל. אבל אנחנו אומה ישראלית קודש ישראל לה' נקראים בשם אל, כמו שאמרו רז"ל (מגילה יח, א) ויקרא לו אל אהלי ישראל (בראשית לג, כ), כי אלקי ישראל קרא ליעקב אל. רמז לדבר (שם יא, י) אלה תולדות שם, כי אנחנו כולו שם, ולא חצי שם כמו סמאל חציו הוא שם, אבל ס"מ הוא סמא דמותא:

ט״ווזהו ענין (שם כה, ו) ולבני הפלגשים נתן להם מתנות, ופירשו רז"ל (סנהדרין צא, א) שם טומאה מסר להם, ודבר זה נרמז במה שתיבת פלגשם חסר כתיב שרומז לשם טומאה, כי הקליפה בשרשה שם, ובהתפשטות טומאה, וזהו ש"ם טומא"ה. וזהו נרמז בתיבת פלגשם חסר כתיב, פלג שם, רצה לומר פלג דהיינו החצי הוא שם, אבל לעתיד יתוקן כי תתבטל הטומאה והיה הנותר קדוש יאמר לו (ישעיה ד, ג):

ט״זוענין הזה הוא ענין בריאת העולם שקדמה הקליפה, ואח"כ יהי אור, שכן כתיב (בראשית א, ב) תהו ובהו וחשך על פני תהום, ואח"כ (שם ג) יהי אור, ורז"ל דרשו (ב"ר ב, ה) על ד' גליות, ואח"כ יהי אור זה משיח. אבל הטוב האמתי שאין בו תערובת רע הוא יעקב, הוא התוכיית והפנימיות סוד עץ החיים בתוך הגן, ועליו נרמז (בראשית כד, י) וכל טוב אדוניו בידו, הארכתי במקום אחר (עי' לקמן פ' ואתחנן תו"א ד"ה ענין שלש מתנות) בענין חילוק שבין טוב בחול"ם, לטוב במלאפו"ם הוא תוכיות, ופירושו הטוביות המובחר שבטובות ושם לא יגור רע. ועליו רמז אברהם אבינו (בראשית כד, ז) ה' אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי ומארץ מולדתי, פירש רש"י מבית אבי, חרן. ומארץ מולדתי, מאור כשדים. ורז"ל אמרו (בר"ר סג, ב) יעקב אשר פדה את אברהם (ישעיה כט, כב), אברהם לא ניצול מאור כשדים אלא בזכות יעקב, ויתבאר זה המאמר אי"ה בפרשת תולדות, הרי שרומז שהתכלית מזיווג הזה הוא יעקב, ועל כן רמז עליו (בראשית כד, ח) רק את בני לא תשב שמה, אבל בן בני חוזר (הובא ברש"י שם), כי היא יחזיר אחר אבידתו רחל ולאה בלהה זלפה שמר שם את הצאן, והם צאן ברז"ל ראשי תיבות ד' נשי"ו:

י״זולזה תמצא רמז המדות של האבות (בראשית כד, יב) ועשה חס"ד עם אדוני אברהם הוא מדת חסד לאברהם, ואח"כ בסיפור רבקה כתיב (שם יט) ות*אמר *גם *לגמליך *אשאב הראשי תיבות הוא אגל"א, והוא שם הגבורה מדתו של יצחק כמו שכתבו המקובלים, והוא שם היוצא מברכת *אתה *גבור *לעולם *אדני (ברכה ראשונה בש"ע) המיוסד על מדת יצחק שהוא מדת הגבורה. ואתה גבור לעולם אדני ראשי תיבות אגל"א, והאריכו המקובלים בזה. על כן בראש השנה שהוא יום הדין כשהחזן מתחיל המלך היושב כו' בפי ישרים תתרומם כו', אז מהפכים הנוסח ועושים הנוסח בראשי תיבות יצחק ורבקה:

י״חודע כי שם רבקה מורה על ענין הדין, כי אין הדין פירושו לעקר ולשרש, רק פירושו לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו הן טוב והן רע, פרי מהלליו יאכל שכר, או עונש, זהו שם רבקה, כי אותיות רק מורים על הריקות (בראשית לז, כד) ריק אין בו. ואותיות ב"ה מורים על מציאות ב"ה, והצירוף של ר"ק ושל ב"ה הוא רבקה, ורמוז בדברי אברהם אבינו ובדברי עבדו זקן ביתו, כי אברהם אבינו אמר (שם כד, ח) ר"ק את בני וגו'. ואליעזר אמר (שם יד) ב"ה אדע כי עשית חסד עם אדוני, הרי רמוז מדת יצחק:

י״טאח"כ אמר (שם כז) ברוך ה' אלהי אדני אברהם אשר לא עזב חסד"ו ואמת"ו היא מדת יעקב כמו שכתוב (מיכה ז, כ) תתן אמת ליעקב חסד לאברהם, כי הוא קו האמצעי מדת אמת אבל מכריע ומטה כלפי חסד כנודע (ר"ה יז, א), זהו שאמר חסד"ו ואמת"ו:

כ׳ובזה מתורץ בחזרת הענין אמר (שם מח) ואברך את ה' אלהי אדוני אברהם אשר הנחני בדרך אמת, והנה זהו הדבר אשר דיבר למעלה ברוך ה' אלהי אדוני אברהם אשר לא עזב חסדו ואמתו, וקשה למה לא הזכיר בכאן תיבת חסדו. אלא הכל חדא, כי לא היתה הכוונה בזה רק על יעקב שמדתו מדות אמת וחסד שהזכיר לעיל, קאי ג"כ על אמת שהוא מטה כלפי חסד:

