שני לוחות הברית, תורה שבכתב, עקב, תורה אורShenei Luchot HaBerit, Torah Shebikhtav, Eikev, Torah Ohr

א׳סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא וגו' (קהלת יב, יג). הנה מצוה זו של יראת השם כמו שנאמר (דברים י, כ) את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע, היא מצוה כללית כולל הרבה עניינים, על כן התחיל בה (עי' שם יב) ועתה מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה. וענין יראת שמים פירשתי בארוכה בחלק בעשרה מאמרות, וביראת השם כלול אחדות השם, וכלול עבודת השם, ואלו כוללים המצות הנזכרות בפרשה זו. מצות שבועה בשם היא שזוכר בשם ומתלבש ביראתו ונשבע, אז בודאי נשבע באמת באחדות השם:

ב׳אזהרה להיות סור מרע להרחיק כל עבודת זרות כי ה' אלהינו ה' אחד ואין זולתו. וצריך הרחקה ביותר שלא ליהנות מציפוי עבודה זרה ולא מתקרובת עבודה זרה. ואמר לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך, כי תיכף בשעת החמדה מוכן הלקיחה, כי העין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרים. אי נמי שעת חמדה היא כמו לקיחה, כי כן הדין בעבודה זרה למען תפוש ישראל בלבם (קידושין מ, א). וכן אמר לא תביא תועבה אל ביתך, ולא אמר לביתך, משמע שמשעת הבאה אף שעדיין לא בביתו ממש. ובא הציווי בו עשה טוב, דהיינו שאוהב את הגר שפירש מהעבודה זרה, והגרים הם אהובים ליוצר כל יתברך שכן השוה אהבתם לאהבתו דכתיב (דברים ו, ה) ואהבת את ה' אלהיך, וכתיב (שם י, יט) ואהבתם את הגר. וזהו סוד רבי עקיבא שהיה בן גרים, נכנס בחלק האהבה של הש"י בקדושתו, ובכן עלה למחשבה:

ג׳גם בא הציווי שנתאחד אנחנו בו יתברך להדבק בו כמו שנאמר ובו תדבק, דהיינו חברת חכמים שעליהם שורה רוח טהרה. משא"כ עבודה זרה וכל משמשיה, בהם רוח טומאה. ובהתחבר להחכמים יודעי תורה, אז דברי תורה אין מקבלין טומאה. וזה נכלל ביראת השם, כמו שנאמר (תהלים יט, י) יראת ה' טהורה עומדת לעד, כלומר עומדת לעד בטהרה, כי דברי תורה אין מקבלים טומאה:

ד׳עבודת השם, בזה תלוי התפלה שהיא עבודה בלב. וכן כל ברכות השם וברכת המזון על האכילה הוא דבר גדול, כי השלחן הוא במקום העבודה סוד האכילה בקדושה ובטהרה, הוא כמו קרבן הקרב על גבי המזבח, והארכתי בענין זה מאוד (בשער האותיות) באות ק' קדושה מקדושת האכילה, עיין שם. ובענין המאכל אם הוא בקדושה, מתדמים למלאכי השרת, וזה כי כמו שהמזון לבני אדם הוא סיבת קיומם, כן המלאכים והנשמות מזונם וקיומם מן השכינה, שנאמר (נחמיה ט, ו) ואתה מחיה את כלם, והאכילה לבני אדם דוגמת הקרבנות לכחות העליונים:

ה׳וזהו ענין שתלה האכילה בשבח הארץ, כי היא מכוונת נגד ארץ העליונה שהיא השכינה. וכמו שעד השכינה והשכינה בכלל הם עשרה סוד האצילות, כן אמר בזוהר (ח"ג רעב, ב) דצריך באכילה י' דברים, חד לתקוני פתורא כמו דיתיב קמיה מלכא, דכתיב ואכלת ושבעת לפני ה' אלהיך. ב' נטילת ידים קודם האכילה. ג' דיטול ימינא בשמאלא וישמש ימינא לשמאלא, ויטול עד שיעור דגזרו רבנן. ד' דבעי להגביה ידיו בתר נטילה ויזדווגו שני זרועותיו כאחד בשעת נטילה. ה' דצריך לברך על נטילת ידים. ו' למיהב מפתו לעני. ז' לברך ברכת המוציא ולדקדק בה. ח' האוכל פתו על שלחנו שלא יהא גרגרן ובלען, אלא כאוכל קדם מלכא. ט' דבעי למהוי על שולחנו מילי דאורייתא. י' מים אחרונים חובה, ועיין בזוהר כי האריך באלו העניינים על פי הסוד. וכן בכוס של ברכת המזון, אמרו רבותינו ז"ל (ברכות נא, א) עשרה דברים נאמרים בכוס של ברכה כו', והארכתי מאוד בסודות העניינים האלה (בשער האותיות) באות קו"ף קדושה בענין קדושת המאכל עיין שם, הרי השלחן במקום המזבח, והאכילה במקום קרבן, והכל בכלל עבודת השם, וכלל כולם יראת השם:

ו׳וענין היראה, פירש בזוהר פרשת בראשית (ח"א יא, ב) וזה לשונו, יראה דאיהי עקרא למדחל בר נש למריה, בגין דאיהו רב ושליט עקרא ושרשא דכל עלמין, וכלא קמיה כלא חשיב, כמה דאתמר וכל דארי ארעא כלא חשיבין, ולשואה רעותיה בההוא אתר דאקרי יראה, עד כאן לשונו. ודבריו אלו קטני הכמות ורב האיכות צריכין ביאור רחב, ובא בהם בארוכה בעל ראשית חכמה. גם אני הארכתי במאוד בדרוש אהבה ויראה בחלק עשרה מאמרות (מאמר שלישי) עיין שם:

ז׳ומי שמבין ומשיג ביותר מגדולת הש"י, אז הוא יותר ירא ה' ואין להשגה זו. סוף ותכלית, מי שרוצה להשיג גדולת השתלשלות מציאות תחתונים ועליונים, וגבוה מעל גבוה וכולם כלא חשיבין נגדו, והוא יתברך שורש ומקור כולן. ועל כן אמר הכתוב (משלי כב, ד) עקב ענוה יראת ה', כי ביותר שהוא ירא ה', הוא ביותר עניו. כלומר, ביותר שמשיג מגדולתו יתברך, אז ביותר יודע שפלותו, כי במה הוא נחשב. לכן סיבת הענוה היא ידיעת יראת השם, וביותר שהאדם הוא גדול והוא חכם ומבין, ביותר הוא עניו, ולפי גדולתו ענותנותו, כי ביותר שהאדם משיג הוא משיג שאינו יכול להשיג כמ"ש תכלית מה שנדע הוא שלא נדעך, כמו שיתבאר לקמן בענין האל הגדול הגבור והנורא, שאין דרך להשיגו רק מצד פעולותיו, על כן המשיג ביותר הוא ביותר משיג שאין להשיגו, ואז יתמלא ענוה בהתבוננו ברוממותו. על כן משה רבינו ע"ה שהיה רבן של כל הנביאים ולא קם כמוהו, היה עניו יותר מכל האדם. והענוה שבאדם היא סימן לגדולה, כלומר שיש לו השגה גדולה בהבורא יתברך. והגאוה מורה בהיפוך. ומאחר שמדת הענוה מורה על גדולתו יתברך, על כן הש"י משרה שכינתו על שפל רוח, מאחר שיש לו ידיעה מה בגדולתו יתברך. ואפילו מי שאינו בר הכי שיוכל להשיג מה בהשגות עליונות רק הוא עני ושפל רוח, איש כזה זוכה יותר בהש"י ובוטח עליו מאיש עשיר, על כן הש"י משרה שכינתו עליו:

ח׳וזהו שאמר רבי יוחנן (מגילה לא, א,) בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה, שם אתה מוצא ענותנותו. כתוב בתורה (דברים י, יז) כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים וכו' האל הגדול הגבור והנורא, ונכתב זה הקרא בענין פרשת היראה. וענין היראה הוא ידיעה מגדולתו יתברך, ועקב ענוה יראת ה':

ט׳ולזה בא רמז הענוה ביתר שאת בפרשה זו בתחלתה ובאמצעה ובסופה. בתחלתה (דברים ז, יב) והיה עקב תשמעון, מורה על עקב ענוה כמו שנפרש. באמצעה כתיב (ח, יב-יד) פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת. ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך וכל אשר לך ירבה. ורם לבבך ושכחת וגו'. הזהיר במאוד על הרחקת הגאוה. ועיין בסמ"ג שהאריך בפסוקים אלו בסופה, הוא הדבר שהזכרתי למעלה בפרשת היראה (דברים י, יז) כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים וגו' עושה משפט יתום ואלמנה וגו', לפי גדולתו ענותנותו:

י׳על כן אעתיק בכאן קונטרס שחברתי בילדותי בפרשה זו מעין ענוה, ונקרא בשם ענוה:

י״אוהיה עקב תשמעון (דברים ז, יב). מה כתיב למעלה מפרשה זו (שם ז), לא מרובכם מכל העמים חשק יי' בכם כי אתם המעט. במסכת חולין פרק כיסוי הדם (פט, א), דרש רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי, מאי דכתיב לא מרובכם מכל העמים חשק יי' בכם וגו', אמר להם הקב"ה לישראל, חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה, אתם ממעטין עצמיכם לפני. נתתי גדולה לאברהם, אמר לפני (בראשית יח, כז) אנכי עפר ואפר. למשה ולאהרן, אמרו (שמות טז, ז) ונחנו מה. לדוד, אמר (תהלים כב, ז) ואנכי תולעת ולא איש. אבל אומות העולם אינן כן. נתתי גדולה לנמרוד, אמר (בראשית יא, ד) הבה נבנה לנו עיר. לפרעה, אמר (שמות ה, ב) מי יי'. לסנחריב, אמר (מל"ב יח, לה) מי בכל ארצות וגו'. לנבוכדנצר, אמר (ישעיה יד, יד) אעלה על במתי עב. לחירם מלך צור, אמר (יחזקאל כח, ב) מושב אלהים ישבתי בלב ימים. אמר רבא ואיתימא רבי יוחנן, גדול שנאמר במשה ואהרן יותר ממה שנאמר באברהם. דאלו באברהם כתיב ואנכי עפר ואפר, ואלו במשה ואהרן כתיב ונחנו מה. ואמר רבא ואיתימא רבי יוחנן, אין העולם מתקיים אלא בשביל משה ואהרן. כתיב הכא ונחנו מה, וכתיב התם (איוב כו, ז) תולה ארץ על בלימה. אמר רבי אילעי, אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה, שנאמר תולה ארץ על בלימה. רבי אבהו אומר, מי שמשים עצמו כמי שאינו, שנאמר (דברים לג, כז) ומתחת זרועות עולם. אמר רבי יצחק, מאי דכתיב (תהלים נח, ב) האמנם אלם צדק תדברון מישרים תשפוטו בני אדם, מה אומנותו של אדם בעולם הזה, ישים עצמו כאלם. יכול אף לדברי תורה, תלמוד לומר צדק תדברון. יכול יגיס דעתו, תלמוד לומר מישרים תשפטו בני אדם:

י״בהמעלה הגדולה מכל המעלות היא מעלת ענוה, ולא נשתבח אדון הנביאים בפרטיות כי אם בענוה. ובברייתא דרבי פנחס בן יאיר (עבודה זרה כ, ב), זהירות מביאי לידי זריזות כו', תמצא שם מעלת הענוה. ועל כן יציר כפיו של הקב"ה אבינו הראשון נקרא אדם, מלשון אדמה ועפר לכל תהיה. וגם נקרא אדם הוא ראשי תיבות *אפר *דם *מרה כדאיתא במסכת סוטה (ה, א). וישראל קרויין אדם ולא אומות העולם, כי אתם המעט כדלעיל:

י״גוזהו ענין תפוח עקבו של אדם הראשון מכהה גלגל חמה (ויק"ר כ, ב). בפרק מי שהחשיך (שבת קנו, א), האי מאן דבכוכב חמה, יהא גבר נהיר וחכים, משום דספרא דחמה הוא, א"כ מכל שכן חמה עצמה עצם החכמה. ואמרו רבותינו ז"ל (עי' שהש"ר א, ט), עקב ענוה יראת יי', מה שעשתה חכמה עטרה לראשה שנאמר (תהלים קיא, י) ראשית חכמה יראת יי', עשתה ענוה עקב לסולייתה:

י״דובפרק קמא דתענית (ז, א), אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה. ואמר רבי אושעיא, למה נמשלו דברי תורה לשלשה משקין הללו, במים וביין ובחלב, דכתיב (ישעיה נה, א) הוי כל צמא לכו למים, וכתיב (ישעיה נה, א) לכו שברו ואכלו ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב, לומר לך מה שלשה משקין הללו אין מתקיימין אלא בפחות שבכלים, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה, כדאמרה לה ברתיה דקיסר לר' יהושע בן חנניה, אי חכמה מפוארה בכלי מכוער, עיין שם:

ט״ווהענין שאי אפשר להאדם לבוא לקודש פנימה בהשגה ומצפונות, אם לא שיהא מקודם יראת שמים. ואם לאו, סגור פתח הפנימה, ואז באמצעית ענוה דהיינו באימה ויראה ורתת ולהיות רצוא ושוב לחוס על כבוד קונו בסוד (שמות ג, ו) ויסתר משה (את) פניו, אז זוכה ומתדבק. אמרו רבותינו ז"ל (ברכות ז, א), בזכות ויסתר, זכה לקלסתר. ואז נאמר למשה רבינו ע"ה (שם ה) של נעליך, להודיעו הקדושה שהעקב שלו עומד על אדמת קודש והיא החכמה, כמו שנאמר (ירמיה ב, ג) קודש ישראל ליי' ראשית. וכתיב (תהלים קיא, י) ראשית חכמה. ומשה רבינו ע"ה עצם הענוה, על כן הוא עצם ההשגה. וכן עקב אדם הראשון מכהה גלגל חמה, כי חמה היא חכמה, ופני משה כפני חמה. והפנים של חמה הוא אור ומזהיר ומנצץ בלי ערך ושיעור. ועל כן אמרו רבותינו ז"ל (שבת פח, ב), הנעלבים ואינם עולבים כו', עליהם נאמר (שופטים ה, לא) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו:

ט״זומאחר שהיראה היא עקב של ענוה, על כן אמרו רבותינו ז"ל (ברכות לג, ב) כי אם ליראה (דברים י, יב), יראה מילתא זוטרתי היא לגבי משה. והנה ידוע מדת יראה קודמת למדת אהבה, הרי מעלות ענוה עטרת דהעטרות, והיא היא בעצם מעלת האהבה אשר היא מעלת המעלות כנודע, כי העניו יודע ומכיר רבונו ומתבונן בגדולתו ובמעלתו יתברך כי הוא גבוה מעל גבוה בלי ערך ושיעור וסוף ותכלית, ואז יתלבש האהבה:

י״זוהנה כתיב (דברים ו, ה), ואהבת את יי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך. וג' עניינים הנזכרים בכתוב הזה ג' שלמיות שזכרו חכמינו ז"ל (שבת לג, א), ויבא יעקב שלם (בראשית לג, יח), שלם בגופו, שלם בממונו, שלם בתורתו. כי הגאוה מתחלק לשלשה חלקים. א' כי יש אשר יתפאר בשלימות חכמתו ותורתו כי רב הוא, וגם רוצה לילך בגדולות ובנפלאות ממנו. ב' יש אשר יתפאר בשלימות גופו לאמר איש גבור ונאה הוא, עיין במשנה בסוטה (פ"א מ"ח) שמשון בכחו אבשלום בשערו כו'. ובכלל זה המתפאר, כי הוא שתדלן דברו מוצא חן כו' ודבריו נשמעים. שלישית המתגאה בעשרו יגל וישמח, ועל זה נאמר (ירמיה ט, כב), אל יתהלל חכם בחכמתו גבור בגבורתו עשיר בעשרו. אמר חכמתו גבורתו עשרו, בכוונה לו לעצמו, כי במה נחשב חכמתו בערך החכמה האמיתית. בסוף פרק ארבע מיתות (סנהדרין סח, א), א"ר אליעזר הגדול, הרבה תורה למדתי, ולא חסרתי מרבותי אפילו ככלב המלקק מן הים כו'. ובפרק קמא (שבת קיב, ב), אם הראשונים כמלאכים אנו כבני אדם, ואם הם כבני אדם אנו כחמורים. וא"כ מה אנו ומה תורתינו אפרוחים שלא נתפתחו עיניהם, ופחות מזה. וכן לענין גבורה מה גבורתינו וכו'. וכן לענין העושר, התעיף עיניך בו ואיננו. אי נמי הכי קאמר קרא, אל יתהלל שהיא חכמתו, כי ה' יתן חכמה (משלי ב, ו). וכן העושר אל יתהלל שהוא עושרו, לי הכסף ולי הזהב אמר ה' צבאות (חגי ב, ח). וכן הגבורה, (דה"א כט, יא) לך ה' הגדולה והגבורה. וזה"ש אחר כך (ירמיה ט, כג), השכל וידוע אותי:

י״חעל זה אמר ויבא יעקב שלם כו', סוד שם יעקב מורה על זה וידו אוחזת בעקב (בראשית כה, כו), עקב ענוה. הנה ענין ענוה שייך לעולם הזה, אבל לעולם הבא נגד זקניו כבוד, וצדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהן ולכל צדיק מדור לפי כבודו. ענוה הוא ענו ה', עולם הזה נברא בה', ועולם הבא נברא בי' (מנחות כט, ב). ועבודה זרה יהי' הרמז (בראשית ג, טו), הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב. כי בעולם הזה שם עקב ענוה שליטת הנחש, אבל לעולם הבא הנברא ביו"ד שהוא הראש מן יעקב, אז יתבטל הנחש:

י״טובמסכת סוטה פרק המקנא (ה, א), ואת דכא ושפל רוח (ישעיה נז, טו), רב הונא ורב חסדא, חד אמר אתי דכא, וחד אמר אני את דכא. ומסתברא כמאן דאמר אני את דכא, שהרי הקב"ה השרה שכינתו על הר סיני ולא גבה הר סיני למעלה, עד כאן. ונ"ל דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. בעולם הזה אשכון את דכא, ולעולם הבא דכא אתי, כי עלה למרום כמו בהר סיני מעיקרא ירד הקב"ה כו', ואח"כ אמר אל משה עלה אלי. ומ"ש ומסתברא, היינו לענין מעשה וק"ל:

כ׳אבל לעתיד יד"ו שהוא סוד יו"ד אוחזת בעקב. וזה סוד יעקב שלם, ונקרא אז בשם ישראל, כי שם ישראל כולו המורה על שרית עם אלהים כו' הוא לעולם הבא שיהיו מחיצתן לפנים ממחיצת מלאכי השרת, כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל (במדבר כג, כג). וגם יעקב שלם רצה לומר כשתמלאהו אזי מילואו רומז על העתיד, דהיינו שם ישורון שהוא הנעלם מאותו יו"ד עי"ן קו"ף בי"ת ו"ד י"ן ו"ף י"ת עולה ישורון. וזהו סוד הרומז (ישעיה מ, ד) והיה העקוב למישו"ר. והנעלם הוא סוד מה רב טוב הצפון, ואלו שלשה שמות מורים על שלשה הנ"ל, שלימות הגוף, שלימות הממון, שלימות הנפש, בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. והנה לעתיד יהיה הנצחיות בגוף ונפש כהסכמת חכמי האמת, כי הגוף נעשה בצלם אלהים וכל אלו ב' שלימות ב' שמות ישורון וישראל, כי ישר עשה את האדם ישר, כי ישרים דרכי ה' ישר יחזו פנימו, ומכל שכן הרוח תשוב אל האלהים. אבל שלימות הממון אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו:

כ״אועל זה רמז המזמור (תהלים קלא, א) שיר המעלות לדוד ה' לא גבה לבי וגו'. אמר ה' לא גבה לבי, רצה לומר, בהתבונני בה' אז לא גבה לבי, והוא על דרך הרמז בכל מקום שאתה מוצא גדולתו כו', דיש מפרשים דהוא אות ל' מגדל הפורח באויר מגדול עוז שם ה' (משלי יח, י). כי ל' תמונת כ' ולמעלה תמונת ו' עולה כ"ו כמנין יהו"ה, ואות ו' ראשה כפוף, הרי במקום שאתה מוצא גדולתו דהיינו מגדל עוז, שם ענותנותו. אי נמי ידו"ד רומז כשאני מבקש ה' אז לא יגבה לבי כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סוטה ה, א) אמר הקב"ה לגאוה אין אני ואתה יכולין לדור בדירה אחת, שנאמר (תהלים קא, ה) גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל, אל תקרי אותו אלא אתו:

כ״בלא גבה לבי כו' (שם קלא, א), נגד ג' הנ"ל. לא גבה לבי, בחינת בכל לבבך שלימות הגוף. ולא רמו עיני, בחינת שלימות הממון להיפך מעין לא תשבע ונותן עיניו בממון אחר. על כן אמרו בעלי המוסר במוסרם בממון, תן עיניך למטה ובמעלה תן עיניך למעלה. ולא הלכתי וגו', ההולכים בתורת ה' בגדולות ובנפלאות, זה אומר לענין ההשגה במופלא ממך אל תדרוש כו'. אם לא שויתי וגו', רצה לומר לא התפעל להדר אחר מעלות. ואם הגיעו לו מעלות מאת ה' לא התגאה. הן בלימודו, שאמרו רז"ל (סנהדרין צג, ב) וה' עמו (ש"א יח, יד), שהלכה כמותו בכל מקום. היה כגמל עלי אמו, אל תטוש תורת אמך (משלי א, ח). והיה אומר כי צריך לינק מרבו, כדאיתא בפ"ק דברכות (ד, א) שאמר למפיבושת, רבי יפה דנתי, יפה זכיתי כו'. גם לענין גבורה, שנאמר (תהלים יח, ל) וקשת נחושה זרועותיי, גם את הארי גם את הדוב וגו' (ש"א יז, לו), החזיק עצמו כגמול כקטן, ודוד הוא הקטן, ונתן הגבורה להש"י (גמ"ל ראשי תיבות *גוף *ממון *לימוד). וכן בענין הממון הרב אמר, (תהלים קיט, צב) ואני בעניי, החזיק עצמו כקטן שאין לו זכיה, כי ידע והאמין לה' הארץ ומלואה ואינו שלו רק ברצון הש"י:

כ״גאי נמי הכי פירושא דקרא. דוד התנצל עצמו על מה שהתפאר במדות הענוה שבו שלא גבה לבו וגו', הלא זה ההתפארות בעצמו הוא גאוה. על זה אמר אם לא שויתי. ויתורץ על פי כלל גדול האמור בחובת הלבבות בשער יחוד המעשה וזה לשונו, וכבר אמרו על אחד מחסידים שאמר לחברו, הנשתוית. אמר לו, באיזה ענין. אמר לו, נשתוה בעיניך השבח וגנות. אמר לו, לא. אמר לו, אם כן עדיין לא הגעת למעלת הענוה, השתדל אולי תגיע אל המדריגה הזאת כי היא עליונה שבמדרגות החסידים ותכלית החמודות, עד כאן לשונו:

כ״דועל זה פירשו מה שאנו מתפללין (בסוף תפלת שמונה עשרה) ולמקללי נפשי תדום, וקשה ולמקללי אדום הוה לן למימר, ומאי נפשי. וכן אח"כ חזר ואמר ונפשי כעפר כו'. אלא הכונה להשמיענו שיהיה השפלות מוטבע בנפש באופן שהנפש תהיה בדוממותה, כי בכך אפשר שלא ישיב על חרפתו וישאר לו השנאה שמורה בלבו כענין (בראשית כז, מא) וישטום עשו את יעקב ויאמר וגו'. ואמר הכתוב (משלי טז, ה), תועבת ה' כל גבה לב, אפילו שתהיה הגאוה בלב ולא הוציא בפיו. לכן אמר נפשי תדום, שהנפש מצד עצמה תדום, ונלמד מהעפר שכל זמן שהוא גס לא יועיל למלאכה, כל שכן לעשות ממנה כלי, וכל יותר שהוא שחוק הוא יותר טוב. וכן היה מדת דוד שהיה הכל שוה בעינו, השבח והגנות. על כן לא איכפת מידי במה שסיפר מדתו להתלמד ממנו, מאחר שלא היה שום רושם התפעלות בלבו. וזהו סוד שאמר אם לא שויתי, רצה לומר היתה בו מדת הנשתוית:

כ״הובזה מתורץ קושיא אחת בסוף סוטה (מט, ב). דתנו רבנן, משמת רבי אלעזר כו', עד משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא. אמר ליה רב יוסף לתנא, לא תתני ענוה, דאיכא אנא. אמר ליה רב נחמן בר יצחק, לא תתני יראת חטא, דאיכא אנא. וקשה הלא זה הדיבור בעצמו היה גאוה. אלא כדפרישית, היה בם בחינת נשתוית ולא עשה רושם, ועשו כן ללמוד מהם שלא יאמרו העולם שכבר אי אפשר להיותן כן ויתייאשו. וכן הענין ברב נחמן, כי היה עניו גדול כדאיתא בפרק קמא דסוטה (ה, א), אמר רבא בשמתא דאית ביה, ובשמתא דלית ביה. אמר רב נחמן בר יצחק, לא מינה ולא מקצתה כו'. והמאמר שדיבר פה היה להתלמד להיות יראת חטא. והענין של יראת חטא הוא כמו שכתוב בחובת הלבבות, חסיד אחד היה פורש מע' שערים היתר, בשביל שער איסור אחד:

כ״ויחל ישראל וגו'. רצה לומר יהיה גבהות שלנו לעתיד לעולם הבא כשיקויים שם ישראל כמו שכתבתי לעיל. ועל זה אמר המאמר (מגילה לא, א), בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה. קשה מה זה בכל מקום, הלא יתברך מקומו של עולם, ואין העולם מקומו. אלא הכי פירושו, הנה רז"ל אמרו בפ"ק דעירובין (יג, ב) כל המשפיל עצמו, הקב"ה מגביהו. וכל המגביה עצמו, הקב"ה משפילו. וכל המחזיר אחר הגדולה, גדולה בורחת ממנו. וכל הבורח מהגדולה, גדולה מחזרת עליו. וכן אמרו בפ"ק דסנהדרין (יז, א) בענין אלדד ומידד, אמר הקב"ה, הואיל ומעטתם עצמכם, הריני מוסיף גדולה מגדולתכם. ומי שהיא עניו הוא מגביה את הכל על עצמו, ואח"כ הולך מגבוה על גבוה עד שיודע רבונו ומתדבק בו לעבדו בכל לבבו כו' מאהבה. אח"כ הוא זוכה להיות אתו עמו במחיצתו:

כ״זועל זה אמר, בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה, דהיינו העניו הוא במקום שבו נודע ונמצא גדולת הש"י, שם אתה מוצא ענותנותו של הקב"ה, כמו שהבאתי לעיל שאומר הקב"ה אתי דכא. וקא חשיב תורה נביאים כתובים, רומזים על שלשה מעלות הענוה דלעיל. תורה היא סוד נבואת משה רבינו ע"ה ההשגה העליונה, בחינת חכם בחכמתו. נביאים סוד שלימות הגוף, כי כל הנביאים לא התנבאו אלא לימות המשיח כו', ואז שלימות הגוף נקי כגופו דאדם הראשון. ואמרו רז"ל (סוטה מח, ב), משמת חגי זכריה מלאכי בטלה זכוכית לבנה. ופירש האלקב"ץ, שהוא הזדככות החומר. כתובים סוד רוח הקודש, והזכיה לשם בהזדככות שלימות הממון, כמו שאמרו רז"ל (פסחים קד, א) רבי מנחם בר סימאי נקרא בנן של קדושים דלא אסתכל בצורתא דזוזא, הרי הנזהר בזה נכנס ברוח הקודש. וכן בתהילים (טו, א) מי ישכון בהר קדשך וגו', וקא חשיב מעלות הענוה נבזה בעיניו נמאס וגו', וסיים בממון כספו לא נתן וגו':

כ״חועוד נראה לפרש מאי שיש למטה יש למעלה ברוחניות, הנה שלשה שלמיות אלה שהזכיר בכתוב חכם גבור עשיר, הם נשמה גוף לבוש. רצוני לומר, כל צרכי הגוף המשמרים את הגוף ומחזיקים אותו ומסבבים אותו נקרא מלבוש. וכן התורה היא נשמה וגוף ולבוש כמבואר בזוהר. דהיינו סודות התורה וצירופי שמותיה שיתגלו לעתיד. כי עתה מסודרים אותיות כמו שהיא עתה בידינו, אבל לעתיד תהיה תורה חדשה, לא חדשה ממש ח"ו, רק יצטרפו אותיותיה בענין אחר כמו שהיתה למעלה קודם שנתנה, כמבואר בהקדמת הרמב"ן להחומש. וזהו שנאמר (תהלים כט, יא), ה' עוז לעמו יתן, ולא אמר נתן, אלא יתן לעתיד. ועתה נתן גוף התורה שהן גופי הלכות דהיינו תרי"ג מצות. עוד יש חלק ג' הנקרא לבוש, דהיינו המדות הישרות מדות תרומיות הנלמדים מסיפורי התורה למי שעיני שכל לו, והמידות הם מלבוש מקיפות ומחזיקות את המצות שהם הגוף, וזהו ה' יברך את עמו בשלום אותיות מלבוש. הרי ג' מעלות זו על גבי זו, וכן הם תורה נביאים כתובים, התורה מעלה עליונה, ותחתיה נביאים, ותחתיה כתובים, הם בערך המלבוש, וכתובים הם ברוח הקודש, וכתיב ותלבש אסתר מלכות, ואמרו רז"ל (מגילה טו, א) שלבשה רוח הקודש. ועל זה סיים הכתוב, כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי, שג' שלימות שלך יהיו מכוונים נגד שלי דהיינו חלקי התורה:

כ״טוהנה השלימות הראשון דהיינו שלימות הנפש, כתוב בתורה. ושלימות השני דהיינו שלימות הגוף, שנוי בנביאים. ושלימות השלישי שלימות הממון, משולש בכתובים. ואז הלשון אתי שפיר ומתורץ מה שהקשיתי:

ל׳כתוב בתורה, השכלת הנפש, כי ה' אלקיכם אלקי האלקים וגו' הוא עילת העילות, ואין דרך להשיגו רק אנו משיגים מצד פעולותיו דהיינו האל הגדול הגבור והנורא כמפורש אצלי במקום אחר בענין אנשי כנסת הגדולה וכו' (עי' יומא סט, ב). וזכר זה הוא מצד מעלות הענוה לידע עד היכן גבול ההשגה. וגם נרמז מ"ש למעלה, כי העניו יודע רבונו. וזהו כי ה' אלקיכם וגו' אשר לא ישא פנים רומז ג"כ למעלות הענוה, והוא כמו שאמרו רז"ל בפסחים (סו, ב), א"ר יודא אמר רב, כל המתיהר, אם נביא הוא נבואתו מסתלקת, אם חכם הוא חכמתו מסתלקת כו'. וכן אמרו במדרש (ילקוט איוב ט, ז), האומר לחרס ולא יזרח. וכן אתה מוצא בגדול הנביאים, לפי שאמר (דברים א, יז) והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי, א"ל הקב"ה, חייך שאפילו דין שהנשים יודעים אינך יודע, שנאמר (במדבר כז, ה) ויקרב משה את משפטן לפני ה', עד כאן. וזהו אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד:

ל״אהכי נמי אמרו רז"ל (פסחים נ, ב), לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. אל תטעה לפרש הקב"ה מסייעו לבוא לשמה בזכות שעכ"פ עסק בתורה. על זה אמר לא יקח שוחד, כי הפעולה זו אינה פעולה טובה, כי שונא גאות ה'. אלא הכי פירושו, שמתוך שעוסק בה, אף שהוא שלא לשמה, מכל מקום ימצא בתורה כתוב כי היא עבירה גדולה לעסוק שלא לשמה, ואז יעורר לעסוק לשמה. אבל עסק התורה שעוסק שלא לשמה, היא בעצמה עבירה. ובזה מתורץ קושיות התוס' (ד"ה וכאן בעושים, ובברכות יז, א ד"ה העושה) ודו"ק:

ל״בומי שיודע כל זה, הוא מכיר בגדולתו יתברך, ובו תמצא ענותנותו. וכמו שמשגיח בענין יתום ואלמנה וגר, כן הוא לענין הדביקות הנצחי שעליו נאמר (ישעיה ל, כ) והיו עיניך רואות מוריך, שעתידים ללמוד תורה מפי הקב"ה. והנה האב חייב ללמוד לבנו, וכן הרב נקרא אב, ועתה כיתומים ואין אב. וכן לעתיד (הושע ב, כב) וארשתיך לי באמונה, דהיינו מצד התורה שנתנה ככלה, ועתה אנחנו כאלמנה. וכן קביעת מקום לתורה, כדאיתא בפ"ק דברכות (ו, ב) לגירסת הרי"ף, א"ר יוחנן משום רשב"י, כל הקובע מקום לתורה, אויביו נופלים תחתיו כו'. ואנחנו עתה גרים בארץ, ולעתיד תושבים אתם עמדי. וענין לחם ושמלה יש בו רמז, כי לעתיד תוציא הארץ גלוסקאות וכלי מילת כמו שאמרו רז"ל (שבת ל, ב):

ל״גשנוי בנביאים, הוא שלימות השני שלימות הגוף, כי הוא בצלם אלקים. וזה כי כה אמר ה' רם ונשא וכביכול על הכסא כדמות מראה אדם. ואמרו רז"ל (ילקוט יחזקאל ב, כו), הצדיקים מדמים הצורה ליוצרה. את דכא ושפל רוח, כתבתי במקום אחר (עי' פ' קדושים ד"ה וקדושת הגוף) בשם האר"י מה שאמרו רז"ל (ברכות נז, ב) אשה נאה כלים נאים דירה נאה. דירה נאה, הלב. כלים נאים, כלי המעשה. אשה נאה, הנשמה. וזהו ראשי תיבות דכ"א *דירה *כלים *אשה וזהו גוף גוף הנקי:

ל״דמשולש בכתובים, נגד שלימות הממון, שהוא רוב השפע טוב ישלח ה' באסמיך. והנה לעומת זה למעלה כל העושר האוצרות הוא ברקיע הנקרא ערבות כדאיתא בפרק אין דורשין (יב, ב) גנזי חיים גנזי שלום גנזי ברכה, וכתיב בתריה אבי יתומים ודיין אלמנות לרחם עליהם ולא יתגאה, כן יהיה ענותנותו הש"י לקרב אותנו שאנחנו יתום ואלמנה כדלעיל, ויהי' כל כך קירוב גדול לפנים ממחיצת מלאכי השרת. וזהו אלקים במעון קדשו, והוא כדאיתא שם בפרק אין דורשין, מעון שבו כתות של מלאכי השרת שאומרות שירה בלילה וחשות ביום מפני כבודן של ישראל:

ל״הוכן אלו ג' מקומות בפרשה זו הרומזים על הענוה הם על ג' הנ"ל. והיה עקב, עקב ענוה רומז על שלימות הגוף, כי לא היה לשום נברא גוף זך כמו לאדם הראשון, כי עקיבו מכהה כו', ועל כל זאת שמו אדם אפר דם מרה מורה על עקב ענוה. פן תאכל ושבעת וגו', מדבר מהממון. כי ה' אלהיך וגו', מדבר מההשגה שלימות התורה:

ל״וומאחר שפירשנו זה הפסוק כי ה' אלקיכם וגו', נפרש זו הפרשה ועתה ישראל על ענינו, ובפרט כי ציוה החסיד הר"ר יונה לקרוא זה הפרשה בכל יום. יש לדקדק כמה דקדוקים ויתורים. ועתה הוא ועת ה' כמו שכתבתי לעיל, הענוה בעולם הזה הנברא בה'. ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך, רצה לומר שואל ממך מה, שהוא ענין הענוה כמו שאמרו משה ואהרן ואנחנו מה, ואז תזכה למה שרומז שם ישראל. כי אם ליראה, אמרו רז"ל (ברכות לג, ב) יראה מילתא זוטרתי לגבי משה. וגם כתבתי למעלה ענין עקב ענוה יראת ה'. ועתה ישראל, אל תקרי מה, אלא מאה. וקשה לכתוב מאה. הענין כי תיבת מה יש לה ב' פירושים מקצה אל קצה. יש לפרש לשון ריבוי בלי ערך, כמו (תהלים לא, כ) מה רב טובך וגו'. גם לאידך גיסא לשון מיעוט ונחנו מה. מה אנוש כי תזכרנו (שם ח, ה). והנה ענין הברכות ותפילות צריכין אנו לזכור בגדולות הש"י מה רבו מעשיך, וגם להיפוך בשפלותינו ובאימה וביראה וברתת. וזהו הכונה, אלו המאה צריכים להיות בבחינות מה. וזהו כי אם ליראה, כי א"ם ראשי תיבות *אהרן *משה, כי הם אמרו ונחנו מה. ועתה ישראל מ"ה ה' אלקיך שואל מעמך, דהיינו מדת מ"ה שואל ממך כדפירשתי. כי אם ליראה, רצה לומר זולת ליראה, ליראת שמים אז תסלק הענוה, ועל דרך דאיתא בפרק מי שמתו (ברכות) דף י"ט (ב), אמר רב יודא אמר רב, המוצא כלאים כו', עד אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' (משלי כא, ל), בכל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב. וכן אמרו לענין עדות של ת"ח לאסור אשה. ועתה ישראל מה כו', מה כולל ענוה, המסדרים סדרו לנו ח' מה, מה אנו מה חיינו מה כו'. כי סימני הגאוה והענוה נראים בח' מקומות וכולם הם בראש. א' המחשבה המתפשטת בלב וגורם לגבה לב, אבל לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה (תהלים נא, יט). ב' מצח נחושה מצד הגאוה, אבל להיות מצח הרצון. ג' גבה עינים רמות, אבל צריך להיות עין טובה שימת עין. ד' אזנים רחבות שמע שוא, אבל צריך להיות שומעים חרפתם ואינם משיבים ולשמוע צעקת דל. ה' חרון אף הוא הכעס מצד הגאוה, אבל ראוי להיות כמ"ש (ישעיה מח, ט) ותהילתי אחטם לך לבלתי הכריתך וריח ניחוח נחת רוח. ו' לשון מדברת גדולות, אבל נצור לשונך רק לשון חכמים מרפא. ז' החיך טועם, וכתיב (דברים ח, יב) פן תאכל ושבעת וגו', אבל צריך להיות מדות הסתפקות מצד הענוה. ח' פני זעם, אבל צריך להיות פנים שוחקות סבר פנים וכל אלו הם בראש:

ל״זוזה ענין דצריך להיות בכובד ראש לבלתי ירום ראשו, וההולך בקומה זקופה אמרו רז"ל (ברכות מג, ב) דוחה רגלי השכינה, מדה כנגד מדה, כי הוא ההיפך מעקב הענוה על חטא שחטאנו לפניך בנטיית גרון. ועל ענין זה כתיב (עי' איוב כד, כד) לכן ימלו בראש שיבולת. ובפ"ק דסוטה (ה, א), דרש רב עוירא, זמנין אמר לה משמיה דר' אמי, וזמנין אמר לה משמיה דרב אסי, כל אדם שיש בו גסות הרוח לסוף מתמעט, שנאמר (איוב שם) רומו מעט. יכול ישנו בעולם, תלמוד לומר ואיננו. ואם חוזר בו נאסף מן העולם בזמנו, שנאמר והומכו ככל יקפצון, כאברהם יצחק ויעקב דכתיב בהו בכל מכל כל. ואם לאו, ובראש שבולת ימלו. מאי ובראש שבולת ימלו, רב הונא ורב חסדא, חד אמר כסאסא דשבלתא, וחד אמר כשבלתא עצמה כו'. קשה מהו ענין המאמר הזה, או מה זה שאמר זימנין בשם רבי אמי וזימנין בשם רב אסי, לימא בשם תרווייהו תמיד. ואם הוא מסופק, לימא שהוא מסופק. האדם דומה לשבולת, אשה קרקע עולם, והאיש מזריע בה. ובפרק המפלת (נדה לא, א), דרש רבי חנינא בר פפא, מאי דכתיב (תהלים קלט, ג) ארחי ורבעי זרית וגו', מלמד שלא נוצר אדם מכל הטיפה אלא מהברור שבה. תנא דבי רבי ישמעאל, משל לאדם שזורה בבית הגרנות כו'. וכן אמרו (כתובות קיא, ב), עתידים לעמוד בלבושיהן קל וחומר מחטה. וכמו שיש לשבולת פנימית וקליפות חוצה, כן באדם. וראש שבולת הוא ראש האדם, וצריך להיות האדם במקום השבולת, דהיינו האדמה, כמו שכתוב ונפשי כעפר לכל תהיה. ואם לאו, בראש שבולת ימלו. והנה פליגי בה (עירובין יג, ב), חד סבירא ליה המחזיר אחר הגדולה, הגדולה בורחת ממנו וראש השבולת ימלו. וחד סבירא ליה זהו פשיטא שלא ישיג מה שבקש, אלא כולו יפול אף מה שהיה לו כבר, על דרך (סנהדרין קו, א) גמלא בעי קרנא אודני דהוי לי גזיזו. והנה רב אמי ורב אסי אמרו בזה הפסוק חד דרוש, רק שהיו מחולקים בחילוק זה כאשר פליגי רב הונא ורב חסדא, על כן זימנין כו':

ל״חועל ענין שבולת זה נאמר גאות אפרים, אמר נא שבולת, ויאמר סבולת (שופטים יב, ו). תמצא גאות אפרים במלחמת גדעון, וליפתח אמרו פליטי אפרים אתה גלעד בתוך אפרים בתוך מנשה, על כן לא יוכלו לדבר שבולת רק סבולת בסי"ן. ויש עוד רמז בכאן, בפרק רבי עקיבא (שבת פט, א) אמרו, חמשה שמות היה לו להר סיני, שמשם ירדה שנאה לאומות העולם. והר סיני הוא סין כמו שזכר בראש מסעי מורה על שנאה כנ"ל. והנה אומות העולם הם בעלי גאוה, כדאיתא במאמר לא מרובכם וגו', על כן אמרו סבולת עם סי"ן ודו"ק. ורות שהיתה בת מלך והיה בה מדת הענוה, ואנכי לא אהיה כאחת שפחתך (רות ב, יג), אמרה אלקטה (נא) [ב]שבלים (שם ב, ב), ויצא ממנה דוד שאמר (תהלים כב, ז) ואנכי תולעת וגו' ודו"ק:

ל״טמשה רבינו ע"ה קבל תורה מסיני, ואין התורה מתקיימת אלא בענוים, על כן זכה לדביקות העליון, והיה סי"ן ימים בהר, וגרם שלום לישראל היפך שנאה וק"ל:

מ׳ועל ענין ח' מקומות של גאוה שהזכרתי וענין שבולת שהזכרתי, איתא עוד שם בפ"ק דסוטה (ה, א), א"ר חייא בר אשי אמר רב, תלמיד חכם צריך שיהא בו א' משמונה בשמינית. אמר רב הונא בריה דרב יהושיע, ומעטרא ליה כסאסא לשבלתא. הנה יש ח' מקומות כדפירשתי, וכבר ידעת כי בכמה מקומות אמרו רז"ל א' אינו מן המנין, על כן לא אכפת אם יאחז בחלק שמיני, אך שכולם כלולים ביחד והם יחדיו בראש, ואז כל אחד כלול מכולם, על כן לא יאחז רק בחלק שמיני מחלק השמיני וק"ל. אי נמי שמיני משמינית, כי אז יקויים (אבות ד, ד) מאוד הוי שפל רוח, ואז יהיה השבולת מעוטר ונאה העטרה. כיצד, שמונה פעמים שמונה עולה ס"ד, וכשיהיה לו קצוב גאוה ביותר, אז יכנס לס"ג, ואז הוא גס הרוח. על זה בא הרמז במזמור הגאוה, אמר נבל בלבו אין אלקים כו' (תהלים יד, א), ובמקום אחר כתוב (שם נג, ד) כלו סג, אמר כלו סג יחדיו נאלחו אין עושה טוב אין גם אחד, רצה לומר כשהוא ס"ג אז נאלחו. או כולו סג, אף תלמיד חכם רק צריך להיות ס"ד כדפירשתי, ואף זה לא הותרו רק לתלמיד חכם בעבור שיכפה לעשות טוב אז יהיה לו חלק א' כי א' אינו מן המנין כדפירשתי, לאפוקי אם אין בשביל עושה טוב אז גם לא אחד, וק"ל:

מ״אנחזור לעניינינו, נגד ח' אלו מה אנו ומה חיינו כו'. מה אנו נגד השמיעה, כמו שאמרו רז"ל (ב"ק פה, ב) חרשו נותן לו דמי כולו. מה חיינו נגד אכילה ושתיה, כדי חייו היינו מזונות. מה חסדנו נגד העינים, כמו שכתוב (תהלים כו, ג) כי חסדך לנגד עיני. מה צדקותינו נגד מצח הראש. בפ"ק דתענית דף ח' (א) דריש ר' אמי, צדק משמים נשקף (תהלים פה, יב) על גשמים שהם צדקה. ולעיל בדף ז' (ב) אמר רב שילא א"ר המנונא, אין הגשמים נעצרים אלא בשביל עזי פנים, שנאמר (ירמיה ג, ג) וימנעו רביבים ומלקוש לא היה ומצח אשה זונה היה לך. על כן אין לנו פה להשיב ולא מצח להרים ראש, ובצדקה מרים ראש דכתיב (משלי יא, כו) וצדקה לראש משביר. מה ישועתינו נגד הפנים, כמו שכתוב (תהלים פ, ד) האר פניך ונושעה ישועות פני ואלהי. מה כחנו, גבור ורב כח, איזה גבור הכובש כעסו חרון אף (אבות ד, א). מה גבורתינו גבור כארי בלב, לא להיות לב חומד, והוא מצד רחב לב הגאוה. מה נאמר לפניך נגד לשון מדברת גדולות, ועל אלו המה אמר (דברים י, יב) מה ה' שואל ממך, להיותך נחשוב למה בכל אלו, וכל זה הוא ועתה עת ה', רצה לומר בעולם הזה, אבל לעתיד מה רב טובך אשר צפנת וגו' (תהלים לא, כ), שם אוצר הכבוד. ואז ה' שואל ממך, רצה לומר יש לו דין שואל. מה שואל חייב באונסין, כך הקב"ה בתשלום השכר לעתיד. ועל זה שאמרו רז"ל (ברכות ו, א) חישב לעשות מצוה ונאנס כו'. ואמר ללכת וגו' ולאהבה אותו בכל לבבך בכל נפשך, הזכיר ב' דברים אלו להיות אלו ב' השלימות קיימים לנצחית בסוד ישורון וישראל שפירשתי. מכל מקום רומז ג"כ שלימות הממון בקרא אח"כ לשמור וגו' אשר אנכי מצוך היום, כי זה אינו נוהג אלא היום כמו שכתבתי לעיל. וזהו שאמר לטוב לך דייקא:

מ״בהן לה' אלקיך וגומר (דברים י, יד), אותיות ה"ן אין להם זוג. הה' רומזת לעולם הזה. והנה ידוע בסוד נ' שערי בינה והוא סוד ה' ראשונה מהשם, ואות י' עולם הבא, וצרוף ה' פעמים י' עולה נ'. ואמר הן לה' אלקיך, רצה לומר כל מעשיך יהיו לשם שמים לו לבדו יתברך, וזהו אין להם זוג כי לא יהיה לך כוונה אחרת משותפת כגון גאוה, וכל על מנת כו' רק לו לבדו יתברך. ושמים ושמי שמים הם סוד הנצחיות ישורון וישראל, הארץ וכל אשר בה עולם הזה, ושניהן יחד סוד ה"ן. רק באבותיך חשק ידו"ד וגומר, ידוע שם ידו"ד נקוד בחולם שבא קמץ הר"ת חש"ק. וכן כי בך חשק ידו"ד, דהיינו השם שהוא בך רצה לומר שאתה מותר להזכירו דהיינו אדנ"י ג"כ נקוד בחש"ק. וכבר אמרו בכל מקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו. וזה רומז בנקודת אלו החירק שהוא למטה רומז על עקב לסולייתה לדכא תחת רגליו כאשר פירשו על ויחרק"ו שן. אבל צירי, אף שהוא למטה, מראה מאוד שיש דומה לו. וענין הענוה היא שיחשוב על כל גברא שהוא טוב ממנו, עיין בחובת הלבבות שער הכניעה פ"י. והנה אמרו רז"ל (אבות ד, ד) מאוד מאוד הוי שפל רוח, והאריך הרמב"ם וכתב (הל' דעות א, ה) שבכל מדות המיצוע טוב, אכן בענוה צריך לילך בקצה אחרון, ועל כן אמרו מאוד מאוד. ולכן באה נקודת שו"א במקום חירק, להראות על בחינת מאוד מאוד. וזהו בחינת ההנהגה בעולם הזה. אח"כ ב' נקודות חולם קמץ רומז על בחינת עולם הבא, בסוד ישורון וישראל חולם היא העולה למעלה. הן לה' אלהיך השמים, והקמץ הוא בחינת אתי דכא שהוא למטה, אבל יהיה בסוד קמץ שהוא אור גדול בלי ערך כנודע, והוא סוד אור הגנוז שהוא סוד שמי השמים. וכן קמ"ץ ראשי תיבות אור *קדמון אור *מצוחצח אור *צח. וכן קמץ פירוש סתימה, כי עין לא ראתה אלהים זולתך. וכן נודע למקובלים השם כולו קמץ הוא בכתר:

מ״גוהנה לעיל הבאתי יש הרודף אחר הכבוד הכבוד רודף ממנו וכמו שנאמר (משלי כט, כג) גאות אדם תשפילנו. על זה בא הרמז מה שאיתא במשנה דמאוד מאוד הנ"ל שתקות אנוש רמה. הנה מי שהוא בעל גאוה ורמה קרנו אז מקמץ נעשה חירק, מה שיהיה רמה נעשה רמה, וגם קרן הפוך, כי מן קרן נעשה נקר שהתולעים מנקרים בו, ואמר (דברים י, טו) רק באבותיך חשק. אברהם, ואנכי עפר ואפר (בראשית יח, כז) נקודה תחת נקודה הוא סוד שב"א. יצחק הוא עולה בסוד חירק, כי גם בחייו כתיב (שם כח, יג) אלהי יצחק. יעקב בסוד שמותיו ישורון וישראל נחלה בלי מצרים. הרי מבואר סוד חשק ידו"ד, וגם סוד כי בך חשק. וזהו זכרי אדני, וזה השם עולה ס"ה. ועיין בדברי רש"י פרשת פינחס כי אתם המעט (דברים ז, ז), ה' מעט מכל האומות, כי היה ס"ה משפחות, וק"ל. וזה ויבחר בזרעם אחריהם בכם מכל העמים, וק"ל:

מ״דוהנה אני אומר שלגודל מעלה זו ענוה תקנו קדמונינו הנוסח בכל יום לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר כו'. רבון העולמים כו' מה אנו מה חיינו כו'. והנה פירשנו ח' לשונות אלו, והואיל ואתא לידינו נפרש הנוסח כולו כיד ה' הטובה עלי:

מ״הלעולם יהא אדם ירא שמים בסתר, פירוש אף בסתר. אי נמי הכי קאמר, יסתיר מעשיו בכל מה דאפשר ויעשה הכל בשביל הלן בסתר ברוך הוא ולא לשום על מנת כו', עיין בחובת הלבבות בשער יחוד המעשה תמצא דרך פיתוי היצה"ר בבחינות שונות. בתחלה מסית שלא לעשות כלל מצות ה'. וכשאינו יכול, אז מפתיהו לעשות נגד בני אדם להיות לשם ולתפארת וממתיק הענין. וכשאינו יכול, אז אומר להיפך, בראותו זוכה ומזכה, אומר לו הסתר מעשיך כדי שלא ישבחוך כו' עיין שם באורך. על זה אמר יהא ירא שמים בסתר מעשיו, מכל מקום מודה על האמת, לא יניח בעבור זה דרך האמת, מאחר שכונתו לשמים ויודה להקב"ה, אך דבר אמת לאמתו:

מ״ורבון העולמים, כינוי זה רומז על גדולתו יתברך כי הוא רב ושליט על כולא, הלא לעולמות אין מספר גבוה מעל גבוה, והוא עילות העילות, ואנחנו אפר דם מרה בושה סרוחה רימה, איך נתדבק בו:

מ״זלא על צדקותינו אנחנו מפילים תחנונים, רצה לומר אם בהפלת תחנון אמר לא על צדקותינו, והוא אמרם רז"ל (עי' מגילה כב, ב) כל תלמיד חכם שאינו בוטח להיות נענה כיהושע אסור ליפול כו'. אביי ורבא מצלי אצלויי, עיין בסמ"ג לחד פירושא, ועל זה אומרים לא על צדקותינו כו', כי על רחמיך הרבים, כדכתיב (שמות לג, יא) וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם בחנם:

מ״חמה אנו מה חיינו כו', כבר פירשתי. אי נמי, מה אנו, על דרך (אבות א, יד) אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני. מה אנו מה חיינו, כתיב (ויקרא יח, ה) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, לאפוקי רשעים בחייהם קרוין מתים (ברכות יח, ב), אף חיינו מה היא להספיק להיות דבק לרבון העולמים. ואמר עזר אלקי המסייע לבא לטהר והוא בג' פנים. אחד מטה כלפי חסד. ב' יגדיל תורה, ה' חפץ למען צדקו כו'. ג' מה שאמרו רז"ל (סוכה נב, א), יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום והקב"ה עוזרו ומושיע. ועל זה אמרו מה חסדנו מה צדקותינו מה ישועתינו, כל זה אינו מספיק כמו שנאמר כי עונותיכם מבדילים. וא"ת הלא יש תקנה בתשובה, ואמרו רז"ל (עבודה זרה יט, א) אשרי איש ולא אשרי אשה, א"ר עמרם אשרי מי שהוא עושה תשובה כשהוא איש. ריב"ל אמר, אשרי מי שמתגבר כאיש. כתבתי במקום אחר מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. רב מיירי כשהוא בכח הבחרות, וריב"ל מיירי בתגבורת חמדת העבירה באותו פרק באותה אשה כו'. וזהו שאומרים מה כחנו מה גבורתינו:

מ״טמה נאמר לפניך ה' אלקינו ואלקי אבותינו. הוא על דרך האומר בענין הפסוק (ישעיה מא, ד) קורא הדורות מראש, דכשמזכירים ישראל זכות אבות אז אומר הקב"ה מה לך להזכיר מעלות האבות וכי איני מכירם, והלא אני קורא הדורות שהראה לאדם הראשון דור ודור ודורשיו כו' (סנהדרין לח, ב). ועל זה פירשתי (הושע יד, ג) קחו עמכם דברים, אותן דברים מי יתן שתקחו עמכם ואז טוב לכם. וזה שאומרים כאן מה נאמר לפניך הלא אתה ה' אלקי האבות:

נ׳הלא כל הגבורים כו', אנחנו אומרים בתפילתינו אלקי אבותינו אלקי אברהם אלקי יצחק כו'. וקשה הלא הוא כפל כמו שהקשה רש"י ריש פרשת דברים בפסוק (א, ח) אשר נשבע ה' לאבותיכם לאברהם ליצחק וליעקב. אלא אלקי אבותינו פירושו כגון אדם שת משותלח שם ועבר. ואח"כ חושב האבות כו'. על זה אומרים הלא כל הגבורים, המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם, כמו שהרשעים היו מפורסמים, כן אלו הצדיקים זכותם לבאי עולם כאין, שהרי הכל בלה במבול אך נח:

נ״אואנשי השם, הם האבות, ואגדלה שמך (בראשית יב, ב), וכתיב (דה"א יז, ח) ואעשה לך שם כשם הגדולים וקאי אאבות, והם כלא היו עיין בפרק במה בהמה (שבת נה, א) בענין תמה זכות אבות. ועיין שם בתוס' שמביאים פסוק (דברים ד, לא) ולא ישכח את ברית אבותיך. ואני אומר, כי יש חילוק בין האומר זכר את פלוני, להאומר לא שכח פלוני. והנה תמה בזה שאין זוכר, רק שלא שכח, ודו"ק. ועל כן לא אמר אין, רק כלא היו, והרמז שעדיין הווייה של לא קיים. וחכמים הם זכות עזרת השבטים שעל כל אחד מהם נאמר ישמח אב. וכתיב (משלי כד, ג) בחכמה יבנה בית והוא בית יעקב. והנה היה עת שהיה זכרונם תמיד לפניו יתברך בחשן המשפט, וממנו הגיע הידיעה ע"י אורים ותומים. ועתה כבלי מדע:

נ״בונבונים הם משגב אמהות, כי אם לבינה תקרא (שם ב, ג), דרשו רז"ל (ברכות נז, א) כי אם, ואמרו הבא על אמו יצפה לחכמה. והמקובלים קראו לבינה אימא עילאה. כבלי השכל, מה' אשה משכלת (משלי יט, יד). והנה בעת החורבן לא השגיח הש"י בדברי האמהות כי אם למענך רחל, וזהו כבלי השכל, אם כן על מה נסמוך:

נ״גואמר כי רוב מעשיהם תהו. ומתחילה נקדים, אמרו רז"ל (ילקוט דברים לב, לט), ואין מידי מציל (דברים לב, לט), לא אברהם מציל את ישמעאל, ולא יצחק את עשו. הענין, זכות אבות מועילים לבנים לעולם הזה דוקא, אבל לא לעולם הבא, ואפכא ברא מזכיה לאבא לעולם הבא. והטעם, כי הוא גרם לבן שזכה. וכדי להבינך הענין, בעצם הנה מה שתועיל זכות האב לבן, בעבור כי העלול הוא בכח העילה בסוד היולי ושם מתאחדים. וזה היולי נקרא תוהו כמו שכתב הרמב"ן בריש בראשית. והנה זה ההיולי למטה מכוון נגד הנקודה למעלה סוד התנוצץ שמו, ונקודה זו נקרא אין כמו שכתוב (איוב כח, כ) והחכמה מאין תמצא, הוא דרך הודעה ולא דרך שאלה, וכולם בחכמה עשית, ושם כללות דביקות הנצחיי ואחיזתם. ואיתא בבראשית רבה, העולם נברא בשביל האבות. ויהיה המשך הענין, מה נאמר לפניך כו', הלא תמה זכות אבות. ואף אם לא היה זכות אבות, ממעשיהם לא מועילים לנו אלא בעולם הזה מצד התהו ששם היו מתאחדים בהיולי. אבל מה נעשה לעולם הבא:

נ״דוימי חייהם, אף שאמרו רז"ל (ב"ב קטז, א) כל המניח בן תלמיד חכם כו' כאלו הוא חי. עכ"ז בבואנו לפניך, הבל יקויים ויכל בהבל ימיהם. כתיב אדם ובהמה, וכתיב (ישעיה סג, טז) כי אברהם לא ידענו ישראל לא יכירנו כו', ועיין בפרק רבי עקיבא (שבת פט, ב). יודע אדם לנו, הפנימית נקרא אדם, ובשר אדם הוא החיצוני והוא בסוג בעל חי נקראו בהמה המה להם:

נ״הומותר האדם מן הבהמה, הוא בסוד אין, דהיינו ההיולי של רוחני שלמעלה, ושם אין מציל כי לא יוכלו להושיענו. והתשועה שבעולם הזה, כי הכל הבל. כי על מ"ש את כל אשר כתיב עליו (קהלת א, ב) הבל הבלים הכל הבל. עוד רמז בפסוק (שם ג, יט) ומותר האדם כו', כי הנה קין נתבטל ולא נותר רק הבל מצד הבהמה סוד הקרבן וישע ה' אל הבל (בראשית ד, ד), והמותר זה היה אין משה רבינו ע"ה אשר לא קם כמשה. ועיין בציוני זאת הברכה הנעלם מן משה מ"ם שי"ן ה"א מאי"ן, והחכמה מאי"ן תמצא, נמצא כי הכל הבל כי משה רבינו ע"ה כולל הכל והוא הבל בן אדם:

נ״ואבל אנחנו עמך כו'. רק אך באמת יועיל זכות אבות כשאנחנו הולכים בעקבותיהם כמו שכתוב (שה"ש א, ח) צאי לך בעקבי הצאן וגו', אז מצטרף זכיות. הם בני בריתך, בנים אתם לה' אלקיכם, ואתם כרת ברית כשאנחנו בני אברהם אוהבך סוד הענוה היא סוד האהבה כמו שכתבתי לעיל. וג' אלה נכללו בג' מעלות דלעיל. אברהם נגד תורה, כמו שאמרו רז"ל פרק א' דעבודה זרה (ט, א) ב' אלפים תורה מואת הנפש אשר עשו בחרן (בראשית יב, ה). והתלמידים נקראים בנים. בהר המוריה (שם כב, יז) כי נשבעתי כי ברך אברכך, אחת לאב ואחת לבן, כשאנחנו בנים לו, אז זכות אברהם גם לנו. על כן אמר (שם טז) בי נשבעתי, שהוא נצחיי' ית' שאז מועיל ג"כ לעולם הבא:

נ״זזרע יצחק כו', נגד קדושת הגוף שנתקדש בעקידה עולה תמימה, ואנחנו זרעו זרע קודש כשאנו עושים כמעשיו, דהיינו מזריע זרע למינו. ואמר יחדיו, רמז ג"כ הענוה כמ"ש לעיל אין לו זוג:

נ״חעדת יעקב בנך בכורך, נגד שלימות הממון, לא קנה הבכורה בשביל לירש פי שנים, רק להיות בכורך, רצה לומר בקדושה. ואמר עדת יעקב, כמאמר בענוה (בראשית לב, יא) קטונתי מכל החסדים, ועתה הייתי לשני מחנות:

נ״טומאהבתך כו' ישראל וישורון, פירשתי למעלה:

ס׳והיה עקב תשמעון. כתב בעל הטורים מה כתיב למעלה כו'. ענין הגמרא דפרק עושין פסין כו' (עירובין כב, א) מדבר מהענוה, ושהתכלית לעולם הבא. וקשה לו בקרא דיוקים. א' לימא ושמרתם וגו' אשר אנכי מצוך היום ולא יותר, וניחא ליה היום ולא למחר. ב' אם תרצה לומר היום, לא לימא לעשותם, אלא לעשות ולא ליטול שכרם. ג' נימא לעשות ולא נימא לעשותם. אלא רצה לומר לעשותם ולא לעשותך רצה לומר עם מחשבת גאוה, עשה דברים לשמן לא עם מחשבת רבי או עשיר כו'. ולעיל מפסוק היום לעשותם, לעשותם כתיב. לא מרבכם כו' גמרא דפרק כיסוי הדם (חולין פט, א), אמר כפל לא מרובכם. ועוד אמר כי אתם המעט. על דרך (אבות ד, א) מאוד מאוד הוי שפל רוח. וחשיב ג' ענוים נגד ג' מעלות תורה נביאים כתובים. משה היא תורת משה. אברהם נביאים כמו שנאמר (בראשית כ, ז) כי נביא הוא. דוד כתובים, וענותנותן נרמז כמ"ש כי אתם המעט. אתם ראשי תיבות *אפר *תולעת *מה. ועל זה כתיב (תהלים פה, יב) אמת מארץ תצמח, כי ענוים יצמחו ויעלו מעלה מעלה. וכבר הקדמתי כי אדם קדמאה נקרא אדם על שם אדמה מדת הענוה ונפשי כעפר לכל תהיה. ונרמזו ג' אלה באדם, כי אדם ראשי תיבות *אברהם *דוד *משה. וזהו מא"ד הוי שפל רוח. וכן כתיב (במדבר יב, ג) משה עניו מאוד מכל האדם וגו'. ולאדם נקרא על שם ענוה פני האדמה, ודו"ק. כי מן המא"ד היה משה היותר עניו שבכולם. כדאיתא שם בגיד הנשה (חולין פט, א), גדול הנאמר במשה כו':

ס״אוהיה עקב תשמעון, בכאן נרמזו הענוים הנ"ל, עקב ענוה יראת ה' (משלי כב, ד), משה רבינו ע"ה המקום אשר אתה עומד עליו כו' (עי' שמות ג, ה), כדפירשתי לעיל:

ס״בוהיה עקב תשמעון, אברהם אבינו, פסיקתא זוטרתי, והיה עקב וגו' נשבע לאבותיך, אמר להם משה לישראל, אברהם אבינו לא שבחו הקב"ה אלא בעקב, שנאמר (בראשית כו, ה) עקב אשר שמע אברהם בקולי וגו':

ס״גוהיה עקב תשמעון, דוד המלך ע"ה אמר (תהלים יט, יב) גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב. ונזהר לשון זוהר הרקיע, כי עקב אדם היה מזהיר ומכהה גלגל חמה (תנחומא אחרי ב). ואמר והיה עקב תשמעון את המשפטים וגו', רצה לומר תראו שהמשפטים וגו' יהיו עקב, דהיינו שתהיו במעלת ענוה ואז יראת השמים עקב לענוה. וזהו ענין מצות שאדם דש בעקביו:

ס״דואהבך וברכך והרבך (דברים ז, יג). הזכיר בכאן חיי ובני ומזוני. והרבך, למען ירבו ימיך זהו חיי. ובירך פרי בטנך, זהו בני. ופרי אדמתך, זהו מזוני. והם דוגמת ג' שלימות. שלימות הנפש צדיקים לעולם חיים. שלימות הגוף בני כי נשאר שם ושארית. שלימות הממון מזוני, וכשתהיה שלם אז ואהבך וברכך:

ס״הברוך תהיה מכל העמים, בשביל שאתה מסולק מכל העמים כדלעיל, לא מרובכם מכל העמים. או ברוך תהיה מכל העמים, כדוגמא שכתוב אח"כ (שם ז, טז) ואכלת את כל העמים, והוא על דרך שכתב בחובת הלבבות בשער הכניעה, הרבה בני אדם יבואו ימי החשבון, וכשמראים להם מעשיהם ימצאו בספר זכיות שלא עשו אותם, ויאמרו לא עשינו. ויאמר להם, עשה אותם אשר דבר בכם וסיפר בגנותכם. וכתיב בראשית חכמה שער הענוה פ"ה, דעל זה רומז מה שאמר דוד על קללת שמעי (ש"ב טז, יב) אולי יראה ה' בעניי והשב ה' לי לטובה תחת קללתי, רצה לומר הטוב שעשה שמעי ישיב ה' לי:

ס״ולא יהיה בך עקר ועקרה. בפרק קמא דראש השנה (יז, א), אמר רב יודא אמר רב, כל פרנס המטיל אימה יתירה על הציבור שלא לשם שמים, אינו רואה בן תלמיד חכם לעצמו, שנאמר (איוב לז, כד) לכן יראוהו אנשים ולא יראה חכמי לב, עד כאן לשונו. וזהו לא יהיה בך עקר. ועיקר תולדותיהן של צדיקים מעשים טובים, רצה לומר עיקר תכלית שיהיה להם תולדות הוא שיהיו בעלי מעשים טובים וק"ל:

ס״זוהסיר ה' ממך כל חולי. כתוב בראשית חכמה בשער הענוה פרק ג' בשם מהר"ם קורדוור"א, וכן הוא בספר תומר דבורה, תחבולה בדרך השכל שישים האדם אל לבו הענוה ולא יכעס, כי הבזיון הוא לכפרת עון. והנה לכפרת עונות יצטרך לסבול יסורין וחלאים רעים והם מזיקים לו, ומדה זו מכפרת ואין מגיע לו חסרון. וזהו והסיר ה' ממך כל חולי. גם אמר והסיר ה', כי לפעמים הקב"ה שולח עליו את האדם הרע הזה לביישו, כמו שאמר דוד המלך ע"ה (ש"ב טז, י) כי ה' אמר לו קלל, עיין בראשית חכמה שם פ"ג:

ס״חוהסיר ה' ממך כל חולי וכל מדוי מצרים. רצה לומר חולי הנפש הם כפרו בעיקר מי ה' וגו', והיו מגלים עריות כי זרמת סוסים זרמתם, והחוטא בגאוה כאלה:

ס״טבמסכת סוטה (ה, א), א"ר יוחנן בשם רשב"י, כל אדם שיש בו גסות הרוח כאלו עובד עבודה זרה. כתיב הכא (משלי טז, ה) תועבת ה' כל גבה לב, וכתיב התם (דברים ז, כו) לא תביא תועבה אל ביתך. ור' יוחנן דידיה אמר, כאלו כפר בעיקר, שנאמר (שם ח, יד) ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך. רבי חמא בר חנינא אמר, כאלו בא על [כל] העריות. כתיב הכא תועבת ה' כל גבה לב, וכתיב התם (ויקרא יח, כז) כי את כל התועבות האלה עשו. עולא אמר, כאלו בנה במה, שנאמר (ישעיה ב, כב) חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא. אל תקרי במה, אלא במה, עד כאן:

ע׳ביאור המאמר, כל אדם שיש בו גסות הרוח, רצה לומר מקיים התורה ומצותיה, רק שיש בו גסות הרוח ג"כ. על כן לא אמר שהוא גס רוח, רק אמר יש בו גסות הרוח, ודו"ק. חפץ בזה שידעו העולם מטוב פעולותיו, ונמצא זה עובד בשיתוף כמ"ש בחובת הלבבות. וכן עשו כל עובדי עבודה זרה, יודעים רבונם ועובדים בשיתוף. ור' יוחנן דידיה הוסיף לבסוף, משוה העיקר לטפל ורוב מעשיו הוא לנגד בני אדם, נמצא הוא כאלו כפר בעיקר. והטעם, מפני שעקר עצמו ממקום קדושה בגאוה, כי אין לעבד להתגאות בפני רבו. עיין בראשית חכמה שער הענוה ריש פ"ב, ר' חמא מיירי בעובד על מנת לקבל פרס והוא ירא שמים גם בסתר, רק חפץ בשכר מצות, ואינו חושב כי מצות לאו להנות נתנו. איש כזה כאלו בא על העריות:

ע״אובילקוט משלי בפסוק (משלי ו, לב) נואף אשה חסר לב, הביא מדרש ר' מנחמא בשם ר' תנחום בר חייא ר' מני בשם ר' יוסי בן זכורה, נואף אשה חסר לב, כל המקבל שררה כדי ליהנות ממנו אינו אלא כנואף הזה שהוא נהנה מגופה של אשה כו', עיין שם. ונראה דזהו מה שחשדו את משה באשת איש במחלוקת של קרח, שחשדו הנהגתו בשביל להנות שיקבל אחיו הכבוד, וק"ל:

ע״בעולא מדבר, אף שאינו מתגאה בפועל רק חושב הטובה שהטיב עמו יתברך ברוב שפע כי הוא ראוי לכך. ולא כמו שאמר יעקב אבינו (בראשית לב, י) קטנתי מכל החסדים, איש כזה בנה במה לעצמו. אבל הענוים כאלו הקריבו בבית המקדש, כדאיתא בסוטה (ה, א) כל המשפיל עצמו כאלו הקריב כל הקרבנות כולן, שנאמר (תהלים נא, יט) זבחי אלהים רוח נשברה:

ע״גהכלל העולה, עקב ענוה מורה על זהיר עקב רב, כמו שנאמר (תהלים יט, יב) עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב. ונזהר מלשון זוהר, כי אדם הראשון נברא בכתנות אור באל"ף היה כולו אור מזהיר. ואח"כ הביא החושך על עצמו, הושחר עורו ונתלבש בכתנות עור, ונתקיים בו (בראשית ג, טו) ואתה תשופנו עקב. ואז צריך להיות נכנע ועניו. ואמר מצות קלות שאדם דש בעקביו, זהו רומז על דרך (בסוף תפלת שמונה עשרה) ונפשי כעפר לכל תהיה, האדם יהיה סבלן ועניו, ואפילו אם דורסין עליו כמו שדורסים על גבי עפר. וזהו קלות שאדם דש, כלומר אף אם נוהגין בו קלות לדוש עליו, יקבל, זהו והיה עקב תשמעון. ושמיעה זו לשון קבלה, כדאיתא בכמה מקומות, וכן בלשון רז"ל (ב"ב יג, ב) לא שמיעא לי כלומר לא סבירא לי:

ע״דעוד יש רמז במצות קלות, רומז על כל מצות התורה, הם קלות להתפתות לעבור עליהן, כמו שחטא אדם הראשון נתפתה מאשתו ונשים דעתן קלות. וכן להיפך הם קלות לקיים, כי הבא לטהר מסייעין לו (יומא לח, ב). ואז אדם דש בעקביו, כלומר שיהיה מעלה אפילו לעקב וידוש על גלגל חמה:

ע״הגם רומז קלות לשני ק"ל, דהיינו ק"ל שנה דאדם קודם שנולד שת, שאז מטיפות שלו יצאו רוחין ושידין, וזה בא מצד הנחש. ומשה שהוא ש"ת נתעכב ג"כ ק"ל שנה קודם שילדתו אמו, והכל תיקון לקלקול אדם. וזהו קלו"ת שני פעמים ק"ל, כי משה קרן אור:

ע״ועל כן האדם צריך להיות עניו ונפשו כעפר לכל, כי נחש עפר לחמו ואוחזת בעקב, ולעתיד יזדכך ויהיה העקב רב, כמו תפוח עקיבו של אדם הראשון שהיה מכהה גלגל חמה (ויק"ר כ, ב). וענין תפוח רומז לפרי שאכל אדם הראשון, שאמרו רז"ל (בר"ר טו, ח) אתרוג היה. ובמסכת שבת פרק רבי עקיבא (פח, א) בענין שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, ומביא מתפוח שעציו קודם לפריו. פירשו התוס' (ד"ה פריו קודם לעליו), תפוח זהו אתרוג. ויוחזר התיקון לעתיד שתפוח עקיבו יהיה מאיר כגלגל חמה, ויתקיים שם אדם כי אדם מלשון אדמה מורה על הענוה נפשו כעפר לכל. וכבר רמזתי כי הענוה סיבה לגדולה, ולעתיד מלאה הארץ דעה, ואז שם אדם מלשון (ישעיה יד, יד) אדמה לעליון, כי בצלם אלהים נעשה. ומשה רבינו ע"ה שהיה עניו מכל האדם, היה גדול מכל אדם ולא קם כמוהו, ופניו היה כפני חמה:

ע״זואין להקשות הלא מן הראוי להיות העקב מאיר מחמה כמו שאמרו עקיבו מכהה גלגל חמה. דע כי יש חילוק בין גלגל חמה לעצם החמה. זהו שאמרו פני משה כפני חמה. ולעתיד (ישעיה ל, כו) אור הלבנה כאור החמה ואור החמה וגו', ואז יקוים והיה עקב^הגה"הגם בוהיה עקב תשמעון רומז בשעת מתן תורה פסק זוהמת נחש, הקדמת נעשה לנשמע, כי פרשת ואתחנן סיים לעשותם, ואמר והיה עקב תשמעון רמז השמיעה אחר העשיה, כי עקב פירושו סוף, על כן ושמר וגו'::

ע״חובבראשית רבה פ' מ"א ובויקרא רבה פ' י"א, רבי שמעון בר אבא בשם רבי יוחנן, בכל מקום שנאמר ויהי משמע צרה ושמחה. אם צרה, אין צרה כיוצא בו. ואם שמחה, אין שמחה כיוצא בה. אתי ר' שמואל בר נחמן ועביד פלגא, בכל מקום שנאמר ויהי משמש צרה, והיה שמחה, עד כאן:

ע״טוזה לשון מהר"ר שלמה הלוי אלקבי"ץ, ידוע היות תיבת ויה"י נחלקת לשתים ו"י ה"י, ושניהם לשון אוי, כי וי הוא לשון תרגום, ובתורה ובנביאים ובכתובים מצינו שהקב"ה חולק כבוד ללשון ארמי כדאיתא בב"ר פרשה ע"ד. ואחרי שכן הוא וההעדר וההפסד והכליון מיוחס אל הזמן, א"כ באמרו ויהי בימי מן הראוי שיהיה צער. אמנם דר' שמואל בר נחמן ויהי משמע צרה והיה שמחה, נראה לי דהפירוש אחר שתיבת ויהי היא מלה מהופכת מעתיד לעבר, כי יהי הוא עתיד, והוא"ו מהפכו לעבר, אין ספק כי זה מורה צער, אחרי שמה שהיה להיות אמרו עליו שכבר היה, ומה שכבר היה חלף הלך לו. וההיפך בתיבת והיה, כי היה הוא עבר, והוא"ו מהפכו לעתיד, זה יורה על שמחה. והנה עק"ב שנה קודם ד' אלפים נחרב הבית כמו שכתבו התוספות במסכת עבודה זרה (ט, א ד"ה האי מאן), ונתקיים תשופנו עק"ב. וסיבת הגלות היא הגאולה החזקה, כי הגליות מזככים, וצום הרביעי וצום החמישי כו' יהיה לששון ולשמחה (זכריה ח, יט) כמו שהארכתי במקומות אחרות, זהו והיה עקב והיה לשון שמחה, אמן: