שני לוחות הברית, תורה שבכתב, חקת, תורה אורShenei Luchot HaBerit, Torah Shebikhtav, Chukat, Torah Ohr
א׳יען כי סוד פרה אדומה נעלם במאוד, ואף הראשונים שהיה להם ידיעה בקצת מעשה הפרה אפילו זה המקצת סתום וחתום אינו מבואר ככל הצורך, אך שלא לצאת חלק לגמרי ארשום דרוש פרשת פרה שחברתי בילדותי וממנו תצא תורה לאלה המצות על דרך השכל קרוב לפשט. וזה נוסחו:
1
ב׳זאת חוקת התורה וגו'. קשה זאת חקת הפרה הוה ליה למימר. ולפי מה שכתב המזרחי יהיה מתורץ, דהקשה ואע"פ שיש בכמה מקומות חוקה ולא שייך בהן גזירה הוא מלפני וכו' כמו זאת חוקת הפסח שהרי טעם הפסח מבואר הוא לעתיקי שדים, שאני הכא דכתיב תורה וחקה והי' די באחד כמו זאת התורה אדם כי ימות באהל זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם זאת חוקת הפסח וכו' עיין שם. ולעניות דעתי נראה דקושייתו בלאו הכי מתורצת דחקת עולם תחגהו, חקת הפסח. זה החק פירושו חק וזמן והזמן גרמא. חקך וחק בניך פירוש דבר קצוב וכן לענין משפט והודעתיו את חקי האלהים:
2
ג׳כל הענייני פרה קשים ומה לנו להאריך בקושיות. אמנם הרשיון ניתן להתבונן בכל האפשר. ר' משה דרשן שהביא רש"י דבריו יוכיח. שלמה המלך ע"ה אמר אחכמה והיא רחוקה (קהלת ז, כג), לא אמר ולא חכמתי. והענין מחכים תמיד באיזה רמזים אבל והיא תוכיות עצמיות שלה רחוקה. וכן משמע במדרש (ב"ר יט, ג) ר' יצחק פתח, כל זה נסיתי בחכמה אמרתי אחכמה וגו', אמר שלמה על כל התורה כולה עמדתי ועל פרשה זו של פרה כיון שהייתי מגיע בה הייתי דורש בה וחוקר בה ושואל בה, אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, עד כאןהגה"המי שהיה דורש וחוקר ומבין בעומק הענין, ובא לידי הבנה שלא יוכל לירד לעומקן, אזי חכם יחשב. וכענין שאמרו חכמי המחקר על הבורא יתברך, תכלית מה שנדע הוא שלא נדעוך. כלומר שירדנו כל כך בעומק ההשגה, שהשגנו שלא נוכל להשיגך. וזהו שרמז (שה"ש א, ח) אם לא תדעי לך היפה בנשים, כי אתה כנסת ישראל שהיא היפה בנשים, כי כולה כנסת ישראל בת זוגו להשם יתברך, יפיפות שבה היא לא תדעי, שהם משיגים שאינם יכולים לידע:
ועל זה רמז הפסוק (תהלים עג, כב) ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך, וקשה למה אמר בהמות בלשון רבים, בהמה היה לו לומר. אלא דוד המלך ע"ה דיבר דרך ענוה, אמר בהמות, כי אני שני פעמים בהמה, האחד שלא אוכל לירד לעומק הענין, ולא זו אלא אף זו, שאני בהמה ולא באתי אפילו להשגה להשיג שאי אפשר לי להשיג. כי זוהו חכמה מי שמשיג מה טעם שלא אוכל להשיג, וזהו אמרתי אחכמה והיא רחוקה, כלומר כשאני משיג שהיא רחוקה ולא אוכל להשיג, אזי אני חכם שאני משיג שלא אוכל להשיג:
ובזה יובן מדרש רבה פרשת ויקהל (מח, ג) בפסוק (שמות לו, א) וכל איש חכם לב אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה, בהמה כתיב, שניתן חכמה לאדם ובהמה. הענין אלו החכמים לא היו דומים לבצלאל, מכל מקום לא היו רק בהמה פעם אחת, כי ידעו שאינם יודעים עומק המדות כולם דמשכן, ובצלאל בצל אל היה:. הרי שהיה דורש וחוקר כו' אלא שלא עמד על בורי', משא"כ כל התורה שעמד על בוריה על כן כפל בכל התורה כולה וק"ל. אף אני אעשה זאת לבאר כפי מיעוט שכלי:
ועל זה רמז הפסוק (תהלים עג, כב) ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך, וקשה למה אמר בהמות בלשון רבים, בהמה היה לו לומר. אלא דוד המלך ע"ה דיבר דרך ענוה, אמר בהמות, כי אני שני פעמים בהמה, האחד שלא אוכל לירד לעומק הענין, ולא זו אלא אף זו, שאני בהמה ולא באתי אפילו להשגה להשיג שאי אפשר לי להשיג. כי זוהו חכמה מי שמשיג מה טעם שלא אוכל להשיג, וזהו אמרתי אחכמה והיא רחוקה, כלומר כשאני משיג שהיא רחוקה ולא אוכל להשיג, אזי אני חכם שאני משיג שלא אוכל להשיג:
ובזה יובן מדרש רבה פרשת ויקהל (מח, ג) בפסוק (שמות לו, א) וכל איש חכם לב אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה, בהמה כתיב, שניתן חכמה לאדם ובהמה. הענין אלו החכמים לא היו דומים לבצלאל, מכל מקום לא היו רק בהמה פעם אחת, כי ידעו שאינם יודעים עומק המדות כולם דמשכן, ובצלאל בצל אל היה:. הרי שהיה דורש וחוקר כו' אלא שלא עמד על בורי', משא"כ כל התורה שעמד על בוריה על כן כפל בכל התורה כולה וק"ל. אף אני אעשה זאת לבאר כפי מיעוט שכלי:
3
ד׳עוד קשה, מי נידה למה דיבר בלשון מגונה, הלא מצינו שעיקם הכתוב כו' (פסחים ג, א). עוד קשה, למה לא כתיב ויעשו כן בני ישראל ואלעזר. עוד קשה, זאת התורה וגומר, ודרשו רז"ל (ברכות סג, ב) אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית כו', מאי שייך להכא:
4
ה׳במדרש רבות (ב"ר יט, ה) ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר, ארבע דברים יצה"ר משיב עליהן דכתיב בהן חקה. אשת אח, וכלאים, ושעיר המשתלח, ופרה אדומה. אשת אח, דכתיב (ויקרא יח, טז) ערות אשת אחיך וגו' ובלא בנים יבמה יבא עליה. וכתיב בערות אשת אח ושמרתם את חקתי. כלאים, (דברים כב, יא) לא תלבש שעטנז, וסדין בציצית מותר וכתיב ביה חקה (שם יט, יט) את חקותי תשמרו. שעיר המשתלח, דכתיב (ויקרא טז, כו) והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו, והוא עצמו מכפר על האחרים, וכתיב ביה (במדבר טז, לד) והיתה זאת לכם לחקת עולם. פרה מנין, דתנן (פרה ד, ד) כל העוסקין בפרה מתחילה ועד סוף מטמאין בגדים, והיא גופה מטהרת בגדים וכתיב ביה חקה זאת חקת התורה, עד כאן. וקשה הלא איכא טפי שנקראים חקה אף כשאין דינם סתרי:
5
ו׳רש"י בתולדות (בראשית כו, ה) חקותי, דברים שיצר הרע ואומות העולם משיבים עליהם, כגון אכילת חזיר ולבישת שעטנז שאין טעם בדבר אלא גזירת המלך וחקותיו על עבדיו. ורש"י באחרי מות (ויקרא יח, ד) ואת חקותי תשמרו דברים, שהן גזירת המלך שיצר הרע משיב עליהם למה לנו לשומרן, ואומות העולם משיבין עליהם. כגון אכילת חזיר ולבישת שעטנז וטהרת מי חטאת. לכך נאמר אני ה', גזרתי עליכם אי אתה רשאי ליפטר:
6
ז׳עוד קשה, הכתוב הודיענו שהם חק, אבל לא הודיענו מה נשיב לאפיקורס דהיינו השטן ואומות העולם:
7
ח׳עוד קשה, בכאן אמר שהאומות מונין אחקים, ובריש ואתחנן (דברים ד, ז) ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים וגו', כי היא חכמתם וגו' רק עם חכם ונבון וגו':
8
ט׳בילקוט, פרה זו מצרים, שנאמר (ירמיה מו, כ) עגלה יפיפיה מצרים. אדומה זו בבל, (דניאל ב, לח) אנת הוא רישא דדהבא. תמימה, זו מדי. א"ר חייא בר אבא מלכי מדי תמימים היו, אין להקדוש ברוך הוא עליהם אלא עבודה זרה שקבלו מאבותיהם בלבד. אשר אין בה מום, זו יון, אלכסנדר מוקדון כד חמא לשמעון הצדיק הוה קאים ליה על רגלוהי ואמר, בריך אלוה של שמעון הצדיק. אמרו ליה בני פלטין דידיה, מן קמי יהודאי את קאים. אמר להון, כד אנא נחית לקרבא בדמותי' אנא חמי ונצח. אשר לא [עלה] עליה עול, זו אדום הרשעה שלא קבלו עליהן עול של הקדוש ברוך הוא. ולא די שלא קבלה, אלא מחרפת ומגדפת ואומר מה לי בשמים, עד כאן. קשה, מה שייכות להאומות בכאן, אדרבא הן מונין אותנו:
9
י׳עוד שם מדרש, פרה, אלו ישראל (הושע ד, טז) כי כפרה סוררה סרה ישראל. אדומה, אלו ישראל, (איכה ד, ז) אדמו עצם מפנינים. תמימה, אלו ישראל, (שה"ש ה, ב) יונתי תמתי. אשר אין בה מום, אלו ישראל, (שם ד, ז) כולך יפה רעיתי ומום אין בך. אשר לא עליה עול, זה דורו של ירמיה שלא קבלו עליהם עולו של הקדוש ברוך הוא. הנה זה המדרש כמעט סברא הפוכה ממדרש הראשון. עוד קשה, מה רומז אלו ישראל בכמה פעמים:
10
י״אבמדרש רבות (ב"ר יט, ח) ריב"ז אמר לתלמידיו, חייכם לא המת מטמא ולא המים מטהרין, אלא אמר הקב"ה חקה חקקתי גזירה גזרתי אי אתה רשאי לעבור על גזירתי, דכתיב זאת חקת התורה. קשה איך אמר לא המת מטמא והתורה אמרה דמטמא. עוד קשה, מי נדה אמרה התורה דמטהרה. עוד קשה, כפל לשון. וגם פתח בתרתי ומסיים בחדא:
11
י״בענין גזירת המקום מבינים העולם שרצה לומר דבר שאין בו טעם, וכן פירש הרמב"ם במשנה (ברכות פ"ה מ"ג) האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו, ומפרש בגמרא לפי שעושה מצות המקום רחמנות ואינם אלא גזירות שרצה לומר בלא טעם. וכבר השיגוהו על זה, ואדרבא כל המצות בטעמיהן הם גזירות. ובמדרש משל למלך הנכנס למדינה, אמרו לו עבדיו גזור עלינו גזירות. אמר להם כשתקבלו מלכותי אגזור עליכם. כך אמר הקב"ה לישראל, קבלתם עליכם מלכותי אנכי ה' אלהיך, קבלו גזירותי לא יהיה לך אלקים אחרים על פני, עד כאן:
12
י״גהענין כל המצות והתורה ברוחניותיה הם הם נשמותיהן של ישראל כאשר הארכתי בדרוש זה במאוד במקומות אחרים, אשר על זה יתפרש המדרש (תנחומא ח) בפרשה זו, ושם האחד אליעזר. במדרש, ר' אחא בשם ר' יוסי בר חנינא, בשעה שעלה משה למרום שמע קולו של הקב"ה שיושב ועוסק בפרשת פרה ואומר אליעזר בני אומר פרה בת שתים ועגלה בת שנתה. אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, העליונים והתחתונים ברשותך ואתה יושב ואומר הלכה משמו של בשר ודם. א"ל הקב"ה, משה, עתיד צדיק אחד לעמוד בעולמי ועתיד לפתוח בפרשת פרה תחלה, רבי אליעזר אומר פרה בת שתים וכו'. אמר לפניו רבש"ע יהי רצון שיצא מחלצי. א"ל הקב"ה חייך שיצא מחלציך, הדא הוא דכתיב ושם האחד אליעזר, ושם אותו המיוחד אליעזר, בדרוש פרשת פרה:
13
י״דלכך נקראים כל המצות גזירות, כי כמו שהנשמות חלק אלוה ממעל לקוחה ממנו יתברך, כך המצות גזירות אוכלא דאפרת חתוכות ממנו מלשון (תהלים קלו, יג) לגוזר ים סוף לגזרים, (בראשית טו, יז) והוא עבר בין הגזרים, וזהו כריתת הברית. וזהו ענין הקב"ה מניח תפילין מתעטף בציצית לומד תורה. וזהו ענין בקן צפור שאין הציווי מצד הצפור אלא עבור האדם, כי הקב"ה מלמד לאדם דעת כמוהו ומלבישו במדותיו יתברך. וזהו ענין שהם גזירות וקשה ליה וכן כל גזירה דרבנן רצה לומר שהוא נגזר ונחתך מטעם איסור דאורייתא כדי שלא יבא לידי איסור דאורייתא:
14
ט״וונקדים הקדמה, ואז יתבאר המאמר דחוקה חקקתי. כשנתבונן בכלל המצות נמצאים ד' עניינים כעין החלוקות המוזכרות בספר יצירה ובספרי מקובלים לענין גילוי עולמות. רשימ"ו חקיק"ה חציב"ה עשי"ה. ובדרך התגשמות הוא על דרך הפסוק (תהלים לג, ט) כי הוא אמר ויהי וגו':
15
ט״זא' הרצון כשעלה ברצונו לברוא את העולם בחינת כי הוא אמר. ב' בחינת ויהי, דהיינו הנקודה הראשונה ההיולי הנקרא אין. ג' יש מאין. ד' יש מיש. וכשנתבונן רשימו וחקיקה אחים ורעים נכללים ונקראים עולם המושכל ובדרך השתלשלות לענין הגילוי עולמו של הקב"ה ועולם המלאכים עולם המושכל כדמותינו, מורגש עולם הגלגלים, מוטבע עולם השפל, כן המצות ד' מינים. א' מושכלת מה שגם האומות שלא קבלו התורה מקיימין כגון גניבה גזילה ניאוף כיבוד אב ואם וכו' וכן מעלת המדות שהאריכו בהם פילוסופים גוים וטעמם מגולה, וזהו בחינת עשי"ה. ב' שמיעות מצות שנתן לנו התורה, אבל הודיענו הטעמים כפסח מצה ומרור וסוכה וכאלה, וזהו בחינת חציב"ה. ג' שאר מצות שאין טעם מבואר לעמקו, וידוע למשכילים זהו בחינת חקיקה דק מאוד. ד' הנעלם מכל חי רק רשימ"ו פרה אדומה וכיוצא בה הדק היטב הדק נעלמה לעין כל חי זולת למשה רבינו ע"ה ולר' עקיבא כדאיתא בברכות (עי' ב"ר יט, ו), ויקחו אליך פרה, א"ר יוסי ברבי חנינא א"ל הקב"ה למשה לך אני מגלה טעם פרה אבל לאחרים חקה, דאמר רב הונא כתיב (תהלים עה, ג) כי אקח מועד אני מישרים אשפוט, וכתיב (זכריה יד, ו) והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון. קפאון כתיב, דברים המכוסים מכם בעולם הזה עתידים להיות צופים לעולם הבא, כהדין סמיא דצפי דכתיב (ישעיה מב, טז) והולכתי עורים בדרך לא ידעו, וכתיב (שם) אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים. אעשה אין כתיב כאן, אלא עשיתים, שכבר עשיתי לר' עקיבא וחביריו, דברים שלא נגלו למשה נגלו לר' עקיבא וחביריו וכל יקר ראתה עינו, עד כאן:
16
י״זותמוה הלא כתיב (דברים לד, י) לא קם כמשה. ועוד מה שדרש באליך סותר לזה. ונראה בודאי השגת משה רבינו ע"ה ביותר, וזהו ענין כל הפרות נקראו על שם משה. והוא על דרך מ"ש כל הפרות מקדשין מפרתו של משה (ב"ר יט, ד), כי עיקר המצות סוד ידיעת כוונה ולא ידע איש ערכה כמשה, על כן פרתו של משה היתה מקדשת כולם וק"ל:
17
י״חוכדי לבאר המדרש נבאר תיבת חק ותיבת גזירה ושניהם יצדקו בבחינה ראשונה הנקראת רשימה סוד הרצון שפירשתי. כבר אמרנו רוחניות המדות הם הנשמות חלק אלוה המאיר בנפש הצדיק בגין לאשתמודע אלהותו כדאיתא בזוהר. והנה לעצם הנשמה ב' בחינות. בחינה עליונה מתאחדת באמתתו יתברך ובבחינה תחתונה אוחזת בצדיק והם נרמזים בשתי תיבות אלו המוזכרים בזוהר לאשתמודע אלהותו. אלהותו בחינה ראשונה לאשתמודע בחינה שניה, ובחינה ראשונה נקרא חק הוא אמתיות הנצחיות חק ולא יעבור. ובחינה לאשתמודע נקרא גזירה גזורה ונלקח מאתו יתברך. ושניהם בחלק הרשימו הנקרא רצון. וכשאומר חקה חקקתי, תיבת חקקתי הם ניצוצי ההשגה מבחינת חק שנתפשטו למשה רבינו עליו השלום. ובאמרו גזירה גזרתי, ניצוצי ההשגה מבחינת גזירה נתפשט לר' עקיבא ע"ה והכל בסוד רשימו. והנה בחינת חק יותר בהעלם מבחינת גזירה, וזהו סוד נתגלה לר"ע דברים שלא נתגלה למשה רבינו ע"ה, ולא אמר יותר ממה שנתגלה למשה רבינו ע"ה, דאז היה משמע יותר מעלה. אלא הענין בבחינת הגילוי היה דבק רבי עקיבא יותר ממשה רבינו ע"ה. ומשה רבינו ע"ה היה יותר דבק בבחינת הנעלם. משל למה הדבר דומה, מלאך משיג יותר מלאך ממה שמשיג את האדם, ויותר משיג את המלאך ממה שמשיג אדם, והאדם משיג אדם יותר ממה שמשיג האדם את המלאך, ויותר ממה שמשיג המלאך את האדםהגה"הומזה יובן מה שיש להשיב על המתלוננים על רום מעלת הזוהר, אשר חובר מפי רבי שמעון בן יוחאי, ואומרים מדוע אין הלכה כרבי שמעון נגד בר פלוגתיה. והם לא ידעו ולא הבינו כי זהו לרוב מעלתו, השגתו למעלה בעומק הרוחניות, שלא היה יכול להעמיד מעשה הגשמיות לעומת זה הרוחניות:
עוד הענין יותר פנימי, ומבואר על פי מה שאמרו (ערובין יג, ב) אלו ואלו דברי אלהים חיים, ונתבאר עניינו לעיל בדרוש פרשת פרה (המובא בפרשת ויקהל פקודי), והארכתי במסכת שבועות שלי. כי ההשפעה היא כפי שמוכנים המקבלים לקבל, וההלכה היא אחרי רבים להטות. ואף כי דברי היחיד הם יותר מעולים, זה היה סיבה כי זה היחיד מבני עליה, ואלו היה השגת רוב ישראל שם, אז ההלכה שהיא מדת מלכו"ת המקבלת ההשפעה מלמעלה היתה מקבלת זאת ההשפעה, ודוגמת זה היה מעשה המצוה נעשה למטה, להיותה בית קיבול לזה. אבל מאחר שהרבים אינן כן, אז ההכנה מצד קיבולם הוא כך, על כן נעשית המצוה בפועל הגשמית כך, עיין שם באורך:
ובזה יובן המאמר דלעיל, ושם האחד אליעזר, עתיד רבי אליעזר להתחיל מסכת פרה כו', והנה אין הלכה כדבריו רק כחכמים דפליגי וכמבואר בהרמב"ם, ועל כל זאת נתעלה רבי אליעזר בסברתו שהיא רם ונשא:
ובזה מבואר גם כן מדרש רבה פרשת בהעלותך (טו, י) איתא שם, ר' לוי בר רבי אמר, מנורה טהורה ירדה מהשמים, שאמר לו הקב"ה למשה ועשית מנורת זהב טהור, אמר לו כיצד נעשה אותה. אמר לו, מקשה תיעשה המנורה. ואף על פי כן נתקשה משה וירד ושכח. עלה ואמר, רבוני שכחתי אותה. הראה לו למשה ועוד נתקשה בה. אמר לו, וראה ועשה. עד שנטל מנורה של אש והראה לו עשייתה, ואף על פי כן נתקשת על משה. אמר לו הקב"ה, לך אצל בצלאל והוא יעשה אותה, ואמר לבצלאל, מיד עשאה. התחיל תמה ואמר, אני כמה פעמים הראה לי הקב"ה ונתקשיתי לעשותה, ואת שלא ראית עשית מדעתך, בצלאל בצל אל היית עומד כשהראה לי הקב"ה עשייתה כו'. וקשה, איך הבין יותר בצלאל ממשה רבינו ע"ה, אם רבי לא שנה רבי חייא מנא ליה, אף שהיה בצל אל מכל מקום משה רבינו ע"ה ראה יותר. אלא אדרבה זה גורם, כי בעין עשייתה בגשמיית, שהיתה בית קיבול לרוחניות הגדול שהשיג משה רבינו ע"ה, לא היה יכול להמציא בפועל, אם לא בצלאל, שהוא היה בצל אל, ולא בכוח אל כביכול כמו משה רבינו ע"ה הנקרא איש אלהים. ודי בזה לחכימא:. הרי חק וגזירה למשה רבינו ע"ה ולר' עקיבא דהיינו חקה חקקתי וגזרתי ולישראל הוא חק קבוע במקומו לא זז, אלא כל הבחינות בנעלם אין להם רשות להרהר, רצוני לומר משום במופלא ממך אל תדרוש כו' (חגיגה יג, א), לא כמובן כפשטן של דברים אין רשות להרהר אחרי, למה ציוה דבר שאין לו טעם:
עוד הענין יותר פנימי, ומבואר על פי מה שאמרו (ערובין יג, ב) אלו ואלו דברי אלהים חיים, ונתבאר עניינו לעיל בדרוש פרשת פרה (המובא בפרשת ויקהל פקודי), והארכתי במסכת שבועות שלי. כי ההשפעה היא כפי שמוכנים המקבלים לקבל, וההלכה היא אחרי רבים להטות. ואף כי דברי היחיד הם יותר מעולים, זה היה סיבה כי זה היחיד מבני עליה, ואלו היה השגת רוב ישראל שם, אז ההלכה שהיא מדת מלכו"ת המקבלת ההשפעה מלמעלה היתה מקבלת זאת ההשפעה, ודוגמת זה היה מעשה המצוה נעשה למטה, להיותה בית קיבול לזה. אבל מאחר שהרבים אינן כן, אז ההכנה מצד קיבולם הוא כך, על כן נעשית המצוה בפועל הגשמית כך, עיין שם באורך:
ובזה יובן המאמר דלעיל, ושם האחד אליעזר, עתיד רבי אליעזר להתחיל מסכת פרה כו', והנה אין הלכה כדבריו רק כחכמים דפליגי וכמבואר בהרמב"ם, ועל כל זאת נתעלה רבי אליעזר בסברתו שהיא רם ונשא:
ובזה מבואר גם כן מדרש רבה פרשת בהעלותך (טו, י) איתא שם, ר' לוי בר רבי אמר, מנורה טהורה ירדה מהשמים, שאמר לו הקב"ה למשה ועשית מנורת זהב טהור, אמר לו כיצד נעשה אותה. אמר לו, מקשה תיעשה המנורה. ואף על פי כן נתקשה משה וירד ושכח. עלה ואמר, רבוני שכחתי אותה. הראה לו למשה ועוד נתקשה בה. אמר לו, וראה ועשה. עד שנטל מנורה של אש והראה לו עשייתה, ואף על פי כן נתקשת על משה. אמר לו הקב"ה, לך אצל בצלאל והוא יעשה אותה, ואמר לבצלאל, מיד עשאה. התחיל תמה ואמר, אני כמה פעמים הראה לי הקב"ה ונתקשיתי לעשותה, ואת שלא ראית עשית מדעתך, בצלאל בצל אל היית עומד כשהראה לי הקב"ה עשייתה כו'. וקשה, איך הבין יותר בצלאל ממשה רבינו ע"ה, אם רבי לא שנה רבי חייא מנא ליה, אף שהיה בצל אל מכל מקום משה רבינו ע"ה ראה יותר. אלא אדרבה זה גורם, כי בעין עשייתה בגשמיית, שהיתה בית קיבול לרוחניות הגדול שהשיג משה רבינו ע"ה, לא היה יכול להמציא בפועל, אם לא בצלאל, שהוא היה בצל אל, ולא בכוח אל כביכול כמו משה רבינו ע"ה הנקרא איש אלהים. ודי בזה לחכימא:. הרי חק וגזירה למשה רבינו ע"ה ולר' עקיבא דהיינו חקה חקקתי וגזרתי ולישראל הוא חק קבוע במקומו לא זז, אלא כל הבחינות בנעלם אין להם רשות להרהר, רצוני לומר משום במופלא ממך אל תדרוש כו' (חגיגה יג, א), לא כמובן כפשטן של דברים אין רשות להרהר אחרי, למה ציוה דבר שאין לו טעם:
18
י״טוהענין הזה על דרך מה שכתבו המפרשים כי חק הוא לישראל (תהלים פא, ה), אבל משפט (רצה לומר) טעם הדבר, לאלקי יעקב. בתיבת לאלקי רומז למשה רבינו ע"ה הנקרא איש אלקים (דברים לג, א), הוא בחינת אלקותו דלעילא. ואח"כ יעקב רמוז בשם עקיבא וא' הנוספת אלקים:
19
כ׳והנה משה עקיבא שוים במספר קטן י"ב, כי ז"ה משה האיש (שמות לב, א). אכן מעלת משה על רבי עקיבא במספר גדול כזה. ידוע שם של יב"ק הוא מספר ג' שמות שנתגלה למשה, שם אהי"ה, שם ידו"ד לו נודע, וזה זכרי אדנ"י אלו ג' שמות יב"ק. גם בשם ידו"ד עצמו שבו נבואת משה מספר יב"ק כזה כ"ף ו"ו. עוד מעלת משה רבינו ע"ה הזכירו רז"ל (ר"ה כא, ב) נ' שערי בינה נמסרו למשה רבינו ע"ה, ומנ' שערי בינה נמשך שם של ע"ב מחס"ד שבו בקע הים. וכשתסיר א' על שם השער הנו"ן שנעלם ממשה רבינו ע"ה ישאר ג"כ כאן ע"א, וזהו ע"א סנהדרין עם אהרן, ומשה רבינו ע"ה על גביהן שקול כנגד כולן כדאיתא בפ"ק דסנהדרין (טז, ב), וזהו סוד (בראשית לב, כג) ויעבר [את] מעבר יב"ק, כי יעקב אבינו ע"ה כמשה רבינו ע"ה, אלא שזה לגאו וזה לבר כדאיתא בזוהר (תקונים תקון י"ג כט, א). וסוד ויעבור ע"ב רי"ו, ונשאר ע"א כדפירשתי. ועוד יב"ק כדפי', ובאלה נתרומם משה רבינו ע"ה. אמנם ר' עקיבא שהיה ענף ממנו נרמזו בשמו, תצרף ע"א יב"ק אותיות עקיב"א ודו"ק:
20
כ״אנחזור למאמר, לא המת מטמא, רצה לומר המת הנגלה, רק שורשו של מיתה שבו והוא סמאל השוכן בקרבו מטמא. וכן אין המים הנגלים מטהרים, רק סודם ושרשם של מעלה מטהרים, והם חקה חקקתי כו' אי אתה [רשאי] לעבור על גזרתי:
21
כ״בכתיב בואתחנן (דברים ד, ה) ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים, רצה לומר מן המצות הנודע לך סודם מבחינת לאשתמודע ולמטה תאמין חקים הנעלמים. נמצא מכח בחינת גזירות הגזירות תבוא לאמונת חק ודוק ועתה נבאר הענין בעצם ד' בחינות הנ"ל. מצינו ד' לשונות. א' תורת ה'. ב' תורת אלקים כדכתיב (נחמיה ח, ח) ויקראו בספר בתורת אלקים מפרש ושום שכל. ג' תורת אמת. ד' תורת האדם. והם שתים שהן ארבע ב' הראשונות נסתרות, ב' השניות נגלות, אכן בחינות בכל אחת. הראשונות נסתרות הם ידו"ד אלקים בחינת פנימית סוד עולם המושכל סוד ידו"ד א' ושמו אחד. ידו"ד נעלם אלהים בערכו סוד שמו הנגלה בגימטריא הטבע, ויתרו אמר (שמות יח, יא) כי גדול ידו"ד מכל האלקים. כתיב (שם ט, טז) למען ספר שמי רומז לשם ידו"ד, וכתיב (שם ו, ג) ושמי ידו"ד, וכתיב (דברים לד, יא) ולכל האותות והמופתים אשר עשה משה שינוי הטבע, מצד ידו"ד זהו ענין ראשון רשימו:
22
כ״גב' אלקים ידיעת מושכלת כי ידע שמי הנודע למשכילים עם בני ישראל וזהו חקיקה, וזהו רמז ברישא דקרא, דכי ידע שמי כתיב, כי בי חשק הם נקודות חלם שוא קמץ נקודות שם ידו"ד, ולפעמים בא ידו"ד בנקודת אלקים וכן נחקק כ"ף ו"ו כ"ו ידו"ד פ"ו אלקים. וכן ידו"ד במילואו מ"ה מ"ם ה"א אלקים והבן, זהו בחינת הנסתרות. הנגלות ב' אחריני. ג' תורת אמת המצות בטעמן הגלוי המאומתין לכל. ד' תורת האדם הם המושכלות:
23
כ״דועל זה רומזים ברכות התורה לפני הקריאה ולאחר הקריאה. לפני הקריאה על ב' הראשונות א' ונתן לנו תורתו ב' בא"י נותן התורה, הוא התגלות והשגת הנסתר. אח"כ הנגלות, ג' תורת אמת, ד' וחיי עולם. ביאור הדברים הכל הולך אל מקום אחד ושב ברוחניותו לנסתר, וזהו (תהלים יט, ח) תורת ידו"ד תמימה:
24
כ״הוזהו רמז הפסוק ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים, חקים דומיא דמשפטים שיש להם טעם ולא דבר רק, ואם רק מכם. ומשפטים דומיא דחקים שהם בסתר המדריגה. אף דברים קלים מובנים שהם נקראים משפטים שבים לסתר המדריגה, וכן המדות:
25
כ״ווהוא פשט שכתבו המפרשים מה שהתחיל רבינו הקדוש במסכת אבות במשה קבל תורה כו', להודיענו אף כי חכמי האומות חברו גם כן ספרים הרבה ממדות, אל תאמר שאינה מסיני. על כן הודיענו משה קיבל. והענין כי יש חילוק גדול. הפילוסופים השיגו המדות ההגונות מצד האדם במה שהוא אדם, ומשה קיבל תורה מסיני אחת המדות ממדות הקב"ה, כענין (דברים כח, י) והלכת בדרכיו, מה הוא כו' (שבת קלג, ב), כי נשמותינו חלק מהקב"ה. ועל דרך רמז (ברכות ה, א) לא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, ורצו לומר הפילסופים הבינו המדות מצד האדם שהוא בשר ודם אשר על כן אמרו הרואה חכמי האומות מברך ברוך שנתן מחכמתו לבשר ודם (שם נח, א), אבל מדותינו מדת הקב"ה וק"ל. על כן השגתם מצד האדם נקרא חיי שעה, והשגתינו מצד הקב"ה נקרא חיי עולם, וזהו וחיי עולם נטע בתוכנו בא"י כו' כוללם יחד:
26
כ״זואמר משה קיבל תורה, כי כלל המדות ענוה כאשר מבואר לחכם מבין מדעתו וכולם תלוים בענוה, ובזה מתדמה לקונו לפי גדולתו ענותנותו, על כן משה שזכה למדה זו בשלימות נתעלה על כל והוא אספקלריא המאירה. ומעין משה רבינו ע"ה גם כן מדותיו של רבי עקיבא. בפרק התקבל (גיטין סז, א), תניא אר"ש לתלמידיו, בני שנו מדותי שהן תרומות מתרומות של רבי עקיבא:
27
כ״חהסתכל במה שכתבנו תמצא ד' חלקים נגד ד' רוחות והם שש קצוות בצירוף מעלה ומטה, רצוני לומר בבחינה אחרונה תחתיות נתעלה משה כדפירשתי, ואל אלו שש קצוות ששה פסוקים:
28
כ״טתורת ה' תמימה כו'. תורת ה' תמימה מדבר בחלק רשימו בחינה הנקראת נשמה לנשמה הנעדרת עתה ונחסרת מאתנו בעוד בחיים חיותינו כמו פרה אדומה תמימ"ה, ולעתיד תתמם. וגם רומז תמימה על דרך (שמות כו, כד) יחדיו יהיו תמים. והנה רז"ל אמרו (פסחים ו, ב) אין מוקדם ומאוחר בתורה, וקשה איך לא תהיה תורה הקדושה מסודרת בסדר. אלא הכי פירושו, באמת אין מוקדם ומאוחר, ואל תטעה לומר שדבר זה צריך להיות מוקדם וזה מאוחר, זה אינו, כי באמת אין מוקדם כו', אלא בסוד הנעלם ברזי רזין יחדיו תמים ומסודר אף כי עיני בשר לנו לפי פשוטו, זה אינו אלא היא תמימה:
29
ל׳ומתי תתגלה, אמר משיבת נפש, הנשמה בזה העולם נקרא נשמה, וכשתשוב למקום מחצבה אז היא נשמה לנשמה, אך היה מושג למשה רבינו ע"ה בחיותו, ואחריו לרבי עקיבא, והם עדים בדבר שיש טעמים סודות פנימים. וזה שאמר בפסוק שני (תהלים יט, ח) עדות ה' נאמנה זהו משה רבינו ע"ה, דכתיב (במדבר יב, ז) בכל ביתי נאמן. וכן ר' עקיבא שנכנס בשלום ויצא בשלום, ואיתא במסכת חגיגה (יד, ב) שאף ר' עקיבא בקשו מלאכי השרת לדחפו כו', ואין ספק שלא בקשו לדחפו יותר מענין הציץ ונפגע להיות נשתטה והקב"ה הצילו, וזהו מחכימת פתי:
30
ל״אנגד חלק ב' תורת אלקים אמר פקודי ה' ישרים משמחי לב, על דרך (קהלת א, טז) ולבי ראה הרבה חכמה, והשגה גדולה דרך ראות נבואיי מתוך שמחה. ופקודי לשון מפקד פקיד, רצה לומר אצלו יתברך שלא גילה בהדיא בתורה:
31
ל״בנגד חלק ג' מצות ה' ברה, דהיינו המצות בטעמייהו מאירת עינים נראות לעינים נגד חלק ד' מדות מושכלות אף באומות. יראת ה' טהורה כו', משה קיבל תורה כו', וזהו עומדת לעד כדפירשתי וחיי עולם כו':
32
ל״גמשפטי ה' אמת צדקו יחדיו, עיין באלשיך בפרשת משפטים למשל שאף אם הם דנין מושכלות על כל אחד לבדו יכול לאמת דינו, אבל לא יחדיו. כשתצרף יחד ב' משפטים למשל תשאל האומות מה חייב הרוצח, יאמר מיתה. והנה שפיר קאמר, תשאל אותו לבד מה חייב הגנב, יאמר מיתה, מאמת דינו בטעמים נכונים לומר נרד לסוף דעתו כו'. תשאל אותו אלו ב' דברים יחד, ויאמר העונש על שניהם בשוה מיתה, זה ימאן השכל. אבל דינינו על המושכלות צודקים כל אחד בפני עצמו, וצודקים יחדו. כי הרוצח נידון במיתה, והגנב בתשלומי כפל וק"ל:
33
ל״דנחזור לענין, ד' אלה, תורת ידו"ד, תורת אלקים, תורת אמת, תורת האדם, ד' כתות ולהם ד' שמות. א' עם. ב' קהל. ג' עדה. ד' קהל ה'. עם השיווי במושכלות והם ערב רב. עם שיש תוספת קדושה מה. קהל למעלה מזה אמרו רז"ל (יבמות נז, א), קהל, גרים אקרי קהל והם נכנסים למצות התורה וטעמיה. עדה למעלה מהם, עדה הקדושה השלימה יודעים שמו יתברך. קהל ה' סוד נשמה לנשמה חזרת הנשמה למקומה:
34
ל״הענין מ"י מריב"ה, הדברים סתומים במה היה החטא, ורבו המפרשים. האברבנאל הביא עשרה דעות, עיין שם. גם הבאים אחריו. אף אני אענה את חלקי כי כתר תורה מונח לכל. והנה שמעתי בזה פירוש נחמד על שם הגאון מהר"ם איסרלס ז"ל, ואוסיף נופך משלי ויהיה מתורץ שינוי השמות, לפעמים עם, ולפעמים בני ישראל. וגם יתורץ מה שקראם מורים, כי מאחר שנפרש החטא היה בענין אחר, צריכין אנו לומר דלא חטא במה שאמר מורים (הגה"ה לאפוקי מדעת הרמב"ם בשמונה פרקים שכתב שהחטא היה שנתכעס משה וקראם מורים):
35
ל״וכבר כתבתי פירסום ניסים לכל האותות והמופתים אשר עשה משה היא המעלה הגדולה מצד שם ידו"ד, ולא זכו לראות זה כי אם עם קודש משרתי עליון ולא למיעבד ניסים לעיני שקרי שאין זה מקום דביקותם, רק עדה שלימה בסוד תורת ה' תמימה נתייחדו עתה בקהל ה' ונקראים שניהם בני ישראל. אמר הכתוב (במדבר כ, ג) וירב העם המה המריבים, והרעימו לחרחר הריב ביותר ואמרו (עי' שם ד) מדוע הבאתם קהל ה', כאלו לא על עצמם יצאו, אלא איך לא חסתם גם על קהל ה' משה ואהרן זה עשו שלא השגיחו בעם מדריגה התחתונה, רק מצד שעמהם הקהל. וזה (שם ו) ויבא משה ואהרן מפני הקהל. ה' ציוה להקהל העדה, ומכל שכן קהל ה' הם יביטו. ומשה ואהרן מפני הקהל, על כן חטאו. ובמה שקראום מורים לא חטאו, כי לא קראו מורים לזרע אברהם, רק לקהל. לא תביאו, אפילו הקהל שלא נטלו חלק בארץ ומכל מקום היו דרים שם, ומכל שכן שלא תביאו העדה. אשר נתתי להם, קאי על בני ישראל, אשר רבו בני ישראל. קשה לפי זה הלא העם רבו כדפי'. ותירץ על דרך מה שביארתי במקום אחר אלמלא אתה שאול והוא דוד כמה דוד אבדתי בפניו (מו"ק טז, ב):
36
ל״זהענין כי גזירה קדומה להיות מלכות בית דוד, רק שלא היה יכול לצאת מכח אל הפועל אלא בסיבה מה, על כן שאול באחת ולא עלתה לו (יומא כב, ב), כדי שתשוב המלוכה לבעלים לדוד ולזרעו עד עולם. כן הכא היתה גזירה קדומה עתה תראה, ולא ל"א מלכים. גם היתה גזירה קדומה זו מצד ישראל שלא היו ראוים ישראל שיהיה מנהיגם לארץ ישראל משה רבינו ע"ה, כי לא היו ראוים לנסים האלה שהיו כשהיה משה, כמו שכתב הרלב"ג בפסוק (יהושע א, ב) משה עבדי מת ואתה קום עבור את הירדן:
37
ל״חוהשתא ניחא בפרשת דברים אצל מרגלים כתיב (דברים א, לז) גם בי התנאף ה' בגללכם. כתיב הכא (במדבר כ, יב) יען לא האמנתם בי, ושם כתיב (דברים א, לב) ובדבר הזה אינכם מאמינים, אלא סוד הענין הוא כדפירשתי, הגזירה היתה קדומה שהתעבר ה' במשה בעבור ישראל מפני חטאם הקדום, רק שעתה יצא מכח אל הפועל. וזהו ענין (במדבר כ, יג) המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל כבר, והבן. דאם לא כן קשה מה הלשון המה מי מריבה, ורש"י כתב מה שכתב. ועתה נבוא בעזה"י למאמרים:
38
ל״טהקדמה. ד' אלו רשימה חקיקה חציבה עשיה הם ד' מדריגות דישראל במעלת השגה, ומשה רבינו ע"ה על גביהן, והן חלוקים שתים שהן ד'. וד' זמנים, א' בית המקדש ראשון בנוי. ב' חרב. ג' בית המקדש שני בנוי. ד' חרב. לעומתם א' נבואה, ב' סוף נבואה, ג' רוח הקודש, ד' סוף רוח הקודש. ב' הראשונות נעלמות, השניות בערכם נגלות. א' כל זמן בית ראשון נבואה ניצוצי רשימו מהתפשטות משה רבינו ע"ה. בזמן גלות בבל אז נכנס לסוף רשימו סוף הנבואה דניאל:
39
מ׳מורה נבוכים בפרק מ"ה חלק ב' כתב, דניאל אינו נביא. ולכאורה משמע כן בפרק קמא דמגילה (ג, א), וראיתי אני דניאל לבדי את המראה והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה אבל חרדה גדולה נפל עליהם. מאן ננהו האנשים. א"ר ירמיה ואי תימא ר' חייא בר אבא, זהו חגי זכריה מלאכי. אינהו עדיפו מיניה, ואיהו עדיף מיניהו. אינהו עדיפו מיניה, דאינהו נביאי ואיהו לא נביא. ואיהו עדיף מינייהו, דאיהו חזי ואינהו לא חזי:
40
מ״אהאברנא"ל בריש ספר מעייני הישועה שלו חולק, והביא סדר עולם כשמנו הנביאים מנו דניאל עמהם. ועוד איך לא היה נביא ונבואות גדולות ויקרות התנבא. והמאמר הזה אדרבה משם ראיה, דהא איהו חזי ואנהו לא חזי. ומה שאמרו אנהו נביאים, הענין הנביא נקרא מי שנשתלח להגיד נבואתו לישראל, כי נביא מלשון ניב שפתים כמו שאמרו רז"ל על (שמות ז, א) אהרן אחיך יהיה נביאך. דניאל, אף שמעלתו גדולה, לא נשתלח להגיד לישראל על כן לא נקרא נביא. וכי תימא הכל טעמא מאי. וי"ל חגי זכריה מלאכי חזרו עם הגולה לארץ ישראל על כן הוצרכו להיות שלוחים מה' לישראל, משא"כ דניאל. והנה כתיב (בראשית טו, א) דבר ה' אל אברם במחזה, ופשוט שמעלת אברהם אבינו למעלה למעלה, ולא קוריהו נביא אלא מפני שלא היה שלוח מאתו יתברך, כך הוא דרך האברנא"ל, עיין שם. ואני קורא אהרמב"ם ואברנא"ל אלו ואלו דברי אלקים חיים, כי היה נביא רק היה סוף נבואה, וכל זה חלק רשימו:
41
מ״בב' בזמן פרס ומדי מרדכי התחלת הגאולה סוד חקיקה הוא רוח הקודש ושרשו, כי כולל רוח הקודש כמו שמשה רבינו ע"ה כולל הנבואה, וזהו מרומז ברבתי דאסתר. ומרדכי למטה לעומת משה רבינו ע"ה למעלה, וכ"כ (מגילה ז, א) קיימו למעלה מה שקבלו למטה. ומנלן שמרדכי עצם רוח הקודש, דאמרו רז"ל (שם) אסתר ברוח הקודש נאמרה:
42
מ״גג' אחר כך שמעון הצדיק התחלת בית שני וקיומו בימי יון רוח הקודש סוד החציבה, והוא היה משירי אנשי כנסת הגדולה, נחתם תורה שבכתב והיה הולך ומתמעט רוח הקודש עד החורבן:
43
מ״דד' אחר כך בגלות אדום הופיע בת קול סוד גילוי בסוד עשיה, עד חתימת התלמוד ואז אין לנו אלא התורה הזאת. ועתה מבואר מדרשנו הפרה אדומה טהרת המת. בפרק קמא דע"ז (ה, א), ר' יוסי אומר, לא קבלו ישראל התורה אלא כדי שלא יהא מלאך המות ואומה ולשון שולטת בהם, שנאמר (תהלים פב, ז) אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם אכן כאדם תמותון וכאחד השרים תפולו:
44
מ״הוהנה כששמטו ישראל במתן תורה אחד מטטרמולין (שמו"ר ג, ב) ופני השור משמאל, אז השטן ואומות העולם מונין אותנו, וכשנתקן הדבר אז תורת ידו"ד תמימה ואף מלאך רע עונה אמן. ובהיפך השטן והאומות מונין. ובפתיחתא דאיכה (ב') וצבא תנתן על התמיד בפשע. אין צבא אלא מלכיות, שנאמר (ישעיה כד, כא) יפקוד ה' על צבא המרום במרום וגו'. התמיד אלו ישראל, דכתיב (יהושע א, ח) והגית בו יומם ולילה. בפשע, בפשעה של תורה. כל זמן שישראל משליכין דברי תורה לארץ, המלכות היא גוזרת ומצלחת, שנאמר (דניאל ח, יב) ותשלך אמת ארצה. ואין אמת אלא תורה, שנאמר (משלי כג, כג) אמת קנה ואל תמכור, אם השלכת דברי תורה לארץ מיד הצליחה המלכות. הדא הוא דכתיב (דניאל ח, יב) ועשתה והצליחה ובגוים אין תורה. עכ"פ ההבטחה כי לא תשכח מפי זרעו:
45
מ״ורבות סוף פרשה שמיני (יג, ה), את הגמל, זו בבל. כי מעלה גרה הוא, שמגדלת את דניאל, שנאמר (דניאל ב, מט) ודניאל בתרע מלכא. את השפן, זו מדי. כי מעלת גרה היא, שמגדלת את מרדכי, שנאמר (אסתר ב, יט) ומרדכי יושב בשער המלך. ואת הארנבת, זו יון. כי מעלת גרה היא, שמגדלת הצדיקים. אלכסנדרוס כד הוי חמי לשמעון הצדיק, היה קאים על רגליה. אמרין ליה מינאי, מן קדם יהודאי את קאים. אמר להם, בשעה שאני יוצא למלחמה דמותו אני רואה ונוצח. ואת החזיר, זו אדום. והוא גרה לא יגר, שאינה מגדלת הצדיקים. ולא דיה שאינה מגדלת, אלא שהורגת אותו, הדא הוא דכתיב (ישעיה מז, ו) קצפתי על עמי חללתי נחלתי. נחלתי זה ר' עקיבא וחביריו, עד כאן לשונו:
46
מ״זודמות זה מדרשינו. פרה, זו מצרים, גידלו משה רבינו ע"ה על כולם. אדומה, בבל מגדלת דניאל. תמימה, מדי מגדלת את מרדכי. אין מום, יון מגדלת שמעון הצדיק. ולא עלה עליה עול, לעומת מושכלות אומרת מי לי בשמים, ולא עלה עליה עול מלכות שמים רק עול דרך ארץ:
47
מ״חמדרש רבי יהושע דסכנין הזכיר ד' אלו שהם בדיניהם סתרי אהדדי, וזו הסתירה בנין, והם תשובת ישראל לשטן ואומות העולם לענין חק, ומהם נודע להבין גם יחד הדברים שהם חק:
48
מ״טוהנה על זה הגה"ה ממהר"ם פדואה בריש ספר המדע שהביא מופת על חידוש העולם בשם הרב המורה והרלב"ג, מאחר שגשם השמימי טבע אחד ומתחלף לחילוף רב ניצוץ, כוכב אחד מחמם ואחד מקרר, אחד מאיר לעצמו ואחד מקבל, ואחד ממהר התנועה ואחד כו', ואחד ריבוי כוכבים ואחד וכו', וכולם טבע אחד הם, ובודאי הי' אומן בכונה ורצון כו'. כן תשובתינו לאומות העולם ולשטן שמונין ואומרים שהציווי הוא בלי טעם וריח רק לגזור גזירות בלי כונה. ותשובתינו שזה אי אפשר, שאם כן למה גזר דברים סותרים. אלא על כרחך הוא חק סוד רשימו דהיינו הרצון הכולל דבר והיפוכו ומינה לשאר חקים:
49
נ׳ועל זה מבואר היטב הפסוק (דברים ד, ו) רק עם חכם ונבון, התחיל ואמר (שם ה) ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים, כשם שמשפטים בטעם ילמוד סתום מהמפורש לומר בודאי להחקים סוד נעלם. רק עם חכם כי לא דבר רק. ואם רק הוא מכם, כי אין לך רשות להרהר מטעם במופלא ממך אל תדרוש כדפירשתי לעיל. וזהו כשישראל אוחזים בתורה ומשפטים צדיקים אז הללו כל גוים. ועל זה רומז המדרש פרה זו ישראל, אדומה זו ישראל כו', כלומר שישראל מתעלים בד' חלקים ואז חרות מהאומות ומהשטן, ובהיפך אז מונין וצבא תנתן וד' מלכיות כו'. גם בד' אלו ד' חלקים הנ"ל סוד פרה אדומה נעדר לגמרי סוד רשימו שעיר המשתלח קצת יותר בנגלה, עיין בזוהר על איש עתי עונותיו חקקים סוד חקיקה חציבה, סוד נשמות חצובות הוא סוד יבום גלגול נשמות כלאים נגלה לעינים סוד עשיה. ועל זה הפרשה זאת חקת התורה נמצא פרה סוד רשימו חק הקבוע שורש כל התורה, פרה אדומה כו', מדרש הנ"ל פרה טהרת טומאת אדם מת כדפירשתיהגה"הזה לשון הרב ר' מנחם הבבלי סימן קנ"ז קנ"ח קנ"ט, לעשות פרה אדומה כמשפטה, שנאמר (במדבר יט, ט) למי נדה. טעם מצוה זו, לפי יסוד המשנה מהמעלות היתרות הנעשות בפרה היא קדש קדשים, ובהכי מטמא את הטהורים, שמרוב קדושתה ישוב הטהור טמא בגשתו אל הקדש. ור' יוחנן בן גדגדה היה אוכל כל ימיו בטהרת הקדש, והיה מטפחתו כמדרס הזב לגבי חטאת. תדע, דאפילו כהן המשמש על גבי המזבח אינו טהור לחטאת עד שיטבול לשם חטאת. הכי מטמא הטהורים ומטהר הטמאים במי נדה חטאת היא:
קנ"ח, המת מטמא הנוגע והמאהיל עליו, שנאמר (שם יד) אדם כי ימות באהל. טעם מצוה זו, לפי שבהפרד מעל הגוף הודו והדרו דהיינו צורת השכל שהיא הנשמה, נשאר הגוף גרוע, וכראות כחות הטומאה הגוף פנוי מהרוח הקדש, באים לשרות בו כי הם תאיבים להשלמת יצירתם שקדש עליהם היום ונשארו חסרים, ולהכי כל אשר בתוכו יטמא. ומטעם זה שמירת גוף האדם כי ימות באהל:
קנ"ט, להיות מי נדה מטמא לטהור, ומעלין את האדם מן הטומאה, שנאמר (שם יט-כא) וחטאו ביום השביעי. והנוגע במי נדה יטמא עד הערב. טעם מצוה זו, דומיא דמים מכשירים לקבל טומאה ומטהרין בשיעורן, וכשיודעים כחות הטומאה שעתידים לטהר באפרה, מרוב קדושתה מתקרבים אליה, ולהכי הנוגע במי הנדה יטמא עד הערב וחטאו ביום השביעי, עד כאן לשונו:
ואמר הפסוק זאת התורה אדם כי ימות באהל כו', זה לשון הרקנאטי דף קמ"ט, כבר ידעת כי הגוי בעודו בחיים טמא ומטמא בעבור הטומאה השוכן בו, וכשמת נעדר ממנו אותו הרוח, על כן אינו מטמא באהל, כי העיקר אצלינו קברי גוים אינן מטמאין באהל, שנאמר אדם כי ימות, ואין אומות העולם קרוין אדם (ב"מ קיד, א). אבל ישראל הן הפך זה, כי בחייו שורה בקרבו רוח קדושה, וכשמת טמא ומטמא. ויש בזה סוד גדול, כי בראות רוח הטומאה כלי טהור פנוי מהרוח הקדושה אז באה ושורה בו, וכל אשר בתוכו טמא ומטמא. ומטעם זה נהגו לשמור גופי המתים שלא יכנס בקרבם רוח רעה, כי הם תאיבים להשלמת יצירתם, והבן זה מאוד:
מדרש רות, הגוף מן הגוי בחייו טמא ובמותו טהור, למה, בשביל שיתאבד נשמתא דיליה והגוף תשוב אל העפר כשהיה. היהודי בחייו טהור ובמותו טמא, למה, בשביל שנשמתו עולה למקום גבוה, ונשאר נפש הבהמית בגוף. ועל זה נקרא היהודי במותו טמא והגוי טהור, למה הדבר דומה כו', עד כאן לשונו:
זה לשון הרקנאט"י, זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר, דע כי סוד פרה אדומה נעלם מאוד, ואמרו רז"ל (ב"ר יט, ו) לא נגלה אלא למשה רבינו ע"ה שנאמר ויקחו אליך, לך לבד אני מגלה טעם פרה. ואין כוונת המאמר הזה שלא יהיה נודע מטעם המצוה כלל, רק ענין אחד יש בו שלא נגלה רק למשה רבינו עליו השלום, והוא מה שאמרו רז"ל (יומא יד, א) מזה ומזין עליו טהורין ונוגע טמא, ועל זה אמרו רז"ל (שם) על כולם אמר שלמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. אך בסוד הפרה באדמימותה בתמימותה ובשריפתה בחוץ, וסוד המים הנתנין באפר, וטעם טהרתה את הטמאים, בכולם נבאר טעמם כמו שאמרו רז"ל בספר הזוהר:
וכתב הרב הגדול ז"ל, כי מפני שנעשית בחוץ יראה לאומות העולם כאילו היא נזבחת לשעירים על פני השדה, והאמת שהיא להעביר רוח הטומאה, ושריפתה כריח ניחוח בחוץ. ולכך אמר זאת חקת התורה, כלומר נחקקת מן התורה, והיא תורה שבעל פה, על כן פרה אדומה תמימ"ה:
ספר הזוהר (ח"ב רלז, ב), פרה אדומה תמימה, בגין לאכפייא כל אינון סיטרי מסאבי דלא ישלטון. אמר ליה רבי אבא, והא פרה קדישא איהי דכיא איהי ואמאי. אמר ליה הכי הוא ודאי ואוקמוה כללא דארבע מלכוון הות, דכתיב פרה כמה דאת אמר (הושע ד, טז) כי כפרה סוררה סרר ישראל. אדומה דא מלכות בבל, דכתיב (דניאל ב, לח) אנת הוא רישא די דהבא. תמימה דא מלכות מדי. אשר אין בה מום דא מלכות יון, דאינון קרבין לאורחי מהימנותא. אשר לא עלה עליה עול דא מלכות אדום דלא סליק עול. ורזא דמלה אף על גב דכמה מילין אתייהבו למדרש בקראי, כולא חד:
והבן אומרו על מלכות יון דאינון קרבין לארחי מהימנותא, אמר על הפילוסופים קדומים הנוטים בקצת דבריהם לדברי רז"ל. וגם בזכריה (ו, ג) בארבע מראות אמר עליה, ובמרכבה השלישית סוסים לבנים. והנה טעם היותה אדומה גם נקבה, הרמז למדת הדין. וטעם תמימותה ואשר לא עלה עול, לחלוק כבוד למדת הדין, כענין הנאמר בעגלה ערופה (דברים כא, ג) אשר לא משכה בעול. ונתתם אותה אל אלעזר הכהן וגו', טעם אל אלעזר הכהן, פירש הרב ז"ל להעשות לפניו ואפילו על ידי זר, אבל הסגן יראה מעשיה כדי שתעשה על כוונתו, שלא יחשבו מחשבה רעה באומות העולם והשטן. ובספר הזוהר אמר ובגין כך אתיהבת לסגן ולא לכהנא רבא. וטעם והוציא אותה אל מחוץ למחנה תבין מסוד העזאזל. ולקח אלעזר הכהן מדמה באצבעו והזה אל נוכח פני אהל מועד וגו', כבר פירשתי טעם אלעזר ולא אהרן. וטעם ההזאה הזאת שבע פעמים תבין מסוד זו קצוות, וידוע כי אהל מועד משכן השכינה, המקבל ממדת הדין של מעלה העזה, הנרמזת בדם הפרה האדומה. וטעם ואת עורה ואת בשרה ואת דמה ואת פרשה ישרוף, רמז כי הכל הוא חלק מדת הדין, מנפש ועד בשר יכלה, והכח הנאצלת משם מתפרנסת ממנו. וסוד עץ ארז ואזוב, רמזו מדברינו הרומזים להקב"ה ולכנסת ישראל, כי הארז הגבוה מכל עץ, לא דמה אליו ביופיו, ואגודת האזוב עמו, כטעם האתרוג עם הלולב הוא, והבן זה, עד כאן לשונו::
קנ"ח, המת מטמא הנוגע והמאהיל עליו, שנאמר (שם יד) אדם כי ימות באהל. טעם מצוה זו, לפי שבהפרד מעל הגוף הודו והדרו דהיינו צורת השכל שהיא הנשמה, נשאר הגוף גרוע, וכראות כחות הטומאה הגוף פנוי מהרוח הקדש, באים לשרות בו כי הם תאיבים להשלמת יצירתם שקדש עליהם היום ונשארו חסרים, ולהכי כל אשר בתוכו יטמא. ומטעם זה שמירת גוף האדם כי ימות באהל:
קנ"ט, להיות מי נדה מטמא לטהור, ומעלין את האדם מן הטומאה, שנאמר (שם יט-כא) וחטאו ביום השביעי. והנוגע במי נדה יטמא עד הערב. טעם מצוה זו, דומיא דמים מכשירים לקבל טומאה ומטהרין בשיעורן, וכשיודעים כחות הטומאה שעתידים לטהר באפרה, מרוב קדושתה מתקרבים אליה, ולהכי הנוגע במי הנדה יטמא עד הערב וחטאו ביום השביעי, עד כאן לשונו:
ואמר הפסוק זאת התורה אדם כי ימות באהל כו', זה לשון הרקנאטי דף קמ"ט, כבר ידעת כי הגוי בעודו בחיים טמא ומטמא בעבור הטומאה השוכן בו, וכשמת נעדר ממנו אותו הרוח, על כן אינו מטמא באהל, כי העיקר אצלינו קברי גוים אינן מטמאין באהל, שנאמר אדם כי ימות, ואין אומות העולם קרוין אדם (ב"מ קיד, א). אבל ישראל הן הפך זה, כי בחייו שורה בקרבו רוח קדושה, וכשמת טמא ומטמא. ויש בזה סוד גדול, כי בראות רוח הטומאה כלי טהור פנוי מהרוח הקדושה אז באה ושורה בו, וכל אשר בתוכו טמא ומטמא. ומטעם זה נהגו לשמור גופי המתים שלא יכנס בקרבם רוח רעה, כי הם תאיבים להשלמת יצירתם, והבן זה מאוד:
מדרש רות, הגוף מן הגוי בחייו טמא ובמותו טהור, למה, בשביל שיתאבד נשמתא דיליה והגוף תשוב אל העפר כשהיה. היהודי בחייו טהור ובמותו טמא, למה, בשביל שנשמתו עולה למקום גבוה, ונשאר נפש הבהמית בגוף. ועל זה נקרא היהודי במותו טמא והגוי טהור, למה הדבר דומה כו', עד כאן לשונו:
זה לשון הרקנאט"י, זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר, דע כי סוד פרה אדומה נעלם מאוד, ואמרו רז"ל (ב"ר יט, ו) לא נגלה אלא למשה רבינו ע"ה שנאמר ויקחו אליך, לך לבד אני מגלה טעם פרה. ואין כוונת המאמר הזה שלא יהיה נודע מטעם המצוה כלל, רק ענין אחד יש בו שלא נגלה רק למשה רבינו עליו השלום, והוא מה שאמרו רז"ל (יומא יד, א) מזה ומזין עליו טהורין ונוגע טמא, ועל זה אמרו רז"ל (שם) על כולם אמר שלמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. אך בסוד הפרה באדמימותה בתמימותה ובשריפתה בחוץ, וסוד המים הנתנין באפר, וטעם טהרתה את הטמאים, בכולם נבאר טעמם כמו שאמרו רז"ל בספר הזוהר:
וכתב הרב הגדול ז"ל, כי מפני שנעשית בחוץ יראה לאומות העולם כאילו היא נזבחת לשעירים על פני השדה, והאמת שהיא להעביר רוח הטומאה, ושריפתה כריח ניחוח בחוץ. ולכך אמר זאת חקת התורה, כלומר נחקקת מן התורה, והיא תורה שבעל פה, על כן פרה אדומה תמימ"ה:
ספר הזוהר (ח"ב רלז, ב), פרה אדומה תמימה, בגין לאכפייא כל אינון סיטרי מסאבי דלא ישלטון. אמר ליה רבי אבא, והא פרה קדישא איהי דכיא איהי ואמאי. אמר ליה הכי הוא ודאי ואוקמוה כללא דארבע מלכוון הות, דכתיב פרה כמה דאת אמר (הושע ד, טז) כי כפרה סוררה סרר ישראל. אדומה דא מלכות בבל, דכתיב (דניאל ב, לח) אנת הוא רישא די דהבא. תמימה דא מלכות מדי. אשר אין בה מום דא מלכות יון, דאינון קרבין לאורחי מהימנותא. אשר לא עלה עליה עול דא מלכות אדום דלא סליק עול. ורזא דמלה אף על גב דכמה מילין אתייהבו למדרש בקראי, כולא חד:
והבן אומרו על מלכות יון דאינון קרבין לארחי מהימנותא, אמר על הפילוסופים קדומים הנוטים בקצת דבריהם לדברי רז"ל. וגם בזכריה (ו, ג) בארבע מראות אמר עליה, ובמרכבה השלישית סוסים לבנים. והנה טעם היותה אדומה גם נקבה, הרמז למדת הדין. וטעם תמימותה ואשר לא עלה עול, לחלוק כבוד למדת הדין, כענין הנאמר בעגלה ערופה (דברים כא, ג) אשר לא משכה בעול. ונתתם אותה אל אלעזר הכהן וגו', טעם אל אלעזר הכהן, פירש הרב ז"ל להעשות לפניו ואפילו על ידי זר, אבל הסגן יראה מעשיה כדי שתעשה על כוונתו, שלא יחשבו מחשבה רעה באומות העולם והשטן. ובספר הזוהר אמר ובגין כך אתיהבת לסגן ולא לכהנא רבא. וטעם והוציא אותה אל מחוץ למחנה תבין מסוד העזאזל. ולקח אלעזר הכהן מדמה באצבעו והזה אל נוכח פני אהל מועד וגו', כבר פירשתי טעם אלעזר ולא אהרן. וטעם ההזאה הזאת שבע פעמים תבין מסוד זו קצוות, וידוע כי אהל מועד משכן השכינה, המקבל ממדת הדין של מעלה העזה, הנרמזת בדם הפרה האדומה. וטעם ואת עורה ואת בשרה ואת דמה ואת פרשה ישרוף, רמז כי הכל הוא חלק מדת הדין, מנפש ועד בשר יכלה, והכח הנאצלת משם מתפרנסת ממנו. וסוד עץ ארז ואזוב, רמזו מדברינו הרומזים להקב"ה ולכנסת ישראל, כי הארז הגבוה מכל עץ, לא דמה אליו ביופיו, ואגודת האזוב עמו, כטעם האתרוג עם הלולב הוא, והבן זה, עד כאן לשונו::
50
נ״אנעשה אדם בצלמינו, במ"ת היינו מרכבה. יהודא בן תימא אומר הוי עז כנמר כו' (אבות ה, כ). פרט ד' דברים והם ב', עז וגבור הכל אחד, וכן קל ורץ אחד, על כן נבחר גבור כארי וקל כנשר והם הלב ועין על דרך שנאמר (במדבר טו, לט) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, הרי ארי ונשר לענין מעשים שור הוא לענין תורה כמאמר רז"ל (ע"ז ה, ב) לעולם ישים אדם עצמו לתורה כשור לעול, וכתיב ורב תבואות בכח שור (משלי יד, יד). וטהרת אברים בסוד שיעור קומה נעשה אדם. אמרו רז"ל (קידושין ב, ב) כי התורה בלשון זכר נאמרה. ענין שירה חדשה בגאולות שעברו, ולעתיד שיר חדש (מכילתא פ' השירה א). והנה כתב זאת התורה לשון נקיבה, מאחר ששמטו השור מטטרמולין מרכבת התורה כדפירשתי. ואז היה (מלאכי ב, ז) כהן גדול שפתי כהן וגו'. ועתה נתהוה מסוד שור זכר סוד פרה כמו שירה חדשה. וזהו סוד (ש"א ו, יב) וישרנה הפרות, לשון זכר ונקיבה בהזכרת השיר, ועבודה בסגן כי נעשה ריחוק מהמבול וכמו שמשור פרה כן מאדם אתם ולא האומות עתה בעונותינו הרבים תחת האומות, ומנשר בעו"ה כאשר ידאה הנשר, ומן הארי עלה ארי מסבכו (ירמיה ד, ז):
51
נ״בוהנה במאמר הנ"ל הביא המשנה (פרה ד, ד) כל העוסקין בפרה מתחילה ועד סוף מטמא בגדים כו'. קשה הלא אף הגוף מטהרת מטמא. אלא הרמז מתחלת האדם אדם ביקר בל ילין ועד סופו בגדי אור כתנות עור והיא עצמה מפנימית בגדי תפארת להנשמה וזהו מטהרת בגדים. גם רומז הענין על הללו מטמאין והללו מטהרין אלו ואלו דברי אלקים חיים. גם רומז בעל תורה היודע הכל יותר חוטא משחוטא עם הארץ, וזהו מטמאים את הטהורים ומטהר הטמאים:
52
נ״גבפתיחתא דאיכא (ב, א) ואותי עזבו ואת תורתי לא שמרו (ירמיה טז, יא), הלואי כו' שמתעסקין בה המאור שבה כו'. ולענין תשובה, החוטא על הנפש ומצער עצמו ומסגף כשאין בו כתם עבירה רק הוא צדיק גמור, בזה מטמא הטהור. וכשהוא חוטא ויש בו כתם ומסגף, מטהר את הטמא. והנזיר ששקל וקיבל פרישות כפי צרכו נקרא קדוש. וכשעושה יותר מצרכו נקרא חוטא. על כן כשימים הראשונים יפלו והוצרך מחדש נקרא חוטא אהוספה וצריך קרבן. גם מטהר טמאים, זדונות נעשו זכיות כששב:
53
נ״דז' ימי טומאה ז' הזאות נוכח פני האהל כי הם ו' קצוות והיכל הקודש נכון באמצע, וזה לעומת זה עשה האלקים טומאת הגוף והבגדים עד הערב עד שתחשך השמש, ולעת ערב יהי' אור כתנות אור, ועתה עורה עור ובשר ורמה אנחנו בשר ודם. וזה פירוש והתיקון ארז ואזוב, תיקן המדות וכללם הענוה, אם היה כארז ישפיל כאזוב, ואז (ישעיה א, יח) אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו ואם יאדימו כתולע וגומר. וזהו (במדבר יט, ו) ושני תולעת, והזדונות נעשים זכיות:
54
נ״הומי נידה מטהרים, וטהרת מים חיים אל כלי כתיב בפרשה זו (שם יז). עלי באר (שם כא, יז), פירשו רז"ל הכל אתורה. מצאתי בספר אחד כתב, שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך (משלי ה, טו), בור קבלת רבו כמו שכתב הפרדס על הבן בחכמה, וזהו בור סוד שאינו מאבד טיפה (אבות ב, ח), אבל צריך להיות שכל מוליד שכל נובע מכל טיפה שיורד להעלות טפיים, וזהו באר. על כן רבי אלעזר בן ערך שהי' מעיין המתגבר (שם) שקול כנגד כולם. הואיל משה באר את התורה, ולשון באר הוא הנגלה. במדרש (שהש"ר א, ח) למה היו דברי תורה דומים עד שלא עמד שלמה, לבאר שהיו מימיו עמוקים וצוננים ולא היה יכול אדם לשתות מהם. מה עשה הפקח. ספק חבל בחבל ומשיחה במשיחה כו'. כך היה שלמה ממשל למשל כו'. ובמסכת עירובין (כא, ב), איזן וחקר ותיקן ועשה משלים הרבה. אמר עולא א"ר אליעזר, מתחילה היתה התורה דומה לקופה שאין לה אזנים, עד שבא שלמה ועשה לה אזנים, עד כאן. ואז נעשה כלי וזהו מים חיים אל כלי. הרי הכל רומז אתורה, על כן סמיך וזאת התורה אל ויעש אלעזר כו', כי כתר תורה מונח כו' ומלאה הארץ דעה אמן כן יעשה האל. סליק:
55