כ״אעוד יש רמז בכאן ליעקב במה שאמר שהנחהו בדרך אמת, כי היה לו קפיצת הדרך. וכן היה ליעקב בהליכתו לחרן כמו שכתב רש"י בפרשת ויצא (בראשית כח, יז ד"ה כי אם בית), ואליעזר אמר להם אם אתם עושים חסד ואמת את אדוני הגידו לי, כי יעקב פדה את אברהם זהו חס"ד ואמת. ואז נשתכלל הבריאה במציאות יצחק ויעקב שהיתה מטתו שלימה אשר הוא תכלית הטוב לעולם שכולו טוב, וחי נצחי סוד (בראשית ג, ג) עץ החיים אשר בתוך הגן, והוקדמה הקליפה דהיינו ישמעאל ועשו, כי כן טבע הענין שמקדים הקליפה לפרי ואח"כ מאיר האור כמו שכתבתי לעיל:

כ״בוזהו ענין ברכות אבותינו המרומזים בתיבת בכל מכל כל כמו שאמרו רז"ל, כי כל פירושו הפנימיות שהוא כ"ל, כי החיצוניות אין בו ממש. ואברהם היה בכל, כלומר הוציא ממנו זוהמא הדבוק בענין כ"ל משני צדדין:

כ״גזהו הרמז ג"כ מעפרון שאמר (בראשית כג, ו) נשיא אלהים אתה בתוכנ"ו, כי הוא התוכיות להם והפנימיות הקליפות המסבבות. וישמעאל ועשו כוללות כל הקליפות, דהיינו זוהמת ישראל הדבק בימין^הגה"הזהו סוד ואפנה על ימין או על שמאל, פירש רש"י ימין ישמעאל, ושמאל לוט. כי מצד לוט שהיה אברהם כאחיו, יצא עשו המקולל שהוא מסטרא דזוהמת נחש הארור, ותרגום ארור לוט. מכל מקום יש בהם קדושה, ישמעאל עשה תשובה וזרעו נימולים, ומן לוט יצא דוד, והיה ירושה לו אדום והיה ירשה שעיר וגו' (במדבר כד, יח). וסטרא דשמאלא יתהפך לימין כמו שכתבתי לעיל, כי סמאל שרו של עשו ימחה סם וישאר אל:, וזוהמת עשו, כי בני בנים הם כבנים (יבמות סב, ב), והוא דבק בשמאל כנודע. הרי כל שהוא הפנימיות כשושנה בין החוחים באמצע שני הקליפות הם, ויצחק מכל כל דבוק במקצת זהו מכ"ל, כי לא יצא ממנו רק קליפה אחת דהיינו עשו. אבל יעקב מטתו שלימה אין בו שום דביקות קליפה, והוא עץ החיים בתוך הגן הוא התוך והפנימיות:

כ״דומכל מה שכתבנו יתבאר ענין קריאת שם חוה ע"ש (בראשית ג, כ) אם כל חי. וקשה היה יותר מן הראוי להיות נקרא אדם הראשון בשם אב, למשפחותם לבית אבותם כתיב (א, ב):

כ״הכבר כתבתי כי שרה תיקון חוה, ושם א"ם כ"ל ח"י יצדק בשרה כאשר נבאר, ובזה יתורץ מה שאמרו רז"ל (שמו"ר א, א) בפסוק כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, אברהם היה טפל לשרה בנביאות. ומתחילה אקדים דברי רז"ל (ב"ב טז, ב) בפסוק (בראשית כד, א) וה' ברך את אברהם בכל. ר' מאיר אומר, שלא היתה לו בת. ר' יודא אומר, בת היתה לו. ואחרים אומרים, בת היתה לו ובכל שמה, עד כאן המאמר ההוא תמה במאוד. והרמב"ן הביאו בפרשה זו (שם), ורמז בזה המאמר כמה רמזים עיין שם, ואענה חלקי אף אני:

כ״וויתבאר על פי המדרש חזית (שהש"ר ג, כה) שהביאו הרמב"ן גם כן ופירשו לפי דרכו, ואני אבארנו כיד ה' הטובה עלי לפי דרכי. וזה נוסחו, שאל רשב"י את רבי אלעזר בר יוסי, אפשר ששמעת מאביך מהו (שה"ש ג, יא) בעטרה שעטרה לו אמו. אמר לו, הן. אמר לו, היאך. אמר לו, משל למלך שהיתה לו בת יחידה והיה מחבבה יותר מדאי והיה קורא אותה בתי, לא זז מחבבה עד שקרא אותה אחותי, ולא זז מחבבה עד שקרא אותה אמי. כך מתחילה חבב הקב"ה את ישראל וקראן בתי, הדא הוא דכתיב (תהלים מה, יא) שמעי בת וראי. לא זז מחבבן עד שקראן אחותי, שנאמר (שה"ש ה, ב) פתחי לי אחותי רעייתי. ולא זז מחבבן עד שקראן אמי, שנאמר (ישעיה נא, ד) הקשיבו אלי עמי ולאמי, לאמי כתיב. עמד רשב"י ונשקו על ראשו, א"ל אלו לא באתי אלא לשמוע דברי זה מפיך די, עד כאן לשונו:

כ״זענין זה המאמר מורה על השגת העלול בעולה והולך ממדריגה למדריגה. הנה העלול הוא תחת העילה ונקרא בת, וזהו ראשית ההשגה שמשיג שהוא עלול ושיש לו עילה. אחר כך עולה בהשגתו מעלה מעלה עד שמתדבק בהעילה אז נקרא אחותי. ולפעמים עולה העלול על העילה בסוד העבודה צורך גבוה, ומתעורר למעלה מעלה על גבוה וגורם השפעה מרום המעלות להעילה של העלול הזה כתינוק היונק משדי אם וגורם חלב לאם, וכענין מה שאמרו רז"ל (מו"ק טז, ב) מי מושל בי צדיק, וכענין בחינות אלו אמרו רז"ל (תענית ז, א) הרבה למדתי מרבותי, ומחבירי יותר מהם, ומתלמידי יותר מכולם, בבחינת בת הוא תלמיד, ובבחינת אחות הוא חבר, ובבחינת אם הוא רב, ובכל מדריגה הוא מוסיף מעלה:

כ״חומה שכינו בלשון נקיבה בת, אחות, אם, ולא בלשון זכר בן, אח, אב, משום שהעולם הזה הוא עולם נקיבה בערך עולם הבא לעתיד, כמו שרמז הזוהר כל ויאמר אלהים במעשה בראשית היא אמא עילאה מצד בינה אשר משם נתפשטו ז' ימי בראשית שהוא הבנין ומאמר ויאמר אלהים יהי אור ונגנז. וזהו סוד אור ז' הימים בעלייתם ממקומם לבינה, ולעתיד יאיר זה האור של ז' הימים הנעלם והנגנז, ואדרבה יתוסף ביותר אור מאור שבעת הימים דהיינו עליית אור הגנוז הנ"ל, ויניקתו ודביקתו בחכמה הנקראת אב:

כ״טוהענין, כי אף קודם שחטא אדם אף שלא נתגלו הקליפות, מכל מקום היו מעורבים בכח כענין השמרים המעורבים ביין בעודן בענבים. וכשחטא ונגנז האור, אז הוציא הקליפות מכח אל הפעולות ונתגלו, ולעתיד שיתבטלו נמצא לא יש שארית לקליפות גם בכח, כי כבר יצאו לפועל ונתבטלו, על כן אור הגנוז יתרבה במעליותא עד אור החכמה הנקרא אבא אז יקרא שמו של העולם עולם הזכר כמו שרמזו רז"ל (שמו"ר כב, יא) בענין שירה חדשה, ולעתיד שיר חדש. ומדריגות ההשגות עתה הוא לברר הפנימיות מן החיצוניות, דהיינו לאכול התוך ולזרוק הקליפות. אבל לעתיד לילה כיום יאיר, כמו שהארכתי בדרוש הזה בהקדמת תולדות אדם (בית ה' (ג) בית דוד (ג) ד"ה וזהו סוד שאמרו), ואז מדריגת זכר. וכן נשמת אדם הראשון מן ספירות החכמה הנקרא אב, ונשמת חוה מספירת בינה הנקראת אם כמבואר בזוהר, והארכתי במאוד בהקדמה הנ"ל מזה הענין וזיל קרי ביה:

ל׳ובענין בחינות עולם הנקבה דחיית הקליפות היה אברהם טפל לשרה. אבל אברהם נקרא אב מצד נשמתו והוא בעולם הזכר בסוד אור הגנוז המופלג והוא יתן טהור מטמא, שבהתגלות אור הגנוז המופלג יטהרו הקליפות. וזהו סוד יציאת הקליפות מאברהם, כי ממנו יצאו ואליו ישובו, ואברהם הוא שמכניס הגרים כי אף החיצונים יטהרו ויהיו פנימיות, ומעלת שרה דחיית הקליפות בעת שליטתם בעולם הנקבה ובחרה בפנימיות, וכבר כתבתי (לעיל ד"ה וזהו ענין ברכות) ענין בכל מכל כל. כי מאברהם יצא פסולת ישמעאל, ואח"כ עשו, ונתדבק עשו בישמעאל כי לקח בת ישמעאל לאשה, ושרה אמרה (בראשית כא, י) גרש (את) האמה הזאת ואת בנה, ובזה היה אברהם טפל לה. אף שעשו יצא ג"כ משרה כמו מאברהם, מכל מקום אחד אינו מן המנין, והתחזקו השנים בהתחברם כי נתדבק עשו בישמעאל, ואע"פ שנתפרדו ומעולם אין שלום ביניהם כדרך הקליפה, מכל מקום נתנו חיזוק זה לזה להיותם יונקים מלמעלה:

ל״אובענין זה שהיה אברהם אבינו טפל לשרה, נאמר שהיה לאברהם בת והוא קרא לשרה אחותי, כי בחינת בת למטה מבחינת אחותי. אח"כ בעלות אברהם בהשגתו ליותר מדריגה ועל דרך שפירשתי בפרשת לך לך במאמר שהיה הולך ממקום למקום, אז רומז אמרי לי אחי הוא, ואז שרה בבחינת אם:

ל״בועל ענין זה רומז המאמר (שמו"ר א, א) מר אמר שלא היתה לו בת, ומר אמר שהיתה לו בת. מר אמר חדא, ומר אמר חדא ולא פליגי. ואחרים פירשו דברי שניהם, בת היתה לו ושמה בכל. כלומר, ובאמת בכל בגימטריא בן כמו שכתב רש"י בכל עולה בגימטריא בן:

ל״גויש לדייק בלישנא דרש"י במה שכתב עולה בגימטריא דהוא כפל לשון, דהיה לו לומר עולה בן. או היה לו לומר בגימטריא בן. ונראה דקשה לרש"י דאם הכוונה בתיבת בכל על גימטריא של בן, א"כ היה לו לומר וה' ברך בבכל בשני ביתי"ן, והבי"ת נוספת לשימוש. על זה רמז רש"י שלענין הגימטריא הוא עולה בן:

ל״דאבל יש עוד ענין בתיבת בכל, שבענין זה אין צריך לתוספות בית. על כן אני אומר מה שקרה לאברהם בענין בן, זהו מכח בכל, על כן יצא ממנו קליפה כמו שכתבתי. ובזה היה לאברהם בת ששמה בכל וכמו שכתבתי, והיה טפל לשרה. ועל זה בא הרמז (בראשית יח, י) והנה בן לשרה אשתך. ושרה אמרה (שם כא, י) גרש (את) האמה ולא ירש עם בני. וזהו בת היה לו ובכל שמה, כלומר מצד יציאת הקליפה ממנו. ומר אמר שלא היתה לו בת, היינו בבחינת עליית השגתו למעלה, ואדרבא בסוד עליית נשמתו נקרא אב המון כי הוא האדם הגדול בסוד אדם הראשון נשמתו מצד החכמה הנקראת אבא, ושרה בחינת קיום חוה היא האם העליונה כמ"ש:

ל״הוזהו סוד (בראשית כ, יב) אחותי בת אבי אך לא בת אמי, כי שרה עלייתה והיא בחינת אם, ובערך מדריגת בחינת אב היא בחינת בת ואחות, אבל לא אב והבן אלו הדברים, אז יתבאר קריאת שם אם כל חי שיצדק שרה אמנו:

ל״וכבר רמזתי יעקב נקרא כל, והוא חי כי דבק בעץ חיים. ויעקב נקרא איש (בראשית כה, כז) ואמרו רז"ל (תענית ה, ב) יעקב אבינו לא מת, אבל עשו מת הוא כמו שאמר על עצמו (בראשית כה, לב) ואנכי הולך למות. ומכח שרה שלא נדבקה בקליפה, הנה בן לשרה והיה גרשה הקליפה ונשאר בחינת (שם כא, יב) מיצחק (צ"ל ביצחק, עי' נדרים לא, א) ולא כל יצחק, דהיינו יעקב הנקרא כל ונקרא ח"י, אבל אברהם היה בכל והיא בת, ושרה אם כל חי:

ל״זומכל מקום ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים עמו (משלי טז, ז), וסמאל המקטרג נעשה סניגור, ומלאך רע עונה אמן וחוט של זהורית מתלבן. וסימנך (ויקרא יג, יג), כלו הפך לבן טהור הוא. וכן היה ענין לבן הארמי שהוא מסטרא דנחש הרמאי שרימה אבינו הראשון, ולבן הוא בלעם נחש ינחש, וכל ניחוש שאינו כאליעזר עבד אברהם אינו ניחוש, כי אליעזר הכניע כח הניחוש של לבן תחתיו, אבל הוא בעצמו לא היה מנחש כאשר אבאר לקמן. ולכן נתהפך ללבן להיות כולו טהור, אף כי לבן שהיה רשע, מכל מקום חכם גדול היה וידע כי יצחק בסוד עץ הדעת טוב ורע כמו שכתבתי לעיל:

ל״חובב"ר (ס, יג) היי לאלפי רבבה, אלופים מעשו (בראשית לו-טז, מב) אלוף תימן וגו'. רבבה מישראל, רבבה כצמח השדה נתתיך (יחזקאל טז, ז), והיה מודה על הברכות ואף חלק הרע טיהר ונתנו ביד השם להכניסו בקדושה. וזהו שאמרו (בראשית כד, נ) מה' יצא הדבר לא נוכל דבר אליך רע או טוב, כי הכל ביד ידו"ד. ואמר (שם נא) הנה רבקה לפניך קח ולך:

ל״טאמנם אח"כ חזר לסורו ואמר (שם נה), תשב הנערה אתנו ימים או עשור, ורצה לעשות עיכוב, ואמר (שם נז) נשאלה את פיה. והנה הענין תמוה למה חזר מדבריו הראשונים. עוד יש להקשות בענין הזה שאמר אליעזר (שם נו) וה' הצליח דרכי הוא לשון עבר, היה לו לומר וה' יצליח דרכי. עוד קשה (שם נט) ותאמר אלך, פירש רש"י מעצמי, ואף אם אינכם רוצים, עד כאן לשונו. בודאי רש"י פירש כן כדין, כי קשה לרש"י דהיה לו לומר ותאמר כן, מהו זה שאמר אלך. אלא על כרחך פירושו בעל כרחכם. אבל על רבקה יש להקשות למה באמת אמרה כן שתלך בעל כרחם, מדרך המוסר לא היה לה להשיב רק כן אעשה כדבריכם:

מ׳ואגב אתרץ (שם נ) ויען לבן ובתואל, פירש רש"י לבן רשע היה שקפץ בפני אביו. אמת הוא שהוא רשע, אבל היה בר שכל מה הנאה הגיע לו מרשעות הזה. עוד יתורצו כמה דקדוקים. כבר כתבתי כי האבות והאמהות הם שכללו את העולם, והם תקון אדם שהוא תכלית הבריאה. והנה תנן (אבות ד, כא) הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם, ורמז לאדם הראשון ששם היו אלו הג' רעות. הנחש קנאה, ורצה לישא את חוה על כן היתה מסית לענין הזה, והתעוררה התאוה כמו שכתוב (בראשית ג, ו) כי תאוה היא לעינים. והכבוד כמו שכתוב (שם ה) והייתם כאלהים. ובאברהם ושרה מצינו להיפך נתלבשו בג' אלה לטובה, והטבע אין אשה מתקנאת אלא בירך חברתה (מגילה יג, א), ושרה נתנה את הגר בחיק אברהם אבינו בעלה. וענין התאוה, אמר אברהם למלך סדום (בראשית יד, כג) אם מחוט ועד שרוך נעל וגו', ואדרבה נדיב על נדיבות יקום כן מדתם של אברהם ושרה בהכנסת אורחים. ולא היו רודפים אחר הכבוד, אדרבה אחזו במדת הענוה אברהם אמר (שם יח, כז) ואנכי עפר ואפר:

מ״אכן היתה החקירה בזיווג הקדוש הזה של יצחק ורבקה, ולא היה צריך בדיקה על הקנאה כי לא היה שייך ברבקה, כי ידע אליעזר שנתקדש יצחק ואסור לו שפחה. ובדקה בנדיבות ובמדת ענוה, וזה לקח לסימן (בראשית כד, יד) והיה הנערה אשר אומר אליה וגו', וכן היה הראתה נדבת לבה ליתן לו ולאנשים אשר אתו וגם להגמלים. ואח"כ הוסיפה בנדבת לבה שהוא אמר (שם כג) ללין לינה אחת, והוא אמרה (שם כה) ללון כמה לינות. גם הראתה ענותנותה שקראה אותו אדוני, והיתה זריזה בשירות למלאות את דברו. אז אמר, ראויה זאת לבית אברהם והיא היתה כשושנה בין החוחים, כי לבן הוא בלעם שהיה היפך ממדת אברהם אבינו שהיה עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה (אבות ה, כב), שהם היפוך הקנאה והתאוה והכבוד שמוציאין את האדם מן העולם. עין טובה, היפך הקנאה שהיא עין רע. ורוח נמוכה, היפך הכבוד. ונפש שפלה, היפך התאוה מסתפק במועט. על כן אברהם אבינו שכלול העולם:

מ״בובלעם שהוא לבן, היה בו עין הרע ורוח גבוהה ונפש רחבה. וכל השתדלות לבן שרץ להקביל פני אליעזר והסכמתו להשידוך הכל בשביל ממון, וכן אמר הכתוב (בראשית כד, ל) ויהי כראות את הנזם ואת הצמידים על ידי אחותו וכשמעו את דברי רבקה אחותו וגו' ויבא אל האיש וגו'. הענין הוא, היה חמד הממון, וגם לבן הוא איש רמאי. והנה כראות את הנזם והצמידים, חמד לממון ונתלבש ברמאות, דהיינו כששמע דברי רבקה אז ידע שבא אליעזר בשביל השידוך, על כן רץ נגדו להשדה לדבר עמו בסוד אם הוא רוצה ליתן לו כך וכך סך מרובה שוחד אזי יסכים הוא עם השידוך, ואם לאו אזי ימחה כי הוא גדול הבית. וזה הרמאות רמזה התורה במה שהודיעה ששמע לדברי רבקה אחותו, שאז ידע שהוא ענין שידוך. ואליעזר בהכרח הבטיח לו כל מה שביקש. ומה שלא כתבה התורה זה הענין, משום שלא נעשה כמו שהבטיח כאשר אפרש אח"כ, כי אליעזר קיים (תהלים יח, כז) עם עקש תתפתל והיה מבטיח ואינו עושה, ולבן היה בטוח באליעזר שמוצא שפתיו ישמור:

מ״גוזהו ענין שהכניס האיש לבית מיד (בראשית כד, לב) והכין תבן ומספוא, לא בצדקתו עשה זה. וזהו הענין שקפץ לפני אביו ואמר (שם נ) מה' יצא הדבר, כי היה ירא אולי יהיה איזה עיכוב, והיה ממהר בשביל הממון שהבטיח לו. והחזיק את הענין ואמר, כבר נגמר הדבר במזל טוב ובסימן טוב ואין לנו פה לדבר ביותר:

מ״דוכשנגמר השידוך שאמר (שם נא) הנה רבקה לפניך קח ולך ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דבר ה', אז לא השגיח אליעזר ביותר בלבן (שם נג) ויוצא כלי כסף וזהב ונתן לה, וללבן נתן מגדנות ולא כסף וזהב שהבטיחו, אז חשב לבן בלבו זה נוהג רמאות, נותן לי מגדנות ומעכב כסף וזהב שהבטיחני, על כן צדד צדדין לעכב הדבר ואמר תשב הנערה אתנו ימים או עשור כו'. מה עשה אליעזר, החזיק גודל הסכמתו ושכבר הסכים שמה' יצא הדבר ותהי אשה לבן אדוניך ליצחק כאשר דבר ה'. על זה אמר, וה' הצליח דרכי, כבר הצליח, כלומר כי כבר נגמר הענין במלואו וטובו. רבקה היתה חכמה גדולה והבינה כל הרמאות, ופחדה אולי ישגיח אליעזר ברמאות לבן ויפחד ממנו ויתן לו השחד, על כן אמרה אלך אף אם אינכם רוצים, והצילה בזה השחד, כי כל הכסף שביד העבד הוא לה ולזרעה, כך הם מדותיו של לבן. אבל רבקה שושנה בין החוחים, והיא ראויה לבית אברהם דשכלל את העולם:

מ״הועל ענין הנ"ל שהארכנו שהאבות הן שכלול העולם וענין הבריאה והתפשטות, יצחק הוא סוד עץ הדעת טוב ורע כמו שכתבתי כי כן יצא מיצחק ורבקה טוב ורע, יתבאר ענין הפרשה ושליחות העבד, כי יש לדקדק איזה דקדוקים. א' למאי נפקא מינה כשהזכיר העבד סיפור בשבחו לאמר כי הוא זקן ביתו המושל בכל אשה לו. ב' קשה על הרוב מזכירו בלשון עבד, ואח"כ כתיב (בראשית כד, כא) והאיש משתאה וירץ לבן אל האיש. כה דבר אלי האיש (שם ל). ויבא את האיש הביתה (שם לב). ואח"כ נקרא עבד, כי כן בחזרת דבריו קרא את עצמו עבד. אף שאין זה קושיא שהגיד האמת כמה שהוא, אבל התורה קורא אותו ג"כ עבד כמו שכתוב (שם נב) ויהי כאשר שמע עבד אברהם את דבריהם וגו' ויוצא העבד וגו', ואח"כ כתיב (שם נח) התלכי עם האיש הזה. וגדולה מזו בפסוק אחד מזכיר שני השמות והענין הוא כפול והוא (שם סא), ותלכנה אחרי האיש ויקח העבד את רבקה. עוד קשה במאמר (שם לא) בא ברוך ה', הלא העבד הוא מארור כנעני, שעל כן לא רצה אברהם אבינו לדבק בזרעו, שאמר לו אתה ארור ובני ברוך (בר"ר נט, ט). ומה שאמרו (שם ס, ז) שיצא מכלל ארור לכלל ברוך יש להתבונן מאין ללבן כח זה להוציאו. עוד קשה פינוי הבית מעבודה זרה לשם העבד, א"כ החזיק לבן להעבד במעלה גדולה ונפלאה, מאין היה לו זה. עוד קשה בסיפור אליעזר שאמר (בראשית כד, מז), ואשאל אותה בת מי את ואשים הנזם על אפה. ולעיל בגופא דעובדא משמע שנתן הנזם והצמידים מתחילה קודם ששאל אותה בת מי את. ואהא דאמרו רז"ל (חולין צה, ב) כל ניחוש שאינו כניחוש אליעזר ויונתן אינו ניחוש, והקשו התוספות בפ' גיד הנשה (ד"ה כאליעזר) וא"ת שאמר בפ' ד' מיתות (סנהדרין נו, ב) האיך היו מנחשים דיש למ"ד שאף בני נח מוזהרים על הכישוף. ותרצו אליעזר לא סמך על הדבר, ולא נתן הנזמים תחילה ואח"כ שאל בת מי את כמו שכתוב בפרשה ראשונה, אלא כמו שכתוב בפרשה אחרת ששאל תחילה בת מי את, ואח"כ נתן הנזמים. ויונתן לזרז את נערו עשה כן (חולין שם תוד"ה וכיונתן). ע"כ צריך ליתן טעם מאחר שלא נתן הנזמים רק אחר ששאלה בת מי את, מכל מקום בנתינת הנזמים אח"כ לא יצא מידי ניחוש שסמך על ניחוש, דאם לא סמך אף כשהגידה לו בת מי היא וכי מוכרח בשביל זה שתתרצה להנשא לו, וא"כ למה נתן הנזמים. אלא בודאי סמך על הניחוש, וא"כ הדרה קשיא לדוכתא:

מ״ונודע כי מטטרון שר העולם שעליו נאמר (תהלים לז, כה) נער הייתי וגם זקנתי, ואמרו רז"ל (חולין ס, א) פסוק זה שר העולם אמרו, והוא הנער המשרת למעלה כמו שכתבו המקובלים ונתנו סימן לדבר (משלי כב, ו) חנוך לנער, כי הוא שומר השער. והענין כי חנוך הוא מטטרון, ומה שהקשו התוספות (יבמות טז, ב ד"ה פסוק) על הא דאמרו שר העולם בשעת הבריאה, וחנוך היה זמן ארוך אחר הבריאה. ועל כן דחקו לומר שהם מדרשות חלוקות. אבל לפי האמת קושייתם אינה קושיה להבאים בסוד ה', בודאי שר העולם הוא מעת הבריאה, והוא מטטרון נקרא בשם זה כי הוא השומר ברצון הש"י ומטר' הוא תרגום של שומר כמו שהאריכו המקובלים. וענין חנוך, הוא שנעשה מטטרוני ונסתלק כו', והוא בחינה התחתונה של מטטרון הנקרא מנעל בסוד מטטרון וסנדלפון הם סוד מנעל וסנדל האמור עליהם (שה"ש ז, ב) מה יפו פעמיך בנעלים:

מ״זוזהו סוד שאמרו במדרש (מדרש תלפיות) חנוך תופר מנעלים היה, ודבר זה פירשתי במקום אחר בארוכה:

מ״חנחזור לענינינו כי מטטרון הוא שומר ישראל, והוא השליח של מעלה. וזה לשון הרב רבינו בחיי פרשת משפטים, נקרא בשם מטטרון לפי שבשם הזה נכללים שתי לשונות המורים על עניינינו, והוא אדון ושליח. אדון, מלשון חכמים שקורין אל הגברת בעלת ממשלת מטרונא. שליח, מלשון יון שקורין לשליח מנטטור. ועוד יכלול ענין גם מלשון שמירה, כי תרגום משמרת מטרת, ועל שהוא שומר העולם והוא נקרא שומר ישראל:

מ״טוהנה מתוך הוראת שמו השגנו שהוא אדון לכל מה שתחתיו, שכל צבא העליונים והתחתונים הלא הם ברשותו ותחת ידו, והוא השליח למי שעליו ולמעלה ממנו שהשליטוהו על הכל ושמו אדון לביתו ומושל בכל קניינו, עד כאן לשון הרב בחיי ז"ל, והאריך עוד עיין שם:

נ׳והנה הוא נקרא עבד כמבואר בזוהר (רעיא מהימנא כי תצא ח"ג רעח, א) ובפרדס, כי בחינת (דברים יד, א) בנים אתם לה' אלהיכם מצד האצילות הוא בן, והבריאה הוא סוד אמה העבריה, ומיטטרון הוא סוד עבד עברי. נמצא מטטרון הוא עבד זקן בית המושל בכל אשר למעלה ברצון הבורא יתברך, ועליו נאמר (שמות כג, כ) הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך וגו', וכתיב אח"כ (שם כא) כי שמי בקרבו, ופירשו רז"ל (סנהדרין לח, ב) והביא רש"י דבריהם שם (ד"ה כי שמי) ואמרו, זהו מטטרון ששמו כשם רבו:

נ״אועוד אמרו רז"ל (שמו"ר לב, ח), מי ששמר האבות ישמור הבנים. וכן היה הענין בכאן ששלח אברהם למטה עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו, ונשלח עמו עבד זקן בית המושל בכל אשר למעלה, ועליו אמר אברהם אבינו (בראשית כד, ז) הוא ישלח מלאכו לפניך. הנה אנכי שולח מלאכי למטה, דהיינו אותך אליעזר שהוא עבד עברי, כי אף שהיה כנעני היה עבדו של עברי, כי אברהם נקרא עברי כמו שכתוב (שם יד, יג) אברם העברי, והקב"ה ישלח מלאכו הנקרא ג"כ עבד עבדי:

נ״בוהנה בהשביעו העבד למטה אמר (שם כד, ג) ואשביעך בה' אלהי השמים ואלהי הארץ, כי הנה הוא בארץ. ובענין שליחת מלאך ממרום העבד שלמעלה אמר, ה' אלהי השמים ישלח מלאכו, כי הוא מן השמים:

נ״גובכן הלך העבד של מטה, ועליו חופף כבוד העבד שלמעלה הנשלח בשליחות הש"י. בכל מקום שמזכיר לשון עבד, רומז על העבד שלמטה. ובכל מקום שמזכירו בשם האיש, רומז על כבוד העבד העליון אשר על ידו נתדבק בקדושה, כי מלאך נקרא איש כמו שכתוב (בראשית לז, טו) וימצאהו איש, ואמרו רז"ל (תנחומא וישב ב) מלאך כמו שנאמר (דניאל ט, כא) האיש גבריאל. והנה כתיב (בראשית כד, יז) וירץ העבד לקראתה, ואח"כ (שם כא) והאיש משתאה, ותרגם אונקלוס וגברא שהי, שהיה עומד ומתבונן. אלא וירץ העבד קאי אעבד שלמטה. והאיש היה עומד ומתבונן מקבל ההשפעה מלמעלה ואמר לדעת ההצליח ה' דרכו או לא:

נ״דמה שכתוב לדעת, על סוד עץ הדעת. וענין ההצליח ה' דרכו או לא, רומז על יעקב ועשו אחד הצליח ואחד לא. וכבר נודע כי עיקר עץ הדעת טוב ורע הוא מצד מטטרון כדאיתא בתיקונים (תקון נ"ג פז, ב) והביאו הפרדס בשער היכלי התמורות פ"ו וזה לשונו, עץ הדעת טוב ורע הוא לתתא. עץ הדעת טוב, דא מטטרון. ורע, דא סמאל, עד כאן לשונו. ומטטרון הוא טוב, וזהו סוד (בראשית כד, י) וכל טוב אדוניו בידו:

נ״הוהנה מצד המלאך היתה הידיעה שהדרך הוא מוצלח ושהיא בת זוגו, והיו ראוי' המתנות של נזם וצמידים ליתן על ידה, על זה אמר (בראשית כד, כב) ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים על ידיה, כי מצד האיש היה מוכן ליתן והוא כאלו כבר נתן, וכדרך כל נבואה שכתובה בלשון נתתי אע"פ שעדיין לא ניתן, אבל למטה בפועל לא שם העבד על ידיה עד לאחר שאלה, על כן לא כתיב בכאן ששם על ידיה כמו שכתוב בדברי העבד בחזרת הדברים (שם מז) ואשים הנזם על אפה והצמידים על ידיה, כי בגשמיות בפועל לא הושם רק אחר השאלה, אבל בבחינת האיש היתה ההכנה וכאלו ניתן:

נ״וואחר ששאל העבד שלמטה (שם כג) בת מי את כו', אז צלח הרוח רוח קדישין עליו באמצעית העבד שלמעלה החופף עליו וידע כי מה' יצא הדבר, ושם עליה הנזם והצמידים וסמך על רוח הקודש ולא על הניחוש, ומכח זה הדביקות עשה קידה והשתחואה וקוראיהו בשם איש כמו שכתוב (שם כו) ויקוד האיש וישתחו לה'. ובזה מתורץ למה בגוף המעשה מזכיר המשקל כמו שכתוב בקע משקלו, וכן בשני צמידים עשרה זהב משקלם, ובחזרת העבד הדברים לא הזכיר המשקל אלא בגוף המעשה:

נ״זהאיש משתאה שהוא רוחני רמז על דברים רוחניים וכמו שהביא רש"י (בראשית כד, כב), בקע, רומז על בקע השקלים. עשרה זהב, רמז לי' הדברות. אבל בחזרת הדברים הם סיפור עבד שלמטה הגשמיי:

נ״חוהנה רבקה המשכלת הנביאה הבינה הענין והשיגה השליח שלמעלה, וזה לך האות שרמזה לשם הגדול של גבורה (שם יט) ותאמר גם לגמליך אשאב הרומז לשם אגל"א כמו שכתבתי לעיל (ד"ה ולזה תמצא):

נ״טובחזרת העבד הדברים, קרא אותה (בראשית כד, מג) עלמה. דע כי תמצא בתורה תמיד (עי' דברים כב, כ) נערה, נער כתיב ונערה קרי. ונער רומז על מטטרון הנקרא נער כמו שכתבתי לעיל (תהלים לז, כה) נער הייתי וגו', ועי' בפרדס בערכי הכנויים בערך נער:

ס׳ורבקה הנביאה המשכלת שידעה הדברים ברוחניית, מסתמא גילתה אותם ללבן, כי כבר כתבתי (לעיל ד"ה ואגב אתרץ) אע"פ שרשע היה, חכם גדול היה, על כן לא הזכירו בשם עבד רק בשם האיש תמיד בדבריהם, כי היו מחזיקים בלבם שהוא האיש, ודברה תורה בלשון האיש כאשר היה מוחזק בלבם. וכן קראו את רבקה בשם נערה, תשב הנערה, נקרא לנערה, ולא בשם עלמה:

ס״אוהנה כתיב (בראשית כד, סא) ותרכבנה על הגמלים ותלכנה אחרי האיש ויקח העבד את רבקה וילך. כי העבד השליח העליון מטטרון היה בכאן עד שנגמר ענין השליחות, ואחר כך חזר למקומו ולא נגמר השליחות עד שהחזיקו בדרך, וזהו (שם) ותקם רבקה וגו' ותלכנה אחרי האיש, ומיד שהחזיקו בדרך נסתלק מטטרון, אז נאמר ויקח העבד את רבקה וילך. ואפשר שתיבת וילך קאי על תיבת האיש שהזכיר ושב למקומו:

ס״בוזהו ענין המדרש בב"ר (נט, ח) ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו ביתו (בראשית כד, ב) שהיה זיו איקונין שלו דומה לו המושל בכל אשר לו, שהיה שליט ביצרו כמותו. אח"כ אמרו שם במדרש, ויאמר אליו העבד, הדא הוא דכתיב (הושע יב, ח) כנען בידו מאזני מרמה לעשוק אהב. כנען זה אליעזר כו'. הענין המעלה של זיו איקונין בא לו מכח כבוד העבד העליון אשר היה חופף עליו:

ס״גכלל הענין, האבות הם שיכלול העולם והם סוד הבריאה והעולם, תכליתן בשביל אדם הראשון, ואברהם הוא האדם הגדול, ושרה היא אם כל חי, ויצחק ורבקה קלסתר פניהם, ושופריה דיעקב מעין שופריה דאדם:

ס״דועל אלו ג' בחינות של אם ואחות ובת מרומז (בר"ר נח, א) בת ך' כבת ז' ליופי, ובת ק' כבת ך' לחטא. בבחינת אמא עילאה סוד אור שבעת הימים הגנוז כמו שכתבתי לעיל (ד"ה ומה שכינו). אח"כ נגנז ונתחשך. ובשעת מתן תורה פסקה זוהמת הנחש (שבת קמו, א) והיה ראוי לחזור כתנות אור, שעל כן רמוז בפרשה יהי אור חמשה פעמים אור, כנגד ה' חומשי תורה כדאיתא במדרש (בר"ר ג, ה), זהו בחינת כ"ף, כדאיתא בזוהר (ח"ג יא, ב) על פסוק (במדבר ז, פו) עשרה עשרה הכ"ף, הם י' מאמרות, ויו"ד דברות שהם יו"ד במילואו העולים שניהם כ"ף. זהו בת ך' כבת ז' ליופי, כלומר כאור שבעת הימים, מכל מקום לא הוחזר ממש רק כדמיון אור ז' הימים, ואלו לא חטאו בעגל והיו מתגברים בתורה אז שהיו באים מעלה מעלה, והיה נתגלה ממש אור הגנוז. אבל בתחילת נתינת התורה, היה כאור ז' ימים כדמיון. זה סוד (משלי ז, ד) אמור לחכמה אחותי את, והוא בחינת אחות. אח"כ כשחטאו בעגל קלקלו גם זה, ונתקטנה הכ"ף ומצאו תיקון בקצת בנין בית המקדש שהיה גבוה מאה אמה זהו בת ק' כבת ך' לחטא, כי קרבנות היו מכפרים, אבל היו בבחינת בת ציון, וכן נקרא (ישעיה לז, כב) בת ירושלים, זהו סוד (בראשית כג, ב) ולבכותה כף קטנה, ונסתלק הכף נשאר ולבתה שהוא כמו בחינת הבת. ובחורבן הבית אף ק' נתקטנה כמו שכתב בעל הטורים בענין ק' קטנה בקצתי בחיי (שם כז, מו). ובחורבן הבית אז ירדו למטה מן בת ונשתמשו בקול היוצא מן בת, וזהו בת קול. ועתה בעו"ה לא זה ולא זה, עד יבא משיח צדקינו ואור חדש על ציון יאיר:

ס״הוכשתתבונן בסוד הדברים, הנה אור ז' ימים בבינה. מתן תורה מן השמים, תפארת. בנין בית המקדש, במלכות. ויש ג' בחינות למלכות בסוד ג' נקודות של ו' הרומז לתפארת, דהיינו חירק למטה, זהו בחינת בת. וכשהיא עולה למעלה לתפארת, הוא סוד המלאפום שהם שוים נקראת אחות והם אח ואחות. וכשהוא עטרת תפארת בעלה, אז היא עטרה לראשו בסוד חולם ונקראת אם. ואז מבואר (שה"ש ג, יא) צאנה וראנה בנות ציון בעטרה שעטרה לו אמו ונזכה לזה במהרה בימינו אמן: